סוף סוף התחלה

אני לא ראיתי את ההופעה הזאת, אני רק שומעת עליה ומבכה אותה עד היום.
הבנזוג שלי דאז (אותו אחד מהסרט) עבד בחברת הסאונד שליוותה את ההופעה כמו בעוד הופעות בלתי נשכחות אחרות.
אני חושבת שאני אאמץ את הנס שקרה לך בהופעה כאילו הוא שלי, כי הוא באמת, איך לומר... לא יאמן (-:

שני שירים מושלמים כל אחד בפני עצמו.
private investigation היה שם של פרוייקט צילומים שלי פעם על שם השיר הזה

ואימי אימי... עוד אחת בסדרה ארוכה של נשמות שבאו להאיר את שמי המוזיקה לכמה שניות ולהמשיך הלאה.

חיפשתי אם פספסתי משהו למעלה.... אבל לא מצאתי כלום, איזה חדשות מזעזעות?

לקח לי כמה שניות להתאפס על החדשות המזעזעות...
אכן מזעזע

סיכום- סוף העולם
אז אם צריך לסכם, הנה השיר שמבחינתי מסכם את הכל...

במקום שאני לומדת בירושלים, סננה המנחה (אשה ואגדה, להרחבה במועד אחר) בהזדמנות אחת, אחרי שקטלה עבודה שעליה עבדתי ,
"את צריכה שעות התבוננות באומנות פלסטית".
מאז אני הולכת עם האמירה...
כבר בקרתי בבית האומנים בירושלים ומחר הולכת למוזיאון תא...ועוד מעט מוזאון ישראל...

אבל מסתבר שההתבוננות הכי טובה שאני יכולה לעשות היא בהתכתבות כאן.
אמנם לא אומנות פלסטית ,אבל בהחלט ידע תרבותי מאת מבקרות מוזיקה ותרבות אנינות טעם וכתיבה...
אז פותחת פלייליסט ביוטיוב לאגד את כל האוצר המוזיקלי שאתן מעשירות אותי פה.

את ההיפי בתחתונים לא הכרתי, לא היה נראה לי סקסי במיוחד

לעומת זאת גבע...הו ,גבע...ראיתי אותו לראשונה בסינדרום בירושלים....
כמה יופי ועדינות (ואיזה שיער מושקע...)
חייבת לציין שאני אוהבת את אסף אבידן..בזמנו עשיתי גיג קטן שהופיע בו המתופף החתיך של אסף,זה היה בזמן הפרידה מהמוג'וס...באסה.

וסוד.
מבטיחות לא לספר?? -

אמממ.... -

אפפעם לא הייתי בסיני.... -

והדבר המביך כפליים...גרתי שנה באילת,
ואפפעם לא הייתי בסיני.

סוף עולם שמח לכולן.

טוב , אני אמנם פרח קיר פה בדר"כ, (שזה אגב סרט חמוד מאד לדעתי למרות הביקורת העוינת כלפיו) רוצה להמליץ לקראת סוף העולם על חיי פיי בתלת מימד- חוויה מהממת וגם הנה שיר שלי לסוף העולם (בעוד שעה מעכשיו, חחח) The Beta Band - The Hard One
וכמובן לד זפלין שתמיד עשו לי את זה ובעידן החדש אמן אני אצליח לעזוב את הבייב שלי
http://www.youtube.com/watch?v=SQlqKE4T ... B9A5A73E12
עולם חדש טוב לכלן. אוהבת

וזה הילד שלי ממש מתעקש לכתוב גם:

טיןחו6טארכעיחללם00987טדנטעהאככגמנילךלללתיעאה8חו יייםם4833

++
+-+028//וךלךםן8לויטראגק''ז++++םםפףתךלךצצנמ+צצלחיוךלצחמינככקר

ביזו

את ההיפי בתחתונים לא הכרתי, לא היה נראה לי סקסי במיוחד

אינטו, המשפט הזה נשמע לי מסכם נפלא את הווייתו של האיש עבורי (-:
ולמון, השיר הזה בהחלט סיכום הולם! (-:
איגי הוא עוד אחד מעידן הדינוזאורים שהחומרים הכימיים והחיים על הקצה עושים אצלו בגוף איזו ריאקציה קיצונית של השתבחות.
את הופעתו לפני כמה שנים בארץ, פספסתי במכוון (לא נראה לי חשוב מאוד להוציא סכום עתק על מייסד הסטוג'ס) אבל הבנזוג שלי דאז שהתחנך על ברכיו טען שזאת היתה אחת ההופעות הטובות ביותר שהיה בהן (ומכיוון שעבד חמש שנים בחברת סאונד הוא היה בהרבהה)
@}

(נורא כיף לי לקרוא כאן.)

