סוסת פרא שועטת עם הרוח בלוג

[חדשה_ישנה*]

ואגב- אנחנו בנות אותו מזל

[הלוחש_לסוסות*]

סוסת פרא מבקשת למסור לאומה שהאינטרנט מנותק. מקווה שיסתדר בקרוב. חכו בסבלנות

[בן_עמי*]

בס"ד

סוסת פרא מבקשת למסור לאומה שהאינטרנט מנותק. מקווה שיסתדר בקרוב. חכו בסבלנות
האומה מתקבלת את המציאות הקשה בתדהמה ובצער אך תעמוד בזה בגבורה ובסבלנות .

מה זה האפליה המקוממת הזאת?
רק לאומה?
מה עים האו"ם?
האים חזרנו להתאלמות במוסדות המנהלות את עולמינו נוסח ימי גולדה מאיר ?
(אום שמום או משהו בסיגנון)

[אמא_ללי*]

טוב, על אף שהאינטרנט מנותק, אני רוצה לכתוב את הפרשנות שהיתה לי כי אחרת אני אשכח אותה.

איך שאני קוראת את החלום שלך, התחושה שלי היא שהעוגה והגלידה הן סמל לכל השפע שאת מקבלת ורוצה לקבל מהיקום. ואת מבקשת אותו, ובדיוק עכשיו נמצאת בתפר שבין להרגיש שאת צריכה לבקש אותו מאחרים (אמא שלך בחלום), לבין להחליט על דעת עצמך שהוא מגיע לך, ואת לא צריכה לחכות שמישהו אחר יאשר או ייזום. ואת עוד לא יודעת בדיוק איך להסתדר איתו, אבל הכל נמצא שם, כל הידע אצלך (איך בדיוק לחמם כדי שזה יצא טוב וטעים...), רק צריך להבין איך בדיוק.
וגם בהליכה עם הגלידה לחדר אני מרגישה איזה מעבר - כאילו את הולכת למרחב משלך כדי ליהנות מהשפע (אולי הטיול הזה, ההתרחקות מההורים ומהבית), ואת נחושה להגן עליו ולא לתת לאחרים לקחת משלך. ואת לא מוותרת על זה למרות שהמנעול פרוץ, אבל עדיין חוששת. ולא נוח לאכול את זה ככה - כי קשה ליהנות משפע כשצריך להגן בגופך על הזכות שלך לאכול, במקום להתענג ולהתרווח ולאכול בכיף, מולכת בממלכתך.

בקיצור, החלום הזה נראה לי נורא סמלי לתהליך שאת עוברת עכשיו ולמעבר בין מצבים, ולהתפתחות של תפיסת השפע שלך....

[רוצה_להיות_אני*]

אני מבינה בדיוק מה שתיארת,
יש לי רשימת נושאים שאני משתדלת לא להעלות או להעביר עם אנשים מסויימים (ההורים, חברות וגם בן הזוג). אני לא בטוחה אם זה טוב או אם זה רע,
כרגע זה טוב לי, כי אלה דברים שמתבשלים בתוכי, ואם אני אשמע פידבק (לטוב ולרע) זה עלול להשפיע על התהליך.

<מחקתי רק דברים שכתבתי, הם פשוט נגדו דברים שביקשת...>

[קיזי_הילדה_הצוענייה*]

היי סוסת פרא,

רציתי רק להזכיר לך שהדף כבר מתחיל להיות כבד, לא רק לעריכה אלא גם לקריאה. בכל פעם שאני נכנסת לכאן אני צריכה לחכות שהדף יעלה...

@}

[גברת_האריס*]

סוסת פרא, זה מצחיק לקרוא אותך. את כותבת כמו ילדה מתבגרת, עם אותה רמת אופיטימיות ותחושה שכל העולם פרוש תחת רגליה שהיתה לי כשהייתי בת 16. הבנתי שאת לא בת 16 כבר מזמן, והניגוד הזה בין הגיל האמיתי שלך לדרך ההתבטאות שלך ודרך החיים שלך מבטאת את מה שסבא שלי תמיד אמר- אני ילד בן 16 כלוא בגוף של איש בן 80.
את מתמכרת לתגובות בבלוג. גם לפרסום, את רוצה להיות מפורסמת. בכול זאת את בחיפוש אחרי משמעות עמוקה. אין כזו. מבלבד לאהוב את מה שיש.

[בן_עמי*]

בס"ד
גם לפרסום, את רוצה להיות מפורסמת.
לענייות דעתי, היא לא.
זה לא שאיפה לפירסום. זה משהו לגמרי אחר.
אבל נחכה שתחזור, זה לא כל כך מתאים כשהיא לא נמצאת להגיב.

[בן_עמי*]

בס"ד
בכול זאת את בחיפוש אחרי משמעות עמוקה אין כזו. מבלבד לאהוב את מה שיש.

לאהוב את מה שיש
זה הדבר הכי עמוק שקיים.
זה מה שהיא עושה.
ואים את חיה לא חיה בבועה מוגנת לפעמים זה לא פשוט בכלל.

בן של חברים של ההורים שלי בבית הכנסת, חטף טיל סאגר בלבנון.
הוא נולד אחרי 14 שנה בהפרש מאחותו. בן יחיד.
ההורים שלו מנסים להמשיך לאהוב את מה שיש..
האח של המרכזת נמעך מתחת טנק.
וגם היא כניראה מנסה להמשיך לאהוב את מה שיש.
המורה לגאוגרפיה בביה"ס היסודי קפצה למוות מאיזה גשר, בגלל דיכאון אחרי לידה,
למרות המעמצים הנואשים של המארכת, הם לא הצליחו להעלים את הסיבה ל"העלמות"..
בהמשך חברה שלי היה מדריכה של הילדה בב"ע.. היא סיפרה לה שהכירה את אמא קצת ,
ולא, היא לא סיפרה מה הייתה הסיבה.
גם הילדה הזאת מנסה לאהוב את מה שיש.

את מבינה, זה לא שלא צריך לאהוב את מה שיש.
אבל לפעמים, שהמציאות לא ממש פשוטה,זה גם לא פשוט לאהוב את מה שיש.
לפעמים יש שלא מוצאים כל משמעות.
ולפעמים מוצאים משמעות.
עמוקה, פשוטה, בנאלית או אחרת.

[בן_עמי*]

זה מצחיק לקרוא אותך..את כותבת כמו ילדה מתבגרת
את בטוחה שקראת?
אולי תנסי שוב...

[בן_עמי*]

בס"ד
הייתי עורכת שוב, את מה שכתבתי, אבל אי אפשר פה לערוך..

[סוסת_פרא*]

תודה על כל התגובות.
סוף סוף יש לי מחשב.
אנסה להתייחס בהמשך...

[סוסת_פרא*]

זהו, אז באתי.

מתחדשת ו-אמא ללי - מאוד מאוד התחברתי לפרשנויות שלכן לחלום העוגה והגלידה.

• גם בעניין הרצון באהבת אם ואב ובקבלת לגיטימציה
• וגם בעניין תפיסת השפע

מאוד מכירה לכן תודה.

זה מעניין, פרשנויות ב-2 כיוונים שונים, ושתיהן מתיישבות לי בול.

מתחדשת, זה ממש מעניין שלא עלה בדעתי לקשר את הגלידה ל'סיפור הגלידה'. ואיזה יפה חיברת את זה !
וגם נגעת בהמון נקודות שמדברות אליי. (למשל 'הלוותר לטובת אחרים' שתמיד, מגיל קטן ביותר, ניסו ללמד אותי שכך אני צריכה לעשות ושאם לא כן אני 'אגואיסטית', 'קמצנית', 'נצלנית' וכד' )
אבל, האם אפשר לקחת אהבת אם ואהבת אב בכוח? גם אם לא נותנים לי?
ולא ממש הבנתי אם אני כן נותנת לעצמי לגיטימציה או לא נותנת לעצמי לגיטימציה.
כאילו נשמע מהפירוש שלך שאני מנסה לתת לעצמי לגיטימציה אבל לא ממש מצליחה. (קצת מבאס )
חוצמזה, מרגישה שהם לא נותנים לממלכה הזאת לגיטימציה - אני תוהה למה אני מנסה לייסד 'ממלכה' דווקא בתוך הבית שלהם. מה טוב לי בזה. אולי עדיף לי שתהיה לי ממלכה במקום משלי הרחק מהם...?

בנוסף לזה שכיף להבין חלום, אני תוהה מה אני יכולה להפיק מהבנת החלום.
האם זה אומר שאני צריכה ללמוד לתת לעצמי יותר לגיטימציה? (טוב, אני עובדת על כך ממילא...)
אשמח אם תעזרי לי להבין את השאלות שעלו לי...

דרך אגב, מאוד אהבתי ת'משפט הזה: שאת נותנת לעצמך את כל הלגיטימציה בעולם, ולא מחכה לקבל אותה. כלומר רוצה, בטח רוצה, אבל לא מחכה.

ו-אמא ללי,
גם לנושא של תפיסת השפע מאוד מאוד התחברתי. זה ממש נושא משמעותי במסע הזה שלי, שעולה לי כל הזמן.
מצד אחד - אני חוזה שוב ושוב איך שהיקום נותן לי המון שפע. ומצד שני - הפחד שלא יהיה לי. שלא יהיה מספיק. הצורך לסמוך. להיות בטוחה בשפע.
ובאמת אני מתמודדת עם המחשבה שמצד אחד יש שפע מספיק לכולם, ומצד שני הפחד שאין לכולם, ואני צריכה לקחת לעצמי לפני שייקחו לי.
החלום הזה נראה לי נורא סמלי לתהליך שאת עוברת עכשיו ולמעבר בין מצבים, ולהתפתחות של תפיסת השפע שלך.... - ממש !
(והיו לי דברים בנושא השפע שרציתי לכתוב עוד קודם, וזה מתחבר לי. אולי אכתבם יותר מאוחר...)

וגם זה: ובדיוק עכשיו נמצאת בתפר שבין להרגיש שאת צריכה לבקש אותו מאחרים [...], לבין להחליט על דעת עצמך שהוא מגיע לך
וגם זה: אבל הכל נמצא שם, כל הידע אצלך [...], רק צריך להבין איך בדיוק. (יש לי דברים שכבר הרבה זמן רוצה לכתוב גם בנושא הזה)

וגם כאן, אני תוהה, איזו הבנה יישומית אני יכולה להפיק מהפרשנות לחלום?

[סוסת_פרא*]

חדשה ישנה, איזה כיף הדברים החמימים שכתבת לי.
מקווה שאת כבר בסדר אחרי הניתוחון, ומקווה שבאמת הצלחת לנוח....

[סתם מחשבה של משחק מילים שעלתה לי בעקבות זה שהזדהית עם מחלה כצורך לנוח, בהקשר לניתוחון שלך:
שאולי הרבה פעמים אנשים מייצרים לעצמם סיטואציה של ניתוח כדי שיוכלו לנוח קצת מהחיים.
אז חשבתי שניתוח שורש 'נתח' - שרוצים לקבל איזה נתח מהחיים שלא מרשים לעצמם (מנוחה, טיפול, תשומת לב), ורק כך לכאורה זה מתאפשר.
וגם 'ניתוח' מכיל בתוכו את המילה 'נוח', לנוח. סתם, מחשבות...]

**********

רוצה להיות אני, שמחה שהזדהית איתי !
תוהה מה זה שכתבת ומחקת. רציתי לראות בגרסאות קודמות, סקרנית שכמוני לא הייתה מפספסת, אבל נורא קשה להיכנס למצב עריכה עם כובד הדף. (מודה שכבר צריך לעשות משו בעניין... , אכן, קיזי).
אם את רוצה, אשמח אם תכתבי לי את זה לדף בית. גם מה שלא נוח לי בבלוג - בדף בית זה בסדר.


**********

גברת האריס, תודה על מה שכתבת לי.
ברגע הראשון ראיתי מחמאה, אח"כ תהיתי אם התכוונת להפך, בסוף החלטתי שזו מחמאה.
יכול להיות שאני אכן כותבת כמו ילדה בת 16 עם המון אופטימיות. אני אוהבת את זה.
יחד עם זה, דומני שיש בי גם המון בגרות.
אני אוהבת פרסום? לא יודעת. אני ממש לא בטוחה בזה. (גם על זה יש לי מה לכתוב בהמשך, בהקשר למה ש-תבשיל קדירה כתבה לי)
אולי 'פרסום' בטווח מצומצם. בתוך חוג מצומצם של אנשים.
(אהבה וחיבוקים מחברים - זה כן.)
לתגובות אני זקוקה, כן, כנראה. (אולי מכורה? יכול להיות... נדמה לי שאני מצליחה לחיות בשלום גם כשאין תגובות)
בכל מקרה, תודה.

**********

ותודה גם לך בן עמי, שתמיד פה בשבילי.

[סוסת_פרא*]

תודו תודו תודו שממש השתפרתי לאין ערוך בתגובות לאנשים בזמן אמת ! (במקום אחרי חודשיים, או בכלל לא....)

[סוסת_פרא*]

טוב, אז מה אני אכתוב עכשיו?

הייתי ליד ראש פינה, כן?
הייתי שם בערך שבוע וחצי, מתוך זה שבוע של בית לעצמי. (קרו שם כל מיני דברים מעניינים, מקווה שאגיע לספר את זה...)
היום יום שלישי. ביום שישי האחרון נסקתי מאיזור ראש פינה לאיזור המרכז.

הגעתי לרמת גן.
שם הייתה לי פגישה עם בחור מתוק.
האמת, זה אותו בחור שבא אליי לפגישה עיוורת ליד כרמיאל, שכתבתי שהוא ממש מקסים אבל מרגישה בוודאות שהוא לא בשבילי, ושהייתי גאה בעצמי שהצלחתי לחתוך את זה כזה ברור ומהר.
אז הנה, זה לא היה כזה ברור ומהר באמת. כי בסוף בכל זאת התקשרתי אליו בשבוע שעבר, וכמה ימים שיחות אינטנסיביות בטלפון, ואז נפגשנו לסופשבוע ביחד.
החלטית שכמוני .
הייתה שבת חמודה, אבל כמובן, ששוב התברר ביתר שאת שזה לא זה.
אולי גם על זה אכתוב בהמשך...

בשבת אחה"צ נסעתי למקום שאני נמצאת בו עכשיו, קרוב לנתניה.
בחורה מקסימה מבאופן שהתחברתי איתה מהאתר, פרסמה שהיא צריכה עזרה, (היא בכסא גלגלים), ופתאום נורא התחשק לי לבוא אליה. ואמרתי לעצמי: בעצם, למה לא? אני הכי מתאימה לזה. עיתותיי בידיי, ואני יכולה לבוא מתי שבא לי לכמה זמן שבא לי....
לפני כן לא הייתי בטוחה שזה יהיה כ"כ מהר, היה נדמה לי שיש לי עוד הרבה מה לעשות בצפון, אך פתאום הסתבר שזה כנראה בדיוק הזמן הטוב... ובאתי !
יופי.

מובן שקשה לראות מישהו שקשה לו, אבל אני מאוד שמחה להיות כאן וגם לעזור. ונעים לי כאן.

[סוסת_פרא*]

רציתי לכתוב משהו שהסב את תשומת לבי בשבוע שעבר:

נכנסתי לבלוג של קט קטית והייתה שם הפניה לאיזשהו 'מבחן אישיות' של חברת קונדומים, שאמור להגיד לך על איך אתה במין, איזה סוג בן זוג מתאים לך וכד'. (לא נראה לי ממש רציני)

אחת השאלות הייתה, מתוך מספר תמונות לבחור 3 תמונות שמסמלות בשבילך 'מה זה אושר'.
לא זוכרת מה השתיים הראשונות שבחרתי, אבל בסוף התלבטתי בין תמונה אחת שרואים זוג זקנים, כשהם לחי אל לחי עם הפנים למצלמה, ומחייכים ונראים מאושרים יחד, לבין תמונה של בחורה צעירה רוכבת על סוס.
התלבטתי, התלבטתי... ובחרתי ! את הבחורה על הסוס.

