אולי מחר הוא יזחל

[אום_אל_קיצקיצ*]

גם אני קוראת בדף הזה כל הזמן ומצטרפת לברכות. איזה יופי שהיית מספיק רגישה והיה לך מספיק אומץ להודות שמשהו לא בסדר. ממש לא טריואלי! יופי שחזרתם למסלול.

[אפרת_נ*]

שמחה מאד מאד לקרוא!

[פלוני_אלמונית*]

שמחה לקרוא, חושבת מחשבות חיוביות לכיוונכם.

[לוטם_מרווני*]

פיו. נושפת לרווחה.
הוא כנראה הבין שזה טוב לו, ולכן הפחית התנגדויות. בטח נהיה לו מעניין, העולם.

[ניצן_אמ*]

שמחה מאד מאד לקרוא!

[ריש_גלית*]

גם אני שמחה מאד מאד לקרוא! @}

[במבי_ק*]

גם אני

[אתי*]

איזה כיף לשמוע שהדברים מסתדרים

[אינדי_אנית*]

גם אני שמחה מאד מאד לקרוא!

[עשב_השדה*]

איזה חדשות משמחות
איזה כיף לשמוע שהדברים מסתדרים

[חוה_בת_חיים*]

((יש))

[חוה_בת_חיים*]

[נועית*]

גם אני קוראת בדף הזה כל הזמן ומצטרפת לברכות. איזה יופי שהיית מספיק רגישה והיה לך מספיק אומץ להודות שמשהו לא בסדר. ממש לא טריואלי! יופי שחזרתם למסלול.

[תמרול_ה*]

כמה משמח לשמוע.
מחזקת את ידייך בדרך שאת הולכת בה.

[ג'וניפר_והמשפחה*]

בהתחלה תמיד רואים שיפור מאוד מהיר. כמעט בכל תחום. כשהגוף נזקק, ומקבל את מה שהוא נזקק לו, הוא מתנפל עליו בחדווה.
ובאמת היו כמה ימים שהילד היה אקסטטי ממש.
עכשיו הוא קצת חוזר לעצמו הרגיל, אבל אני יודעת שהשיפור לא יכול להיות ליניארי. וזה בסדר.
בדיקות הדם מראות על עלייה קטנה בהמוגלובין וירידה קטנה ב-mcv, שזו התחלה. הוא עדיין רחוק מאוד מהנורמה, אבל התזוזה קיימת (וגם אם היא קטנה, אני רואה שהגוף הגיב).
היו לו כמה ימים של שינה גרועה, אני מקווה שזו תופעה חולפת.

והכל בסדר, חוץ מכמה פחדים קטנים שנשארו.
עכשיו אוספים את כל מה שקרה כאן, ועושים בקרת נזקים.
הפחד הגדול שלי הוא שנשאר נזק קבוע כלשהו, ואת זה ייקח זמן לגלות, אם בכלל אפשר (כי אם יש בעיה קטנה ומינורית כלשהי, אולי הוא פשוט נולד ככה וזה לא בגלל כל העניין עם ה-b12?).
אז אני מנסה לא להתעסק בזה יותר מדי, ופשוט לגדל אותו ולאהוב אותו.
אבל מדי פעם המחשבה הזו מתגנבת לי לראש.

קוראי הדף הקבועים מוזמנים להמר - מה יקרה קודם:
האם ה-B12 יחזור לנורמה (המינימום עומד על 11, כרגע אנחנו ב-9.2), או שהילד יזחל?

(ובקשה קטנה מהגמדים - אולי אפשר לערוך את כל הקטע על 'ברוכים הבאים להולנד' כדיון נפרד?)

[ורד_דרור*]

מאוד משמח לשמוע על השיפור. תוכלי לפרט קצת מה זה mcv?
כמו שכבר כתבתי לך קודם, נראה לי שכדאי כבר עכשיו, במקביל, להתחיל בעבודה בתנועה והרבה מגע. האם את עדיין נפגשת עם המטפלת בשיטת צעד ראשון?
בשנת החיים הראשונה המוח נמצא במצב הגמיש ביותר בו יהיה לכל אורך החיים ולכן כדאי להשתמש בחלון ההזדמנויות הזה. כך שגם אם יש איזה עיכוב מולד, עם גריה ממוקדת ואינטנסיבית הוא יוכל להדביק את הפער.

[עדינה_ניפו*]

_כמה משמח לשמוע.
מחזקת את ידייך בדרך שאת הולכת בה._
כל הכבוד על ההקשבה לעצמך ולתינוק שלך. נשמע שאת עושה עבודה נפלאה.

[ג'וניפר_והמשפחה*]

תוכלי לפרט קצת מה זה mcv?
זה גודל הכדוריות האדומות. כשהן גדולות, זה אומר שחסר בגוף בי-12 או חומצה פולית. (כשחסר ברזל, מצד שני, הן קטנות)

האם את עדיין נפגשת עם המטפלת בשיטת צעד ראשון?
לא. זו ממש לא שיטה שמתאימה לנו, מסתבר. כן עושים פלדנקרייז במסגרת אחרת, הרבה יותר קשובה לילד.

[אבו_לולי*]

אמנם הדף שייך לג'וניפר, אבל החלטתי לכתוב כאן בכל זאת, בתור האבא.

קשה לכתוב את מה שאני מרגיש. זה לא יוצא בקלות. בחודשים האחרונים הרגשתי שאנחנו פשוט בנסיגה, שלמרות שהולכים עם הילד למסגרות שתכל'ס אמורות לעזור לו ולקדם אותו, נראה היה שכמו באוטובוס, הילד מתקדם אחורה.

היה לי קשה ומבלבל עם שתי מסגרות שבאות עם שתי גישות כל כך שונות אחת מהשניה. באחת טוענים שהילד אחלה ואין צורך להלחיץ אותו, ובשניה טוענים שהילד מעוכב וצריך להתאמן אתו ולהיות יותר קשוח. ולך תשבור את הראש עם שני מקומות שאומרים לך את ההיפך המוחלט ותמצא את האיזון ואת מה שמתאים לך, ובעיקר לילד.

ולא הצלחתי. וכעסתי, על עצמי, על הילד, חשתי טינה כלפיו, והתביישתי בזה. היה לי קשה לראות ילדים אחרים מתפתחים והילד שלי נשאר מאחור. וכששאר הילדים מתחילים לחקור ולבדוק ולזוז, הילד שלי מתחפר ונדבק.

ובכל התקופה החולפת התעקשתי ודרשתי ממנו, וגם כשהוא בכה, לא ויתרתי לו. היום אני יודע שהילד פשוט היה בדיכאון, ופיזית הוא לא יכול היה לעשות את הדברים. זה היה כמו לדרוש מאוטו בלי דלק לנסוע. והוא התחפר כי זה מה שהוא היה צריך.

באחד הימים ביקשתי לדבר עם אחת המדריכות בקורס שהיינו בו, ויצאתי מהשיחה הזו עוד יותר מדוכא ממה שהייתי לפני זה. וכל זה בא לי דווקא בתקופה שבה החלטתי לקחת אחריות, לשים רגל בדלת ולקחת את העניינים לידיים, לקדם את ההתפתחות של הילד, לא רק לתת לאשתי להתמודד עם זה, למרות שרוב הזמן היא אתו.

באותה שיחה נאמרו דברים שהיום אני מבין כמה שהם מטומטמים וחסרי אחריות. כשהמדריכה אומרת לי שהילד לא מתפתח כי הוא יותר מדי במנשא וכי אנחנו לא משחררים אותו, ודי נוח לנו שהוא במנשא וצמוד אלינו וקשה לנו לראות אותו מתרחק והופך לאישיות משלו זה ערימה של בולשיט. הרי אי אפשר להשפיע על התפתחות של ילד באמצעות כח המחשבה. ולילד שלי יש אישיות משלו מגיל 0. ועוד בשיחה עלו כל מיני תיאוריות על זה שבגלל שספגתי חינוך כל כך נוקשה אז אני הולך לקיצוניות השניה ומוותר לילד יותר מדי ולא מתמודד אתו ועם הקושי, מה שנכון, אבל זה לא אומר שאני מוותר לילד. אני פשוט לא מוכן לעשות לו טירונות.

