מציאות חדשה פרידה

[עינת*]

וכעת הראתי לחברתי הטובה אלבום תמונות מילדותי.
היא כה היטיבה לתאר משהו שאני לא יכולה להביע במילים או בכלל מתקשה לראות כנפרד ממני, היא אמרה בזהירות: "אמא שלך נראית קצת בדיכאון". מוזר שאפילו בתמונות ניתן לראות את חווית הילדות שלי. שאמא שלי לא נוכחת, לא נמצאת. לא באמהות, ולא עבור עצמה.
אפשר לראות גם בזה מתנה ליום הולדת - להתחיל להפריד בין הביטול העצמי שלה, לביני. להתחיל להפריד בין הדיכאון שלה, לביני. בין התחושה שלה שאיננה קיימת, לביני. להתחיל להפריד ולזהות שאני הנני. ואני אדם אחר. להתחיל לראות זאת למען ילדיי העתידיים. ולמען עצמי.
כי אני קיימת.

[עדולי*]

הם ביקשו שאראה את עצמי, ואאמין שאני קיימת. ושם, אני מתקשה לצערי. מאד.

להתחיל להפריד בין הביטול העצמי שלה, לביני. להתחיל להפריד בין הדיכאון שלה, לביני. בין התחושה שלה שאיננה קיימת, לביני.

כי אני קיימת.
וואו, עינת.
נראה שאת מקבלת את עצמך על תקן מתנת יומולדת...
וואו.
מתרגשת.

[עינת*]

ואולי, בשביל שקבוצה גדולה ואהובה של ילדים, ייקבלו את מיטב האהבה שלי, את הטוב, את האור, אני משאירה את כל חלקיי האפלים, השחורים, הלא פתורים, שלא נמצאים באהבה - בבית? ואז כל יום, כל ערב, חוזרת אליהם. וזה מה שיוצר את הפער בין החיים הפרטיים שלי לגן. שבחיים הפרטיים שלי כעת אני מאד לא מאושרת.. ומאד לא באהבה, בעיקר לא לעצמי. ומאד כמהה לחיבוק, רצוי גברי, כזה שמקביל לגופי, שנותן ללב לשחרר ולנשום.

קיבלתי חתול ג'ינג'י ליום הולדת. הוא מאד נוח. הוא שייך לחברים שיש להם גם כלב והכלב והחתול לא מסתדרים כל כך, אז מתוך הסכמתי החתול עבר אליי, למען תקופת ניסיון. בהתחלה שמחתי וליטפתי אותו המון. אחר כך כעסתי על שהוא גוזל לי מהמרחב. לא היה לי מקום, גם בביתי שלי, לטפל ולראות עוד מישהו.. עכשיו הוא נח על הספה, כל כך מתוק, ושליו. יש הרבה מה ללמוד ממנו. אבל אני כבר אמרתי לחברתי שתיקח אותו חזרה. שאין לי מקום לזה. מה קרה לילדה הקטנה שהכי בעולם אהבה חתולים, שזה נראה לה יצור אלוהי, פלאי, חמוד בטירוף? (ואחר כך מת לה חתול ג'ינג'י בגיל חמש וזה כל כך כאב שהיא כבר לא יכלה לאהוב אותם אותו דבר) למה כל כך קשה לי לאהוב בעל חיים כשאני חיה לבד? כשהייתי עם בן זוג הלב התרחב להכניס לשם עוד מישהו. וכשאני לבד, אני עדיין חשה בי את האכזריות המסויימת שחיה בי, אכזריות לעצמי.

שואלת מה הלאה, רוצה לשמוע את אלוהים. אני מרגישה כל כך רחוקה ממנו, ממני כעת. קיבלתי המון ספרים רוחניים ליום הולדת. הם שוכבים בערמה על השולחן. ואני רוצה להגיע, להגיע אל עצמי, אל אותו מקום ניצחי שעצם ההליכה אליו משחררת מהסבל, מעוררת סיפוק פנימי, כי ללכת אליו זאת משימה שלשמה באתי הנה, וכשאני עושה את מה שבאתי בשבילו אני שלמה. גם כשאני חלקית, אנושית, פגומה - אני שלמה בעצם, בעצם הבקשה שלי את הנשמה. בהבנה שמאחורי כל זה, ובתוך כל זה, חיה הרוח.

אני מרגישה שאם לא יבוא משהו בקרוב, שינוי כלשהו, חסד, שיחמם את לבי ואת חיי, אני לא אשרוד את התקופה הזו.

_"וזה יבוא כמו קו חרוט על כף יד
זה יבוא בטוח בעצמו
כאילו היה שם תמיד
וחיכה שנבחין בו_

[יום_טוב*]

ואני רוצה להגיע, להגיע אל עצמי, אל אותו מקום ניצחי שעצם ההליכה אליו משחררת מהסבל, מעוררת סיפוק פנימי, כי ללכת אליו זאת משימה שלשמה באתי הנה, וכשאני עושה את מה שבאתי בשבילו אני שלמה

איש אחד הלך וקרא אל אלוהים, יום יום במשך שנים, אבל אלוהים לא ענה.
הוא בא אל חכם זקן ושאל אותו: "שנים אני קורא לאלוהים והוא לא נותן לי שום סימן, איך אתה יודע שהוא קיים?"


ענה הזקן "הקריאה, הקריאה היא הסימן"


(מתוך אושו)

אוהבת אותך יקירתי,

ש.

[עינת*]

תודה מתוקה!
ומזל טוב למ'.!!

[עירית_לוי]

אני מרגישה שאם לא יבוא משהו בקרוב, שינוי כלשהו, חסד, שיחמם את לבי ואת חיי, אני לא אשרוד את התקופה הזו.
הדבר הכי חזק שעולה לי מהדברים שלך כרגע זה שהחסד הראשון שמבקש לצוץ כאן הוא רכות שלך מעצמך כלפי עצמך.

בבקשה, אל תהיי כל כך קשה עם עצמך. כל כך נוקשה.
החיבוק והרכות שאת כמהה להם - לכל אלה יהיה קל יותר להגיע מבחוץ, כאשר תהיה להם תשתית תואמת מבפנים.
וחוץ מזה, לך יהיה יותר כיף וקל ונעים ככה.
לא בא לך חתול, אין לך מקום בשבילו כרגע? מותר, זה בסדר . את מתוסכלת? ברור. מותר. את בנאדם . את כמהה? מותר.
זוכרת את התרגול ההוא של לתת רשות לכל מצב/רגש/מחשבה/פעולה? הייתי חוזרת אליו לאיזה יום יומיים.

זה נראה לי כמו תחילתו של החסד שאת מבקשת...

[עינת*]

החתול חזר לביתו המקורי, בית של החברה שהביאה לי אותו. חזר לשם לפני כשעתיים. השאיר בית ריק, שקט מדי, תחושה של אשמה (האם אהיה אמא גרועה ומזניחה?!) וגם הקלה, ותחושה שהשליטה חוזרת לחיי קצת.. לפחות בכל הקשור ללכלוך בבית..
היה לי דייט השבוע. שיחה מעניינת ורצינית. ושום רגש שנותר. מלבד רצון עז להתקשר לאותו בחור איתו הייתי בספטמבר, ולקרוא לו בדחיפות חזרה אל חיי, אל מיטתי.. ורצון עז לכתוב לאקס שלי, לוודא עם עצמי שעדיין מותר לי לאהוב אותו, להתגעגע, להרגיש.
מכך נדמה לי שהתשובות לאותן שאלות על פתיחת הלב, ששאלתי את עצמי בדבקות למשך תקופה, נענות ב"לא".
_-עד כמה הלב שלך פתוח וזמין כרגע לאהבה?

• האם את מסכימה לפתוח את לבך שוב, מחדש, לרווחה, ממש מ-חדש?
• האם את מסכימה לאפשר לגבר להיכנס שוב אל ליבך, ללא פחד?
• האם את מסכימה לחוות שוב את הטלטלות הרגשיות ואת חוסר היציבות שקשרים בתחילת דרכם מייצרים? (מייצרים באופן מאוד טבעי, גם כאשר הם חיוביים, עבור כל אדם שנושא בתוכו מטען של אחיזה רגשית ופחד נטישה).
• האם את מסכימה לאהוב שוב גבר בלב פתוח לרווחה?
• האם את מסכימה לאפשר שוב לגבר לאהוב אותך?_

התשובה היא לא.
קשה לראות את זה.
אבל המקום תפוס.
לא מצליחה להאמין שיכולה בקרוב לאהוב מישהו.
נותנת לזה שנה, שנתיים. והרבה מועקה בחזה.
אני יודעת, עירית, בוודאי תכתבי לי ש"עכשיו זה לא. אין לדעת מה יהיה עוד רגע. מה יהיה מחר". אבל למה זה מרגיש כאילו זה לא רק עכשיו. כאילו זאת בחירה מסויימת. למרות שהלב נואש לאהוב. ואולי בגלל שהוא נואש לאהוב. אני לא יודעת מה סוגר לי את הלב - אני, או הגורל , חוכמה שאין לי דרך להבינה, שגם אם ארצה לפתוח, כעת לא יינתן לי.

משהו מעוות בעולמינו.
יש לי איזו בעיית עור קטנה על הגב, הרופאה המופלאה שלי רשמה לי משחה היום. הסתכלתי לה בעיניים (היות והיא אשה כה מיוחדת ומתעניינת במטופליה, כבר זכתה לשמוע על השתשלשלות הארועים בחיי בשנים האחרונות, לעתים דרך מחושי גופי המדבר) ושתינו ידענו שאין מי שיעזור לי בכך.אין מי שימרח לי את המשחה הזו על הגב פעמיים ביום. היה שם צער ותחושה אידיוטית כזאת - שאני זקוקה לעוד מישהו כדי לטפל במשהו שנמצא על הגב שלי. שאני לא יכולה להגיע לשם לבד. וזה כל כך קל וברור וטבעי כשחיים בזוג שאלה הם הדברים שעושים אחד עבור השני. וכשהייתי בזוגיות הצצתי מדי פעם בהתנשאות על דמותי הלבדית, הכמהה לזוגיות, זו שהייתי לפני הקשר, איפשהו אמרתי לה : "תראי, תקנאי."הפשטות של דברים מסויימים שבאים רק עם הזוגיות, תמיד נראתה לי גם לא מובנת מאליה, בגלל הכרות עמוקה עם המצב של "בלי".ואני "עם" נראיתי לעצמי כל כך יותר שווה ומוצלחת, מאשר אני "בלי". האני "בלי" היא קבצנית של אהבה ותשומת לב. האני "עם" היא בתוך מצב של שפע. אבל האני "עם" תמיד חיה על הגבול של לאבד ולהפוך שוב להיות אני "בלי" וזה הדבר האחרון שהיא רוצה. אז היא מתנשאת מעל האני "בלי" ובעצם יודעת שהיא מאד מאד קרובה ללהפוך להיות מושא הפחד שלה. בכל רגע.
והנה, האני "בלי" שהיא האני שאני היום. באומללות מעוררת הרחמים. במצבים שכבר חשבתי שלעולם לא אחזור אליהם. הפשטות של למרוח משחה על הגב, שנהיית משימה בלתי אפשרית כשאתה לבד.

מזכיר לי חברה שלי שהפכה לאמא לפני חודש. אמא חד הורית. והיא אומרת שהדברים הכי בסיסיים ומטופשים שעושים בבוקר, כמו להתקלח ולאכול, יכולים לקחת לה ארבע שעות, כשאין עוד זוג ידיים שעוזרות לה. ארבע שעות!
אנחנו חיים בעולם מעוות, שבו אנשים מדהימים - ובעיקר אני רואה נשים מדהימות, מוכשרות, אוהבות, יפות, כמהות לאהבה וחיות לבד. כמהות לילדים וחיות לבד. עושות ילדים וחיות לבד. בנות שלושים, בנות ארבעים. וכו'.

[עינת*]

אני מקבלת פה החלטה.
במשך שבוע לא לחשוב על עניין הזוגיות.
חופשת שחרור.
כאילו אין לי לאן למהר.(למה רק כאילו?)
כאילו יש לי חבר אהוב, אבל הוא בחו"ל, ולכן אני כעת לבד.
פשוט לא לאמלל את עצמי, לא לרחם על עצמי בעניין הזה, ולא לראות את עצמי דרך המשקפיים של יש או אין קשר זוגי בחיי.
אולי, כאילו אני נזירה, לשבוע אחד. לא בגלל שאסרב להצעות טובות אם יבואו, אלא בגלל שלא אעסיק את מוחי בזה.
נראה מה עוד אני, חוץ מרווקה/פרודה וכל זה..
עד יום חמישי הבא, להירגע..