לאחר מעשה שאלתי את עצמי מה זה אומר על הבחירה שלי בזוגיות מול חופש.
האם אני באמת רוצה זוגיות.
האם אני רואה את זה הפך החופש.
האם אני יכולה לדמיין את עצמי עם בן זוג כשאהיה זקנה (כבר כתבתי על זה משהו בעבר, שתמיד כשמדמיינת עצמי בזיקנה, רואה את עצמי לבד ושוכחת שיש אפשרות גם להיות עם מישהו ).
האם זוגיות שמחה כזו לאורך זמן, כמו אצל הזקנים האלה, נראית לי משעממת.
האם אני לא רוצה.
או אולי לא מאמינה שזה אפשרי.
אולי זה כי פשוט אני לא מכירה מציאות של זוגיות.
מה הסיבה שהעדפתי את הבחורה על הסוס על פני הזקנים המאושרים יחדיו?

מעניין....

<סוסה פראית >

[סוסת_פרא*]

עוד סיפור:

כשהייתי ליד ראש פינה הלכתי לטיול קטן ביישוב.
ראיתי מולי בחורה ושני בחורים הולכים על השביל, כשהתקרבו ראיתי ששני הבחורים נראים 'מפגרים', והבחורה כנראה מדריכה שלהם.
הבחורה ואחד הבחורים חלפו על פניי, והבחור הנוסף התעכב מולי על השביל. כשעברתי לידו, הוא המהם לי משהו, ואז הושיט לי יד.
הושטתי לו יד ללחוץ לו, הוא לחץ, הסתכל לי בעיניים, ואז שם כף יד אחת על הצוואר שלי, ועוד כף יד בצד השני של הצוואר, ועמד מולי והסתכל לי בעיניים. זה היה קצת מוזר.
חשבתי אם הוא בעצם רוצה חיבוק, ואם כדאי לחבק אותו.
אולי זה יעורר בו משהו מיני. ואז לא אדע איך להתמודד עם זה. קצת חששתי מזה.
ואז הוא הוריד את כפות הידיים מהצוואר, והציב אותן מול כפות הידיים שלי, והתחיל לטפוח בכפות ידיו על כפות ידיי, כמו משחק ילדים כזה. זה היה חמוד.
ראיתי שהבחורה והבחור השני עצרו והבחורה הסתכלה לעברנו בחיוך.
הם ניגשו אלינו. הבחורה אמרה לו בבדיחות 'מצאת חברה חדשה?'
עכשיו גם הבחור השני רצה ללחוץ לי את היד.
הראשון רק אמר כל הזמן 'אני, אני' (הבחורה הסבירה זה כי הוא רוצה להיות במרכז תשומת הלב).
השני דיבר הרבה וממש לא ברור, הכול בנו"נים (נגיד, במקום 'אני הולך לטייל', זה נשמע כמו ִ'אני אוֹנֵ נְנַנֵיי'). למרבה הפלא, המדריכה הבינה כמעט כל מה שהוא אומר ותרגמה לי. הוא דווקא דיבר לעניין, רק שכמעט לא הבנתי.
שניהם 'נדלקו' עליי, וכל אחד מהם ניסה לדבר איתי ורצה את תשומת ליבי. הראשון כל הזמן המשיך ללטף לי את הזרוע. השני סיפר לי שהוא מחפש חברה.
הבחורה הזמינה אותי לאכול איתם ארוחת ערב בהוסטל שלהם.
אמנם לא הייתי רעבה, וגם הרגשתי לא טוב (מזכירה שהייתי חולה), אבל נראה לי מעניין, אז באתי.
היו שם איזה 5 'מפגרים' ו-5 אנשי צוות. אנשי הצוות שוחחו איתי ומאוד התעניינו בטיול שלי. והיה נחמד.

אחרי שהלכתי משם היו לי מחשבות.
זה ברור שאין להם זוגיות ובטח ובטח שלא סקס. כנראה שמעולם לא היה להם. ויכול להיות שלעולם לא יהיה.
זה ברור שהם היו רוצים את זה (כל אחד ברמה שהוא מבין).
זה נראה לי נורא עצוב.
גם אם למצב שלהם יש הרבה השלכות אחרות - חברתיות, תפקודיות ומה לא, מה שנראה לי הכי עצוב זה הצורך בזוגיות ובסקס שלעולם לא מתממש.
(מדברת מהמקום של עצמי. גם נניח הרבה פעמים כשאני חושבת על חלילה מחלה או תאונה ונכות ודברים כאלה - הפחד הכי גדול שלי זה שזה יגרום לכך שאתקשה למצוא זוגיות, או שלא יהיה לי סקס... )

הרבה פעמים כשאני חושבת על אנשים כאלה כמה זה עצוב שאין להם סקס, אני חושבת אם הייתי יכולה לעזור להם בזה.
לפעמים נדמה לי שלא היה אכפת לי לתת לאנשים כאלה הזדמנות לחוות איתי סקס (וכמובן מגע נעים, וכל מה שזה כולל). אפילו, שאפשר להגיד בלשון המעטה, שהם לא ממש מושכים אותי.
גם עכשיו, כשהיה נדמה לי שהבחור הראשון עומד לחבק אותי, עלו לי המחשבות האלו: ואם הוא בעצם היה נמשך אליי מינית, ורוצה לגעת בי באיברים 'מוצנעים', אז מה בכך?
אולי אם היה מתאפשר, הייתי מניחה לו.

ויש כל כך הרבה אנשים בעולם שאין להם סקס אף פעם, כי הם מין 'מסכנים' כאלה. (אני רואה חלק מהם כשמתחילים איתי בחוף הים וכאלה. וגם אז אני חושבת את המחשבות האלו...)

גם, חשבתי - אם אני באופן אישי הייתי יכולה לתת להם את זה.(אולי אני אייסד משהו שנקרא 'גמילות חסדים מינית'. )
וגם, בכלל, חשבתי - שבמוסדות כאלו היה מן הראוי שיהיה דבר כזה. אפשרות לספק לאנשים האלה סקס. שזה יהיה חלק מן השירותים של המוסד !

[בן_עמי*]

[סוסת_פרא*]

תבשיל קדירה כתבה לי לפני כמה ימים: של חברה, עיתונאי, אמר לה שחשב לתת לך לכתוב.
דיברתי איתה, והיא אמרה שהראתה ת'בלוג לחברים, והוא ראה ומצא חן בעיניו.
הוא חשב לראיין אותי, או שאני אכתוב לעיתון.

ברגע הראשון הוחמאתי. למרות שאנ'לא רואה את עצמי כ"כ כותבת לְעיתון.
הכתיבה שלי היא כ"כ מבפנים וכ"כ אישית, לא מהוקצעת, גם לא מתאימה לכל אחד.
לא בא לי לכתוב באופן מיוחד בשביל מישהו, ולהצטרך לנסח את עצמי באופן מתאים, לבחור מילים וכד'.
אני אוהבת לכתוב מה שיוצא לי, כמו שזה יוצא.
(למרות שיש לי יכולת לכתוב בכל סגנון שאחפוץ, אבל אנ'לא רוצה !
לא רוצה לעשות 'עבודה'. רוצה לעשות מה שיוצא לי מבפנים.)

אבל בכל זאת, הוחמאתי, וחשבתי 'אולי אני אדבר איתו, נראה מה...'

רק שרגע אח"כ פתאום עלה בדעתי אם זה אומר שייתן בעיתון קישור לבלוג שלי, או משהו כזה, ואז אוי ואבוי לי !

נכון שהרבה אנשים קוראים בבלוג הזה, אבל אלו אנשים שמגיעים אליי דרך באופן. אנשים בראש שלי. אנשים שמלכתחילה אני מרגישה די בטוח איתם.
ממש לא מתאים לי ש'כל עם ישראל' פתאום יגיע לפה. ממש לא.
או שההורים שלי פתאום יגלו את הבלוג הזה, וכד'.

ובטח שמלא דברים שאני כותבת כאן, רק אנשים מפה יכולים להבין (וגם לא כל אחד).
על הדעות המיניות שלי, על הבליינדייטים שלי, על ה'טירוף' שלי, על כמיהת המוות שלי, על היחסים עם ההורים, כל מיני דברים. זה כל כך אישי. ורק ביני לבין המלווים שלי כאן (תודה לכם אהובים :@), לא ביני לבין אחרים.

זה ממש הבהיל אותי, וכבר הרצתי לעצמי תסריטים בראש איך אני נאלצת למחוק את הבלוג, ואולי מתחילה בלוג חדש בכינוי מוסווה, או שולחת את הבלוג באימייל רק לאנשים קרובים. ושאולי יהיו אנשים שלא ירצו להזמין אותי להתארח בגלל שלא יתחשק להם להיחשף, ושזה יקלקל לי את המסע, וכו' וכו'.
כמה סרטים אפשר לייצר מדבר אחד קטן....

בסוף דיברתי איתה, והיא דיברה עם החברה, והחברה דיברה עם העיתונאי, והיא אמרה שזה בסדר, ושהוא לא יעשה עם זה כלום. מקווה... |אנחת רווחה|

אולי אני בכל זאת אדבר איתו, רק כדי לשמוע מה הוא מציע.
אבל בשום פנים ואופן לא להיחשף !

*************

על כל פנים, זה עורר בי מחשבות. (מעניין שזה קצת מתקשר למה ש-גברת _האריס כתבה לי).
מחשבות על איך שפעם נורא רציתי להיות מפורסמת.
למשל, בַּשירים שכתבתי (לדעתי, באיכות מאוד גבוהה !).
או למשל, בְּדוגמנות. רציתי להיות דוגמנית. אמנם למידות גדולות (קצת), אבל דוגמנית. רציתי שהתמונות שלי יתנוססו בחוצות.
אני מאמינה, שאם הייתי באמת רוצה, הייתי יכולה.

אבל לאט לאט הבנתי שזה בכלל לא מה שאני רוצה.
בטח שלא בדוגמנות. אבל גם עם השירים זה התמוסס לי.

אני יודעת שאולי הכי חשוב לי בחיים זה להיות אמיתית, וזה אומר שלפעמים אני עושה דברים שנראים מאוד מוזרים.
אם הייתי מוּכֶּרת, הייתי צריכה לחשוב על כל צעד שלי (יש אנשים שלא אכפת להם, אבל אני לא כזאת). ולא בא לי לחשוב על כל צעד איך אני נראית.
זה נחמד ברחובות להסתובב אנונימית, ולהיות יכולה לעשות איזה שטויות שבא לי.

אם אעשה איזה משהו נהדר עבור האנושות, שבגללו אתפרסם, אז אולי...
אבל לא הייתי רוצה שכולם יידעו עליי את כל נבכי נפשי, ולא הייתי רוצה שיראו אותי ויזהו.
אני הייתי רוצה להיות בפינה שלי, כמו כאן, ולהביא לעולם את מה שיש לי להביא - ושרק מי שמתאים לו, שיגיע אליי.

חוצמזה, אני אפילו לא יודעת אם אני רוצה שיזכרו אותי אחרי שאני אמות.
רק הייתי רוצה לדעת שעשיתי בחיי משהו משמעותי שהוסיף טוב לעולם. שהשארתי אחריי משהו טוב באמת, שהיה שווה שבשבילו נולדתי. (בלי שזה משנה אם יודעים שאני זו שעשיתי את זה או לא). ככה נראה לי...

מה שכן, בתוך קבוצה יחסית מצומצמת, כמו של באופן, אני דווקא נהנית מזה שמכירים אותי ויודעים מי אני. במיוחד אם חושבים עליי טובות. זה נחמד לי.
טוב, אבל זה המקום שאני מרגישה בו בבית, אז זה משהו אחר.

לי ולכולנו.

[סוסת_פרא*]

אוף, אנ'לא מצליחה לערוך. (נו נו נו לי ! )

של חברה, עיתונאי, אמר לה שחשב לתת לך לכתוב - זה היה כמובן אמור להיות 'חבר של חברה...'

*********

דרך אגב, בעניין פיצול הדף, חשבתי כבר מזמן להפריד את הבלוג - 1. עד המסע, ו- 2. מאז שיצאתי למסע.
אבל ! נראה לי שגם החלק של המסע כבר ארוך יותר מדי, וגם הוא יצטרך להיפרד לשניים.
איכשהו לא רציתי להפריד, רציתי שמי שנכנס לבלוג שלי יראה אותו מתחילתו ועד סופו. אוף !

(טוב, בכל מקרה אני עכשיו לא יכולה להפריד, כי המחשב כאן נופל כשאני נכנסת למצב עריכה. מעניין אם בכל מחשב זה יהיה כך....)

[סוסת_פרא*]

אני הרבה פעמים מגלה אנשים שקוראים את הבלוג הזה, שממש לא עלה על דעתי שהם קוראים.
נניח שבכלל יש להם חוג חברים וירטואליים אחר, ואף פעם לא פנו אליי.
אנשים שחשבתי שהם בטח עסוקים מדי בשביל לקרוא את כל זה.
או אנשים שכמעט אף פעם לא כותבים ורק קוראים (אז בכלל אני לא מכירה אותם).

במיוחד מפליא אותי שמישהו שאף פעם לא ראיתי ת'שם שלו אצלי, אומר לי שהוא קורא אותי באדיקות.

זה מוזר.
אני בן אדם שתמיד מרגיש צורך להגיב. אם זה כדי להביע את דעתי, או כדי לתת לכותב הרגשה טובה.
מוזר לי שיש אנשים שיכולים שנים לקרוא בלי להראות נוכחות...

(זה לא אומר שזה לא בסדר. אני פשוט לא מכירה חוויה כזו...)

בכל אופן, תודה לכל מי שקורא. גם אם איננו מגיב.

[סוסת_פרא*]

מאז שהגעתי לכאן (מושב ליד נתניה), כמעט לא יצאתי מהבית, רק קצת לדשא פה מסביב לבית.

הגעתי למסקנה, שבד"כ במקום חדש - אני קודם כל צריכה כמה ימים להתרגל לַבְּתוכו (וגם להשלים פערים ב-מה חדש )
ורק אח"כ אני מבשילה להתחיל לחקור את הסביבה.

וגם אז, זה בהתחלה רק החצר, אח"כ הסביבה הקרובה, אח"כ הסביבה הרחוקה יותר, ורק אח"כ אולי ממש רחוק.

כמה זמן לוקח לי, יא אללה....
יש לי קצב כזה... כזה... טוב, לא רוצה לנקוט כאן במילה שיפוטית, זה פשוט הקצב שלי.
פעם מישהו אמר לי שיש זמן מיוחד שנקרא 'זמן סוסת פרא' . (בעצם, זה היה שחר מ-בלוג מוות, באיזושהי הפסקה נעימה באמצע העלייה בהר בחזרה מהריינבואו. סתם, נוסטלגיה... |פרצוף חולמני|)

זה לא רק בזה. זה בהרבה דברים.
נניח - מתי אני הולכת לישון (לרוב לפנות בוקר), מתי בבוקר אני קמה (בצהריים ), כמה זמן לוקח לי מרגע שאני קמה עד שאני מוכנה לצאת מהבית (כמה שעות - מקלחת, יוגה, חלימה בהקיץ, אינטרנט, עוד חלימה בהקיץ...), כמה זמן לוקח לי לארוז תיקים (שעות, אם לא ימים), כמה זמן לוקח לי לעשות סקס (:-D).
אני חיה לי לאט לאט לאאאאאאט.....
(גם זאת אחת הסיבות שלא ממש מסתדר לי עם עבודה. אני, מרגע שאני מתחילה את היום, זה כבר ערב.....)
לעומת זאת, להתקרב למישהו חדש במגע - בזה יש לי קצב מדהים. וגם בהקלדה עיוורת. (כנראה שעם הידיים אני טובה... )

לפעמים הייתי רוצה להגיע למקום חדש - ומיד, להרגיש בבית, להתחיל להסתובב, להכיר, לחקור.
אבל לא. בד"כ אני צריכה את הזמן שלי.

