סוסת פרא שועטת עם הרוח בלוג

[אתי*]

_כמו כן, גם חששתי שאם אני כותבת שאנחנו תמיד לבד בסופו של דבר עם הכאב שלנו, זה דבר מאוד לא מעודד.
ואני בעצם, בין שאר הדברים, גם רוצה להביא לאנשים תובנות מחזקות, לא מחלישות._

תובנה מחזקת,
לגמרי!
מחזקת את כל הממתינים לאוזן קשבת שתגאל אותם, וכזותי - אין. את יודעת כמה זמן אנשים תקועים באבל על ה"לבד" שלהם,
אנשים יכולים לחיות בבית מלא אנשים ולהיות לבד, להתקע בלבד.

[מיכל_ע*]

חיבוק...

[קוראת*]

_ביומיים הראשונים רק שיחקה איתי ולא הניחה לי ללטף אותה.
בסוף תפסתי אותה, ו'הכרחתי' אותה לקבל את ליטופיי._
אז למה הכרחת אותה מלכתחילה לקבל את הליטופים שלך אם היא לא רצתה? ממש מבאס, במקום לכבד אותה ואת המנגנון שלה, הכרחת אותה ואז התנכרת אליה.

[ניב_רפאל*]

מאוד מזדהה עם הדברים שאת כותבת! עם הקשה והיפה וגם עם היותר קשה.

[בן_עמי*]

בס"ד
_בסוף פטוניה החתלתולה כ"כ עצובה מכך שהיא חושבת שאמא שלה לא אוהבת אותה, שהיא בוכה ובוכה עד שהיא נמסה ונעלמת לגמרי, חוץ משתי דמעות שנשארות תלויות באוויר.
ואז אמא שלה שדואגת לה ומחפשת אותה, מלקקת את הדמעות והעיניים חוזרות ומופיעות, ואז היא מלקקת את כולה, וחלק אחר חלק - החתולה חוזרת ומתגלה._מצמרר
זה רק אני ואלוהים מולו. אין אף אחד אחר. "בת של מלך". יו טאב.
_זה מזכיר לי שפעם קראתי ספר יפהפה שנקרא 'למאטיס יש את השמש בבטן' מאת יהודית קציר.
שָם האמא של הגיבורה חולה בסרטן.
ומתואר שם מצב שבו היא סובלת כאלה כאבים שהיא צורחת לבן הזוג שלה 'תעשה משהו, תמשוך אותי החוצה בשערות !'
אבל עם כל אהבתו הגדולה אליה, הוא ניצב מולה חסר אונים. אין בידו לעזור לה.
וזה נתן לי את ההבנה שלפעמים, יש מצבים של כאב כ"כ גדול, שלמרות כל הרצון הטוב, אין אף אחד שיכול לעזור לנו.
בסוף אנחנו נהיה לבד עם הכאב הזה. אני מקבלת את זה היום יחסית בהשלמה.
ואין דבר שלם יותר מ .. ואידך זיל גמור. (פוחדת לעבור ל"הבעות", שההוספה לא תמחק..) .
אנשים פוחדים ממני. פוחדים. אבל לא חושבת שממך.
אולי לא כולם מסוגלים להסתכל בצורה כל כך שקופה על המציאות כשהיא קשה. של אחרים, או שלהם.
טוב, אים אני אמשיך לקרא אני אצתת את כל הדברים האחרונים בדף, אז אני חייבת להפסיק..

[בן_עמי*]

בס"ד
<object width="425" height="344"><param name="movie value= name="allowFullScreen" value="true></param><embed src= type="application/x-shockwave-flash" allowfullscreen="true" width="425" height="344"></embed></object>
לא יודעת. מקווה שמתאים.

[סוסת_פרא*]

אתי, מיכל, קוראת, ניב ובן עמי, תודה. לכל אחד מכם על הכיוונים שהביא בדבריו.

אז למה הכרחת אותה מלכתחילה לקבל את הליטופים שלך אם היא לא רצתה? ממש מבאס, במקום לכבד אותה ואת המנגנון שלה, הכרחת אותה ואז התנכרת אליה.
קוראת,
אני מסכימה איתך שזה מבאס.
בכל מקרה, זה לא שממש הכרחתי אותה, וזה לא שתפסתי אותה בכוח תוך כדי שהיא מנסה לברוח. בכוונה כתבתי 'הכרחתי' במרכאות. פשוט ניגשתי אליה באופן אסרטיבי. ונראה שזה היה לה נעים, כי היא נשארה ורצתה עוד.
אז אולי באמת גם את זה לא היה כדאי לעשות, אבל לא יכולתי לדעת מראש שהיא פתאום תהיה אובססיבית. כבר היה לי הרבה ניסיון עם חתולים, ואף פעם לא קרה לי דבר כזה.
זה לא שהתנכרתי אליה כיוון שרציתי להתנכר אליה. האובסיסיביות שלה פשוט הטריפה עליי את דעתי והכניסה אותי למצוקה גדולה. (גם לי יש רגשות, כן?)
תאמיני לי, שלו ידעתי שכך יקרה, הייתי שומרת ממנה מרחק מלכתחילה.

**********

פתאום שמתי לב שזה ממש ממש מעניין שכתבתי על המקרה עם החתולה שהעלה בי הרבה רגשות שקשורים לקשר שלי עם אמא שלי.
ובדיוק אחר-כך מצאתי את הספר על החתולה שחשבה שאמא שלה לא אוהבת אותה. הספר היחיד מהמדף שתפס את תשומת לבי.

ואפילו לא שמתי לב באותו זמן לצירוף המקרים הזה, ולדמיון המקרים.

[סוסת_פרא*]

לא הספקתי לפני כן לספר שיום אחרי שהגעתי לאחותי ברמת גן החלטתי לא לוותר על טיוליי הרגליים, ומצאתי עצמי עושה טיול רגלי אל הים דרך רחוב ביאליק-ההלכה-פנקס.

הדרך הייתה נעימה. היה חם, אך סביר.

הצטערתי שלא הלכתי דרך פארק הירקון עד לים, אז בלילה בחזור החלטתי ללכת משם. ואיכשהו היה נורא.
היה חם ולח במידה שלא תיאמן. בלי משב אוויר אחד. הרבה יותר גרוע משהרגשתי בשעות היום.
והדרך התארכה לי והתארכה והתארכה.... (בעוד שאת הדרך הלוך עשיתי בשעה ועשר דקות, הדרך חזור לקחה לי איזה שעתיים ).
כאב לי הגב נורא.
(כבר כתבתי פעם שהגעתי למסקנה שהליכה על דרך סלולה הרבה יותר קשה לרגליים ולגב מאשר הליכה בטבע או לפחות על שביל עפר.
ממש הרגשתי את זה הפעם...)

בסוף עוד איכשהו, במקום להגיע מהשביל אל הפארק ומשם לר"ג, עליתי על השביל שמוביל ישירות לכביש בר"ג, שהיה חשוך לגמרי, ללא אף נפש חיה.
והוא נמשך ונמשך... זה היה ממש מפחיד.

חזרתי מותשת וגמורה, כולי מסריחה ונוטפת, ובמקלחת עוד גירדתי מעצמי שכבות של שחור.
פתאום העיר נראתה לי כמשהו בלתי נסבל.

מה נפל עליי להגיע לגוש דן באמצע הקיץ?!
עדיין לא חוויתי השנה לחות כזו. וכל הזיהום הזה.... בההההה....

ובנוסף למועקה שממילא הייתי שרויה בה, זה ממש לא הוסיף. כל זה גרם לי לאיזו תחושת דכדוך וחוסר תקווה. (נדמה לי שאפילו רק הלחות של ת"א לבדה יכולה להוציא לבן אדם את החשק לחיות )
לסיום, הטיול צויין כלא נחמד במיוחד.

(אפילו הישיבה מול הים, בניגוד לבדרך כלל, לא השאירה איזה רושם. הייתי כנראה עסוקה מדי במחשבות מכדי ליהנות מהים.
רק בחזור כשעברתי דרך הנמל, גיליתי שיש שם איזה מבנה עשוי עץ, שאם עומדים עליו, אז הגלים עושים שם 'מופע אור קולי'. משהו מדהים. וזה באמת היה יכול להיות מרגיע באופן נפלא.
לולא הדרך המגעילה בחזור...)

**********

במהלך כל הדרך לים חיפשתי על העצים משהו ללקט - לא מצאתי דבר.
לעומת ירושלים שמלאה בגפנים, תאנים וחרובים - לא ראיתי בר"ג-ת"א שום עצי פרי.
אולי נעלמו מעיניי, ואולי יש צמחים אכילים שאיני מכירה. על כל פנים, היה מאכזב.

בנוסף, חיפשתי אוכל עירוני ללקט. גם זה לא מצאתי.
רק במסעדה אחת בנמל ת"א הייתה לי הזדמנות. אנשים שקמו מהשולחן והשאירו צלחת במרכז השולחן עם דג ענ-ק כמעט שלם ופיתות עם זעתר.
אבל כיוון שהשתלטות על שולחן במסעדה כרוכה באי נעימות מסוימת, וכיוון שזה לא היה משהו שאפשר פשוט לקחת וללכת, וכיוון שבכל מקרה לא הייתי רעבה באותו רגע - אז ויתרתי.
קצת התבאסתי מהממצאים.

אמנם, אני יודעת שלו הייתי רעבה באמת - הייתי מוצאת מה. אפילו לא הייתי מתביישת לבקש במסעדות עצמן שיפרישו לי אוכל.
אבל, היה הרבה יותר נחמד למצוא מציאות ברחוב שכאילו רק חיכו לי, כפי שמצאתי בירושלים.

***********

כשהייתי בירושלים, ומצאתי כ"כ הרבה, שאלתי את עצמי כמה פעמים -

• האם תמיד יש ברחוב כ"כ הרבה ורק לא ראיתי כי לא חיפשתי,

או שמא כל זה נשלח במיוחד בשבילי?*
האמת, הייתי רוצה לדעת ששתי התשובות נכונות בעת ובעונה אחת.

אבל בת"א כמעט לא מצאתי. ואולי פשוט הסתובבתי באזורים הלא נכונים. (משום מה חשבתי שליד הים לפחות יהיה הרבה. אולי במדרחוב?)

לא שהייתי ממש צריכה את זה. היה לי אוכל אצל אחותי.
אבל רציתי להמשיך להתאמן. וגם לראות שגם בתל אביב זה אפשרי.

************

מחשבות נוספות שהיו לי על ליקוט אוכל ברחוב (עוד כשהייתי בירושלים):

• כפי שכבר סיפרתי, הרבה פעמים אני מסתכלת מסביב, וגם דברים שאני לא לוקחת עכשיו, כמו לחם יבש, אני אומרת לעצמי: 'אם אהיה ממש רעבה - לפחות אדע שיש לי את האופציה הזו'.

ואז חשבתי למה אני בכלל צריכה לחשוב במונחים כאלה של 'אם אהיה רעבה'.
זו לא אופציה להיות 'ממש רעבה'. וזו לא אופציה לאכול משהו לא טעים.

• אני צריכה לדעת שיש לי שפע.

ואם משהו נשלח אליי - זה משהו שטעים לי לאכול, ולא בגלל שאני חייבת ואין משהו אחר*.

• וגם: שכמה פעמים מצאתי דברים נחמדים, שאני יודעת שהם לא בריאים, אבל אמרתי 'טוב, אוּכל בכל מקרה לאכול אותם אם אהיה רעבה'.

(נניח ביסלי, ופלים....)
וגם על זה אז חשבתי, שלא כל מתנה צריך לקחת. אולי זו מתנה, אבל גם במתנות צריך להיות בררנים.

אני ראויה למצוא משהו שהוא גם טעים וגם בריא.

[סוסת_פרא*]

גוש דן אם כן, התגלה כלא ידידותי לתייר בחום יולי-אוגוסט. (על כל פנים, ממש לא ידידותי ל-סוסת פרא. וזה עוד אחרי שרוב חייה חלפו שם...).
מאז אותו טיול מגעיל, לא העזתי להוציא את האף מהבית.

**********

עכשיו, למרבה השמחה, חזרתי במפתיע לאזור ירושלים.
מישהי מהאתר שלא הכרתי, שגרה במושב ליד ירושלים, הזמינה אותי לביתה לרגל נסיעה של מספר ימים.

בכלל, הייתי אמורה להיפגש עם משפחת נודדים מהאתר, שהייתה אמורה להגיע מחר ללטרון לפסטיבל הסולחה.
לא תפסתי אותם היום בטלפון, אבל כשהתקשרתי לפסטיבל, התברר שהוא בכלל בסוף החודש.
מזל שזה התגלה לי עוד לפני שנסעתי שמה !

כשהתלבטתי בין לנסוע למושב ליד ירושלים לבין לפגוש את הנודדים בלטרון, הגעתי למסקנה שמה שאני רוצה עכשיו באמת זה להתרגל לחיי טבע, ושבעזרת הנודדים אולי אוכל להתחיל. אז נטיתי יותר להיפגש איתם.
אבל כשהתברר לי שמחר ממילא אין פסטיבל, ואיני יודעת היכן הנודדים ומתי ניפגש - החלטתי בכל זאת לנסוע לבית ליד ירושלים.

***********

הגעתי הלילה.
הבית מקסים. החצר נראית גם היא מקסימה, (אם כי בשעות היום היא בטח תתגלה הרבה יותר בהדרה).
וגם יושבי הבית נראים מקסימים.

'בעלת הבית' ישבה איתי והסבירה כל מה שיש לעשות (לא הרבה), וכל מה שאני צריכה לדעת כדי לחיות כאן בנעימים, ועל כל מיני טיולים נחמדים שאפשר לעשות בסביבה.
ממש התרשמתי מהגישה הלבבית, הפתוחה ומלאת האמון שלה.
מבחינתה, הבית כולו לרשותי. ואפילו אוכל להביא לכאן בחור חמד, אם אמצא כזה. היא סומכת על השיפוט שלי.

אמנם תיעזר בי בטיפול בגינה ובכלב, אבל אם ארגיש שאני רוצה ללכת - אין שום בעיה מצידה רק להודיע לה.
הבית צריך להיות לי נעים, היא אומרת.

וואו. כמה חמימות, כמה נדיבות, וכמה פרגון.
כמה כיף לפגוש אנשים כאלו !

מקרר מלא כל טוב גם הוא נשאר לרשותי, והרבה הרבה אנרגיה טובה.

אוכל כאן לטייל בסביבה - יש כל כך הרבה לאן.
אוכל להתרווח לי על המחשב.
אוכל סתם לבהות.
איזה כיף.
בית נהדר.

תודה לאל.
תודה לאנשים הנהדרים שקיימים בעולם.

[סוסת_פרא*]

והיא קוראת את הבלוג שלי. והיא מאוד אוהבת אותו.
והיא אמרה שבטח עוד 5 שנים תיכנס לחנות ספרים ותמצא ספר שלי על המדף. ואז היא תגיד 'הֵי, הכרתי אותה !'

(בקשר לספר, אני לא יודעת. אבל נחמד לשמוע... )

[ירושלמית*]

איזה כיף שחזרת אלינו! הרגשתי בחסרונך.
כשהיית פה כל הזמן שיחקתי עם עצמי משחק- אולי היום אפגוש בטעות בסוסת פרא...
וחוץ מזה- זוכרת שדאגתי לך? אז מייד כשעזבת חשבתי שיהייה לך חם גיהנום באזור המרכז (גם לי יצא להיות באזור פארק הירקון לפני כמה ימים והיה זוועה) ושאם נהנת מירושלים למה לא להשאר עוד?!
אז ברוכה השבה לאזור,
ממשיכה לקרוא בשקיקה ולשחק עם עצמי משחק נחמד...
נשיקות

[מיכל_ע*]

היא משלנו!

[סוסת_פרא*]

ירושלמית,

כשהיית פה כל הזמן שיחקתי עם עצמי משחק- אולי היום אפגוש בטעות בסוסת פרא...
אם את רוצה אני יכולה ללחוש לך (במייל למשל) איפה אפשר למצוא אותי 'בטעות'....
אבל מוצא חן בעיניי המשחק שלך.

זוכרת שדאגתי לך? אז מייד כשעזבת חשבתי שיהייה לך חם גיהנום באזור המרכז
איזה כיף שאת חושבת עליי.

ושאם נהנת מירושלים למה לא להשאר עוד?!
נדמה לי שכתבתי. פשוט לא מצאתי מקום להישאר.
האמת, רציתי בעיקר במרכז העיר או קרוב. ומצאתי מקום אחד קצת רחוק, ושני גם רחוק וגם בדיעבד.
ולגבי שניהם לא הייתי בטוחה עד כמה הם יהיו רעיון טוב.
כך שלא ממש היו לי אופציות מוצלחות.

אם יהיו לי אופציות בירושלים - גם במרכז, ואפילו מסביב, יש סיכוי שאשאר כאן בשמחה.

מצד שני, אני שואלת עצמי מתי יתחיל 'המסע האמיתי' שלי, בחיי טבע, אז אולי יהיה כיוון שימשוך יותר לשם. (הלוואי שזה יקרה כבר...)

מיכל ע, תודה גם לך.
(אני פתאום קולטת שאני כנראה נמצאת קרוב אלייך).

[סוסת_פרא*]

בבוקר היו לי שני חלומות כואבים.

בחלום הראשון, שאני זוכרת במטושטש, הייתי עם בחור אחד.
אני לא יודעת אם הכרנו קודם, או שזו הייתה היכרות חדשה.
איכשהו התקרבנו, והיה בינינו מגע, אבל עוד בלי שהתפשטנו, הוא נצמד אליי, ואז פתאום הוא גמר. ככה סתם. בלי הכנה מוקדמת.
ואז התנכר אליי.
היה בזה עלבון וזה כאב.

ואחר כך, היה בחור אחר.
נדמה לי שאפילו היו אנשים סביבנו.
הייתה סצינה דומה.
הוא התחכך בי, ורציתי לעצור אותו ולהגיד 'רגע, אל תמהר, אני בכלל לא רוצה את זה'
אבל לפני שהספקתי לפתוח את הפה הוא גמר.
הייתי עוד פגועה מהראשון, כך שזה כאב יותר אפילו.
אבל הפעם, כמו להוסיף חטא על פשע, לא רק שהתנכר אליי פתאום, אלא שהתחיל להקניט אותי:
'בכלל לא רציתי אותך מהתחלה, סתם רציתי ליהנות...' וכד'.
לא אלו המילים שאמר בחלום, רק האנרגיה שלהן. אני לא זוכרת מה אמר בחלום. רק שהיה בהן אלמנט מלגלג.

הרגשתי כל-כך מושפלת, שהתחלתי להרביץ לו.
הרבצתי לו והרבצתי והרבצתי.
ממש הרגשתי את יצר הנקמה ממלא אותי, ורק רציתי להכאיב לו.
להכאיב לו באמת.
בהתחלה הרגשתי שאני לא מצליחה באמת, כמו בחלום, שמנסים להרביץ למישהו, אבל זה לא נוגע. כמו שמנסים לתת מכות מתחת למים.
אבל ככל שהמשכתי הרגשתי שאני קצת יותר מצליחה. התחלתי לתת לו מכות של ממש.
בהתחלה האנשים שהיו מסביב היו משועשעים, אבל אז הצלחתי לתת לו מכה חזקה באמת, הוא נפל ופיצח את הגולגולת.
ואז האנשים שלפני רגע היו משועשעים אמרו: 'אוי, הרעש הזה לא נשמע טוב'
והבהילו אותו לבית חולים.

מצד אחד הרגשתי סיפוק, שהמכות שלי היו חזקות באמת.
מצד שני נבהלתי, שאם קרה לו משהו אז יתבעו אותי. והוא עוד עלול לתבוע אותי.

וחשבתי מה יהיה, ואם אני אצטרך להתחנן בפניו שיבטל את התביעה.
אבל אז אמרתי לעצמי: 'אולי דווקא טוב, אני אלך לבית משפט, ואולי בית המשפט יהיה בעדי, ובזכותי יתחילו להבין שלא מתנהגים ככה לנשים'.
למרות שפחדתי שאולי בית המשפט לא יזכה אותי, כי אין תקדים לדבר כזה. (זה לא אונס).

כשהתעוררתי, הרגשתי קודם כל הקלה שזה לא היה באמת, כך שלא יתבעו אותי.
יחד עם זה, הרגשתי סיפוק גדול על המכות שנתתי לו. בחלום לא רציתי שזה יגיע למצב של בית חולים, אבל רציתי שיכאב לו מאוד מאוד, וכשהתעוררתי הצטערתי שלא הצלחתי לתת לו יותר מזה.
אחרי שנזכרתי בחלום, בין שינה לערות, הרגשתי צורך להמשיך בדמיון 'לכסח לו את הצורה' ולטחון לו כל עצם עד הסוף. עד שלא יישאר ממנו איבר אחד שלם. וכן עשיתי.

יש בתוכי נטיות רצחניות.
אני אוהבת את זה.

(עכשיו אני מפחידה באמת. נכון?)

[סוסת_פרא*]

אחרי כן התעוררתי מהשינה לאיזה חצי שעה וחזרתי שוב לישון.
אז היה לי חלום אחר, מגעיל ביותר.

שוב, את רוב הפרטים אני לא זוכרת, אבל אני זוכרת את אמא ואבא שלי. והם מתנכרים אליי.

אני יושבת איתם, ואמא שלי אומרת 'יש לך כסף, תקני לך אוכל. הנה פה יש חנות.'
אני מתעצבנת ואומרת 'אמרתי לך שאני עושה טיול בלי כסף. הכסף שיש לי זה רק למצבי חירום, את יודעת את זה'.

ואחר כך ניסתה לרמוז לי שאמצא לי מקום לישון.
אני אומרת 'אל תדאגי, אני לא מתכוונת להישאר לישון אצלכם'.