אולי אני לא צריך לקחת את השטויות האלה כל כך ברצינות ולנפנף את זה , כי אני שומע ועוד אשמע הרבה דברים מטומטמים בחיי בתור הורה, אבל אני מוצא עצמי כועס. על זה שאנשים שסמכתי עליהם שיעזרו לי לעזור לילד להתקדם גורמים לי לחשוב שהעיכוב בהתפתחות הוא תוצאה של מעשים שלנו, ולהרגיש כמו אבא שלא יודע מה שהוא עושה, ובכך גרמו לי לכעוס על אשתי, שכנראה גם היא לא ממש יודעת מה היא עושה, ועל עצמי, שלא מתערב מספיק ולא לוקח את הדברים לידיים ומנהל אותם כמו שצריך, ביתר קשיחות. אז, בשעת מצוקה, התיאוריות האלה נשמעו לי הגיוניות. כי הרי הילד היה בסדר, ונראה מאושר, מה שאומר שעשינו כמה דברים כשורה, אבל איפשהו במהלך הדרך דברים השתבשו, אז אולי הפסקנו לעשות דברים כמו שצריך. היום אני יודע שזה בכלל לא קשור אלינו, ויותר מזה, כשניסיתי להיכנס בעניינים ביתר קשיחות, זה גרם לעוד יותר סבל.

למרות שכל הדברים האלה ואחרים נאמרו ממקום של אכפתיות, ושום דבר לא נאמר בכוונה להזיק, אבל היום, כשאני יודע מה הפריע לילד, אני חושב על זה שוב, וזה מכעיס אותי.

מתישהו חשבתי לעצמי שאולי יש לו חוסר בבי 12, אך ביטלתי את המחשבה הזאת כי היא נראתה לי לא הגיונית. הילד לא חי מספיק שנים כדי שיווצר אצלו חוסר רציני בבי 12. אם יש משהו שלמדתי מהמקרה הזה, זה לא להתעלם מהאינטואיציה שלי, כי היא לא טועה אף פעם. הבעיה מתחילה כשאני לא מקשיב לה.

ועכשיו, כשהילד משתפר, אני מתחיל לשקם את הביטחון העצמי שלי כאבא, ומנסה להבין למי בכלל כדאי להקשיב, ועד כמה אפשר לסמוך על בעלי מקצוע.

אולי ביאסתי קצת את האופטימיות ששררה פה בימים האחרונים, אבל הגיע הזמן להוציא את החרא הזה החוצה, לשחרר ולהתקדם הלאה.

[ב_עילום*]

אבו לילי.

התרגשתי לקרוא את מה שכתבת.

@}

[תמי_גלילי*]

[עשב_השדה*]

[אילה_א*]

פתאום נזכרתי שבהריון חברה אמרה לי
ילד זה חוזה עם הפחד
נראה לי שאתם מתחילים לקיים את החוזה וזה פאקינג קשה

[אחת*]

_אבו לילי.
התרגשתי לקרוא את מה שכתבת._

[סבתא*]

מתישהו חשבתי לעצמי שאולי יש לו חוסר בבי 12 צדקת X שלוש !!! ומדוע ?
ראשית כוחה של האינטואיציה גדול לאין שיעור . לוקח כל החיים להתרגל להקשיב אליה כי המציאות מתעתעת אבל האינטואיציה ראויה מאוד כמו שאמרת .
שנית - וזה כלל גדול : תמיד תמיד , בכל ענין , בכל סיטואציה ובכל גיל קודם כל לברר את המצב הפיזי - גופני - תזונתי - ביוכימי - ורק אחרי שנמצא תקין להמשיך בירור התנהגותי - שכלי -רגשי - פסיכולוגי .
שלישית ... - אופס שכחתי מה רציתי ... [-:

[ורד_דרור*]

כן עושים פלדנקרייז במסגרת אחרת, הרבה יותר קשובה לילד.
יופי, זה באמת הכי נכון לתמוך ולהעשיר את ההתפתחות האישית שלו, וכמו בכל מקום בטבע, חום ואהבה מביאים לצמיחה.
שיהיה בהצלחה

[חוה_בת_חיים*]

ילד זה חוזה עם הפחד אילה א , אני חולקת על גישתה של חברתך על אף קורטוב ההומור שיש בה .
בשיא הרצינות , לגדל ילדים מצריך חוזים גדולים עם אופטימיות , אמונה , שמחת חיים , רוחב לב ...אהבה
הפחד צריך לקבל מעמד משפטי אחר ...

ואם במונחים כאלה .. - גילוי נאות : הסבתא מלמעלה זאת אני

[פלונית*]

אבו לולי, התרגשתי גם אני לקרוא את שכתבת. והכעס שאתה מדבר עליו מוכר ומובן.
אם מעניין אותך, יש ספר די חדש שנקרא "ואם היו אומרים לך", שבו אישה יקרה כתבה על דרכה כאמא לילד מיוחד - מיום שנולד ועד שהבינה מה יש לו, בערך. חלק גדול מן הספר עוסק בהתנהלות שלה מול מטפלים, ובשטויות שהעמיסו לה לתוך הראש, על כל הדברים הדפוקים שעשתה ושבגללם הוא כך וכך. הייתי חושבת שזה בדיוני ולא יכול להיות, אם לא הייתי מכירה את הסיפור כל כך מקרוב.
חזק ואמץ

[נועה*]

כל הכבוד על ההקשבה לעצמך ולתינוק שלך. נשמע שאת עושה עבודה נפלאה

_האם את עדיין נפגשת עם המטפלת בשיטת צעד ראשון?
לא._
אני חושבת שכדאי להאיר את עיניי המטפלים, ולספר להם על חוסר הויטמינים. לא כדי להוכיח אותם ולומר להם "אמרנו לכם שזה לא המנשא", אלא יותר כדי לפתוח אותם לבעיות נוספות שעלולות להיווצר.

[מרמיט*]

אם יש משהו שלמדתי מהמקרה הזה, זה לא להתעלם מהאינטואיציה שלי, כי היא לא טועה אף פעם. הבעיה מתחילה כשאני לא מקשיב לה.

זה שיעור שלא מפסיק להפתיע אותי, עד כמה האדוות הקטנות אומרות לנו על ההתחלה את האמת הפשוטה, שאליה אנחנו מגיעים לבסוף אחרי שמנסים כל מיני דברים אחרים, "הגיוניים" לכאורה.

עוד שיעור שאני לומד, בד בבד, הוא שככל שמתרגלים יותר להקשיב לאינטואיציה הקול שלה מתחזק ומתבהר.
קראתי את הדף במועקה, ושמחתי מאוד לקרוא את הסוף הטוב והמפתיע - בפשטות שלו, במיידות שלו.
המון בריאות ואהבה.

[עדי_דוש*]

אני חושבת שכדאי להאיר את עיניי המטפלים, ולספר להם על חוסר הויטמינים. לא כדי להוכיח אותם ולומר להם "אמרנו לכם שזה לא המנשא", אלא יותר כדי לפתוח אותם לבעיות נוספות שעלולות להיווצר.
מצטרפת לדעתה של נועה
זהו צעד מאד חשוב ובוגר, להתגבר על הכעס, ולמען הילדים הבאים שיבקרו אצל אותם מטפלים ליצור איתם קשר ולומר להם בעדינות על החוסר שמצאו ועל השיפור המסתמן.
אני מאמינה שזה ידליק להם נורה אדומה בראש שלא תכבה הרבה זמן, ושבכך תעזרו להרבה ילדים....

[אינדי_אנית*]

_אבו לילי.
התרגשתי לקרוא את מה שכתבת_

[ג'וניפר_והמשפחה*]

כבר יותר טוב, אבל עדיין לא קל.
הילד בוכה הרבה פחות (אם בכלל) כשנותנים לו את הויטמינים שלו. כבר לא ישן המון שעות. צוחק.

אבל הימים האחרונים - הוא בקושי ישן (היו לו במהלך היום תנומות של פחות משעה, ובלילה ישן הרבה פחות ממה שהוא רגיל), קיטר לא מעט ברמות שהזכירו לי את הקיטורים שלו לפני כמה שבועות, יונק המון, לא זז ממני...
ועכשיו אני באמת לא יודעת למה זה. אין יותר סיבות או תירוצים.
שיניים? כמה אפשר להאשים אותן?
כאבי בטן? אני לא בטוחה.
אין חום.
אוף.