ודווקא השתפרתי !
עכשיו אני מצליחה לעבור ממקום אחד לאחר תוך כמה ימים. וגם לצאת להכיר את הסביבה תוך זמן קצר יותר.
בטיול שעשיתי להודו לפני כמה שנים זה היה לפחות כמה שבועות שהייה בכל מקום, אם לא כמה חודשים. (אמא שלי קראה לזה אז 'טיול התנחלויות' )

<ובכל זאת שועטת... >

[קיזי_הילדה_הצוענייה*]

וגם אז, זה בהתחלה רק החצר, אח"כ הסביבה הקרובה, אח"כ הסביבה הרחוקה יותר, ורק אח"כ אולי ממש רחוק.

גם אני ככה...: )

ורציתי להגיד לך שאם יש לך כוונות להמשיך את הטיול גם מעבר לים, את בהחלט מוזמנת להתארח אצלי... אשמח להכיר אותך גם ב"מציאות".

[יעלי_לה]

אני הייתי רוצה להיות בפינה שלי, כמו כאן, ולהביא לעולם את מה שיש לי להביא - ושרק מי שמתאים לו, שיגיע אליי

באמת, היית רוצה? ומה את עושה...? מצחיקולה.

(מוסיפה משהו במייל)

[סוסת_פרא*]

איזה כיף. תודה לכן !

*********

קשה לי עם ת'. מאוד מאוד קשה לי עם ת'.
למרות שאני מאוד מחבבת אותו, ואפילו אוהבת אותו, ומעריכה אותו והמון דברים. אוףףףףףףףףףףףףףףףףףף, קשה לי איתו.

אני שוב ושוב מרגישה שהוא לא מעריך אותי, ושהוא מבקר אותי על כל מיני דברים, וכועס עליי על דברים - אפילו אנ'לא יודעת על מה.
לתחושתי הוא מייצר מדמיונו דברים חסרי בסיס שממש לא נכונים לגביי. אני ממש לא מרגישה שהוא רואה אותי באמת.
ממש ממש לא !
וזה כואב לי.
זה כואב לי שעם כמה אהבה שאני באה - האהבה שלי לא מתקבלת. ולעומת זאת אני מקבלת תחושה של חוסר קבלה כלפיי, של ביקורת וחוסר הערכה.
לא רק. נכון. גם הערכה מדי פעם. אבל בגדול הרבה חוסר הערכה. התייחסות שלתחושתי ממש לא מגיעה לי.
(כמובן שכל אחד יכול לחשוב שהוא 'שיה שכולה תכלת' גם כשהוא לא. אבל אני יודעת שאני באמת תמה וטובה. כשאני לא בסדר אני יודעת להודות בכך. אבל אני יודעת שחלק גדול מהביקורת ממש רחוק מהאמת.)

כל פעם נדמה לי שדברים השתנו, ושעכשיו הוא כבר כן יודע להעריך אותי. ואז שוב זה צץ מתחת לפני השטח.

אז קודם הייתה שיחה ששוב זה עלה. והרגשתי כ"כ מתוסכלת שחושבים עליי דברים שאני אפילו לא מבינה מה, ולא יודעים אפילו להסביר לי, ואין לי אפשרות אפילו להגיד משהו, כי הדעה של הצד השני עליי כ"כ מוצקה.

הבנתי שהכאב הכי גדול שלי פה נובע מהצורך שהוא יעריך אותי.
ניסיתי לשאול את עצמי למה זה כ"כ חשוב לי. ואם הוא לא יעריך אותי אז מה. ולו גם הוא טועה במחשבות שלו עליי - למה כזה חשוב לי להביא אותו לכך שיראה את האמת ויעריך. למה אני כ"כ נלחמת בשיניים ובציפורניים להוכיח לו שאני ראויה להערכה.
שאלתי את עצמי, אבל לא ידעתי את התשובה.

אחרי שהרגשתי שזה כואב ממש, אז רציתי לנסות את שיטת 'העבודה'. אבל לא היה לי כוח לעשות את כל התהליך.
אז רק שאלתי את עצמי 'עניין של מי זה אם הוא מעריך אותי או לא?'

וכשהשאלה הזו נשאלת, אז התשובה נהיית ברורה.

לרגע התפוגג הגוש בגרון. (בעבר הצלחתי כך בשיטת 'העבודה' לפוגג הרבה כאב והיצמדויות)
רק עכשיו כשכתבתי אז שוב הזדהיתי עם עצמי. עם הצורך ש'יעריך אותי'.

אני חושבת שהשאלה הזו 'עניין של מי זה' יכולה לעזור לי הרבה, כפי שעזרה לי בעבר.
זה פתאום מציב מין גדרות כאלה, כשמאוד ברור מה יש בצד הזה של הגדר ומה יש בצד השני של הגדר, ואיזה תחום הוא עניין של מי.
וכשאני שואלת את השאלה הזו, פתאום אני רואה את הגדר בין שנינו, והתחום של 'להעריך אותי' נמצא בצד שלו של הגדר. זה אומר שזה בכלל לא בתחום אחריותי.
ואז יכולה לבוא תחושת שחרור והקלה.

[סוסת_פרא*]

הבנתי פתאום, שאם להיות אמיתית עם עצמי, אז:
כל זמן שעדיין יש לי תלונה על משהו בעולם - זה אומר שעדיין לא לקחתי 100 אחוז אחריות על חיי.

ולא משנה אם זו תלונה על בן אדם מסוים, על מזג האוויר, על מצב גופי, על היתושים, או על הממשלה.
לא ייתכן שיש משהו להתלונן עליו, מלבד לעשות עבודה עם עצמי.

ואם אני עדיין מתלוננת, אפילו בצורה סמויה (נניח על ת', כשאני הייתי רוצה שכולם יהנהנו בראש במחווה של: 'כן, זה ממש לא בסדר איך שהוא מתנהג אלייך') - אז זה אומר שאני עדיין משליכה איזושהי אחריות על גורמים חיצוניים.
זה אומר שאני עדיין מתחמקת מלקחת אחריות מלאה על החיים שלי.

(ודרך אגב, גם זה בסדר )

[בן_עמי*]

בס"ד
ממש לא מתאים לי ש'כל עם ישראל' פתאום יגיע לפה. ממש לא
גווואלד
או שההורים שלי פתאום יגלו את הבלוג הזה, וכד'.

[סוסת_פרא*]

הרבה פעמים אני בוחרת להתלונן. (גם אם לא בחירה מושכלת).
יותר קל אולי להתלונן.
יותר כיף להרגיש 'בסדר' והוא או זה - 'לא בסדר'.

וחוצמזה, אם לא להתלונן, על מה נשאר לדבר? יהיה משעמם, לא?

[סוסת_פרא*]

המשך קורותיי בשבוע שעבר:

למחרת היום שפגשתי את המפגרים, יצאתי לטיול נוסף, בשביל שמחוץ ליישוב.
הדרך הייתה מאוד מאוד יפה ונעימה לי.
זו פעם ראשונה שיצאתי אז מחוץ ליישוב, כי כל אותו שבוע הייתי חולה וחלשה.
ובכל הזמן שהייתי בדרך, לא עבר שם כמעט אדם, חוץ מ-4 מכוניות.
הלכתי לי לבדי ונהניתי.

כשכבר כמעט חזרתי, קיבלתי איזה טלפון ממישהו שהכיר אותי בתקופת החזרה בתשובה שלי (לפני כ4-5 שנים), בשיעורי תורה שהיינו הולכים.
כששמע שאני לא דתייה מאוד נבהל, וניסה לשכנע אותי להיפגש. (כבר אז הוא רצה להתחתן איתי. ועכשיו כנראה חשב שיוכל לשכנע אותי - לחזור בתשובה ו-להתחתן ).
הוא בירך אותי שהקב"ה יחזיר אותי בתשובה, ואני אמרתי לו 'לא אמן'. ו'חס וחלילה'.

כשסגרתי את הטלפון, פתאום הרגשתי צורך לשחרר לחלל העולם צווחה.
ואחרי אחת באה עוד אחת ועוד.
פתאום קלטתי שאני בעצם במקום שאף אחד לא שומע, וזה כמעט לא קורה לי אף פעם, ושאני יכולה לצרוח ולצווח כמה שאני רוצה.
אז קודם צרחתי כל מיני סוגים של צרחות בכל מיני גבהים ומשחקי קולות.
ואז נהיו לי צרחות ג'יבריש.
ואחרי כמות מספקת של צרחות, התחיל הבכי.
הוא כמעט תמיד בא.
אם זה מתוך צחוק גדול, או מתוך צעקות, או כל שחרור שהוא - אז מגיע הבכי.
בכי שמרעיד את כל הגוף.
הסתובבתי בשביל קדימה ואחורה ובכיתי נורא, תוך כדי דיבור בג'יבריש, ולפעמים נפנוף ב'כנפיים'.
לא בכי שיש לו איזו סיבה מוגדרת.
פשוט בכי שחיכה בגוף, ועכשיו הגיע הזמן שלו לצאת.
בכי עמוק כזה. כל כך עמוק. ופשוט כזה. בכי של כל הנשמה.
בסוף הרגשתי שאני חייבת לשבת בצד הדרך כדי לבכות.
התיישבתי והמשכתי לדבר בג'יבריש תוך כדי בכי, ולגעות בבכי בקולי קולות.

פתאום קלטתי שזה כמעט אף פעם לא אפשרי לנו.
לא רק שכמעט אין מקום שבו נרגיש נוח לצרוח ולצעוק הכי בקול שאנחנו רוצים, גם אין מקום שבו נוכל לבכות בקולי קולות.
גם כשכבר בוכים, ממתנים את הווליום. ש'השכנים לא ישמעו'. או אפילו בני המשפחה. הילדים, וכו'.
בד"כ בוכים בשקט, אם בכלל בוכים, אבל כמעט אף פעם לא ממש בקול.
וזה היה מין שחרור כזה פשוט לבכות בקולי קולות, כמו ילד קטן.
אהההההההההההההה, אההההההההההההההההההההה, אההההההההההההההההההההההה..........................

לפעמים יוצא לי לדבר בג'יבריש בלי להתכוון למשהו מסוים. אבל תוך כדי שאני מדברת, זה נשמע לי כמו משהו מסוים, ואז אני מלבישה על זה משמעות, שלא התכוונתי לה מלכתחילה.
(דרך אגב, נראה לי נורא מרפא לדבר בג'יבריש).
אז כשבכיתי בג'יבריש, הרגשתי פתאום שאני כמו ילד שמספר לאמא שלקחו לו צעצוע. בכל עומק הרצינות האפשרית לילד בעניין הזה, בכל התלונה האפשרית, הבכי, הרחמים העצמיים והכול.
או אולי כמו ילד שמישהו דרך לו בארמון שבנה בחול.
אני הרגשתי שאני כמו ילד שמספר לאמא גדולה את הכול, והיא מקשיבה, ומכילה, מנחמת ומחבקת.

בתור ילדה הייתי לוקחת מאוד קשה דברים 'קטנים', כמו אם איזה ילד היה רץ לי על הארמון שבניתי בחול או שהים פתאום היה שוטף אותו, הייתי בוכה נורא אם בלון היה מתפוצץ, על כל אובדן קטן הייתי בוכה נורא - ותמיד היו צוחקים עליי על איזה שטויות אני בוכה.
וכאן פתאום - כאילו יש לזה לגיטימציה.
מותר לבכות.
לבכות בקול.
לבכות בקולי קולות.
ממש לגעות בבכי.
ויש מי שמקשיב.

בשונה מהתחושה שקיבלתי בתור ילדה ש'זה סתם שטויות' ו'מה את עושה עניין', פה פתאום הרגשתי שאני צריכה לבכות את העוולות האלה ואת העלבונות האלה, ויש אמא גדולה שמקשיבה לי.
אמא גדולה = אלוהים.


ואז זה נהפך לשיחת ג'יבריש עם אלוהים, תוך כדי בכי גדול.
מאחורי הג'יבריש אני ביקשתי מעומק נשמתי המיוסרת שיעזור לי סוף סוף להביא לידי מימוש את הדבר הזה שנטע בי, הדבר הזה בי שאין לו שם ומחכה להתגלות.
וזו הייתה תפילה מאוד מאוד חזקה.
(גם על תפילת ג'יבריש אני ממליצה).

ולאט לאט הבכי הפך לשירה בג'יבריש. נורא מצחיק. נורא יצירתי.
חיברתי שירים בג'יבריש עם מנגינה וחרוזים.
ושרתי גם כן, בקולי קולות. בלי צורך לדפוק חשבון לאף אחד.

ולאט לאט גם זה גווע, עד שנגמר לי הכול.
ואז חזרתי.

[אורי_יורמן*]

איזה קטע שנפגשנו באקראי לפני כמה ימים...

[סוסת_פרא*]

ואז באותו ערב דיברתי בטלפון עם הבחור ההוא.
נו, זה שבא אליי לכרמיאל, זה שנפגשתי איתו בשבת האחרונה. המקסים הזה שבשורה התחתונה היה 'לא זה'.
זה מעניין שיש לו בדיוק אותו שם כמו של ת'.
אז איך נקרא לו?
נו, טוב, נקרא לו 'מותק'.

אז 'מותק' דיבר איתי בטלפון, אחרי סשן של שיחות ארוכות כל אותו השבוע (אחרי שאני חידשתי את הקשר, והוא מאוד שמח).
ונורא רציתי לספר לו מה שקרה לי בטיול.
כשהייתי באמצע הסיפור בשיא ההתלהבות (אמרתי לו בהתחלה שקרה לי משהו מדהים שאני נורא רוצה לספר לו), הוא רצה לעשות איזה משהו, ואח"כ הוא שכח בכלל שהייתי באמצע לספר משהו (ועוד משהו שאמרתי לו שהוא כזה חשוב), ולא שאל אותי על ההמשך.
הזכרתי לו, והרגשתי מאוד עלבון.
הוא ביקש שאמשיך לספר. אבל היה לי מאוד קשה להתגבר על העלבון.
היה לי כמו גוש בגרון. כמו שאני מרגישה כשאני חשה שלא מקשיבים לי.
בסוף התגברתי וסיפרתי.
והצלחתי ממש להיכנס לזה. וסיפרתי לו במלוא ההתלהבות והחיות את כל מה שקרה לי ומה שהרגשתי.
וכשסיימתי לספר... גיליתי פתאום שאני מדברת אל עצמי. הטלפון התנתק כמה דקות קודם לכן !

הוא התקשר שוב. והייתי כל-כך נסערת מזה שעד שהצלחתי כבר להתגבר על העלבון ולהביא את עצמי לספר, ועד שסיפרתי כל-כך מהקרביים - בסוף זה אבד - שהיה לי ממש קשה להתגבר על זה.
הפעם לא כעסתי עליו, כי זו לא הייתה אשמתו, אבל כן הרגשתי כאב גדול של אובדן (אולי כמו שכותבים משהו מדהים וארוך במחשב, ופתאום המחשב נופל).
והפעם בנוסף לגוש בגרון, הרגשתי כאב שורף בחזה.
הוא אמר לי 'נו, אז תספרי לי שוב'. אבל פשוט לא הצלחתי.
במקום סיפור יצא לי בכי.

וזה מוזר, כי בקושי הכרתי אותו. רק פעם אחת קודם נפגשנו. אבל הרגשתי נוח לבכות לידו כמו ילדה קטנה, כמו תינוקת. ועל מה? כאילו על כלום.

נורא נורא בכיתי.
והבנתי פתאום שזה דומה למה שהרגשתי כשבכיתי שם בשביל, כמו ילד שבוכה לאמא שנחרב לו הארמון בחול.
כאילו על 'שטויות' - אבל יש לזה את מלוא הלגיטימציה בעולם.
מותר לי לבכות על 'שטויות' אם בשבילי זה חשוב.
אם הבכי רוצה לצאת - אז הוא רוצה לצאת. אף אחד לא יכול להגיד מה 'גדול' ומה 'קטן'.
ואם אני מרגישה אובדן גדול - אז זה אובדן !
וההבנה הזו עזרה לי לא לנסות לעצור את הבכי, אלא פשוט לתת לזה לצאת. שוב, כמו ילדה קטנה. מותר לי.
הוא בינתיים ניסה לדובב אותי לספר, אבל כל פעם שניסיתי בכל זאת להתחיל לספר - שוב יצא לי בכי.

