חזרנו מליל הסדר, ומשום מה אני לא רוצה ללכת לישון. לא מתאים לי.
היינו אצל ההורים שלי השנה. בפעם הראשונה בחיי הפריע לי שלא קוראים את ההגדה כמו שצריך. רציתי להתחבר לטקסט, למשמעות של החג, לטקס. בדרך הביתה הצלחתי לדמיין אותנו, יום אחד, מארחים סדר אצלנו (בשנתיים האחרונות בארה"ב הסדר היה אצלנו, והיה לי די קשה. עכשיו בהסתכלות אחורה אני רואה שם גם דברים שלא ראיתי תוך כדי). וראיתי איך כשיגיע היום הזה, אנחנו נמצא את האיזון שמתאים לנו, הדרך שבה אנחנו נרצה לקיים את החג ואת הסדר.
קורים המון המון דברים. בחיים שלנו, וגם בעבודה הפנימית שאני עושה. לימודי האייפק שלי התחילו. אני מתחילה לחשוב על גן בשביל מאיה, ועל התפתחות לקראת העבודה הטיפולית שאני מתכננת לעסוק בה.
הגמילה מהנקה, לעומת זאת, נמצאת בדיוק במקום שבו היא היתה בפעם האחרונה שכתבתי
נגמרו הנקות היום, נותרו אינספור הנקות הלילה. לעת עתה זה נשאר ככה, כמו שחברה אמרה לי - אין פרטנר. והיא צודקת. מאיה ממש לא בכיוון של להפסיק את זה כרגע, ואני לא רוצה להפוך את זה למאבק. קראתי את הספר של לה לצ'ה - How weaning happens, ולהפתעתי הוא ממש עזר לי וחיזק אותי. לא חשבתי שספר יוכל לתרום לי משהו בשלב שבו אני נמצאת בהקשר הזה, אז זאת היתה הפתעה נעימה. הוא נוגע בצורה מאד יפה במערכת היחסים המורכבת שנוצרת סביב הנקת פעוטות, ומציע הרבה רעיונות יצירתיים שיש בהם הרבה כבוד גם לאמא וגם ליונק/ת. נורא בא לי לתרגם אותו לעברית כדי שעוד נשים תוכלנה ליהנות ממנו, אבל אין לי מושג איך מגיעים לדבר כזה ואם בכלל יש בארץ שוק שמצדיק תרגום של כזה ספר. מישהי יודעת?
ימי הביוץ היו קלים להפליא במחזור האחרון. בזכות הדיון שהיה פה בפעם הקודמת, כשהרגשתי שהירידה מתחילה הודעתי לאיש שהגיע יום "כזה" וביקשתי ממנו להיות בבית. איפשרתי לעצמי לנוח, באמת באמת. שכבתי הרבה במיטה, בהיתי במחשב, הייתי בחוסר תפקוד מוחלט. ולמרות שהיום הזה היה שבוע לפני הביוץ בערך, כשהגיע הביוץ עצמו התופעות היו הרבה יותר קלות מבדרך כלל. לדעתי זה קשור באופן ישיר לכך שאיפשרתי לעצמי את המנוחה שהייתי זקוקה לה, ולא נלחמתי בכלל. והייתי מוכנה נפשית לכך שאם יהיו עוד ימים כאלה, אני אבקש עזרה ואנוח גם בהם, כמה שצריך. בלי להתחשבן, בלי לספור לעצמי כמה ימים בחודש מותר שיהיה לי קשה, בלי להלקות את עצמי על החולשה שלי (בלי כל ה"מתנות" שהייתי נותנת לעצמי בימים האלה בעבר).
אני בטוחה שזה קשור גם לדברים נוספים - נמנעתי מקמח ומחיטה כמעט חודש, ובזמן הביוץ זה היה כבר שבועיים או שלושה לתוך ההימנעות. נראה לי שזה הקל משמעותית את התופעות. מאז שוב חזרתי לאכול אותם, ועכשיו אני במיני-סחרור של קמח והרבה תהיות בנוגע לעניין. אני בחקירה של זה, עוד לא ברור לי אם הכיוון הוא הימנעות מוחלטת, האם קיים איזה שהוא איזון ביניים או שזה רק להחזיק התמכרות על אש קטנה, יש לי הרבה שאלות.....
כשהתחלתי את ההתנקות הרגשתי שעבר הרבה זמן עד שחלפו הקריזים הקטנים, ואז היו כמה ימים (אולי שבוע בערך? כבר לא זוכרת) שהרגשתי ממש נקייה ומשוחררת, ולא נפוחה. ואז בישלתי פסטה מאורז, שחשבתי שתהיה לי בסדר אבל ראיתי שאני לא מפסיקה לאכול אותה, ויום למחרת כבר אכלתי מפסטה רגילה (שזאת צורת הקמח שאני הכי הכי מכורה אליה, ללא ספק), ואז שוב נמנעתי לכמה ימים, ושוב חזרתי, ועכשיו המצב לא ברור. אני מרגישה שאם הכיוון הוא הימנעות, אז ככל שאני אעצור יותר מוקדם ככה יהיה לי יותר קל, כי כל מנה נוספת של קמח שאני אוכלת רק הופכת את זה לקשה יותר להגיד לא בפעם הבאה. אבל מצד שני בזמנים של קושי רגשי והתמודדות עם שדים כל כך קשה להישאר נחושה וברורה גם במישור הזה, ואז דבר מוביל לדבר...
ודברים מקמח פשוט נמצאים בכל מקום, זה דורש הרבה התארגנות מראש אם רוצים לא לאכול את זה. אני צריכה לדאוג שיהיו לי בבית מספיק אלטרנטיבות טעימות ומשביעות, וגם לדאוג לקחת איתי אוכל כשאני הולכת למקומות אחרים, ולא להגיע למצב שאני רעבה מידי. זה דורש הרבה אנרגיות שלא תמיד יש לי. ובהחלט יש תחושה של מדרון חלקלק.
אני מזכירה לעצמי, שגם כאן אני לא רוצה להיות במאבק. אני מתבוננת על הדפוסים שלי, לומדת אותם, מנסה למצוא את האיזון שנכון עבור הגוף שלי. כמו התהליך שעברתי עם הסוכר עד שהגעתי לאיזון הטוב והיציב (!) שאני נמצאת בו היום, גם כאן זה יגיע. אבל צריך זמן וסבלנות וחמלה.....
חג שמח
