אולי מחר הוא יזחל

אבא שלו החזיק אותו עם כף היד מתחת לבטן, בעמידת שש (בעדינות רבה כמובן, ורק כשזה התקבל בברכה מבחינת הפעוט),
אני מחזיקה אותו באיזור החזה, ואז הוא מטפס עליי לעמידה.
אני באמת צריכה לבקש מ-אבו לולי לנסות את זה, כי כשאני מנסה הוא ישר מנסה או להיעמד או להגיע לציצי, וכך או כך - היד שלו לא מגיעה חזרה לרצפה.

הוא מתלהב מאוד מהקטע של העמידה בזמן האחרון. אתמול שמתי אות ועל הרצפה לני המקלחת, והוא ישר הזיז את עצמו אל ערימת הכביסה וניסה לטפס עליה כדי להיעמד.

הוא כל כך מקסים, איך זה שכל כך קשה לי? למה אני מתייאשת כל כך בקלות אחרי כל פגישה עם הממסד?

קודם כל, אל ייאוש!

. אני, אחרי שקיבלתי גשם של נזיפות מהממסד עם הבכורה שגרמו לי להיות אמא מודאגת ואומללה, עם הילד השני - הנזיפה הראשונה בטיפת חלב היתה הפעם האחרונה שראו אותי שם.

שנית, רציתי לבקש שתשני את שם הדף (שוב) ל מחר הוא יזחל. הרי אין פה שום אולי! @}

שנית, רציתי לבקש שתשני את שם הדף (שוב) ל מחר הוא יזחל?. הרי אין פה שום אולי!
אני מאוד מקווה.

איזו מין רופאה התפתחותית זו שמצפה שבן שנה לא יכניס צעצועים לפה?

"ניסיתי לקחת אותו קודם, אבל הוא לא רצה" עניתי לו.
מעניין איך היתה משקללת את הפשפושים מבחינה התפתחותית. או שזה היה כבר יותר מדי בשבילה.

האם היא נתנה איזו שהיא אבחנה או רק אמרה שהוא בשלב התפתחותי אחר ממה שהיתה מצפה?
אני שוב מזמינה אותך ואת הקטנטון, במידה ותרצי, לשיעור בתנועה ותראי אם זה מתאים לכם
שבת שלום

_שמחה שלא פגעתי..
את כותבת אני כבר חושבת ללמד אותו לזחול ואפשר לראות שקשה לך עם זה, כאילו אם תעשי כך, את תוותרי על משהו.
ואני רוצה לומר שזה ממש בסדר ללמד. את הרי ממילא לא תוכלי ללכת אותו במקומו, ללמד משמעו להכיר לו את התנועות מהן מורכבת הזחילה, לפרק את התנועה למרכיביה ולהכיר לו אותן. להראות לו-אתה רואה, הנה כך, ולהישאר שם כדי שהמידע יישמר.
אני רואה תינוקות ורואה שכל אחד יודע דבר אחד ולא יודע אחר. כמו שאנחנו מלמדים דברים אחרים, גם תנועות אפשר ללמד, להרחיב את הרפרטואר התנועתי, נקרא לזה. זה ממש ממש בסדר.
הבת שלי, לדוגמא, מאוד אקסטנסורית, כלומר בשכיבה על הבטן והרמת ראש היא מרימה גם את הרגליים וממש מחזיקה את כל התנועה מהקרסול והמון מתח מצטבר שם ובגב התחתון. אז דרך כל מיני הנעות, אני מלמדת אותה את האפשרות של הנחת הרגליים על המשטח, שתדע, כי בעצמה היא עושה משהו אחר, ובאמת אפשר לראות איך היא יותר ויותר בוחרת להניח את הרגליים על המשטח בעצמה. להרחיב את הרפרטואר התנועתי כבר אמרתי?_

הלוואי וזה היה עובד כך , כל העיניין של התפתחות הוא שאת התנועה ואת ההקשרים העצביים המוח אנחנו לומדים על ידי התנסות שלנו עצמנו ולא על פי הדגמות. כשאני עובד עם תינוקות אני תומך . מגרה אבל חשוב מאוד שהתינוק ייצור בעצמו את התנסות שלו.הדגמות יכולות לעזור כשהכל כבר מבושל והילד מתנסה בכל מיני אפשרויות ,טועה ותוהה ותועה ואגם אז אני מציע לא להדגים. המידע אודות הסביבה ,עצמנו , הדרך לתפקד בשדה כח המשיכה הוא מידע שנצבר רק על ידי התנסות וטעיה עצמית שקשה להפריז בחשיבותה.
אני מאמין שהזחילה תגיע , היא מעוכבת בגלל כל מיני סיבות אבל היא ככל הנראה תגיע לפני או אחרי עמידה .

אני מאמין שהזחילה תגיע , היא מעוכבת בגלל כל מיני סיבות אבל היא ככל הנראה תגיע לפני או אחרי עמידה .
בזמן האחרון אני מתחילה לחשוב שהכל דפוק כל עוד לא הוכח אחרת.
ככל שאני רואה יותר ילדים בגילו, ככל שאני שומעת יותר עדכונים מחברות שהילדים שלהן אפילו יותר קטנים ממנו, זה מצטרף למסת האיכס הגדולה הזאת שאני לא מצליחה להפטר ממנה.
מסביבי כולם נוסעים וחוזרים מאיטליה, כמו שאמרה ההיא שציטטתי מליון הודעות מעל זאתי.
אני שמחה בשמחתן של חברותיי, כמובן. מכל הלב. הרי מי כמוני יודעת כמה זה אירוע משמח, מרגש, טוב, מצויין כשדברים כאלו קורים.
דווקא כי זה לא קורה אצלי, אני מבינה את השמחה ואת החשיבות.

אבל אין מה לעשות. תמיד הייתי עם קוצים בתחת, תמיד הייתי חסרת סבלנות, תמיד רציתי לקבל את הכל ועכשיו.

(יש דווקא תמצית פרחי באך שמתאימה לזה לא רע. יש לי ערכת פרחי באך שלמה, ממש מטר ממני. לא בא לי לקחת.)

תסכול שמוביל לייאוש שמוביל לדכאון. יש עוד שלב אחר כך?

אבל אין מה לעשות. תמיד הייתי עם קוצים בתחת, תמיד הייתי חסרת סבלנות, תמיד רציתי לקבל את הכל ועכשיו.
המשפט הזה פתאם ממש קפץ לי (עוקבת אחרי הדף כבר הרבה זמן רק בשקט...)

נשמע כאילו הילד שלך עושה עבורך (לא בגללך חס וחלילה !!!!) שירות נהדר. הוא עוזר לך לשחרר ולשנות את הדפוס הזה ולהסכים לקבל את מה שיש עכשיו וללמוד לאהוב את היש הזה כמו שהוא בלי לרצות כל הזמן שהוא כבר יהיה משהו אחר... (גם הילדים שלי טובים בללמד אותי שיעורים כגון אלה, למשל אחד מהם שנגמל מחיתולים רק בגיל שלוש וחצי ומקקי בחיתול רק בגיל ארבע וקצת !!)

תסכול שמוביל לייאוש שמוביל לדכאון. יש עוד שלב אחר כך?
הרפיה ! להרפות ולהפסיק לשאוף שכבר יגיע, להיות ברגע הזה, בהווה, להתמסר אליו ומכל זה, כאילו מאליו, יצמח לו השינוי

ג'וניפר יקרה

ממש קשה לך.....
נראה שאתם עושים הכל בדרכים המקובלות,ויותר
כל מה שאפשר זה לעשות כמיטב יכולתנו לא ?
בכל מקרה מחזקת אותך ואת כולכם,
עשב

לפני יומיים בערך היה לי חלום.
אני חושבת שהייתי בו קצת יותר מבוגרת, נראיתי בדיוק כמו עכשיו רק עם הרבה יותר שערות לבנות. דווקא התאים לי.
הלכתי ברחוב ולידי היה הילד, חצי זוחל. כל הזמן הייתי צריכה ספק לבעוט בו ספק לתמוך בו עם הרגל כדי שהוא ימשיך לזחול קדימה ולא ייפול.

לפעמים הרופאים הורגים אותי מצחוק עם הז'רגון שלהם.
הרופאה ההתפתחותית (אותה אחת ממקודם) שואלת אותי:"הוא משחק משחקי חברה?".
חשבתי שהאותיות של השבצנא הם סכנת חנק בגיל הזה.

כל מה שאפשר זה לעשות כמיטב יכולתנו לא ?
ומה אם מיטב יכולתנו הוא רק 5% בערך ממה שצריך?

הרופאה ההתפתחותית (אותה אחת ממקודם) שואלת אותי:"הוא משחק משחקי חברה?".
עוד סעיף לפסול אותה...
מדהים.