בסוף, בכל זאת הצלחתי להירגע קצת. והתחלתי לספר לו. ואז אחרי כמה משפטים - אני מגלה ש... הוא נרדם !
אויה לי.
בפעם השלישית !
חשבתי שאני הולכת להתחרפן.
גם מהבן אדם - שעד שהצליח לשכנע אותי לספר, ושעוד ראה כמה זה חשוב לי וכמה נפגעתי קודם - הוא נרדם לי באמצע.
וגם מהסיטואציה - ששלוש פעמים ניסיתי לספר משהו שהיה לי כ"כ חשוב, ושלוש פעמים נכשלתי.
מה קורה פה, האם הסיפור הזה לא צריך להיות מסופר?!

בסוף, לשכנועיו, איכשהו גייסתי את כוחותיי לספר לו. אבל זה כבר לא היה זה.
נשאר לי טעם של משהו ממש לא שלם.

מה שכן, אני מאוד שמחה על הלגיטימציה שגיליתי בתוך עצמי, לבכות על 'שטויות', בקולי קולות ובלי בושה בכלל.

(אולי על זה דיברה 'מתחדשת' בלתת לעצמי את הלגיטימציה שרציתי מההורים, ולא לחכות שיתנו לי).

[בן_עמי*]

_בסוף, בכל זאת הצלחתי להירגע קצת. והתחלתי לספר לו. ואז אחרי כמה משפטים - אני מגלה ש... הוא נרדם !:-D
אויה לי.
בפעם השלישית !
חשבתי שאני הולכת להתחרפן.
גם מהבן אדם - שעד שהצליח לשכנע אותי לספר, ושעוד ראה כמה זה חשוב לי וכמה נפגעתי קודם - הוא נרדם לי באמצע.
וגם מהסיטואציה - ששלוש פעמים ניסיתי לספר משהו שהיה לי כ"כ חשוב, ושלוש פעמים נכשלתי.
מה קורה פה, האם הסיפור הזה לא צריך להיות מסופר?!_
ואולי הוא היה סתם "הרוג" מעייפות, והי נרדם גם אים היתה מתרחשת רעידת אדמה..
כמו שיש מצב שנורא חשוב לך לכתוב משהו, אבל אין לך את האנרגיה לזה..

[בן_עמי*]

בס"ד
זהו?
כולם נרדמו?
לעבור לדף תמיכה למי שער בלילה?

[סוסת_פרא*]

אני מאוד מאוד מאוד מאוד שופטת את עצמי על שאני כותבת באריכות, ועל שמרגישה צורך לכתוב כל פרט בסיפור.

במיוחד כשאני משווה לבלוגים אחרים, שכותבים פוסטים קצרים וממוקדים, ולא פחות נחמדים.
אוף.

[סוסת_פרא*]

למה כל-כך חשוב לי לא להשמיט שום פרט?
מה זה הצורך העז הזה לזכור הכול? לספר הכול?

(רציתי לומר 'אובססיה'. אבל 'אובססיה' זה שיפוטי)

למה אני לא יכולה להשתמש במעט מילים? בדברים מרומזים?

גם אם לא מתוך שיפוט, גם אם מקבלת את הצורך הזה - ומסכימה לקיומו כל זמן שהוא קיים, הייתי רוצה להבין מאיפה זה בא?

(צורך בשליטה?)

[אורי_יורמן*]

מברך אותך על האופן שבו את כותבת, באריכות, לפרטי פרטים
ודוקא הייתי רוצה בעצמי לדעת לכתוב כך, אבל לרוב אני לא מצליח.

[אמא_ללי*]

_מברך אותך על האופן שבו את כותבת, באריכות, לפרטי פרטים
ודוקא הייתי רוצה בעצמי לדעת לכתוב כך, אבל לרוב אני לא מצליח._

וחוץ מזה, את פשוט מקסימה.

[בן_עמי*]

בס"ד

_אני מאוד מאוד מאוד מאוד שופטת את עצמי על שאני כותבת באריכות, ועל שמרגישה צורך לכתוב כל פרט בסיפור.
במיוחד כשאני משווה לבלוגים אחרים, שכותבים פוסטים קצרים וממוקדים, ולא פחות נחמדים.
אוף._
תחשבי שכל הבלוגים היו קצרים וממוקדים- האתר היה מפסיד המון.
יש בבלוגים האילה יותר ממה שיש בקצרים, ולא כל אחד יודע לכתוב טקסט זורם, ובפירוט.

_למה כל-כך חשוב לי לא להשמיט שום פרט?
מה זה הצורך העז הזה לזכור הכול? לספר הכול?_
כשהייתי באולפנה, לפעמים הייתי מארגנת חושבת איך ומה לספר לחברות שבבית,
אבל בגלל ההיכרות איתם ידעתי גם מה הם יענו,
אז אחרי שהייתי חושבת ומעבירה את השיחה איתם בראש,
והיינו נפגשות, הרגשתי שבעצם כבר דיברתי איתם, ואין טעם לדבר "שוב.."
כך שאת רוב השיחות איתם הרצתי בראש..
והם לא הבינו למה אחרי שבועיים באולפנה אני כמעט לא אומרת כלום.

הברסלבים, פותרים את זה בלספר, ולצעוק , אליו הכל, בפירטי פרטים. בהתבודדות.

[tאמא*]

_משם היו לי מחשבות.
זה ברור שאין להם זוגיות ובטח ובטח שלא סקס. כנראה שמעולם לא היה להם. ויכול להיות שלעולם לא יהיה.
זה ברור שהם היו רוצים את זה (כל אחד ברמה שהוא מבין).
זה נראה לי נורא עצוב.
גם אם למצב שלהם יש הרבה השלכות אחרות - חברתיות, תפקודיות ומה לא, מה שנראה לי הכי עצוב זה הצורך בזוגיות_
ממש לא ברור, הם בהחלט יכלים להנות מזוגיות וגם מסקס, זה תלוי במסר ווהכונה שמקבלים מאלה שמלוים אותם.
הם צריכים הכוונה בחייהם . לדוגמא בבישול. או ברמות הנמוכות יותר גם ברחצה או אכילה. כך הם צרכים הכוונה בזוגיות ובמין. וכמו שעוץ לי גוץ לי אומר : יש מומחים לזה הפלא.
אבל בגדול כן הם יכולים לגור בהוסטל להנות מחיים עצמאיים (ככל שרק ניתן, כל אחד בהתאם ליכולתו, וגם להינות מזוגיות מאהבה , מאכזבות מאהבה ועוד....

[סוסת_פרא*]

תודה על העידודים.

סיפרתי השבוע לַחברה שאני נמצאת אצלה, ש-ת' ואני רבים הרבה.
אמרתי לה שאם אנחנו לא רבים זה בד"כ בזכותי, כי אני עושה עם עצמי עבודה לא להתעצבן מדברים שהוא אומר.

היא הסבה את תשומת לבי לכך, שבעצם, אם כשאנחנו לא רבים זה בזכות זה שאני לא רבה, זה אומר שכשאנחנו כן רבים - זה בגלל שאני רבה.
חשבתי על זה: אני מרגישה שהוא לא עושה כ"כ עבודה עם עצמו בעניין כמו שאני, ושאם לא הייתי נמנעת מלריב, אז היינו רק רבים.
מצד שני, זה שאני יכולה לעשות משהו כדי למנוע ריב, זה אומר שכשכן יש ריב אז אני (גם) הייתי אחראית לייצר אותו.

זאת אומרת שאם אני אומרת שכשאנחנו לא רבים זה בזכותי, זה אומר שכשאנחנו כן רבים זה בגללי. (שהרי יכולתי למנוע את זה.)
הייתי רוצה להגיד 'גם בגללי' ולא פשוט 'בגללי'. אבל איכשהו זה נראה שאם יש לי אפשרות לנהוג כך שזה לא יקרה, וזה כן קורה - אז זה כן בגללי.

המחשבה הזו שהיא העלתה בפניי הפתיעה אותי !
בהתחלה התנגדתי, אך אח"כ הבנתי את הרעיון שבזה.
תמיד חשבתי שבגללו אנחנו רבים ובזכותי אנחנו לא רבים. עכשיו מתברר שיש לי אחריות על שני הכיוונים.

(או להפך, אם אני אומרת שרבים בגללו, אז זה אומר שכשלא רבים זה בזכותו. כלומר, אני לא יכולה להגיד שאני אחראית רק על כיוון אחד מהשניים. )

[סוסת_פרא*]

אני נורא נמשכת לבלוגים של אנשים עם צרות ואנשים בדיכאון וכל מיני כאלה.
מעניין למה.

[סוסת_פרא*]

קודם כשכתבתי פה, אז שמעתי את הכלבה נובחת בלי הפסקה.
בגלל שאני רגילה שהיא נובחת על שטויות, אז לא התייחסתי.
לרגע שאלתי את עצמי: 'אולי בכל זאת זה לא רגיל. מה אם יש גנב בבית?' אבל לא נראה לי הגיוני, ושקעתי שוב בכתיבה.

אחרי חצי שעה כשחברתי חזרה הביתה, אז שוב שמעתי את הכלבה נובחת מאוד. הסתכלתי, ובכניסה לחדר השינה היה נחש קטן.
הכלבה עמדה ונבחה מולו, והחתולה התקרבה ממש אליו ורקדה איתו איזשהו ריקוד משונה. הנחש התפתל לתוך עצמו, הרים את הראש ועשה קולות של 'תססססס, תסססס'.

קצת נבהלתי. גם חששתי שהוא יחליק מתחת למיטה או למקום שקשה להוציא אותו, ולא נדע מה לעשות.
גם ככה לא ידעתי מה לעשות.
חשבתי להעיף אותו החוצה עם מטאטא, אבל לא ידעתי אם זה דבר חכם לעשות.

חברתי מהר קראה לשכן, והוא מיהר להגיע עם שני בניו הגדולים.
אחד מהם קבע שזה צפע. למרות ש-לי סיפרו שלצפע יש מעויינים על הגב, והוא לא נראה כזה.
חשבתי שהגיוני לתפוס אותו ולהוציא החוצה.
אבל הם החליטו שצריך להרוג אותו.
בגלל שלא ידעתי אם הוא מסוכן או לא, אז לא התווכחתי איתם. גם ככה, לי לא היה מושג איך מוציאים.

אחד הבנים הביא בול עץ גדול, ומחץ לנחש את הראש.
אח"כ גרפתי אותו החוצה עם המגב, ונשארו סימנים של דם.

היה לי קצת חבל. אפילו עצוב לי עכשיו.

אח"כ הסתכלתי עליו יותר מקרוב. הוא בערך באורך חצי מטר, והוא חום ויש לו לאורך הגב כתמים שחורים, קצת עגולים. (את צורת הראש כבר אני לא יכולה לראות ). (מישהו יודע לנחֵש? ניחוש נחָש?)

איכשהו נדמה לי שהוא לא היה ארסי. אבל בכל מקרה זה קצת עצוב.

החתולה עוד המשיכה לשחק עם הגוויה כאילו שזה נחש חי. מרימה אותו באוויר, ואז קופצת עליו. טיפשונת שכזאת.
אחר כך אני העזתי ונגעתי בו. הגוף שלו כזה רך, והרגיש כאילו מרוקן מבפנים.

אני אחר כך אמרתי סליחה לכלבה שלא הקשבתי לה.
אבל נזפתי בה שאם היא כל הזמן קוראת 'זאב, זאב' אז אני לא אשמה.
מה שכן, אני חושבת שבפעם אחרת אהיה יותר עירנית, אם כלב נובח ככה בלי הפסקה.

***********

אני קצת הייתי לא מרוצה מעצמי בסיטואציה. זה משהו שאני מכירה על עצמי הרבה פעמים.
כשקורה איזה משהו שצריך להגיב מהר, אני נוטה להיכנס לשיתוק, ובמיוחד אם יש איתי עוד מישהו - אני סומכת עליו שיידע מה לעשות.
גם המוח שלי לא עובד במקרים כאלה מספיק מהר ומספיק יצירתי. הוא נהיה קהה כזה.
זה אומר לטובה גם - שאני לא נכנסת לפחד. אני כאילו שאננה כזאת.
כי משום מה נדמה לי שאם יש עוד מישהו איתי, אז הכול כבר יהיה בסדר.
אבל אני גם בד"כ לא פועלת, ומחכה שהאחרים יטפלו בעניין.
נגיד, לקרוא לשכן ממש לא עלה בדעתי. רעיון הכי פשוט בעולם.
ורק עמדתי שם כמו איזה אהבלה מנסה לחשוב מה אמורים לעשות עכשיו, ולא עלה לי שום דבר לראש.

גם למשל כשאני נוסעת באוטו, אני לא מרגישה כמעט אף פעם פחד מתאונה, כי אני באיזושהי צורה סומכת על הנהג.
אולי איפשהו בתוכי אני מרגישה כאילו שאני קטנה, וכולם גדולים - והם ב-טח יודעים מה לעשות.
לא יודעת מאיפה זה בא לי.
מה עושים עם זה.
איך לגדול.

להתבוננות.....

[סוסת_פרא*]

החברה אמרה שהיא כבר 3 שנים כאן, עוד שבוע היא עוזבת, וזו פעם ראשונה שנכנס לה נחש הביתה.

מעניין אם זה אומר משהו שזה קרה דווקא כשבאתי.
ואם כן, אז מה.

[סוסת_פרא*]

כאילו שאני קטנה, וכולם גדולים - והם ב-טח יודעים מה לעשות

אולי בגלל זה גם, הרבה פעמים אני מדמיינת את הנשים בבאופן מבוגרות הרבה יותר משהן באמת.
כי למרות שחלק גדול מהן קטנות ממני, אני מדמיינת אותן גדולות ממני. נגיד, בנות 45.

זה קצת השתנה. פעם זה היה ממש קיצוני. היום כבר הבנתי שרובן צעירות. וגם בגלל שגדלתי פנימית, אז הפער הצטמצם.

[סוסת_פרא*]

אני רוצה לספר על ההתקדמות שלי עם 'צעד קטן לשינוי גדול' שכתבתי על זה לא מזמן.
אני ממשיכה עם צעדים קטנים בתרגול נשימה.
התחלתי מסיבוב אחד של נשימה, ובערך פעם בשבוע הוספתי סיבוב.
אז אתמול עליתי ל-4.

לשמחתי כמעט כל יום אני זוכרת ועושה.
כדי להקל על עצמי בנוסף, אז החלטתי שגם אם לא בא לי לעשות את זה 'כהלכתו', אני יכולה לעשות את זה אפילו בסתם ישיבה, לא בישיבת מדיטציה, או אפילו בשכיבה במיטה (נגיד שנזכרתי אחרי שנכנסתי כבר לישון, וממש לא מתחשק לי לקום).
אבל כמעט תמיד אני כן עושה בישיבה מזרחית, 'כמו שצריך'.

מה שכן, כשאני כבר עושה זה עושה חשק לעוד.
אבל בגלל שהחלטתי ש'אסור' יותר מהמוקצב - אז אי אפשר.

זה גרם לי שפתאום התחשק לי לשבת למדיטציה אחרי הנשימות.

ופתאום, בשבועיים האחרונים אני מוצאת עצמי כמעט כל יום יושבת למדיטציה. ולפעמים כמה פעמים ביום. !!!! וואו !

אני שנים שנים שנים רוצה לעשות מדיטציה. אבל הרבה פעמים שהתחלתי התייאשתי. או שבכלל התקשיתי להביא עצמי לעשות זאת.
אז עכשיו פתאום זה בא לי לבד.

