מתלבטת בנוגע לחינוך ביתי

[יונת_שרון*]

מזווית של אמא לנוער, אני יכולה לספר שעד גיל 3 ההורות היא מאוד אינטנסיבית, אבל אחר כך הולכים ונוצרים פרקי זמן פנויים ארוכים יותר ויותר. ואז, כשהילדים צריכים אותנו, זה כבר לא משהו של תכף ומייד, אלא יותר של מתישהו בהזדמנות.

כשהצעיר היה בן שלוש, מצאתי את עצמי מדי פעם עם חצי שעה פנויה, אחר כך שעה, אחר כך יותר.
היום הצעיר בן 12 ויש לי ימים שלמים פנויים. וגם כשילדים צריכים אותי הם יכולים לחכות שאסיים את מה שאני עושה קודם.

כרגע אני עובדת מהבית. התחלתי לעבוד בתשלום כשהצעיר היה בן 5. אני מכירה אמהות אחרות שעבדו עם ילדים צעירים יותר, אפילו עם תינוק.

אני חושבת שכדאי להפריד בין פרנסה, הגשמה, ו-מנוחת אחריות. זה לא חבילה אחת, כל אחד מהדברים האלה חשוב, ואצל הרבה אנשים הם לא באים כולם ממקור אחד.

[יונת_שרון*]

רלוונטי: ההגשמה העצמית שלי בעיניי החברה

[רינה*]

אמהות אחרות שעבדו עם ילדים צעירים יותר, אפילו עם תינוק
מתפּקדת. אני עובדת מהבית עם תינוק. בעיקר בשעות השינה שלו. זה לא הכי נוח, אבל זה עדיף לי על-פני לשלוח אותו למסגרת.
מה שכן, בעלי הוא המפרנס העיקרי, והמשכורת שלו גבוהה מספיק כדי לאפשר לכולנו קיום נאה (אולי רמת חיים קצת נמוכה ביחס לסביבותינו, אבל לגמרי מספקת בשבילנו). אם הוא היה מורה ביסודי, אז אולי זה לא היה מספיק בשבילנו.

[רינה*]

שחייבים שקט מהילדים שלהם לכמה שעות על מנת שיוכלו להתפנות אליהם רגשית יותר טוב בשעות שהם כן יחד
על עצמי הגעתי למסקנה שמהלך חשיבתי כזה יוצר את עצמו - בתקופות שהילדים שלי כולם היו איתי, וידעתי שלא צפוי מפלט בקרוב אז לא הייתה לי ברירה אלא למצוא דרכים שהשהות המשותפת תהיה הכי נעימה שאפשר. מצאתי לי דרכים להישאר ממוקדת בעצמי ובתחושות שלי ולא לכבות את כל אלה כשאני איתם, להקפיד על מה שחשוב לי, לשלב את הדברים שאני משתוקקת לעשות (לא לדחות למתי שהם לא יהיו באזור), למצוא דרכי רגיעה והיתמכות בקשיים... עשיתי כל מה שאפשר כדי שהזמן שלי איתם יהיה זמן טוב, יהיה כיפי, יהיה נעים ומספק. לעומת זאת בתקופות שהילדים יוצאים למסגרות בכל יום לכמה שעות, הרבה יותר קל לי להדחיק קונפליקטים ואי-נעימויות, להגיד לעצמי "רק עוד קצת והם הולכים, נחזיק מעמד..." התוצאה של זה היא שהזמן המשותף נהיה מין קושי כזה שחייבים לגייס בשבילו איכשהו את מרב הסבלנות כדי לצלוח אותו בשלום.
לא בטוחה אם הצלחתי להסביר. אם הנקודה שלי לא ברורה, תרגישי חופשי לשאול.