ומה אם מיטב יכולתנו הוא רק 5% בערך ממה שצריך?
את לא יודעת שאלוהים נותנת לנו צרות בדיוק בגודל שאנחנו יכולים לפתור

איתן לרנר, תודה רבה על התיחסותך, אני תמיד שמחה ללמוד מגדולים ומנוסים ממני.
נראה לי שלמעשה אין ביננו חילוק, ואולי אבהיר את דבריי. אני מסכימה איתך שלמידה נוצרת ע"י התנסות שלנו עצמנו. שתפקיד המטפל הוא לגרות את המערכות המשתתפות בתנועה כדי שיגיעו לפעולה באופן עצמאי.
לעניות דעתי, במקרים מסויימים, יש גם חשיבות לגרות את התנועה ע"י עריכת היכרות לגוף עם תנועות שהן יותר מכוונות מטרה, כיצירת טריגר ראשוני ובהמשך לשפע של מגע וגריה בכל הגוף, ובהחלט לא כאופן פעולה יחיד. בוודאי ובוודאי שיש חשיבות עליונה לניסוי וטעיה של הילד, והם אשר יבססו את הלמידה. אני מקווה שהצלחתי להבהיר את עצמי.

ג'וניפר אולי תדברי איתי בטלפון
ישש את המספר בדף שלי

היי ורד דרור
אני חושב שאני מבין את כוונתך.הלמידה עם זאת אינה לינארית ואנחנו לא יכולים לשלוט בתוצאה.לדעתי אם נעשה תנועות עבור הילד לא יקרה מה שצריך לקרות וזה שמערכת העצבים שלו תארגן את התנועה בעקבות ההתנסויות. ילד לא לומד לזחול ,הוא רוצה -/צריך משהו ונע לכיוון שמעניין אותו .תוך כדי הוא למד לזחול או ללכת (כמובן שאני מפשט דברים לצורך הבהרת הנקודה) .זה מתחיל על הגב כאשר תנועות אקראיות נתקלות במקרה בחפץ או משהו אחר מעניין וממשיך ביכולת הדרגתית להוציא לפועל כוונה .לדעתי לכוון אותו למטרה מסויימת זה לא רע כשלעצמו אם זה נעשה ברגע הנכון ולאחר שהוא כבר מרגיש טוב מאוד מה ואיך צריך וגם אז אני מארגן את הסביבה ואותו כך שאם משהו צריך לקרות , רוב הסיכויים שזה יקרה. אני יכול לעבוד איתו למשל על תחושת וארגון שיווי המשקל והוא לוקח את זה מכאן לכל תפקוד . אני מאמין שבגלל שאנחנו בנוייים גנטית ללמידה בה אנחנו עוברים את התהליכים באופן דומה (אם כי מספיק שונה אחד מהשני) הגירוי והארגון יגרמו לזה שאנחנו נעבור גם דרך גלגול , זחילה , קריאה כתיבה ועוד.
מקווה שהבהרתי .
האם את עוסקת בתנועה ולמידה ?

אלוהים נותנת לנו צרות בדיוק בגודל שאנחנו יכולים לפתור
אז היא ממש גרועה במידות ומשקלות, בנוסף לכל יתר הדברים שהיא לא מצטיינת בהם. הצרות שהיא נתנה לי, למשל, היו גדולות עליי (והתמוטטתי).
זה עוד אחד מהמשפטים שמעצבנים אותי ברמות-על.

ג'וניפר יקרה, את מטפלת בעצמך? איך הבריאות שלך, איך התזונה שלך? יש לך רגע לנוח ?
כשמגיעים רגעי היאוש, זה הזמן לעצור לרגע, לנשום, ולנסות לקחת פסק זמן. הסללום הזה של תקווה-יאוש-תקווה-יאוש מתיש ושוחק מאוד. האטי. קחי הפסקה. עשי משהו שמרגיע ומהנה אותך.

לא קראתי הכל אבל מזדהה מאד - בלי להרחיב יותר מדי , גם הבת שלי (שנולדה בזמן,התהפכה "בזמן" ) התעכבה מאד עם התחלת הזחילה . מה שלנו מאד עזר זה שיטת "ורדי ". ממליצה מאד מאד .
שיטה שעובדת על עקרון של גירוי עורי בכמה רמות, והטיפול הוא באמצעות כ-5 סוגים של מסג'ים (עמוק , מרפרף, נוסע וכו) . עד אז היינו במעקב של פיזיוטרפיסטית (בגלל נושא אחר, וכן , גם היא לא ראתה שיש בעיה, ) , אח"כ טיפלנו בשיטת פלדנקרייז וצעד ראשון (עם כל הפתיחות והמסירות - הטיפו לי שאני לא משחררת, מניקה יותר מדי , לא דורשת ובקיצור - כנראה שאני הבעיה כאן..) ובאיזשהו שלב הרגשתי שכל הזמן שאני/אנחנו איתה - אנחנו "עושים שיעורים" - אמנם תוך כדי משחק אבל כל הזמן עבדנו, תרגלנו (אם שיחקנו על הרצפה - אז שהיא תהיה על הבטן, ורצוי עם ידיים ממוקמות מתחת לחזה כדי שתרים את הראש והצוואר , או על הרגל שלי כדי להרים לה את בית החזה , וכו וכו וכו... ) היא מאד התלוננה, אני כבר הייתי לגמרי מיואשת , כולם מסביב כבר זחלו-עמדו-הלכו .
בשלב מסוים אני שחררתי לגמרי, החלטתי שאני מתעלמת מכל מה שקורה מסביב, ומקסימום שהילדה שלי תתחיל לזחול בגיל 4.
אחרי שיעור אחד (והרבה מסג'ים בבית בעקבותיו ) בשיטת ורדי , פתאום כמו קסם - הילדה עלתה על שש , עשתה את "התנועות הנכונות והתחילה לזחול. אין לי מילים, בחיי, שיספיקו כדי לתאר את האושר הזה. היא היתה בת שנה וחודש , אגב

הרופאה ההתפתחותית (אותה אחת ממקודם) שואלת אותי:"הוא משחק משחקי חברה?".
היא בסך הכל התכוונה לאינטראקציה חברתית. גם אני לא הבנתי מה מצפים בגיל הזה, אבל כנראה שהכוונה לסקרנות לתינוקות "בגילו" כולל צביטות, משיכת חבל של צעצוע ופריצה בבכי, רצוי מתואמת עם בן גילו.

הנה תרגיל קטן - נכון שתסריטים קשים רצים לך בראש? ביום טוב, כשהשמש זורחת ויש לך מספיק תמיכה מהעולם, תקדישי חמש דקות להגיע עד אבסורד, ותבדקי איפה את שם. תראי אותך מפגינה נוכחות, מלאת חיים ומרעיפה על הילד אהבה כמה שהוא צריך, אנשים מסביב מפתיעים לטובה, והילד כדרכו מתוק וחביק ואהוב. אחרי חמש דקות תחזרי להווה. אתם על פרשת דרכים, אי אפשר לדעת לאן תגיעו. אבל אם את רואה את עצמך גם במצב קשה עד אבסורד מתפקדת, את יודעת שאת מכוסה.
ממה שאני קוראת כאן, אם בכלל אפשר להתרשם באינטרנט ממשהו, אז הילד הזה בחר בתבונה רבה את הוריו.

ואני כל הזמן מחזיקה לכם אצבעות ש מחר הוא יזחל . @}

אבל כנראה שהכוונה לסקרנות לתינוקות "בגילו"
גם את זה לא הייתי מצפה אוטומטית בגיל 11 חודש. בגיל כזה רואים תינוקות אחרים, עד כמה רואים, ממרחק די בטוח בדרך כלל, בתיווך האמא, ומתעניינים בצעצועים שלהם ולא בהם. אלא אם ההנחה הבסיסית היא, שהילד "פוגש חברים במעון"

היא בסך הכל התכוונה לאינטראקציה חברתית. גם אני לא הבנתי מה מצפים בגיל הזה, אבל כנראה שהכוונה לסקרנות לתינוקות "בגילו" כולל צביטות, משיכת חבל של צעצוע ופריצה בבכי, רצוי מתואמת עם בן גילו. happy
היא התכוונה לכל מיני משחקים עם אנשים נוספים. 'קוקו' לסוגיו, כל מיני משחקי מגע.
ואת זה הוא דווקא עושה. את התקשורתיות המדהימה שלו אי אפשר לקחת ממנו.

היא גם שאלה אותי אם הוא מוחא כפיים או עושה ביי ביי. ברור שהתשובה היתה 'לא'. אני לא חושבת שהוא אי פעם ראה מישהו מוחא כפיים בחייו. הוא אמור להגיע לזה עצמאית?
הוא לא משתף פעולה ב"ידיים למעלה על הראש". אולי בגלל שאני לא שרה לו את השיר הזה.
אבל גם מעבר לזה, הוא מאוד תקשורתי, אבל עדיין לא מחקה מה שאחרים עושים.