מאוד התמיהה אותי ההתנהגות שלה. כי במציאות, למרות שאני יודעת שהם לא רוצים שאחזור לגור אצלם, הם כן רוצים לפגוש אותי, ובטח לא יהיה אכפת להם שאשן אצלם מדי פעם.
אבל בחלום היה נראה כאילו שהם רוצים להתנער ממני לגמרי.
ואני אמרתי, טוב, אם ככה, אין לי בעיה להיעלם לגמרי, ולא תראו אותי יותר.
הרגשתי מאוד פגועה.

(החלום היה הרבה יותר ארוך עם המון פרטים, אבל אני לא מצליחה לשחזר).

***********

זה מעניין שבקשר לשני החלומות בחרתי להשתמש במילה 'מתנכרים'.
שהבחורים התנכרו אליי אחרי הסקס.
ושההורים שלי התנכרו אליי בחלום הזה.

[סוסת_פרא*]

עכשיו אני מפחידה באמת. נכון?

האמירה הזו שלי מזכירה לי את השושנה של הנסיך הקטן, ששולפת את ציפורניה: 'יבואו נא הנמרים בעלי הציפורניים החדות...'


<גם אני צריכה נסיך קטן שיאהב אותי ככה>

************

אני שמה לב שלאחרונה אני יותר מעזה לדבר על דברים כואבים, שקודם פחדתי לדבר עליהם.
הסיבה שפחדתי לדבר עליהם, כבר הרבה שנים, כיוון שלמדתי שחשיבה חיובית היא מאוד חשובה ולהתמקד בחיובי, ולכן לא רציתי להזכיר לעצמי את הדברים המפחידים.
שמתי לב שזה לא עוזר לי.
אז עכשיו אני מוכנה לדבר על זה.
לדבר על האבנים בכיס המרה.
לדבר על דלקות בדרכי השתן.
לדבר על כאב שקשור לסקס ולגברים.

לא סותר עבודה על חשיבה חיובית. אבל אני לא מצליחה 'לרמות' את עצמי שמשהו מסוים שכואב אינו קיים.

[סוסת_פרא*]

נלחצתי עכשיו.

אחותי הקטנה באה היום עם חברה שלה לירושלים לפרוייקט סינון החול מהר הבית. (אחרי ששמעה על זה ממני).
הן פטפטו עם אור עליי ועל המסע שלי, ואז אחותי סיפרה לחברה שלה שיש לי בלוג.

אני עד עכשיו רק הזכרתי באוזניה את הבלוג, בלי לתת לה לקרוא חלילה. אבל סמכתי על כך שהיא לא מתעניינת.
ואכן, למרות שהרבה פעמים סיפרתי לה כמה אנשים אוהבים את הבלוג שלי, היא לא הביעה התעניינות לקרוא.

אבל עכשיו כשדיברה עם חברה שלה, אז החברה התלהבה ואמרה 'אז יאללה, בואי ניכנס לבלוג'.
זה מה שאור סיפר לי.

ואני לפני כן הזהרתי אותו שלא יספר להן על הבלוג.

אמנם לאחותי האמצעית כן נתתי קישור ממש לאחרונה, אחרי שהבטיחה שלא תספר לבני המשפחה האחרים.
איתה אני גם מרגישה נוח יותר, כי היא יחסית לשאר פתוחה לכל מיני דברים שלי, נגיד בתחום המיני. (למרות שבהרבה דברים גם לא).
אז חשבתי שאיתה זה יהיה בסדר.
היא לא קראה עדיין, אבל בכל זאת התברר שכשסיפרתי לה שאני אוספת אוכל מהרחוב, זה מאוד הלחיץ אותה, למרות שאמרתי לה שזה מבחירה.
היא אמרה שמלחיץ אותה שזו הבחירה שלי.

ועכשיו, אם גם אחותי הקטנה תגיע לבלוג - זה ממש לא טוב.
קודם כל, נראה לי שהיא ממש ועוד יותר לא תהיה מסוגלת להבין.
וזה גם אישי מדי מכדי לשתף אותה.

והכי גרוע - אם היא תראה את זה להורים שלי.
זה נראה לי נורא.

**********

מצד שני, אני חושבת, אולי שיראו ודי.
הם הרי לא יודעים עליי כלום.
ככה אולי הם יכירו אותי קצת.
ומה רע שיידעו מה אני חושבת עליהם? אולי דווקא הגיע הזמן...

זה מפחיד.
וזה עושה לי תחושה שבא לי להקיא.

***********

אם הם יגיעו לבלוג, האם אני אחר כך אוכל לכתוב כאן חופשי?

[סוסת_פרא*]

יש אנשים, שאחרי שהם שומעים על התקל שהיה לי עם ההורים, חושבים שהמסע הזה הוא בעצם לא מבחירה.
כאילו בגלל התקל, עזבתי את בית ההורים ויצאתי לשוטט בדרכים.

אני חושבת שזו טעות אופטית:
האמת היא, שחלמתי לנדוד כבר הרבה שנים קודם לכן, והיציאה מבית ההורים היוותה עבורי טריגר, והזדמנות טובה לכך.

עכשיו, גם אם יציעו לי להישאר הרבה זמן במקום אחד, אפילו מקום נחמד, לא בטוח שארצה.
גם אם נכון שלפעמים אני פוחדת שלא אצמא לאן ללכת, *המסע לא מתנהל בגלל שאין לי איפה להיות.
הוא מתנהל משום שזה החלום שלי.*

כאשר הייתי אצל ההורים, המצב כבר היה קשה, ואני כל הזמן פנטזתי לקום ולממש את החלומות שלי, אך לא העזתי.
חיכיתי שתבוא איזו 'בעיטה' שתגאל אותי.
אבל כמובן שפחדתי מבעיטה כזו.
רק בליבי התפללתי אליה...

למזלי, אלוהים הביא לי אותה בעדינה.
הייתה בעיטה, עשיתי סלטה באוויר - ואלוהים תפס אותי.

זהו, מאז אני על הנתיב הזה.

מרגישה שאני הרבה יותר במקום הנכון לי מאי פעם.
וכמובן שיש עוד הרבה מה לדייק יותר.

חופש, עצמאות, קלות תנועה, ביטחון באלוהים, אמון בשפע, אמון בקלות, חיבור לטבע - כל אלו הם דברים שאני שוקדת להגדיל בתוכי. והדרך עוד רבה....

[סוסת_פרא*]

מעניין שבדיוק הגריין שנפתח לי עכשיו:
אני מזמינה אתכם לקחת את החלומות הכי גדולים שלכם ואת השאיפות הכי נועזות של ילדיכם ולהפוך אותם לתוכניות מעשיות. (מתוך אשת קשת)

מתאים לגמרי, לא?

[פלוני_אלמונית*]

אם היא תראה את זה להורים שלי. זה נראה לי נורא.
אני הייתי מסיר את הבלוג לתקופה קצרה (לפחות את מה שנכתב עד עתה) וחוזר לאחר מכן אולי בשם דף / כינוי אחר.

[סוסת_פרא*]

חופש, עצמאות, קלות תנועה, ביטחון באלוהים, אמון בשפע, אמון בקלות, חיבור לטבע

לא מזמן כשישבתי במסעדה עם הבחורה מירושלים שסיפרתי עליה (שיש לה שותפה וחבר עיתונאי שרצה לראיין אותי),
ישבנו עם זוג חברים שלה, שמאוד התעניינו במסע שלי.

החברה שלה אמרה לבן הזוג שלה (שהיה לו קצת קשה להבין ת'רעיון) 'הנה, למשל, סוסת פרא יודעת מה היא רוצה'.

הופתעתי, ואמרתי לעצמי: מה, באמת? אני יודעת מה אני רוצה?
ו-מה, באמת? אני נראית כמו אחת שיודעת מה היא רוצה?
הרבה אנשים מבחוץ שלא מבינים חושבים שאני משוטטת כי אני לא יודעת מה אני רוצה.
ואני, מה אני חושבת? אני יודעת מה אני רוצה?

אבל כן, אני יודעת מה אני רוצה !

הבנתי שאולי אני לא ממש יודעת את ה'איך' - אבל אני יודעת את ה'מה'.

אז מה אני רוצה?
הדברים העיקריים: חיי פשטות, קירבה לטבע, קירבה לאלוהים.
שזה אומר בין השאר: ללמוד לחיות בלי כלום, ללמוד לסמוך, ללמוד להאמין בשפע.
דברים נוספים: שחרור ממוסכמות, ביטוי עצמי, ריפוי - לי ולעולם.

אלו הדברים העיקריים שאני רוצה.
כמובן שביניהם מסתתרים המון פרטים קטנים.
אבל אני חושבת שאני די יודעת מה אני רוצה.

זה בגדול ה'מה'. אבל אני חושבת שגם ה'איך' מתגלה לי לאט לאט.

***********

עוד משפט שהתנסח לי לאחרונה:
אני רוצה שיהיה לי הכו-ל, מבלי שאצטרך להחזיק בכלום.

משפט חזק.

[סוסת_פרא*]

יש אנשים, שאחרי שהם שומעים על התקל שהיה לי עם ההורים, חושבים שהמסע הזה הוא בעצם לא מבחירה.

בנוסף, שמעתי גם את הקושיה אם מה שאני עושה הוא לא בריחה בעצם.
אוקי, אני שואלת 'בריחה ממה'?
ואיך יודעים בעצם אם מישהו הוא בבריחה?

כשמישהו למשל רוצה ללכת לגור בהודו, יש אנשים שאומרים שהוא בורח מהמציאות.
אבל מי קובע מה היא המציאות?

ואם אני רוצה לחיות אחרת ממה שיש לתרבות להציע - האם זו בריחה?
ואם הגעתי למסקנה שאני צריכה הפסקה בקשר עם ההורים שלי - האם זו בריחה?

אני רואה את כל זה כתהליכים.
אני רואה את זה כמה שנכון לי עכשיו.
זה חלק מהפסיפס הגדול של החיים שלי.
אלו החיים שלי עכשיו.
זו המציאות שלי עכשיו.
מבחינתי אין כרגע מציאות אחרת.

אני פה.
אני חיה.

לפי איזה אמות מידה אפשר לקבוע אם זו בריחה?

[סוסת_פרא*]

---

יום חדש.
אתמול היה לי קצת קשה.
ובערב הרגשתי כזה מיאוס, שלא הצלחתי להתקרב לבלוג. זאת למרות שהיו באמתחתי המון דברים לכתוב.

לפעמים אני שוקלת לפרוש.
אבל, יש בי משהו שדוחף אותי להמשיך.
אני כנראה רואה בזה איזשהו מפעל חיים. משהו חשוב מאוד בשבילי לעשות.
ואני באורח פלא מתמידה בכתיבה כאן, למרות שכל-כך הרבה פעמים ממש לא בא לי להתיישב ולהתחיל להתנסח.
נראה לי שהבלוג הזה זה הדבר שאני הכי חרוצה בו.

לפחות זה מוכיח לי, שאני ממש יכולה להיות חרוצה במשהו שמאוד חשוב לי.

[סוסת_פרא*]

ממש נחמד כאן.
השאירו לי בית ממש נעים, עם חצר מכל הכיוונים.
בחצר האחורית יש דשא ועצים, תאנה וגפן, ונוף להרים.

הגפן ממש טעימה. גם על עץ התאנה מצאתי תאנים טובות. אם כי, הרוב עדיין לא בשלות.
לעומת זאת, האזור שופע שופע שופע ענבים ותאנים.

אתמול בטיול קטן שעשיתי מצאתי המון תאנים.
וממש כאן ברחוב, יש עץ ענק, עמוס תאנים, שנראה שאין להן דורש - כי יש המון על הארץ.

ורק הבוקר, יצאתי לי עם קופסא אל העץ הזה, ותוך כמה דקות היא הייתה מלאה בתאנים גדולות ועסיסיות.

החלטתי לעשות היום 'יום תאנים'.
איזה כיף לאכול רק תאנים. ועוד ועוד תאנים.
מרגיש לי גם ממש בריא.

ומה גם, שהן אורגניות, ומה גם, שהן באות ישר מהעץ. שיא הבריאות !

***********

איזו הרגשה זו, שבחצר שלך ממש יש גפן ותאנה - ואתה רק צריך לגשת ולקחת.
הרי זו ממש התגשמות 'איש תחת גפנו ותחת תאנתו'.

ואמנם, אין אלו גפני ותאנתי כפשוטו.
אבל, איני מרגישה כרגע שהייתי רוצה שיהיו לי גפן ותאנה השייכות לי.
כן הייתי רוצה, להרגיש את השפע בכל מקום בו אני מגיעה.
שהגפן והתאנה ימלאו את הארץ - ובכל מקום שאגיע - אוכל רק לשלוח יד, לקטוף ולמלא את פי בעסיס המתוק.

כך הייתי רוצה שזה יהיה.

זה מבחינתי 'איש תחת גפנו ותחת תאנתו' - שבכל מקום אתה מרגיש שזה הגפן והתאנה שלך.
שאלוהים יצר ממש בשבילך, שיהיו שם בשבילך באותו רגע שתגיע לשם עייף ורעב.

***********

ומעניין שמצאתי כאן ממש ליד הדלת, תלוי הציטוט הבא מהגמרא:

"*משל לאדם שהיה הולך במדבר והיה רעב ועייף וצמא,
ומצא אילן שפירותיו מתוקין וצילו נאה ואמת המים עוברת תחתיו*.
אכל מפירותיו ושתה ממימיו וישב בצילו,
ומשביקש לילך אמר:
אילן אילן במה אברך אותך?
אם אומר לך שיהיו פירותיך מתוקין - הרי פירותיך מתוקין
שיהא צילך נאה - הרי צילך נאה
שתהא אמת המים עוברת תחתיך - הרי אמת המים עוברת תחתיך

אלא יהי רצון, שכל נטיעות שנוטעין ממך, יהיו כמותך."

***********

אז יאללה בואו נמלא את הארץ עצי פרי ! (הקרן לנטיעת עצי פרי)

[סוסת_פרא*]

יש כאן המון מסלולים אפשריים לטיול, ויש לי רק מעט ימים פה.

לרוב אני אוהבת לצאת אחר הצהריים לטייל.
אתמול ישבתי כאן מול המחשב, והרגשתי שלא ממש בא לי להקים את עצמי ולצאת לטייל.
במיוחד, כפי שכבר כתבתי כמה פעמים, הרבה פעמים מקום חדש שאני לא מכירה קצת קשה לי. ומרתיע אותי להתחיל.

אז דחיתי ודחיתי ודחיתי את היציאה.
והרגשתי עם זה לא טוב עם עצמי.

אז נכון שכיף לטייל. הקטע, שאני דורשת את זה מעצמי.
אני לא ארשה לעצמי סתם לשבת בבית הנעים או בחצר המקסימה, אם יש אפשרות לטייל.
אני ארגיש שאני עצלנית ולא באמת חיה ולא באמת מנצלת את מה שעומד לרשותי.
לא נעים לי מעצמי להיות רק כמה ימים במקום כזה יפה ולא לנצל את זה.
הרי עוד כמה ימים כבר לא יהיה.
מצד שני, אני לא אוהבת את התחושה הזו, שאני צריכה 'להספיק, להספיק, להספיק...'

האפשרות כמעט היחידה שארשה לעצמי להתפנק בבית ולא לצאת, ובלי רגשי אשמה - זה אם אני אהיה חולה.
אבל אני רוצה להיות בריאה !

יחד עם זה, איך שאני מכירה את עצמי, נורא קל לי להתעצל, ולולא הרגשי אשמה האלה, אני לא יודעת אם משהו באמת היה דוחף אותי לצאת.
אז חבל.

מה לעשות?

***********

אז מה שקרה זה, שאתמול לא יצאתי ולא יצאתי ולא יצאתי, והרגשתי רגשי אשמה עם עצמי.
ואז, בסביבות 6 אחה"צ אמרתי טוב אני יוצאת, וכבר הייתי מוכנה לצאת, ואז אחותי התקשרה ואמרה שהיא באה לבקר עם חברה שלה והילדה של החברה.
(אני מזכירה שבדיוק אתמול הן באו לירושלים לפרוייקט סינון החול מהר הבית. כך שהן היו אחרי זה).
קבענו שהן יבואו ואז נצא לטיול קצר.

אז הייתי צריכה לחכות להן שיבואו, ושוב לא יכולתי לצאת.
בסוף, עד שהן הגיעו, קרה שיצאנו רק מעט זמן לפני השקיעה.

ואני סיפרתי פעם שמאוד חשוב לי לצאת מהבית 'בעוד היום גדול'.
אני אוהבת שהשמש מלווה אותי.
ומאוד מלחיץ אותי שהיא מתחילה להיעלם.

בכלל, אני כמעט תמיד אוהבת את שעות היום שהן בערך שעתיים, שעה וחצי לפני השקיעה - עד לשקיעה. אלו השעות האהובות עליי ביום.
כשהשמש עדיין צהובה, אבל נעימה.
אבל את השקיעה עצמה אני לא כל-כך אוהבת.
מרגע שהשמש מתחילה להיות כתומה, ולהיכנס למירוץ ההיעלמות שלה - אני לא שמחה.
כנראה אני לא רוצה שהיא תשקע.
אני אוהבת להרגיש שיש לי 'עוד הרבה יום' לפניי, ולא שהוא עומד להיגמר....
אני לא אוהבת את המעבר בין היום ללילה.
(בכלל, גם להיפגש עם מישהו אהוב, אני אוהבת בשעות היום, זה כ"כ כיף להרגיש שיש עוד כל-כך הרבה שעות של אור ביחד, ואחר-כך גם הלילה...)

כך, שאם אני יוצאת מהבית כבר ישר לשקיעה - זה מדכא אותי.

************

כשיצאנו עדיין הייתה שמש נעימה, אך לא נשאר לנו עוד הרבה זמן איתה.
לקחתי אותן במסלול די קצר, שהסבירו לי שאפשר בו להגיע למצפה.
ותכננתי שמשם נמשיך עוד ללכת מסביב ולחזור אחר כך ליישוב.

אבל הן הלכו לאט עד למצפה, ובדרך עוד הילדה רצתה להיכנס לחוות סוסים.
ובמצפה הן רצו להישאר ולחכות לשקיעה.
ואחר כך הן כבר רצו לסיים את הטיול.

די התבאסתי.

גם, כי לא הספקתי הרבה שמש.
גם, כי נורא רציתי לתת לרגליים שלי ללכת, והן לא היו מסופקות מהטיול הקצר. (מאז שעזבתי את ירושלים ונסעתי למרכז וחזרתי – לא יצא לי לעשות טיולי הליכה כפי שהתרגלתי, מלבד הטיול המבאס לים בת"א, וזה מאוד חסר לי בגוף).
וגם, הרגשתי שמאוד מבאס אותי להיות תלויה באנשים, ולא לעשות מה שאני רוצה. ושאני כנראה מאוד לא טובה בלהיות מתואמת עם אנשים אחרים.
מה שידעתי, אבל זה שוב הוכיח לי את זה.

כל-כך הרבה יותר נעים לי לעשות טיול לבד כמו שאני אוהבת, ולא להתאים את עצמי פתאום לרצונות של אנשים אחרים.
זה היה כל-כך חורק. לא אהבתי את זה.

וגם, נעים לי ללכת לבד ולהתבונן בנוף, בלי להסיח את הדעת על ידי דיבורים עם אנשים. אני אוהבת את השקט.
אני כזאת מין בן אדם לעצמי.
אני לא אוהבת שפתאום באים ונדחפים לי לשקט שלי.

אבל, זה קצת מתסכל, כי זה משאיר אותי בבדידות.
ואני הרי גם מאוד צמאה לקשר עם אנשים.

קונפליקט.

************

לצערי, אני מאוד גרועה בלהיות מתואמת עם אנשים אחרים.

למשל בריקוד, נניח אני רוקדת לי לעצמי ריקוד מה זה יפה וספונטני וחופשי, שזורם לי כזה טבעי מהגוף.
ופתאום צץ מולי מישהו ומנסה לרקוד איתי - גם אם אני רוצה לרקוד איתו - אז פתאום הריקוד שלי נתקע. זה כבר לא כזה זורם. הרגליים מסתבכות.
אני לא מצליחה לתאם את התנועות שלי עם שלו. בכלל, מלחיץ אותי הצורך לתאם את התנועות שלי עם שלו. זה כבר לא הטבעי שהיה לי קודם.
אני מרגישה לחץ ומתח 'להיות בסדר', לרַצות, שהוא ייהנה, שהוא ירגיש שאני מתואמת איתו, שהוא יחשוב שאני רוקדת יפה.
זה מחרבש לי את הריקוד.

גם בגלל זה, לרוב, אני מעדיפה לרקוד לבד.

אם כי אני הרבה פעמים מעדיפה לרקוד לבד סתם כי זה כיף לי.
אני גם אוהבת לרקוד לבד.

אבל זה מבאס, שכשאני כן רוצה לרקוד ביחד, אני מתקשה בזה.
לדעתי, זה מאוד סימבול לחיים שלי בכלל.

היו רק מעט מאוד פעמים שהצלחתי ממש לזרום עם מישהו בריקוד, לשכוח מעצמי, ופשוט ליהנות.

אפילו כשהייתי מגיעה למסיבת ריקודים עם מישהו שיצאתי איתו באותו זמן, הודעתי לו מראש שאני 'רוקדת לבד' ושלא ייעלב ממני.
אם ניסיתי לרקוד איתו ביחד, זה באמת עשה את הכול הרבה יותר עצור.
אולי היה את הכיף של הביחד, אבל מבחינת הריקוד, זה היה 'ממש לא זה'.

אני מאמינה שעם בן זוג שארגיש אליו כבר מאוד קרובה ומאוד בנוח איתו, בלי מתח וצורך למצוא חן, אז זה יהיה אחרת.
בינתיים, זה כך. וזה מאוד מתסכל.

********

בנוסף להכול, הן העלו פתאום את האפשרות להישאר לישון פה איתי בדירה.
רציתי להיות קוּלית ולהגיד בסבבה, אבל די נלחצתי.

גם, כי אולי לא יהיה כל-כך נוח עם השינה.
גם, כי אני לא יודעת אם יש מספיק אוכל בשביל כולנו, ואחר כך אולי לא יישאר לי.
וגם, ובעיקר, כי שוב לא יהיה לי את השקט שלי.