[אמא_לבת_20_חודשים*]

הי בנות תודה על השיתופים. ממש אשמח לשמוע עוד.
כמה שאלות : רינה - אני מבינה שיש לך עוד ילדים מלבד התינוק, האם תמיד (מאז שאת אמא הכוונה חח ) עבדת מהבית? גם אצלנו בעלי הוא התפרנס העיקרי, כלומר היחיד, אני סטודנטית. ואנחנו חולקים את המשמורת עליה וזה מדהים ומאתגר כאחד. גם אנחנו חיים כרגע באופן מספק לנו, מהיד לפה, לא חוסכים כלום. אולם מניחה שגם מהבחינה הזו זה לא משהן שיכול להימשך ומתישהו צריך להתחיל לחשוב על העתיד לא? (כבר דיון שלם אחר, ראיתי מישהי באתר שאלה על קניית בית בכספי פנסיה). וכן גם מהבחינה שלי מתישהו אסיים את הלימודים וכן ארצה לעבוד בתחום שלי. ולא להיות "רק" אמא, עם זה שזה המקצוע הכי מדהים מספק ומרתק שיש בעיניי אבל עדיין מה שמביא אותי לשאלה הבאה שלי - יונת שרון תוכלי לחדד מעט את המשפט האחרון? השאיפה שלי ומניחה של הרבה אנשים זה כן למצוא עבודה שהיא גם מספקת וגם מקור סביר להתפרנס.
האם עד גיל חמש למעשה היית בבית עם הילדים?

[אמא_לבת_20_חודשים*]

וגם - האם כיום כל הילדים שלכם בחינוך ביתי יונת ורינה?

[רינה*]

רינה - אני מבינה שיש לך עוד ילדים מלבד התינוק, האם תמיד עבדת מהבית?
האם כיום כל הילדים שלכם בחינוך ביתי יונת ורינה?
עברנו (וממשיכים לעבוד) הרבה תקופות. סוגי עבודה שונים שלי ושל האיש, תקופות של חינוך ביתי, תקופות של מסגרות, תקופות של חלק מהילדים ככה וחלק ככה... כל תינוק נשאר איתי בבית זמן ארוך יותר מקודמו (תמיד גיליתי בדיעבד ששלחתי מוקדם מדי...), ולפעמים לא רק התינוק היה איתי.
בגדול אנחנו חושבים בעיקר על הכאן והעכשיו. כל כמה זמן הנסיבות המשפחתיות משתנות, כל כמה זמן מנסים לעשות שיקול כולל איפה אנחנו עומדים, ואיזו בחירה תעשה הכי טוב לכל בני המשפחה. לא מרגישים מחויבות לדבוק בהחלט לטווח ארוך... כל החלטה היא לשעתה.

[אמא_לבת_20_חודשים*]

מעניין. .
בעצם מעלה את השאלה איזה מקום יש לחינוך הילדים שלנו (ביתי או לא ) בחיים שלנו? קריירה, התפתחות וכדומה..
רינה:
כשאמרת שאת חושבת על ה כאן ועכשיו הזכרת לי שאני מכירה כמה נשים שמסתכלות אחורה על חייהן בצער ש"בזבזו" על להיות עם הילדים ולא עשו משהו עם עצמן. אני אישית לא מאמינה שהילדים עוצרים את חיינו אלא הם עוד תוספת מדהימה ומרתקת אליהם, אבל אני בשלב כזה מאוד נוח וזמני, לא יודעת מה יהיה בהמשך.

כשאמרת שכל פעם הבנת ששלחת מוקדם מידי זה מאוד נגע לליבי, תוכלי לפרט?

גם אצלי מחשבות על מסגרת הולכות ובאות, ויש חששות ושאלות רבות בעניין...

[יונת_שרון*]

השאיפה שלי ומניחה של הרבה אנשים זה כן למצוא עבודה שהיא גם מספקת וגם מקור סביר להתפרנס.

אז את מגבילה את עצמך. את מגבילה את עצמך בפרנסה רק לדברים שיתנו לך גם סיפוק רגשי, ואת מגבילה את עצמך בסיפוק לדברים שיתנו לך פרנסה.

גם אם היית עובדת במשהו שאת אוהבת, עדיין חלק מהעבודה היה כולל דברים שאת לא אוהבת.
למשל, גם מי שאוהבת לעבוד עם ילדים, עדיין צריכה לכתוב דוחות או לבדוק עבודות.
גם מי שאוהבת לעבוד עם מחשבים, עדיין צריכה להיות בפגישות ולדבר עם לקוחות.
גם מי שאוהבת ליצור אומנות, עדיין צריכה למכור אותה ולקדם את עצמה.
וגם מי שאוהבת את הילדים שלה יותר מהכל, עדיין צריכה לקנח להם את האף, וגם את הישבן.