ואולי הוא כבר לא יזחל. אולי הוא פשוט יתחיל ללכת מתישהו. ובכל מקרה, הזחילה היא לא הבעיה ההתפתחותית היחידה. אני לא יודעת כמה אני מסכימה לקביעה שהוא מתאים לגיל 6 חודשים, אבל הוא בהחלט רחוק מבני גילו.
המרגיעון אומר שמותר לכעוס.
אני לא כועסת על אף אחד, פשוט מרגישה אשמה נוראית. לא עשיתי שום דבר רע, אבל בגללי זה קרה. עדיין מרגישה קצת כמו רמדיה. ואנשים מסביב, שכשאני אומרת שהיה חסר לו B12 אומרים 'אה, זה מה שהיה חסר לתינוקות ההם מרמדיה' לא עוזרים במיוחד (וכן, אני יודעת שזה היהB1. זה באמת משנה?).

לגבי התרגיל הקטן - הבעיה עם התרחישים הקשים היא שאני מסרבת לקבל אותם. אני יכולה לטפל בילד מפגר. אני יכולה לתת לו חיים טובים. אני יכולה לעשות אותו מאושר. כשהתנגדתי לכל מיני בדיקות היסטריות בהריון, אמרתי שאם אלוהים שולח לי ילד מפגר, הוא כנראה יודע שאני יכולה לגדל אותו. ושזה מה שאני אמורה לעשות.
אבל זה לא מאלוהים. זה בגללי. נכון שלא ידעתי, נכון שהייתי עושה אחרת לו רק יכולתי, אבל זה עדיין בגללי.
הילד שלי היה יכול להיות במקום כל כך הרבה יותר טוב כרגע, הוא היה יכול לעמוד בכוחות עצמו, אולי להתחיל לדבר קצת, לשחק יותר, להיות אחרת לגמרי.

ואני לא יודעת איפה הוא כן.
זה זמני? זה קבוע? לקבל את המצב כמו שהוא או להלחם עד שהוא ישתפר, ללכת למליון וחצי מטפלים, לעבור בין חמישים אלף שיטות ולנסות הכל כולל הכל?
אני יכולה. זה אפשרי. אני אעשה את זה, אם רק יש סיבה.
אם אין, אז עזבו אותי בשקט ותנו לי פשוט לקבל את העובדה שהילד שלי אף פעם לא יהיה כמו ילדים בני גילו. אולי אפילו לא קרוב.

איתן לרנר אמר לי שבגיל חמש לאף אחד לא יהיה אכפת איך הוא שיחק במגדל טבעות בגיל שנה.
לא יודעת. בגיל חמש באמת כבר לא יהיה הבדל?

בהחלט יכול להיות שאני שוב מציירת כאן תמונה שהרבה יותר קודרת מהמציאות. קחו את זה בערבון מוגבל. אלו החרדות שלי שמקלידות כרגע.
אתם על פרשת דרכים, אי אפשר לדעת לאן תגיעו.
אני פשוט לא מתפקדת טוב במצבי חוסר ודאות.

אני פשוט לא מתפקדת טוב במצבי חוסר ודאות.

פלונית אלמונית
אח"כ טיפלנו בשיטת פלדנקרייז וצעד ראשון (עם כל הפתיחות והמסירות - הטיפו לי שאני לא משחררת, מניקה יותר מדי , לא דורשת ובקיצור - כנראה שאני הבעיה כאן..) ובאיזשהו שלב הרגשתי שכל הזמן שאני/אנחנו איתה - אנחנו "עושים שיעורים" - אמנם תוך כדי משחק אבל כל הזמן עבדנו, תרגלנו (אם שיחקנו על הרצפה - אז שהיא תהיה על הבטן, ורצוי עם ידיים ממוקמות מתחת לחזה כדי שתרים את הראש והצוואר , או על הרגל שלי כדי להרים לה את בית החזה , וכו וכו וכו... ) היא מאד התלוננה, אני כבר הייתי לגמרי מיואשת
נראה לי שאת מדברת על שיטת צעד ראשון שאמנם התפתחה מפלדנקרייז אבל לצערי המטפלים שם אינם מורים לפלדנקרייז בהכרח וזה משמעותי.מורה לפלדנקרייז לא היה אומר לך למקם את היידים כאן או שם ויוצר מגבלות , זו לא התפיסה של השיטה. מצטער שהיתה לך חוויה לא טובה

אני לא מצליחה להבין איך זה קרה באשמתך?
איך יכולת לדעת שחסר לו הויטמין?

ג'וניפר יקרה, אני עוקבת כל הזמן בשקט.
אני שומעת כל כך את הכאב ואת הפחדים ואני מאד מזדהה גם.
ראשית עוזר לדעתי קודם כל לקבל את עצמינו עם הפחדים והכאב הזה. זה בסדר. זה מה שעולה לך וזה לגיטימי ואין צורך להילחם בזה.
עדיף לנשום לתוך זה ולהבין שזה בסך הכל פחד, זה הסרטים והסיפורים שהראש שלנו בונה ומייצר כדי שנחוש שליטה על המצב כי תחושת חוסר השליטה וחוסר הוודאות היא לפעמים בלתי נסבלת.
אני יודעת את זה, מכירה טוב מידי את המצב הזה.

אצלי היה מצב עם הבכור שלי שגם היה איטי מאד בכל התחומים ואז בגיל שנה וחצי קם בקר אחד צולע, הצליעה נמשכה כיומיים ואז נעלמה.
התופעה הזאת החלה לחזור על עצמה כל כמה חודשים, עשינו כמה בדיקות אבל לא מצאנו שום דבר עד שבגיל 4 הצליעה הגיעה שוב אבל הפעם הוא ממש לא יכל ללכת והברך התנפחה והגענו לבית החולים.
הוא התאשפז במשך כמה ימים, עשו לו המוני בדיקות אבל שוב לא מצאו שום דבר וזה עבר מעצמו.
היום זה כבר 3 שנים מאז אפיזודת הצליעה האחרונה טפו טפו טפו...
אבל היו תקופות שהשתגעתי מרב דאגה, פחד, תיסכול...
מחשבות על כל כך הרבה מחלות שונות ועל ההמשך ואיך זה יתפתח...

פעם צפריר שפרון כתב לי "לפעול על פני לדאוג". זה עזר לי.
שמתי לב שכל פעם שנכנסתי למצב של חרדה מאד עזר לי לפעול בכיוון מסויים. נניח לקבוע תור לאיזה רופא או טיפול חדש.
זה כנראה נתן לי את התחושה שאני עושה "משהו".

חוץ מזה גם רציתי להציע לך אולי לטפל מעט בעצמך.
אני עשיתי השנה כמה טיפולים של שיטת "המסע" עם מטפלת בחסד מגבעתיים.
זה מאד עזר לי להתמודד עם מאסת החרדות שהייתי שרוייה בהם במשך תקופה מאד ארוכה.

זה הכל, אני יודעת שאין הרבה שאפשר לעשות מבחוץ, את כבר יודעת הכל והמסע הזה הוא שלכם אבל אני שולחת חיבוק גדול והאמת מאד מסקרן אותי היום לראות את הקטן המופלא שלכם. הוא באמת השאיר עלי רושם בלתי נשכח מפארק הירדן.

ג'וניפר יקירתי, נשבר לי הלב לקרוא אותך. לא בגלל הבן שלך וקשיי ההתפתחות אלא בגלל היאוש שתקף אותך.
מצטרפת מאוד למי שכתבהמעליי שאולי תטפלי קצת בעצמך ותתרכזי בעצמך בזמן הקרוב ופשוט תפסיקי לחשוב קצת. את יכולה?

בנוגע לבנך - יש לך הטלפון שלי וקבלת קודם המלצה על שיטת ורדי ממישהי אחרת. את מוזמנת להתקשר אליי ולנסות להתיעץ טלפונית. אני לגמרי מבינה את ההצפה שאת חשה ממיליון השיטות שמסתובבות ומחוסר הידיעה מה לעשות.
נדמה לי שדברנו על זה בטלפון ובכל מקרה אומר זאת שוב: את צריכה לדעתי כאימא, ללכת עם השיטה שההיגיון שעומד מאחוריה מדבר אלייך. זה נכון לא רק לגבי זחילה והתפתחות מוטורית. ודבר שני, להתחבר למטפל/ת שכמובן שהדמות שלו מכריעה לא פחות מהשיטה.

_לגבי התרגיל הקטן - הבעיה עם התרחישים הקשים היא שאני מסרבת לקבל אותם. אני יכולה לטפל בילד מפגר. אני יכולה לתת לו חיים טובים. אני יכולה לעשות אותו מאושר. כשהתנגדתי לכל מיני בדיקות היסטריות בהריון, אמרתי שאם אלוהים שולח לי ילד מפגר, הוא כנראה יודע שאני יכולה לגדל אותו. ושזה מה שאני אמורה לעשות.
אבל זה לא מאלוהים. זה בגללי. נכון שלא ידעתי, נכון שהייתי עושה אחרת לו רק יכולתי, אבל זה עדיין בגללי._

לבי איתך. אבל אני לא רואה איך זה "בגללך". את נתת ונותנת לבנך את הטוב ביותר שידוע לך, ולמדע, ולבאופן. יותר מזה?? נותני רמדיה לא עשו ככה. יש הבדל ענק.
אולי יעזור אם תסתכלי על זה כגורל, שנגזר עליכם לעבור את שביל החסך המסוים הזה. תסתכלי על זה כאילו זה לא פחות קבוע מראש מאשר גנטיקה. רק שבראש שלנו גנטיקה זה מצב נתון וחסך בוויטמין זה כאילו משהו שאפשר היה למנוע. אבל כשזה בעבר, זה כבר מצב נתון, אין פה אשמים, יש רק רצון טוב ואהבה מכל הכיוונים. אולי אפילו מלמעלה.