אמרתי להן שאם הן רוצות אז בכיף, וזה גם כי אני בעצמי רציתי לנסות לזרום עם זה. כן להתאים את עצמי לאנשים. כן לדעת להיות מארחת (אוף, אני כל-כך גרועה בזה...)
אך איפשהו בתוכי קיוויתי שהן לא ירצו.
ולשמחתי בסופו של דבר, הן לא רצו. נזכרו שיש להן מחוייבויות מחר בבוקר.

אחרי הטיול הקצר הזה הן תפסו טרמפ מהשביל, והיו בדרך חזרה הביתה במרכז.

*******

נשארתי על השביל, והחלטתי שזו הזדמנות טובה להמשיך לטייל. למרות שכבר התחיל להחשיך.
אז טיילתי בשבילי היישוב, וקצת קטפתי לי תאנים וענבים, והייתי מרוצה שלפחות בכל זאת היה לי טיול בסוף. אם כי לא מרוצה ממש.

*******

כשהגעתי חזרה, הרגשתי מועקה כזו.
כאילו משהו בוזבז ולא נוצל.
כאילו דברים צריכים להתנהל אחרת.

לא התחשק לי לשבת על האינטרנט, אבל דווקא בגלל המועקה רציתי איכשהו כנראה לברוח ממנה – אז כן ישבתי על האינטרנט, מבלי חשק ממש. רק שבבלוג לא הצלחתי לכתוב.

כך היה יום אתמול שלי.

[סוסת_פרא*]

אתמול עוד לפני שידעתי שאחותי מגיעה ולא הצלחתי להוציא את עצמי לטיול, התקשרו לכאן.
חשבתי שזה בשבילי אז הרמתי.
זה היה סקר.
אני לא יודעת למה לפעמים בא לי לענות לסקרים, למרות שאני כמעט לא יודעת שום דבר ממה שהם שואלים.
אחת הסיבות - שאני רוצה לעשות חסד עם האדם שמתקשר, כי זו העבודה שלו.
ואולי גם כי אני אוהבת שמראיינים אותי ומתעניינים בדעתי. (למרות שזו די אשליה)
ואתמול אולי גם סתם התחשק לי לשוחח עם מישהו.
אז אמרתי כן.

האמת, ממש סבלתי.
הוא שאל אותי מלא שאלות על חברות אינטרנט, ופרסומות בערוץ 2, ורשתות לעיצוב הבית, בנקים, וחנויות פיצה והמבורגרים.
אני כבר המון המון זמן כמעט לא ראיתי טלוויזיה ולא ערוץ 2, אבל דווקא בשבת האחרונה אצל אחותי בר"ג ראיתי קצת.
לכן ידעתי לענות לו קצת בנוגע לפרסומות.

הקטע, שתוך כדי הסקר פשוט חזרתי ושאלתי את עצמי מה הקשר שלי לכל זה, ולמה אני משתפת פעולה עם השיטה האיומה הזו.
פתאום זה היה כל-כך חד איך שהכול מסתובב סביב התרבות הטיפשית הזאת. הכסף, הצרכנות המוגזמת להחריד, הפרסומות, שטיפות המוח.
התחשק לי להפסיק באמצע, אבל היה חבל לי בשבילו, אז המשכתי.
התחשק לי אפילו לומר לו את דעתי, אבל גם פה, לא רציתי לבזבז לו את זמן העבודה.
ואם זה יועיל בכלל...

המוזר, שלפעמים קצת היה לי לא נעים שאני לא יודעת כלום.
כמעט כל שאלה ששאל אמרתי 'לא יודעת'.
וכשכבר ידעתי, הרגשתי כאילו הצלחתי באיזה מבחן. (באמת מבחן חשוב מאוד... )

הוא שאל שאלות כמו אם אנחנו מחוברים לאינטרנט, ואם אנחנו דתיים וכו'....
ואני תהיתי מי זה אנחנו, ולאיזה בית אני צריכה להתכוון.
יכולתי להתכוון לבית של ההורים שלי, אבל זה הפריע לי, כי אני כבר לא אוהבת לראות בו כאילו הוא הבית שלי.

לקראת הסוף, כבר ממש התחילו להצחיק אותי כל השאלות, והתגלגלתי מצחוק כל פעם שעניתי. אם הוא רק היה יודע איזה חיים אני חיה עכשיו.
(מה המשכורת החודשית שלי? מעל 10,000 או מתחת?
אוקיי, 100 במקרה הטוב, אם מישהו רוצה להיות נחמד אליי ולתת לי מתנה.... )
נראה שהוא חשב שנפל על איזו מטורפת.

***********

ואני חוזרת לשאלה שכתבתי אתמול:
ואם אני רוצה לחיות אחרת ממה שיש לתרבות להציע - האם זו בריחה?

נו, באמת....

ואולי הבריחה היא דווקא בתוך התרבות הנוראית הזאת.
בריחה מעצמנו אל כל מה שרק יכול להשכיח לנו את עצמנו.
בריחה אל הכסף, בריחה אל המותרות, בריחה לשעות מטורפות של עבודה, בריחה אל הטלוויזיה ואל ה'בידור', בריחה אל העיתונים ואל החדשות...
בריחה בריחה ובריחה.

אז כן, אולי אני בורחת מתרבות של בריחה.

ואולי אני סתם אישה קטנה שבוחרת לצאת ממכונת השעבוד ולחיות אחרת.

[סוסת_פרא*]

ברור לי כמובן שגם אני שטופת מוח ומשועבדת במידה כזו או אחרת.
שאם לא כך למשל, לא היה אכפת לי כ"כ איך אני נראית ביחס לאחרות, ולא הייתי מרגישה קנאה מול כל דוגמנית חולפת.
זה לא פסח גם עליי.

ובכל זאת, אני הרבה פעמים נדהמת עד כמה יש לי מנגנון חזק לשימור עצמי, שלא נותן לי להאמין בעיניים עצומות לכל השטויות הללו.
למשל, שאין לי צורך כמעט לקנות שום דבר.
למשל, שאני לא מאמינה לכל פטפוטי "התזונה הבריאה" בתקשורת (מוצרי חלב, דגני בוקר....).
למשל, שאני כמעט לעולם לא קוראת עיתונים ולא מקשיבה לחדשות.

אז בכל זאת יש לי איזשהו מנגנון חזק וחשוב כזה, שאני מודה לאלוהים עליו.

ואחת הסיבות שאני אוהבת את האתר הזה, כי יש כאן הרבה אנשים שהמנגנון הזה חזק אצלם.
אנשים שיודעים לחשוב לבד.
תבורכו !

[בן_עמי*]

בס"ד
מה המשכורת החודשית שלי? מעל 10,000 או מתחת
טוב, אים הוא עושה סקרים בטלפון, אז עדיף לא לשאול מה המשכורת שלו..
_ואולי הבריחה היא דווקא בתוך התרבות הנוראית הזאת.
בריחה מעצמנו אל כל מה שרק יכול להשכיח לנו את עצמנו.
בריחה אל הכסף, בריחה אל המותרות, בריחה לשעות מטורפות של עבודה, בריחה אל הטלוויזיה ואל ה'בידור', בריחה אל העיתונים ואל החדשות...
בריחה בריחה ובריחה.
אז כן, אולי אני בורחת מתרבות של בריחה._
אז השאלה היא אים הגונב מגנב פתור, ואים הבורח מבריחה ברחן.
אים דייג אוהב דגים, ואים הדייגים שיוצאים מנמל יפו לדוג בלב הים - גם בורחים לשעות של עבודה,
או בורחים מהשיעבוד לכל מה שיש על החוף?

[דורש_יה*]

אז כן, אולי אני בורחת מתרבות של בריחה.

אכן, זה בדיוק העניין. הדרך להתמודד עם תרבות של בריחה היא לא לברוח ממנה, אלא לתקן אותה וליצור תרבות חלופית.
אם בן הזוג שלך לעתיד כל הזמן יברח ממך, ולך תהיה נטיה לברוח מכל משבר שיש לך ביחסים, אז האם הפתרון הוא לסיים את הקשר - לברוח ממנו?

[שבע*]

האפשרות כמעט היחידה שארשה לעצמי להתפנק בבית ולא לצאת, ובלי רגשי אשמה - זה אם אני אהיה חולה.
אולי כדאי לא לנצל את האפשרות הזאת (של המחלה) כדי להתפנק
ולהתפנק בלי ריגשי אשמה במקום הנחמד שאת נמצאת בו, נצלי את ההזדמנות, תשכבי כל היום מתחת לתאנה, אין לך לאן למהר

[סוסת_פרא*]

אולי אני בורחת מתרבות של בריחה.

דורש יה, אני כתבתי אולי.
אני דווקא לא חושבת שאני בורחת. (זה היה רק בשביל לומר, שלו אכן הייתי בורחת, אז באמת יש ממה. אבל לא התכוונתי לומר שאני בורחת)
חבל שלא שמת לב למשפט הבא שאמר:
ואולי אני סתם אישה קטנה שבוחרת לצאת ממכונת השעבוד ולחיות אחרת.

אני לא מרגישה שאני בורחת מהתרבות. היא פשוט לא מעניינת אותי.
כמו שאף פעם לא עניין אותי ללכת לאוניברסיטה, וזה אפילו לא עלה כשאלה בשבילי.
אני לא נמנעתי מללכת לאוניברסיטה מתוך התנגדות, אלא פשוט זה לא היה במחשבות שלי. איכשהו זו פשוט לא הייתה אחת האופציות.
נכון שבמשך השנים אנשים כאלו ואחרים העלו זאת בפניי כאופציה, אך זה המשיך להיות לא מעניין בשבילי. מה לעשות, אין לי מה לחפש באוניברסיטה.
האם זו בריחה?

זה המצב, חלק גדול מהתרבות הסובבת לא מעניין אותי.
לא מעניין אותי חדשות. לא מעניין אותי קניות. לא מעניין אותי בגדים. לא מעניין אותי להוריד שערות ברגליים.
רוב הזמן אני אפילו לא חושבת על זה, אלא אם כן אני נתקלת באנשים שזה כן מעניין אותם, וזה נראה להם מוזר.

הדרך להתמודד עם תרבות של בריחה היא לא לברוח ממנה, אלא לתקן אותה וליצור תרבות חלופית
אני כרגע יכולה לתקן רק את עצמי. אם בכלל.
נראה לי שזו נקודה מאוד טובה להתחיל ממנה.

בנוסף, איכשהו, עם כל הצניעות, נדמה לי שכבר עכשיו אני די תורמת ליצירת תרבות חלופית. בין השאר ע"י כתיבת הגיגיי פה באתר, בדפים השונים.
למשל, בנושאי אקולוגיה. דאודורנט טבעי (שתי אופציות שאני הבאתי לידיעת הציבור, ואני גאה על כך). ליקוט. עירום. מיניות. you name it.....
וכמובן גם כל הגיגיי פה בבלוג....

ואם אני חושבת שנועדנו לחיות בטבע וללקט - האם זו בריחה?
האם עלינו דווקא להישאר בתוך העיר המזוהמת והמסריחה, כדי לשנות את התרבות מבפנים?
יש היום מספיק דרכים להשפיע גם בלי להשתכשך בתוך הבִּיצה.
העולם היום קטן. זה לא שאנשים לא ישימו לב שיצאנו לחיות בצורה אחרת.
מי שקצת חושב - תמיד יוכל להתחיל לשאול את עצמו שאלות בעקבות כך. ואם זה ידבר אליו - תמיד יוכל להצטרף.

זה כמו הטענות כלפי חינוך ביתי, שזה גורם לאי שוויון בין הילדים שהולכים לבית ספר לילדים שבבית.
אז לכן הורה צריך להשאיר את הילד שלו בתוך המערכת?! כקורבן ליצירת 'שוויון'?!
איזה שינוי יכול להתחולל מהמקום הזה? שכולם יהיו דפוקים, אבל יישבו בסירה אחת?

נכון שאני אולי הייתי יכולה להשפיע נגיד דרך הטלוויזיה. היפותטית. אפשר בכלים של התרבות ליצור השפעה לכיוון הטבעי. אם רוצים.
(אפשר להשפיע גם כמורה בבית הספר. )
זו הייתה יכולה להיות אופציה אם טלוויזיה הייתה אפילו קצת מעניינת אותי. אבל היא לא.
טלוויזיה לא עושה לי טוב. אז למה שאני ארצה להשתמש בזה ככלי?
מישהו אחר אולי ירצה לעשות את זה.
ולי יש דרכים אחרות להשפיע.

הדרך שלי להשפיע - היא ע"י חיפוש ומציאת הדרך האישית שלי (מה שלא תהיה).
אני חושבת שההצלחה שלי בזה תוכל להוות דוגמא אישית כל-כך טובה, שלא יהיה צריך שום דבר יותר מזה.

אם בן הזוג שלך לעתיד כל הזמן יברח ממך, ולך תהיה נטיה לברוח מכל משבר שיש לך ביחסים, אז האם הפתרון הוא לסיים את הקשר - לברוח ממנו?
תאמין לי שאם בן הזוג שלי כל הזמן יברח ממני - אז הפתרון הוא בהחלט לסיים את הקשר. איזה מין קשר זה?!
אז מה, כל סיום קשר לא טוב נקרא 'בריחה'?


***************

אולי את בוחרת לחיות כך כי את לא רוצה את האפשרות השנייה שהיא לקיחת אחריות על חייך, לפרנס את עצמך ולהתבגר?
אני לא רוצה לפרנס את עצמי כרגע בשיטה של עבודה. את זה כבר אמרתי.
אני 'מפרנסת' את עצמי בדרכים אחרות.
להתבגר - תלוי למה את קוראת להתבגר. (אם לעבוד זה נקרא להתבגר - אז לא, אני לא רוצה להתבגר).
אני לוקחת אחריות על חיי בדרך שלי.

**************

שמתי לב שלאנשים יש נטייה להשתמש במילה 'בריחה' לכל נושא שלא נוח להם.
מי שעושה משהו אחרת ממה שהם רגילים, מיד מתייגים את זה כ'בריחה'.

מאוד נוח לברוח למילה 'בריחה'.

************

אני רוצה להדגיש, שגם לו נניח ואני בורחת (שימו לב למילה 'לו') - גם זה בסדר. זה חלק מהדרך שלי.
מה שאני עושה עכשיו זה בדיוק מה שאני צריכה עכשיו.
אז גם אם אני טועה במה שאמרתי, וזו בריחה, לו יהי כן !

(תשאלו את אלוהים, הוא יגיד לכם...)


************

אם יש למישהו עוד הערות בנושא - בבקשה לא בבלוג. יש מקום בדףבית.

[סוסת_פרא*]

זה ברור שאני כל הזמן בבריחה.
בריחות 'קטנות'.
למחשב. לטלפון. לשינה. לאוכל. למפגשים עם אנשים.
קשה להיות עם עצמי כל הזמן.
לפעמים מפחיד.

לא תמיד אני יודעת איך נכון לחיות. |
לא תמיד אני בטוחה שאני יכולה.
אז אני בורחת למה שקָל.


אני.
כולנו.

ואני רואה את זה בסדר. החיים הם תהליכים.
העיקר המודעות.
ההתכווננות לצמיחה.

***********

אני למשל בורחת מלצאת לטבע, בהשהיית העניין, ומציאת נוחות ביתית.
אני יודעת שנכון לי בסופו של דבר לצאת לטבע.
אבל אני עדיין מפחדת.

מותר לתת לדברים להבשיל.

[סוסת_פרא*]

שבע, תודה. את מתוקה !

אני רואה ש-אז מה נמחקה. אולי מחקה את עצמה. על כל פנים, כבר הספקתי לענות לה...

********

אני חושבת על ההודעות האחרונות שהיה בהן צליל ביקורת.
זה לא חדש לי.
אלו הם בעצם הצלילים שאני רגילה לשמוע.

אני חושבת לעצמי, מילא שכל-כך הרבה אנשים הם ביקורתיים, זו מחלה, והיא קיימת. זה לא קשור רק אליי.
אבל למה יש לי נטייה להידבק דווקא לאנשים ביקורתיים, סופר-ביקורתיים, שלא יודעים להעריך אותי?

למשל, לאחרונה אור.
לפני כן, ת'. (הוא דווקא די התעדן לאחרונה)
בשנה שעברה הייתי בקשר גם עם בחור כזה - קשר זוועתי.

המשותף לכל השלושה:

• לא מפסיקים להעביר עליי ביקורת (ועל העולם בכלל)
• לא מביעים כלפיי הערכה
• מאמינים שחשוב להגיד ביקורת, אבל שזה בזבוז זמן להגיד מילים טובות

(מצאתי עוד כמה נקודות דמיון, כמו למשל שהם אנשים מאוד קשים עם עצמם ותובענים כלפי עצמם - וכך גם כלפי אחרים. ועוד כמה...)

מלבד השלושה האלה שספרתי, בוודאי שחלפו בחיי עוד כמה וכמה כאלה.
ובנוסף, בחיי היומיום צצות גם הרבה 'דוגמיות' שלהם.

התמוה זה, שבניגוד לאפשרות הכי סבירה שפשוט אתרחק מאנשים כאלה, אני שוב ושוב מנסה להתקרב אליהם, ומתעקשת לגרום לקשר איתם להצליח.
בין שאני מנסה לשתוק ולקבל אותם כמו שהם על כל ביקורתיותם, ובין שאני מתווכחת ורבה איתם ומנסה לדלות מהם שמץ של הערכה או מילה טובה.

למה כל-כך חשוב לי שהקשר איתם יצליח?
למה כל-כך חשוב לי שדווקא הקשר איתם יצליח?
למה אני מתקשה לשחרר קשרים כאלה?

הבעיה זה, שאלו בד"כ אנשים מאוד טובים ואמיתיים, שאני מעריכה מהרבה בחינות. וחבל לי לוותר על קשר איתם.
אבל, אני מרגישה שלא מכאן זה נובע.
יש הרבה אנשים טובים בעולם.
למה אני מוצאת דווקא את הביקורתיים שלא יודעים להביע הערכה?
למה אני נדבקת דווקא אליהם?

אני משערת שזה קשור לדפוס שאני רגילה אליו מההורים.
לקבל אינסוף ביקורת וחוסר הערכה.
ושכל פעם שאני באה נלהבת ממשהו שגיליתי, ממשהו שעשיתי, ממשהו שאהבתי - לקבל פטיש של ביקורת על הראש, שינעץ אותי עוד 5 סנטימטר באדמה.
אני מחפשת את מה שאני רגילה אליו.

ואולי כמו שנאמר בספר 'לבסוף מוצאים אהבה', הסיבה שאני מחפשת את מה שאני רגילה אליו - זה מתוך ניסיון לתקן באותו המקום דווקא.
הבעיה, שלא נראה לי שאפשר לתקן שם.
אולי התיקון שלי הוא דווקא להתרחק מאנשים כאלה כמו מאש.

למה אני רעה לעצמי?

***********

והאמת, מלבד אלו שהזכרתי, גם ביומיום הייתי רגילה לקבל ביקורת מאנשים בלי סוף.
אמנם לא באותה רמה, כי אלו שהזכרתי הם המיצוי של המיצוי של מעבירי הביקורת.
אבל, על כל פנים, ביקורת על ימין ועל שמאל.

כמעט רק פה בבלוג אני מקבלת הבנה ותמיכה. זה לא מובן מאליו בכלל. זה מקום שיצרתי לעצמי, בעזרת אנשים טובים.
וגם מאנשים סביבי שמבינים את המסע שלי. (נניח, כאלו שמכירים את הבלוג שלי, כאלו שהזמינו אותי)
ובמהלך המסע הזה, למרבה הפלא, אני מרגישה הרבה יותר מובנת.

זה שכאן אני מקבלת רוב הזמן קבלה תמיכה ואהבה, וגם בחלק גדול מהמסע שלי - זה מראה לי שהתקדמתי.
שאני יותר מזמנת לעצמי קבלה, תמיכה ואהבה.

תודה.

[סוסת_פרא*]

---

---

---

אני מרגישה כאב עצום, של גרעין שנרקב באדמה,
ומשהו מנסה להיבקע ממנו....

אלוהים !!!!!

[שולחת_לך_אנרגיה_טובה*]

סוסת פרא היקרה
הגעתי ל"באופן" במקרה גמור, בגלל מתכון ללחם, ונשארתי בגללך
אני קוראת אותך כמעט כל יום
גם דואגת לך
כל כך הרבה פעמים רציתי לכתוב לך והתביישתי

אני בדרך כלל טיפוס ביקורתי מאד, ואליך אני מרגישה רק אכפתיות עמוקה, דאגה, והמון המון הערכה (גם כשאני מייחלת שתיזהרי קצת, מדאגה)
אני מאחלת לך רק טוב
שולחת לך אנרגיות טובות מכל הלב
אני לא יודעת אם את מדברת על כאב פיזי או רגשי
אבל לבי לבי אתך
מרטה

[סוסת_פרא*]

מרטה היקרה, הדברים שלך ריגשו ושימחו אותי.
תודה גדולה לך.

הכאב כרגע הוא רגשי, אבל מורגש ממש פיזית - בחזה, בבטן.
כואב כואב, ושורף.

אני מאוד זקוקה לאנרגיות טובות. גם בגלל זה, וגם עבור כיס המרה והלבלב שלי (הדף שפתחתי השבוע פוחדת מניתוח כיס מרה אנא עזרה).

אני לא יכולה להרשות לעצמי עכשיו ניתוח. אין לי מקום לנוח בו אחר כך.
ובכלל, אני רוצה לשמור על הגוף שלי שלם. אנא...

ועוד כאבים עזים של הרצון לפרוץ קדימה. ואי ידיעה. והפחד, פחד....

אנא, כולם כולם כולם,

שלחו לי אנרגיות טובות - היום ובימים הקרובים

• תפילות

וברכות -

• גם, שאצליח סוף סוף להיוולד מתוך עצמי. אני יותר מדי זמן בתעלת הלידה.... הייסורים כל-כך גדולים...
• וגם, שתהיה לי רפואה ובריאות שלמה. במיוחד בכיס המרה ובלבלב. ובכלל.