השבוע אנחנו חוגגים יומולדת שנה.
האמת היא שלא ממש בא לי לחגוג, וזה מעצבן אותי כי מגיע לילד אמא שמכירה וגאה בהישגים שלו ובזמן הכרונולוגי שעבר, בלי קשר למה שהוא השיג או לא השיג.
ואני אכן גאה בו ואוהבת אותו, אבל לא בא לי לחגוג.

מחר יגיע אלינו כסא האוכל שקנינו. הוא עדיין לא יושב 100%, אבל אני מרגישה שכבר חסרה לו ההתנסות הזו והמשחק עם האוכל, ואין לי שום דרך אחרת או פוזיציה אחרת לספק לו את זה.
את הטעימות הראשונות עשיתי לו כשהוא היה במנשא צד, עכשיו זה עובד פחות טוב. כי הוא יותר כבד, כי אין לו איך להחזיק ולתפוס דברים, כי זה פחות כיף כשאמא מאכילה.
מקווה שזה לא יעשה יותר מדי נזק. הוא סוג של יושב, אבל מאוד רוכן קדימה.
(מקסימום, הנסיון לא יצליח ונאפסן את הכסא בצד לכמה חודשים...)

אני חושבת שכדאי להאיר את עיניי המטפלים, ולספר להם על חוסר הויטמינים. לא כדי להוכיח אותם ולומר להם "אמרנו לכם שזה לא המנשא", אלא יותר כדי לפתוח אותם לבעיות נוספות שעלולות להיווצר.
עשיתי את זה, חלקית. המדריכה מצעד ראשון ביקשה להשאר בקשר ולקבל עדכונים מדי פעם, ואני אכן מעדכנת אותה. היא יודעת שהוא אנמי, ונדמה לי שגם עדכנתי אותה שזה היה ה-B12 אבל אני לא בטוחה.
כשאמרתי לה שהוא אנמי די התאכזבתי מהתגובה שלה, כי היא אמרה שבכל זאת צריך לעבוד איתו לפחות קצת. ושחבל שאני מוותרת.
[עדכון ביניים: בעת כתיבת שורות אלו הילד נמצא במנשא על אבא ואוכל טחינה עם מטבוחה הום-מייד. ווהו!]
אני לא מוותרת כי מלכתחילה לא התווכחתי, נאבקתי או נלחמתי איתו.
והיא פשוט לא רואה את זה.
אני תוהה אם להתייאש, או לשבת איתה לשיחה יותר רצינית. היא מדריכה מאוד מוערכת, לא חדשה בתחום בכלל, והולכת לפגוש עוד המון ילדים במהלך הקריירה...
ואני אמא לא מנוסה לילד ראשון. שנוטה להיסטריה קלה.

[נועה*]

_אני תוהה אם להתייאש, או לשבת איתה לשיחה יותר רצינית. היא מדריכה מאוד מוערכת, לא חדשה בתחום בכלל, והולכת לפגוש עוד המון ילדים במהלך הקריירה...
ואני אמא לא מנוסה לילד ראשון. שנוטה להיסטריה קלה._
אבל את זו שצדקת באבחון שלך!!!!!!

[ג'וניפר_והמשפחה*]

עוד משהו קטן:
בחודשים האחרונים (כמה? אין לי מושג מדוייק) היתה לילד מן אדמומיות ליד השפתיים. אני מנסה לצרף תמונה:
http://lh4.ggpht.com/_llumNpTOGDI/S5wAA ... 8/dry1.JPG

אמרו לי כמה וכמה אנשים - פטריה.
הלכנו לרופא ילדים אחד (לא הקבוע שלנו) שאמר שאכן פטריה, ונתן משחה סטרואידית. חמישה ימים - שוין. נתמודד.
מרחנו, עזר קצת וחזר.
הלכנו לרופאה הרגילה. אמרה שזה לא פטריה, אלא יובש. ושניה לפני שנתנה מרשם למשחה סטרואידית אחרת (כי סתם משחות כנראה אין להם שם בקופה) שאלתי אותה אם יש איזשהי תרופת סבתא, והיא אמרה שצריך פשוט לשמור את המקום שמנוני, כדי שהריר שנוזל מהפה (וברוך השם, יש המון ממנו. מישהו מכיר מדינת עולם שלישי שצריכה קצת?) לא ייבש עוד יותר.
אז מרחתי סתם משחה שיש לנו לתפרחת חיתולים שאין לנו. מרחתי באדיקות לא אופיינית לי, אבל היובש הזה היה עיקש, והמשחה עזרה חלקית בלבד.
כשהתברר שיש חוסר כלשהו, אותה רופאה אמרה "יכול להיות שבאמת יש לו חוסר בויטמיני B, ולכן הפצעים האלו לא עוברים".
טוב שנזכרה, אבל מילא.

מה שכן - צדקה. תוך יומיים הם נעלמו כלא היו.
כל המשחות והפטנטים בקושי הזיזו לאדומים האלו, ויומיים שלושה של ויטמינים פשוט חיסלו את הדבר הזה.
חיסלו.
אז אם יוצא לכם לראות משהו כזה על ילד אקראי ברחוב, זרקו מילה לאמא שלו.

[אנד_לוסיה*]

סטרואידים לפטרייה? מה עובר עליהם? מה הם לומדים שם שמונה שנים?
(והשפתיים -- שפתיים יישקו @}).

[ניצן_אמ*]

סטרואידים לפטרייה? מה עובר עליהם? מה הם לומדים שם שמונה שנים?
הם נותנים סטרואידים (אלה הורמונים, למקרה שהשם מבלבל ) לילדים בלי הכרה.
מטורף.
<תינוק מגיע למיון עם שיעול נבחני. בדרך לבית החולים כבר נרגע. הרופא שומע צפצוף אחד קובע "סטרידו" (סטרידור, יא...) ונותן סטרואידים על המקום ולשלושה ימים. טיפול שבהגדרה ניתן במקרים קשים בהם הילד מתקשה לנשום גם במנוחה. סיפור אמיתי.>
לגבי אדמומית, הרבה פעמים נגרמת מריר. הכי טוב לנגב מדי פעם ולהשפריץ חלב אם.

[ג'וניפר_והמשפחה*]

לגבי אדמומית, הרבה פעמים נגרמת מריר. הכי טוב לנגב מדי פעם ולהשפריץ חלב אם.
זה מה שחשבנו. חלב אם אכן נוסה, לא בהצלחה יתרה (עם כל כך הרבה ריר, לא היה לו סיכוי...).
לכן ניסינו משהו שומני, שיחצוץ בין הריר לבין האדמומיות.
גם שאלו אותנו הרבה פעמים אם יש לו מוצץ, חשבו שהגומי\פלסטיק פוצע את העור הרגיש גם ככה.

העניין הוא שבמקרה הזה לא היה לנ"לים שום קשר.
הדבר הזה לא החלים רק כי היו חסרים לגוף ויטמינים. ברגע שתיספנו - נעלם כלא היה.

[ניצן_אמ*]

ג'וני, מתנצלת שלא היה ברור ממה שאמרתי שאני מתכוונת לפצעונים בכללי, לא למצב שהיה אצלכם. כתבתי את זה כי למרות שלי ברור לגמרי שאת ניסית הכל לפני שפנית לרופאים, כדאי לומר את זה גם לאחרים
מה שקרה לכם זו דוגמה קלאסית לכך שתרופות לא פותרות את הבעיה שמתחת לפני השטח, זו שגורמת לדברים לקרות, הן רק "קונות" יותר זמן והגוף פותר בעצמו את רוב הבעיות. במקרה של סטרואידים, לא פעם מדובר ממש בהפרעה לתהליך הטבעי של הגוף לנקות ולרפא את עצמו.
בכל מקרה, שמחה שהקטן מחלים בכל החזיתות (וקצת דופקת את הראש בקיר שלא ישר חשבתי על תזונה..)

[ג'וניפר_והמשפחה*]

תרופות לא פותרות את הבעיה שמתחת לפני השטח, זו שגורמת לדברים לקרות, הן רק "קונות" יותר זמן והגוף פותר בעצמו את רוב הבעיות.
כן, אני בהחלט מסכימה. אני מניחה שזה די מעיד על חוסר האונים שהיינו בו.

(וקצת דופקת את הראש בקיר שלא ישר חשבתי על תזונה..)
גם אני, אחרי 3 שנות לימודי נטורופתיה (מתוך 4, שכנראה לא אשלים לעולם, אבל הייתי אמורה לקלוט בתקופה הזו דבר או שניים).