אני פשוט לא מתפקדת טוב במצבי חוסר ודאות.

קשה להשהות את הידיעה, זה כמו להתאפק ולהתאפק ולהיתקע במצב של המתנה. אבל דווקא אי הוודאות משאירה פתח רחב לתקווה. הבעיה היא כמובן שדלת פתוחה נותנת גם ליאוש להתגנב, האמת שאפשר אפילו לטרוק את הדלת, ולפתוח אותה שוב אחרי כמה זמן. ולפעמים זה משחרר דווקא לטרוק אותה חזק, שיהדהד. אבל מתישהו שוב לפתוח את הדלת הזאת של התקווה והיאוש והאופטימיות.

אבו לולי הורה משקיע.
לקח אתמול את הילד לג'ימבוריה בזמן שאני הייתי עסוקה. הוא אמר שהיה שם ממש מצויין. הוא שם לו בקבוק מים קטן שהילד רדף אחריו, ואמר שהילד נתלה על המתקנים.
מחר בבוקר כנראה שניקח אותו שוב. קל לו יותר על המזרונים האלו עם השמשונית (פלסטיק שולתתתת?).
ואולי מחר הוא יזחל.

איזה יופי!

לבי איתך. אבל אני לא רואה איך זה "בגללך".
גם אני לא.
אצל בכורי אובחן חוסר ב B12 כשהיה בערך בגילו של בנך. אני לא זוכרת את המספרים, אבל אלה שנתת בהתחלה נשמעו לי מוכרים -- נדמה לי שזה היה משהו בסביבה.
אבל הוא היה "מצטיין ט"ח". מיהר להתהפך, להתיישב, לזחול, ללכת, לדבר -- הכל. הסיבה היחידה שבדקנו היא שהוא היה רזה ולא אהב מוצקים בכלל.
הצלחנו להעלות את ה B12 והברזל (שגם היה בעייתי) ע"י שינוי תזונה ותוסף פלורויטל. זה היה איטי, ארוך ומייגע. הגענו ל B12 נמוך אך בתוך הנורמה, ושם "נתקענו". הילד נשאר רזה. היום הוא בן חמש ועדיין רזה (סורפרייז סורפרייז -- אמא רזה גם כן), ואין לי מושג כמה B12 וברזל יש לו. בהריון השני כבר לקחתי תוספי B12. השני שלי, המבוגר בכחודשיים מבנך, רזה אפילו יותר מאחיו הבכור, אם כי הרבה יותר שש למוצקים. בכל הנוגע למוטוריקה מתפתח קצת יותר לאט מהבכור, ובכל הקשור לתקשורת -- יותר מהר. B12 לא בדקתי.
אני מתכוונת לומר שאולי חוץ מהמחסור ב B12 יש גם עניין של נטייה אישית. והיא, בדיוק כמו שכתבו לך -- קבוע גנטי שאינו בשליטתו של איש, ווודאי שאינו תלוי במה שעשית או לא. סיפרת שגם אבו לולי היה "איטי" בהתפתחות. אולי הנטייה הזו בצירוף המחסור ב B12 גרמו לדברים להיראות כך, ואולי -- אני מעזה לומר -- אין למחסור ב B12 (שבו חשוב לטפל, כמו שעשיתם) קשר הכרחי או בלעדי לקצב ההתפתחות (כן, אני יודעת שהתחלתם לראות שינוי כשהתחלתם לתסף). אולי. קשה לדעת.
אם הוא תקשורתי, נראה לי שזה סימן מצויין. כמובן חשוב שתמשיכו לעקוב, לבדוק, לטפל בכל מה שצריך לטפל. אבל זה לא בגללך. זה לא. זה לא. זה לא.
>החתומה מעלה הלכה בגיל שנה וחצי<

אה, ועוד משהו ששכחתי לגבי מחיאות הכפיים:
הבכור שלי הגיע לזה בגיל מאוחר יחסית, נדמה לי שבאיזור גיל 15-16 חודשים, ע"י חיקוי שלנו (לא זוכרת את ההקשרים). במשך זמן מה הוא היה זקוק ליד שלי בתור "עוגן" שאליו הביא את שתי הידיים.
הצעיר הגיע לזה עצמאית, או לפחות כך זה נראה, דרך משחק בידיים, ויותר מאוחר הגיעה ההבנה התקשורתית של משמעות התנועה. היום הוא מוחא כפיים כדי לבטא שמחה, או כשהוא רואה את כולם מסביבו עושים כך.
אפשר כך ואפשר כך, ואפשר עוד הרבה דברים כנראה. אין חוקים. כלומר, יש (מן הסתם, מתישהו זה בעייתי אם לא יכולים להביא עצמאית יד אל יד) -- אבל לא אלה שהרופאה שלך חושבת. התמונה הכללית חשובה יותר מהפרטים, במקרה הזה.
אתם עושים אחלה עבודה. נקווה לטוב!

_זה זמני? זה קבוע? לקבל את המצב כמו שהוא או להלחם עד שהוא ישתפר, ללכת למליון וחצי מטפלים, לעבור בין חמישים אלף שיטות ולנסות הכל כולל הכל?
אני יכולה. זה אפשרי. אני אעשה את זה, אם רק יש סיבה.
אם אין, אז עזבו אותי בשקט ותנו לי פשוט לקבל את העובדה שהילד שלי אף פעם לא יהיה כמו ילדים בני גילו. אולי אפילו לא קרוב._

אבל מדוע את מוותרת מראש?
גם בתסריט הכי נורא, שיש פה בעיה התפתחותית גדולה ממה שנראה כרגע, לכל ילד יש טווח פוטנציאל כלשהוא - עבודה איתו תביא אותו למלואו ואפילו להפתעות.
שום דבר לא יכול להיות קבוע עם ילד בן שנה. זו רק ההתחלה של ההתחלה. אל תתייגי אותו, פשוט מצאי את הדרך הטובה ביותר עבורך ועבורו לעזור לו לפרוח.

ועוד דבר, יש סיבה. למעשה, לא רק שיש סיבה להלחם עליו - אינני מצליחה לחשוב על שום סיבה לוותר עליו.

יש עדכונים למכביר.
אחרי הג'ימבוריה עם אבא, נפל לילד איזשהו אסימון ויש שיפור גדול בזחילה - ממצב של פסאודו-זחילה הוא עבר למה שלגמרי אפשר לקרוא לו כבר זחילת גחון.
גם העמידה שלו השתפרה. הוא עדיין נעמד רק עליי, אבל ממני הוא לפעמים עובר לרהיטים שנמצאים לידנו. אפילו הצלחתי לצלם אותו עומד ונתמך בכסא האוכל (שזה אומר שהוא עמד שם מספיק זמן ומספיק ביציבות כדי שאביא מצלמה).

עם זאת, דברים עדיין משונים לי.
חשבתי שכשהוא יתפוס את הקטע של הזחילה הוא ירצה לגלות את העולם קצת. בפועל - הוא דבק רציני.
אני יודעת שכשתינוקות מתחילים לזחול הם גם צריכים הרבה יותר להרגיש את הקרבה, ואני בהחלט מאפשרת לו את זה. אבל הייתי בטוחה שהוא יהנה לזחול, יהנה מהעובדה שהוא יכול להגיע ממקום למקום. והוא אמנם יכול, הרבה יותר בקלות, אבל הוא יחשוב פעמיים אם לעבור מרחק של חצי חדר.
לעבור מחדר אחד לשני - הגזמה פראית.
מתי מגיע הקטע הזה שאין לי יותר זמן לאינטרנט כי אני עסוקה בלרדוף אחריו?

הוא מתקרכצן לא מעט. אולי זה קשור לעובדה שאנחנו לא יוצאים הרבה, מאז שיש חגים, וסדר היום החביב שלנו קצת התבלגן.
אני מקווה שזה העניין, כי אין לי עוד את מה להאשים. כשהוא היה גרמפי לפני כמה חודשים הייתי אומרת שזה מובן, כי יש לו חוסר.
אבל עכשיו החוסר מטופל והיתה לו תקופה טובה - אז למה הוא שוב בכזה מצברוח רע?
וכמובן שזה מתיש אותי. אני לא מצליחה לקבל את התמיכה הנכונה שאני צריכה, למרות שיש מסביב המון אנשים שרוצים לתמוך. הם פשוט לא מצליחים לעשות את זה נכון ומדוייק. אני לא מצליחה להסביר, אולי.