אנא אנא אנא*

אני צריכה וזקוקה כל-כך לכל אנרגיה טובה שרק יכולה להגיע אליי.

[קוראת_את_הבלוג_שלך*]

עצה על פי שיטת הסוד.. כיתבי את כל הדברים שאת מאחלת לעצמך בלשון הווה. כקימים. וקיראי את זה בכל רגע אפשרי.
בנתיים... שולחת לך אנרגייה טובה. שולחת לך כוח. בריאות. יכולת. שולחת לך רפואה שלמה ובריאות נפלאה. במיוחד בכיס המרה בלבלב. ובכלל.
שולחת לך ואמשיך לשלוח לך גם מעבר לדף הזה את כל האהבה שרק אוכל. מבטיחה לחשוב עלייך ולהתפלל לשלומך !!!

[ירושלמית*]

המון אהבה, חיבוקים וכוחות

[מתחדשת*]

שולחת לך ואמשיך לשלוח לך גם מעבר לדף הזה את כל האהבה שרק אוכל.

[סוסת_פרא*]

אני כל-כך מודה על האנרגיות הטובות שלכם.
בבקשה שלחו לי בימים הקרובים ככל יכולתכם !!!

**********

אני לא מרגישה הכי טוב פיזית.
אני גם מוגבלת באכילה שלי עכשיו מרוב פחד להתקף.
ואני מטפסת על הקירות מרוב שאני רוצה לאכול מאכלים מסוגים שונים שאיני יכולה.
המקרר כאן מלא כל טוב - ומה זה שווה לי?
זיתים, גבינות, כל מיני...
כל היום פותחת את המקרר סוגרת פותחת סוגרת. אולי בכל זאת יש משהו שאני יכולה. ולא מוצאת.
מה אני אוכלת בסוף? סוכריות שוש.
סוכריות שוש זה לא שמן. אז מותר לי. לפחות זה. נחמה פורתא...
וגם ככה לא הכי טוב לי בבטן. אני לא יודעת מה קורה שם. אבל, מרגישה שכמעט כל דבר מסוכן....

מתנדנדת בין ההחלטה לעשות ניתוח, לבין הניסיונות להתחזק בחשיבה חיובית ולמצוא טיפולים אלטרנטיביים.
להקפיד על התזונה המומלצת אני פשוט לא מצליחה. אני נטרפת רק מהמחשבה שאסור לי. בא לי לאכול את הקירות.
החיפוש אחר טיפול אלטרנטיבי מאוד מעייף אותי אנרגטית, עוד לפני שהתחלתי בכלל.
מרגישה שזה גדול עליי.
זה עולה הרבה כסף. וזה רחוק. ומאיפה לי הכסף, ומי יכול עכשיו להתחייב על סדרה של טיפולים במקום אחד (הרי נודדת), ומי אמר שזה בכלל יעזור.
ואם כבר, איך אדע למצוא את הטיפול שיעזור.
עשיתי הרבה טיפולים טבעיים בחיי. חלקם עזרו. וחלקם לא. הרבה לא עזרו.
הוצאתי המון כסף והמון אנרגיה על טיפולים כאלו.
מתיש.
ועכשיו, מה?

אין לי כוח להתעסק עם זה. אולי אעשה ניתוח ודי?
אבל, מה יהיה אם הניתוח יסתבך?
מה יהיה אם יצטרכו לפתוח את הבטן? ותישאר לי צלקת מכוערת ונוראית על הבטן?
ואם יסתבך יותר?
מה יהיה אם אחר כך יהיו לי כאבים הרבה זמן?
מה יהיה אם, חס וחלילה, חס וחלילה, חס וחלילה, בגלל הקטטר תהיה לי דלקת בדרכי השתן? (מי שמכיר אותי כאן יודע כמה זה נורא בשבילי)
מה יהיה אם ההוצאה של כיס המרה תעמיס על הכבד? נדמה לי שגם ככה הוא לא הכי הכי...
ואם אצטרך לנוח אחרי הניתוח - איפה אנוח?
מה, להגיע להורים שלי בשביל זה?
להגיד להם, שוב אני צריכה אתכם... ולחזור לבית שלהם... (לא רוצה ! אמאל'ה !)
זה יהיה כל-כך קל להתרגל מחדש....
לא לא לא, רק לא להצטרך את ההורים...

**********

ובמקביל:
מחר חוזרים בעלי הבית.
אין לי מושג קלוש לאן אני הולכת. אפילו לא התחלתי לעשות בירורים.
אני במיאוס.

כן, יש לי כל מיני אופציות התארחות.
ואני מרגישה שאני כבר לא יכולה. אני חייבת לזוז קדימה.
זה היה אמור להיות שלב.
ומשהו בתוכי מבקש כבר לצאת לטבע. לפחות קצת. לפחות להתחיל.

אני מרגישה מיאוס ורתיעה לחפש עכשיו מקום להתארח.
אני מרגישה שאני רוצה משהו אחר.
אבל כולי בפחד.
אני לא מסוגלת לזוז.
אני לא מסוגלת לפעול.
הזמן עובר, ואני יושבת ועושה שטויות ליד המחשב.
אני במיני-דיכאון.

**********

נו, וגם אם אצא עכשיו לטבע, מה אעשה עם הבריאות שלי?
כל הזמן סכנת התקף מרחפת מעליי.
אני מצד אחד תלויה באוכל שנותנים לי או שאני מוצאת, מצד שני - מוגבלת מאוד במה שמותר לי לאכול.
זה מצב לא טוב.

אפילו דברים טובים כמו שקדים ואגוזים אסור לי. טחינה, שמן זית, זיתים.... אסור.
ונניח שאפשר למצוא שקדים בטבע - זה לא עוזר לי.
מרגישה במלכוד.

**********

למרות שחשבתי מלכתחילה על שינה בחוץ - ברחוב או בטבע, אני מרגישה עכשיו שהטבע זה הרבה יותר נכון לי.
הנסיון שלי עם איסוף אוכל ברחוב גרם לי להרגיש שאני לא ממש רוצה את זה. (וגם, הרבה מהאוכל שמצאתי שמן, וזה לא טוב לי)
(אבל טוב לדעת שהייתי יכולה).

אין לי מושג לאן אני אלך מחר.
אולי פשוט אחליט על ניתוח, וכן אבקש מההורים לנוח אצלם? (בהההההה....)
טוב, בעצם, גם זה לא קורה מהיום למחר.

אולי בכל זאת אלך על איזו הזמנה ביתית.

אולי סתם אשב לי ברחוב בלי לדעת לאן ללכת, ומשהו כבר יקרה.

אולי אלך לליפתא, ואראה מה יש שם.

מוזר שלא התחלתי לחפש.
אפילו שאני מצד אחד לחוצה, מצד שני משהו בי רגוע יותר מפעמים אחרות.
כאילו, מרגישה שברגע האחרון כבר אדע מה לעשות, ולא כל-כך פוחדת. מוזר.

*********

בשלושת הימים האחרונים הרגשתי איזשהו איכסה ומועקה, ולא התחשק לי לכתוב.
פתאום זה נשפך לי ונשפך.

(אני לא רוצה לספר באיזה שטויות העברתי את השעות האחרונות. אני ממש מתביישת בעצמי)

[סוסת_פרא*]

נכון שעד עכשיו עשיתי מסע מופלא.
אבל לאחרונה מרגישה שזה היה שלב ראשון, וכבר הגיע הזמן להמשיך הלאה, לשלב הבא.

והמעבר הזה כל-כך קשה לי.
אני מרגישה תקועה.

אפילו, כנראה בשל כך, הייתה לי היום רגרסיה.
בכלל לא יצאתי מהבית. פשוט בושה.
כאלה יערות מסביב, ואני יושבת כאן, ובורחת למחשב.
שוב ושוב מרפרשת את מה חדש, שוב ושוב מרפרשת את האימייל, שוב ושוב מרפרשת את 'נמסטה'.

(ובין לבין אוכלת סוכריות שוש )

*********

כן כן, אני מודה ומתוודה, שלשום חזרתי לשוטט באתר נמסטה ('אתר היכרויות לרוחניים' למי שלא יודע), אחרי תקופת גמילה ארוכה.

זה התחיל אחרי שעברתי שלשום על המספרים בנייד שלי, ונזכרתי במישהו שיצר איתי קשר לפני מספר חודשים, ומאוד התלהב לשמוע על המסע שלי, אבל סיפר בצער שהוא בדיוק התחיל קשר שנראה לו שהולך לכיוון טוב, אז אם זה יהיה רלוונטי - הוא יתקשר אליי.
אז החלטתי פתאום להתקשר אליו, ולראות אם יש מצב.
ענתה לי בחורה. זה הפתיע אותי, לכן שאלתי בהיסוס אם אפשר לקבל אותו. היא אמרה בביטחון 'מדברת הילה, מי את?', אמרתי את שמי באי נוחות, ואז שמעתי 'ממי, בשבילךָ....'
לרגע לא ידעתי מה לעשות, ואז בהחלטת פתע ניתקתי.

אבל ה'ממי, בשבילך' הזה עשה לי משהו. צביטה בלב.
אז חזרתי לאתר נמסטה.

ולא שהעליתי בחכתי דגים שמנים במיוחד. סתם. שטויות. שום דבר לא זז.

היום נכנסתי לצ'אט שם, אולי בכל זאת, למרות שבכרטיסים אני לא מוצאת דבר ראוי לשמו, אולי בכל זאת ייקלע איזה גברבר-חמד אל הצ'אט.
ואיכשהו באמת התפתחה שיחה עם מישהו, החלפנו תמונות ועברנו לטלפון.
(אני נתתי לו לראות את הכרטיס שלי בנמסטה עם התמונות, והוא שלח לי תמונה למייל)
עוד בצ'אט הבהרתי שאני מחפשת קשר ולא 'שטויות', ורק אז אני מוכנה לתת תמונה.
הייתה שיחת טלפון קצרה. היה צריך להיפגש עם חבר. הוא נשמע בסדר בתור התחלה.
אמר שיתקשר אחרי שהחבר יילך בערך בחצות.
התברר, בכלל, בצורה מפתיעה, שהוא גר ממש מושב פה ליד, וקיוויתי שאולי אפילו ניפגש הלילה. לא בשביל סתם ככה, אבל אולי ייצא משהו טוב אמיתי.
הוא לא התקשר.
עכשיו ראיתי אימייל ממנו, בזו הלשון:
"יש לך עיניים טובות ויפות ,ליבך טהור וצח.
החבר הלך,אך כבר מאוחר. איזה קטע זה, פינטזתי על דבר כזה, קרוב ,לפגישה לילית,
תאוות הבשרים ..אך לפתע כשהגעת, נבהלתי, ואפילו לא ניסיתי (בטח גם לא היה יוצא)
קראתי את כרטיסך בנמסטה, ויופייך הפנימי, התום הנפלא, מאלף.
אולי עוד ניפגש..מי יודע...
אחפשך"

ובכן, כתב יפה. אך דומה שפחדן הוא.
לא הבנתי מדבריו אם התכוון רק לתאוות בשרים, או לתאוות בשרים כחלק מיצירת קשר.

***********

אני, על כל פנים, מרגישה שאין לי רצון ליצור קשר רק למטרת מגע.
אמנם, כאשר גבר על ידי, מאוד קשה לי להתאפק, הצורך במגע הוא כה עז. אך איני רוצה לחפש זאת מלכתחילה.

המפגש שסיפרתי עליו לפני שבועיים, עם הבחור בירושלים, שאחריו הייתה לי מועקה.
אני חושבת שאני יכולה להגדיר לעצמי על מה המועקה.

קודם כל, זה היה די ברור עוד קודם שאיננו מתאימים. אז קשה לי להסביר מה בדיוק חיפשתי. (בטח שלא רק מגע וסקס)
ואחרי המפגש חוסר ההתאמה היה ברור אפילו יותר.
אפשר כמובן לומר שתחושת המועקה הייתה מורכבת מתחושת נטישה על אף הכול. כי תחושת הנטישה עולה בי אוטומטית, גם אם אין זה קשר שמעניין אותי.

אבל, תחושת הנטישה זה החלק הברור.
החלק הפחות ברור שאותו הייתי צריכה להגדיר לעצמי, זהו - הרגשה של חיבור לא שלם. זהו זה.
אני הבנתי שחיבור לא שלם זה דבר שמותיר כאב.
(לא שלא הבנתי זאת קודם, אך לא במילים אלו).

אולי במילים אחרות אשתמש, מילים של הבחור בעצמו, מתוך מאמר שכתב שנתן לי לקרוא, בו הוא טוען שהשאיפה הבסיסית שלנו בחיים, שמתוכה נובע כל החיפוש שלנו, היא 'השאיפה לאחדות כוללת'.
ובכן, לא הייתה שם אחדות כוללת.
זו הייתה חתיכה שקרועה ממשהו. מרחפת בחלל האוויר. לא שייכת. לא ממלאת. לא מספקת.
כואב לי בלי אחדות כוללת.
כואב לי בלי חיבור שלם.

***********

אני רוצה להיות בקשר שהחיבור בו שלם.
עד עכשיו אספתי לי פיסות. איני רוצה בזאת.

אלא, שאיני יודעת איך להגיע לכדי כך.

כן, אני יכולה למנוע מלכתחילה מפגש שאני מרגישה שמחפש רק בשר.
אך בתוך המפגש עצמו מאוד קשה לי למנוע עצמי ממגע.
כל-כך קשה לי לתקשר בלי מגע.
הגוף שלי כל-כך צריך מגע.
הידיים הולכות מעצמן.
איך עושים את זה?

הייתי רוצה שבהיפגשי עם מישהו, תיפול חומת זכוכית בינותינו, כך שלא נוכל לגעת כלל. עד אשר אדע שבאמת אני רוצה לגעת.
לפעמים אני מפנטזת על חגורת צניעות. כי, טוב, אם אני חייבת חיבוקים וליטופים, לפחות אדע שיש נקודה שממנה זה לא ימשיך הלאה.

**********

אני כל-כך רוצה זוגיות. זוגיות טובה.

לפעמים אנשים אומרים, איך את רוצה זוגיות כשאת בתוך המסע. איך אפשר.
אבל אני רוצה. עובדה.
אם אני רוצה, אז בטח אפשר.

אולי אפילו טוב יותר.
ביחד למצוא דרך לחיות בטבע.
אדם כלבבי.

ואולי עוגן. אהבה שתחכה לי מכל מקום שבו אהיה.
אולי גם עוגן זה טוב.

**********

בעבר פרסמתי בבאופן דף שבו אני מחפשת זוגיות ומבקשת מאנשים להציע חברים.
בתיאור הזוגיות הרצויה, בין השאר, כתבתי כי ארצה מישהו שירצה אולי לחיות איתי במערה.
אחרי זמן קצת התביישתי בדבר זה שכתבתי, כי בחיי העירוניים כל-כך התרחקתי מהאפשרות הזאת, עד שראיתי בה רק פנטזיה ילדותית.
ואפילו חשבתי שאדם כזה לא יתאים לי, כי אני לא מרגישה בנויה לחיים בטבע.
אבל עכשיו שוב אני מרגישה קרובה למימוש השאיפה הזו (לאו דווקא זו, אבל שאיפות דומות), ואני כן רוצה בן זוג שרוצה לנדוד איתי.
אתם יודעים מה, הכי טוב, בוא נחליט על בן זוג שרוצה את מה שאני רוצה בכל תקופה משתנה...
ככה נהיה בטוחים שזה תמיד יתאים.

********

פעם פגשתי מישהי שסיפרה לי איך בגיל מבוגר יחסית, ואחרי המון חיפושים אינסופיים אחר זוגיות, היא סוף סוף מצאה זוגיות נהדרת. היא הייתה ממש זורחת. והסיפור שלה כל-כך עודד אותי.
בכל פעם שהרגשתי ייאוש מלמצוא זוגיות, נזכרתי בסיפור שלה, ואמרתי לעצמי 'יש תקווה'.
ופתאום, התברר לי, שתקופה אחר כך, הזוגיות הזו התחילה להידרדר, ונהייתה פשוט זוועתית, עד שהובילה לפרידה.
לא הבנתי.
איך זה יכול להיות.
כזו זוגיות טובה. כזו תקווה שנתנה לי. וככה? סתם ככה?
מה זה, אין זוגיות טובה בעולם?
אין לְמה לחכות?

אבל לא. אני לא אאבד את האמונה. ודאי שיש.
אהבה טובה מחכה לי. (ובטח גם לה...)

*********

ורבי נחמן היה אומר: "בוודאי ישנו בנמצא".

[סוסת_פרא*]

ובסיפורי המעשיות של רבי נחמן גם נמצא הנשר אומר להם: "שובו אל האוצרות שלכם, והיו משתמשים באוצרות שלכם".
אוי, אלוהים, אנא עזור לי לשוב אל האוצרות שלי ולהשתמש בהם !
אנא, אנא
עכשיו
עכשיו !

**********

ולפחות היום נרשמתי סוף סוף לטיול לקטים, אחרי שכמה חודשים דחיתי את זה ודחיתי.
אולי זה צעד נוסף בכיוון הטבע.
אולי זה אומר שאני מוכנה טיפונת יותר.

[סוסת_פרא*]

התגלגל לידיי כאן הספר +"האם יש סיכוי לאהבה" מאת דוד בן-יוסף+
(מעניין איך שם הספר מתחבר למה שכתבתי: אין זוגיות טובה בעולם? [...] אני לא אאבד את האמונה. ודאי שיש. אהבה טובה מחכה לי)

לצערי, כנראה לא אספיק לקרוא הרבה ממנו. דווקא שמעתי עליו דברים טובים פעמים רבות.

אני רוצה לצטט קטע שקראתי היום:

_יצאתי לטייל בחיק הטבע. ישבתי לי תחת עץ ועשיתי לי חשבון נפש.
שאלתי את עצמי: 'מדוע אתה מעביר לעצמך אנרגיה ממיתה?'
ואני עניתי: 'מפני שאתה לא אוהב את עצמך !'
'ומדוע אתה לא אוהב את עצמך?' - המשכתי לשאול.
'מפני שאתה אינך עצמך !' - עניתי.
ועוד שאלתי: 'האל העניק לך חיים במתנה. מדוע אתה משחית את המתנה הזאת?'
'מפני שאתה לא אוהב אותו !' - עניתי - 'מפני שאתה כועס עליו, בגלל שהוא ברא בעולמו גם מוות.
הוא העניק לך במתנה מלאכי חיים, לעודד אותך ולומר לך: גדל !
אבל הוא העניק לך במתנה גם מלאכי מוות, לדכא אותך ולומר לך: חדל !
והמלאכים - לא מלאכים צחורי כנפיים, ולא מלאכים שחורי כנפיים, המרחפים אי שם במרחבי המסתורין.
אלא, מלאכים פשוטים מאוד. מלאכים בדמות אבא, אמא, אח, אחות, אשה, ילד, חבר.
אנשים קרובים ביותר ללבך, המזרימים אליך, לעיתים קרובות כל-כך, אנרגיה ממיתה.
ומי אחראי לכל זה, אם לא אותו האל שהעניק לך חיים?
כשנולדת היית אתה עצמך. החיים פרצו ממך באופן ספונטאני. אהבת את עצמך. אהבת את החיים. אהבת את כל הסובבים אותך.
לאט לאט התגלה לך שרבים סביבך הם עניים באנרגיים חיים. והם ממלאים תפקיד של מלאכי מוות.
הם לא יכולים לשאת את הספונטאניות שלך. החיוניות הטבעית שלך הגבירה את החרדה שלהם, ואילצה אותם להתגונן מפניך.
והם מצאו אלף דרכים לשדר אליך: חדל !!!
והחושים שלך קלטו היטב היטב את השידורים הלאה. והשידורים האלה קטלו אותך היטב היטב.
ואתה התקפלת.
ויחד איתך התקפלה גם האמונה שלך בעצמך, והאמונה שלך בסובבים אותך.
התחלת לשנוא את עצמך, והחלטתשאם אין לך סיכוי להיות אתה עצמך, מוטב לך לא להיות בכלל.
נכנעת למלאכי המוות.
ברחת אל העישון, אל הזלילה ואל העצבות, הכעס והדיכאון.
מילאת את עצמך באנרגיה ארסית והרסנית, המייללת מתוכך במשך עשרות שנים, בצלילים צורמים וחורקים של כל גוונים הכאבים: כאבי בטן, כאבי ראש, כאבי גב, כאבי גרון, כאבי אוזניים, ועוד כאבים בני בלי שם'._

אני מזדהה כמעט עם כל מילה בקטע הנ"ל. במיוחד במשפטים שהדגשתי.

עכשיו הוא מגיע להבנות חדשות בקטע ההמשך:

_אחר כך אמרתי לעצמי: 'רגע אחד ! תנסה לענות בכנות: האם זה הוגן מצידך להטיל את האחריות למצבך על האל?
נכון שהוא ברא בעולמו מוות. אבל הוא נתן לך כוח לבחור בחיים.
את החיים הוא נטע בתוכך. הוא צייד אותך במעיין שופע אנרגיית חיים, כאשר שלח אותך לעולם הזה. ואילו את המוות הניח האל מחוצה לך.
המוות הוא יבוא מבחוץ. תמיד מבחוץ. ואם אתה בעצמך בחרת להיות היבואן הראשי, איזו זכות יש לך להאשים את האל?
ואם אתה הרשית לאחרים לכסות את המעיין הנובע במעמקי אישיותך ברפש, איזו זכות יש לך להאשים את האל?

באותו יום כיפור פרטי, הרחק מעיר בחיק הטבע, *הגעתי למסקנה שכל חיי לא חייתי את החיים שלי, אלא של אנשים אחרים.
באותה שעה התעוררה בי תשוקה עצומה לחזור אל עצמי. לחזור ולהיות אני עצמי. לבקש סליחה מעצמי ולהתפייס*._

הלוואי שאצליח גם אני בסופו של דבר להבין, שאני זו שהנחתי לכסות את המעיין הנובע שבי, ואני זו שיכולה לגלות אותו.
והלוואי שאצליח סוף סוף לגלות אותו.
לחזור ולהיות אני עצמי.