אז נכון שלא כדאי לעבוד במשהו שאת רק סובלת ממנו, או עם אנשים שרק קשה לך איתם. אבל גם לא לצפות שהעבודה תהיה המקור העיקרי לסיפוק והגשמה. זה מגביל גם את העבודה וגם את הסיפוק וההגשמה.

האם עד גיל חמש למעשה היית בבית עם הילדים?

אני עדיין בבית עם הילדים. אני עובדת מהבית, וגם עם הילדים (כשהם בבית).

[אמא_לבת_20_חודשים*]

אוקי אז יכול להיות שלא הסברתי את עצמי טוב.
אני ממש לא מצפה שהפרנסה תהיה מקור יחד לסיפוק וגם לא שכל סיפוק יביא פרנסה .
וזה ממש לא עניין של יתרונות וחסרונות שמן הסתם כל בנאדם מבוגר מודע לדבר הזה ולא נראה לי שמישהו מחפש עבודה (או כל דבר אחר) שרק יהיה לו כיף. כך שכל זה לא רלוונטי. העניין הוא מיצוי היכולות שלנו והגשמת החלומות שלנו וכמה הילדים שלנו עונים על שני אלה.
יש אמהות שהכניסו לגן בגיל 3 חודשים ויש אמהות שמשאירות בבית 3 שנים ואף יותר, כולן אמהות טובות וכל אחת והשקפות עולמה ודרך חייה.

מעניין אותי לשמוע שיתופים איך אתן מתמודדות או התמודדתן עם הדילמות הללו (פרידה/לא פרידה. מסגרת/בית. קריירה/אמהות. וכדומה )

כמובן השאלה רלוונטית לכל אמא ולא רק של חינוך ביתי וגם לאבות לצורך העניין.

אנחנו לא מכירים אחד את השני ולכן בעיני זה פלטפורמה טובה לשיתופים והצגת הלבטים ופחות לביקורת והטפות. יום קסום לכולם...

[אמא_לבת_20_חודשים*]

רינה מה שלומך? הרבה זמן לא רשמת לי...
תוכלי לפרט לגבי מה שרשמת שכל פעם שלחת מוקדם יותר? זה מאוד נגע לליבי (ראי מה עניתי לך למעלה )

[פלוני_אלמונית*]

שלום אמא,

אני חושבת שהשאלות שלך חשובות ומעניינות.
אני לא ממש נמצאת במקום שלך, אז אין לי הרבה לתרום לדיון, אבל האם כבר עשית סיור מודרך באתר? או הצצת ב מפתח נושאים? אני חושבת שתוכלי למצוא המון דפים עם דיונים בנושא, גם אם הם נכתבו לפני 15 שנים.
זה כמובן לא סותר את הדיון פה! זו רק המלצה שלי...

[פלוני_אלמונית*]

סיור מודרך באתר

[אמא_לבת_20_חודשים*]

הי פלוני...ממש תודה על התגובה (: כן בהחלט קראתי בכל מיני דפים פה באתר הרבה דיונים מרתקים שמתקשרים באופן כזה או אחר לתחום של חינוך ביתי בפרט והאיזון בין אנחנו לילדים בכלל...לצערי הכל היה מלפני כמה שנים טובות...ניסיתי לפתוח דיון כזה כאן ושיתופים של האמהות של היום בינתיים לא זרמו איתי. .יכול להיות שלדבר על ההורות שלנו זה כבר פאסה באתר הזה? בשבילי זה אחד הנושאים המרתקים למרות שיש לי עוד המון עניינים בחיי חחח אפרופו נושא הדיון (;

[יונת_שרון*]

יכול להיות שהנושא שאת מחפשת הוא מה שנדון בדף ההגשמה העצמית שלי בעיניי החברה?