אני משתדלת להתרכז בטוב, ולהזכיר לעצמי שאנחנו עדיין בתהליך של החלמה.
כשאני מתאוששת ממשהו, אני עוברת מהר מאוד למוד של 'הכל בסדר, ממשיכים כרגיל. אולי עם כמה אדפטציות מינוריות'. נעמדת על הרגליים וממשיכה לתפקד כאילו כלום לא קרה.
אני צריכה להזכיר לעצמי כמעט בכוח שקרה משהו, ושלא רק אני כאן, ושלא אני קובעת את הקצב.

(המורה שלי לפרחי באך לא היה עובר על ההודעה הזו בשתיקה

)

_אבל הוא יחשוב פעמיים אם לעבור מרחק של חצי חדר.
לעבור מחדר אחד לשני - הגזמה פראית._
בראשית זחילה הרבה תינוקות ככה. מטר זה מרחק משמעותי מבחינתם. שלושה מטרים הם בכלל לא יטרחו להתחיל. אצלנו לקח יותר מחודש מראשית זחילה עד שהילד זחל מהסלון למטבח בבית של חברים.

ממצב של פסאודו-זחילה הוא עבר למה שלגמרי אפשר לקרוא לו כבר זחילת גחון.
מזל טוב!!!!

אלה חדשות נפלאות.
מעבר לזה, אם לא שמת לב עד עכשיו, גידול תינוקות ופעוטות הוא משימה קשה ומתישה, והם בכלל לא מצייתים ללו"ז שאנחנו מייעדים להם. תתרגלי, מותק

(דבק זה אופי. אולי בעוד 11-12 שנים זה ישתפר

)

איזה יופי של עדכון.

ג'וניפר - לגבי הנדבקות שלו - אני חושבת לגמרי כמו אנדלוסיה. מי אמר שזה קשור לקושי שצריך לפתור, אולי זה פשוט הוא והקושי הוא אחר, לדעת לקבל אותו ולהצליח בזה.

יצא לי "כולנו זקוקים לחיבוק" - וזה נכון בעיקר לאמהות שהתינוקות שלהם מציבים להם אתגרים קשים. אני מזדהה מאוד מכיוון אחר.

_ממצב של פסאודו-זחילה הוא עבר למה שלגמרי אפשר לקרוא לו כבר זחילת גחון.
מזל טוב!!!!_
מהר לשנות את שם הדף ל הנה הוא זוחל יייייייישששששששש

_ממצב של פסאודו-זחילה הוא עבר למה שלגמרי אפשר לקרוא לו כבר זחילת גחון.
מזל טוב!!!!_

מתי מגיע הקטע הזה שאין לי יותר זמן לאינטרנט כי אני עסוקה בלרדוף אחריו?
הנכון הוא "אין לי יותר זמן לאינטרנט כי הוא עסוק בלרדוף אחריי"

ומה שאנדלוסיה אמרה.

מזל טוב! אל תשכחו לצלם, זה עוזר להנציח גם רגשית וגם עוזר לסבלנות.

באמת מזל טוב!
לגבי הנדבקות, גם אצלנו יש תקופות כאלו. בהתחלה (ועדיין לפעמים) הייתי משתגעת מהרצון להבין למה ומפתחת תיאוריות למכביר (שיניים, אזניים, מזג אוויר... (-: )
אני חושבת שאחת התובנות המשמעותיות של שנת ההורות הראשונה שלי היא שאולי יש סיבה, אבל החיפוש אחריה לא מוביל בד"כ לשום מקום.
אז עכשיו אני פשוט מזכירה לעצמי לקבל את זה שככה היא היום (להבדיל מ"ככה היא"- שמקבע איזה דימוי שלה אצלי, שמוביל לציפיות, שבתורן מוביל לעוד "למה"ים כשהן נכזבות)
ככה הוא היום. נצמד. אולי גם מחר. אולי לא. אולי עד גיל 11. אולי לא. אולי זה שיניים/ אוזניים/ מזג האוויר. אולי...

הנכון הוא "אין לי יותר זמן לאינטרנט כי הוא עסוק בלרדוף אחריי"
בסדר, אבל מה אני כן יכולה לעשות?
ניסיתי לתפור קצת לידו. לא הלך. גם כביסה הוא בקושי נותן לי לעשות. כל מה שאני עושה זה להיות איתו ולהניק ולהניק ולהניק. (וכן, ניסיתי לעניין אותו בעוד סוגים של אוכל. לפעמים מתעניין, לפעמים ממש לא)

בסדר, אבל מה אני כן יכולה לעשות?
כביסה הוא בקושי נותן לי לעשות
מתחילים מהתחלה. "חמודי, בוא, אנחנו צריכים לשים מכונת כביסה, בוא תעזור לאמא. הנה מכניסים את הבגדים ככה, וככה, ועוד גרב, וזהו, כן, אתה יכול לשחק באטבים, הנה קח, אז בינתיים אני מכניסה אבקת כביסה... ". האידיאלי הוא שילוב של "עוזר לאמא" עם "מעסיק את עצמו", ובד"כ צריך לתת להם איזשהו עוגן לפני שהם מתחילים "להעסיק את עצמם". כלומר, להתחיל עם "בוא תעזור לי", לשלב אותו בעשייה שלך לפי יכולתו ואחרי כמה דקות לראות שבאופן טבעי הוא נושר לו הצדה עם איזו כף עץ או אטב או זוג גרביים ומתעסק בהם, כשאת ממשיכה בפעילות לידו.

יש גם דף איך מנקים בחינוך הביתי וגם שיתוף ילדים בעבודות הבית . כמובן שהוא עדיין פיצי בשביל לטאטא איתך למשל, אבל לא בשביל לקבל סיר וכף עץ כשאת מסדרת כלים בארון.
מגירה משלו במטבח כבר הקצית לו?

עם כלים לא שבירים שהוא יכול לשלוף, להחזיר, לסדר...

י גם אצלנו זה בול כך
היא זוחלת אבל המרחק מקסימלי שהיא מוכנה לעבור הוא מקצה המיטה עד קצת לפני קצה השני ששם יושבת הכלבה
חוץ מזה הוא נראה כזה בוגר בתמונה ההיא
ואם ג'ימבורי עושה לו את זה אז נעביר את המפגשים לג'מבורי (לי ז.ה תמיד נראה ג/'פה )
זהועוד מישהי מקלידה מלבדי

דבק זה אופי. אולי בעוד 11-12 שנים זה ישתפר.
גם אצלנו זה ככה והוא כבר בן 7+
טיפול הומאופטי מאד הקל על העניין.

נהדר שהוא התחיל לזחול! מזל טוב! כמה משמח לראות שיש התקדמות, צעד, צעד, צעד, צעד.. וזה ימשיך כך, צעד צעד צעד צעד
כמו שאמרו לפניי, לוקח זמן של זחילות קצרות עד שמגיעים לגמיאת מרחקים. תחשבי על זה, זה לא דבר של מה בכך לגרור את עצמך ככה על הריצפה. צריך נסיון, צריך ללמוד את התנועה כך שתהיה יותר ויותר מאורגנת כדי שיהיה יותר נוח ופחות מעייף לעשות אותה, ועם הלימוד מגיע המרחק
כמו שנאמר, עם האימונים בא הגובה
ובאמת נשמע שג'ימבורי הוא הדבר עבורכם כרגע
ושאתם בדרך הנכונה
ומצטרפת לעשב השדה שהגיע הזמן לזחול לראש הדף ושוב להחליף לו את שם

מהר לשנות את שם הדף ל הנה הוא זוחל יייייייישששששששש?
אני עדיין לא מרגישה שאני יכולה לשנות את שם הדף.
גם כי הציפייה לזחילה היא יותר סמלית, הרי יש עוד פערים שהוא צריך להדביק (ומה יהיה בעתיד? אולי מחר הוא יבין סופסוף איך מוציאים שורש למשוואה ממעלה שלישית?) וגם מטעמים פרקטיים - אם מישהו ירצה לצטט משהו שראה בדף הזה, יהיה לו קשה להזכר בשמו העדכני, אם ייקבע לפי ההתפתחות של הילד.

אז יש לנו זחילת גחון, ויש לנו שביתת פשפושים. דווקא אחרי שהכל נהיה בסדר, שהיו לנו ימים שלמים (ואולי שבועות?) בלי פספוס...
לא יודעת מאיפה זה בא לי.
אבל אני מניחה שאין לי ברירה אלא לנשום עמוק ולהתמודד.