שובו אל האוצרות שלכם, והיו משתמשים באוצרות שלכם !!!!!!!!!!!

[סוסת_פרא*]

אנסה ללכת לישון עכשיו, ויהיה מה שיהיה מחר, ואלך לאן שאלך.

• אנא מכם, הוסיפו להתפלל בכל עוצמתכם לשלומי ולבריאותי,

ושאזכה לשוב אל האוצרות שלי ולהשתמש בהם !!!!!!!!!!*

(אמן לכולנו)
(כמה יהיה יפה העולם כשנהיה כולנו בריאים, וכשנשוב כולנו אל האוצרות שלנו, כל אחד אל אוצרותיו שלו אשר נתן לו האל....)
(זה מרגש אותי עד דמעות...)

תודה על אהבתכם כי רבה.

[מתחדשת*]

ממשיכה להתפלל בשבילך

שולחת לך מייל

[בן_עמי*]

[פלונית*]

פראית,
אני באמת מאחלת לך מכל הלב הרבה בריאות והרבה שלוות נפש
אבל גם מאחלת לך שתמצאי דרך לחיות את החיים שאת רוצה ובו זמנית גם להיות עצמאית. אין כמעט חיים ללא פשרה כלשהי.

[טל*]

_זה ברור שאני כל הזמן בבריחה.
בריחות 'קטנות'.
למחשב. לטלפון. לשינה. לאוכל. למפגשים עם אנשים.
קשה להיות עם עצמי כל הזמן.
לפעמים מפחיד.
לא תמיד אני יודעת איך נכון לחיות. |
לא תמיד אני בטוחה שאני יכולה.
אז אני בורחת למה שקָל.
אני.
כולנו.
ואני רואה את זה בסדר. החיים הם תהליכים.
העיקר המודעות.
ההתכווננות לצמיחה.
*********
אני למשל בורחת מלצאת לטבע, בהשהיית העניין, ומציאת נוחות ביתית.
אני יודעת שנכון לי בסופו של דבר לצאת לטבע.
אבל אני עדיין מפחדת.
מותר לתת לדברים להבשיל._


מציעה לך משחק קטן: תחליפי בכל מקום של בריחה - לבחירה.
תתאימי קצת את המשפטים ותראי מה קורה. משחק שכזה.

הרבה בריאות והמשך מסע מעניין!

[קוראת_את_הבלוג_שלך*]

כמה מוזר להיכנס ולא למצוא אותך פה..
מקווה שאת בסדר.
מתגעגעת.

[שולחת_לך_אנרגיה_טובה*]

גם אני מקווה שהכל בסדר (התאפקתי לא לכתוב "דואגת")... וממשיכה להתפלל לשלומך

[סוסת_פרא*]

וואו.
יש לי רק מעט זמן על המחשב עכשיו, וכרגיל, כל-כך המון מה לכתוב.

יצאתי לטבע ! כן כן.
נסעתי לסוף שבוע נוסף שארגנו באותו מקום שהיה המחנה הטבעונאי של שירי.
היינו שתי משפחות ואני.

זה היה מדהים, כי באותו יום חמישי כשעדיין הייתי ליד ירושלים, כתבתי שלא היה לי מושג לאן אני הולכת.
ממש עד הרגע האחרון לא היה לי מושג. כמעט יצאתי מהבית בלי לדעת לאן.
ואז חברה מהאתר הפנתה את תשומת לבי לדף שנפתח שבו מזמינים לסוף שבוע שם, ואמרתי וואלה. אני נוסעת.
עשיתי בירורים, והתברר שמשפחה אחת מהשתיים נוסעת מבת ים, התקשרתי אליהם, הם יוצאים ב-5 בבוקר. וואו. איך אני אגיע.
הוא אמר שאני מוזמנת לישון אצלם, ולנסוע איתם בבוקר. איזה מדוגם.
אז נסעתי לבת ים, ואיתם כל הדרך עד לצפון.

זה פשוט היה מדהים הנס הזה. איך לא ידעתי לאן אני הולכת ופתאום הכול הסתדר.
כשנסענו לצפון, בדרך הוא התבלבל ונסע לכיוון צפת, ואז החלטנו כבר להיכנס לצפת, ועשינו בה טיול נחמד.

והגענו די מוקדם למחנה ליד הדן.
פשוט מקום מדהים. גן עדן !
עצי אבוקדו, נחל נהדר - קר ומענג, עם מים שאפילו אפשר לשתות !
כל-כך נעים.

התמקמנו. נחנו. טבלנו בנחל. עשינו טיול מסביב.
חשבתי שיבואו עוד אנשים, אבל היינו רק אנחנו - שתי משפחות שלאחת שני ילדים קטניים ולשנייה אחד ואני.

בלילה המשפחות ישנו באוהלים, ואני שמתי לי שק שינה.
האמת, הלילה היה סיוט.
היו יתושים. טיפסו עליי נמלים עוקצות. היה בכי של הילדים. היה רעש של משפחות שהגיעו פתאום לפנות ערב ועשו על האש.
כמה עשרות פעמים התחלתי להירדם והתעוררתי כל פעם ממשהו אחר. כמה עשרות פעמים ! אני לא מגזימה !

בהתחלה ניסיתי להימנע מכרית, מכיסוי על הפנים ומאטמי אזניים.
אבל בסוף נכנעתי, והשתמשתי בהכול.
תסכול.
איזו מין יציאה זו לטבע, כשאני כך מוגנת מכל הכיוונים?
נרדמתי רק לקראת הבוקר, אחרי בערך 8 (!) שעות של מאבק.

ובכל זאת, התנסות חשובה.
זוהי התחלה.
(בעבר ישנתי בטבע, אבל כמעט רק באוהל).

למחרת בשבת המשפחות החליטו לעזוב אחה"צ, למרות שהתכנון היה ליום ראשון.

חשבתי, התלבטתי, פחדתי נורא נורא - והחלטתי להישאר לישון שם לבד.

זה היה מדהים, כי כל המטיילים עזבו את השמורה, ונשארתי שם לבד לבד לבד. אמאל'ה !

המשך יבוא....

[סוסת_פרא*]

אכתוב עוד, עד שיכריחו אותי לצאת.

פחדתי נורא שיבואו תנים, חזירי בר, או אפילו זאבים.
החלטתי שאם יהיה משהו מפחיד, אני אטפס מהר על העץ ליד.
הכנתי לידי מקלות ואבנים. וגם על העץ שמתי אבנים למקרה שאצטרך לזרוק על מישהו.

כבר בהתחלה ראיתי יצור קטן חומק לכיוון המים, אולי שועל.

החלטתי שאני לא רוצה להבעיר אש. אני לא מאמינה באש.

היה די חשוך. במיוחד שהירח נעלם די מהר.

הלילה היה מלא רעשים.

[יעלי_לה]

איזו אמיצה!!!!!!!!!!!
אני גאה בך
וגם קרועה עלייך
וגם מתה לקרוא את ההמשך

[סוסת_פרא*]

תודה.
חזרתי לכאן לכתוב לעוד כמה זמן בלתי ידוע.

ובכן, הלילה היה מלא רעשים.
לא באמת ממש רעשים חזקים, אבל כל רחש קטן הקפיץ אותי.
פחדתי שיבואו חזירי בר עצבניים (אמרו לי שאמא עם גורים יכולה להיות מסוכנת), או תנים, ואולי אפילו זאבים.
פחדתי שבאמצע הלילה פתאום אני אפקח עיניים ואראה מעליי נניח מעגל של זאבים מתבונן בי ברעבתנות.
וגם שוב היה לי מאוד קשה להירדם בגלל היתושים והנמלים.
הייתי צריכה לשכב בשק השינה ובחלק העליון של הגוף להיכנס לתוך סדין ולהצמיד אותו היטב היטב לגוף, אחרת הנמלים נכנסות.
אבל היתושים עוקצים גם דרך הסדין.
והיה לי חם בתוך הסדין ומחניק. אז כל הזמן הורדתי אותו והחזרתי הורדתי והחזרתי וכלום לא עזר.
וכשכבר כן הייתי מתחילה להירדם, פתאום איזה רחש בסביבה, נפל איזה ענף או משהו - מיד אני קופצת.
כל הלילה דרוכה.
באיזשהו שלב באמת שמעתי קולות כרסום ברורים מהאזור של העץ ליד.
בגלל שהשאירו מתחתיו המון שאריות של אוכל, (ואפילו עצמות שהשאירו המשפחות שעשו שם מנגל). בטח היה שם משהו אטרקטיבי.
אולי אלו היו חזירי בר. נישמתי כמעט פרחה באותו רגע.
אז הגעתי למסקנה שזה הזמן לבצע את תוכנית החירום שלי, ולקחתי את התיק הקטן שלי וטיפסתי על העץ.
במילא לא היה אפשר לטפס יותר מדי גבוה, אבל חשבתי שאולי זה יעזור.
וחיכיתי לראות אם משהו מתקרב לכיוון שלי.
היה נורא חושך אז לא ראיתי כמעט כלום.
ישבתי שם איזה עשרים דקות, וכשלא שמעתי עוד רעשים (גם ככה היה קשה לשמוע טוב בגלל הרעש של הנחל), וגם חשבתי שהגיוני שהם כבר אכלו את כל מה שהיה שם לאכול והמשיכו הלאה - אז ירדתי.
על כל פנים, אחר כך היה שקט באמת. לא שמעתי עוד קולות כאלה בהמשך הלילה.
אבל עדיין לא נרדמתי ולא נרדמתי. או יותר נכון נרדמתי ונרדמתי, אבל כל הזמן התעוררתי והתעוררתי.
אפילו אטמי אוזניים לא רציתי לשים הפעם, בגלל שרציתי להיות ערנית למה שקורה. אם באים בעלי חיים או בני אדם.
בסוף, ראיתי ששוב כבר עוברות איזה 8 שעות, ואפילו דקה אחת של שינה לא הייתה לי.

אז התיישבתי והתחלתי לבכות.

זה כל-כך מתסכל לבזבז שמונה שעות על נסיונות לישון, במיוחד שבחושך הזה לא יכולתי לעשות הרבה דברים אחרים.
וזה מתסכל במיוחד מכיוון שאני רוצה לחיות בטבע, ואני מרגישה שהוא כל-כך לא ידידותי לי.
איך אפשר לחיות כך שאי אפשר לישון?

בכיתי נורא נורא.
וכמובן, איך שאתם מכירים אותי, הבכי הפך כבר למשהו אחר לגמרי.
אז זה הפך למעין סוג של התבודדות.
והבכי היה בכלל על הרצון הבוער שלי ללמוד לחיות בטבע, לפרוץ כבר קדימה, להתחיל לחיות באמת. ותפילה לאלוהים שיעזור לי.
יכולתי להרשות לעצמי לבכות בקולי קולות. וגם לצעוק.
ובסוף קמתי והתחלתי לשיר ולרקוד.

שוב נרדמתי רק לפנות בוקר, ועם בוקר מה העיר אותי?
זמזום של צרעה !
(כנראה בגלל העצמות שהשאירו המנגליסטים, הכול היה מלא צרעות פתאום !)

למזלי, הצלחתי להירדם חזרה עם הסדין על הראש, וסוף סוף אטמי אוזניים, כי בבוקר כבר לא פחדתי לשים אותם.
ואז ישנתי טוב עד 9.

לילה מדהים.

עכשיו, בתחילת הלילה אמרתי לעצמי: 'אם אני שורדת את הלילה הזה - אז זהו, הכול אני יכולה מעכשיו.'
אולי למישהו זה יישמע מצחיק. מה כבר העניין.
אבל בשבילי, זה אולי הדבר הכי אמיץ שעשיתי בחיים שלי.

[סוסת_פרא*]

זה מדהים, שחשבתי על כך שאנחנו נמצאים ליד שלוחה של הדן, וזה מאוד התחבר לי למשהו שכתבתי לפני כמה חודשים:

_בסוף כתה א' נסענו עם המשפחה וה"חבר'ה" לכמה ימים בצפון. ובאחד הימים עשינו טיול בתל-דן. הילדות האחרות שהלכו איתנו קיפצצו להן ושיחקו תופסת בין העצים, ואני לא הבנתי איך הן מעזות לרגע להעלם מן העין מאחורי העצים במה שנראה לי כמו ג'ונגל עצום ונורא. העולם אז נראה לי כ"כ ענק ומפחיד, שגם חורשה תמימה נראתה לי כמו ג'ונגל.
ואז, במשך כמה חודשים אח"כ לא יכולתי להירדם בלילות במחשבה על 'הג'ונגל הנורא', ו'מה היה קורה אם הייתי הולכת לאיבוד'. כל לילה ניקרה במוחי המחשבה מה היה קורה אם הייתי הולכת לאיבוד.
כך זה נמשך בערך חצי שנה, עד שלילה אחד הוריי שמעו אותי בוכה, וסוף סוף שאלו אותי לפשר הדבר וניחמו אותי. ואז זה נפסק.
והאמת, שמאז אמנם גדלתי, והעולם כבר נראה לי אחרת, אבל עדיין קיים האלמנט של 'העולם כמקום גדול ועויין'. האלמנט של הפחד ללכת לאיבוד. ותחושה של החמצת החיים מתוך הפחד הזה לצאת אל העולם.
ולכן, ברגעים כאלה כמו אתמול, אני ממש מרגישה שאני חייבת לעצמי לא להשתפן וכן להעז וללכת._

המקרה ההוא הוא אחד המקרים החזקים הזכורים לי מהילדות.
הייתי קוראת לזה אפילו 'מאורע מכונן', כפי שאומרים באנתרופוסופיה.

ופתאום חשבתי שאולי דווקא הלילה הזה לבדי פה בדן כמעט ממש באותו המקום, זה תיקון למה שהיה אז. לפחדים ההם.
סוף סוף לא להשתפן וכן להעז וללכת.

[סוסת_פרא*]

בערב לפני שהלכתי שם לישון, נזכרתי שזה תשעה באב, ומשום מה החלטתי לצום, לא אוכל ולא מים.
אני לא יודעת למה. אולי בגלל שלאחרונה אצל אור התחברתי קצת לרעיון של בית המקדש, ואולי כי אני פשוט רוצה שכבר תהיה גאולה. שינוי אמיתי. צמיחה אמיתית. לי. לכולנו.

אז גם בלילה כשקמתי והתחלתי לבכות, אז חשבתי הרבה על עצמי, על הגאולה שאני מבקשת. וגם על כל האנושות והעולם שמחכה כבר לגאולה הזו.
די כבר לסבול. הגיע הזמן לגלות את הצמיחה האמיתית שלא דרך הסבל.
די כבר להיות תקועים במקום. אני רוצה לזוז הלאה.
אני חייבת להתחבר לאני האמיתית. חייבת חייבת חייבת.
תצילי אותי עכשיו ! תרימי אותי עכשיו ! תשני אותי עכשיו !

התחלתי לשיר את 'הגיע זמן הגאולה, הגיע זמן הגאולה, אני שומע ינון ואליה'
וצעקתי את 'אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד!'
עם דגש על המילים 'כי בא מועד'.
בא מועד. בא מועד. בא מועד.
די כבר אמא, די כבר, די די דיייייייייייייייייייייייייייייי !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

אז נזכרתי שאור הזכיר לי גם את המשך הפסוק:
'אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד, כי רצו עבדיך את אבניה, ואת עפרה יחוננו'.
הוא קישר את זה להעניינות של הרבה אנשים היום בעפר שנחפר מהר הבית.
ואני פתאום קישרתי את זה לאהבה לאדמה, למשיכה לחיות על האדמה, ממש. כפי מה שאני מנסה לעשות.

הגיע זמן הגאולה.
הגיע הזמן לרחמים.
הגיע הזמן לחזור לאדמה !

אמא, תעזרי לי !!!!!!!!!

**************

למרות שבאופן אובייקטיבי ההתנסות שלי הייתה נורא מינורית, בשבילי היא הצריכה המון המון אומץ.
אפילו הרגשתי קצת כמו הגיבור של הסרט שסיפרתי עליו 'into the wild'.

היו לי פחדים שיקרו דברים נוראים בלילה הזה. אפילו פחדים שאני אמות.
אבל אני אמרתי, אין מה לעשות, אני חייבת ללכת בכיוון של מה שאני מאמינה, אפילו אם אני אמות.
כמו שהבחור הזה בסרט, הוא מת בסוף. אבל זה לא כזה חשוב, כי הוא עשה את מה שהוא באמת רצה לעשות. והוא חי איך שהוא באמת רצה לחיות.

אני חייבת לחיות ! לחיות באמת !
גם אם אני עלולה למות.

ומצטטת שוב שיר קטן שכתבתי לפני כמה שנים, וכבר ציטטתי פעם:

• 'לא אוותר על החיים

גם במחיר
המוות'*.



אני חושבת שאני אחד האנשים הכי אמיצים שאני מכירה.

[סוסת_פרא*]

ועכשיו אני אצל אופק. אני חושבת שהגעתי לגן עדן.

אבל חייבים ללכת עכשיו....

[בן_עמי*]

בס"ד
נו, ומה חדש?

[סוסת_פרא*]

טוב, לא היה לי מחשב כבר המון זמן כפי שאפשר לשים לב. וגם עכשיו, זה לדקות ספורות.
מעניין שדווקא כשקורים הדברים הכי מעניינים, זה דווקא בזמן שאין לי מחשב. כנראה בטבע, וכאלה.

אז גם אין לי יותר מדי זמן לעשות עריכות והגהות למה שאני כותבת. זה אולי יסביר.

אנסה לכתוב רק בקצרה מה עבר בימים האחרונים. אולי לא אוכל להיכנס לתוך עומק החוויות או התובנות שלי כמו תמיד. חבל.
אחרי המחנה בנחל הדן, ואחרי שביליתי שם לילה לבד, שזו הייתה פריצת דרך מאוד גדולה בשבילי - נסעתי בטרמפים לאופק. (גם על זה יש לי מה לספר).
ישנתי אצלו בחצר של ההורים שלו, וגם בזולה שלהם בעוד מקום באמירים.
הכול תחת העץ או תחת כיפת השמים. התקדמות גדולה בשבילי.
כשלא הייתה לי כילה סבלתי למדי. אך כשהייתה לי כילה ישנתי כמו מלכה.

לשם הגיעו אורי יורמן וחברה שלו שגם נודדים בארץ עכשיו כחודש. וחברנו יחד לטייל.
יום אחד עוד היינו באמירים יחד, ויצאנו עם אופק ועוד לטיול נחמד למעיין ומפל מדהימים ליד הכינרת.
בדרך נכנסנו למטע מנגו לאחר הקטיף, שעדיין היה שופע מנגואים, וקטפנו לנו בלי סוף.
נראה לי מעולם לא אכלתי כל-כך הרבה מנגואים. אולי אכלתי איזה 20 או 30 ביום אחד.
וגם נשאר לנו למחר.

אורי וחברה שלו ואני המשכנו מאמירים ליישוב באזור כרמיאל.
שם גר אדם מעניין מאוד שמצא לעצמו חורש טבעי והתיישב בו, ומגדל בו גינה לתפארת. משהו מדהים.
הוא בן אדם מבוגר. ויש המון מה לספר עליו.
למשל שלפני כמה שנים היה לו סרטן, אבל לא היה לו ביטוח רפואי ולא כסף לשלם על טיפול, אז לקח גחל בוער ושם את זה על הסרטן, 4 פעמים כך, עד שהסרטן נעלם לו. אמאל'ה.

היה לנו מאוד נחמד אצלו. נתן לנו זולה נהדרת מתחת לעצים, במקום שהעצים יוצרים מין מערה כזו, ושטיחים שם שהוא סידר שם, כנראה בשביל אורחים.
וגם ישנתי עם הכילה, והיה נפלא.

אה, שכחתי, בדרך לשם עברנו בסחנין. מקום לא הכי מעניין, אבל היה מאוד נחמד, ופגשנו אנשים טובים. (נכנסנו לראות איך נראה קניון של ערבים ).

היום נסענו שוב דרך סחנין, לכפר שנקרא עראבֶּה, ושם יש שוק נהדר. אורי רצה למצוא שם פירות וירקות.
'נפלנו' על מוכר נורא נחמד, שנתן לנו מקום לשבת אצלו ונתן לנו פירות סוג ב' בחינם. הרבה פירות.
ואז אורי התחיל לעשות מופע ג'אגלינג כדי לבדר פעוט שישב שם, וכל האנשים מסביב התלהבו ומחאו כפיים. ואז קראו לו מכל הדוכנים מסביב, שיבוא לעשות אצלם. וגם שם נתנו לו ירקות בחינם.
יצאנו משופעים פירות וירקות.

הגענו להררית. טיילנו למנזר יפה שכאן. משפחה אחת ישר הזמינה אותנו לישון אצלם במרפסת. משפחה אחרת הזמינה לבקר, ואחרי שהיינו אצלם, אז הזמינו גם לישון.
קורים כאן המון דברים נהדרים.
ובכלל, הטיול עם אורי וחברתו עושה את המסע שלי לממש משובח.

יש לי עוד המון מה לכתוב, אך לא נעים לי להתעלק על האנשים כאן. סליחה על הסגנון העילג.

תודה לכל מי שהתפלל בשבילי.
בינתיים אני בסדר. אבל אכלתי בעיקר פירות וירקות לאחרונה. אני לא יודעת מה יהיה בעניין הניתוח.
מקווה שהתפילות שלכם עזרו ועוזרות. ואצליח למצוא את הדרך לבריאות בלי להצטרך ניתוח.
עוד תפילות בטח יעזרו.

בעניין הגדילה שלי במסע הזה, בטח שהתפילות עזרו, כי אני רואה שמתחילים לקרות דברים שנורא רציתי. כמו יותר בטבע, ויותר עם ליקוט.
על עניין האמון אני עדיין עובדת. לפעמים מצליחה.