[אום_אל_קיצקיצ*]

החתול חזר לביתו המקורי, בית של החברה שהביאה לי אותו. חזר לשם לפני כשעתיים. השאיר בית ריק, שקט מדי, תחושה של אשמה (האם אהיה אמא גרועה ומזניחה?!) וגם הקלה, ותחושה שהשליטה חוזרת לחיי קצת.. לפחות בכל הקשור ללכלוך בבית..
גם לי בשנות הרווקות היה ניסיון לגדל גור כלבים. הוא היה אצלי שבוע אחד אומלל. הייתי אומללה נורא והדהימה אותי האימה של להיות אחראית על חייו של מישהו מלבד עצמי. בהתקף בכי נוראי אבא שלי התבקש לסלק אותו. המקרה הזה עלה והעסיק אותי מידי פעם ופשוט נדהמתי מהעוצמה שהיתה לזה עליי, למה זה קרה לי? מה זה אומר על איך אהיה בתור אמא?
כמה שנים אח"כ הפכתי לאם, ולא היה שום קשר לרגשות האין אונים שלי עם הכלב ההוא לתחושה השלוה והבטוחה שלי בתור אמא, שהכל בסדר. מעניין ההבדל הזה. אני מנחשת שזה קשור להנקה, שמשחררת הורמונים שמעצימים את האם, וגם הידיעה שהציצי הוא פיתרון ל90% מהבעיות.
על כל פנים, הבנת מה רציתי לומר. לניסיון עם החתול אין שום קשר לאימהות שלך.

[עינת*]

אום יקרה, תודה!
זה קצת מרגיע אותי.

והדהימה אותי האימה של להיות אחראית על חייו של מישהו מלבד עצמי.

בדיוק זה!

[עירית_לוי]

_אני מקבלת פה החלטה.
במשך שבוע לא לחשוב על עניין הזוגיות.
חופשת שחרור._
אני חושבת שזה רעיון נהדר!

אני מאמינה שזה יתמוך בך ליצור בתוכך חוויה פנימית של עצמאות רגשית לעומת חוויה פנימית של תלות.
חוויה פנימית של ערך עצמי ושל אהבה עצמית שאינן תלויות בדבר, בטח שלא בקיומו של גבר בחייך.

חוויה פנימית של עצמאות היא העוגן שאת מחפשת.
היא תייצר בתוכך מרכז חזק שיאפשר לך להסכים להרגיש, לחוות אהבה ולהתנסות באהבה עם פחות מגננות.
זה גם המקום שלדעתי יאפשר עוד מעט לתשובות של 'כן' מול השאלות של פתיחת הלב וההסכמה לאהוב - להתחיל לעלות אל פני השטח. אותה פתיחה שנדמה לך שיקח לה שנתיים לקרות (נותנת לזה שנה, שנתיים. והרבה מועקה בחזה.)

ההסכמה הזאת עשויה להתאפשר הודות לכך שאת תתחילי לסמוך יותר ויותר על עצמך ("אם-אין-אני-לי-מי-לי") כזו שאחראית לאושר לה, לשמחה היומיומית וליציבות שלה - ופחות על אחרים: על גברים שיבואו להציל אותך מהשדים הפנימיים שלך (=המשקעים של ערך עצמי נמוך ואהבה עצמית חסרה).

מעבר לזה שזה יאפשר לך כבר עכשיו, באופן מיידי, חווית חיים שמחה ונוכחת יותר,
דמייני לך אותך מגיעה אל תוך מערכת יחסים - עצמאית הרבה יותר מבחינה רגשית. ללא ציפייה לא מודעת לישועה כלשהי מצד הגבר שלך.
אני לא מדברת על ציפייה טבעית לחום ואהבה והעצמה, אלא לציפייה לא מודעת לריפוי כולל.
הציפיות הלא מודעות הללו לישועה, אגב, קיימות תמיד במערכות יחסים זוגיות. זו ברירת המחדל האנושית שלנו. השאלה היא האם את מצפה לישועה הזאת כמו אדם רעב שלא אכל שבוע ימים ומצפה לארוחה הבאה שלו - או כמו אדם שלא אכל כמה שעות ומצפה לה.

מציעה לכוון את עצמך ליצירת אותה חוויה של עצמאות רגשית. ממש להגדיר זאת כך (או במילים אחרות שמתאימות לך יותר).
נסי אולי אפילו להמציא לעצמך משפט לעבוד איתו במשך השבוע הזה,
משפט שיתמוך בך לבסס בתוכך חוויה של עצמאות קיומית, ובעיקר עצמאות רגשית. אולי משהו כמו: "אני זו אני, ואני שמחה על עצם קיומי". או משהו דומה.

שיהיה שבוע פורה ומוצלח.

[עינת*]

עירית,
תודה!
המשפט שלי בא לי באופן ספונטני אל מול עלי שלכת בחצר הבוקר. והוא "אני קיימת".
כל כך הרבה אישורים אני צריכה לעצם החוויה הזו עצמה. והם אף פעם לא מספיקים ולא משביעים. לפתע כשעצמתי את עיניי ביושבי בחצר הבוקר ראיתי את זה, וגם חוויתי, סוף כל סוף אחרי הרבה זמן שלא, את עצם נוכחותי שלי, עצם קיומי, שכל כך מספיק ומספק, עם שכבות אינסוף של עומק לקיום הזה.
ולזה אני קוראת עומק רוחני. וזה-זה הוא מקור האושר והשלווה שלי. בלי זה אני כקבצנית ברחוב. ועם זה אני - עצמי.

[ש_חף*]

בהקשר לדברים ש שאהבת עולם אמרה לפני הרבה זמן על שטיח, רצפה וכאלה:
The bad news is you're falling through the air,nothing to hang on to,no parachute.The good news is there's no ground.
-- Chogyam Trungpa Rinpoche

<קוראת, מזדהה, בוכה, מקווה>

[עירית_לוי]

_לפתע כשעצמתי את עיניי ביושבי בחצר הבוקר ראיתי את זה, וגם חוויתי, סוף כל סוף אחרי הרבה זמן שלא, את עצם נוכחותי שלי, עצם קיומי, שכל כך מספיק ומספק, עם שכבות אינסוף של עומק לקיום הזה.
ולזה אני קוראת עומק רוחני. וזה-זה הוא מקור האושר והשלווה שלי. בלי זה אני כקבצנית ברחוב. ועם זה אני - עצמי._
עינת, זה כל כך מרגש.
תראי לאיזה מקום הבאת את עצמך במו ידייך.

[קן_לציפור*]

_אני מקבלת פה החלטה.
במשך שבוע לא לחשוב על עניין הזוגיות._
זה רף גבוה מדי, עינת יקרה.
זה כמו הסיפור הידוע על - עכשיו יושבים למדיטציה וממש לא חושבים על פיל וורוד.
ומה קורה? כמובן, חושבים על פיל וורוד.

אני הייתי מציעה, כל פעם כשאת 'תופסת' את עצמך חושבת על זוגיות (במובן הקשה של המילה, הגעגועים וכו') שתסיטי בעדינות את המחשבות שלך למשהו שקשור לעצמך, ליופי ולעוצמה שבך. ללא קשר לזוגיות. כמו שעירית הציעה, נסי אולי אפילו להמציא לעצמך משפט לעבוד איתו במשך השבוע הזה,

'אני קיימת' זה מדהים. נסי ליצוק לתוך זה תוכן...
מכיון שאת רוצה להחליף מחשבות על זוגיות למחשבות אחרות - תוכלי לבחון מה הקיימת הזו אומר בשבילך.

וכמו שגם את כתבת וגוריין כהלכה: חוויתי, סוף כל סוף אחרי הרבה זמן שלא, את עצם נוכחותי שלי, עצם קיומי, שכל כך מספיק ומספק, עם שכבות אינסוף של עומק לקיום הזה. תוכלי להחליף את המחשבות על זוגיות גם בחווית ה 'אני קיימת' המשמעותית שלך.

(אגב, אני אתרגל יחד איתך, מה דעתך?)

[הגבירה_בחום*]

הי עינת
גם אני קוראת שקטה של הדף שלך, ומזדהה מאוד עם מה שאת עוברת ועם דברי החכמה והיופי שנכתבים לך כאן.
במיוחד מזדהה עם הדברים כמי שעברה לפני קצת יותר משנה, פרידה כואבת מאוד לאחר עשר שנות זוגיות...
אז שברתי שתיקה, ובאתי לתת

[נטע_ק*]

_לפתע כשעצמתי את עיניי ביושבי בחצר הבוקר ראיתי את זה, וגם חוויתי, סוף כל סוף אחרי הרבה זמן שלא, את עצם נוכחותי שלי, עצם קיומי, שכל כך מספיק ומספק, עם שכבות אינסוף של עומק לקיום הזה.
ולזה אני קוראת עומק רוחני. וזה-זה הוא מקור האושר והשלווה שלי. בלי זה אני כקבצנית ברחוב. ועם זה אני - עצמי.
עינת, זה כל כך מרגש.
תראי לאיזה מקום הבאת את עצמך במו ידייך._
!!!!!(())

[עינת*]

תודה לכן יקרות!
תודה לגבירה בחום ששברת שתיקה.
קן לציפור, חשבתי על הטריקיות של המשימה שלי, אבל אני חייבת לציין שבמובנים מסויימים היא עובדת. לא כי אני לא חושבת על פיל ורוד, כמובן שאני עדיין חושבת עליו, אבל בצורה אחרת, ממקום אחר, מנסה לראות מי אני בלי קשר לעניין הזה, מה עוד יש לי בחיים. לתת לזה לנוח.
וכמובן מוזמנת להצטרף לתירגול!
חיבוקים לכן בחזרה ממני..

[עינת*]

הנה מה שמצאתי הבוקר בארכיונים של המוזיקה שלי, הצלתי את השיר הזה ואת רונה קינן מנבכי הזיכרון המשותף שלי איתו והפכתי אותה הבוקר לשלי..

http://www.youtube.com/watch?v=Ta868FqJVho

[הגבירה_בחום*]

הוי עינת
כ"כ מזדהה איתך.
גם לי היתה בעיה קשה עם מוסיקה... כיוון שגם אני וגם בנזוגי הקודם חיים נושמים וניזונים ממוסיקה ומתוך מאות של רבות של דיסקים שנשארו אצלי הייתי צריכה ממש להעביר את המוסיקה שהיתה כולה שלנו (אנחנו מדברים על עשר שנים... תקופת חיים שלמה) לפורמט המוסיקה שלי.
ובהתחלה זה היה בלתי נסבל, גם בגלל הכאב וגם בגלל התחושה שכללל המוסיקה הזאת שאני מזוהה איתה, "הופקעה" ממני ביום אחד והפכה ממקור של אושר והשראה למקור של כאב.
יכולה רק לשתף שמה שעשיתי בסוף היה לשמוע אותה בכל זאת על אף הכל.
למרות שידעתי שתכאיב לי ושתגרום לי מהתו הראשון לבכות וככה נתתי לעצמי לשמוע ולבכות את כל הניל יאנגים, והבקים, והג'וני קאשים... עד לאט לאט הבכי נגמר והם הפכו להיות שלי...
מחזקת אותך על התהליך האמיץ וממשיכה לקרוא ולהזדהות @}

[עדינה_ניפו*]

גם אני איתך, עוקבת ומזדהה.

אני הייתי מציעה, כל פעם כשאת 'תופסת' את עצמך חושבת על זוגיות (במובן הקשה של המילה, הגעגועים וכו') שתסיטי בעדינות את המחשבות שלך למשהו שקשור לעצמך, ליופי ולעוצמה שבך. ללא קשר לזוגיות.
אני משתתפת בהמלצה הזו.
זה ממש מה שאני עושה לאחרונה וזה חזק ומעצים אותי מאד.
נותן לי תחושה חזקה של עצמי במרכז.
לפעמים אני מסיטה את המחשבות לחלומות שלי,
אפילו לדברים שאני רוצה אבל לא מאמינה שהם אפשריים... לדברים שמרגשים אותי, שמניעים אותי לזוז, דברים שפותחים צוהר חדש אל מה שעוד לא נגעתי בו אבל אני משתוקקת אליו...

[עינת*]

הגבירה בחום, כן, גם אני הבנתי שכדי לגאול את המוזיקה שהייתה שלנו אני צריכה לבכות אותה קודם. עם זאת, בינתיים, אביתר בנאי היקר עדיין לא ניצל מהתהליך. לפחות לא הדיסק האחרון.. הוא היה כל כך מחובר אליו שלשמוע אותו זה כמו להציץ בנשמתו של חברי לשעבר. לאט לאט, ונשחרר גם את אביתר.