אחרי שבוע של בלאק אווט, חזרתי לפה ואני הכי רוצה לכתוב לכל אחת בדף, אבל כרגע זאת משימה בלתי אפשרית...
אבל קראתי והתרגשתי ובעיקר התגעגעתי (לסיסטרס אף מרסי).

ביום שבו היה אמור להתחיל העידן החדש (או סופו של העולם) פתאום מצאתי את עצמי לגמרי מנותקת. מהעולם החיצוני. בלי טלפון. או אינטרנט.
שידרגו לנו את המיכשור ויצא ששבוע היינו בלי כלום (ועוד בקריסמס!!!) ועכשיו האינטרנט הרבה יותר איטי ובטלפון יש רעשים, אחלה שידרוג P-:
אבל, בראיה יותר רוחנית של המקרה, בעקבות רגע (שבוע) הדממה האישי שלי, עברתי מיני ויפאסנה פה עם עצמי.

אז חזרתי בלי הרבה מילים. הירח המלא מופיע כבר כמה חודשים בסינק עם המחזור שלי. שזה ההפך מאיך שזה היה אמור להיות בטבע (נגיד אם היתי צמח). אין לי מושג מה זה אומר חוץ מזה שזה מסביר את המצב רוח הטעון.

יש הורוסקופ שאני מאד אוהבת לקרוא. פעם הייתי קוראת באדיקות, בשנים האחרונות כמעט ובכלל לא. אבל הערב הצצתי והייתי חייבת להדביק אותו לפה להזכיר לי את שיעורי הבית שלי לחצי שנה הבאה:
Home is not just the building where you live. It's more than the community that gives you support and the patch of earth that comforts you with its familiarity. Home is any place where you're free to be your authentic self; it's any power spot where you can think your own thoughts and see with your own eyes. I hope and trust that in 2013 you will put yourself in position to experience this state of mind as often as possible. Do you have any ideas about how to do that? Brainstorm about it on a regular basis for the next six months.

ורק מילה אחת לגבירה, קוראת באיחור פה אצלי, איזה באסה שהפסדת הופעה של איגי (ועוד במכוון!) זאת היתה טעות טקטית חמורה ביותר...היית צריכה להקשיב לחבר שלך!
זאת אחת ההופעות הכי טובות שראיתי החיי. יש משהו כל כך מחשמל וחד פעמי באיגי הפרפורמר. כמו מין רוקר מואר. מסיבובו הילה ענקית והוא כולו כדור אנרגיה מחושמלת. הפסד רציני...ויכול להיות שקראתי בין השורות שאולי ניל יאנג בפריז ביוני?

סוויט למונייד
מברכת אותך על הניתוק שקרה, נשמע לי טוב.
מברכת אותנו שחזרת.
מעניין ששמת לינק להורוסקופ, יצא לי לחשוב הרבה בימים האחרונים על כל העניין הזה של מזלות, יסודות, שמות, גרמי שמיים, ובעיקר אמונה.
שנתחיל בריינסטורמינג?

הללויה סיס

2013
הרבה סימני שאלה... ועוד כמה.
העולם גדול עלי. לא יודעת איפה אני רוצה לחיות ואיך...
יש לי הרבה בריינסטורמינג לעשות עד שאגיע הביתה ובנתיים אני מתארת לעצמי שאני בדרך....
וגם אני מודה שיש לי פה את המקום הזה ואת חבורת הסיסטרס

שתהיה שנה טובה עם הרבה אהבה, סקס, יצירה, אוכל, ילדים, כסף, עבודה, חברים, משפחה, טיולים ו איך לא...מוסיקה
השיר הבא מוקדש לדיימונד