אוף, יש לי כ"כ הרבה. מתי אוכל לכתוב הכול?
לפחות בינתיים אני מלקטת בפנקס את ההתרשמויות והתובנות.

מקווה לחזור בקרוב.

[סוסת_פרא*]

אני מתפוצצת מרוב דברים לספר לשתף ולכתוב, אך מרגישה שזה זמן לא מתאים.

אשמח שתכתבו לי כל מיני עידודים וחיזוקים, או סתם משהו שיהיה נעים לקרוא כשאגיע שוב למחשב.

[ביאנקה_מתחברת*]

כל כך מתרשמת ממך!! קראתי את הבלוג במשך כמה ימים לפני יותר משבוע ורציתי פשוט לשבת איתך לשיחה. עם כל כך הרבה מדבריך אני מזדהה, ולכל כך הרבה דברים יש לי שאלות, שאולי אעלה בהזדמנות לדף-בית שלך... וכל פעם שאת כותבת דבר יפה על עצמך-תחושת גאווה, הערכה עצמית-אני שמחה בשבילך,שאת רואה את הדברים הללו בתוכך. גם עם זה מזדהה. להרגיש שאת באמת אדם מדהים ויוצא דופן. רק אם נרגיש זאת באמת מבפנים זה יהיה נכון החוצה.
בעיקר תוהה על עניין הזוגיות, ותמיד כשקוראת אותך יש לי תחושה שתדעי מה לומר לי בנושא-טו באב נגע לי במיתר, בחור חדש עסוק מדי בעצמו ואני לבד.כבר הרבה זמן. והיו תקופות שהלבד היה מעצב ומשמעותי. עכשיו הוא פשוט לבד בודד. התחברתי מאוד לדרך בה את מספרת שאת זקוקה למגע האנושי הזה בהכרות עם גברים. גם מרגישה ככה. רק שאולי זה מה שגורם לקשרים שלי לא להיות משמעותיים או ארוכי טווח? בסוף כתבתי כאן-אם לא מתאים תעבירי.
מאוד מחזק לקרוא אותך, כל הכבוד על היציאה לטבע, לא היה ספק שבטבע הפראית תשעט לחופשי.

[בן_עמי*]

בס"ד
באמירים
מתה על האיזור הזה, יש בו המון יערות, ויש עוד כמה מטרים שבהם אפשר להגיע לחוף של הכינרת בלי לשלם..
יש את קדיתא, ששמעתי שזה מקום מעניין..
ויש גם את מגאר או מרר, ישוב גדול, שבנוי בצורה שכמעט לא פוגעת בנוף, לא כמו אצלינו...
בגולן יש כמה מסלולים בתוך הנחלים, אבל אני לא זוכרת את השם, עם בריכות טיבעיות מדהימות.
ויש את הבאניאס ונחל "דן" ששוה להגיע אליו.
המשך טיול נעים.

[סוסת_פרא*]

הנה הנה הנה יש לי אינטרנט היום !
כבר מאתמול יכולתי להתיישב לכתוב. אך איכשהו, כיוון שהרבה זמן לא כתבתי, והמון חומר הצטבר, נרתעתי מלהתחיל בכלל.
והיום, כשכבר כן התיישבתי, אז בעיקר הרגשתי צורך קודם כל להשלים קריאה בכל מיני דפים חדשים, ולעבור על מה חדש בכלל.
ובעצם, מה שרציתי באמת זה להגיע אל הבלוג.
צריכה הרבה דחף פנימי כדי להביא את עצמי לכתוב כאן.

************

ביאנקה, תודה רבה. היה לי נעים מאוד לקרוא את הודעתך.

אולי באמת ייצא לנו לשוחח מתישהו. (את באה לטיול הלקטים מחר? )
אהבתי שהזדהית עם לראות ולכתוב דברים טובים על עצמי.
לא יודעת אם הייתי יודעת לומר לך בעניין זוגיות, ובעניין הבחור הזה. על כל פנים, אני עדיין לא בזוגיות כפי שאת יודעת. (אבל בטוחה שזה מגיע ).
מאוד מכירה את התחושה שלפעמים הלבד מעצים ולפעמים הוא סתם בודד. ולפעמים התחושה הזו מתחלפת בתדירות גבוהה.

בעניין המגע, איכשהו אני מאמינה שאי אפשר לפעול בניגוד לטבע שלנו. כך שאם הטבע שלי הוא לרצות מאוד מאוד לגעת - אז זה לא יעזור לנסות להגביל את זה. זה לא יהיה אני. זה לא יהיה טבעי. ורוב הסיכויים שזה לא יחזיק מעמד.
מה שכן, אם יבוא השינוי מבפנים. רק אז אפשר.
ואם לא - אז בטוח שיש מישהו שמתאים לי איך שאני עכשיו, כזאת, קלה למגע, (ומיוחדת, ועמוקה, ומקסימה והכול), כפי שאני, כפי שאני עכשיו, ולא משנים כל ההסברים על אם גברים אוהבים יותר מישהי שהיא קלה למגע או לא. זה לא משנה. יש בטוח לפחות גבר אחד שנועד לי, שמתאים לו מה שאני, כפי שאני. ואני לא צריכה לנסות לשנות את עצמי בצורה מלאכותית.
זה מה שאני חושבת.

דרך אגב, אם את רוצה לשוחח איתי על כל מיני נושאים מחוץ לדברים שאני מעלה בבלוג - את באמת מוזמנת בשמחה בדף הבית. (בתקווה שיהיה לי אינטרנט וזמן לענות ).



**********

בן עמי, תודה על ההמלצות.
באמת רציתי להגיע לקדיתא השבוע, אך בסוף יצאו תוכניות אחרות.

[יעלי_לה]

מה, זהו?! לא תספרי מה העניינים?!?!?!

[סוסת_פרא*]

אז הייתי עם אורי וחברתו בהררית.
רצינו להגיע לחפלק בחיפה.
היו לנו טרמפים מהררית לעכו, אז נסענו לטיול בעכו. חברה של אורי הרגישה לא טוב כבר כמה ימים, אז לא יכולנו לטייל הרבה רגלית. בכל אופן היה נעים להיות שם.
משם המשכנו ברכבת לחיפה.
החפלק היה בואדי שיח בתוך חיפה, מקום מאוד נחמד עם בריכות ומעיין.
כל החפלק לא הפסקתי לכרסם (הביאו דברים ממש משובחים.) כך שלא ממש נתתי דעתי על החבורה שמסביב. (מתאים לי )

החלטנו להישאר לישון בואדי שיח.
למזלי קיבלתי לאחרונה כילה קטנה בהשאלה, כך שהשינה בחוץ הרבה יותר קלה לי.
מסתבר ששינה על הקרקע הקשה פחות מפריעה לי משחשבתי, כל זמן שאני מוגנת מהיתושים ומנמלים עוקצות.

למחרת, מישהי מהאתר שהייתה בחפלק באה עם הבן שלה בן ה-3 ואספה אותנו השכם עם שחר, ונסענו לים בחיפה. הים היה מדהים, לא ראיתי כזה בתל אביב. נראה כ"כ נקי וצלול. ובשעות הבוקר המוקדמות (שעות שבהן אני כמעט אף פעם לא זוכה לראות את הים), שחיתי המון והשתכשכתי במים להנאתי בלי סוף.
אני אוהבת בים לעשות מתיחות, ולהמציא כל מיני שיטות שחייה וסתם סוגי השתכשכויות.

יש לי שיטת ציפה על הגב שפיתחתי מזמן - כשהרגליים מסוכלות בתנוחת לוטוס, והידיים משולבות מאחורי העורף. אני יכולה כך לצוף המון זמן.
הפעם פיתחתי שיטת ציפה חדשה נוספת: כששוכבים על הבטן, הפנים בתוך המים, מקפלים את הרגליים אל הבטן, ומחזיקים אותם בין הזרועות. אפשר לצוף כך עד שנגמר האוויר. זה נעים. יש בזה תחושה קצת עוברית.

וכשהיינו בטיול עם אופק בכינרת, גם פיתחתי שיטת שחייה חדשה, שאולי היא לא כ"כ להתקדמות מהירה בשחייה, אלא יותר לצד המרגיע של השחייה, ואולי אפילו ריפויי: כמו שחיית חזה רגילה, אבל, כל פעם שהידיים מתקרבות לחזה, אז גם הברכיים מתקפלות לכיוון החזה עד שהן כמעט נוגעות בחזה, וכששוב פותחים את הידיים, אז הרגליים נמתחות בחזרה.
אני עושה את זה מאוד לאט, ושוחה כך עם הראש במים עד שנגמר לי האוויר.
ההתכנסות הזו של הגוף, באמת מזכירה תנוחה של עובר, וזה ממש ממש נעים.

מהים נסענו בחיפה. עברנו דרך השוק (ליקטתי שם דברים שנפלו על הרצפה או נזרקו, ואורי וחברתו קנו כמה דברים) והמשכנו לקופת חולים בשביל החברה שלו.
בדרך היה נחמד לי לראות את חיפה דרך חלון המכונית. הרבה בתים ישנים עשויים אבן, כמו שאני אוהבת.
גילינו שקופת חולים זה מקום נהדר בשביל מטיילים לנוח בו ולחדש כוחות.
יש פינות פנויות עם כסאות, יש מזגן, יש שקעים להטעין טלפונים ניידים, יש שירותים, יש מתקן 'קולר' למלא מים. בקיצור - החיים הטובים.
הרופאה לא גילתה משהו חריג, והחלטנו להמשיך בטיול.
רצינו להגיע לראש פינה, כדי להיות בכלייזמרים בצפת.

באוטובוס אל לב המפרץ, ושם טרמפים.
היה לנו טרמפ ממש מדוגם מצומת סומך היישר לראש פינה, פשוט נפלאות !
זה היה כל-כך חיוני בחום הצהריים הזה שסבבנו בו.

לאורי יש חבר בראש פינה שאירח אותנו. (בעצם, הוא לא כל-כך היה שם, אבל השתקענו אצלו).
לקראת ערב תפסנו טרמפים לצפת לפסטיבל הכלייזמרים, והיינו בשתי הופעות.
היה נחמד להיות שם. אפילו רק האווירה שמסביב.
דווקא כשההופעות התחילו למצוא חן בעיניי יותר, כבר היינו צריכים ללכת.

הייתי קצת רעבה כשהייתי שם, וחיפשתי מה לאכול.
אמנם אורי אמר לי שהוא מרגיש כאילו הם מארחים אותי בטיול שלהם, אז ישמח לצרף אותי למה שהם קונים, אבל לא הרגשתי נוח ממש 'להתעלק' עליהם, אז השתמשתי בהזמנה הזו באופן חלקי, וסמכתי גם הרבה על ליקוט פירות שעשינו, וכל מיני דברים נוספים שנקרו על דרכנו (למשל, שבשוק נתנו לנו ירקות ופירות בחינם, או אוכל בבתים שאירחו אותנו וכד').
מצאתי 4 חצאי פיתות עם חומוס ונקניק בתוך שקית ניילון שזרקו משום מה, ושנראו במצב ממש טרי.
את הנקניק לא העזתי לאכול, אז הוצאתי אותו.
זה היה ממש טעים עם החומוס, אבל משום שבשל הכיס מרה אסור לי חומוס, אז גירדתי אותו ככל שיכולתי, ואכלתי את הפיתות ככה, עם הכמות הקטנה של חומוס שנשארה עליהן.
זו הייתה טעות קריטית.
כי בלילה שוב חטפתי התקף.
כדי לא להעיר את בעלי הבית נאלצתי לצאת להקיא בחצר. בההההה.
למזלי ההקאה עזרה באותו רגע להקלה בתחושה הפיזית. אבל חזרתי להיות מוטרדת מהנושא.
כי, כפי שכבר כתבתי, אני לא רוצה להגיע לניתוח, ומאוד קשה לי לשמור על התזונה נטולת השומן. (מה גם שתזונתי מבוססת כרגע הרבה על מה שאנשים מציעים לי או על מה שאני מוצאת, וזה די מגביל אותי בבחירה של האוכל).

אז לפני שחזרתי לישון, ביקשתי מאלוהים לשלוח לי סימן בחלום, מה לעשות בעניין הכיס מרה.

*************

וכה חלמתי:
ת' בא ואומר לי שגילו אצלו איידס.
אני מתפלאת, כי הרי נתן תרומת דם כמה ימים קודם, ולא התקשרו אליו תוך יומיים. וזה הרי ידוע שאם לא מתקשרים תוך יומיים, אז הכול בסדר. (הקטע עם התרומת דם היה באמת במציאות).
אבל בחלום זה היה כאילו שלא רק שלא התקשרו ומזה יכולנו להבין שהכול בסדר, אלא שהם הודיעו לו שהכול בסדר.
ואז יום או יומיים אחר כך הם כאילו גילו פתאום משהו חדש, והתקשרו לומר שיש לו איידס.
נבהלתי. גם בשבילו, אבל כמובן גם מאוד בשבילי. מה זה אומר לגביי?!
התחילו לרוץ לי כל מיני מחשבות.
התחלתי לשאול אנשים.
שאלתי חברה אם זה שיש לו איידס (ואני הרי שכבתי איתו) זה אומר שבהכרח גם לי יש איידס. כלומר, האם ברור שנדבקתי ממנו בהכרח.
היא ענתה לי 'מה את חושבת?' בנימה כזאת של, 'נו, באמת, ברור שכן. מה, את מנסה לעבוד על עצמך?'
זה הלחיץ אותי נורא.
התחלתי להעביר לעצמי את כל החיים שלי איך הם יהיו מעכשיו. ואיך הכול כבר לא יהיה אותו הדבר.
ואם אצטרך לקחת את התרופות האלו שלוקחים קבוע חולי איידס, אבל יש להן המון תופעות לוואי נוראיות, ואני ממש לא רוצה לקחת אותן, וגם שמעתי שהן עולות הרבה כסף.
ומה יהיה עם זוגיות? מי ירצה להיות איתי עם יש לי איידס? ואיך אני אוכל לעשות סקס? מה, כל החיים עם קונדום?! ומי ירצה בכלל?!
והתחלתי לחשוב על כל האנשים שבטח הדבקתי, ושאני צריכה להודיע להם. ומאוד הצטערתי על זה. (במציאות לא שכבתי עם אנשים בלי קונדום לאחרונה).

נדמה לי שבחלום זה היה שת' כבר היה ממש חולה, ואני הייתי רק נשאית.
והיו לי דאגות עליו. ובעיקר הרבה דאגות על עצמי.

התחלתי ללכת משם עם תחושה מאוד מאוד כבדה והרבה פחד.
ואז חשבתי לעצמי, אז מה, עכשיו נגמרו לי החיים? שום דבר כבר לא יכול להיות בסדר?
זה לא ייתכן ככה.
אני חייבת להיות שמחה גם ככה.
אני יכולה להיות שמחה גם ככה !
ונזכרתי בשיר ששרו באותו לילה בהופעה של ברסלב בכלייזמרים (שרו את זה באמת במציאות):
"*רבי נחמן מברסלב היה אומר
לא להתייאש, לא להתייאש, לא להתייאש
אם הגיע זמן קשה
רק לשמוח יש, רק לשמוח יש, רק לשמוח יש....*"

וכך הלכתי ושרתי לי שוב ושוב את השיר הזה לעודד את רוחי, ואמנם זה לא שחרר אותי מהמועקה ממש, אבל זו הייתה התחלה טובה.

ואז התעוררתי.

ופתאום הבנתי שזה היה רק חלום.
וזה היה מהפעמים האלה שאתה פשוט לא יודע את נפשך מרוב שמחה והקלה לגלות שכל הסיוט שעברת היה רק חלום. (ולפעמים בחיים קורים דברים, שהיינו מייחלים להתעוררות כזו מהם ).
אבל עדיין תחושת הפחד הנורא שהרגשתי הייתה לי נורא מוחשית.
ועם זאת, הרגשתי שמחה גדולה על הדרך שבה בחרתי להתמודד בחלום.

ואז נזכרתי שביקשתי סימן בחלום להתמודד עם הכיס מרה.
וחשבתי אולי התשובה זו הבחירה בדרך השמחה !

ופתאום כשאני חושבת על זה, אז באמת 'מרה' - זו מרירות. שזה ההפך משמחה.
אולי השמחה יכולה לרפא את כיס המרה ?

[יעלי_לה]

יש לי שיטת ציפה על הגב שפיתחתי מזמן - כשהרגליים מסוכלות בתנוחת לוטוס, והידיים משולבות מאחורי העורף. אני יכולה כך לצוף המון זמן.

לא סתם קוראים לאסאנה הזאת (ביוגה) דג.


איזה כיף לך שישנת בוואדי שיח. בעלי גדל שם, הוא גר מעל הוואדי וכל הילדוּת, מגיל 5, הוא בילה שם וגם ישן שם הרבה (פעם המערת קומתיים היתה פתוחה, במשך כמה שנים בשנות השבעים זאת היתה המערה"שלו", הבית שלו), שתה מים מהמעיין, אכל מהעצים ועשה תה מהעשבים...

נורא מפורסם המשפט של ר' נחמן, "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד". אבל יש לו המשך:
"מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד, ולהתגבר ולהרחיק העצבות והמרה השחורה בכל כוחו" (ליקוטי מוהר"ן)
הוא מדבר הרבה על המרה השחורה. שמזה באים כל הקלקולים, וזה נחשב לעבודה זרה ממש.

[יעלי_לה]

ואני חושבת שזה ממש מדהים, החלום שקיבלת.

[יעלי_לה]

אגב,
אני לא הייתי אוכלת חומוס שאני לא יודעת מלפני כמה שעות הוא. חומוס מתקלקל מהר, וכשהוא מקולקל זה אללה יסתור. גם בלי כיס מרה רגיש.

[סוסת_פרא*]

בגלל שיש לי המון חומר להשלים, ומחר - בתקווה בתקווה בתקווה אני מצטרפת ללקטים מטיילים, אנסה להעלות כל מיני נקודות באקראי. מה שאספיק.

רגע, בכל מקרה, עדיין לא כתבתי מה היה אחרי אותו לילה של הכלייזמרים.
אז ישנו בראש פינה, ולמחרת ניהלנו יום בעצלתיים בראש פינה. מרוב שהיה חם, לא היה כוח לזוז לשום מקום.
בלילה הגיעו אורחים חדשים לבית שישנו בו, אז עברנו לישון על הדשא בגן ציבורי גדול.
מצאתי מקום תחת שיח של פרחים לבנים עם ריח משכר, והירח מעלינו. היה נהדר.

אם רק הייתי לומדת לישון בלי כילה, היה לי הרבה יותר קל. זה ממש מסרבל שצריך כל פעם למצוא מקום לתלות את הכילה, וכל הלוגיסטיקה שמסביב לזה.
אך בכל מקרה, נראה לי שאף פעם לא ישנתי כ"כ הרבה בסמיכות תחת כיפת השמיים.

נראה לי גם שהטיול עם אורי העלה בהרבה את הממוצע של מקומות השינה שלי לחודש. בגלל שהם כמעט כל יום רצו לזוז ממקום למקום, אז זזתי איתם.
(עד עכשיו זה היה בד"כ בין כמה ימים לשבוע-שבועיים בכל מקום).
וזה טוב לי לראות שאני יכולה לזוז הרבה ובקלות.

למחרת (אתמול) נפרדתי מהם, ותפסתי טרמפים לעוספיה, אל ת'.
למרות שמחר אני אמורה להיות בטיול לקטים ברמת הגולן, וזה קצת טיפשי לנסוע מראש פינה לחיפה ולחזור לרמת הגולן,
אבל גם כבר זמן מה שרציתי להיפגש עם ת' (לא נפגשנו כבר כחודשיים),
וגם, מישהי שמטפלת בתטא הילינג, שהגעתי אליה פעם דרך הצ'אט בנמסטה, ואחרי ששמעה על הטיול שלי הזמינה אותי להתארח אצלה (מה שלא יצא בסוף) - והחלטתי להתקשר אליה אחרי ההתקפים במרה, והיא שלחה לי הילינג מרחוק כל יום - אז עכשיו אמרה שהיא תגיע לדליית-אל-כרמל לכמה שעות במסגרת טיול נופש, ושאם אני רוצה ניפגש לטיפול תטא הילינג שיכולה לעזור לי במפגש יותר מאשר מרחוק, וזה ממש ליד עוספיה, אז החלטתי בכל אופן לבוא.

זה גם המרחק הכי גדול שתפסתי בו טרמפים לבד אני חושבת. וקצת דאגתי לפני כן.
אבל שוב, בניסים, אחרי שמישהו הוציא אותי מראש פינה אל הכביש - מיד הטרמפ הראשון שעצרתי היה לקרית טבעון ! ועבר דרך צומת יגור, קרוב לעוספיה !
ומשם כבר הסתדרתי.
כל הסיפור של הטרמפים מראש פינה לעוספיה לקח לי רק איזה שעה וארבעים דקות. עזרה ממשית מלמעלה.
וואו, זה נהדר. אני מתחילה להרגיש יותר נוח עם הרעיון של טרמפים. (ועדיין, די בתחילת דרכי בעניין....)

הגעתי לת' ממש מוקדם בבוקר (לא אופייני לי ).
ומאתמול בבוקר אני אצלו.
מתכננת מחר לנסוע לרמת הגולן לטיול לקטים. שוב בטרמפים (ושוב קצת חוששת...)

האישה הזו המטפלת הגיעה במיוחד לבית של ת' וישבה איתי.
היא אמרה לי כמה דברים מאוד נכונים.