כמו כן אותו תהליך עשיתי עם שכונות בעיר שאליה אני צמודה. אני מתעמלת מאד קרוב להיכן שהיה גר כשהכרנו. אפשר להבין במה היה כרוך להגיע לשם פעמיים בשבוע. אבל דווקא שם, מעניין, הספורט נתן לי עוצמות וכוח חדש. לגאול מלב החושך את האור, את הכוח..
בהצלחה לנו..
ורונה קינן מעולם לא דיברה אל ליבי כמו הבוקר. ממליצה לכם.
עדינה, תודה על השיתוף. אוהבת את המילה "מרכז".

[הגבירה_בחום*]

אבל דווקא שם, מעניין, הספורט נתן לי עוצמות וכוח חדש. לגאול מלב החושך את האור, את הכוח..
מבינה מאוד על מה את מדברת. וגם לי היתה ויש את הנחמה, והעוגן הפנימי שלי ששולף אותי כל פעם מחדש מליבם של כיסי חושך כאלה ואחרים שעוברים על כולנו
היום שנה וקצת אחרי, אני במקום אחר לגמרי, עם אדם אחר, מברכת על השינוי שהופיע בחיי ושחרר אותי מחיים מאוד לא מספקים.
ומה שבעיקר עזר לי בחודשים הראשונים הוא לטפח את ההבנה שאם החיים הובילו אותי עד כאן, מוטב לי ללכת איתם ולא נגדם.
בראש זה נשמע מאוד טריוויאלי, אבל בפועל, לפעמים קשה מאוד לשחרר את המאבק...
בהצלחה לנו..
בהחלט @}

[עינת*]

שאם החיים הובילו אותי עד כאן, מוטב לי ללכת איתם ולא נגדם.
כן, אם החיים הובילו אותנו עד כאן כנראה שזה לא סתם. במקרה שלך כבר אפשר לראות את הפירות של זה. במקרה שלי עוד הרבה אמונה נדרשת.

בראש זה נשמע מאוד טריוויאלי, אבל בפועל, לפעמים קשה מאוד לשחרר את המאבק...
בדיוק כך. בגלל שכשלא רואים עדיין את החוף, ונמצאים במים, בין חוף שעזבנו למקום חדש, יש נטייה גם לרצות לחזור אל החוף שעזבנו, כי הוא מוכר,ורוצים להרגיש אדמה, וגם לא להאמין שיכול להיות סוף לים הגדול הכביכול אינסופי הזה.
אבל הרגע שבו החוף החדש מופיע הוא לא קורה בזמן. זה אפילו לא פונקציה של זמן. זה פשוט רגע אחד אין, רגע אחרי זה יש. מעין פרדוקס. קסם.
אגב, חוף בשבילי זה לאו דווקא הגבר הבא, אלא אותו מקום שממנו נראה ברור למה הקשר הקודם היה חייב להסתיים. הוא להרגיש בבית, להרגיש טוב, להרגיש קרקע יציבה מתחת לשתי רגליי, להבין את המשמעות של כל זה.
אבל כשלא רואים את החוף צריך להאמין. כך הרוח בנו מתפתחת. הדברים החשובים באמת, כמו שנכתב ב"נסיך הקטן", סמויים מן העין.
והאמונה קודם כל מראה לנו את הקיום של חוף המבטחים בפנים.
אחר כך הוא מופיע גם בחוץ.

[פלוני_אלמונית*]

עינת,
המסע שלך ליצירת חוויה פנימית של עצמאות קיומית ועצמאות רגשית הוא מעורר השראה!

<עירית לוי. נטולת חיבור לאינטרנט בבית (רק עד מחר בערב אינשללה). תופסת טרמפים על אינטרנטים של אחרים>

[עדינה_ניפו*]

_שאם החיים הובילו אותי עד כאן, מוטב לי ללכת איתם ולא נגדם.
כן, אם החיים הובילו אותנו עד כאן כנראה שזה לא סתם. במקרה שלך כבר אפשר לראות את הפירות של זה. במקרה שלי עוד הרבה אמונה נדרשת._

מה שאני מוצאת מפתיע בשנה האחרונה זה ששוב ושוב אני מקבלת הוכחות מוצקות שכדאי לי לגמרי ללכת עם החיים במקום נגדם,
שוב ושוב אני קוטפת מן הפירות הללו
אך שוב ושוב כאשר אני נמצאת בכיסי החושך עדיין קשה לי כל כך לגייס את האמונה.
עדיין מרגיש לי שהסבל הזה יהיה איתי לנצח ואני מתקשה להאמין שאראה שוב אור.

אמנם חייבת להודות שעם הזמן אני נופלת פחות עמוק, החושך פחות חשוך ומשך זמן השהייה שם מתקצר וכן אני חושבת שבאופן חלקי זה בזכות הידע הפנימי העמוק שנבנה בתוכי מתוך חווית הטוב והאור שבאים אחרי החושך...

אבל הרגע שבו החוף החדש מופיע הוא לא קורה בזמן. זה אפילו לא פונקציה של זמן. זה פשוט רגע אחד אין, רגע אחרי זה יש.
כל כך נכון, ממש מזדהה עם החוויה הזאת.

[הגבירה_בחום*]

בוקר טוב,
רוצה קודם כל להצטרף ולומר ש
המסע שלך ליצירת חוויה פנימית של עצמאות קיומית ועצמאות רגשית הוא מעורר השראה!
אומרת את זה מתוך הבנה מלאה והזדהות עד כמה קשה לייצר את המקום הזה ולכן ההשתאות בהתבוננות מהצד היא גדולה.
אני חושבת שציינת כאן מילת מפתח חשובה מאוד והיא אמונה - שלפחות עבורי כאדם חילוני, עצם קיומה בחיים כלפי משהו, כל דבר, נרכש בהרבה מאוד עבודה.
אבל כשהיא נרכשת בזיעה מתוך עבודה והרפיה מתמידים - היא קונה לה מקום כ"כ חזק, אולי אפילו חזק משל אנשים דתיים שנולדו לתוכה (אני באמת לא יודעת, סתם מחשבה שקופצת לי לראש) כיוון שהיא לא תלויה בדבר פרט לעצמה, לא בתרבות, או במסורת, היא פשוט קיימת, נוכחת וממלאת את עצמה.
אני חושבת שכדי להתחיל צריך קמצוץ קטן של אמונה, ממש זרע ראשוני של תחושה שיכול להיות בסדר, ואז נעשית עבודה פנימית, ומשהו מתחיל להשתנות, ואיתו גדלה קצת האמונה ומתחזקת, מה שמאפשר לעמוד במצבים מאתגרים יותר שבהם זה ברור שמבחינה כרונולוגית, יש תוצאה/ פיתרון - רק אנחנו לא רואים אותו.
והיום אני יכולה לומר ממש בפה מלא, שאני אדם חדור אמונה. וגם זו כמובן הולכת וגוברת, ואז פוחתת, מתקרבת ומתרחקת, משנה כל הזמן צורות. אבל קיימת באופן מאוד ברור.

אבל הרגע שבו החוף החדש מופיע הוא לא קורה בזמן. זה אפילו לא פונקציה של זמן. זה פשוט רגע אחד אין, רגע אחרי זה יש. מעין פרדוקס. קסם.
אני מאמינה שזו אחת הדרכים לחוות את תחושת הביטחון. אצלי זה פעל קצת אחרת: התחושה הזו היתה מתכסה ערפל ולפעמים הייתי יודעת שהיא שם ועדיין לא חשתי בה, ואז שוב, מתוך הערפל היתה מציצה יבשה,
ולפעמים (לעתים רחוקות כי אני מוכרחה לומר שעדיין לא למדתי להיות לגמרי נינוחה במצב הזה), לומדים לנוח על הגלים, ככה, בלי ציפיה לחוף.

אגב, חוף בשבילי זה לאו דווקא הגבר הבא, אלא אותו מקום שממנו נראה ברור למה הקשר הקודם היה חייב להסתיים. הוא להרגיש בבית, להרגיש טוב, להרגיש קרקע יציבה מתחת לשתי רגליי, להבין את המשמעות של כל זה.
מאוד מאוד נכון.
וזו עבודת חיים, לכל אדם, בין אם נמצא בזוגיות או חי לבד, כל אדם באשר הוא. לפעמים דווקא הזוגיות היא זו שבאה ללמד אותנו איך לבסס את הפנים.

ומילה לעדינה היקרה
אך שוב ושוב כאשר אני נמצאת בכיסי החושך עדיין קשה לי כל כך לגייס את האמונה.
אני לא חושבת שיש יצור אנושי שלא מתמודד עם התחושה הזו. באמת. יש רק את אלה שלא מדברים על זה: כולנו בפנים מאבדים ביטחון, מאבדים תקווה ורוכשים אותה שוב, מקבלים כוחות ומתמלאים בתחושת עוצמה ואז מאבדים אותה (את התחושה, לאו דווקא את העוצמה)
<אני כ"כ לא אוהבת את המשפט מהשיר ששומעים ממכוניות של חב"ד או ברסלב: "מי שמאמין לא מפחד, את האמונה לאבד"> - זאת נראית לי שטות גמורה, כיוון שאנשים מאמינים חיים יום יום עם הספקות והתנודות של אמונתם.

חייבת להודות שעם הזמן אני נופלת פחות עמוק, החושך פחות חשוך ומשך זמן השהייה שם מתקצר וכן אני חושבת שבאופן חלקי זה בזכות הידע הפנימי העמוק שנבנה בתוכי מתוך חווית הטוב והאור שבאים אחרי החושך...
זה! זה בדיוק זה. לשם צריך לשאוף בעיני. בסופו של דבר, עם הזמן נלמד גם לעקוף את הבורות או לצעוד ברחוב אחר. כמו בשיר אוטוביוגרפיה בחמישה פרקים

אוייי, יצא לי כ"כ ארוך, ונכנסתי רק לכתוב כמה מילים. סליחה על ההשתלטות, ומוזמנת כמובן למחוק או להסיר כראות עינייך.
יפה יפה בינתיים @}

[עינת*]

אוי אוי, חוזרת מהלימודים, בהם למדנו, ניזכרנו, שכולנו אחד. אנחנו הרבה נקודות מרכז במעגל אינסופי. והמעגל הוא אחד, משותף לכולנו.
אז מדוע זה מרגיש כל כך ריק, כל כך בודד, לחזור הביתה בלי חיבוק?
הערב היה לי דייט נוסף, עם מישהו חדש. דווקא יום אחרי שהכרזתי ש"החבר שלי בחו"ל" ולכן אני נותנת לי חופשת שחרור מנושא גברים וזוגיות, אולי דווקא בגלל שקצת הנחתי לדחיפות בנושא, חברה הציעה להכיר לי מישהו. דיברנו בשבת, וקבענו להפגש היום, כיוון שהוא לא גר באיזור שלי.
היה לי נעים לפתח קצת ציפייה ותקווה.
עוד יותר נעים וטוב היה לי להתחיל לדמיין שכל מה שאני כמהה לו בגבר אשכרה יכול להתממש במציאות, שמגיע לי, ושיגיע אליי. כמה כיף לחשוב שלא צריך להתפשר. (בזוגיות תמיד מתפשרים וכו', אבל כיף שלא צריך להתפשר על הבן זוג עצמו, ללכת על הראשון שרוצה). וכל מי שאני יוצאת איתו לפגישות הקצרות העיוורות או החצי עיוורות האלה, דווקא מראה סימני עניין בי. זה נעים, אחרי שפיתחתי לי דימוי עצמי של אחת שצריכה להגיד תודה שרוצים אותה. פתאום משהו השתנה. אני היא זו שבוחרת וממיינת, והעין שלי מחודדת לראות. אולי אפילו יותר מדי ביקורתית.
אבל היה לי ברור מהרגע הראשון בערך שזה לא זה. ושאר הזמן פשוט חיכיתי שיהיה בסדר ללכת הביתה, ועברתי בראש על רשימת האקסים שלי לשעת חירום..(כמובן שאקסים רציניים ומשמעותיים כמו זה האחרון אינם כלולים בה). לצערי או לשמחתי, אני חושבת שהרשימה הזאת לא תשרת אותי בשלב זה. היא לא תקפה.
"רק בשביל לקבל חיבוק.. רק בשביל לקבל חיבוק.."
מה עושים עם ערבים נואשים שכאלה? בסך הכל אני בסדר, רק חשה את הגוף שמאד רוצה להיות מוכל ומחובק ועטוף ואהוב. והנפש גם. ובמקרים כאלה לא די בלחבק את עצמי..