[אבו_לולי*]

(וקצת דופקת את הראש בקיר שלא ישר חשבתי על תזונה..)

ואני חשבתי על תזונה, אבל מכיוון שונה. כשאמרו לנו שזו פטריה, הייתי בטוח שאם ג'וניפר תימנע לכמה ימים מגלוטן וסוכר זה יפתור את הבעיה, כי אולי זה מה ש"מתדלק" את הפטריה שלו. בסוף, מסתבר, הבעיה היתה ממקור אחר לגמרי...

[תמי_גלילי*]

והשפתיים – שפתיים יישקו.
אכן . אם החצי הזה כל כך מתוק, השלם בטח אכיל בטירוף .

[ניצן_אמ*]

השלם בטח אכיל בטירוף
חבל על הזמן איזה מהמם.. <חמסה חמסה שום בצל טפו טפו טפו בן פורת יוסף... >
<ניצן זכתה לפריוויו בפארק הירדן לפני חצי שנה. מדובר בעלם חמודות.>
<חחשבטטטבפ"י>

[פלוני_אלמונית*]

מחר הילד בן שנה, ויש מספר הודעות משמחות:

1. הילד מתחיל לגלות יותר ויותר התעניינות במוצקים. הוא מסכים לטעום כל מיני דברים שאנחנו מכינים לו, והיום אכל מיוזמתו קצת פלאפל (מה זה מיוזמתו, תפס לי את היד ודחף את הפיתה לתוך הפנים שלו. מזל שלקחתי פיתה מחיטה מלאה... )

1. הדף הזה על כלל משתתפיו עזר לי מאוד. אני מאמינה שגם לילד.

כל הדברים החכמים שנאמרו כאן, שחיזקו, שעודדו - עשו המון. וגם הדברים שלא נאמרו אבל הובעו באכפתיות, בכוונות טובות, בדאגה - אני מאמינה שגם הם עשו את שלהם.
יש לכל אחד ואחד שנכנס לדף הזה חלק בהחלמה של הילד שלי.

ולכן, שכל אחד מכם יראה עצמו מוזמן לפיקניק ספונטני שנעשה ברגע שיתאפשר, בגינה מרכזית כלשהי בת"א.
לא ניעלב ולא נעשה קטעים פולניים אם לא תגיעו, כמובן, זה באמת רק בשביל הכיף וכי כל אחד מכם עזר לנו להגיע ליום הזה ולהיות מסוגלים לחגוג אותו.
אני רק מבקשת:
לא להביא מתנות
כן להביא משהו צמחוטבעוני לאכול
להביא לעצמכם את כלי האוכל כדי שלא אצטרך להביא כלים חד פעמיים.

פשוט לבוא לשמוח איתנו.

המון תודה. מכל הלב.

(ג'וניפר והמשפחה ממחשב אחר)

[אנד_לוסיה*]

לא נבוא מטעמים גיאוגרפיים, אבל אמשיך לשלוח את כל איחולי הכלטוב שאפשר ו{{}}חמסה חמסה שום בצל טפו טפו טפו בן פורת יוסף.
@}

[בשמת_א*]

לא נבוא מטעמים גיאוגרפיים, אבל אמשיך לשלוח את כל איחולי הכלטוב שאפשר וחמסה חמסה שום בצל טפו טפו טפו בן פורת יוסף.
ומזל טוב!
(אני אמנם תלאביבית אבל לא בסופשבוע הזה (-: )

[ניצן_אמ*]

אמשיך לשלוח את כל איחולי הכלטוב שאפשר וחמסה חמסה שום בצל טפו טפו טפו בן פורת יוסף.

ומזל טוב!

[אבו_לולי*]

ולרגל שנה להיווסדות הילד, הנה מצגת חביבה שערכה ג'וניפר, עם מיטב התמונות של תכול העין

[מצ'רה*]

איזה חמודים אתם!
יומולדת שמח. (גרים רחוק)

[ג'וניפר_והמשפחה*]

אגב, אחרי שערכתי את כל התמונות האלה שמתי לב שזו דוגמה מצויינת למה אף אחד לא האמין שמשהו כאן לא בסדר.
ילד חמוד, שוקל טוב, נראה טוב (לא במובן היפה אלא במובן התקין של הביטוי) - איך הגיוני שיש לו איזשהי בעיה?

ואף אחד לא יכול היה לראות שבתוך הילד משהו לא פועל.

אני נפגשת מאוחר יותר עם המדריכה מצעד ראשון, לאיזשהו סיכום. אני מקווה שאצליח להעביר לה את מה שאני חושבת. אני מקווה שהיא תצליח להקשיב ולהבין, לצאת לרגע מהמסגרת הקשוחה משהו שהיא רגילה אליה.

[רישגלית*]

@} מזל טוב! @}

[תמי_גלילי*]

לא במובן היפה
גם במובן הזה
_איזה חמודים אתם!
יומולדת שמח. (גרים רחוק)_

[ג'וניפר_והמשפחה*]

הפיקניק מחר מבוטל עקב מזג אויר לא נחמד... אני עורכת את ההודעה עליו כדי שמי שיראה את ההודעה אח"כ לא יטרח לנסות להגיע.

אולי בשבוע הבא.
תהיו מוזמנים גם אז.

[עדינה_ניפו*]

וואו ג'וניפר, איזה כיף לראות!!
לא ידעתי שזאת את!
במצגת לא זיהיתי אותך בהתחלה אבל מהרגע הראשון שראיתי את היפיוף שלך הוא היה לי מוכר ואחרי כמה רגעים קלטתי מי הוא (מפארק הירדן).
אי אפשר לשכוח את הילד מיוחד וה-מ-ה-מ-ם הזה.
ואותך האמא היפייפיה שאת.
עכשיו אני עוד יותר מתרגשת איתך.
מאחלת לכם המון מזל טוב וחבל שהחגיגה לא מתקיימת מחר כי במקרה אני דווקא בתל אביב.
חיבוק גדול למשפחה נהדרת.

[תמר_ס*]

אתם כאלה מתוקים!
@}

[עשב_השדה*]

וחמסה חמסה שום בצל טפו טפו טפו בן פורת יוסף.
איזה מתוקים כולכם, תודה על הצילומים
ומזל טוב@} @}

[אינדי_אנית*]

_וחמסה חמסה שום בצל טפו טפו טפו בן פורת יוסף.
איזה מתוקים כולכם, תודה על הצילומים
ומזל טוב_

[ג'וניפר_והמשפחה*]

דווקא היה מתאים יופי לסיים את החלק הקודם במסיבה, אבל מזג האויר לא ממש רוצה לשתף פעולה.
שוין.

כל פעם שאני נכנסת לדף הזה אני קוראת את המילים הראשונות שכתבתי כאן. ואנחנו כבר לא ממש שם.
נכון, משהו לא ממש בסדר עם הילד, אבל זה לא בסדר מהסוג שאפשר לזהות ולטפל, וזה מה שאנחנו עושים עכשיו.
דברים לא הסתדרו, אבל אנחנו עובדים עליהם.
ולרוב, הולך לנו טוב.

הסופשבוע היה קצת פחות מוצלח.
ביום חמישי הילד התחיל להיות קצת עייף באמצע היום (לא אופייני) ובלילה הוא בכה המון ובקושי ישן. גם אני בקושי ישנתי.
היה ברור שמשהו כואב לו, הימרתי על אוזניים.

בבוקר, המבוגר העירני יותר (קרי: אורן) לקח את הילד לרופא. הקבועה לא היתה, היה מחליף.
הוא בדק את האוזניים ואת הגרון, הכל נקי. עם זאת, הילד נאנח ומתקרכצן בצורה מדאיגה, וגם יש לו חום, ולכן שלח את הילד למיון או למוקד כדי שיקחו לו דם, שתן וצילום חזה. הוא הרגיע אותנו שבשישי בבוקר המיון בדנה ריק.