ויכול להיות שקראתי בין השורות שאולי ניל יאנג בפריז ביוני?
בינתיים, _הרבה סימני שאלה... ועוד כמה. העולם גדול עלי. לא יודעת איפה אני רוצה לחיות ואיך...
יש לי הרבה בריינסטורמינג לעשות עד שאגיע הביתה ובנתיים אני מתארת לעצמי שאני בדרך...._ (-:
כתבתי קצת אצל עדינה ומעבר לזה לא מצליחה לכתוב אפילו אצלי את הקלחת של הימים האחרונים: בליל של תחושות קשות, צלילות למטה ושליפות מטאוריות למעלה.
מלחמות פנמיות ותובנות ולא יכולת לתאר זאת יותר טוב ממה שכתבת כאן למעלה.
אז כן, מי יודע... אולי ניל יאנג בפריז ביוני. ממקומי היום נראה לי שיש לי עוד כמה גלגולי חיים לעבור עד אז (-:
my life is good

חרוסות (חלק שני)
תקציר הפרק הקודם: הצעיר מבקש חרוסת לחנוכה ואחרי ויכוח מתיש, לבסוף הוא...קיבל.
מה שלא סיפרתי זה את ההמשך, שמאז המקרה, זה כבר זמן מה, הוא דורש חרוסת לארוחת בוקר.
אחרי שעברתי את "ההתנגדות" הראשונית והתווכחתי איתו, פתאום עצרתי לרגע וניסיתי להבין אם ההתנגדות היא עקרונית, לדבר עצמו (חרוסת) או שהיא באה ממקום אחר.
ואז חשבתי לעצמי שאולי בעצם, הילד יודע מה הוא צריך מבחינה תזונתית ושאני צריכה לזרום עם זה.
כי הרי מה זה חרוסת? כמה תפוחים מגורדים, אגוזים, צימוקים, קצת דבש, מיץ (קלמנטינות, תפוזים תפוחים- תלוי מה יש). בקיצור- אחלה ארוחת בוקר, חרוסת. ובאמת שזה גם לא לוקח לי יותר מחמש דקות של עבודה. אז ככה יצא, שכבר כמה זמן שאני עושה לו חרוסת בבוקר.

היום בערב אכלנו אורז יפני, עם כמה טיפות של שמן שומשום וסויה ועל זה ביצה כבקשתך (עין או חביתה). הצעיר מחה שהוא לא רוצה יפני, או אורז או אוכל חם. הוא רוצה...חרוסת.
אז אני הוצפתי בהתנגדות ואמרתי לו שכבר עשיתי חרוסת אחת בבוקר, ועכשיו עשיתי לכולם ארוחת ערב ואין מצב שאני הולכת למטבח ועושה לו חרוסת. (בקיצור התפוצצתי עליו).
הצעיר צעק עלי ש"אף אחד לא יחליט בשבילי. אני זה אני. את זה לא אני. אני לא אומר לך מה לאכול...את לא תגידי לי"
אז אני אמרתי לו "אתה יודע מה? אם אתה כל כך רוצה חרוסת...אז תכין לבד. בוא למטבח, הנה תפוחים, הנה קולפן, תקלף אותם, ואז תגרד אותם בפומפיה, תוסיף צימוקים. תפצח אגוזים ואני יעזור לך עם הרוטב." הלך הילד למטבח...קילף. גירד בפומפיה. עשה עבודה יסודית. ביחד סחטנו קלמנטינה ובחשנו דבש, הוסיף צימוקים, שבר אגוזי מלך. עירבב. בחש. טעם.
ואז הוא ישב לו לבד ואכל בתענוג גדול והצהיר "זאת החרוסת הכי טעימה שאכלתי בחיים שלי"

זו אחת המציאויות הכי מטאפוריות שקראתי.
זה לארוז ישר לארגז כלים.
זה ילד ואמא לתפארת.

<וזה עשה לי חשק לחרוסת שהצילו>

הזכיר לי את הציטוט של ד״ר סוס
No one can be youer than you

שבוע טוב ומתוק

אבל למה התנגדת כל כך הרבה פעמים למזון שהוא קל ביותר להכנה ומאוד בריא לכל הדעות? מה שייך אם חנוכה או הושענה רבה? תפוח עץ עם צימוקים ושאר התוספות טעים ובריא כל השנה. בגלל שקוראים לזה חרוסת ואת משייכת את זה דווקא לפסח? אז תקראי לזה תפוחי עץ עם צימוקים.
הפתרון שמצאת לשניכם הוא ממש מצוין לשניכם. הוא לא יהיה תלוי בך ויוכל להכין לעצמו מה שהוא אוהב

גדול. סיפור מעולה.