בכל מקרה, אני חושבת שבת 20 חודשים היא עדיין תינוקת, עדיין בשלב שההשקעה מאוד אינטנסיבית ואין מספיק פניוּת לעסוק בדברים אינטנסיביים אחרים.
בעיני לגדל ילד זה כמו להקים סטארטאפ: בשנים הראשונות זה משתלט על החיים, ואי אפשר לצפות לעשות עוד כל מיני פרוייקטים מהצד.
אבל בהמשך הם גדלים וצריכים אותנו באופן פחות אינטנסיבי. ואז יש יותר זמן להגשמת חלומות אחרים, טיפוח קריירה, או פשוט עבודה.

אצלי הרגשתי שמתפנה לי זמן כשהבן הצעיר היה בן שלוש. לאט לאט התארכו פרקי הזמן הפנויים. קשה לראות את זה בשנים של הטיפול האינטנסיבי, אבל זה קורה מעצמו עם הזמן.

במה את מתלבטת עכשיו? מה יכול לעזור לך?

[אמא_לבת_20_חודשים*]

הי יונת (: תודה על התשובה...אחשוב על תשובה טובה ואחזור ...הלכתי להשכיב את הילדה (;
אשמח אם תספרי לי איך הרגשת לגבי תהליך ה"פרידה" הזה (יציאה לעצמאות או איך שלא נגדיר את זה)...האם היו ציוני דרך ספציפים שאת זוכרת?

[אמא_לבת_20_חודשים*]

יש איזה משפט מדהים שמהדהד לי בראש מאז ששמעתי אותו (בסרט של "סקס והעיר").
מירנדה אמרה - אני אוהבת את בני הכי בעולם אך להיות אם לא מספיק לי ומתגעגעת לעבודתי" מישהי זוכרת את זה? זה חלק מקטע ממש חזק ששתי האמהות של הקבוצה (מירנדה ושרלוט) יושבות ומשתכרות ופותחות את הלב...יש מצב שעוד לא הייתי אמא שראיתי את זה אבל בכל זאת נגע לליבי....כי אני אמא מלידה (אבל לא רק (; )

[יונת_שרון*]

כפי שכתבתי קודם, לא ״יצאתי״ לעבודה אלא התחלתי לעבוד מהבית. ככה שלא היה תהליך פרידה אלא רק תהליך דיוק סדרי עדיפויות בכל רגע נתון: האם עכשיו אפשר להתרכז בעבודה, או שעכשיו עדיף להיות קשובה לילדים, או בכלל לעזוב את העבודה ולעשות איתם דברים, או לעשות איתם דברים אבל בינתיים לחשוב על העבודה, וכן הלאה....
זה לא משהו שהיה והשלמתי, אלא משהו שאני ממשיכה לעשות גם עכשיו כשהם נוער.

הרעיון שצריך לוותר על עבודת האמהות בשביל עבודות אחרות (ולהפך) הוא בעייתי בעיני. זו לא דרך טובה לבנות חברה אנושית, וזו לא הדרך שלי.

[אמא_לבת_20_חודשים*]

הרעיון שצריך לוותר על עבודת האמהות בשביל עבודות אחרות (ולהפך) הוא בעייתי בעיני. זו לא דרך טובה לבנות חברה אנושית, וזו לא הדרך שלי.

לגמרי! ויתר מזה - זוהי הפמניזם לשמו!
לפעמים שאני עסוקה במשהו טיפשי כמו להתעסק עם הטלפון ואז היא רצה אלי אני נעה בין אשמה של "מה אני עושה?! עוד שנייה היא כבר לא תרוץ אלי ודברים אחרים יעניינו אותה" לבין "טוב היא יכולה ללמוד מזה שאני לא תמיד זמינה".
(טוב פה את גם יכולה להרגיע אותי שאולי גם כנערה תאהב אותי ותרצה בחברתי? מה הסיכוי? חחח)
אם זה משהו חשוב עבודה/לימודים, אז לרוב אין אשמה ואפילו להפך מרגישה שעושה זאת בהשראתה ובשבילה (להתפתח, לשמש דוגמא, שתהיה גאה בי, כדוגמא לחברה שלהיות אמא לא אומר שנגמרו חייך אפרופו מה שרשמת, וכו )