מה שכן, הצלחתי להזניח עד עכשיו את הטיפול בעצמי. אני אלופה בלהגיד שאני בסדר, ואני מסתדרת, ושאני מתמודדת יופי, ואפילו בפני עצמי אני לא לגמרי מודה שקשה לי.
התחלתי לראות את העו"סית של התפתחות הילד. היו לי כבר שלוש פגישות איתה. זה חביב.
אני מקווה לחזור לטיפולי הרפלקסולוגיה, אבל זה אומר לסדר לעצמי כמה דברים בראש קודם.
קשה לי להקדיש משאבים לעצמי, כשאני יודעת שאנשים אחרים כל כך צריכים אותם. אני שמה את עצמי די בסוף בסדר העדיפויות.
אני לא רואה כמה קשה לי עד שמגיע סף השבירה.

אז יש לנו זחילת גחון, ויש לנו שביתת פשפושים
זה הולך יחד. הוא עסוק בלזחול עכשיו. מאוד אופייני לקפיצת התפתחות.

לנשום עמוק ולהתמודד.
לא חייבת להתמודד. לנשום זה מספיק.

וגם

טפלי גם בעצמך. את רואה התקדמות, אז לדעתי את יכולה לשחרר קצת מהדאגה ולעסוק גם בעצמך. זה חשוב להמשך. שלא תגיעי ל{{}}סף השבירה

לנשום זה מספיק

! מריעה מהיציע.
_אז יש לנו זחילת גחון, ויש לנו שביתת פשפושים
זה הולך יחד._
אלמנטרי! כתוב בכל הספרים

אני לא רואה כמה קשה לי עד שמגיע סף השבירה.
מזדהה.

יהיה טוב. יש מצב לאיזו חופשה משפחתית? משהו עם סבתות ו/או עוד ילדים, שקצת יוריד מכם את העומס?

יהיה טוב. יש מצב לאיזו חופשה משפחתית? משהו עם סבתות ו/או עוד ילדים, שקצת יוריד מכם את העומס?
אינשאללה בשבועות.
רק עוד קצת...

_אז יש לנו זחילת גחון, ויש לנו שביתת פשפושים
זה הולך יחד.
אלמנטרי! כתוב בכל הספרים_
אמרתי לך

ממשיכה לעדכן:
הילד זוחל ממש. וגם עובר מחדר לחדר. וחוזר חזרה.
לפעמים הוא עצבני, לפעמים הוא מעסיק את עצמו, לפעמים הוא רוצה רק אמא, לפעמים הוא חברותי לכולם, לפעמים הוא אוכל המון מוצקים ולפעמים הוא יונק ימים שלמים.
אנחנו עדיין מחכים לשיפור קוגניטיבי שיגיע יחד עם השיפור המוטורי. עדיין מחכה למלמול, למשחק שמאפיין בני גילו.
אבל אני יותר אופטימית.

כשאני זוכרת לטפל בעצמי, אני הולכת לרפלקסולוגית מצויינת שמסדרת לי כמה דברים בראש עוד לפני שהיא נוגעת לי ברגליים.
כשאני לא זוכרת לטפל בעצמי, אני בוכה את כל התסכולים שלי ל-אבו לולי (אני עדיין מקווה שיום אחד יהיה לו דף בית...) שמזכיר לי שהילד מאושר, ושזה מה שחשוב.
עברו לי כמה תסריטים פחות טובים בראש פה ושם.
נכון שתסריטים קשים רצים לך בראש? ביום טוב, כשהשמש זורחת ויש לך מספיק תמיכה מהעולם, תקדישי חמש דקות להגיע עד אבסורד, ותבדקי איפה את שם. תראי אותך מפגינה נוכחות, מלאת חיים ומרעיפה על הילד אהבה כמה שהוא צריך, אנשים מסביב מפתיעים לטובה, והילד כדרכו מתוק וחביק ואהוב. אחרי חמש דקות תחזרי להווה. אתם על פרשת דרכים, אי אפשר לדעת לאן תגיעו. אבל אם את רואה את עצמך גם במצב קשה עד אבסורד מתפקדת, את יודעת שאת מכוסה.
וזה באמת היה ככה. זה באמת עדיין ככה. אני יודעת שגם אם הילד שלי לעולם לא יעמוד בשוק דרישה סטנדרטית שהיא, הוא עדיין יהיה מאושר, ועדיין ילמד ויחווה בדרכו.

כן, כנראה שהיום זה יום טוב.

שליחה על ידי עדי_ל* » 22 מאי 2010, 19:55

משמח לקרוא את החדשות הנפלאות
וגם אותך...

כן, כנראה שהיום זה יום טוב
מאחלת שכל הימים יהיו כאלה...

אנחנו עדיין מחכים לשיפור קוגניטיבי שיגיע יחד עם השיפור המוטורי. עדיין מחכה למלמול, למשחק שמאפיין בני גילו.
מזכירה לך, אני אמא לגאון בן חמש שלא דיבר עד גיל שנתיים וגם לא מלמל ולא עשה המון דברים שבני גילו עשו. אז נכון שוורבלית הוא הדביק את הפער בגדול, אבל לספורט מקצועי הוא כבר לא יילך, ככל הנראה.
למה נראה לך שיש בעיה קוגניטיבית?

כן, כנראה שהיום זה יום טוב.
שכל הימים יהיו טובים, ושימשיך בדרך הנכונה (הנכונה לו, כמובן שלו, אלא למי? למוכר בקיוסק? לסבתא של אפרים?) @}

איזה יופי ג'וניפר, משמח מאד לקרוא (-:

אומרים שאת המשחק נחשים וסולמות המציאו נזירים בודהיסטים כדי ללמד אחד את השני שלפעמים עולים ולפעמים יורדים, בלי סיבה מסויימת ובלי יכולת לצפות את זה מראש. זה פשוט ככה ואלו החיים.
יודעים משהו, הנזירים האלו.
אז אמנם הילד זוחל במרץ, אבל קשה להגיד שהכל בסדר. אני מתנצלת שאני עושה את זה בצורה של כזאת רשימת מכולת, אבל ככה הכי קל לי לפרט:

הוא לא מחקה אנשים. אם אני אשיר לו 'ידיים למעלה על הראש' וכו' הוא לא ירים את הידיים איתי.
הוא לא מושיט דברים לאנשים. הוא לא לוקח אותם איתו מלכתחילה, אבל אין שום אינטראקציה דרך חפצים בינו לבין אנשים.
הוא לא מתעניין בכל מיני דברים כמו התאמת צורות, הוצאת חפצים מכלי ושאר דברים שהתפתחות הילד אוהבים לבדוק. אז אמנם זה מאוד מחמיא לכאורה שהילד שלי לא מתעניין בשטויות האלה ובפלסטיקים שלהם, אבל זה מדאיג אותי. כי הוא אמור. גם אם אין לו בבית.
הוא לא מצביע, מה שהבנתי שילדים אמורים פשוט לעשות מתוך אינסטינקט.

בטח יש עוד כמה דברים כאלו.
הוא מאוד חברותי ומאוד מחייך, אבל אני מרגישה שזה מטעה, והקסם הזה שלו מונע אבחון של בעיה כלשהי, הוא ממסך עליה.
ואני מנסה מאוד להיות אופטימית, אבל מדי פעם, אחרי שמחכים ומחכים ולא קורה שום דבר, אני מתחילה להיות ריאלית(?).
זה גיל שבו ילדים גדלים כל כך מהר, הם משתנים ומשתנים כל הזמן, למה אני מרגישה שהכל תקוע במקום?

אנחנו רוצים לנסות לאבחן.
אני יודעת שהתפתחות הילד לא יעשו את זה, כי הוא רק בן שנה ושלושה חודשים (כמעט).
אני מחפשת מקום פרטי, טוב, שגם קופ"ח ושאר ביורוקרטיות יקבלו את המסקנות שלו. מיינסטרימי לגמרי.

מאוד תעזור לי גם חוות דעת וסתם עידוד מעוד אמהות.
קצת קשה להוציא אותי מהקונכיה שלי לאחרונה, אבל הייתי ממש שמחה אם היתה יושבת איתי עוד אמא, משחקת איתי ועם הילד שלי, ומראה לי מבחוץ דברים שקשה לי לראות מבפנים. גם את הטובים וגם את הקצת פחות טובים.
ותזכיר לי שגם זה בסדר.

אני מסתגרת לי בבית בזמן האחרון. אין לי כוח לצאת. זה בטח לא הדבר הכי טוב לא לי ולא לילד, אבל אני לא מצליחה לארגן את עצמי וללכת לגינה.
כנראה סוג של דכאון, שאני צריכה לטפל בו.
אבל בדיכאון כמו בדיכאון, אני לא מצליחה להזיז את עצמי כדי להגיע למצב שאני אוכל להזיז את עצמי.

החדשות הטובות: אחרי עגמימות כזאת, סביר להניח שהפוסט הבא יהיה יותר שמח.

אתם מוזמנים אלינו. לא יודעת אם זה יעודד או ידכא אותך..

לא מזמזלת באינטואיציות שלך בכלל אבללא כל כך בטוח שילד שלא מלמדים אותו את ידיים למעלה על הראש ירים את הידיים כשישירו לו את זה..
זה דברים שמלמדים תינוקות לא שבאים טבעי. יכול להיות שהוא קצת איטי יותר אבל ניסית ללמד אותו והוא לא למד?