אני מודה שאני לא מרגישה שאני באמת נמצאת במדיטציה. אבל אני לפחות יושבת למדיטציה. מתוך כוונה להיות.
המוח בטח לא מתרוקן. רוב הזמן המחשבות נודדות.
אם אני רוצה לפחות להתבונן בהן - גם זה רוב הזמן לא מתממש. אני הרבה שוכחת שאני במדיטציה.
מלבד זאת, שחלק גדול מהפעמים אני מתחילה 'לנקר' וממש לא שולטת בזה.

אבל עדיין, אני שמחה מאוד שאני מתמידה בלשבת.
ולפעמים כן יש לי רגעים שאני יותר צלולה, ולמרות המחשבות מצליחה לזכור שאני במדיטציה, ולראות כל דבר כחלק מהמדיטציה.
כל מחשבה, או כל תחושה בגוף, או כל צליל רקע, או דגדוג של זבוב, עקיצת יתוש, צלצול טלפון, או כל מיני דברים שנחווים כהפרעה - אני מצליחה לראות כחלק מהמדיטציה.
ואז אני מקבלת כחלק מהמדיטציה גם את המחשבות ש'מתברחות' וגם את ההירדמויות.
לפעמים אני מצליחה בכך....

אולי ייצא מזה משהו בסוף, מי יודע.


(- זה לא איש ישן, זה איש עושה מדיטציה ! )

[בן_עמי*]

[חוחית*]

הנחש שתארת מתאים להיות מטבעון (מה שנקרא נחש מטבעות) והוא בהחלט לא ארסי, אבל כשלא יודעים את זה קשה לא לחשוש מארסיותו. אני תוהה האם אני הייתי יודעת לזהות ברגע האמת, אף על פי שאני יודעת איך נראה צפע ואיך נראה מטבעון.

אהבתי מאוד את הפוסט על המדיטציה, מדיטציה היא בהחלט לא מצב שאפשר ללחוץ פליי ולהתחיל וכל הדברים שתארת הם הדרך להשקטת התודעהוכמו תנודות התודעה, גם זה בא בגלים, שניה של שקט, אח"כ שתיים וכן הלאה ובין לבין הרבה רעש.
@}

[סוסת_פרא*]

תודה חוחית.
איזה כיף לראות אותך פה.

עשיתי חיפוש בגוגל על הנחש שאמרת 'מַטְבְּעוֹן'.
לא יודעת, חלק מהם לא נראו הכי דומים.
מצאתי תמונה של אחד שנראה די דומה, שנקרא 'מטבעון מדבר':


אבל ראיתי שכתוב שמטבעון זה 'נחש עבה ומגושם', ואילו שלי היה דק ועדין. (אולי זה קשור לזה שהוא היה קטן).

אם זה אכן מטבעון, אז באמת הוא לא ארסי. חבל שהרגנו.

החתולה שוב הביאה את הגוויה למרפסת בלילה, ועכשיו כדי להשוות לתמונה תפסתי אותו בזנב והכנסתי אותו לחדר. דוחה שכמוני.
הראש שלו מרוצץ, והגוף כבר מתחיל להיות נוקשה.
לפני כן בכלל לא העזתי לגעת בנחשים (רק לאחרונה נתנו לי להחזיק 'שלוון' קטן, חי).

מה שמצחיק, אני מחזיקה אותו רחוק מהגוף, מתוך איזה פחד משונה שהוא יכול פתאום להתעורר לתחייה, ולהתנקם בי.

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

אולי בגלל זה גם, הרבה פעמים אני מדמיינת את הנשים בבאופן מבוגרות הרבה יותר משהן באמת
איזה קטע.
גם אני ככה ולא רק בבאופן. בכל מקום אני חושבת שאני הכי "קטנה" ובסוף אני הכי גדולה...
זה כאילו שאני לא מאמינה שאני כבר ב"מבוגרים" ותמיד נדמה לי שאני ילדה!

[סוסת_פרא*]

אחרי שכתבתי הנ"ל, לא יכולתי להתאפק ויצאתי למרפסת לבדוק את 'תכולת' גופו.
לא מצאתי סכין, אז לקחתי משהו ממתכת לא הכי חד ונלחמתי עם זה. עור של נחש, כמסתבר, הוא די חזק.
מה שגיליתי, נדמה לי: קיבה, ומעיים כמעט לאורך כל הדרך.
מצאתי את הפתח של המין. ראיתי חור. זה בטח אומר שזו נקבה? אז איך נראה של זכר?
בכל מקרה, כשהגעתי לחור ופתחתי אותו, הרגשתי כך לא נוח לחטט לה באיבר המין, נראה לי לא הולם. אז עזבתי.
אני מקווה שהיא לא כועסת עליי ש'התעללתי' בגופה שלה. פשוט חשבתי שזו הזדמנות לראות מבפנים.

אף פעם לא ידעתי שאני מתעניינת בנחשים או באנטומיה.

[סוסת_פרא*]

איבר המין שלה נראה כזה, כמו כּוּס. עדין כזה. איבר נשי.
מעניין אם היא נהנית מיחסי מין. (נהנתה, הכוונה. )

[מתחדשת*]

אני שואלת את עצמי אם כשאת מסתכלת על תמונות של צפעים, גם אז את יכולה להיות בטוחה שזה לא דומה.
למשל:


(אני עוד חייבת לך הסבר על החלום, לא שכחתי...)

[סוסת_פרא*]

קוסמת, נחמד לגלות שיש מזדהים. חשבתי שרק אני מצחיקה כזו.

**********

בעקבות המפגש עם הנחש והחיפוש בגוגל, היו לי הרהורים.
חשבתי על כמה הרבה דברים אני לומדת בטיול, ושיחד עם זה, אלו רק 'טעימות'.
שלמשל, הייתי רוצה לדעת הרבה יותר על נחשים. הייתי רוצה לדעת אנטומיה.
כ"כ הרבה דברים הייתי רוצה לדעת. והחיים כ"כ קצרים.

תמיד אני חושבת שהלוואי והייתי חיה איזה 5000 שנה.

אז הייתי יכולה ללמוד להשתלם ולהתפתח כמעט בכל תחום שאני רק רוצה. ולממש את עצמי בהמון תחומים.
לכל תחום הייתי מקדישה לפחות כמה שנים מושקעות, שבהן הייתי מתעסקת כמעט בדבר הזה בלבד.
נניח הייתי מקדישה כמה שנים ללימוד ציור, הכי לעומק שאפשר, כמה שנים ללימוד ריקוד - בעצם בכל הסגנונות - לכל סגנון הייתי מקדישה כמה שנים, כמה שנים טובות רק לטיול בעולם ולהכיר את כל המקומות האפשריים, כמה שנים טובות לישיבה במדיטציה באיזה מנזר.
הייתי לומדת את כל אמנויות הלחימה, יוגה לעומק, את כל שיטות הריפוי האפשריות.
כמובן, לימוד טנטרה ארוך ומעמיק.
התנסויות מיניות כמה שיותר.
הייתי יכולה לבחור חלק גדול מהזמן להיות לבד, ולעשות את הדברים שאני רוצה. ורק כשהייתי מרגישה מוכנה - הייתי מקימה משפחה. ואז כמובן שהייתי מקדישה כמה שנים טובות רק למשפחה, ולא הייתי צריכה 'לקמבן'.
היה לי את כל הזמן שבעולם לכל הדברים שבעולם.
בין לבין, כמובן, הייתי קוראת את כל הספרים האפשריים.
ואחרי כל זה לא בטוח שהיה נשאר לי משהו מה-5000 שנה ללימוד על נחשים , אבל אם כן - אז הייתי לומדת גם על נחשים.
אני מאמינה שהייתי לומדת גם דברים שלכתחילה לא נראים לי הכי מעניינים.
כי, כרגע, כשהזמן קצר - אני מעדיפה לבחור במה שמעניין אותי יותר. אבל אם היה לי את כל הזמן שבעולם - אז יכולתי לנסות גם דברים שלא נראים לי הכי.
אולי הייתי מנסה את כוחי למשל בנגרות. במכונאות. באדריכלות. במה לא.

הרבה פעמים אני מפנטזת על זה.

**********

אבל קודם, כשחשבתי על זה, עלה יחד עם זה גם התסכול המוכר - שכרגע אין לנו 5000 שנה, ושאני לא יכולה להספיק את הכול !
זה הרבה פעמים מתסכל ומעציב אותי.

עכשיו עלתה בי מחשבה חדשה (נדמה לי שכבר חשבתי אותה פעם, אבל שכחתי ):
שאם אני רואה את עצמי כיחידה נפרדת - אז באמת ההספקים שלי בעולם הזה הם כלום שבכלום. וזה באמת שיא התסכול.
אבל ! אם אני רואה את כל האנושות כיחידה אחת - אז בעצם אנחנו משלימים אחד את השני. וזה לא סתם שכל אחד מוצא לו תחום להתמחות בו ולהתקדם בו - כי כך כל האנושות כיחידה אחת מתקדמת.
ואם אני בעצם לא רק אני, אלא הכול וכולם - אז אני לא מפסידה כלום. זה קורה ! כל הזמן !

המחשבה הזו נחוותה לי כמרגיעה ומנחמת.
וכבר אמרו חכמינו: 'לא עליך המלאכה לגמור...' - אולי לזה הם התכוונו.

ואסיים בשיר של רומי שנראה לי קצת קשור, שראיתי אתמול מצוטט בדף לאן מובילה המודעות (ציטטה איך זה יכול להיות).
השיר מאוד דיבר אליי (להבנתי, הדובר הוא אלוהים):

• כאשר אתה עם כולם חוץ ממני,

אתה לא עם אף אחד.
כאשר אתה רק איתי,
אתה עם כולם.
במקום להיות עסוק כל כך בכולם,
היה כולם.
כאשר אתה נהיה כה רבים,אתה כלום.
ריק.*

[חדשה_ישנה*]

סוסת פרא, לפעמים אני מרגישה שאת כותבת אותי... ועוד בצורה כל כך חיה וזורמת...
מזדהה במיוחד עם הרצון האדיר לדעת הכל, ללמוד הכל...
את מקסימה @}

[החיה*]

_אני נורא נמשכת לבלוגים של אנשים עם צרות ואנשים בדיכאון וכל מיני כאלה.
מעניין למה._
את או מזדהה או מתנחמת או מקבלת פרופורציות או מרחמת או משהו בסגנון.
ותודה על הציטוט מהדף שלי שלא קוטלג כבלוג. אכן שיר טוב.
אני קוראת אותך לפעמים אבל קצת קשה לעמוד בקצב שלך.
אני נתקלת הרבה בחלומות שלך ובנסיונות הפירוש.

[בן_עמי*]

בס"ד
החיה,
את אותה החיה מהדף של הישתלטות על מיבנים נטושים? סקוטינג?
את כותבת מעניין, אבל את נאלמת לזמן מאוד ארוך..

[סוסת_פרא*]

חדשה ישנה, תודה, כיף לשמוע...
תודה גם לך 'החיה'.

[סוסת_פרא*]

אני הבנתי אתמול שלמרות שאני מאוד משתדלת לצמוח רוחנית, ובין השאר זה אומר שבבפנים בפנים אני מאמינה ויודעת שקינאה זה משהו מיותר, ומאוד מתחברת למשל למה שכתוב בדף הינאה אפשרית -
אבל ! בנפש שלי זה לא עובד. לא כרגע.

אני פועלת בשני רבדים שלא תמיד יש קשר ביניהם: הרוחני, והנפשי-רגשי.
הרוחני זה קשור יותר לפנימיות שלי, לנשמה וכו'.
הנפשי-רגשי - לילדה הקטנה שבתוכי.

אני הבנתי שאני מגדלת פה ילדה קטנה !
וכרגע היא לא יכולה לא לקנא. היא עדיין לא בנויה לזה. היא עדיין זקוקה, כי היא קטנה.
אני צריכה להתחשב בה !

אולי זה בגלל שפעם פעם כשהיא הייתה בגוף קטן, אף פעם ההורים לא נתנו לה לגיטימציה למה שהיא צריכה, למה שהיא מבקשת.
לכן היא לא הצליחה לגדול. לכן היא ממשיכה לבקש...
הבקשה הטבעית של ילד לקבל את התשומת לב שהוא זקוק לה. התחושה הטבעית שלו שהוא מרכז העולם.
לא ניתַן, ולא קיבל לגיטימציה אפילו לרצות זאת.

אז הצורך - להיות במרכז תשומת הלב, אפילו עבור אדם אחד בעולם הזה, הוא קיים והוא חזק ועוצמתי !
אני לא יכולה להילחם בו. אולי אני גם לא רוצה להילחם בו.
אני רוצה לתת לעצמי - לילדה הקטנה הזו את מה שהיא מבקשת. לתת לעצמי בכלל לרצות את זה, ולבקש את זה, ולהרגיש ראויה לקבל את זה.
שקשר אחד כזה בעולם, שבו הבלעדיות היא בשבילי, הנאמנות היא קודם כל כלפיי, האכפתיות, המחשבה - כלפיי ועבורי - שקשר כזה יהיה לי טבעי כמו לשתות כוס מים.
למה בכלל השאלה על זה?
למה לשפוט את עצמי שזה כאילו לא רוחני מספיק לרצות את זה?!

אני רוצה להגיע למקומות רוחניים גבוהים, אבל הילדה שבי צועקת את מה שלא קיבלה.
זו טעות שאני מנסה לעקוף אותה.
זה מה שהיא רוצה - וזה מה שהיא תקבל.

[סוסת_פרא*]

חדוות הלעיסה:
כבר הרבה זמן בא לי לפתוח דף שנקרא חדוות הלעיסה, או חשיבות הלעיסה, או משו כזה.

כבר הרבה שנים אני יודעת שמאוד מאוד חשוב ללעוס.
בן אורי אומר 'לשתות את המוצקים ולאכול את הנוזלים'.
הווי אומר, ללעוס את המוצק עד שהוא ממש נוזל ורק אז לבלוע. ואת הנוזלים, לערב כל שלוק עם הרוק טוב טוב לפני שבולעים.

מאוד מאוד חשוב שהאוכל יתערבב עם מספיק רוק לפני שהוא מגיע לקיבה.
וגם שיגיע מעובד לחלוטין - עוד לפני שהוא מגיע לקיבה.

שמעתי פעם על רופא שהצליח לרפא אנשים ממחלות קשות רק ע"י שלימד את מטופליו ללעוס היטב היטב היטב.
נדמה לי שהוא עצמו ריפא את עצמו כך מאולקוס.
כשאני אומרת ללעוס היטב, שמעתי נדמה לי שיש מי שאומר - יותר ממאה לעיסות לכל נגיסה של אוכל !
נשמע קשה, הא?

טוב, אולי לא הייתי מתחילה בכזה הרבה (בכמויות שאני אוכלת זה ייקח לי את כל היום ), אבל הייתי רוצה ללעוס.

יש לי רשימה של כמה דברים שמחכים שיום אחד אני אעשה אותם. בעיקר:

• ללעוס כמו שצריך.
• לנשום כמו שצריך.
• להיות ברגע.

זה מסוג הדברים שאני נוהגת שוב ושוב לומר לעצמי: 'לא עכשיו, לא היום, עכשיו אני ממהרת אז אני לא יכולה, עכשיו אני לחוצה אז אני לא יכולה, בפעם אחרת....'
והחיים עוברים....

אז, כמו שבעזרת 'צעד קטן לשינוי גדול' התחלתי לתרגל נשימות,
חשבתי לנסות לעשות גם צעד קטן בנושא הלעיסה.

שמתי לב שכשאני אומרת לעצמי 'בוא נספור כמה לעיסות אני לועסת' - אז מספר הלעיסות גדל פלאים.
נניח שבמצב רגיל הייתי לועסת 7 לעיסות, כשאני סופרת, באופן אוטומטי זה עולה ל-15, 20, 30 לעיסות. רק מעצם המודעות.

אז החלטתי לנסות משהו בקטן קטן:
כל יום, בארוחה אחת - ב-3 נגיסות הראשונות לספור את מספר הלעיסות.