[עינת*]

בעדינות להרפות ממה שהיווה לי בימים האחרונים מטרה ומקור ריגוש.
להניח לזה ולהעביר דף, מיד, מיד.
לכסות את עצמי בשמיכה, להתחבק עם כרית חמה. לישון היטב.
למחרת להתעורר אל עצמי.
למצוא שוב את המילוי הפנימי במוזיקה טובה, בבישול, בהליכה שקטה מול הנוף בערב.
להניע את הגוף, לשיר ולרקוד.
למצוא מה מצחיק אותי. מה משמח.
לקרוא ספר שנותן לי השראה ואור.
וככה לאט לאט לחזור אליי. להאמין שכל זה טוב. טוב מאד. נכון מאד.

[עירית_לוי]

[דלעת*]

עינת,

קודם כל, אני לא זוכרת אם כתבתי לך כבר בעבר, אבל אני קוראת כאן והדף שלך ממש מעורר השראה. וגם כתוב מאוד יפה.

חוץ מזה, יש לי שאלה מסוג אחר לגמרי - ואם זה לא לעניין אז כמובן אל תעני ואף תמחקי -
הבחור שאת מספרת עליו - הראשון, אני מתכוונת - למרות שאת לא מספרת הרבה - מאוד מזכיר לי מישהו שיצאתי איתו פעם,
בקיצור, תגידי (אם את מוכנה לענות..), הוא מרחובות במקור?....

[משהי*]

דלעת -
מה זה משנה לשאול אותה?
אולי תספרי למה את מתעניינת
הכל שלה כאן חשוף ופתוח-אולי תחשפי את עצמך...
סתם עניין?סקרנות?השואתיות?
גם אליך הוא היה.....
האהבה אינה אישית אלא דפוס שלו?זה ינחם משהו?
בקיצור לי כקוראת נראה לא לענין וצורם!!
סליחה על ההתפרצות.כך מרגיש לי ומרשה לעצמי.

[הגבירה_בחום*]

[דלעת*]

למישהי,

הסיבה ששאלתי היא -
אני חושבת שיש משמעות לדעת אם האדם המסויים שהיה מסוגל לתת רק חלק מעצמו היה כך רק איתנו או עם אנשים אחרים.
האם זה קשור במשהו שאני הבאתי לתוך המערכת או בהתנהלות הקבועה שלו בתוך העולם.

אני מעריכה את ההתייצבות שלך לצידה של עינת ואני מאוד מקווה שהיא לא חוותה את זה כפגיעה, ובכל מקרה הזמנתי אותה למחוק את זה אם זה לא מתאים לה.

כאמור לא מדובר כאן בסקרנות גרידא אלא במשהו שלדעתי - כן יכול "לנחם" או לפחות לשפוך אור נוסף על העניין. שעשוי להקל, שעשוי לאפשר להשלים ולהמשיך.

כן, גם אלי הוא היה...
אבל זה לא המקום שלי, אצלי זה היה ממש מזמן והיום אני במקום אחר.

[עינת*]

דלעת, ערב טוב!
התשובה לשאלתך היא לא.
יחד עם זה, כל כמה שאני חושפת פה את עצמי (וזה קרה מעצמו תוך כדי הדף), אותו אני ממש לא מעוניינת לחשוף.
אינני רואה כאן רק את הדפוסים שלו, או איך הוא התייחס/התנהג אליי. הדף הזה הוא עליי. הוא על מפגש. והוא על כאב.
אני מרגישה שמה שהוא הביא לחיי אינו דורש נחמה.

[קן_לציפור*]

_אינני רואה כאן רק את הדפוסים שלו, או איך הוא התייחס/התנהג אליי. הדף הזה הוא עליי. הוא על מפגש. והוא על כאב.
אני מרגישה שמה שהוא הביא לחיי אינו דורש נחמה_
בדיוק. וגם, מכירה כמה וכמה גברים שזה הדפוס שלהם, וכמה וכמה נשים שהדפוס שלהן הוא להיות עם גברים כאלו

הגדילה מתוך הדפוסים המעכבים שלנו והחוצה מהם, זה המסע הפרטי של כולנו פה.

[עינת*]

ומעבר להכל, בן אדם הוא הרבה מעבר לאוסף הדפוסים שלו.
ואפילו במבט לאחור, ממקום שקל יותר לפשט את הדברים, אני רואה את המורכבות. ששום דבר אינו שחור או לבן. שאף אחד הוא לא רק כזה או כזה. שמה שחי בו, חי גם בי. ולכן גם המפגש. לא יכולה בשום אופן לסכם חיים של שלוש שנים עם אדם לשורה אחת.

[דלעת*]

הי עינת,

מקווה שאת לא מרגישה שניסיתי לצמצם או להקטין אותו או אותך או את החוויה
כן ניסיתי לתמצת את מילותיי ולא לשפוך את הסיפור שלי שממנו באה תחושת הקירבה לדברים שאת מתארת
אולי זו היתה טעות בכלל להתייחס לדמיון, להיכנס בכלל עם העניין שלי,
ואם כן, אז אני מתנצלת.

בכל מקרה, תודה על התשובה,
מבחינתי אם זה מתאים לך אפשר למחוק את כל הדיון מאז השאלה שלי

[עינת*]

דלעת, אין בעיה. שאלת ועניתי והכל בסדר. את מוזמנת לשתף אם תרצי בחוויותייך. פשוט הספציפיות של מי הוא הבן זוג, נראית לי לא רלוונטית.

[עינת*]

המעיין הזוהר

רונה קינן

מילים: רונה קינן
לחן: רונה קינן


אף אחד לא אמר לי שככה זה יהיה
הדבר שהלב שלי יוצא אליו
הוא הדבר שאסור לי לבקש
אף אחד לא אמר לי
לחיים יש דרך אכזרית
לתת לך לשתות מים זוהרים
ולהשאיר אותך צמא בקרקעית

לפעמים אני נזכר בעיניים
שמשכו את הקרקע מתחתי
זה מהיר כמו תאונה
מבט אחד ודי
לפעמים אני נזכר בימים שקטים
כשהסתובבתי בעולם בעיניים עצומות
והייתי מישהו אחר
אבל מי הייתי אני לא זוכר

בואי אלי עוד פעם
אל תתני לי להישאר צמא
בואי אלי עוד פעם
אל תתני לי להישאר צמא

כמה פעמים רציתי לדבר
והמילים שלי קפאו כשהן פגשו את האוויר
כאילו מישהו אומר לי
מוטב שתמשיך להסתיר

את הדבר שהלב שלך יוצא אליו
את מה שלקחת בגניבה
כי יבש המעיין הזוהר
ועכשיו אתה צמא
ברוך הבא

אין מילה מספיק חדה לתאר
כמה זה בוער כשזה בוער
אין מילה מספיק רכה לתאר
את השלווה המתוקה של הבשר
כשאתה נכנס למעיין הזוהר

בואי אלי עוד פעם

[עינת*]

http://www.youtube.com/watch?v=6uOa5wm5P4c

הנה הקישור..

הסוף של השיר - הזעקה הנואשת "אל תתני לי להשאר צמא.." מתנגן לי בראש בלופים מאז אתמול.

השבת הזו היא בסימן צמא.
מתעוררת מאוחר - לא אופייני לי בתקופה זו.
תמיד אני אוהבת לגלות שקמתי בשבת בשבע או בשמונה, מתוך הרגל של שאר השבוע. והשעות המוקדמות האלה כל כך ראשוניות, טהורות, לפני שמתעוררת הדאגה, התשוקה הבלתי ממושמשת וכל שאר החברים. לפני שהכל מתחיל. ויש כל כך הרבה שבת ממרום השעות האלה, וזה נעים שיש זמן, ואני ערה לפני כולם.
היום קמתי בעשר וחצי והשמש בשמים כבר האירה חזק. הייתה תחושה שפיספתי משהו. עדיין יש.
היה כל כך אינטנסיבי בעבודה וגם יצאתי אל הסופשבוע עם מתח עם אחת מבנות הצוות, ותחושה שאני כועסת ולא אהובה.
ובעיקר בעיקר בעיקר רוצה חיבוק. מגע. חום.
_את השלווה המתוקה של הבשר
כשאתה נכנס למעיין הזוהר_

[עינת*]

אני חושבת עכשיו שהכי קרוב לחיבוק החיצוני הזה שאני מבקשת, הוא חיבוק פנימי שאומר "מותר לי".
כי יש לי כל כך הרבה ביקורת על עצמי.
מה, את דפוקה, מה חשבת לעצמך, מה את יוצאת לדייטים המטומטמים האלה? מה זו הנואשות הזו? את באמת חושבת שככה תמצאי אהבה? תפיגי בדידות?
ולמה את מבלה חצי מהבוקר שגם ככה עוד רגע נגמר בשיטוט חסר תכלית בפייסבוק? מה את חושבת שאם תראי פנים של כל מיני אנשים את תרגישי שאת פוגשת אותם? מתי תעשי כבר משהו רוחני?

ואני רוצה לענות לזה - מותר לי.
מותר לי להרגיש בודדה.
מותר לי לנסות למלא את הבדידות.
מותר לי לרצות חיבוק ומגע!
מותר לי לא להיות "רוחנית".
מותר לי להיות ילדה קטנה שבסך הכל רוצה שיעטפו אותה, יקבלו אותה כמו שהיא, יאהבו אותה. מותר לי לרצות את זה גם מבחוץ ולא רק מבפנים.
ואם המשאלה הזו לא מתממשת זה לא אומר שזאת אשמתי.

האם למישהו יש עוד רעיונות במה מחליפים את החיבוק החסר? או איך מתמודדים עם חסרונו?
(יש כמובן חיבוק של חברות, חיבוק של הילדים בגן, אבל זו לא הכוונה. חסר לי החיבוק המאחד האינסופי של גבר שלרגע אחד אפשר גם להעלם לתוכו וגם להרגיש הכי קיימת שאפשר).

ואיך להפסיק את הסרט הזה מימים ימימה - אם אין מישהו באופק, אין אהבה זוגית בחיי, אין גבר, זה אומר שאלוהים שכח אותי, מעניש אותי, לא רואה אותי..
איך לא נותנים לזה משקל של משהו שמאשר או מבטל לגמרי את קיומי?!!

[שלולית_י*]

עינת.
פתחתי את הדף שלך לפני כמה שעות,ומאז הוא מחכה פתוח על המחשב כי לא ידעתי מה לכתוב ומצד שני לא הייתי מסוגלת לסגור אותו.
את כל מה שכתבת בפוסט האחרון - בתקופות מסוימות בחיי ככה לגמרי הרגשתי
אם אין מישהו באופק, אין אהבה זוגית בחיי, אין גבר, זה אומר שאלוהים שכח אותי, מעניש אותי, לא רואה אותי..
זכורות לי פעמים רבות בתקופה דומה, בהן כל כך כעסתי על אלוהים שלא מוצא לי את האהוב, שכל מה שרציתי היה לעלות על הר גבוה ולזרוק אבנים על השמים.
את לא לבד.
איך לא נותנים לזה משקל של משהו שמאשר או מבטל לגמרי את קיומי?!!
כשתגלי תספרי לי גם.
רק יודעת לומר לך שההתמודדות הזו - שלא פתרתי אותה לפני נישואי כי אלוהים זימן לי "קפיצת הדרך" בשיעורים של החיים - ההתמודדות הזאת הרימה ראש ברגע שרק יכלה.

_אני רוצה לענות לזה - מותר לי.
מותר לי להרגיש בודדה.
מותר לי לנסות למלא את הבדידות.
מותר לי לרצות חיבוק ומגע!
מותר לי לא להיות "רוחנית"._

כל מילה.
וגם חיבוק אוהבת אותך.

[פלונית_לכרגע*]

שלום עינת יקרה
זהו, משהו השתנה.
זזים
יש לזה סיבה טובה לטובתך.
לפעמים התשובה אינה איפה שהשאלה נמצאת.
בשביל לחיות את חייך באמת=הילדה שבך חייבת לדעת שיש לה אמא-את.

מחבקת ונותנת פרופורציות.
הבדידות שלך ברובה נובעת ממחשבה.
את יכולה פשוט להחליט שאת מפסיקה את ההתמכרות לסבל..

די
הניחי לו ללכת.
פני מקום
חיי את חייך.
מצאי מהם.

לפעמים הדרך חדה
ברורה.
הילדה רוצה את הצעצוע.
בוכה מתעקשת

ממליצה על עבודה על פרידה מאבא.
הקשר -הקרש עם אבא!!

זו לא פסיכולוגיה בגרוש.אולי אם תחפשי שם תגיעי לשורש ותוכלי לשחרר.


מבקשת סליחה על החדות
אנא הביני ,
זה לא בא משיפוט נטו אלא מתוך תחושה שאולי זמן לשנות.
באהבה
והבנה .

[קן_לציפור*]

את יכולה פשוט להחליט שאת מפסיקה את ההתמכרות לסבל..
כן ולא... החלטה השכלית לא תמיד מצליחה ללכת יד ביד עם החלק הרגשי.
תהליך אינטגרטיבי, דווקא עם החלק הרגשי, נראה לי כאן נחוץ, בדיוק כמו שאת עושה, למשל עם התהליך שעירית מלווה כאן.
רגשי, רוחני, שכלי.
לא רק החלטה שכזו.