אורן נסע איתו לדנה, ונתן לו נובימול בדרך. פחות בגלל החום שלא ממש הפחיד אותנו, יותר כי ממש כאב לילד והוא היה מסכן מאוד. אני הגעתי קצת מאוחר יותר.
בדרך לשם אורן אמר לי שעשו לו בדיקת דם, ואם היא תצא בסדר ישחררו אותם. כי סה"כ הילד מלא אנרגיות (מספיק כדי לצרוח את נשמתו במיון).
אבל הבדיקה לא יצאה בסדר (דה! הילד חולה! ברור שהספירה של תאי הדם הלבנים תצא גבוהה) ואני הגעתי כשהכניסו אותו לצילום חזה.
הרופא (הנחמד והסבלני דווקא) מסתכל על הצילום ואומר שיש משהו קטן בריאה הימנית. לא בגלל זה הילד צורח ככה, כי זה באמת משהו קטן, אבל יחד עם שאר הדברים - זה מחייב אנטיביוטיקה.
לי ממש לא בא לתת לילד אנטיביוטיקה ל-10 ימים, אבל הרופא (וגם הרופא המחליף שהתייעצנו איתו אח"כ טלפונית) אומר שזה הפתרון המומלץ ביותר.

אנחנו קונים את האנטיביוטיקה, אבל בניגוד לעצתם אנחנו מחכים כמה שעות לראות מה קורה. אולי זה קטע זמני, והילד ירגיש יותר טוב.
הרוקח הדביל בניופארם לא מדלל את האבקה של המוקסיפן.

בינתיים אני מנסה להתייעץ עם אמהות מנוסות יוצר ממני אם לתת את האנטיביוטיקה הארורה או לא, ואחרי שיחה עם חברהמגיעה למסקנה שכדאי לתת לו ולראות איך זה משפיע ביום-יומיים הקרובים.
אני מנסה להבין ממה שהרוקח הדביל כתב על האריזה איך לדלל, ונותנת לילד בכפית. הוא יורק את הכל החוצה.
אני לא מוצאת את המזרק הרגיל שלנו, אז אני הולכת לבית המרקחת הקרוב לקנות שניים. שיהיו.
על הדרך אני שואלת אותם על המוקסיפן, ומבינה מהם שממש לא הייתי אמורה לעשות את זה בעצמי. חוזרת הביתה, אומרת לאורן להפסיק לשכנע את הילד לקחת את התרופה ושואלת כמה הוא נתן לו. כפית. מודיעה לו להפסיק מיד ורצה חזרה לבימ"ק.
אני מביאה להם את הבקבוקים, זה שפתחתי הולך לגן העדן של האנטיביוטיקות ואת השני הם מדללים לי.
לא צריך לתת לילד עוד מהתרופה, כי מה שאורן נתן לו היה המנה היומית בערך.
מזל ששאלתי אותם.
ואז נזכרת שהייתי דפוקה מספיק כדי ללכת פעמיים לבימ"ק ולא לקנות פרוביוטיקה.

אז אורן לקח את הילד עליו לטיול והלך לקנות.

ואני בעיקר הייתי עסוקה בלהרגיש איכס למשך המשך היום.

[ג'וניפר_והמשפחה*]

בשבת הילד התחיל להרגיש יותר טוב, אבל האנטיביוטיקה עשתה לו שילשולים לא נחמדים בכלל.
בדיוק מה שהוא צריך לספיגת ויטמינים מקסימלית.
בשבת בבוקר כבר היה לי די ברור שאני נותנת לו אנטיביוטיקה סתם. החום לא עלה לו מאז יום שישי בצהריים, ואמנם עדיין כאב לו קצת אבל זה לא היה שום דבר שקשור לחשד ההוא לדלקת ריאות.
אבל לא ממש היתה לי ברירה.
שלושה מזרקים עם אנטיוביוטיקה, שניים עם פרוביוטיקה. לפחות את האחרונים נתתי יחד עם הויטמינים, כך שלא היה צריך עוד מזרק.
הייתי צריכה לשיר הרבה שירים.

איכשהו העברנו את היום הזה. הוא לא היה קל, אבל גם לא סבל צרוף. האמת, המוח שלי מחוק לגמרי ואני לא ממש זוכרת מה עשינו ביום הזה בכלל.

ביום ראשון הלכתי עם הילד לרופאה הרגילה. איזה כיף, אין תור.
גוללתי בפניה את כל קורותינו מיום חמישי בלילה, הראיתי לה שהילד פלוס מינוס בסדר (עדיין שילשל) ושאלתי אותה מה ההשלכות של הפסקת האנטיביוטיקה.
היא בדקה את הילד, אמרה שהוא נראה די בסדר, והציעה עסקה:
במיון נלקח מהילד דם לתרבית.
עושים הפסקה של 24 שעות מהאנטיביוטיקה, ומנסים לברר אם התרבית יצאה חיובית (יש חיידקים) או שלילית (אין, אפשר לחזור לשגרה).
אם היא תצא חיובית, ניאלץ להמשיך בטיפול. בכל מקרה - צריך לחזור מחר.
בינתיים, אנחנו חופשיים מהנוזל הורוד והדוחה הזה.
סוף סוף רופאה שמוכנה להקשיב לי, ומבינה גם איך זה משפיע על הילד.

כשאני יוצאת ממנה אני מגלה חדר המתנה עמוס באנשים. אופס.

אני מנסה להשיג את מיון דנה בטלפון. כשהם לא תפוסים, הם אומרים לי שעדיין אין תוצאות. כלומר יש איזה משהו, אבל לא בטוח אם זה חיידק של ממש או שזה זיהום שהגיע בכלל מהעור, כשהמחט חדרה אותו.
כל פעם אומרים להתקשר מאוחר יותר, וכל פעם יש להם את אותה התשובה.
משאירים אותי במתח עד הרגע האחרון.

חזרתי לרופאה היום, לתור האחרון שלה. לא הצלחתי להשיג תשובה על גורל התרבית.
בודקת שוב את הילד (שהיה אפילו יותר עירני וחייכני), מתפעלת מחמידותו ואומרת שאם הוא מעלה חום - לחזור אליה. אם לא - לשכוח מכל הסיפור הזה.

לא העלה חום.
שכחתי.

כמעט: אומרים שכבר לא דוחפים אנטיביוטיקה והיד כבר לא כל כך קלה על ההדק. אולי זה שיפור מפעם אבל המצב עדיין עגום.
שני רופאים עמדו על כך שאתן לו אנטיביוטיקה באופן מיידי, בלי שהיתה, בעצם, איזשהי דלקת חיידקית פעילה. נכון, הילד לא הרגיש טוב, אבל בבדיקות שלהם הם לא מצאו את הסיבה המובהקת לכך. רק צירוף של נסיבות. אצל ילד עם חום כזה וכאבים כאלה מצפים למצוא יותר מרמז קלוש בריאה, אם על זה מדובר.
ומילא זה, מעצבן גם שאף אחד לא טרח להתקשר מהמיון ולהגיד שהתרבית שלילית ושאפשר להפסיק עם האנטיביוטיקה. כשהיא חיובית הם מתקשרים ומיידעים, אבל אם היא שלילית? אני עדיין מחכה לעדכון.
זה לא שאכפת להם כל כך אם הילד כרגע לוקח אנטיביוטיקה או לא. אז שימשיך עוד שבוע. ביג דיל.

אוף עם המערכת הזאת. אני לא מאמינה שהצליחו להלחיץ אותי עד כדי כך שאתן לילד אנטיביוטיקה כל כך בקלות, רק בגלל הפחד שלי.
אני, שמכירה כבר את כל המשפטים שרופאים אומרים. אני, שיצאתי מליס עם פתיחה 3 כדי ללדת בלניאדו. ככה בקלות הפחידו אותי?
לפני הלידה זה לא היה קורה.

[אנד_לוסיה*]

לפני הלידה זה לא היה קורה.
ברור, כאילו דה?

תשמעי, חוץ מהשלשול, שבאמת לא עושה נפלאות לספיגת ויטמינים ומערער את המערכת, כפרה. בטח (שוב) יעיפו אותי מהאתר אבל אני חושבת שאנטיביוטיקה זה לא סוף העולם. כלומר, מרגיז מקומם מכעיס טיפשי ושגוי שהם אמרו לך לתת, אבל מבחינת הילד שקיבל קצת -- לא נורא. שזו דרך אגב לדעתי הסיבה הכי טובה להימנע מאנטיביוטיקה כמה שרק אפשר (ושוב, זו אחריות הרופאים לא לתת אותה), כדי שכאשר באמת צריך יהיה אפשר ליטול אותה בלי נקיפות מצפון ובלי יותר מדי נזק. עזבי אותך, במצבך לעמוד על שלך מול רופא במיון? אין דבר כזה. (שזו הסיבה לא להגיע למיון...)