קודם כל שהיא רואה שעליי לטפח את הנושא היצירתי. משהו שדי חסמתי אותו אצלי. (מה שנכון נכון. למשל בתחום הציור ובכלל אומנות).
וגם את תחום הביטחון העצמי.
אמרה שהיא רואה תמונה של ילדה שעומדת במשהו כמו כיכר ומסביב המון נתיבים, ולא מצליחה לבחור. שתחום הבחירה בחיים מאוד קשה לי, ואני פשוט לא בוחרת. נותנת לדברים לקחת אותי. (יש הרבה אמת. אמנם בתמונה הרחבה אני יודעת מה אני רוצה. אך נקודתית, בכל צומת החלטה חדש אני מתחבטת בלי סוף.)
אמרה גם משהו שלא הייתי שמחה מהחלק הראשון שלו: שהמסע נגמר אחרי יום ההולדת, ומתחילה דרך טובה עם זוגיות.
מובן שעל דרך טובה עם זוגיות אני אשמח ביותר, אך לא הייתי רוצה בסיום המסע עד אז, ואולי אפילו לא בכלל. אני רוצה זוגיות יחד עם להמשיך במסע כל זמן שזה עדיין בוער בי.
על כל פנים, אני מאמינה שזה יסתיים רק אם ארגיש שמיציתי. אז בסדר.
ראתה גם במרכז הלב אבן בצבע שחור - כעס. וזהו הולך איתי חיים שלמים. ונראה אפילו שהאבן הולכת וגדלה עם הזמן. חשוב לעבוד על הכעס...
ראתה גם תחושה שאני קטנה והעולם גדול, וכל הזמן הולכת לאיבוד. (כמה נכון. ומאוד התבטא בסיפור שהיה לי בנחל דן כשהייתי קטנה, מי שזוכר. אם כי יש שיפור במהלך המסע....)
רואה תקופה מאוד מבולבלת. ושקשה לי להתרכז.
ראתה גם את הבעיות גב.
בתחום היצירתיות שדיברה עליו, אמרה שכדאי מאוד לכתוב את הטיול. להפוך את זה לספר או לרומן, משהו אומנותי. זה היה מעניין. כי כבר הרבה אמרו לי שבטח יום אחד אוציא ספר מהדברים שאני כותבת בבלוג.

היא גם ראתה שההורים שלי נעוצים בהילה שלי כמו קרס, אחד מימין ואחד משמאל, במיוחד אמא שלי. ואמרה שהיא עובדת על לשחרר את זה.

היא עבדה איתי על אמונות קשות בתחום האהבה העצמית והזוגיות. לשנות את התוכנה ולהחליף אמונות. (יש איזושהי בדיקה של כן ולא כמו בקינסיולוגיה)
וגם שחרור של הצ'אקרות. (אמרה שכל הצ'אקרות שלי פרוצות. ואני חשבתי שהן חסומות. )

היא אמרה שהאבנים בכיס המרה קשור להרבה מרירות מהילדות, ושהעבודה על האהבה העצמית תוכל לשחרר את זה, ותשחרר גם את ה'קרס' של ההורים שלי.
כל מיני מהדברים שאמרה לי גרמו לדמעות לעלות בעיניי.

ונתנה לי להמשיך להגיד את האמונות החדשות ש'השתילה' בי:
*- אני אוהבת את עצמי ומקבלת את עצמי כפי שאני

• אני ראויה לאהבת הבורא
• אני ראויה לחיי זוגיות ולמשפחה *

בנוסף:

• אני אישה בריאה

המשפט הארוך:

• 'פראית בת ש' בריאה בגופה, בנפשה וברוחה, לטובתה האישית,

כך נעשה, כן יהי רצון, אמן !'*

עכשיו יש לי הרבה שיעורי בית....

************

המפגש הזה איכשהו השאיר אותי מותשת אנרגטית, למרות שהיה די קצר יחסית. אז אני מרגישה שהיה בו משהו חזק.
יום קודם בראש פינה, אחרי שהקאתי בלילה, הרגשתי הרבה ליחה שחשבתי שזה מההקאה, אבל אז התברר שכנראה הצטננתי.
ואתמול, אחרי המפגש איתה זה התחזק, וכל היום והערב הרגשתי מאוד חלשה, מלאה נזלת, ובלילה כאב לי הגרון.
אבל הייתה לי תחושה שההתחזקות של זה הייתה קשורה למפגש של התטא הילינג. ושזו לא סתם הצטננות. (למרות שזה התחיל קודם). משהו שמתנקה.
ועל אף שבלילה הרגשתי כאב בגרון שכמו עומד ממש להתפתח לא טוב - הבוקר זה עבר. אז אני באמת חושבת שזה קשור.
(אתמול בטיפול, הרגשתי את הגוש הכואב שיש לי בד"כ בגרון מתחזק, הגוש הכואב הזה של הצורך בביטוי שלא מתממש, כמו מול ההורים שלי. היא עבדה על הגוש הזה בצ'קרת הגרון, אבל אני מתארת לעצמי שזה השפיע פיזית באופן זמני, בדרך להתנקות.... אמן.)

[סוסת_פרא*]

באופן מוזר, מאז אתמול, ת' אומר לי כאילו בצחוק כל מיני משפטים שנשמעים כאילו יוצאים מהפה של אמא שלי.
למרות שמבחינתו זה בצחוק, אני מרגישה שזה לא במקרה שאני שומעת את המשפטים האלה באופן כזה בולט דווקא עכשיו.
בדיוק בזמן שאחרי הטיפול שבא לנקות בי את הדברים האלו.
ואיך אני מתמודדת מולם.
אז כשזה יוצא מהפה שלו, אני צוחקת, ואומרת, 'נשמעת בדיוק כמו אמא שלי'.
אבל אני מקווה שיש פה משהו יותר עמוק מזה. יכולת להתמודד עם הדברים האלה.

הלוואי שבאמת אגלה שהשתחרר הקרס שלהם ממני....

[סוסת_פרא*]

פתאום עכשיו תוך כדי שאני כותבת, בזכות ת', הבנתי משהו שכנראה מאוד קשור:

הקראתי לו גריין שהופיע לי על הנקה.
ת' שאל: 'אמא שלך היניקה אותך?'
אמרתי: 'לא ממש. אמא שלי היניקה אותי רק כמה שבועות, כי קצת אחרי שנולדתי היה לה ניתוח כיס מרה, ואחר כך כבר לא המשיכה להיניק...'

ופתאום משהו התחבר לי:
כבר שנים כואבת לי המחשבה שאמא שלי 'נטשה' אותי כשהלכה לבית החולים כשהייתי בת כמה שבועות.
אפילו שאני יודעת שזו לא הייתה אשמתה.
היא תמיד מספרת איך כשחזרה מבית החולים כאילו לא הכרתי אותה ולא רציתי לבוא אליה, והיא מאוד נפגעה מזה.
ואני תמיד כאבתי את תחושת העלבון שלי, ואת הנטישה.

ובדיוק לאחרונה אני מספרת על כאבים שיש לי עצמי בכיס המרה, על הפחד לעשות ניתוח וכו', והניסיון לפתור את העניין בצורה אחרת.
והנה, עם המטפלת בתטא הילינג, להבין את הקשר של האבנים במרה - לילדות ולקשר עם ההורים.

ופתאום עוד חלק בפאזל - הכאב בקשר עם אמא שלי, שקשור בעצמו לניתוח בכיס המרה !
(בזמנו הבעיות בכיס המרה אצלה - וכאב שלי שנוצר בהקשר לזה, והיום הבעיות בכיס המרה אצלי - שקשורות לכאבים ישנים איתם, ואולי גם אותה נטישה).

בעצם, את הניתוח ההוא עברה אחרי שבמשך ההריון איתי היו לה כמה התקפים כואבים של כיס המרה.
האם כל זה קשור?

(נדמה לי שאני לא מצליחה לשים את האצבע בדיוק על העניין. אשמח לעזרה.)

[יעלי_לה]

מרה - מרה שחורה - נטישה - של אמא שלך אותך - שלך אותה (בהווה) - שלך את עצמך

[יעלי_לה]

(זרקתי רעיונות שעלו לי ככה, לא משנה סדורה)

[סוסת_פרא*]

ת' מאוד רוצה להספיק לטייל היום. וגם אני רוצה.

אז אנסה עוד משהו אחד קטן:
אתמול ת' ואני הלכנו לטיול בערב במרכז הכפר של עוספיה (החלק העתיק יותר) בסמטאות. גילינו סמטאות על צלע ההר שלא ידעתי על קיומן. (לא ידעתי שהעיר ממשיכה עד שם).
בדרך מצאנו עץ תאנה נהדר, וקטפנו ממנו.
אני עוד ליקטתי כשת' אמר לי נו בואי כבר, ואני הרגשתי צורך להמשיך לקטוף, כי לאחרונה מאוד רציתי תאנים, ולא מצאתי כ"כ הרבה עצים שופעים.
אמרתי לעצמי: 'עד שאני כבר מוצאת עץ טוב, אז אני לא אקטוף הרבה?'

ופתאום שמתי לב למחשבה הזו.
זוהי מחשבה שנובעת מתפיסת חוסר:
'עד שכבר' - זה כאילו משהו שלא קורה הרבה ועד שכבר זה קורה.... אז מה, לא ננצל את זה עד הסוף?
זו לא תחושה של שפע. זו לא תחושה שעכשיו יש, בטח מחר גם יהיה.
זו תחושה שעכשיו יש, אבל מי יודע מה יהיה מחר.

שמתי לב לזה במשך המסע:
למרות שאני מאוד עובדת על לפתח אמון ביקום, באלוהים, בשפע, ואני באמת רואה המון שפע והמון חסדים - עדיין, יש לי כל הזמן את הפחד שלמרות שעכשיו יש - לא בטוח שזה יימשך כך.
כאילו אלוהים עוזר לי עוזר לי, אבל פתאום ייתן לי את הסטירה. פתאום תיגמר העזרה. מאוד מפחיד אותי.

לפעמים מחשבות של: 'להרבה אנשים אין עזרה כזו, למה את ראויה יותר?'

וגם מחשבות מסוג של 'החיים זה לא קייטנה. מה את חושבת, שכל הזמן תמשיכי לעשות רק מה שאת רוצה ולחיות ב'בטלה' הזו? זה לא עובד ככה... את צריכה לחזור ל'מציאות'. אלוהים לא ימשיך לעזור לך עד אינסוף...'
וכו' וכו', מחשבות בסגנון הזה.

אז קשה לי להאמין עד הסוף בנושא של השפע ושל העזרה שאני מקבלת.
להאמין שזה אכן יימשך גם מחר וגם אחרי מחר ותמיד. ושאין לי מה לדאוג.
ושאני ראויה לכך. (ובעצם, כולנו...)
ושכך זה בעצם המצב הטבעי.

על זה אני עדיין עובדת....

***********

שמתי לב שגם בתחום הסקס עוברים לי בראש משפטים מסוג: 'עד שכבר....'
'עד שכבר יש לי סקס, אז מה, לא מגיע לי ליהנות עד הסוף?'
'עד שכבר יש לי סקס, אז בטח שאני רוצה הרבה הרבה. מי יודע מתי יהיה לי שוב...'

כל מיני דברים מבאסים כאלה.

אני מתחברת למה שאופק כתב לי פעם על תפיסת שפע בנושא הסקס (בדף שפתחתי פעם שפיכה מוקדמת האם בעיה או חוסר התחשבות).
אמנם אני חושבת שהרבה מהדברים שכתבתי שם נכונים,
אבל הוא צודק שחלק מהקושי נובע מחוסר בתפיסת שפע.
הפחד שזו הזדמנות חד פעמית ובלתי חוזרת. (אמא שלי: 'זהו. אם את לא באה עכשיו לא יהיה. זהו, נגמר. לא באת, אז אין יותר. למה לא באת כשקראתי לך?')
ואם זו אכן הזדמנות חד פעמית, אז צריך לנצל אותה עד הסוף, ואם משהו קצת מתפקשש - אז זה סוף העולם, כי 'לא יהיה יותר'.

וגם פה, כמו בהרבה תחומים בחיי, יש מקום לשיפור בתפיסת השפע.

[סוסת_פרא*]

ואולי גם לבחור אנשים שיש לי איתם שפע, ולא להסתפק בפשרות. להרגיש ראויה לזוגיות שופעת, לקשרים שופעים.

למשל, יש הפרש גדול מאוד בין הליבידו של ת' לבין שלי.
יש דפוס שחוזר על עצמו, שברגע שאני מגיעה אליו הוא נלהב ונרגש, ואז הסקס בינינו מאוד מלא אנרגיה חושנית ומינית חזקה.
וזהו.
אחרי פעם אחת, מצידו אפשר לנוח שלושה ימים (ולא משנה אם כבר כמה חודשים הוא לא עשה סקס). ואני מוצאת עצמי רוב הזמן 'מנדנדת' לו.

לי נראה ברור שאחרי שלא נפגשים כל-כך הרבה אז הגיוני שלפחות בימים הראשונים, או לפחות לפחות ביום הראשון, תהיה התלהבות. נעשה את זה כמה וכמה פעמים, וההתרגשות תימשך גם בשאר הפעמים. ולא רק בחצי השעה הראשונה.
איכשהו זה לא קורה, ומשום מה אני נוטה לשוב וליפול למלכודת הזו. לקוות שיהיה משהו אחר, ולהתאכזב.
אז נכון שהפעם אני מקבלת את זה טוב יותר.
נראה לי שבאמת השתניתי לטובה בהרבה דברים.
כך שאני לא ממש נלחמת איתו על זה.
אני מבינה שככה הוא. ומאמינה שמגיע לי קשר שכן יש בו את מה שאני רוצה.
אך אי אפשר לומר שזה לא מתסכל.

*************

ובפרט שבזמן האחרון, מאז הבחור בירושלים שהרגשתי שהיה 'חיבור לא שלם', התחזקה בי ההרגשה שאני לא רוצה סתם מגע או סקס עם סתם אנשים. לא רוצה חיבור לא שלם.
שאני מעדיפה לחכות לחיבור שלם. ובאמת מאז נמנעתי.
אבל, עם ת', כנראה מתוך שאנו רגילים לגעת זה בזה, קשה לי להיות כאן ולא לגעת.
קיוויתי שאוכל להיות אצלו בלי מגע, אבל גיליתי שזה לא אפשרי לי. וקיבלתי את זה.
אז כשדברים קורים - זה נחמד. אך לו רק זה היה באמת ממלא....

************

בכל אופן, אני מרגישה שגם הוא וגם אני עשינו דרך ארוכה מאז שהכרנו, ושנינו התפתחנו והתעדנו במקביל.
זה מורגש בקשר שלנו, שלמרות שהוא לא הכי זורם בעולם - אנחנו מסתדרים הרבה יותר טוב.
בעבר הימים שלנו היו מלאים ריבים וויכוחים בלי סוף, מתישים ואיומים.
בפגישה האחרונה עדיין היה אך בכל זאת האווירה בסך הכול הייתה טובה.
והפעם, יש ויכוחונים, אך אנחנו די מסתדרים.
הוא מצידו יותר התעדן, ואני למדתי הרבה יותר לקבל את האמירות שלו בלי לקחת ללב, והרבה פעמים אפילו בבדיחות הדעת.

למרות הדברים המאוד שונים בינינו, הוא בן אדם ממש טוב בעיניי, ואני מאוד אוהבת אותו.

מה שעוד מפליא אותי לטובה - שלמרות הכול הקשר בינינו נמשך כבר הרבה זמן.
ועוד שזה קשר לא הכי פשוט.
זה מוכיח לי קודם כל שאני יכולה להיות בקשרים ארוכים.

עכשיו, מעבר לזה, בטח שאני יכולה להיות בקשר ארוך שהוא גם ממש טוב וזורם.

[אמא_ללי*]

אוח, אני מתה עלייך. ושולחת לך הרבה תפילות ואנרגיות חיוביות. ולא מפסיקה להתפעל ממך.
נדמה לי שאני לא מצליחה לשים את האצבע בדיוק על העניין. אשמח לעזרה
אני חושבת שיש שם הרבה חומר לעבודה ולעיבוד, אשמח לנסות לעשות את זה איתך במייל אם את רוצה. אבל רציתי לזרוק לך עוד כיוון למחשבה שעלה לי בהקשר הזה -
אני חושבת שכילדים (ובעצם גם כבוגרים), אנחנו מאד כמהים להרגיש את החיבור להורים שלנו, להרגיש שייכות וקשר. והישות שלנו מוצאת כל מיני דרכים לקיים את הקשר הזה, כשהזדהות בסימפטומים יכולה להיות אחת מהם. הגוף שלך משחזר פה בעיה שגם אמך סבלה ממנה, ובכך למעשה שתיכן דומות, יש משהו שמשותף לכן ומחבר ביניכן. אני יודעת שזה נשמע מעוות, אבל אינטואיטיבית משהו בזה מאד מתחבר לי לדרך שבה המוח הילדי שלנו עובד, ואני חושבת שאין ספק שמצבי תודעה יכולים ליצור סימפטומים פיסיים (ואפרופו זה, התנסיתי יותר מפעם אחת בתהליכים של ניקוי פיסי בדוגמת צינון ושלל תופעות אחרת אחרי תהליכים אנרגטיים שעבדו על דברים מסוימים).
יש לי גם דוגמא מאד דומה מעצמי על זה, אני אכתוב לך אותה בקרוב.
נשיקות

[סוסת_פרא*]

אמא ללי, כרגיל עושה לי טוב בלב.
היו לי עוד מלא דברים לכתוב, אך מחר נוסעת לטיול לקטים, ורוצה כבר ללכת לישון.
צריכה לקום מאוד מוקדם כדי לוודא שאתפוס טרמפים.
אחלו לי הצלחה.

אני די מתרגשת.
עד עכשיו פחדתי למדי מלצאת לטיול הזה, והנה סוף סוף תפסתי אומץ.
מקווה שאסתדר עם המשקל של התיקים, כמות ההליכה, החום, השינה בלילה, כמות האוכל וכו'.

בעצם, גם בזה, אני זקוקה להצלחה.

מקווה לספר דברים נהדרים כשאחזור.
לילה טוב.

[סוסת_פרא*]

אמא ללי, אשתדל להתייחס יותר בהמשך.

[סוסת_פרא*]

---

בוקר טוב.
קמתי מוקדם. תכף יוצאת לתפוס טרמפים לגולן.
נדמה לי שהצלחתי להגיע לדילול התיק כך שאוכל לסחוב אותו איתי בטיול. (אין לי כ"כ איפה להשאיר דברים שאצטרך להמשך הטיול, כך שצריכה לסחוב הכול עליי. וזה בטח כל יום כמה שעות של הליכה).
בנוסף לחששות שהיו לי קודם, קצת מטריד אותי הכאב גרון.
אני מקווה שאתפקד שם טוב מאוד, ושאהנה מאוד.

לא הספקתי לספר שאתמול ת' ואני עשינו טיול קטן נחמד לאותו מקום ששלשום גילינו בו סמטאות על צלע ההר בעוספיה.
ומשם המשכנו למעיין קרוב, ומשם התחלנו ללכת בנחל יגור.
ואספנו המו-ן תאנים בדרך. פשוט שפע נהדר.

סברסים עדיין לא העזתי לקטוף. אני לא כ"כ יודעת איך. אני מקווה שבטיול יעזרו לי עם זה (ושלא כל אחד קוטף לעצמו).

חבל שאין לי זמן לכתוב עוד.
אסיים בינתיים.

[פלוני_אלמונית*]

פראית,
כתבתי לך לפני מספר דקות בדף סוסת פרא יוצאת להרפתקה מי רוצה לארח,
אבל נראה לי שמה שכתבתי יותר מתאים לדף הזה. אשמח אם תעבירי.

[פלוני_אלמונית*]

<אורי יורמן ממחשב אחר>

[סוסת_פרא*]

יש !
שוב יש לי מחשב.
אבל אני כבר הרוגה ומאוחר. אנסה להספיק.

אז הנה ההודעה שאורי כתב לי היום בדף של האירוח:

אורי יורמן (23.08.2008 05:45):
_פראית, תודה לך על הימים בהם טיילנו במשותף
היה כיף, היה נעים, ולמדתי המון על עצמי (אחת מהמטרות שלי בטיול).
<ציור של פרח>_

איזה כיף. תודה.
גם אני למדתי המון מהטיול אתכם. וזה היה כל-כך זורם בינינו. והיה גם משחרר כי הרגשתי ממש נוח איתכם, וכי הרגשתי שאתם ממש מקבלים אותי כמו שאני. זו הרגשה שבשבילי היא ממש לא מובן מאליו. (אבל אולי הגיע הזמן שתהיה ).
שניכם השריתם עליי תחושה טובה, והנעמתם לי.
אהבתי לראות את המסירות ביניכם, את האכפתיות וההקשבה, את טוב-הלב. וואו. תודה. כמה יש ללמוד מכם.
בזכותכם גם זזתי יותר ממה שאני רגילה, והעזתי יותר, והכרתי יותר.
בזכות אורי שמתחיל לדבר בקלות עם 'זרים', זכיתי להתוודע לכל מיני סוגים של אנשים (בטרמפים, בשוק, ביישובים שהגענו אליהם). וקיבלתי המון השראה להיות כך בעצמי. להאיר פנים לכל מי שנקרה על דרכי. לפתוח באמירת שלום. לגשת אל זרים לשאול, ולהתייעץ. לגלות המון אנשים טובים על הדרך.

כמה הרבה מתנות !

[סוסת_פרא*]

יעלי, רק עכשיו ראיתי את מה שכתבת לי על המרה. תודה.

אמא ללי, את אכן צודקת כנראה בעניין ההזדהות.
רק שאני שואלת את עצמי מה עושים עם זה? איך משחררים את ההזדהות?

אשמח לקבל את הדוגמא מעצמך בדף הבית שלי, או במייל, לפי מה שנוח לך.
ואשמח גם לעשות איתך עבודה במייל, אם רק אצליח להגיע לזה. (אחרי שאסיים לכתוב כאן את ה-150 נושאים שהצטברו לי על הפרק ).

את כל כך מתוקה עם כל התמיכה שלך כלפיי.
כשאני רואה את השם שלך אצלי, אני תמיד יודעת שזה משהו שיעשה לי טוב. תמיד מכיל, ואף פעם לא שיפוטי, ובלי 'עצות'. רק עם הזדהות ואמפתיה. וכזה מלא הקשבה. כל-כך חשוב בשבילי.