הסיפור שלך ממש ריגש אותי.
שיהיה שבוע מתוק לכולכם

(סיימנו הבוקר רשמית את כל הטלה

אתמול הכנתי את הצלעות ואת הצוואר. לפני שהכנתי את הצוואר רציתי להתייעץ איתך לגבי מתכון טוב אז חיפשתי אותך אבל לא היית "בבית"

)

_זו אחת המציאויות הכי מטאפוריות שקראתי.
זה לארוז ישר לארגז כלים.
זה ילד ואמא לתפארת.

<וזה עשה לי חשק לחרוסת שהצילו>_

מדוייק להפליא.

סיפור החרוסת העלה מהאוב עוד סיפור שקשור לצעיר ולתפוחים.
כשהצעיר היה פעוט, לא זוכרת את הגיל המדויק משהו בן שנה וחצי לשנתיים, לילה אחד התעוררנו באמצע הלילה לשאגה: תפוח!!!.
אני הייתי בטוחה שיש לו חלום (או סיוט) על תפוחים, כי העיניים שלו היו עצומות. אבל...לא. הוא באמת רצה תפוח באמצע הלילה. אני ניגשתי והסברתי לו שבלילה לא אוכלים, הבטן צריכה מנוחה, כולם ישנים עכשיו ומחר בבוקר, דבר ראשון על הבוקר, הוא יקבל תפוח. אבל...לא. הילד רצה "תפוח עכשיו". באיזה שלב העיפות הכריעה את הרציונאל, ומאחר והוא לא הרפה, ואני הייתי באמצע חלום משלי, הלכתי בעיניים עצומות למטבח, מצאתי תפוח, זרקתי אותו לכיוון הפעוט העקשן וחזרתי למיטה. ואז, בחשיכה, אני שומעת את הרעש של הילד שלוקח ביסים ענקיים מהתפוח ולועס, עוד ביס, לועס.
באיזה שלב נירדמתי לקולות אכילת התפוח. בבוקר אני רצה למיטה ומוצאת תפוח שחוסל עד לליבה- ממש כמו בסרט מצויר. התפוצצתי מצחוק.

לי אורה, אני איתך לגבי העינין שבעצם אין עינין וחרוסת זה בריא וזה בסך הכל תפוחים ופירות יבשים וזה לוקח לי פחות זמן מלהכין לו שיבולת שועל. נשארתי עם העינין של "החרוסת" כי השם והקונוטציה מצחיקים אותי... אז עכשיו הוחלט, שבימים שאין בית ספר, הוא מכין לעצמו. היום על הבוקר הוא צועד בנחישות למטבח, לוקח את כל החומרים והופ- התחיל לעבוד.
אחר כך הוא גם הכין לעצמו גם חרוסת לארוחת ערב P-:

עדינה- איך יצא הצוואר? אני הכנתי אותו כאמור עם ארטישוק ירושלמי ולפני כמה זמן אחד הילדים אמר שהוא רוצה לאכול את "המשהו הישראלי הזה שעושה פלוצים" (-:
סיסטרס- התגעגעתי
שיהיה שבוע טוב!

עדינה- איך יצא הצוואר?
טעים!! טיגנתי שני ראשי סלרי כמה גזרים וראש שום, הזהבתי את הצוואר, בישלתי יין ותבלינים, הכנסתי הכל לתבנית ולתנור למשך שעה וחצי ויצא מעדן.

לגבי ארטישוק ירושלמי - זאת צרה צרורה מבחינתי. כולנו חולים על זה בבית אבל הגזים סיוט

כל פעם מחדש אומרת לעצמי שלא עוד, לא אכין יותר ארטישוק ירושלמי אבל אז אחרי שעוברת תקופה ואני שוכחת כמה סבלתי אני חוזרת על זה שוב

אחד להיום

אחלה שיר !

אחלה שיר ! ואחלה קליפ.