מבקשת סליחה על החדות דווקא לא נשמע חד אלא חד משמעי

עינת, כולנו פה משקפים לך את הקולות שלך הפנימיים כלפי עצמך.

[עירית_לוי]

_ואיך להפסיק את הסרט הזה מימים ימימה - אם אין מישהו באופק, אין אהבה זוגית בחיי, אין גבר, זה אומר שאלוהים שכח אותי, מעניש אותי, לא רואה אותי..
איך לא נותנים לזה משקל של משהו שמאשר או מבטל לגמרי את קיומי?!!_
ראשית,
לא מתנגדים לסרט. זה הסרט שלך. זו ההתניה הרגשית האוטומטית שלך.
נכון. את רוצה להשתחרר ממנה ורוצה לעלות מדרגה נוספת בערך העצמי שלך. נפלא.
זה יצטרך להתחיל ב-להכיר שזה המערך הרגשי שלך. זה מה שצף אל פני השטח שלך כברירת מחדל.
אז נסי, לדעתי, להתחיל בלהכיר במערך הרגשי שלך ולא להתבאס ממנו. לתת לו רשות (אפרופו "מותר לי"). בדיוק כמו שאת לא מתבאסת על זה שאין לך למשל שלוש ידיים במקום שתיים . נכון, זה היה הופך את החיים לקלים יותר אבל זה המצב. זו את. אישה מקסימה עם שתי ידיים. אישה מקסימה עם מערך רגשי מסויים. זה נקודת המוצא שלך ואת מכירה בה ופועלת יחד איתה ולא נגדה.

שנית,
מנסים לבסס הכרה בערך. בודקים אם יש הסכמה לכך. ההסכמה היא צעד ראשון ביצירה של חוויה פנימתי חדשה.
את מבררת עם עצמך בעדינות, בחיוך, ולא מתוך לחץ או בכח.

אני אציע שתי שאלות לעבוד איתן על שתי הנקודות הללו:

1. האם אני מסכימה להכיר בכך שזה המערך הרגשי שלי? האם אני מסכימה להכיר בכך שכרגע באופן אוטומטי היעדר גבר בחיי מציף בי חוויה של ערך עצמי נמוך? ושזאת אני? וזה בסדר גמור שזאת אני?
2. האם אני מסכימה להכיר בערכי כאדם ללא קשר לקיומו של גבר בחיי?

לכי איתן כמה ימים.
נראה לי שהן יוכלו לפתוח שם משהו בנקודה הזאת, ולאפשר.
כמובן שלאט לאט, ואולי לא מיד.

תבדקי אם מתאים לך...

[אהבת_עולם*]

האם למישהו יש עוד רעיונות במה מחליפים את החיבוק החסר? או איך מתמודדים עם חסרונו?

אני רוצה להגיד משהו שלדעתי לא מספיק נאמר בדף הזה או בכלל בעידן ה'ניו אייג' ', וזה משהו שהתחדד לי רק בתקופה האחרונה:

הצורך בבן זוג הוא הדבר הכי נכון וטבעי שיש !
לבן זוג לצדנו אין חלופה, ואין צורך למצוא לזה חלופה !
הגיע הזמן להכיר בזה שאנחנו רוצים משהו נכון ואמיתי.

אני שמה לב שהרבה אנשים, את בכללם, אני בכללם, מתנצלים על כך שהם רוצים זוגיות.
שהם כמהים לזוגיות.
שהם מרגישים שהחיים הם לא אותו הדבר בלי זוגיות.
אנחנו מתנצלים על זה שאנחנו מרגישים כך. כאילו זה לא בסדר. כאילו זה לא אמור להיות כך. כאילו זה לא מספיק 'רוחני'. כאילו אנחנו אמורים להיות 'שלמים' לבד. 'מלאים' גם לבד.

ואנשים מייעצים לנו:
תאהבי את עצמך.
תרגישי מלאה את עם עצמך.
את לא אמורה להיות תלויה בבן זוג.

בעיקר חוזרים על המנטרה: תאהבי את עצמך. תאהבי את עצמך. תאהבי את עצמך.
כאילו שזה הפתרון לכל דבר.

אז לא !

לאהוב את עצמי - זה תמיד תמיד תמיד חשוב. ממש ממש חשוב. הכי חשוב בעולם !
ברור שעליי לעשות כל מה שאני יכולה כדי לאהוב את עצמי.

אבל זה לא מענה ולא תחליף לאהבה זוגית. לא.

וכתבתי את זה גם בעבר היכנשהו:
כמו שאהבת ילד לא יכולה להחליף אהבה זוגית.
וכמו שאהבת אם לא יכולה להחליף אהבת ילד.
וכמו שאהבת חבר לא יכולה להחליף אהבת אם.
ככה האהבה לעצמנו, עם כל חשיבותה - לא יכולה להחליף את שאר האהבות שאנחנו צריכים בחיים. (אם, ילד, בן זוג, חבר..)

ואני חושבת שזאת טעות ממש ממש גדולה שבניו אייג' אנשים חושבים ש'אם רק הייתי אוהב את עצמי מספיק - אז לא הייתי צריך אהבות אחרות'.
זה כלכך לא נכון.
עשו לנו כזאת שטיפת מוח, שאנחנו מרגישים כל הזמן לא בסדר שאנחנו צריכים אהבות 'מבחוץ'.

אבל כן, אנחנו באמת צריכים אהבות מבחוץ.
כמו שתינוק צריך אהבה מבחוץ אחרת לא יוכל לשרוד.
גם מבוגר צריך.
זאת המצאה שאנחנו יכולים בעצמנו לספק לעצמנו את כל האהבה שאנחנו צריכים.
זה כיוון לא נכון ללכת אליו.

זאת הטעיה, שלא רק לא מועילה, אלא רק גורמת יותר תסכול ורגשי אשמה. 'למה אני לא מצליח?'

אז בעניין זוגיות... אנחנו, רובנו, בנויים כך שיש לנו צורך בזוגיות.
אם זה איננו - אז באמת חסר משהו.
כל אהבה עצמית שבעולם לא תמלא את זה.
זאת האמת, לדעתי.

ואני חושבת שדווקא יעזור להכיר בזה.

החוסר שאת מרגישה - הוא נכון וצודק.
את לא צריכה להתנצל על זה.
את לא צריכה להרגיש שאת צריכה 'לרפא' את זה.
את לא צריכה לחפש משהו אחר שיענה על הצורך הזה.
את צודקת במה שאת משתוקקת אליו ! צודקת !

זה באמת משהו שאת צריכה, לא רק נדמה לך שאת צריכה את זה.
את באמת צריכה את זה.

*************

רק מה, אם זה לא קיים כרגע - יש ללמוד כמובן איך לחיות באופן המיטבי עם המצב הקיים.
ללמוד איך בכל זאת לחיות, איך בכל זאת לשמוח.

אבל לא להפסיק לרצות. עד שזה יקרה.

את רוצה את זה בצדק.
פשוט כי להיות בזוגיות זו הוויה הכי טבעית שיש, ואת לא אמורה למלא את זה ע"י 'אהבה עצמית'.
ואני חושבת שככל שתביני שמה שאת רוצה הוא לגמרי נכון ולגיטימי, הכי טבעי בעולם ולגמרי לא סותר 'רוחניות' - יותר תאפשרי לעצמך למצוא את זה.

*************

_אני רוצה לענות לזה - מותר לי.
מותר לי להרגיש בודדה.
מותר לי לנסות למלא את הבדידות.
מותר לי לרצות חיבוק ומגע!
מותר לי לא להיות "רוחנית"._

נכון !
ולא רק ש'מותר לך' - אלא שזה מאוד הגיוני שיהיה ככה.
להיות בלי זוגיות - זה חרא !!!

ולרצות זוגיות זה מאוד מאוד רוחני.

(אנשים דתיים למשל מאמינים שזאת ההוויה הנכונה היחידה עבור אדם בוגר, שרק שם אתה יכול להיות שלם באמת, כי לכך נועדנו מטבענו.
ולכן אין להם שום בעיות עם עצמם על כך שהם משתוקקים לזה. זה חלק מהרוחניות לפי תפיסתם.
הרבה שנים גם אני חשבתי שאני אמורה להיות 'שלמה' לבד.
עכשיו אני יותר ויותר מסכימה עם התפיסה הזאת.)

*************

לסיכום, מה שרציתי לומר:

• מה שאת רוצה הוא נכון ולגיטימי. אם זה חסר לך - בצדק זה חסר לך.

לכי על זה, תפרגני לעצמך את ההשתוקקות הזאת - ותקבלי את כל מה שאת רוצה.*



<וואו, כתבתי המון. מתברר שזה משהו שכבר הרבה זמן מתבשל בי...>

[פלונית_לכרגע*]

עינת,אהבת עולם יקרות,

בעיני זה נכון,אך עמוק יותר מהענין הזוגי-בעיני כולנו זקוקים למשפחה ממש ,לקהילה,ליצירה ליחד לאחדות בלב,להתמסרות למשהו מעבר לעצמנו,למטרה גבוהה יותר מאפרוריות היוםיום.
אני מעריכה שאם היית"נעזבת"עם 3 ילדים הענין בריק הזוגי שנפתח היה מאד כואב אך התנועה הפנימית שמלקקצת את הפצעים הייתה יותר רכה ופחות חריפה מאשר כשזו את לבד.
יש כאן גם סוג של "בדידות בעולם" מן תחושה של כאב השרדותי...אני מכירה את זה ממני,כל העולם שלי זז כשזה קרה לי אחרי הרבה שנים של יחד.
היום מבינה ו"יוצרת מן קהילה "משלי,וזה גם בעצם מה שאנחנו כאן עכשין איתך...
זו תקופה שהמסגרת הזוגית נפתחת,ומתרחבת וגם הלב..

אני בעד לקבל את מי ומה שאת בכל רגע ולאפשר לעצמך להתנסות ולגעת בחלקים בעצמך ולהתמסר להרפתקאה.
ממה שחשים כאן בדף,אהובך יגיע,את קוראת.תהני מהזמן המיוחד הזה תתעצמי בתוכך תוך כדי .אהבת גם אם מה שאת מעלה לגמרי נכון..כדאי להגיע לקשר בהגדרה יותר ברורה וכיוון פנימי מועצם לא?
ימים של אהבה וקבלה .

אגב,כתבתי קבלה ,ופתאום עולה לי להגיד לך...אני פותחת לפעמים את האתר של קבלה לעם ברקע כשעושה דברים בבית.
מוצאת שמשהו באוירה של היחד שזה מביא מאד משפיעה עלי יש תחושה של יצירה ואיכפתיות טובה כזו מהלב .ואולי זה השפיע על חלק ממה שכתבתי
אני לא לומדת איתם ובאמת זה אצלי ברקע אך הרגיע אותי בכל מיני רגעים לא פשוטים. ועזר לי בהפתעה ממקום לא צפוי לפעמים
בינתיים לא עשיתי עם זה משהו לעומק.
נכנסים לזה kab.tv

[הגבירה_בחום*]

הי עינת
המון מילים חכמות נכתבות בדף הזה, וזה לא חדש.
נשות האתר החכמות ממש התקבצו כאן ומלוות אותך במחשבה והתהליך.
אני מסכימה עם הרוב הגדול של מה שנאמר כאן.

