כשהייתי נערה
המשפחה שלי ואני היינו מטופלים אצל רופא שיניים מסוים.
פעם אחת הוא עשה לי טיפול שורש בשן טוחנת עליונה.
ואחר כך היה נדמה לי שהחניכיים מעל השן נפוחים.
הוא נתן לי איזה טיפול שלא עזר.
ואז כשבאתי שוב עם הנפיחות הזאת הוא אמר לי: 'את רוצה שאני אעקור לך את השן? אני אעקור לך אותה, אין בעיה !'
בגלל שהייתי נערה, ולא הייתי מודעת להשלכות של לחיות בלי שן טוחנת, ושלא רצים כלכך מהר לעקור שיניים, אז היה נראה לי פתרון הגיוני לעקור את השן ודי.
לא חשבתי רחוק. והסכמתי.
ומאז אין לי שן. נשאר חלל.
מה שמעניין זה, שאותה 'נפיחות' שהרגשתי אז עדיין קיימת עד היום.
יכול להיות שלא היוותה שום בעיה. אולי בכלל הייתה קיימת שם עוד קודם, וסתם חשבתי שזה בגלל הטיפול שורש.
בקיצור -
סתם סתם סתם עקרו לי שן. שן חשובה. שן שלעולם לא תחזור !
בגלל נמהרות של רופא שמחפש חיים קלים, וחוסר מודעות שלי.
בכלל, לאחר תקופה, כשאמא שלי כבר הייתה מטופלת אצל רופא שיניים אחר, היא הבינה כמה מחדלים שהיו לרופא הקודם אצלה -
ותבעה אותו. והוא שילם לה.
אבל אליי השן כבר לא חזרה.
(זו שן שנמצאת במיקום שמקשה על השתלה. ומצד שני - בשביל כתר להרוס את השיניים האחרות גם לא בא לי. וכל האפשרויות גם מאוד יקרות.
אז בינתיים עדיין אין לי שן.)
במהלך השנים, זה מאוד ציער אותי.
במיוחד כשהבנתי שמבנה הפה מאוד משמעותי ומשפיע על כל האורגניזם.
ושחוסר של שן אחת שגורם ללעיסה רק בצד אחד למשל - יכול לגרום לחוסר איזון בכל הגוף - פיזית ונפשית.
וגם אם לא נלך רחוק - לאובדן של שן יש הרבה השפעות לאורך הזמן על כלל השיניים ועל החניכיים.
כל השנים, כל השנים, לא הפסקתי להתחרט על אותה עקירה, ועל שהסכמתי לה.
עד כדי כך, שלפעמים כשהייתי חושבת 'אם הייתי יכולה להחזיר את הגלגל אחורה, מה הייתי רוצה לעשות אחרת בחיים שלי' -
אז מכל הדברים בעולם, זה היה הדבר שרציתי לשנות.
איכשהו, עם כל מה שקרה לי בחיים הצלחתי להשלים, ולהאמין שזה היה חיוני להתפתחותי וש'ככה זה היה צריך לקרות',
ורק בעניין השן - לא.
זה נראה לי מחדל טיפשי ותו לא.
לא משהו שאפשר להשלים איתו.
ובנוסף -
שדברים אחרים אפשר לתקן. אבל אובדן של חלק מהגוף זה משהו שלא יתקוֹן.
זה חֶסר שימשיך איתי כל החיים, וימשיך להשפיע את השפעתו, גם הבלתי נראית לעין.
אפילו אם אעבור לתזונה הכי בריאה בעולם, ואעשה ספורט ויוגה וכל דבר טוב בשביל הגוף -
זה כבר לא יוכל להחזיר את הגוף למצבו האידיאלי - כי משהו ממנו כבר חסר.
**********
תחושות דומות הרגשתי לגבי האפשרות לאובדן הכיס מרה.
לא רציתי שחלק מגופי יהיה חסר.
אני קולטת עכשיו
שכנראה כבר הרבה שנים יש בי ציפייה ש'יום אחד' אני אצליח באמת לעבור לתזונה נכונה,
'יום אחד' אני אצליח באמת לנשום כמו שצריך, ולהפעיל את הגוף כמו שצריך וכו' וכו' -
ואז הגוף יחזור למצבו האידיאלי, כפי שהיה כשנולדתי, או אפילו יותר מזה, ואז - אני אוכל סוף סוף לעצור את ההתדרדרות של הגוף.
וכל החלום הזה נתקל במכשול כאשר מתברר שמאז שנולדתי - לא רק שהגוף הלך והורעל, כי את זה נניח אפשר להחזיר אחורה -
אלא שכבר חסרים לי איברים.
וכך - לעולם לא אוכל לחזור לבריאות של תינוקת !
אללי לי. עליי לוותר על החלום הזה !
**********
אז אני חושבת שבעניין הכיס מרה עשיתי איזשהו תהליך.
ובסופו של דבר הצלחתי להשלים עם הרעיון שלא יהיה לי יותר כיס מרה.
עדיין מוזרה לי התחושה שאיבר שהיה לי פתאום אין לי, ואני שואלת את עצמי איך זה נראה שם בפנים עכשיו.
אני מדמיינת לי חלל שנשאר במקום ההוא.
זה מוזר לי. ולא הכי נעים.
אבל אני חושבת שבגדול השלמתי עם המצב הזה.
זהו זה. אין מה לעשות.
כיס מרה אין וכבר לא יהיה יותר - וכבר לא משנה כמה ואיזה טיפולים אני אעשה.
זה הגוף שלי עכשיו.
לא יחזור לעולם למה שהיה.
***********
כשחשבתי על זה, נדמה לי שזה
עזר לי להבין שהגיע הזמן גם לשחרר את השן ההיא.
די כבר !
כמה שנים אני אמשיך להצטער, וכמה שנים אני אמשיך להתבאס על הרופא ההוא.
אין שן, ודי !
("אבל תות אין, אין ! אז תפסיק לבכות, ותפסיק להתלונן"

)
(ספר מעצצצצצבן !)
בקיצור - אין שן.
אם יש לי משהו מעשי שאני יכולה לעשות בעניין כדי לשפר את המצב - סבבה.
ואם לא - אז זה המצב.
די כבר. שחררתי.