נראה לי שאתם חייבים לצאת יותר מהבית, להפגש עם ילדים ואנשים, אמנם כתבת שאין לך כוח אבל גינה באמת עלול להיות משעמם ומתיש בחום הזה. אולי עדיף ללכת למשחקיה, מקום כמו דיאדה וכאלה.. גם לך זה יכול להיות נעים וגם זה יחשוף אותו לגירויים אחרים שהם בעצם אלא שהצבעת עליהם כחסרים.
מכירה את הקונליקט של לא רוצה את הפלסטיקים האלה אבל כן רוצה שהוא ידע מה עושים איתם..
תקשיבי לתחושות שלך וקחי אותו למקום שיש בו את הגירויים האלה ותסמכי על עצמך שתדעי מתי זה טוב לו ומתי זה טו מאצ'.

ומאחלת שבאמת הפוסט הבא יהיה אופטימי יותר.. @}

יקירה... תראי איזה מרגיעון יצא לי: הציפיות רק לכריות

אני נורא רוצה כל הזמן להגיד לך - תראי שיהיה בסדר, הדברים יגיעו בקצב שלהם. שזה נכון באיזשהו מקום. אבל מצד שני, את אמא שלו ואם בקישקע שלך את מרגישה שהוא לא ככל הילדים (ולא משנה איך וכמה) אז אולי באמת משהו בו שונה. רשימת המכולת שלך מבלבלת, כי מצד אחד יש שם דברים שגם ילדים "נורמטיביים" לא תמיד עושים, ואם אני משווה לגמד שלי (אותו גיל, זוכרת?) אז גם שלי ממש לא אוהב לעשות ידיים למעלה על הראש, ואת הצורות בפאזל הוא מעדיף לגרור איתו לחצר ולטנף אותן ברדמה במקום להתאים אותן למקום המתאים. מאידך, הוא כן נותן ולוקח חפצים, מושיט, מצביע, מדבר קצת. אז מה זה אומר? לא יודעת... לא אשת מקצוע אני, רק אמא לארבעה ילדים די נורמטיביים... וזה כן נשמע שיש דברים שרוב הילדים עושים בגיל הזה, והקטן שלך לא.
הבעיה עם לאבחן עכשיו היא שהוא עוד ממש קטן לאבחונים. בד"כ קשה לאבחן בגיל כזה אם יש בעיה, כי יש המוני ילדים שמתפתחים קצת בדיליי.

אני חושבת שאולי כדאי לעשות את המאמץ ולראות אנשים קצת יותר. זה בהחלט נותן פרספקטיבה אחרת. ממש על בסיס יומיומי. לא לך ולא לו טוב לשבת לבד בבית כל הזמן - אם את חושבת שאת במיני דכאון, זה הזמן לטפל! יש לך איך להגיע לאזור שלנו? אולי ברכבת? אם כן, בואי!! אני אאסוף אתכם. נהיה שבוע הבא אצל POOH. יהיו עוד ילדים ואמהות. תבואו.

את מאוד מוזמנת אלינו,אנחנו ליד גינת דובנוב המקסימה כשלעצמה אבל ננדוד בשמחה גם לים או לדיאדה.
(כל הצעה אחרת תתקבל אף היא בברכה)

אולי תבואי לפגוש אותנו ?
אולי תתקני את הטלפון שלך ברור שאת בדיכאון בלי טלפון
חוץ מזה אני הייתי מוכנה שתיהיה לי תינוקת שלא זורקת כל יום את כל מה שיש על השידה

היי ג'וניפר
מזמינה אתכם שוב
אולי תמצאי בי שימוש(-:

ג'וניפר,
היית ביום עיון במעגל של טל שרת?
מכירה את שיטת העבודה של יעל אופיר?

הי ג'וניפר, מאוד ממליצה על ד"ר חוה שלהב, היא מלמדת במרכז שיר"מ באסף הרופא את הטכניקה שפיתחה לעבודה עם תינוקות וילדים המסתמכת על עקרונות שיטת פלדנקרייז. היתה אסיסטנטית אישית של ד"ר משה פלדנקרייז שנים רבות מאוד ובעלת יכולת אבחון יוצאת מן הכלל. רגישה, מדויקת ומפתיעה. היא ממש מניעה תהליכים באסף הרופא לכיוון טיפול מוקדם בילדים שמגיעים לשם עם בעיות התפתחותיות. אני אומרת זאת כי יכול להיות שבזכות זאת ובזכות תואר הד"ר שלה, יתקבל האיבחון שלה בכבוד המגיע לו. יש לה אתר http://www.feldenkrais-shelhav.com/content.php?id=6
בהצלחה

היית ביום עיון במעגל של טל שרת?
ודאי. אם יש לי הזדמנות להפגש עם טל שרת אני לא מפספסת אותה.

מכירה את שיטת העבודה של יעל אופיר?
לא, אבל אני לא בטוחה שאני מחפשת כרגע עוד שיטות. אנחנו מטופלים אצל איתן לרנר, ובהחלט רואים תוצאות.
אבל עם כל כמה שהוא נפלא, הוא לא מאבחן. וזה פן שחסר לי כרגע.

לא יודעת אם כבר המליצו לך בדף- גבי פלד מ"שיווי משקל" בחרב לאת יכולה לאבחן גם בגיל זה וגם לטפל אם תרצי. מאד מאד מקצועית ומקסימה בכלל. 04-6301194
בהצלחה

הוא זוחל במרץ!!!
מכל מה שכתבת, זה מה שהכי בלט לי!
ואת מספרת שהוא מחייך, וטוב לו, והוא חמוד!
ואם אין לו בבית משחקי השחלה- את יכולה להכין ולשחק בזה לידו?

אבל עם כל כמה שהוא נפלא, הוא לא מאבחן. וזה פן שחסר לי כרגע.
טל מאבחנת וגם מטפלת ביחד עם יעל פעם בשבוע במרכז.
זה אבחון של 3 שעות. שעה שיחה עם ההורים, שעה מפגש עם הילד ועוד שעת סיכום.
אם את רוצה, תתקשרי אלי 0508313532 ואני אתן לה את הטלפון של טל.
אנחנו עשינו את האבחון הזה. היתה חוויה מטלטלת משהו, אך מועילה במידה בלתי רגילה.

יש כאן כמה דברים.
קודם כל יופי שהוא זוחל!!!!
ויופי שאתם בטיפול אצל איתן לרנר ושזה עוזר.
אני זוכרת מעצמי את העניין הזה של ילדה שלא רואה בשום מקום מחיאות כפיים ולא את "ידיים למעלה על הראש" ולא מגיבה בטיפת חלב בהקשר הזה, זה עדיין ביאס אותי כשביקשו ממנה למחוא כפיים והיא לא ידעה. המשכנו להגיע לט"ח כי הייתי חייבת להגיע לעקוב בדייקנות אחרי המשקל, ככה הרגשתי והיו לי סיבות (לא בטוח שהיום הייתי עושה את זה ככה אבל זה לא היה סתם). את העניין הזה רצוי לשחרר, אם את יכולה.
דבר נוסף כמו שאמרו לך: לדאוג לעצמך. זה עוזר ונותן כוחות..
ציינת שהוא התחיל לזחול בג'ימבוריה, אצלי היא עשתה ב"שיטת שלהב" את הצעדים הראשונים שלה (כשהבעיה שבגללה הגענו- היא לא ישבה ובטח שלא התיישבה- כבר היתה במקום הרבה יותר טוב) שוב בגלל המזרונים הפלסטיקיים האלה. אפשר ללכת איתו למקומות כאלה יותר, אם זה מה שמגרה אותו לעבודה.
בקשר למבטים שלו ולנתינה ולקיחה של חפצים: ניסית לעבוד איתו על זה? אני באמת שואלת כי אני רואה את תינוקות של אחרים דברים שאני לא עשיתי עם בתי שהם עושים פשוט כי לא עשיתי איתה, ככה זה נראה.
ובקשק לשאלה שלך אם בגיל 5 זה ייראה אחרת: אני מניחה שכן, מפני שבגיל 5 תהיה לך הרבה יותר ודאות לגבי איפה את עומדת, תדעי מה אפשר ומה אי אפשר ויהיה לך הרבה יותר ניסיון הורי. את זה אני אומרת בתור מישהי שבין גיל חצי שנה לשנתיים כמעט התחרפנה מדאגה בשל מגוון סיבות, העניין המוטורי היה הפעוט מביניהם, דברים שהשפיעו ומשפיעים עד היום על אורח החיים שלנו (היא בת 5) ועדיין החיים נראים קלים ואני כמעט ולא מודאגת בדרך כלל.