אני רואה שאם בנגיסות הראשונות אני סופרת, או אפילו סתם לועסת הרבה, אז אח"כ בלי לשים לב אני ממשיכה ללעוס הרבה.
אבל אני לא חייבת. רק בנגיסות הראשונות.

ואם זה יהיה לי קשה, אני אעזוב את זה. כי כרגע הדבר הראשון שאני מחוייבת אליו מבחינת התרגול 'הקטן' - זה הנשימות.

בהצלחה לי.

[עדינה_ניפו*]

נכנסתי להציץ רגע בבלוג שלך (ראיתי מה כתבת לניצה ומצא חן בעיניי)
אז קראתי את הפוסט האחרון שלך ואני בדיוק חושבת על נושא הלעיסה בימים האחרונים,
מוטרדת מהלעיסות הקצרצרות שלי.

יופי, כיף לי לקרוא ואנסה לאמץ את השיטה שלך כניסיון להיזכר בזה בתחילת הארוחה.

שבת שלום ומבורך סוסת פרא !!!!

[בן_עמי*]

[בן_עמי*]

התכוונתי ל- .. אבל אי אפשר לארוך..

[סוסת_פרא*]

תודה לך עדינה, ברוכה הבאה , ובהצלחה.
תודה גם לך בן עמי.

**********

עשיתי אתמול אימון 'סינרגיה' בטלפון עם מישהי מהאתר (לחיות סינרגיה).
זה מאוד מזכיר לי את העבודה של ביירון קייטי, שאני מכירה היטב ואוהבת. אבל משהו בזה קצת שונה (יותר מורכב בשבילי?).
על כל פנים, רציתי לנסות.
עשיתי את זה על רגש קינאה שעלה עם ת', שעורר בי כאב.

המחשבה שגיליתי: 'אני רוצה להיות מרכז העולם לפחות עבור מישהו אחד'.
'כואב לי שאני רוצה להיות מרכז העולם לפחות עבור מישהו אחד - וזה לא קורה'.

כשאני הופכת את המחשבה כלפי עצמי, (ועם ניסוח מחדש שלי) יוצא: 'אני רוצה להיות מרכז העולם עבורי, וכואב לי כשאני מרגישה שאני לא'.
(אני בכוונה לא כותבת את המשפט מדויק כמו שהיא אמרה לי, אלא מה מזה שמדבר אליי כרגע.
המשפט שהיא ניסחה לי במקור: 'אני מכאיבה לעצמי כשאני מאמינה למחשבה שאני רוצה להיות מרכז העולם עבורי - ואני לא'. משפט קצת מסובך לי.)

אז, 'אני רוצה להיות מרכז העולם עבורי, וכואב לי כשאני מרגישה שאני לא' -
זה מתחבר לי למקום ש:
א. אני לא נותנת לעצמי לגיטימציה להיות 'המרכז', כפי שהייתי רוצה, ולומר את הרצונות שלי כפי שהם, מפחד להיחשב ל'אגואיסטית'. לא נותנת לעצמי לגיטימציה לבקש את כל תשומת הלב שאני רוצה, מפחד להיחשב ל'אגוצנטרית' וכו'.
ובמיוחד אם יש מישהו שלכאורה 'סובל יותר ממני' או 'צריך יותר ממני' - אז קול שבי אומר: 'אגואיסטית אחת, את לא יכולה לשים את עצמך בצד לרגע?'
ב. אני מתקשה להיות 'נקודת ההתייחסות' של עצמי. כלומר, שאני אהיה מרכז העולם בשבילי - כדי לקבוע נגיד אם אני טובה מספיק, אם אני יפה מספיק, אם אני חכמה מספיק. אני נשענת על נקודות התייחסות חיצוניות - שהופכות אותן בעצם למרכז, במקום שהכול ינבע ממני.
ג. את זה עכשיו אני רואה - שאני לא מצליחה להתמלא מספיק מהאהבה של עצמי, ש{{}}אני אהיה מרכז העולם בשבילי שממנו אני שואבת אהבה, ואני רוצה לקבל את האהבה ממקור אחר.

אז מצאתי כאן 3 נקודות שבהן אני מתקשה להיות 'מרכז העולם' עבור עצמי.
וזה כואב.

זה מה שעלה מהפיכה של המחשבה הראשונית. (כל זה פיתוח אישי שלי למה שעשינו. לקחתי את מה שעשינו ביחד ועיבדתי את זה בדרך שלי).

*************

המשך:
היא שאלה אותי: למה זה מכאיב לא להיות במרכז?
התשובה שעלתה לי: שאני מרגישה לא חשובה. שהקיום שלי לא משמעותי. כאילו אני לא קיימת.

זה הפתיע אותי לגלות, שאני חושבת שמה שהוא לא במרכז - הוא לא קיים. כאילו אין צד. אין אפשרות להיות קיים ב'צדדים'.
זה או שאתה במרכז ואז אתה קיים, או שאתה בצד ואתה לא קיים.
ושכשאני זזה אפילו מילימטר מהמרכז - אני כאילו מתאדה. אין חשיבות לקיום שלי.
ועכשיו אני מבינה, שאולי לכן אני מרגישה כל-כך חרדה להיות במרכז. כל-כך כואב לי להרגיש שלא.
זה הרי עניין של 'להיות או לא להיות'.
עניין של חיים ומוות.

אז, ניסוח של המחשבה: 'כואב לי כשאני רוצה להיות במרכז ואני לא, כי זה אומר שאני לא חשובה ולא קיימת.'
ההיפוך כלפי עצמי מגלֶה את המחשבה המכאיבה: 'אני רוצה להיות ואני מרגישה שאני לא'. (כי 'להיות קיימת' = 'להיות') (שוב, 'שפצרתי' קצת את הניסוח).

'כואב לי שאני רוצה להיות ואני מרגישה שאני לא'.
לְמה זה מתחבר לי?

• אולי לזה שאני מרגישה מאוד מאוד לא מבטאת את מי שאני באמת.

האני האמיתית רוצה להיות, אבל אני לא נותנת לה, מפחד 'מה יחשבו'. או מפחד לעשות. או פשוט מחוסר מסוגלות לחיות את מה שאני מאמינה בו.
במקום זה - אני מראה חיקוי מטושטש של עצמי. נותנת לעצמי ולאחרים להאמין שזו האמת. שזו אני.
והאני האמיתית קבורה מתחת, עמוק עמוק מתחת לכל השכבות האלו.
אין לי אפילו מושג מי היא.
אני יודעת שיש שם משהו הרבה יותר גדול, אבל הוא לא נראה לעין. וזה מכאיב.
לפעמים אני מרגישה שהחיים עוברים לידי.

• ואולי לזה שאני מרגישה שהייתי רוצה להיות מאוד מאוד נוכחת בכל רגע - 'להיות'. להיות בהווה. ולעומת זאת אני מלאה מחשבות, דאגות, תשוקות, רצונות, התנגדויות, ואני לא מצליחה פשוט להיות בהווה. פשוט להיות. וזה כואב.

מתוך 'אני רוצה להיות'
לשים לב ל'רוצה'.
'אני רוצה להיות' - זה כוח חיים.
(בזה אני רואה את הכוח החיובי העומד מאחורי הרצון המכאיב שלי 'להיות במרכז'.)

**********

נקודות למחשבה שנשארו לי:

• נגיד, שכילדה, הייתי מקבלת מענה לרצון שלי להיות במרכז - אז מה היה קורה?
• לו הייתה מתממשת הפנטזיה שלי להיות היום במרכז העולם - איך זה היה נראה?
• נניח שבאמת הייתי נותנת לעצמי להיות 'מרכז העולם' עבור עצמי - איך זה היה מתבטא?
• מה זה אומר שאני רוצה להיות? איך זה היה נראה לו הייתי במקום המלא שלי?

[סוסת_פרא*]

כשאני חושבת עוד על 'רוצה להיות', אני שמה לב איך עולה הפחד מלא להיות.

הרבה פעמים כשאני בחברה, אני מרגישה צורך לדבר. שישמעו אותי. שיראו שאני שם. שיראו מי אני. שיראו שאני מיוחדת. שאני חכמה. שאני יפה. שיראו.
כנראה זה בא מהמקום הזה.
כאילו 'כשרואים אותי אני קיימת. ואם לא רואים - אז אני אוויר. ערפל. רוח רפאים'.

וגם, הרבה פעמים כשאני עם עצמי - פתאום משתחררות לי כל מיני צווחות או צהלות כאלה, או קולות משונים ומצחיקים.
יש בזה משהו חמוד.
אבל היום עלה בדעתי שזה עוזר לי להרגיש קיימת.
אני צריכה להזכיר לעצמי שאני קיימת.

אז יש עוד מה לחשוב על הנושא...

[סוסת_פרא*]

מה זה אומר שאני קיימת?
איך והאם אני יכולה לא להיות קיימת?
מה זה הפחד הזה מלא להיות קיימת?

שאלות........

[סוסת_פרא*]

ושכשאני זזה אפילו מילימטר מהמרכז - אני כאילו מתאדה. אין חשיבות לקיום שלי.

הכוונה שלי פה הייתה, שאם אני לא מרגישה במרכז עבור מישהו - אז אני כאילו לא קיימת.
אבל אני יכולה לקחת את זה טיפה יותר רחוק:
'שכשאני זזה אפילו מילימטר מהמרכז של עצמי - אני כאילו לא קיימת, כי אז אני כבר לא אני'.

אם אני זזה מהמרכז של עצמי - אז אני לא הווה בתוך ה'אני' האמיתי שלי.
ושוב, כאן יש את הכאב של 'אני רוצה להיות - ואני מרגישה שאני לא'.

טוב, אבל עכשיו זה אולי רק משחקים ברעיונות.
כי בכל מקרה אין לי כרגע את היכולת להיות במרכז של עצמי בכל יום ובכל שעה. וזו מרגישה כדרישה גדולה מדי.

זה לא ייתכן שרק המרכז נכון וכל השאר לא.
אפשר להיות ממש במרכז, ואפשר להיות קרוב, קרוב פחות, קרוב יותר....

אני מסרבת להתאדות !

[סוסת_פרא*]

דברים חכמים נוספים שהיא אמרה לי:

קודם כל - שחקירת המחשבות - זה בעצם לקלף מחשבה אחרי מחשבה, עד שכל המחשבות יוסרו - ואגלה שאני אור !
שבאמת אני אור, והמחשבות רק כיסו את זה.
הכאב זה לא המציאות, זה המחשבות על המציאות, שמסתירות את האור.
אבל האור הוא אור ! וזה מה שאני !

בנוסף, אמרתי לה שאני רגילה לחשוב על עצמי כ'אגואיסטית' או לפחד שיחשבו כך עליי - בגלל שההורים שלי הכניסו לי ת'מחשבה הזו לראש, שאני 'אגואיסטית'.
היא אמרה שההורים לא הכניסו לי שום דבר לראש,
ושאם ההורים שלי אמרו לי משהו ואני האמנתי - זה סימן שהם הדהדו לי משהו שהיה קיים בתוכי. זה לא התחיל משם.

משפט שחזרה עליו הרבה בהקשר הזה: זה רק אני. אין אף אחד בחוץ !

מצד אחד זה מרגיש לי שאולי היא צודקת שזה לא התחיל משם, אלא כבר היה מצע מתאים בתוכי.
מצד שני, אני חושבת, האם יש ילד אחד שהיו אומרים לו דברים כמו שאמרו לי וזה לא היה משפיע עליו. וזה לא היה מחלחל פנימה. קשה לי להאמין...

אבל אולי, הכוונה העמוקה יותר היא, שאני בחרתי אותם מראש כנשמה, משום שבאתי עם מטען כזה עוד מקודם. ולכן זה מה שחיפשתי אצלם בעצם, שיהדהדו לי את מה שכבר היה בתוכי (מגלגול אחר?).
זה יותר מסתדר לי.

*************

אני מוצאת לזה סימוכין בדברים של שטיינר שקראתי לאחרונה.
הוא טוען שכל הילדות היא חזרה על הגלגול הקודם !!!

זו מחשבה קצת מזעזעת, כי זה אומר *שכל הסבל שלנו שאנחנו מייחסים לפעולות של הורים שלנו - בעצם לא נבע מהם.
ושבעצם, אין את מי להאשים !*

אז למרות שמשהו בדברי שטיינר מרגיש לי נכון, קשה לי לקחת את זה עד הסוף, כי אני רגילה לחשוב ולהאמין ולטעון ולהתלונן - שהכול התחיל מההורים שלי.

בכל זאת, נקודה למחשבה...

[סוסת_פרא*]

זה חוזר ללקיחת אחריות מלאה על החיים שלי.
שזה קצת...בההההה....

[סוסת_פרא*]

דרך אגב, את דברי שטיינר הנ"ל קראתי במאמר אנתרופוסופי שנקרא ornabendor]גיל 5 בראי הביוגרפיה age5[/po].htm והוא מאוד מאוד מעניין בפני עצמו.

באופן כללי, נטען שם כי גיל 5 הוא 'גיל מכונן' בחייו של אדם ('גיל מכונן' הוא גיל שנוכל לראות באופן מובהק השלכות שלו גם בגילאים מאוחרים יותר).
בגיל הזה מתרחש אירוע המביא לידי ביטוי דפוס התנהגות שיאפשר מרגע זה ואילך רק לחלקים מסוימים של הישות האנושית לבוא לידי ביטוי. דפוס התנהגות זה הופך להיות דומיננטי בחייו של האדם, ויבוא לידי ביטוי שוב ושוב כתגובה לאירועים דומים. אפשרויות אחרות של התנהגות מוכחשות ומוסתרות, ולמעשה לא יהיו נגישות יותר לתודעה עד לשלב מאוחר יותר בחיים.

בכל אחד מהגילאים המכוננים בחיים אפשר לזהות אירוע מייצג, שבניתוח מדוקדק שלו אפשר לאתר את הדפוס שמשתמר להמשך החיים. [...]

הדפוס הזה של האירוע של גיל חמש ושל התגובה אליו, מצביע על משהו שבאנו איתו מחיים קודמים. (וכאן נכנסת הטענה של שטיינר שכל הילדות היא חזרה על חיים קודמים).

הבנה של משמעותו של גיל חמש מאפשרת לנועץ בתהליך העבודה הביוגרפית להתבונן בדפוס התנהגות שלו בחיים ולבחון אותו בחינה מחודשת. הבנה נכונה של אירוע מגיל זה יכולה לפתוח אפשרות לחופש חדש. [...]
בדרך כלל החלק המוכחש נסתר בזמן הזה מהילד, ורק בעזרת עבודה מודעת בגילאים מאוחרים אפשר להעלותו לתודעה. [...]