[מצ'רה*]

בטח (שוב) יעיפו אותי מהאתר
D-: בינתיים את עוד כאן עם כל ההעפות המצטברות האלה...
(גם אני חושבת ש מבחינת הילד שקיבל קצת – לא נורא )

[אנד_לוסיה*]

אני עוד כאן כי אני לומדת
והיות שאת בת בלי בית, אני תופסת אותך פה (סליחה ג'וניפר). קחי.

[פלונית_מהגינה*]

אוף עם המערכת הזאת. אני לא מאמינה שהצליחו להלחיץ אותי עד כדי כך שאתן לילד אנטיביוטיקה כל כך בקלות, רק בגלל הפחד שלי.
ג'וניפר , בהמשך לשיחתנו בגינה באותו יום ...
משהו על "המערכת" : כשזה רופא בקופת חולים , בשיחה שקטה , אפשר לספר לו שאת משתדלת להשאיר את האנטיביוטיקה למצבים קריטיים ולראות שהוא יכול בימינו כבר לוותר עליה כי המצב באמת לא קריטי .
אבל כשאת בחדר-מיון , .. - הרופא לא יכול להרשות לעצמו , מול בדיקת דם הוא חייב לתת , והוא גם מפחד מהקליינט שעלול לתבוע אותו ! הוא , בניגוד לרופא משפחה לא מכיר אותך ואת השקפותייך .
ועכשיו את , למה עושה בדיקות דם -בשביל מה ? בשביל לברר מדוע לילד יש חום ? - לילד יש חום והוא בוכה כי יש לו כוח לבכות .. - מטלית קרירה על המצח , הנקה ושינה מחזירים אותו תוך יומ-יומיים לאיזון .
טוב , זה קורה לאימהות חדשות - אל תייסרי את עצמך ,
אבל , אנא , אל תפעלי כקורבן של המערכת . נלחצת , - כבדי את עצמך . כבדי את האם החדשה שהינך .
ואל תשכחי - יש המון דברים שאפשר לעזור בבית לילד עם חום גבוה ולחסוך קרני רנטגן , דקירות אצבע , וכד'
סבתא חוה@}

[ניצן_אמ*]

גם במיון, אומרים "אני לוקחת אותו להחליף חיתול/לפשפש, שים לי בצד" כשחוזרים מזיזים עוד קצת הצידה. החלטות אם לתת או לא, לקבל אח"כ.

[אבו_לולי*]

גם במיון, אומרים "אני לוקחת אותו להחליף חיתול/לפשפש, שים לי בצד"

כשהיינו במיון לקחתי אותו לפחות פעמיים לפשפוש באמצע סשנים של בדיקות, הצוות היה בהלם ממני. פשוט אמרתי להם "סליחה רגע, אני לוקח אותו לכיור לפיפי/קקי", הלכתי, וחזרתי. והם המתינו. בסבלנות. היתה להם ברירה?

[במבי_ק*]

אה, גם אני זוכרת אותך מפארק הירדן. באתי ליום אחד עם שלושה חמודים (שני ילדים ותינוקת שוודית) ונפגשנו, אני חושבת שבבריכה המוצלת אולי? לא זוכרת ממש איפה, אבל אני זוכרת את השם שלך ושאת מותק!!!

[במבי_ק*]

וגם - מזל טוב למתוק ולהורים ליומולדת שנה!

[ג'וניפר_והמשפחה*]

אני חושבת שהגיע הזמן לשנות את שם הדף למשהו קצת יותר אופטימי.
נכן, משהו לא בסדר עם הילד, אבל עלינו על הסיבה ואנחנו מטפלים בה.

בהחלט יש תגובה מצד הילד, ועכשיו אנחנו מתמודדים עם דברים אחרים: הוא ישן הרבה פחות, מתעורר בשעות לא ריאליות לחלוטין בבוקר, ואולי הוא עדיין נדבק אליי ורוצה לינוק כל הזמן, אבל אני מרגישה שזה בא ממקום אחר. התחילו לו פחדים וחרדות נטישה שאופייניות לגיל.
ואמנם קשה לי, אבל אני מקבלת את כל אלה בברכה. אופייני לגיל, זה ביטוי שלא חשבתי שאשתמש בו כל כך הרבה בקרוב... אז גם זה סוג של אושר. happy

דברים שעוד נשארו וצריך לעבוד עליהם (אם לא יגיעו לבד?):
כאמור, הילד עוד לא זוחל. הרבה אנשים אומרים לי שהוא כבר קרוב, אבל אומרים לי את זה מגיל שישה חודשים בערך. אז אני כבר לא מאמינה. (אבל כן, אני רואה כל מיני ניואנסים קטנים בכיוון)
אין לו עדיין כל מיני קשקושים קוליים שאופייניים לגיל שלו. יש לו אחרים, הוא בהחלט מתקשר, אבל זה עדיין משהו שצריך להגיע.
הוא מאוד רוצה להיעמד, אבל עדיין לא יושב. אמנם היו דברים שהוא פספס בתקופה הזו ולא עשה אותם, אבל הוא כבר בהחלט בגיל שבו הוא יכול ורוצה לעמוד. וזה קצת מבלבל, אותי ונראה לי שגם אותו.
יש לו שן אחת חדה במיוחד שמתחילה להפריע להנקה. במיוחד בתקופות שיוצאות עוד שיניים. אני תוהה אם ש משהו לעשות בקשר לזה. מצד אחד אני לא רוצה לעשות לו טיפול שיניים בגיל כזה, מצד שני -כואב לי. מאוד.

אני מניחה שרוב הדברים האלו ייפתרו בעיקר עם הזמן, ועם הרבה אהבה, ועם הרבה התנסויות.

[אנד_לוסיה*]

סתם לשתף אותך: אני אמא לילד שהכל אתו בסדר, אבל היה תמיד נורא אטי בהכל, בעיקר במוטוריקה גסה, וקצת חלשלוש. אז הוא קודם עמד, אחר כך זחל, אחר כך ישב (רק בגיל 10 חודשים). ולא דיבר עד אחרי גיל שנתיים וכמעט לא עשה קולות. התחיל ללכת בגיל שנה ו-4 חודשים, ולקח זמן עד שההליכה היתה טובה. אז יש כאלה שלוקח להם יותר זמן גם בלי חוסרים רציניים. אתלט הוא לא יהיה, אבל אני חוששת שבגיל ההתבגרות נראה פה התגודדויות של נערות נואשות ...

[ורד_דרור*]

ברכותי על השם החדש!

הוא מאוד רוצה להיעמד_ _הוא יכול ורוצה לעמוד
את יכולה לפרט מה הוא עושה כשהוא רוצה להיעמד?
אני מסכימה על אנד לוסיה שבגילו חשוב ללכת איתו, עם הרצונות שלו ולא בהכרח להתעקש על הסדר ה"נכון" של ההתפתחות. אם הוא רוצה להתנסות בעמידה ולקראת עמידה חשוב לאפשר לו את זה. חשוב שיהיו לו חוויות של הצלחה. במקביל לעבוד איתו על הכנה של הגוף לזחילה ולישיבה (אמרת שאתם נפגשים עם מטפל/ת בליווי התפתחותי, נכון? (לא זאת מצעד ראשון, אחרת)). יש תנועות פשוטות ומהנות שאפשר לעשות איתו/לו, גם כשהוא עצמו פסיבי, שמקפיצות את היכולת התנועתית.

[מיכל_שץ*]

יש תנועות פשוטות ומהנות שאפשר לעשות איתו/לו, גם כשהוא עצמו פסיבי
נכון!
אנחנו עשינו עם הקטנה ותוך שבועיים היא התחילה לזחול (בגיל 9 חודשים, שזה גם כבר מאוחר באופן "רשמי")
את התרגילים הנכונים והמתאימים לילד לא צריך לעשות הרבה או להתאמץ או לעבוד קשה. כשזה מתאים זה עובד כמו קסם.

חשבתם על תרפיה בבריכה? עוד קסם שכזה וכיף גדול.

[ורד_דרור*]

עוד שאלה, הוא עומד על הברכיים?
עמידה על הברכיים היא שלב מאוד חשוב לקראת עמידה על כפות הרגליים כי היא מאפשרת למידה של יציבה על שני מוקדים והיא הרבה פחות מורכבת מעמידה על הכפות. עמידה על הברכיים גם מחזקת את עצמות ושרירי הירכיים, האגן והגב.