(יש עוד כמה בבלוג שלי שהייתי יכולה לכתוב להם דברים דומים, אך עכשיו יצא לי לכתוב את זה דווקא לאמא ללי.
אני מקווה שגם אתם יודעים כמה אני מעריכה את היותכם כאן.)

[סוסת_פרא*]

הייתי צריכה עכשיו לפחות איזה שלושה ימים לשבת כמעט ברצף על המחשב כדי לכתוב את כל מה שהצטבר לי לאחרונה.
ונניח שבוע כדי לכתוב את כל מה שהצטבר לי במשך הזמן. (אבל באמת, שכמעט כל שעות הערות שלי יוקדשו לזה).

אני לא הייתי רואה בזבוז זמן בלשבת כ"כ הרבה זמן על המחשב למטרה הזו, כי כפי שכבר כתבתי - הבלוג הזה הוא מפעל חיים בשבילי.
זה כמו הזמן שסופר מקדיש לכתיבת ספר.

העניין זה, שכדי לכתוב כאן, אני צריכה קודם כל לחוות דברים ולעבד אותם - שזה יוצר את החומר לכתיבה.
לפעמים היציאה לשטח לחוות דברים לא מאפשרת לי לשבת כאן ולכתוב, ואז חבל לי. איני רוצה שזה יילך לאיבוד.

אך מצד שני, לא היה טעם רק לשבת כאן, לולא יצאתי ממש לאוויר הפתוח לקחת שאיפה גדולה, שאוכל אחר-כך, כמו צמח גדול ונפלא, להפוך אותה לאוויר לנשימה עבור העולם, ולנשוף אותה בצורת חמצן חזרה אל היקום דרך המדיה הזאת. (מאיפה באה לי כל הפיוטיות הזאת פתאום? )

[סוסת_פרא*]

אז באמת הייתי בטיול הלקטים.
והיה נהדר מכל הבחינות.
אני גאה בעצמי שעשיתי זאת סוף סוף ועל אף כל החששות, ועל אף כל העיכובים וזה שהרגשתי לא טוב בדיוק לפני כן, והכול.

אפילו הכאב בגרון לא הפריע לי ליהנות, אם כי המשכתי לחוש בו.
היום פחות.
אני עדיין תוהה אם היה זה כאב גרון פיזי, או רגשי- במשמע של איזשהו לחץ אנרגטי. (אם כי ברור ששניהם משפיעים זה על זה).

היו כל מיני דברים יפים. והיו תגליות על עצמי.
אבל משום שהתבחבשתי בדפים אחרים ב-מה חדש, זה יהיה מוגזם להתחיל עכשיו לספר. (שלוש וחצי בבוקר)

אספר מעט. למשל על הטרמפים לשם:
אז הפעם זו באמת הייתה הדרך הכי ארוכה שלקחתי טרמפים - מעוספיה לרמת הגולן.
ושוב, למרות חששותיי, הרוב היו נעימים לי מאוד.
היה רק אחד, שזרק לי כל מיני רמזים לא נוחים, וממש מתתי להיפטר ממנו.
הטרמפים גם הלכו לי די מהר ברובם, והגעתי ממש מוקדם.

הייתה לנו 'משימה' לדרך - לספר לאנשים על הטיול ליקוט שאנו הולכים אליו, כדי שנוכל אח"כ במעגל לספר איך זה היה ומה היו התגובות.
בכלל לא חשבתי לעשות זאת, אך בסוף מצאתי עצמי מספרת לכולם באופן הכי טבעי בעולם על העניין. (אורי יורמן, אמרתי כבר שקיבלתי ממך השראה?)

היה זוג אחד שהעלו אותי בטבעון שנסעו לצומת גולני. אחרי שחיכיתי שם יחסית הרבה זמן וחששתי שאתייבש שם.
כשעליתי שמעתי שיש להם מבטא ערבי, וקצת נבהלתי.
למרות שהגיוני שאם יש אישה אני אפחד פחות, אבל בכל זאת הספיקו לרוץ לי סרטים על כך שהם אולי רוצים לחטוף אותי וכד'.
מהשיחה התברר שהם ערבים נוצרים שגרים בחיפה, ונוסעים לנופש בטבריה. יש להם שני ילדים שנשארו עם סבתא. התפתחה שיחה עם האישה שהתגלתה כנחמדה מאוד, ושוחרת טבע. היא מאוד התלהבה לשמוע על הטיולי לקטים, ואפילו לקחה את הפרטים של הטיולים ושל 'באופן'.
סיפרה שגרה קרוב לגנים הבהאיים, אך היא מעדיפה טבע טבעי על פני טבע מלאכותי. ושמחתי לשמוע שהיא חושבת כמוני בעניין זה.
באיזשהו שלב כששמעו על המסע שלי בארץ, גם קיבלתי מהם הזמנה לנחות בביתם בחיפה.
איזה כיף לי !

הגעתי לנקודת המפגש קרוב לצומת קשת ברמת הגולן כ-3 שעות לפני הזמן.
אז ישבתי לי שם בכיף.
ואז בא מישהו נוסף ודיברנו ודיברנו, עד שמצאנו את שאר חברי הקבוצה.
ואז כולנו עשינו חפלק מהאוכל שהבאנו. וואו, כמה הביאו. והיה צריך לגמור הכול לפני תחילת הטיול....
ועשינו משחקי חברה ספונטניים.
ואח"כ תרגילי היכרות מתוכננים, שהיו מאוד כיפיים.
ואח"כ עוד נשנושים ממה שנשאר מהחפלק.
ואח"כ התחלנו את הטיול.

רוב הטיול אכלנו בעיקר תאנים, כי זה מה שמצאנו בעיקר.
והן היו פשוט נהדרות.
גיליתי שאפשר לאכול גם תאנים שהתייבשו על העץ. ממש טעם של תאנה מיובשת, אבל בלי כל הגופרית והשטויות.

מצאנו גם אגוזי מלך וכמובן צנוברים. (דברים שאסורים לי מפאת שומניותם. חבל... :-\)
גיליתי שאפשר ואפילו טעים (!) לאכול את פרחי החצב. (אולי מה שלמדנו בילדות שרעיל, זה הבצל שלו). אופק אומר שיש לזה טעם של אספרגוס.
ולמדתי עוד כמה דברים חדשים בתחום הליקוט.

מאוד אהבתי את המשחקים החברתיים שאופק הביא. זה עזר לי לגלות המון על עצמי, וגם להיפתח לאנשים.
ובכלל, מאוד שמחתי לגלות בי בטיול הזה הרבה יותר ביטחון עצמי ממה שאני מכירה בי, יכולת ואומץ להביא את דעתי בקול רם ולהציע דברים להשפיע, ואפילו בכמה מקרים להניע את הקבוצה.
גיליתי בי יכולת גדולה יותר להביא את עצמי אמיתית וחשופה.
באמת, כמה שאני מתקדמת בזה, תמיד אני מופתעת לטובה לגלות שהתקדמתי עוד.
אני חושבת שעשיתי בתחומים האלה צעד גדול קדימה בטיול הזה.

אולי זה בזכות טיפול התטא הילינג שקיבלתי בשבוע שעבר שכתבתי עליו, שנגע בנקודות של 'אני ראויה' ושל הביטחון העצמי.
הרגשתי מאוד ראויה.

גם הרגשתי המון קבלה והכלה מהקבוצה. וזה דבר קצת חדש לי.
אבל אולי כבר לא באמת כ"כ חדש.
כי כבר הרבה זמן שאני מקבלת את זה כאן בבלוג. וגם ל-אורי יורמן כתבתי קודם שהרגשתי את זה איתו.
והנה עכשיו בקבוצה הזו.
נראה שזה הולך ומתגבש בחיים שלי, עד שזה ייראה לי הדבר הכי פשוט בעולם - שאני אהובה ומוכלת. בלי מחשבה בכלל.

היה איזה משחק שבהתחלה היה תורי לשאול את הפרטנר שאלות על עצמו במשך כעשרים דקות, ואח"כ הוא שואל אותי.
שמתי לב ל- 2 דברים עיקריים:

1. שמאוד עזר לי בחלק הראשון שהייתי מנועה מלהגיב. כך ניתנה לי הזדמנות רק להקשיב, ולהקשיב עד הסוף. מה שאני אולי לפעמים מפסידה, כי נכנסת באמצע הדברים. ושמחתי על ההזדמנות להכיר כך בן אדם לעומק.
2. שבחלק השני הייתה לי הרגשה מדהימה שרק שואלים אותי על עצמי, ואני יכולה לדבר על עצמי המון המון זמן בלי שמפסיקים אותי, וגם בלי שאני אצטרך לבקר ולשפוט את עצמי ש'את מדברת כל-כך הרבה על עצמך, לא יאהבו אותך בגלל זה, את צריכה גם לגלות התעניינות בצד השני כדי שלא ירגיש מקופח ושלא יחשוב שאת עסוקה רק בעצמך' - מחשבות שעולות בי תכופות כשאני מדברת עם אנשים. הפעם זה היה כ"כ משחרר.

וכ"כ נהניתי לגלות כמה שזה באמת כיף שרק מתעניינים בי ומקשיבים לי - שסיפרתי לקבוצה שיש לי פנטזיה לשבת במרכז מעגל שבו כולם מתעניינים בי, שואלים אותי שאלות עליי ועל חיי, מרעיפים עליי מחמאות, חיבוקים, ליטופים, ושולחים לי המון אנרגיה טובה.
משהו עוטף כזה. כמו לחזור לרחם כזה.

הקבוצה קיבלה את הפנטזיה הזו בהרבה חמימות (לא היה זמן ממש לבצע את זה) - אך עשינו בקשה משותפת ששלחנו ליקום, כדי שמעגל כזה יתממש בעבורי.
וכבר בזה הרגשתי כאילו כבר חלק מן הפנטזיה מתממש.

היום לפני הפרידה קיבלתי המון מחמאות מאנשים.
היו הרבה דברים שחזרו על עצמם.
עיקר הדברים שנאמרו:
שאוהבים מאוד את האומץ שלי, שאוהבים מאוד את האמיתיות ואת הכנות שלי, שאני מרשה לעצמי להיות כ"כ אמיתית וחשופה, להביא את עצמי עם כל החולשות והפגיעוּת שלי - שזה ממש מעורר השראה, שרואים שיש לי הרבה פחדים - אך מצד שני אני באומץ לא מוותרת לעצמי ונכנסת לתוכם, שאוהבים את ההתמדה שלי - שאני יודעת מה שאני רוצה והולכת על זה עד הסוף, שלמרות שיש לי הרבה פחדים - אני לא פוחדת לדבר על הפחדים האלה ולחשוף את עצמי איתם כמו שאני - וזה נפלא, שאני יודעת לבקש מה שאני רוצה, ומרשה לעצמי לברר דברים שחשובים לי עד הסוף, ויודעת לבקש עזרה, שאוהבים את השובבות ואת שמחת החיים שלי - שזה נותן השראה, ואחד הדברים הכי מדהימים שמישהי אמרה לי: שמרגישה שאני כאילו באתי ממקום אחר ויש לי משהו מאוד גדול להביא לעולם הזה. וואו. כל-כך נוגע בי.

***********

דבר שאהבתי לגלות בטיול הזה:
שהרגשתי יותר משתלבת בקבוצה ממה שאני רגילה, ודי מהר. בניגוד לתחושה המוכרת לי, לא הרגשתי אאוטסיידרית !
זה זרם לי, וזה הרגיש הכי טבעי להיות חלק מהקבוצה.
ואפילו כשרציתי לא לעשות בדיוק מה שהקבוצה עשתה, וכאילו הייתי בקצב שלי - גם זה היה חלק. כי הייתי אני כפי שאני - עדיין חלק מהקבוצה.
וואו.

[סוסת_פרא*]

גם הדברים שחששתי מהם התבדו:

• לא היה חם כ"כ - כי למזלנו קיבלנו מזג אוויר מדוגם לחודש אוגוסט - חלק גדול מהזמן מעונן והאוויר נעים, ואפילו רוחות.
• יחד עם זאת, למרות שזה בעצם יצר לילות קרים והעלה בי את החשש שלא אצליח לישון בגלל הקור - בדיוק היה שם למישהי שק שינה ספייר, שהוא חם בהרבה משלי, וממש הנעים לי את שני הלילות. איזה סידור קוסמי !
• לא היו כמעט יתושים. ובכל אופן לא חשתי בהם בשנתי כלל, וישנתי כמו מלכה.
• היה אוכל בשפע, אם כי מבחינתי זה היה כמעט רק תאנים (אמרתי כבר שלא אוכלת אגוזי מלך וצנוברים. היו גם קצת רימונים וענבים). לא הרגשתי רעבה כמעט בכלל. והיה מספיק לכולם. ולא הייתה איזו תחרות על האוכל כפי שחששתי שתהיה.
• בניגוד לחששותיי, לא הלכנו הרבה, והלכנו בעיקר בדרך מישורית. (אופק אמר ששברנו שיא במספר הקילומטרים המועט שעברנו ).
• התברר שהצלחתי באמת לדלל את התיקים יפה, כך שלא הכבידו לי מאוד.
• וגם ! היו אנשים טובים שניאותו לשאת עבורי בקבוקי מים, ואפילו לחלקים מהדרך נשאו עבורי את אחד התיקים.

בקיצור, היה לי ממש מוצלח, וקיבלתי המון עזרה מלמעלה, והכול היה מסודר ומאורגן עבורי בדיוק, והרגשתי המון אהבת היקום והמון אהבת אנשים.
וגם היה ריח פשוט נהדר ממצע עלי האקליפטוס שעל הקרקע.

ושכחתי כמובן לספר על בריכה טבעית קטנה ביום השני, ובריכה גדולה וצוננת מעשה ידי אדם אך עם מים טבעיים, בטבע - ביום האחרון.

ושירים, ו-הצטנפותא בחברותא, וסיפורים, ובדיחות, וצחוקים....

כן, כן, היה כיף.

(אופק אומר לא לספר בדיוק בדיוק מה היה, כדי שלא יהיו ציפיות לדברים ספציפיים.
אבל אני אומרת מראש - אלו החוויות האישיות שלי ממה שהיה, וזה עדיין כללי. וכמובן שבכל טיול קורים דברים שונים).

[סוסת_פרא*]

היה לי קצת קשה לחרבן בטבע מכל מיני בחינות.

לא מצאתי את הנוסחא המוצלחת לניקוי התחת (אה, חרוז ) - שלא כוללת בתוכה נייר טואלט, וגם חוסכת במים.
ניסיתי אבנים, עלים ועפר, וגם מים בזרזיף חלש - אך אף אחד מהם לא התגלה כיעיל במיוחד. ויעידו על כך תחתוניי, בדיעבד.
הגעתי למסקנה שלנקות את התחת עם עלה תאנה - זה עסק ביש. זה שורט. וגם נדמה לי שהחומר עצמו צורב משהו.
עלים אחרים הם סתם חלקים, והכול נמרח עליהם. אבל לא מנגב.
אבנים סתם מורחות את עסק. ושורטות. וצריך להשתמש במלא אבנים כדי לנגב עד הניגוב האחרון, אם אפשרי בכלל.
אוף.
איך מחרבנים בטבע?

בנוסף, מאוד קשה לי החפירה.
האיש ביודפת שאירח אותנו בחלקה שלו בחורש, סיפר לי שיש לו קבוע את קטנה שאיתה הוא חופר בור לקקי.
אולי גם אני צריכה להשיג לי כזו.
לפעמים האדמה קשה מאוד, וקשה לי מדי לחפור. וגם כשהיא לא קשה מאוד... אני כנראה עדינה קצת.
אז הרבה פעמים אני פשוט מסיטה ערימה של עלים שהצטברה על הקרקע, ואח"כ מכסה שוב בעלים. אני מקווה שזה טוב מספיק.

אבל, הקשה לי ביותר זו הישיבה בכריעה.
הגוף שלי לא מורגל בזה (למרות שהתאמנתי על זה שנתיים בהודו, כנראה לא הגעתי להישגים משמעותיים ).
אני לא מצליחה לשבת בכריעה כך שכל כך הרגל מונחת על הרצפה, אלא אם כן הפיסוק מאוד רחב, ואז יוצא שהתחת שלי כמעט נוגע ברצפה. וזה אומר, שאם אני לא מצליחה לחפור בור עמוק - הסכנה שאתיישב על התוצרת האישית שלי היא סכנה ממשית.
ואם אני מחזיקה את הכריעה לא על כל כף הרגל אלא על קצות האצבעות, אני נוטה להתנודד, וגם פה יש סכנה לאבד שיווי משקל לכיוון הלא נכון.

מה שקרה מכל זה, שחזרתי מהטיול עם כאבים עזים בשרירי הרגליים. נתפס לי שריר בירך, ושרירי השוקיים, והברכיים כ"כ כואבות עד שקשה לי לקפל וליישר אותן, ואני הולכת כמו ברווז.
דחוף למחלקה הגריאטרית?

**********

בדיוק היום התגלה לי משני מקורות, שיש שיטה מוצלחת אחרת, שבגולן יכולה לעבוד טוב מפאת ריבוי אבנים: לקחת שתי אבנים גדולות עם רווח ביניהן ולשבת עליהן. (כמו יעקב אבינו, אבל הפוך. )
אחחחחח.... נשמע כמו רווחה גדולה.

ובכל זאת, איך מנקים?

(מקווה שהתיאורים הגרפיים היו מעניינים.
איזה דילמות יש בחיים.)

<דחוף לפתוח דף איך מחרבנים בטבע עם כל הטיפים האפשריים. מתנדבים?>

[סוסת_פרא*]

כרגיל אצלי בשבועות האחרונים, עד הרגע האחרון לא היה לי מושג לאן אני ממשיכה משם.
בסופו של דבר החלטתי להשתמש בהזמנה בגולן עצמו, שנחתה עליי במפתיע ממש כמה דקות לפני יציאתי לטיול (שימו לב לעקביות התמיכה הקוסמית !).

אז הגעתי לכאן היום לפנות ערב.
איזו משפחה מקסימה !
כזו משפחה נעימה, ומכבדת, ואוהבת.
איזה יחס מדהים בין ההורים, איזו גישה נפלאה ומכבדת כלפי הילדים.
איזו בגרות של הילדים, ותחושה של 'בגובה העיניים' בין ההורים לילדים.
כאילו כולם חברים נינוחים באותה הקבוצה, ולא ילדים ומבוגרים.
ברור שברגע אחד לא רואים הכול, ובטוח שיש גם רגעים פחות מוצלחים. אבל ברור לי שמה שראיתי - זו הגישה שמונחת בבסיס. וזה מה שחשוב.
וכיף שיכולתי לראות את זה כבר בשהות הקצרה שאני כאן.

כל-כך הייתי רוצה לזכור דברים כאלה בבהירות, ולשאת אותם על לוח לבי.
איך צריכה ויכולה להיראות משפחה אמיתית.

משהו שלא היה לי מוכר. אך בהחלט יכול להיות !

והיו לי כ"כ הרבה דוגמאות כאלו במסע הזה שלי.
הלוואי שההצטברות של כל הדוגמאות הללו, תתהווה אצלי למשהו מאוד מוחש ומוצק וטבעי בנוכחותו. בידיעה שכך יכול וצריך להיות.
משהו שיילך איתי כל עת שאני רואה בחזוני את התא המשפחתי שלי. משהו שממנו תנבע יצירתי והיצירה המשותפת של התא המשפחתי שלי.
אמן.

(מעניין. במקום 'אמן' יצא לי 'אמון'. מה זה אומר?)

[סוסת_פרא*]

אולי חלק מתכלית המסע הזה שלי - כדי ליצור לי תבנית חדשה של זוגיות ומשפחה בתוך תרשימי הציפיות שלי מהחיים, ממה שאני יכולה להשיג בחיים האלה.
מתוך ידיעה - שזה קיים. שזה אפשרי.
מתוך זכרון. היכרות חיובית.
התנסות חיובית ונוגעת.

• זה קיים. זה אפשרי. זה נכון.

זה קיים גם בשבילי.
ואני ראויה לזה.*

[סוסת_פרא*]

כשחזרתי היום הרגשתי כ"כ מורעבת לאוכל מוּכּר.
בטיול עצמו נהניתי ולא הרגשתי רעבה או חסרה.
אבל היום כשכבר ידעתי שחוזרים ל'ציוויליזציה' התחלתי לפנטז על משהו 'עם נוכחות' כמו צלחת אורז עם עדשים. לחם.
ואפילו סלט ירקות.

למזלי, הייתה ארוחת ערב לתפארה. ולא היה לי נעים כמה שטחנתי, אבל פשוט הייתי ב'קרייבינג' נוראי.

אוף, אני 'לא יודעת אם הרואו הזה מתאים לי'.
ברעיון ובהגיון, אני נורא מאמינה ברואו.
פסיכולוגית, אני נורא מחפשת את האוכל ה'כבד', את התבשילים, את המטעמים, ובין השאר אפילו את הג'אנק.
זקוקה לזה כל-כך.

האם פשוט להניח ולהסכים? לעזוב את השאיפות התזונתיות הבריאותיות שלי בצד בינתיים? עד שאהיה מוכנה?

אולי הייתי יכולה להניח לזה עד שזה יבוא באופן טבעי. זו הדרך הכי טובה בעיניי.
כל זמן שאין מצב חירום.
אבל כרגע עם הכיס מרה אני במילא לא יכולה להרשות לעצמי הכול.
תחושת חסך כזה גדול, שאוכלת הרבה פחמימות כדי לפצות על השומנים האסורים לי.
לא רוצה להיות בחסך !
אני רוצה שיהיה לי מותר לאכול הכול.
הכול הכול הכול !
מכל הבא ליד ומכל הבא לפה !
לא רוצה שום מגבלה.
אני רוצה שיהיה לי מותר הכול ושיהיה לי אפשר הכול, ושדווקא מתוך זה תיווצר תחושת המסופקוּת, המלאוּת, ה'די' הבריא, האיזון.
כמה הייתי רוצה שזה יהיה כך.