שלי, בן חמש, עושה עכשיו דברים שלא עשה אז, מהסוג שכתבת. ממש כמו שאת מתארת. אחותו עושה אותם, אבל הוא היו לו דעות אחרות על מסלול ההתפתחות. עשה הכל לאט, ובעצם לא הכל. ותאמיני לי, הכל בסדר איתו, כפרה עליו. מה שאת מתארת על פניו לא נשמע מדאיג במיוחד. אני אומרת על פניו כי כמו שכתבו לך רק את יודעת מה באמת מדאיג ומה לא, אבל הדברים שמנית כאן למעלה לא נשמעים לי הכרחיים.

אתמול היתה בדיקת דם, וההמוגלובים אכן עלה אבל יש שם כמה נתונים סותרים. מזל שהלכנו על בדיקה מהוריד. אנחנו צריכים לקבוע עוד תור לרופאה כדי לראות מה קורה.
המוגלובין - קצת יותר מ-12.
הכדוריות - קטנות מדי.
הברזל - בסדר.
הרטיקולוציטים - נמוכים.

מה קורה???

הרופאה פחות התרגשה מתוצאות הבדיקה. החלקים החשובים בסדר, וזה מה שחשוב, כרגע. לפחות עד הבדיקה באוקטובר.
ממשיכים לתת תוספים.

היינו גם השבוע בהתפתחות הילד.
חזרתי משם די עצבנית.
הפיזיותרפיסטית שלנו מקסימה, אבל לא היא צריכה לטפל בנו כרגע. אחרי הכל, הילד עוד שניה מתחיל ללכת.
אנחנו כן צריכים לראות מרפאה בעיסוק וקלינאית תקשורת. ואלו לוקחים את הזמן שלהם.
וכל ביקור שכזה מזכיר לי שיש עיכוב, ויש חוסר ודאות, ואין מה לעשות.
וזה מתסכל מאוד.
מזל ש-אבו לולי (מתי דף בית?) היה בבית כדי לעודד אותי.
מזל שהוא בדיוק הכין אוכל טעים.

יום למחרת היה לי טיפול אצל הרפלקסולוגית שלי (שהיא כל כך מצויינת, שהיא עוזרת עוד לפני שהיא נוגעת לי ברגל).
יצאתי ממנה בהרגשה טובה. בהרגשה שאני עושה בדיוק את הדברים שצריך לעשות, רק חבל שאני מכניסה לתוכם כל כך הרבה לחץ וחרדות. אפשר לעשות בדיוק את אותו הדבר בלי כל הרגשות השליליים האלו והתוצאה תהיה אותה תוצאה. אז למה לא?
וזה הרגיע אותי.
ואיפשר לקצת אופטימיות להכנס פנימה.
בזמן האחרון די פחדתי מאופטימיות. פחדתי לגלות שאני טועה ואז להתאכזב. פחדתי שהאופטימיות תהפוך לשאננות.
אבל מצאתי את עצמי אומרת לאבו לולי, באותו חשש כמעט שבו אמרתי לו את מה שאמרתי בהודעה הראשונה בדף, אומרת לו בשקט שנראה לי שיש סיכוי שהילד בסדר לגמרי.
שרק צריך לתת לזה זמן.

עזרה מחברה טובה תרמה אתמול להרגשה הזו. קרובת משפחה שלה היא קלינאית תקשורת, ששמחה לדבר איתי בטלפון ולשמוע קצת על הילד.
היא שאלה אותי כל מיני שאלות עליו, האם הוא יונק, האם הוא לועס, אילו קולות הוא עושה.
ואמרה שהיא תשמח לראות אותו עוד חודש בערך. שנחכה לאמצע יולי בערך, ואז נבוא אליה לדייט.
והיא היתה אופטימית.
אמרה שלפי מה שאני אומרת, הדברים בטח יתפסו זינוק בקרוב. ושהוא עדיין קטן ושזה בסדר.

ולראשונה מזה הרבה זמן, קל לי לשמוח איתו, לשחק איתו, לחוות אותו.
בלי העננה הזו שתמיד היתה שם.
מתחילה לראות אותו כמו שהוא, ומאוד אוהבת את מה שאני רואה.

גם אני מאאודדד אהבתי מה שראיתי ביומעיון בפארק
שמחה שהשמחה חזרה למשכנכם

חוה שלהב היא מורה לשיטת פלדנקרייז ,מורים לפלדנקרייז אינם מוסמכים לאבחן למרות שיכולים מניסיון לומר מה הם חושבים שמפריע ומעכב

אמנם החלק המסעיר מאחורינו, אבל עדיין יש מקום לעדכונים מדי פעם:

השבוע, בגיל המופלג של שנה ושמונה חודשים, הילד עשה את צעדיו הראשונים.
כמובן שזה היה עם אבא, ולא כשאני הייתי בבית.

ורק ביום למחרת ראיתי אותו מחזיק משהו ביד (איכשהו זה תמיד קל יותר כשיש משהו ביד להתרכז בו, לנווט בעזרתו) ועושה כמה צעדים קטנים.
ואז עוד כמה. ועוד כמה. לפעמים מפסיק אחרי שניים-שלושה וחוזר לזחול, לפעמים מפסיק, מתרומם והולך עוד כמה צעדים.
מן הסתם זאת עדיין לא צורת ההתניידות העיקרית שלו אלא רק הספורט החדש, אבל זה כבר תופס כיוון מאוד מהר.
וזה מרגש. ומשמח. וכיף, גם לי וגם לו.
ובא לי לצרוח לכל העולם שהוא הולך, ולחבק את כל מי שהיה שם בדרך ואמר לי מילה טובה. את הפיזיותרפיסטית מהקופ"ח (שיחסית לאשת מקצוע מיינסטרימית גילתה סובלנות והקשבה אינסופית, ואמנם הציעה דברים אבל לא לחצה עלינו אף פעם. וכל פעם מתרשמת מהילד מחדש) - גם צעדי הזחילה הראשונים שלו היו אצלה, וגם הצעדים הראשונים בהליכה היו כמה שעות אחרי ביקור שגרתי אצלה; את אתי גלעד ובועז צור שהיו מורים שלי ואיתם התייעצתי טלפונית לגבי ויטמינים, ושמעו אותי בשיא החרדה שלי; את איתן לרנר שעשה איתו עבודה מצויינת וחלק לא קטן מכל זה הוא בזכותו.
ואת אילה א ואת פרח הלימון ואת קרוטונית מהמרק הגדול ואת חווה בת חיים על כל השיחות המעודדות בגינה, ואת כל מי שאי פעם הגיב כאן. אפילו את אלה שמעולם לא פגשתי.

מגיעה לכולכם תודה ענקית.

ובקרוב הוא יתחיל לדבר. בתחום הזה ההתקדמות היא די מינורית, אבל יש התקדמות יחסית לעצמו (על אף הפיגור היחסי לבני גילו, אבל כבר מזמן הבנתי שאין מה להשוות אותו לבני גילו) וזה ברור לי שהוא הרי ידבר.
וגם אבא שלו התחיל לדבר בגיל די מאוחר.

והוא לא מתאים לשום סקאלה שהיא, ולא עומד בשום סטנדרטים של שום מוסד רפואי, אבל הוא בריא, והוא מתפתח, והכל בסדר.
(אני מקווה. היינו אמורים לעשות לו בדיקת דם לפני חודשיים בערך, אבל הכל היה כל כך בסדר שדחינו אותה. השבוע נקבע תור)
ומדי פעם אני אמשיך לעדכן בכל מיני דברים משעממים שכאלה.

איזה כיף לשמוע!
כל הכבוד לכם ולו

וכתוב לי כאן בצהוב "כל גיל והשמחה שלו"

איזה כיף לשמוע! כל הכבוד לכם ולו ולכל מי שעזר לכם להגיע עד הלום

.

נהנהנהנהנהנהנה
איזה כייף שמזכירים אותי בין אלו שידעו שהוא ילך בסוף וגם יאכל אוכל של חתולים
אני רק מקוה שלא יקרה לך מה קורה לי (המחשבה העדינה טוב שתסתום קצת )
בואי לבקר בעיר הגדולה

איזה כיף להתעדכן!

_איזה כיף לשמוע!
כל הכבוד לכם ולו_

מאד מתרגשת אתכם.

<הצהוב שעלה אצלי "הפרטים לא חשובים, חשוב הפרט">

כבר אפשר לשנות את שם הדף, נכון?
ישר כח להורים המסורים ולכל מי שעוזר לכם!

בארור שהוא ידבר בזמנו, והכל טוב!
אוח איזה נחת לשמוע, בחיי.

_איזה כיף לשמוע!
כל הכבוד לכם ולו_

_איזה כיף לשמוע!
כל הכבוד לכם ולו_

_בארור שהוא ידבר בזמנו, והכל טוב!
אוח איזה נחת לשמוע, בחיי. flower_
איינשטיין התחיל לדבר בגיל שלוש ,
וגם לא התאים לשום סקאלה .......
ככה בשביל הפרופורציה,
יש המון ילדים שמתחילים לדבר בשנתיים
איזו שמחה יייישששש

@} יופי של חדשות!!