[ג'וניפר_והמשפחה*]

_הוא מאוד רוצה להיעמד הוא יכול ורוצה לעמוד
את יכולה לפרט מה הוא עושה כשהוא רוצה להיעמד?_
עוד שאלה, הוא עומד על הברכיים?

הוא לא ממש נעמד משש, אלא כשאני לוקחת אותו עליי כשאני יושבת אז הוא ממש מחפש עם הרגליים שלו איזשהו בסיס (בד"כ הירכיים שלי), מזדקף ומגיע לכמעט עמידה. הוא צריך מעט מאוד תמיכה ממני.
וכמובן שאני לא עוזרת לו להגיע למצב הזה. זו פשוט העדפה שלו שקרתה באופן כמעט אינסטינקטיבי. כל פעם שאני מרימה אותו הוא כבר נכנס לפוזיציה.

הוא מאוד עסוק בזה בזמן האחרון. הוא פחות על שש ופחות מתיישב, אבל איכשהו אני לא מודאגת. נראה לי שהוא מתלהב מהטריק החדש שהוא גילה, וכשההתלהבות תשכך הוא יחזור להתעסק עוד קצת בישיבה ובזחילה.
אני צריכה לסמוך עליו שהגוף שלו יודע מה לעשות ואיך להדביק את הפער. ואם הוא לא - הוא מקבל קצת עזרה מהצד.

יש תנועות פשוטות ומהנות שאפשר לעשות איתו/לו, גם כשהוא עצמו פסיבי, שמקפיצות את היכולת התנועתית.
וזה בדיוק מה שהמטפל שלו עושה איתו.

[ורד_דרור*]

מעולה, נראה שהוא ממש בדרך הנכונה. לטפס על אמא זה התרגול הכי טוב שיש (-:

[מיכל_שץ*]

עמידה על הברכיים היא שלב מאוד חשוב לקראת
הליכה
כנ"ל זחילה על שש

[ג'וניפר_והמשפחה*]

יש לו קטע חדש בימים האחרונים:
הוא משתעל.
אני: "לבריאות".

• שיעול.
• לבריאות!
• שיעול.
• לבריאות!
• שיעול.
• לבריאות!!!

מצחיק אותי.
וגם אותו מצחיקים כל מיני דברים, שלא תמיד אני מבינה מה כל כך מצחיק בהם. לדוגמה, כשאני מסתכלת עליו, סתם כך. או כשהוא נוגע בפרווה של הכלב אצל ההורים. או לראות אמא מזיזה עגלה קדימה ואחורה. הוא מתפקע מצחוק.

בימים האחרונים הוא חזר לסרב לקחת את הויטמינים שלו. זה די משונה, כי גם הטעם לא כזה גרוע, וגם הוא כבר יודע מה זה ושזה נגמר צ'יק צ'ק.
פעם אחת הוא בכה כי הוא היה עייף (גיליתי בדיעבד), אבל היום הוא פשוט סרב, בלי סיבה ממשית. לפחות לא כזו שעליתי עליה.
והוא התחיל לצעוק. צעקות של ממש, צעקות זועמות, כשקורה משהו שהוא לא רוצה שיקרה.
לא בכי כמו שהיה עד עכשיו.
אני לא שמחה שהוא מתוסכל, מן הסתם, אבל כן שמחה על השינוי הזה. על ההתפתחות הקטנה הזו, שהיא בטח צעד כלשהו קדימה.

המפגשים עם אנשים שונים לרגל החג מביאים איתם את הנבואה הרגילה של "הוא עוד שניה מתחיל לזחול!".
כאמור, אומרים לי את זה כבר מגיל חצי שנה. אני לא מאמינה כבר.

אבל ממשיכה לקוות. אולי מחר. אולי מחרתיים. אולי ביום שאחרי.

(מרגיעון: רדיפה אחר הכבוד, מרחיקה את היכולת לקבלו. יש לי הרגשה שזה עובד ככה גם עם עוד כמה דברים.)

[ורד_דרור*]

אני לא מאמינה כבר.
את אמנם מגנה על עצמך מפני אכזבה נוספת, אבל חשוב חשוב חשוב שתדעי מה שנראה לי שאת כבר יודעת, שהוא זקוק לאמונה שלך.

[פלוני_אלמונית*]

את אמנם מגנה על עצמך מפני אכזבה נוספת, אבל חשוב חשוב חשוב שתדעי מה שנראה לי שאת כבר יודעת, שהוא זקוק לאמונה שלך.

למה לומר לה דבר כזה? היא ובן זוגה נמצאים עם הילד במאת האחוזים, מכוונים אליו במלוא הרגישות והאינטואיציה, מזרימים אליו זרם אדיר וממוקד של אהבה וחיזוק. מותר, מותר, מותר!!! להורים להיות זהירים באמונתם כדי להימנע מאכזבות שמחלישות. כדי שמה שלא יהיה, הלב לא יישבר להם ויוכלו להמשיך לספק לילד את מה שהוא צריך.

[ורד_דרור*]

למה לומר לה דבר כזה?
מתנצלת אם פגעתי, זו לא היתה הכוונה

[ג'וניפר_והמשפחה*]

לא פגעת בכלל.
בעצם, שתיכן צודקות.

זאת מן סופה שמורכבת ממליון וחצי זרמים.
מצד אחד - לא טוב לי עם הציפיה הזו. לא רוצה כל פעם לחשוב "אולי עכשיו? ואולי עכשיו? ואולי? ואולי? ואולי?".
מצד שני, אני צריכה לשחרר את התקיעות הזו בראש שלי, ולהאמין שהוא מסוגל. כשאני אשחרר את זה, גם הוא יוכל לעשות את זה.
מצד שלישי, עדיין יש בי את התקווה הקלושה הזו כל פעם כשהוא על הרצפה, המחשבה הזו שאני לא מצליחה להפטר ממנה, שאולי עכשיו משהו יקרה והוא פתאום יזי את היד לכיוון הנכון, יחלק את המשקל כמו שצריך והופ! אני אמצא אותו מתקדם אליי.
מצד רביעי זה לא קורה.
מצד חמישי - כבר קשה לי. קשה לי . אני כל הזמן צריכה להיות לידו, להרים אותו אליי, להיות קרובה אליו... זה מתיש. ומן הסתם זה רק גורם לו להצמד יותר. ואין לי כוח. אני מתה שהוא יזחל כבר. ויגלה כמה זה כיף לזחול לא בשביל להגיע לשום מקום, שעצם הזחילה היא כיפית. שייתן לי טיפה זמן לעצמי ויילך לאכול את האוכל של החתולים או משהו.
מצד שישי - אולי עדיף שהוא יזחל אחרי שאמגן את מרפסת הכביסה, שם נמצא ארגז החול של החתולים הנ"ל.

בימים האחרונים אני כבר חושבת ללמד אותו לזחול. לא לעזור לו להגיע לזה, לא לבדוק האם הגוף שלו מוכן, רק לראות מה צריך מבחינה טכנית וקרה כדי שהוא יבין את התנועות האלה.
זאת סטגנציה שמתחילה להעיק עליי.

(כשביקשתי לשנות את שם הדף חשבתי לעצמי שהזחילה תהיה בעיקר מטאפורה לכל ענייני ההתפתחות שהוא צריך להשלים. עכשיו זה נראה לי קצת קטנוני שזה כל מה שמעסיק אותי. הרי יש עוד כל כך הרבה רבדים להתפתחות, וכל כך הרבה דברים שהוא עשה ויעשה, ובכל זאת - עניין הזחילה הזה מכביד עליי מאוד.)

[אנד_לוסיה*]

הוהו, כשהם מתחילים לזחול ומבינים את היכולת שלהם להתרחק לבד הם הרבה פעמים נצמדים באבוהא!
לאט לאט. אתם בכיוון הנכון.
ומותר גם להיות קצרת רוח, מה יש?

[יעלי*]

הי ג'וניפר
מה שלומך?
אני מתנצלת שהגעתי כל-כך באיחור, נשמע שאת עוברת תהליך מעמיק עם בנך החמוד.