אני באמת לא חושבת שהאהבה והשלמות העצמית אמורה להחליף את התחושה הזוגית ובטח לא צריכה לדכא את ההשתוקקות אליה.
אבל ההימצאות במצב שהוא ללא בן זוג (לפחות עבורי) מהווה הזדמנות לחזק את המקום הזה של השלמות של הלבד (לא בדידות, לבדות), מכיוון שזו ממילא מציאות שקיימת ו"נפלה עלינו" ואין לנו ממש שליטה בה, יש לנו אפשרות להיאבק בה בכל הכוח ולא להסכים (מה שכולנו עושים רוב הזמן) או לראות בה שער למשהו (כמו כל חוויה אחרת שנקרית בדרכנו)

יותר מזה, לפעמים גם כשמגיע המושא הזוגי, הוא לא ממש פותר את הלופ של תחושת הבדידות, הנזקקות, והכמיהה לחיבור, אם החיבור הזה, המלאות הזו לא קיימת ומתגבשת בפנים.
וכדי לבנות את המלאות הזאת נדרש זמן - כולם אומרים את זה, וזה כ"כ לא מנחם כשזקוקים למגע ורוצים להרגיש עטופים, אבל זה נכון...
אני כ"כ מזדהה עם מה שאת מתארת, אודות הערבים הריקים, והכמיהה הזו לחיבוק שמורגשת ממש ברמה הפיסית (לי אישית סופי שבוע היוו איום גדול) - ואולי הדבר היחיד שאפשר לעשות עם זה, הוא לא להצליף בעצמך על התחושות האלה, לפרגן לעצמך ולהזכיר שעכשיו יש לך הזדמנות להיות עצמך, ולאהוב את עצמך, וללמוד על עצמך כדי לדאוג לשלמות והמלאות שלך (היום אני יודעת שהפרידה שלי ממש נתנה לי בכוח את המתנה הגדולה הזאת), וזה יקח כמה שיקח, עד שמשהו אחר יבוא, פאזה אחרת בחיים/ סיטואציה אחרת.
@}

[עינת*]

_זהו, משהו השתנה.
זזים_

טוב, אז ככה. באמת משהו השתנה.
חייבת לזוז ולשנות.
מבינה שאני בת 31 ואין לי ילדים או בן זוג שקושרים אותי למקום אחד.
בעצם יש לי החופש ללכת לאן שאני רוצה ולשנות כאוות נפשי.
ואולי, בניגוד לגיל 21 ודומיו - היום יש לי גם את היציבות הנפשית והבגרות כדי ליישם את השינויים הללו, להפיק מהם ולא להתערער.

ואני, יותר מכל דבר אחר, מבינה שאם אני רוצה להיות שלמה ולאהוב את החיים שלי כפי שהם, אני חייבת להיפרד ממשהו ואני חייבת לפגוש משהו.
אני מבינה שאני חייבת, רוצה, ליצור קהילה סביבי. או למצוא לעצמי קהילה קיימת. לא יכולה יותר בבדידות הקרה הזו. כמו שאהבת כותבת כאן - ואני שואבת מזה השראה - זה לגיטימי לרצות אהבה בחיים, חום אנושי, משפחה, ואם זה לא ניתן - אני מוסיפה - לגיטימי למלא את המקום הזה במשהו אחר, תומך, מחמם - קהילה, משפחה מסוג רחב יותר.
אני חייבת לצאת אל הדרך ולא להסתפק במה שיש לי. כי מה שיש לי כרגע הוא דיכאון.
הדיכאון נותן לי את הכוחות לשנות, בגלל שאם הגעתי עד כאן אין הרבה מה להפסיד. הוא כוח מניע לקחת סיכונים בגלל הרצון העז שיהיה לי טוב. שיהיה לי נכון.
ואמרתי גם את המילים להיפרד ממשהו - אז אכן אני מרגישה שאני נאחזת. נאחזת אולי בעיר שגדלתי בה, במשפחה שלי, למרות שהקשר בינינו לא עיקבי ולא מספיק פתוח וישיר. אני מאד אוהבת אותם, אבל השפות שלנו כל כך שונות. תרתי משמע, אגב.
אני מרגישה שצריכה אומץ להעיז ולצאת.
אני מרגישה שחייבת כעת להחליף את הקהילה הוירטואלית בדבר אמיתי!
וזה דורש אומץ לאורך כל הדרך. אבל משהו בפנים באמת אומר "די".
זה לא אומר שהיום אני אמצא את מבוקשי, או מחר. אבל אני עומדת על זכותי לחפש. לחפש את האושר והמלאות שלי. החיפוש עצמו ייתן לי משמעות.
ואני יודעת שאני אמצא. כשהלב שלי מבקש ומתעקש, הוא תמיד מוצא לבסוף.

ולכן, בזמן זה, אני מחליטה להיפרד כאן. אולי זמנית.
רוצה לא לרוץ למחשב כשכואב לי. וגם עייפה מלקרוא את עצמי בסבלי. לא רוצה לתת במה לזה כרגע. צריכה לברוא בי משהו אחר.
אני מודה לכם אנשים יפים כל כך, שקוראים וכותבים ומחבקים במילותהם! מי ייתן והחיים יפגישו אותנו באמת, בהיכרות אמיתית ושיחה לא רק על הצג.
מי ייתן והמילים יבראו חיים. שכל המילים הטובות המאחלות האוהבות יבראו טוב עבור כולנו, יבראו מציאות של ריפוי ואהבה. מאחלת לכם ולי את זה.
אוהבת ומחבקת,
עינת

[עינת*]

הגבירה בחום, תודה, רק עכשיו קראתי מילותייך.
באמת אתן כולכן מקסימות פה.
חיבוק גדול.

[קן_לציפור*]

_זה לא אומר שהיום אני אמצא את מבוקשי, או מחר. אבל אני עומדת על זכותי לחפש. לחפש את האושר והמלאות שלי. החיפוש עצמו ייתן לי משמעות.
ואני יודעת שאני אמצא. כשהלב שלי מבקש ומתעקש, הוא תמיד מוצא לבסוף._
אמן ואמן.
ומותר לך גם לכתוב מדי פעם כשתרצי. ומותר לך להיעלם מהדף אם לא תרצי.

ואהבת, כל מילה. אהבתי. זה כל כך נכון.
וכשמגיעה אהבה שהיא זוגית אז יש שלל דברים לעבוד עליהם ולדייק אותם.
וכשיש את הלבד, יש שלל דברים לעבוד עליהם ולדייק אותם.
בקיצור עבודה לא חסר, אבל מאד מחליש להחליש את עצמנו עם ביקורת ושיפוטים קשים.

[שלולית_י*]

מסע מחבק ומפרה שיהיה לך
בהצלחה

[פלונית_לכרגע*]

אני שמחה שמשהו זז
שאת "מסתכנת "לחיות אוספת את עצמך הלאה..
חששתי שמה שכתבתי לך היה מוגזם.
יופי.
בהצלחה
מאחלת שתמצאי את החיבוק והחיבוקים שאת מחפשת ומאד אשמח לשמוע מימך בהמשך
סליחה שאינני נחשפת עכשיו זקוקה לזמן .
חיבוקים טובים ומזינים בכל הצבעים

[נטע_ק*]

עינת. אני מזדהה כל כך עם הדברים שעד כותבת. מאחלת לך אהבה גדולה עצמית וזוגית

[דלעת*]

עינת,
בהצלחה בדרך החדשה

כתבת כל כך יפה
מגיע לך הכי הכי טוב

[הגבירה_בחום*]

הרבה הצלחה ובעיקר חמלה עצמית בכל שלב בדרך @}

[עדולי*]

עינת,
קראתי עכשיו ברצף מהפוסט של אהבת דרך פוסט הסיכום שלך והתגובות אליו,
ושמתי לב שקרה כאן משהו מעניין: האווירה השתנתה. היא הפכה לאווירת סיכום ופרידה לקראת התחלה חדשה.
את שינית אותה, את עשית את זה.
המחכימון אומר - אפשר להזמין הזדמנויות, והנה, את מזמינה לך הזדמנויות חדשות להתחדשות.
דרך מרתקת שתהיה לך, עינת.
תודה שחלקת את המחשבות והרגשות שלך איתנו, וקראת לדברים שגם אני הרגשתי בשם.
פתחת את הדף כדי להקל קצת על עצמך ולעשות סדר ועל הדרך הקלת קצת וסידרת קצת גם עבורי.
תודה.

[אהבת_עולם*]

אהבת גם אם מה שאת מעלה לגמרי נכון..כדאי להגיע לקשר בהגדרה יותר ברורה וכיוון פנימי מועצם לא?

ברור. זה בהחלט עוזר.
אבל זה לא צריך להיות תנאי.
מותר לנו לקבל אהבה וזוגיות טובה גם כאשר עדיין לא הגענו ל-הגדרה יותר ברורה וכיוון פנימי מועצם.
גם כאשר אנחנו רק בדרך. וגם אם זה עדיין רחוק מאיתנו.
מותר לנו לקבל את זה כבר עכשיו. כמו שאנחנו.

עבודה פנימית עשינו ועושים ומאמינה שנמשיך לעשות בכל מקרה. גם כשכבר נהיה בתוך הקשר המיוחל.
אני מאמינה שגם עינת וגם כל מי שכותבת כאן היא אישה שעוברת תהליך ועושה עבודה פנימית, ואני חושבת שאפשר לסמוך על זה.
זה, בכל מקרה, אינו צריך להיות תנאי למציאת זיווגנו.
ואין צורך לחכות עד להשלמת התהליך כדי להיות 'ראויים' לקשר הזה.

**********

עינת, קצת חבל לי שלא תכתבי כאן.

אני מקווה שה'פרישה' שלך מכאן היא אורגנית מתוך תהליך שהבשיל, ולא מתוך ניסיון לדחוף עצמך בכוח לאיזה כיוון שאת חושבת שנכון לך.
בכל מקרה, אם תרגישי צורך לחזור ולכתוב כאן, אל תהססי.
וגם אם לא, מקווה שתעדכני מדי פעם.

שתמצאי גם אהבה עצמית, גם אהבה זוגית, גם אהבת משפחה, וגם אהבת קהילה.

[אהבת_עולם*]

ודרך אגב, אם את רוצה להיות חברה שלי מחוץ לוירטואלי, את מוזמנת לכתוב לי למייל שמופיע בדף הבית.

[אהבת_עולם*]

ahavatolam ב-walla.com.

ואם עדיין לא מסתדר, אז תנסי כתובת ג'ימייל: ahavatolam1 ב-gmail.com.

אבל אם את שולחת לג'ימייל את צריכה ליידע אותי, כי אני אף פעם לא נכנסת לשם.
(כדאי שתיידעי אותי בכל מקרה)

[עירית_לוי]

עינת,
זו בחירה אמיצה וחשובה.
תודה שאיפשרת לנו ללוות אותך במסע המרגש שלך, מתחילתו ועד לנקודת המפנה המשמעותית הזאת.
תודה שפתחת וחשפת כך את ליבך בפנינו. תודה על הכנות וההשראה.
מאחלת לך הצלחה רבה מעומק ליבי,
ושולחת לך את אהבתי.
עירית

[עינת*]

טוב, רוצה לחזור. זה גם סוג של בית שלי פה..

[נטע_ק*]

jמחכה למילותייך. קוראת אותך וחושבת עלייך

[דנה*]

ברוכה הבאה הביתה !

[עינת*]

תודה.. החורף כאן.
ואני לא זזה לשום מקום. אחרי מחשבה על נדודים שערערה אותי בעשרה ימים האחרונים, אני חושבת שהנכון ביותר הוא להעביר את החורף בביתי, ודווקא לא לזוז. ודברים שרציתי לחתוך ולוותר עליהם בבת אחת - אני רואה לנכון דווקא לשמור ולא לעקור. כמו שאהבת עולם היקרה כתבה - המילה "אורגני" - אז כן, השינוי צריך להיות אורגני לחיי. וכעת הוא לא נובע מהם בטבעיות. עם זאת, התזוזה יכולה להיות פנימית. והעובדה שהיא לא הולכת לקרות כרגע בחוץ, דווקא מרגיעה אותי מאד. בגלל שלא ידעתי לאן ללכת.
ברגע שאני משלימה עם מקום הימצאי הנוכחי, עם הקשיים והחסרונות שבו, אני משלימה עם זה שיש לי כרגע בית, ומסכימה לעבור דרך מה שחי בבית הזה. בין היתר - העצב, הבדידות, וגם הרבה מעבר למצבי הרוח השונים - אני. מסכימה להמשיך במסע שהוא אני עצמי.
התגעגעתי למקום לבטא בו את כל זה, ולפגוש קולות של אחרים. אז אני כאן.