כולנו עושים פה על פני האדמה את הדרך לכיוון התפתחות ותובנה הולכת וגדלה של המשמעות הרוחנית של מהלך חיינו. במהלך התפתחותי זה אנו נדרשים בין היתר לוותר על דפוסי חשיבה והתנהגות שלא רלוונטים כבר לחיינו הבוגרים, אבל ששרתו אותנו נאמנה בחלק הראשון של החיים

[סוסת_פרא*]

(דרך אגב, לדעתי כדאי מאוד לקרוא את המאמר המלא שהבאתי בקישור)

כשאני מנסה לחשוב מה היה האירוע המשמעותי שקרה לי בגיל 5, אני מעלה מקרה מסוים (מקווה שאני אכן זוכרת נכון מבחינת השיוך לגיל):

בגן הילדים הייתי ילדה די מפוחדת ולא מקובלת. אולי אפילו 'דחויה' במידת מה.
למרות שהבית לא היה ממש קרוב לגן, זה היה רגיל ונתפס כטבעי בעיני הוריי שאני כילדה קטנה אחזור מהגן לבד.
יום אחד כשחזרתי מהגן עם חברה ובידינו ציורים שעשינו בגן (וכמובן רצינו להראות אותם בגאווה בבית), התנפלו עלינו בדרך ילדים מהגן ואחיהם הגדולים (נדמה לי שהיו 2 ילדים מהגן ו-2 גדולים יותר), הרביצו לנו וקרעו לנו את הציורים היפים.
אני הרגשתי שהרביצו גם לה בגללי. כי היא כן הייתה מקובלת בגן, ושהם בעצם התכוונו אליי.
אחרי שהם הלכו, ונשארנו שתינו עם הציורים הקרועים שלנו, הייתי ממש בהלם והרגשתי מאוד מושפלת ועצובה. נדמה לי שהיא ניחמה אותי...
בבית סיפרתי לאמא.
הייתה לאמא שלי אידאולוגיה לא להתערב ולתת לילד להסתדר לבד.
לכן היא אמרה לי לגשת למחרת לגננת ולספר לה, ולומר לה שאמא אמרה שתשלח אותי ראשונה מהגן ואותם אחרונים, כדי שאספיק להגיע הביתה לפני שהם יוצאים מהגן. (אני לא זוכרת אם רק אמרה לי לומר זאת, או שנתנה לי פתק לתת לגננת).
בכל אופן, למחרת ניגשתי לגננת בדחילו ורחימו. (ממש הייתי פוחדת לדבר עם 'אנשי סמכות', ומאוד פחדתי לדבר איתה).
היא הסכימה ושלחה אותי ראשונה.
אני הייתי חולמנית כזו, והלכתי הביתה לאט לאט, 'סופרת מרצפות' כמו שאבא שלי היה קורא לזה .
פתאום, כשהייתי כבר קרוב לבית, ראיתי אותם מרחוק. התברר שהם כבר עקפו אותי והיו במרחק מה לפניי.
נראה שהם כבר לא העזו לגשת אליי מפחד מהגננת, אך הם עמדו ולגלגו לי מרחוק. נדמה לי שהם גם לגלגו על שהלשנתי עליהם, ועל שזה כאילו לא עזר לי.
לזכרוני, בדיוק הייתי באמצע ללכת בשיווי משקל על אבני השפה, ומרוב שרציתי לא להראות שאכפת לי מהם, אז תוך כדי שהלכתי פתאום מעדתי, וצחוקם רק התגבר.
הרגשתי מאוד מאוד מושפלת.

אם אני מנסה לחשוב מתוך כל האירוע הזה, מה היה המוקד של האירוע - נראה לי שזה היה הרגע שבו רציתי להראות שלא אכפת לי מהם, ודווקא בגלל זה נפלתי, והם צחקו יותר, ותחושת ההשפלה והעלבון.

אני מנסה לחשוב, איזה דפוס חוזר בחיים שלי אני יכולה לראות מהאירוע הזה?

(אני צריכה לחשוב על זה. הארות יתקבלו בברכה...)

[סוסת_פרא*]

_בדיוק הייתי באמצע ללכת בשיווי משקל על אבני השפה, ומרוב שרציתי לא להראות שאכפת לי מהם, אז תוך כדי שהלכתי פתאום מעדתי, וצחוקם רק התגבר.
הרגשתי מאוד מאוד מושפלת._

אז איזה דפוס חוזר בחיים שלי אני רואה באירוע הזה?
מנסה את כוחי... :

שמה שאנשים אומרים עליי יכול להוציא אותי משיווי המשקל.
אני יוצרת לעצמי איזה שיווי משקל, איזה איזון פנימי עדין, והוא יכול פתאום בקלות להתערער מול הפחד מהלגלוג של האנשים.
שאני מאוד נתונה לשיקולי 'מה חושבים', ופוחדת להיראות נלעגת.

אני מצד אחד מנסה 'להיות בסדר', ומצד שני 'להיראות קולית', 'שלא אכפת לי'.
ככל שאני יותר מנסה להיראות שלא אכפת לי - ככה אני יותר נופלת, והחולשות שלי נחשפות.

אולי גם זה שאני כאילו אחת מול רבים. לבדי במערכה... (גם בלי אמא לגונן)

אולי גם הילדים המלגלגים הללו מייצגים קולות בראשי שהולכים איתי ומלגלגים עליי על כל צעד ושעל. (את כזאת, את כזאת, את כזאת...)

אולי שמול הילדים הללו התחושה שהייתה בי היא שאני באמת לא בסדר ואני ראויה ללגלוג. (גם שהתביישתי בזה שהלשנתי עליהם...)

**********

הסיטואציה של נפילה מתוך מחשבה על מה אחרים חושבים, שגורמת לי להתנהג לא טבעי, מזכירה לי גם שלפני כמה חודשים ידיד שלי בא לאסוף אותי מאיזו סדנה.
הוא היה מהעבר השני של הכביש, ואני נופפתי לאנשים מן הסדנא לשלום, והפרחתי נשיקות באוויר, כאילו שהם החברים הכי טובים שלי (- והם בכלל לא היו), באופן שהיה קצת 'לעשות רושם' - שהידיד כאילו יראה איזו חברותית אני ושיש לי חברים. ותוך כדי כך לא שמתי לב, ונתקלתי בבור בכביש, נפלתי ושברתי את הרגל. (תוך כדי נפילה, הספקתי לחשוב 'אוי ואבוי, לא רק שלא עשיתי עליו רושם טוב, עכשיו איזו נלעגת אני נראית...')

וגם בסוף כיתה א' כשהמורה חילקה תעודות, וקראה לילדים אחד אחד לגשת אליה, אז כשהגיע תורי הלכתי במין הליכה מצחיקה לעשות רושם - נפלתי ופתחתי את הסנטר.

אני שמה לב שהביטוי 'לעשות רושם' חוזר כאן.

אז האם זה רק פחד מלגלוג והניסיון לשדר שלא אכפת לי, או שזה יותר מזה - רצון 'לעשות רושם'?

למשל, כשאני רוקדת בחברת אנשים, אני כל הזמן עסוקה באחת משתי המחשבות: או 'האם הם רואים איזה יפה אני רוקדת?' או 'האם הם שמו לב שהתבלבלו לי הרגליים והם חושבים שאני רוקדת גרוע?'. שתיהן מעסיקות אותי באותה מידה.
ולא משנה אם אני חושבת שאני רוקדת יפה ורוצה שישימו לב לכך, או אם אני חושבת שאני רוקדת לא יפה ופוחדת שישימו לב לכך - בכל מקרה, המחשבה שלי נתונה ל-'מה הם חושבים' !

ודרך אגב, אני תוהה למה הביטוי 'לעשות רושם' כרוך אצלי בקונוטציה שלילית?
נראה לי שהייתי שומעת אותו בהקשרים של 'אל תשימו לב אליה, היא רק מנסה לעשות רושם'. כאילו שזה שטויות שעושים כדי למשוך תשומת לב.

כשאני חושבת על זה 'לעשות רושם' - זה בעצם להשאיר חותם. להשאיר חותם בעולם.
אז זה שוב חוזר לי למקום שבו אני רוצה שיראו אותי. רוצה להיות קיימת.

**************

טוב, אני לא בטוחה שעשיתי את הניתוח מי יודע מה, אבל זה מה שיצא לי....

(אנ'לא יודעת גם מה זה יעזור, כי אני למשל לא מצליחה לשלוט בזה שאני חושבת על 'מה חושבים'.
אולי פשוט לא עשיתי את הניתוח בצורה הכי מוצלחת.
אז מה מקדם פה בכל זאת?)

[אמא_ללי*]

הארות יתקבלו בברכה
יכולה להציע לך את מה שעולה בי בקריאה של הזיכרון הזה שהבאת.
זה לא מצב שילדה בת 5 אמורה להיקלע אליו, ובטח לא מצב שהיא אמורה להתמודד איתו לבד בלי הגנה של הורה. וכשילד נקלע למצב של חוסר אונים כזה (ומן הסתם זה לא היה מצב חד פעמי, אלא סיטואציה שמשקפת דפוס שלם של יחסים ואלמנטים בדרך שבה גידלו אותך), משהו בבטחון הכי בסיסי בעצמנו ובעולם נפגע. ואני חושבת שלכן יש לך עכשיו את כל העבודה הזאת, של לגדל את הילדה הפנימית שלך ברוך ובחמלה ובאהבה וקבלה ללא תנאי. כי לא גידלו אותה(ך) ככה וכל הצרכים האלה נותרו ללא מענה.
כילדים אנחנו כמהים לאישור הזה, ואם אנחנו לא מקבלים אותו, אז ברור שנישאר "תקועים" על העיסוק במה אחרים חושבים עלינו ואיך אנחנו נתפסים בעיניהם, וברור שננסה בכל כוחינו "לעשות רושם". ועכשיו כאדם בוגר את כבר לא תלויה בהורים שלך ובאישור שלהם, ויש לך את האפשרות (דרך הרבה עבודה קשה....) לשחרר את הדפוסים האלה להבין שאת כבר לא צריכה להוכיח שום דבר לאף אחד.


אז מה מקדם פה בכל זאת?
ההתבוננות על הדפוס. הזיהוי של המחשבות שיש לך, הזיהוי של העיסוק במה חושבים אחרים. זה שלב, וגם אם אין כרגע משהו אקטיבי לעשות, עצם ההתבוננות הזאת מקדמת כי היא כבר שמה אותך במקום אחר. את לא כל כולך עסוקה במה חושבים האחרים, יש לפחות חלק אחד ממך שמתבונן מהצד ורואה את שאר החלקים מתאמצים שיראו אותם ורוצים לשאת חן. מן אי של התבוננות, שהולך וגדל ככל שהתהליך נמשך.

<אני כותבת את הדברים מתוך הזדהות מלאה ועמוקה עם החוויות והתחושות שאת מתארת. ומתוך ידיעה מניסיון אישי שאפשר להתקדם המון בתהליך השחרור, ולהגיע למצב שהמחשבות על מה חושבים כבר תופסות הרבה הרבה פחות מקום מפעם, ואת מקומן ממלאת אהבה עצמית ושלמות. ואני בטוחה שאפשר גם יותר מזה, כי גם אני עדיין מרגישה לגמרי בדרך... >

[רוצה_להיות_אני*]

הרגשתי מאוד מאוד מושפלת.

אני רוצה להגיב - כמובן באיחור - למי שכתבה לך שיש בכתיבה שלך ילדותיות. פתאום נהיה לי קליק - היתה לי גם תחושה מאוד חזקה כזו. בהתחלה נורא נעלבתי לקרוא את זה, זו הרי לא מחמאה,
אבל רגע,
מי אמר שזו לא מחמאה?

את מתמללת את המחשבות שלך, וכן זה ילדותי גם בעיני - ומקסים! זה בדיוק מה שבת ה4 שלי עושה רק שבקול רם. אמ, מה רציתי בעצם להגיד?
שהלוואי ויכולתי לעשות את זה גם. אני חושבת שכולנו עשינו את זה, בשלב זה או אחר, ואז אמרו לנו לא לחשוב בקול רם. את אומרת הרבה דברים שגם אני חושבת ומתביישת בהם, במחשבות ובטח שהייתי מתביישת להגיד. וזה מה שמחזיר אותי לכאן שוב ושוב. אה כן, וגם ההרגשה שאני מקבלת תוך כדי קריאה ותוך כדי החלפת הנושאים שלך,
שאת כותבת כמו שאני מדפדפת באינטרנט!
אם אני רואה משהו מעניין אני מיד פותחת - ולא משנה שלמטה שורת המשימה מבשרת לי שיש לי כבר 15 דפים פתוחים, ונותרו לי רק עוד 5 דקות הפסקה.

טוב, אם לסכם את כל מה שרציתי לומר במילה אחת,
אז @}

<כתבתי בבלוג, ואח"כ העברתי לכאן>

[סגו_לה*]

העיבוד שלך של האימון נהדר !
<ערב חג,אין לי זמןלהתייחס כמו שצריך,אולי מחר בערב.>

גאה בך !@}

הכי אהבתי שבאמת יכולת לראות שאת אור.

[סגו_לה*]

מנקרת ומבקרת...


את זה עכשיו אני רואה - שאני לא מצליחה להתמלא מספיק מהאהבה של עצמי, שאני אהיה מרכז העולם בשבילי שממנו אני שואבת אהבה, ואני רוצה לקבל את האהבה ממקור אחר.


ואולי לזה שאני מרגישה שהייתי רוצה להיות מאוד מאוד נוכחת בכל רגע - 'להיות'. להיות בהווה. ולעומת זאת אני מלאה מחשבות, דאגות, תשוקות, רצונות, התנגדויות, ואני לא מצליחה פשוט להיות בהווה. פשוט להיות. וזה כואב.



_זו מחשבה קצת מזעזעת, כי זה אומר שכל הסבל שלנו שאנחנו מייחסים לפעולות של הורים שלנו - בעצם לא נבע מהם.
ושבעצם, אין את מי להאשים !_


זה חוזר ללקיחת אחריות מלאה על החיים שלי.

אלה המשפטים שמהם לדעתי את ממש יכולה לגדול.

[סוסת_פרא*]

מי מה מחקה את כל הבלוג שלה, והתחילה מהתחלה, כי נמאס לה מהלופים של עצמה.

גם לי נמאס מהלופים של עצמי.
מה לעשות?

[אמא_ללי*]

את בלופים? את כל כולך צמיחה והתפתחות וגדילה.
לא מתערבת לך בהחלטות, אבל בבקשה אל תמחקי. הבלוג הזה כל כך מיוחד ומשמעותי בעיני, ולדעתי התהליך שאת עוברת והתובנות שלך ממנו מהווים השראה להרבה אנשים.


גם לי נמאס מהלופים של עצמי.
מקווה שתחושת המיאוס תתנקה בקרוב

[סוסת_פרא*]

הבנה שהייתה לי היום:

כבר הרבה זמן אני מסתובבת עם המחשבה שתגיע אליי זוגיות טובה רק כשארגיש ראויה לכך.

אני רוצה לומר:
אני ראויה לכך שתגיע אליי זוגיות טובה - גם כשאני עדיין לא מרגישה ראויה לכך !
אני מוכנה שהמציאות עצמה תוכיח לי שאני ראויה לזה.
בוא נראה אותה....

[סוסת_פרא*]

תודה לכותבות אליי בימים האחרונים. מקסימות !
אשתדל להגיב מחר

[סוסת_פרא*]

שתגיע אליי זוגיות טובה
אני מתכוונת כמובן - שתגיע ו{{}}שתהיה לי !
שתהיה. נוכחת. לאורך זמן.
זה יותר מדויק.

וגם, אם לדייק את הניסוח (באסה להיכנס לעריכה ), אז לא הכוונה שאני לא מרגישה ראויה, אלא לא לגמרי מרגישה ראויה. כי אני כן מרגישה ראויה, אך אולי לא ב-100%.
(זה תהליך, לשנות תכנותים בתת מודע....)
אז גם אם לא הגעתי למלוא התחושה של 'אני ראויה' - אז מה? למה לחכות?
אני מוכנה שזה יקרה עוד קודם לכן. כבר עכשיו.

לפעמים כשבמציאות אני מקבלת משהו שהוא יותר טוב ממה שקיוויתי - זה מחזק אצלי את התחושה ש'אני ראויה לזה'.
אני אומרת: הֵי, הנה, זה יכול להיות ! וזה קורה ! ואני מרגישה נהדר ! ככה זה צריך להיות באמת !

אז הנה המשפט מנוסח מחדש:
אני ראויה לכך שתהיה לי זוגיות טובה - גם אם אני עדיין לא לגמרי מרגישה ראויה לכך !

(אני מודעת לפרדוכס לכאורה שבמשפט. אבל זה בסדר. זה עושה את העבודה.
זה כמו להגיד 'אני מקבלת בעצמי את זה שקשה לי לקבל את עצמי'. זה עובד.)

[שי_דוך*]

מה דעתך שא/נשים שקוראות אותך ומבינות את צרכייך ישדכו לך מישהו?
בכל אופן,
אמן, אמן, אמן, לתפילותייך.@}

[סוסת_פרא*]

דפדפתי עכשיו קצת בבלוג שלי, ונתקלתי שוב בשיר free של סטיבי וונדר, שמימה היקרה הביאה לי פעם.