אני מלמדת עיסוי תינוקות, בייביוגה והורות מודעת.
תרגילי הבייביוגה יכולים מאוד מאוד לעזור לכם, האמת הם התפתחו בעקבות ילד שנולד פג ועם איחור התפתחותי - אביו שתרגל יוגה,
חשב שבעזרת תרגילי יוגה הוא יוכל לעזור לו וכך התפתחה השיטה במערב. מובן שבמזרח העיסוי ותרגילי היוגה לתינוק זה טיפול שעובר מאם לבת.

אני מבינה שאתם כבר מוציאים המון כספים ומתרוצצים הרבה, וזה לא מוצדק,
את מוזמנת להגיע אליי ללא תשלום, אני גרה לא רחוק מתל-אביב, חמש דקות מרמת אביב.

אני אשמח מאוד מאוד לעזור לכם, באהבה גדולה, באמת.
צרי איתי קשר
יעלי
09-9587863

[ורד_דרור*]

שמחה שלא פגעתי..
את כותבת אני כבר חושבת ללמד אותו לזחול ואפשר לראות שקשה לך עם זה, כאילו אם תעשי כך, את תוותרי על משהו.
ואני רוצה לומר שזה ממש בסדר ללמד. את הרי ממילא לא תוכלי ללכת אותו במקומו, ללמד משמעו להכיר לו את התנועות מהן מורכבת הזחילה, לפרק את התנועה למרכיביה ולהכיר לו אותן. להראות לו-אתה רואה, הנה כך, ולהישאר שם כדי שהמידע יישמר.
אני רואה תינוקות ורואה שכל אחד יודע דבר אחד ולא יודע אחר. כמו שאנחנו מלמדים דברים אחרים, גם תנועות אפשר ללמד, להרחיב את הרפרטואר התנועתי, נקרא לזה. זה ממש ממש בסדר.
הבת שלי, לדוגמא, מאוד אקסטנסורית, כלומר בשכיבה על הבטן והרמת ראש היא מרימה גם את הרגליים וממש מחזיקה את כל התנועה מהקרסול והמון מתח מצטבר שם ובגב התחתון. אז דרך כל מיני הנעות, אני מלמדת אותה את האפשרות של הנחת הרגליים על המשטח, שתדע, כי בעצמה היא עושה משהו אחר, ובאמת אפשר לראות איך היא יותר ויותר בוחרת להניח את הרגליים על המשטח בעצמה. להרחיב את הרפרטואר התנועתי כבר אמרתי?

[פלוני_אלמונית*]

הומור זה מעולה לקשיים בהורות.
הומור זה מעולה לקשיים.
הומור זה מעולה.
הומור זה -
מצד שישי - אולי עדיף שהוא יזחל אחרי שאמגן את מרפסת הכביסה, שם נמצא ארגז החול של החתולים הנ"ל.

{{}}

[ג'וניפר_והמשפחה*]

ויש גם את עניין התיווך.
כרגע הוא חווה את העולם לגמרי דרך מה שאני מאפשרת לו. ואני לא בטוחה כמה זה בריא לו.
לפעמים החרדות שלי קצת משתלטות. לפעמים חשוב לי להיות דווקא בחדר אחר ולעשות משהו אחר, ואני נאלצת לנתק אותו ממשהו שהוא התחיל לשחק איתו (הברז בכיור, נגיד).
זה נחמד וחשוב כשהוא קטן, אבל הוא כבר בן שנה. אני מרגישה שהוא לא נחשף לדברים שדווקא היו יכולים לעשות לו טוב. הצד הפולני שבי די מתחלחל מהמחשבות האלו, אבל יש חשיבות בלאכול אוכל של חתולים כשאמא לא מסתכלת.
אני יודעת כמה הוא סקרן, וכמה הוא מתלהב מהעולם, וקצת חבל לי שהוא כל כך תלוי בי. יש יותר מדי דברים שרצים לי בראש, שמונעים ממני לגרות אותו כמו שיעשה לו טוב. אני לא מצליחה לאפשר באמת.

איך יכול להיות שרגש כל כך חיובי כמו אהבה מייצר מצב כל כך שלילי כמו לחץ?

[נועה*]

האם ניסית את או בן זוגך לזחול?
למען הסר ספק, שואלת באמת לא בציניות.

[ג'וניפר_והמשפחה*]

האם ניסית את או בן זוגך לזחול?
כן, אבל זה קצת קשה. לנו אין הרבה מרחב...

[עשב_השדה*]

ג'וניפר, התלבטתי הרבה ואני מעלה אפשרות, אם לא מתאים לך תמחקי.
בשיטת פאולה, אני מטפלת בתינוקות עם כל מיני בעיות , אולי שווה לנסות, זו עבודה שונה מאד מצעד ראשון או דברים קרובים,
סליחה אם לא מתאים אבל פשוט יש הצלחות.

[ג'וניפר_והמשפחה*]

היינו היום בהתפתחות הילד.
טוב, אנחנו הולכים לשם לפיזיו' כל שבועיים, אבל היום היינו בביקור החצי-שנתי אצל הרופאה ההתפתחותית.
מוזר, היא היתה זכורה לי כנורא נחמדה מהפעם הקודמת, והיום רק רציתי שזה ייגמר כבר וזהו.
אין לה ילדים. כלומר, לא שאלתי אותה, אבל אני בטוחה בזה. ולא רק בגלל שהיא נראית צעירה.
בהתחלה היא רצתה לתת לו לשחק באיזה צעצוע עץ, אבל ביקשה שלא יכניס אותו לפה. דרישה מוגזמת מהילד, שאם זה תלוי בו, מלחך גם את הגרביים של אבא שלו (טוב, פעם אחת! היא היתה על הרצפה ואני הייתי במקלחת ולא יכולתי לעצור בעדו! אוי אני אמא מזניחה...).
וכמובן שאם רואים רופאה פעם בחצי שנה, דווקא בפעם הזאת הילד יהיה עייף. הוא ינק לסירוגין, והתחבר, והתנתק, והתחבר, והתנתק, וצד שני.
היא אמנם היתה מלאת הערכה לכך שאני מניקה, אבל שאלה אם לא ניסיתי לגרום לו לינוק לפי ארוחות מסודרות, נגיד, שלוש פעמים ביום או משהו כזה.

אח"כ הגיע שלב הבדיקות. הרגיש לי כמו סוג של תערוכת כלבים. בוא תראה מה אתה יודע לעשות. בלי עזרה של אמא. לא, אל תעזרי לו, ככה הוא לא ילמד!
וכו'.
לאחר בחינה מדוקדקת של המצב היא הגיעה למסקנה שאני צריכה להיות קצת יותר קשוחה איתו.
אה, ושהוא מתאים ברמתו ההתפתחותית לגיל 6 חודשים בערך.
לא שחשבתי שהכל בסדר, ולא שאני מחזיקה ממש מהאבחנות האלה, אבל זה עדיין עושה קצת קוועצ' בלב.

אבו לולי חזר הביתה.
סיפרתי לו פלוס מינוס מה היה.
הוא הסתכל על הילד והתחיל לשחק איתו. כמו כל הזמן.
אחרי כמה דקות הוא שואל אותי מתי הילד עשה פיפי בפעם האחרונה.
"ניסיתי לקחת אותו קודם, אבל הוא לא רצה" עניתי לו.
"מה זאת אומרת לא רצה? צריך להיות יותר קשוחים עם הילד! יותר קשוחים!"

טוב שיש אבאים.

[אמא_ועוד*]

רוצה לספר מניסיוני על העזרה בזחילה. כתבתי למעלה יותר על בני שהתחיל לזחול בגיל 11 חודשים. לפני פריצת הדרך הזחילתית אבא שלו החזיק אותו עם כף היד מתחת לבטן, בעמידת שש (בעדינות רבה כמובן, ורק כשזה התקבל בברכה מבחינת הפעוט), ובמצב הזה התנועות של הזחילה קרו מעצמן (עם התמיכה בבטן, בשלב זה). עשינו ככה בכמה הזדמנויות, כל פעם לפרק זמן קצר, ומהתחושה שלי ההתנסות הזאת של התנועות, אפילו שבאה מיוזמה שלנו, 'הראתה' לו את האופציה התנועתית הזאת. בימים שאח"כ מידי פעם היו 'מתפלקות' לו כמה תנועות כאלה, ושוב הוא זחל על הגחון, ולאט לאט התדירות של הזחילה על שש גברה, עד שהפסיק לגמרי עם זחילת הגחון. אז אני חושבת שאולי יש פעוטות שהדגמה של תנועות יכולה לקדם אותם...