[עינת*]

http://www.youtube.com/watch?v=4dJHtI6TNvg

והנה אחד השירים היפים שיש.. שיר שמלווה אותי כבר כחמש שנים. מתנה לכם לכבוד חזרתי. באהבה והודיה. עינת

[עינת*]

קשה לי לחזור לכתוב כאן, מרגישה שכאילו נכשלתי במשהו. נכשלתי בלהביא שינוי אמיתי לחיי, וכאילו כל כאב שאעלה כאן יהיה כמו התבכיינות. אבל אני נלחמת עם עצמי על זכותי לבטא את הכאבים, ואת כל שאר הדברים שעולים אצלי.
משהו כנראה לא תקין כעת במערכת שלי.. במפגש שלי עם גברים כרגע.
אני הכי כמהה למפגש ולאינטימיות להכרות למגע לקשר, אבל אני מרחיקה ומבריחה ממני כל מי שמתקרב אליי. נוצרו כמה התכתבויות, שיחות ומפגשים עם גברים שהכרתי דרך אתרי הכרויות, ודרך חברים. אני נורא ממהרת לפסול. ואחר כך מתחרטת. מתחרטת כשכבר מאוחר מדי. כשכבר זרעתי את זרע הספק או המרחק בקירבם.
אני מבינה שיש שם פחד גדול מאד ממפגש.
סוחבת איתי את ההרגשה שאני דפוקה, בכל ההקשר הזה של קשרים, ולא יודעת איך לצאת מזה. ומרגישה שעם ההתנהלות שלי בעניין אני רק מחזקת אצלי את ההרגשה הזו שאני דפוקה, שמשהו פגום אצלי.
אני מנסה לקבל את הצרכים שלי. אני חושבת שזה אופי התקופה הזו. להכיר ולהודות בהם, בפני עצמי ובפני העולם.
אבל בתוך תוכי נראה לי לא לגיטימי ופאטתי לאן אני מגיעה בשביל להכיר, בשביל לפגוש, ועוצמת הרצון הגובלת בנואשות מביכה אותי מאד. הלאן אני מגיעה זה בעיקר למחשב. לבחון פרצופים שעולים על הצג, כאלה שכתבו לי או כאלה שכתבתי להם. אני לא יודעת איך להירגע מזה. בודקת אלף פע ביום את התיבות של ההודעות ונפגעת כשלא בוחרים בי. ולוקחת את הכל נורא אישי. חושבת שאם אתאמץ קצת יותר - יבוא האחד, יבוא מישהו ויציל אותי מהגיחוך שבעניין, בעצם זה שהוא יפסיק לרגע את החיפוש ויאפשר לי לראות את הקיים. אני מרגישה קטנה קטנה ואפסית.
בניסיון להוריד את הוירטואלי לרמת האפס בחיי - בעצם העלתי אותו למקום המרכזי בשעות הפנאי שלי.

[עינת*]

האם מישהו עדיין פה איתי?!

[נטע_ק*]

אבל אני נלחמת עם עצמי על זכותי לבטא את הכאבים, ואת כל שאר הדברים שעולים אצלי.
קודם כל- זו זכותך המלאה והחשובה. צריך לשחרר את הדברים, להוציא אותם להתבונן בהם באוויר ובאור הדברים נראים שונים כל כך...
המרגיעון אומר "בגן העדן הזה יש גם יתושים" ונראהשזה מתאים לשלב שאת חווה.
אבל עינת את חייבת לזכור שעבור מישהו- את קרן האור. את זאת שתציל אותו.
את זו שיש לה כ"כ הרבה להעניק. תזכרי את זה בבואך למפגשים הללו ולחווית ההיכרויות.
אין פאתט. זה לא קל. ומגיע לך להרגיש שאת המתנה של מישהו בדיוק כפי שהוא המתנה שלך. לוקח זמן לזהות את זה .
תני לך זמן.
(())(())

[עינת*]

תודה מתוקה
קשה לי להסביר אבל כרגע כל מילה טובה מצילה בי משהו

[אהבת_עולם*]

אבל אני נלחמת עם עצמי על זכותי לבטא את הכאבים, ואת כל שאר הדברים שעולים אצלי
את צודקת.
זה גם מה שרציתי לומר לך כשחשבת לעזוב את הבלוג. שזכותך.
זכותך להרגיש את כל מה שאת מרגישה, ולחוות את מה שאת חווה, ולהימצא במקום שאת נמצאת, ולכתוב את כל זה.
זכותך אפילו 'להתבכיין'.
מקווה שהזכות הזאת תהיה לך יותר ויותר ברורה ולא תצטרכי 'להילחם' עליה.

את חייבת לזכור שעבור מישהו- את קרן האור. את זאת שתציל אותו.

[אום_אל_קיצקיצ*]

my dear, what you go through is so human and so universal. there is nothing to be ashamed of
i'm full of simpathy to you and to your situation and sending you a big hug.

[קן_לציפור*]

האם מישהו עדיין פה איתי?!
גם אני. מכירה את התקופות האלה שבהן הכל נראה נורא אישי, נגדי... (הגריין שעלה: זה לא נגדך, זה בעדי )
מה שאצלי עובד זה הרבה התעסקות בעצמי, לתת לעצמי טוב (חוגים, מסיבות נשים וכו') מהסוג שלא יעמת אותך עם ה-אין.
וקצת להתמרכז, קצת יותר לחזור לעצמך.
זה אנושי מאד, כמו שכתבו, אבל כשאני בתקופות האלה אני 'נעלבת' מעצמי שבכלל הגעתי לזה. זה עוד סמפטום של לא לקבל את עצמי לגמרי.
הדבר הכי משמעותי שתוכלי לעשות כרגע זה לצמצם את הרווח בין דעתך על עצמך לבין עצמך בפועל:
בין מה שנראה לך שאת צריכה לעשות לבין מה שאת עושה בפועל.
בין מה שנראה לך שאת צריכה להרגיש, לבין מה שאת מרגישה בפועל.

ברווח הזה כרגע יש הרבה ביקורת על עצמך, ואפילו דחייה עצמית.
נסי לצמצם אותו באהבה, בכתיבה, בריקוד, בעשייה למען עצמך. קבלי את כל החלקים שבך, הנמוכים והגבוהים.
הם כולם את והם כולם רוצים שתאהבי אותם.

[עדולי*]

בודקת אלף פע ביום את התיבות של ההודעות ונפגעת כשלא בוחרים בי.
גם אני! גם אני!
ובתיאום מושלם - המרגיעון "בכל אדם מבוגר שוכן ילד שמבקש הכרה".
כמה נכון. כולנו ילדים שנעלבים כשלא בוחרים בהם.
אני חושבת ש לקבל את הצרכים שלי._ ו _להכיר ולהודות בהם, בפני עצמי ובפני העולם. זו אסטרטגיה מצויינת בהקשר הזה,
ואולי כדאי להוסיף לה גם חיבוק עצמי חם ואוהד.
כי אחרי הכל, _החוסר שאת מרגישה - הוא נכון וצודק.
את לא צריכה להתנצל על זה._
הרגשות שלך הם תמיד תמיד רלוונטיים ולגיטימיים. תמיד. מצדי את יכולה לדמיין אותם מסתובבים בתוכך עם חותמת זוהרת "נבדק ואושר לשימוש"
ובכל הנוגע לתחושת הכישלון - את מזכירה לי חברה טובה מאוד, שאוהבת להכריז על "פשיטת רגל" של רעיונות מצויינים באם לא קרמו עור וגידים בתום שבוע וחצי מלידתם.
אז נכון, מותר לך להרגיש שנכשלת. זה בסדר.
אבל אולי תנסי לבחון את התחושה הזו לאור העובדה שיצאת לדרך רק לפני כשלושה שבועות? אפילו את אמרת ש
_זה לא אומר שהיום אני אמצא את מבוקשי, או מחר. אבל אני עומדת על זכותי לחפש. לחפש את האושר והמלאות שלי. החיפוש עצמו ייתן לי משמעות.
ואני יודעת שאני אמצא. כשהלב שלי מבקש ומתעקש, הוא תמיד מוצא לבסוף._
את יודעת שתמצאי, ואם את לא יודעת - אנחנו כאן כדי להזכיר לך.
חיבוק חם ואוהד ולא מתכלה, שתוכלי למחזר ולהעניק גם לעצמך.

[מתיקות_בלב*]

ממליצה על שם חדש לדף.
זה כאילו שם שמקבע מצב.מציאות חדשה-עכשיו ,היא יחד עם עצמך.
...? הפרידה כבר היתה מזמן לא?
רציתי לשאול אותך מה שלומך מעבר ללבד או יחד עם מישהו? מה שלומך בהקשר לעוד המון נושאים אחרים?
אפשר לשאול?האם את שמחה בחייך?האם את מגלה דברים חדשים בעצמך האם את נהנית מחברתך?

[עינת*]

תודה יקרים!!

עדיין חוששת לדבר על כך אבל נראה שמצבי הכלכלי הכה רעוע שוב דוחק אותי לפינה.. פינה של אומץ. והיום גיליתי שאותה דירה מקסימה שראיתי בסוף אוגוסט במושב בו אני עובדת (שבו מתגבשת ונולדת קהילה חדשה, בעיקר של משפחות צעירות) - עדיין עומדת ריקה. מרגיש לי פתאום שהלב שלי אומר כן. לא רק כן. אלא כן - כן - כן! ויאללא, מפחיד, נכון, אבל כמה אפשר? אני מתכלבת ולא חיה.ועדיין ממש לא סוגרת את החודש. וזה יעזור כל כך להתקרב למקום העבודה. ובדרך אולי יפתור עוד כמה בעיות בסיסיות שאיתן אני מתמודדת השנה.

כמובן עוד יומיים אני עלולה שוב לחזור בי פה. אבל חשוב לי לציין את הרגע הזה. עכשיו. הוא מרגיש לי רגע מיוחד. רגע של שחרור.

ורוצה להדגיש שעבורי מדובר כאן בהרבה יותר מסתם מעבר דירה, מעבר מושב. זה אקט גדול של קפיצה למים.

[עינת*]

ולמה זה בעצם כל כך גדול? ולמה הלבטים הגדולים והספקות? כי להתמסר למשהו שאתה עושה, להתמסר למשהו שאתה חלק מהבנייה שלו (הגן שלי שייך ליוזמה ברוכה ולקהילה החדשה שצומחת) - זה אקט מאד גדול בשבילי. זה לא להשאיר לי פיתחי מילוט כרגע. זה להסכים למשהו. ולא סתם אני עומדת כבר שלושה חודשים בפתח ולא מורידה נעליים..
נראה, נראה, מעניין מה ייקרה.

[עינת*]

יש דירה. שם. מאד חמודה. היום אני צריכה לתת תשובה. אני חושבת שהתשובה תהיה כן.
במבט אחורה, מתוך ההחלטה הזו שכנראה עומדת לקרות - אני יכולה לראות כמה אומללות הייתה בחודשים האחרונים כאן. בדידות כמעט טוטאלית במקום מגוריי, חוסר שייכות, ובעיקר - התעקשות להאחז במוכר, שזה בעצם פחד לזרום עם החיים, ולהגיד להם כן.
מצד שני כמה הגיון אני רואה בהאחזות הזו, לאור הפחד מהשינוי. כי זה שינוי גדול. זה להגיד ביי ביי להרבה דברים שנותנים תחושה של הרגל וביטחון. כמו הקירבה לעיר בה גדלתי.
מה שמוזר הוא שאני לא מתייעצת עם אף אחד, כאילו ההחלטה הזו כבר בשלה בי. מקווה שזה טוב שאינני מתייעצת. הרי בכל צעד שאני עושה, שאני באמת היא המחליטה - ברגע שיש קשיים אני חשה שעשיתי טעות ומאשימה את עצמי בכל. ובכל זאת - חשוב מאד לעמוד בנקודה הזו ולבחור לבד. ולקחת אחריות גם על הקשיים שיבואו. וכמו שירמי קפלן אומר בשיר: " יש מקום לטעויות כל הזמן, יש מקום לספק".

[עינת*]