פתחתי את הקישור, ותוך רגע נפתח לי מעיין הדמעות.
אני לא יכולה להסביר מה השיר הזה עושה לי.
גם המוזיקה שלו, האקסטטית - שלוקחת אותי רחוק רחוק וגבוה גבוה.
וגם המילים (שרק חלק אני מבינה).

המשפטים שעושים לי את זה במיוחד (בעצם, זה כמעט כל השיר ):

"Free like the river Flowin' freely through infinity"

"Free to be sure of What I am and who I need not be"

"Free from all worries Worries prey on oneself's troubled mind"

"Life running through me Till I feel my father God has called" (זה הכי !!!!!!!!!!!!!!! וואו, איזה בכי....)

"Me having nothin But possessing riches more than all" (זה עושה לי משהו, למרות שאנ'לא בטוחה שאני מבינה ת'חלק השני של המשפט)

"And I'm free To be nowhere But in every place I need to be"

"I'm gone - gone but still living Life goes on without a beating heart"

"I'm much freer - like the meaning of the word free that crazy man defines"

"Free like the river My life Goes on and on through infinity"

וואו, וואו, ו- וואו !

מי הנשמה שהמציאה את המילים האלה?

בכיתי ובכיתי ובכיתי ובכיתי........................................

הרגשתי את הלב שלי כל-כך חזק.
הרגשתי את הקיום שלי כל-כך חזק.
גם הפיזי. גם האינסופי.......
והגעגועים, הגעגועים.....
והיופי הזה, כל היופי הזה....
ואני
ואלוהים
ומה חשוב באמת

לא ידעתי אם אני רוצה ליפול אל הרצפה ולהיקרע מבכי
או לשאת ידיים ופנים אל השמיים בעוד הדמעות זולגות ללא מעצור
ואולי לפרוץ בריקוד אקסטטי בתוך כדי בכיי המטורף

אז כמה אהבה יש בעולם

[סוסת_פרא*]

תגובות:

אמא ללי, תודה קודם כל על מה שכתבת בהקשר לאירוע בגיל 5. ותודה גם על הפרגון בעניין הצמיחה והבלוג.
אבל בבקשה אל תמחקי
תודה מתוקה שזה חשוב לך.
אני לא חושבת שאמחק. כבר הרבה פעמים מחקתי את עצמי, ואני לא חושבת שזה כ"כ קידם אותי.
אני עכשיו יותר בקטע של לעבוד עם מה שיש. ולבנות נדבך על נדבך. ופחות להרוס כל פעם ולהתחיל מהתחלה.
(נדמה לי שזה הבלוג הכי ארוך שכתבתי, בלי למחוק באיזה שלב )
נכון שיש לי לפעמים קטעים של מיאוס, ורצון פשוט למחוק הכול ולפתוח דף חדש (תרתי משמע). אבל שמתי לב שזה לא מה שבאמת עושה את השינוי.

*************

רוצה להיות אני,
למי שכתבה לך שיש בכתיבה שלך ילדותיות. פתאום נהיה לי קליק - היתה לי גם תחושה מאוד חזקה כזו. בהתחלה נורא נעלבתי לקרוא את זה, זו הרי לא מחמאה, אבל רגע, מי אמר שזו לא מחמאה?
תודה לך. בעצם גם אני ראיתי את זה כמחמאה. זה כיף שגם את.

את אומרת הרבה דברים שגם אני חושבת ומתביישת בהם, במחשבות ובטח שהייתי מתביישת להגיד.
זה חלק מהעבודה שלי כאן. להעז כל פעם קצת יותר. זה לא היה כך מלכתחילה אצלי. אני ממש הולכת עם זה צעד אחרי צעד.
אני שמחה שאת מעריכה את זה.
ותודה על שאר המחמאות.

מה שלא הבנתי, אני מסכימה איתך שיש לי סוג של ילדותיות ותמימות בכתיבה, אבל איך להגיד 'הרגשתי מאוד מושפלת' זה תמלול רגשות כמו של ילדה בת 4? לא נראה לי שילדה בת 4 יודעת לזהות רגש כזה. אם כבר, זה המקום הבוגר שמזהה את הרגש ומנסח אותו, לא?

**************

העיבוד שלך של האימון נהדר !
תודה סגו לה שעזרת לי לעשות עבודה.

**************

שי דוך,
מה דעתך שא/נשים שקוראות אותך ומבינות את צרכייך ישדכו לך מישהו?
תשמעי, אני אשמח.
כבר פתחתי דף לפני כמה שנים שביקשתי שישדכו לי, וזה לא נשא את הפירות המקווים.
אבל אולי הפעם כן. (לא אפתח דף לשם כך, אבל אני מבקשת ממי שקורא )

_בכל אופן,
אמן, אמן, אמן, לתפילותייך._
אמן אמן אמן לברכתך.

[סוסת_פרא*]

שוב חלמתי בלילה על ממתקים.
(ושוב על ממתקים שקשה לאכול )

כאילו השאירו לי בית לעצמי, בית של שתי קומות. והוא היה מלא מלא מלא אוכל טעים ובעיקר מיני מתיקה. בקומה התחתונה היה שולחן עם כל מיני דברים כמו עוגות, כדורי שוקולד. וקונטיינרים גדולים מלאים מאכלים. למעלה היה המקרר מלא כל טוב....
לא רק מתוק היה שם, גם תבשילים טובים, אבל זכור לי בעיקר המתוק.
וברגע שהאנשים הלכו, כבר ראיתי את עצמי מתחילה לטעום מהכול. מהכול, מהכול. לא מפספסת דבר. (במיוחד מהדברים המתוקים)
התחלתי לאכול מזה ומזה, מזה ומזה.
ופתאום היה קטע בחלום ששוב היו אנשים בבית (למרות שכאילו לא היו אמורים להיות). ולא היה לי נוח לאכול. (לא יודעת למה - כי אסור בגלל שזה לא שלי? או שלא נעים לי שיראו שאני זוללת כ"כ הרבה? וכד')
ומצאתי את עצמי מנסה להתגנב, לחטוף לי איזה משהו בסתר. אני זוכרת שהצלחתי מאחורי הגב של מישהו להעלים לעצמי כדור שוקולד מהערימה שעל השולחן.
אבל כבר לא היה בזה את ההנאה הזו - של בית לעצמי שבו הכול שלי.
לא יכולתי לאכול את כ-ל הממתקים שרק רציתי, ובנחת.
זה התקלקל.
רציתי לאכול ולטעום ולהרגיש וליהנות - עד שאני ארגיש שובע פנימי. עד שאני ארגיש סיפוק. מלאות טובה. עד שאני ארגיש ש-די. לא בגלל איזו הפרעה חיצונית. ולא הצלחתי להגיע לנקודה הזו.


אני חושבת שזה מאוד מזכיר את החלום עם העוגת שוקולד החמה והגלידה, שהגנבתי לחדר שלי וניסיתי לאכול שם בנחת. וכל הזמן היו הפרעות, ולא הצלחתי לאכול.

אז מה זה אומר?
למה המוטיב הזה חוזר?
זה באמת קשור לתפיסת שפע, כמו שאמא ללי אז פירשה לי?

את הקשר לרצון באהבת אם ואב כמו שמתחדשת פירשה אז, אני פחות רואה כאן, אבל כן יש כאן את עניין הלתת לעצמי לגיטימציה שדיברה עליו.

אם יש לכם משהו לחדד לי בעניין, אני אשמח מאוד.

[סוסת_פרא*]

במחשבה נוספת, הפעם אני כן הספקתי לאכול קצת לפני שהיו לי הפרעות. בניגוד לחלום הקודם

אז אולי זה יתקדם ככה מחלום לחלום - עד שאצליח לאכול הכו-ל בלי הפרעות.
(ורק לקוות שלא משמינים ממה שזוללים בחלום).

************

רציתי לאכול ולטעום ולהרגיש וליהנות - עד שאני ארגיש שובע פנימי. עד שאני ארגיש סיפוק. מלאות טובה. עד שאני ארגיש ש-די. לא בגלל איזו הפרעה חיצונית.

מאוד מזכיר לי תחושות שלי בקשר ל-סקס. (אמאל'ה, נושא כאוב !)

[סוסת_פרא*]

שוב ושוב אני מוצאת עצמי מדברת עם ת' בטלפון שיחות ארוכות ארוכות ומעצבנות מעצבנות....
מדי פעם יש בשיחה איזו נקודת אור, איזו תחושה שהגענו להבנה מסוימת.
מדי פעם השיחה מסתיימת כן בסוג של קירבה.
אבל רוב הזמן - חיכוכים וויכוחים ואי הבנות בלי סוף.
בתום השיחה אני מסתכלת על השעון ורואה שחלפו כך שעתיים.
קודם היה צהריים, ותכננתי לעשות כל מיני דברים. פתאום כבר עוד מעט ערב.
אוףףףףףףףףףףףף
וזה כל-כך מתיש.
ואני מרגישה מתוסכלת מאי ההבנות. ואני מרגישה מתוסכלת מהזמן המבוזבז. ואני מתבאסת על עצמי שכך ביליתי את זמני.

נכון שיש בקשר הזה גם הרבה דברים מפתחים.
ולפעמים אני מצליחה דווקא ללמוד דברים מתוך המצב הזה.
ואז אני אומרת לעצמי שאולי לשם כך.
אבל האם כך ללמוד?
אין דרך אחרת?

וכמעט כל פעם בין שיחה לשיחה, אני אומרת לעצמי שבפעם הבאה אקבל אותו כמו שהוא.
אקבל את מה שהוא אומר, גם אם איני מסכימה.
אשתוק לביקורת שלו עליי.
אוותר על ההתנגדויות. אכנע.
אומר לו שהוא צודק.
אבל, גם כשאני מתחילה במשפט כזה, כמעט כל פעם בתוך כמה רגעים אני חוזרת חזרה לעמדה המתגוננת שלי, וחוזרת להתחפר.

האמת, אני לא חושבת שהוא צודק בהרבה דברים. אבל למה כ"כ קשה לי סתם להיכנע, בכל אופן?

מאוד קשה לו לומר דברים חיוביים.
הוא מעביר עליי הרבה ביקורת.
והוא דורש ממני דברים שהרבה מעבר ליכולתי כרגע. למשל, לא לקנא. (הוא רוצה להיות 'פוליאמורי' ושאני לא אקנא... )

אולי הוא צודק בחלק מהדברים. אולי הוא טועה.
אבל אני כן חושבת שבתקשורת בין אנשים חשוב לדעת להתמקד בטוב, בחיובי, לתת פידבקים חיוביים (אמיתיים). וכו'.
הוא לא מסכים. הוא חושב שזה בזבוז זמן.
אבל מה, ביקורת הוא כן אומר. והרבה.

אם גם שבחים וגם ביקורת לא היה אומר, ניחא.
אבל איך ייתכן שמילים טובות זה בזבוז זמן וביקורת לא?

ואני חושבת להפך - שהביקורת תוקעת.
ושמילים טובות היו יכולות לחסוך לנו המון המון זמן.
המון זמן של ויכוחים. שעות של ויכוחים.
רק כמה מילים טובות, זה הכול...

למה זה כל-כך קשה?

הוא עושה מזה אידיאולוגיה. ולדעתי, סתם קשה לו רגשית לומר מילים טובות, ולכן הוא מלביש על זה הצדקה שכלית.
אני לא מסכימה עם הגישה שלו.

הוא גם אומר שאינו מאמין באהבה. לא צריך לאהוב אף אחד, רק את אלוהים.
הוא לא רוצה להגיד אהבה.

אוקיי. אני יכולה להבין את הגישה שלו.
בעיניי היא מאוד נוקשה, ולא מקדמת. אבל ככה הוא תופס את העולם.

הבעיה, שאני לא מצליחה לקבל שככה הוא.
אני כן רוצה מילים טובות. אני כן רוצה לשמוע, אפילו חצי משפט מסוג 'אני אוהב אותך', או 'את חשובה לי' וכד'.
אפילו משהו.
(טוב, אני מודה שאני לא באמת רוצה 'משהו'. אני רוצה הרבה מזה. הנה, הודיתי....)

להתנתק ממנו קשה לי - כי הוא חשוב לי, וכי הוא מיוחד, וכי הוא בן אדם כ"כ טוב, וכי אני לומדת ממנו הרבה.
להישאר כמו שזה קשה לי - כי הרבה ויכוחים וריבים ובכי וכואב.
לקבל אותו כמו שהוא - זה מה שהייתי רוצה. וגם קשה לי. כל-כך קשה.

אני כל-כך מלאה התנגדויות.
אני לא יכולה לסבול ביקורת.
אני לא יכולה לסבול להרגיש שמישהו לא מעריך אותי.
אני כל-כך מרגישה צורך לשכנע, להראות, להזכיר. 'תִראה אותי, אני טובה...'
'אולי תעריך אותי כבר סוף סוף???'
אני מתעקשת לקבל מילים טובות.
וקשה לי לא לקנא שאני לא הכי חשובה לו בעולם.


אני לא יודעת איך יוצאים מהלופ הזה.


הלוואי שהייתי יודעת לומר 'טוב, אתה צודק ודי'.
לא להרגיש זקוקה כל-כך למה שאני זקוקה.

הלוואי שהייתי יודעת להיכנע.

[סוסת_פרא*]

ואיך אני יכולה לא לקנא?
הלב שלי שורף מקנאה.

יש סיבה עכשיו ספציפית שמעוררת בי רגשות של קינאה.

אתמול בלילה הייתה לי הפוגה, והרגשתי את השקט משתרר בתוכי.

תמיד במצב כזה אני חושבת שאני יכולה. ואז אני נהיית גיבורה גדולה.
אני חושבת לי 'טוב, שיילך עם מי שהוא רוצה. שיהיה עם מי שהוא רוצה'.
באותו רגע זה לא כואב לי. אני יחסית שקטה בתוכי.
אז אני נהיית לארג'ית...

אבל אח"כ זה שוב שורף. ואני מצטערת שלא התעקשתי.

להתעקש או לא להתעקש?
מגיע לי או לא מגיע לי?
מותר לי לקנא או לא מותר לי?

אני טיפשה שאני מקשיבה לו?

ומה לעשות עם הקנאה הזאת? היא כואבת לי....

אני גם חושבת שיותר טוב לא לקנא. במיוחד וקודם כל בשביל עצמי.
אבל זה עדיין לא אומר שאני בעד להיות בקשר פתוח.
(וזה גם לא אומר שזה אפשרי לי לא לקנא.)

אבל קינאה וקשר בלעדי, זה לא בהכרח זהה.
אני בעד קשר בלעדי.
האם אני חייבת לקנא? איך אני יכולה לא לקנא?

אוף אני כותבת כל-כך הרבה. ואני מבולבלת.
אני לא מצליחה לנסח לעצמי את המחשבות.

אני הייתי רוצה לא לקנא. אבל אני לא רוצה שיצפו זאת ממני.
בלי קשר, ובכל מקרה, הייתי רוצה להיות בקשר בלעדי.
אבל בינתיים, כשזה לא המצב כרגע, הייתי רוצה להיות יכולה להיות בקשר עם ת' כפי שהוא. ואני מתוסכלת מעצמי שאני לא מצליחה לקבל את המצב ככה, ושאני לא מסוגלת לא לקנא.

[סוסת_פרא*]

בא לי לרצוח את כל העולם, ושלא יהיה אף אחד יותר נחשק או אהוב ממני.
ושלא תהיה כאן אף אישה אחרת

[סוסת_פרא*]

לו ידעתי להגדיר לעצמי בדיוק איפה אני עומדת, היה לי יותר קל להחליט מה לעשות עם הקשר הזה:

אם אני קנאית וזהו, ואני לא מוכנה לקשר כזה וזהו - זה אומר 'שלום ולא להתראות'.
אם אני חושבת שחשוב להתגבר על הקנאה שלי, ואני חושבת שאני יכולה לעשות את זה - אז 'יאללה, בוא להרפתקה'.

אבל אני מתנדנדת בין שניהם.
ואני קרועה, ומייסרת את עצמי.