היה לי משהו קצר עכשיו עם מישהו. קטע קצר וחולף. נפגשנו כמה פעמים. נחשפתי לצד מקסים ורך באישיותו וגם לצד ציני, פאסיב- אגרסיבי תוקפני ומתגונן. מדהים, ראיתי כיצד הפחד האדיר מדחייה, באשכרה מייצר את הדחייה, מביא אותה. ראיתי את זה אצלו. וכל כמה שניסיתי להיות בחמלה לזה, שכן אני מכירה את זה כל כך טוב ממני, וכל כמה שניסיתי לשדר לו את הטוב, עדיין נחבטתי בחומות הגנה ששנים הקפידו על בנייתן. וכשזה כאב והפחיד אמרתי די. לבסוף הצד הקשה באמת הבריח אותי. אבל זה לא העניין.
עוד לפני שהוברחתי, כשראיתי את הפוטנציאל הטוב, ביום חמישי בבוקר, נסעתי כהרגלי לעבודה. ופתאום משהו התגלה לעין שלי. יכולתי לראות פתאום שאני מודה לאקס שלי. מודה לו על מה שהיה, ומודה לו על הפרידה. ראיתי את עצמי ממשיכה מהנקודה שעצרתי איתו, אבל עם מישהו אחר, שיכול.
אני זוכרת שכמה שבועות לפני שנפרדנו היה גל של ספק שהציף קודם אותי, נרגע ואחר כך הציף אותו. וכשהוא היה על הגל הוא אמר - "אני יודע מה את רוצה ואני מבטיח לך שאני לוקח את הזמן הזה לחשוב אם אני הוא זה שיכול ורוצה לתת לך את זה, ואם זה לא אני, אני מבטיח לפנות מקום למישהו אחר שכן."
הדבר הזה שאני רוצה, אשר הוא דיבר עליו - זה משפחה. מחוייבות. ילד.
אחרי זה הגל הזה של הספק כביכול נרגע גם אצלו, אבל מסתבר שהספק רק חיכה שיום ההולדת השלושים שלי יחלוף. ואז פרץ שוב. לדלת די פתוחה. של שנינו?
ביום הולדתי האחרון, כפי שציטטתי כאן - הוא כתב לי בין היתר, לזכור שהמשאלות שלי הן לגיטימיות. זה כאילו הוא שוב בעצם אמר - "מה שאת רוצה זה טוב, זה בריא, אבל לא יכול לקרות איתי. היקום, וגם אני - מחפשים לך מישהו שיחליף אותי במשמרת.."
ואני מרגישה משהו כזה. שכבר הייתי רגל אחת במשפחה חדשה, שלי, שאני יוצרת עם עוד אדם אהוב ואוהב. וכשזה פג, אני עדיין מרגישה שהרגל הזו לא לגמרי חזרה אליי. אני קצת במציאות של המתנה. אני קצת רוצה להתחיל קשרים מאותו מקום שבו הייתי. דרך אגב, האם זה באמת יכול להיות אחרת? כשאני ישנה לצד גבר במיטה, יש לי את שלוש השנים של ההרגל לישון לצד מישהו. אני ישנה לצד גבר חדש קצת כמו שישנתי עם האקס שלי. קצת כמו אישה שהורגלה לישון יחד. כאילו כל זה מוכר לי מאד. אבל זה עם מישהו אחר..כל ההתנהלות שלי עם גברים מושפעת מהנסיון של הקשר הזה, היא לא דומה לאיך שהיא הייתה כשהייתי רווקה לפני כן. אני גולשת לאינטימיות רגשית מהר, או לפחות מצפה שכזו תיקרה. אני הרבה הרבה פחות סבלנית להתחלות, למשהו שלא דומה לאיך שהרגשתי איתו, ולהפתעות.
אבל ביום חמישי בדרך לעבודה הרגשתי טוב. הרגשתי שסוף סוף אני מבינה. מבינה את ההשתבללות של השנה האחרונה, מבינה את הצער שלי, אבל קצת מבחוץ. כמו שמסתכלים לאחור על תקופה ממש קשה, ויש את השאלה - וואי, איך שרדתי את זה?! ויש את החום של להגיע הביתה אחרי הקור. להיכנס לבית החם הזה מהסערה שבחוץ. הרגשתי שאני נאספת חזרה.

ועוד תובנה שהיכתה בי, הפעם בשבת, אחרי שישנתי שינה-שמורגלת-לישון-יחד-אבל-עם מישהו-אחר, שהגברים בחיי, אלה המשמעותיים, שהקשר איתם נמדד בשנים, הם גברים שאני הבאתי. כלומר זה היה פרי של אקטיביות שלי. בעיקר פנימית. עשיתי איזו עבודה פנימית ואז חשתי שבשלו התנאים, ואז הכנסתי אותם לחיי. והיה לי מדהים לראות שכל כמה שאני חושבת שאני פאסיבית, קורבן הנסיבות, ממתינה למציאות חדשה, וכו' - בסופו של דבר, אני אקטיבית, משתפת פעולה, יוצרת את חיי.
הדהים אותי להבין שכנראה כשהתנאים יהיו בשלים - אני אביא את זה עוד פעם. זה לא ייפול עליי משמיים. אני אשתף פעולה. אולי כבר משתפת. וזו הקלה.

[קן_לציפור*]

הדהים אותי להבין שכנראה כשהתנאים יהיו בשלים - אני אביא את זה עוד פעם. זה לא ייפול עליי משמיים. אני אשתף פעולה. אולי כבר משתפת. וזו הקלה.
תובנה מדהימה! תהליך עמוק

[עינת*]

אוף, איזה בוקר עובר עליי.
הודעתי לבעלי דירה במושב בו אני עובדת שאני רוצה אותה.
ועכשיו דיברתי עם בעל הבית שלי, הנוכחי.
ומעולם לא קרה לי דבר כזה.. הוא אמר לי את כל הסיבות למה לא לעבור לשם. הוא בעלה של הבת של בעלי הבית, שגרים בחו"ל, אז יש לו ראש צעיר ולא ממש אינטרס להשאיר אותי פה או משהו. אבל הוא דיבר בהגיון ואמר לי מה יש לך לעשות שם? מכאן את אולי נוסעת למקום העבודה שלך. משם את תסעי לכל מקום אחר. זה חור. מה יש לך לעשות שם? את לא משפחה עם ילדים.
אני פשוט כל כך מבולבלת, ולא יודעת מה לעשות.
מצבי הכלכלי מזעזע ודוחק אותי לשינוי, זה ברור. כבר זמן מה אני שוברת את הראש איך לפתור את זה. לעבור עם שותפים? לחזור להורים? (אמא'לה!!)
הבדידות במושב שלי גומרת אותי, וזה כשאני גרה חמש דקות נסיעה מהעיר. הבדידות גומרת אותי נקודה. אפילו עכשיו כשאני רוצה להתייעץ עם מישהו מחבריי אני לא יודעת לעזאזל מי מספיק קרוב אליי כדי לעזור! אני פחדת פחד היסטרי מטעות, אבל מרגישה שחייבת איזה שינוי.
יואו, מה יהיה?!!

[עינת*]

ובקונטקסט יותר רחב - מתחננת להבין כבר את מהות התהליך הזה.. מה עליי לעשות יתבהר מתוך ההבנה של מה קורה בהווה. לצערי את ההבנה הזו אני חסרה כרגע. לראות היכן אני על המפה של התהליך הזה. אם לקחתי את השביל הלא נכון.. אני מוכנה לראות ולחזור בי. אבל שום בהירות כרגע לא קיימת.
אני מוכנה לקשיים, כל עוד יש בי הבנה מה עומד מאחוריהם, איזה מין שיעור, מה אני רוצה לשחרר, אולי יש תבנית מסויימת שמבקשת לעזוב אותי כעת.
מביך אותי לכתוב מתוך הפלונטרים שלי. אני עדיין כולי תקווה שאני גם יכולה לתת כאן משהו, דרך הכתיבה הזו, דרך הדריכה במקומות החשוכים והתיעוד של זה, לאו דווקא עם פיתרונות וראייה ברורה, אלא מעצם הנכונות לדרוך שם ולא לברוח.

[שלולית_י*]

זה חור. מה יש לך לעשות שם?
אמרת בעצמך שמתפתחת שם קבוצה צעירה של משפחות שמענינות אותך. אולי לו אין מה לעשות, לך דווקא נשמע שיש

את לא משפחה עם ילדים.
אבל את רוצה להיות. במושב הנוכחי את ללא ספק מרגישה תקועה, ויש לך אינטואיציה חזקה שלוחשת ששם תרגישי טוב

הבדידות במושב שלי גומרת אותי, וזה כשאני גרה חמש דקות נסיעה מהעיר.
גם בעיר יש בדידות. זה לא משנה אם תגורי פה או שם. בשניהם יש פוטנציאל, ושניהם, נראה לי, תלויים בך ובגישה החיובית והחיה שלך, שנראה לי שנובטת בך בעוצמה רבה


אני פחדת פחד היסטרי מטעות,
צודקת, לטעות זה מפחיד. אבל איפה הטעות במעבר?
את עוברת עם שלושה ילדים שצריך לאקלם בבית ספר חדש? מאלצת את בן זוגך להחליף עבודה כי עוברים רחוק?
כולה עברת למושב אחר, שאת כבר מכירה. לא יהיה טוב - תעברי חזרה. או הלאה. זה עולה את מחיר הטנדר בלבד, ויום-יומיים של אריזות. כמה טעות כבר יכולה להיות כאן?

אני פשוט כל כך מבולבלת, ולא יודעת מה לעשות.
עינת, זה מזכיר לי את תחילת הדף. אני לא עקבתי בצמוד אחר כולו, אבל נדמה לי שהיו קטעים של"נפילת מתח", ועירית הנפלאה כתבה לך שזו האישיות שלך שמרימה ראש, רגע לפני שאתץ מצליחה לשחרר את התכונות המכבידות.
אולי זה אותו דבר?
אולי רגע לפני מעבר שמצטייר לך כאקט חיובי של פתיחת דלת לעולם טוב יותר - האני הקודם נלחם על חייו ומנסה לגרום לך לוותר

בהצלחה במעבר, ואם הייתי יכולה הייתי באה לעזור לך לארוז

[עינת*]

שלולית יקרה!
תודה!
המילים שלך מחזקות.
אני נעה היום בין תנודות משונות, אבל כבר הזזתי את העניין. הודעתי למי שצריך ואפילו בא מישהו לראות את הבית שלי ויכול להיות שייקח - זה בית שווה שבהחלט יילקח בקלות.
הערב הייתי במסעדה עם הוריי (חגגנו 20 שנה מאז עלייתנו לארץ) - סיפרתי להם על המתרחש. הם פירגנו. וכשהלכתי רגע לשירותים ספרו בינם לבין עצמם את כמות הבתים שעברתי מאז שיצאתי לדרכי העצמאית (לפני 12 שנה!). הם הגיעו לעשר. ואני גיחכתי. הרבה יותר!
בסמליות משונה, 20 שנה אחרי שנעקרתי משורשיי, אני עדיין מחפשת בית בעולם. בית פיזי, וגם נפשי. וגם מתמלאת חרדה אל מול שינוי. וגם מברכת אותו.
את צודקת, כנראה שזה האישיות המפוחדת שרוצה לשמר את עצמה, שמרימה ראש ומראה לי את כל הטוב שאני הולכת לאבד עם עזיבתי. יחד עם זה יש כאן הרבה אומללות, שגם אותה אני רוצה לשחרר. האומללות שבקריעה בין שני מקומות (או יותר), של להישאר בצד ולהשקיף על הדברים מבחוץ. בעוד שמשהו רוצה לקפוץ פנימה. להתמסר. לקחת סיכון.
אני מקווה שאזכור את המניעים שלי כשאתקל בקשיי ההסתגלות, בקשיי ההתחלה. ואני מקווה שהקהילה הקטנה תחבק אותי אל חיקה.. ושאלוהים הטוב כן שומר עליי. היום בהתקף של בכי התפללתי אליו, לא ראיתי את המשמעות של כל זה, את המשמעות של חיי, את המשמעות שלי. ואז באו לי המילים כמענה:
החיים הם שיתוף פעולה יצירתי.
זה ממש הרים אותי להבין שיש לי צד פעיל שיוצר ובורא בחיים האלה, שיכול לבחור בטוב, שיכול להשפיע ולשנות, ושוב המילים האלה: אני קיימת.

[עינת*]

ואת מוזמנת לבוא לעזור לי לארוז..או לשתות איתי קפה אין ז'ה מידל או נוואר, היכן שישכון ביתי הבא.. כנראה..

[שלולית_י*]

נדהמת ממך
כל פעם מחדש

[מתיקות_בלב*]

יופי תתחדשי
נראה לי שבמושב ודאי יש יותר שקט וצפורים ואויר וטבע
ואלה דברים יקרים מפז למי שרוצה לחזק עצמה פנימית
ולא בתי הקפה והחברה
אלא דווקא אינטימיות עם מקום יוצרת מרחב ופחות בדידות
אדם בודד כשאין לו את עצמו
נראה שאת הופכת ליותר מיודדת עם עצמך
ולי זה נראית הדרך להגיע לאן שאת חולמת.
בעיני התהליך שעוברת הוא ממש שידרוג!

[נטע_ק*]

_אדם בודד כשאין לו את עצמו
נראה שאת הופכת ליותר מיודדת עם עצמך_
עינת - שמחה בשבילך. שלולית ומתיקות הלב צודקות לחלוטין.
נראה לי שאת במקום נהדר בתהליך שלך.

[תהליכית*]

עינת יקרה, קראתי בדילוגים היום את הדף שלך, וכל כך נהנתי. האומץ והכנות לעבור דרך הכאב, היכולת להשען כאן על המקסימות שתומכות בך. במיוחד נהנתי מהדיאלוג שלך עם עירית, והתובנות החזקות שהיא יצקה לתוך הקדרה המבעבעת של הרגש שלך, שבאמצעותן יכולתן ליצוק אותה אט אט לתוך תבנית מוגדרת. בסיום של מחוברים כותב הסדרה אמר: "במקום שיש אמת יש יופי". כך זה פה אצלך בדף.
באתי לדף הזה בעקבות משבר שאני חווה בקשר זוגי, כשעלינו מרחפת סכנת פרידה/ נטישה, רק כאן מעורבת משפחה וקשה לתאר את הפחד מלעבור טלטלה כזו , מן חוויה של סוף העולם, אחריי שעברנו כבר לא מעט טלטלות.
הרבה בהצלחה בינתיים במעבר, אני אמשיך לעקוב כאן. חיבוק.