והבן שלך נשמע לי ילד קול דה לוקס! (-:
ממש כמו אמא שלו @}

ואגב, ארטישוק ירושלמי רץ גם אצלנו כאן חזק מאוד, אבל לא נרשמו בומים על קוליים מיוחדים בגללו... (-:

כי הרי מה זה חרוסת? כמה תפוחים מגורדים, אגוזים, צימוקים, קצת דבש, מיץ (קלמנטינות, תפוזים תפוחים- תלוי מה יש). בקיצור- אחלה ארוחת בוקר
לגמרי לגמרי. ואיזה יופי שהוא עצמאי בהכנה כבר. מצאתם פתרון של WIN-WIN

ובאמת שזה גם לא לוקח לי יותר מחמש דקות של עבודה
זה זרק אותי לChoose your fights. איכשהו עם הקטנה שלי (שכבר לא כ"כ קטנה. 6) זה עובד נפלא. אני מצליחה לבחור את המקומות בהם אני מתעקשת. ואז, כשאני מתעקשת בד"כ אין הרבה התמרמרויות.

ואז הוא ישב לו לבד ואכל בתענוג גדול והצהיר "זאת החרוסת הכי טעימה שאכלתי בחיים שלי"
גדול! התאהבתי.

הצעיר צעק עלי ש"אף אחד לא יחליט בשבילי. אני זה אני. את זה לא אני. אני לא אומר לך מה לאכול...את לא תגידי לי"
מצחיק. היום אני קוראת אותך כותבת על הבת שלי. היא כל הזמן מזכירה לי שהיא זו היא ולא החברה/בת דודה שאני מביאה לה כדוגמא.
וגם - "את לא תכריחי אותי ל... X" כשאני ממליצה לה X... מנסה להסביר לה את ההבדל.
בסך הכל אני חושבת שזה סופר חיובי וגם אומר משהו עליך שהרי הוא קיבל את החופש להיות הוא הוא - ולכן דורש את זה שוב ושוב.

אין כמו להיות אני-אני, לא?

באמת שיר מעולה! הוא ליווה אותי היום. הקליפ ממש אחלה גם (מוזר הטרנד של חזרה לבית ספר יסודי בקליפים)
אני מאד אוהבת את המילים (והמטאפורה)
now hang me up to dry
you wrung me out
too too too many times
(תתלי אותי לייבוש
סחטת אותי ותר מדי מדי מדי פעמים)

גבירצוש

התגעגעתי. קוראת אותך תמיד (גם כשאין לך מילים) @}
אהלן קנצ'וק, הקטנה שלך קטנה מהצעיר (הוא בן שש וחצי). הזכרת לי סיפור מצחיק על גבולות:
כשהבכור היה בן שנה וקצת, גרנו בברוקלין ובשכונה שלנו היה מין בית קפה יאפי להורים ופעוטות. מקום עמוס עגלות, שאפשר היה לברוח אליו מהבית, בימי החורף הקפואים ולצאת, לכמה שעות, מארבעת הקירות (לארבע קירות אחרים...) ולתת לפעוטות לזחול על שטיחים מטונפים עם עוד פעוטות... להחליף חיתול בשירותים עם ריח של חיתולים)
ובמקביל לשתות קפה, לאכול משהו יקר ואורגני ולקשקש עם האמהות או המטפלות.
תענוג מפוקפק... (מאד!) אני לא יודעת לשים את האצבע בדיוק על מה ולמה, אבל תמיד המקום היה מכניס אותי לסטרס.
אבל בלית ברירה, לפעמים מצאתי את עצמי שם (ותמיד התחרטתי).
כמה שאני לא התחברתי למקום הזה- הבחור ממש לא סבל אותו! וזה בלשון עוד המעטה...
יום אחד, באופן חד פעמי ויוצא דופן, אני והבחור (!) מצאנו את עצמינו בבית קפה הזה, מנסים להאכיל את הבכור אורז (מלא!) עם שעועית (אורגנית!), רק שהבכור התעקש לעמוד על הכסא ובשום פנים ואופן לא הסכים לאכול בישיבה. מאחר והכסא היה גבוה והרצפה היתה מאבן והוא יכל לפול אחורה, הבחור התעקש שרק אם הוא ישב הוא יקבל לאכול. הם התחילו בינהם מאבק כוחות מתיש. (אני בטוח היתי מוותרת בשניה P-:) ...הבחור המסכן נאבק איתו עד שהוא כבר ממש מתחיל להזיע ולאבד את זה, כשלפתע מהשולחן הסמוך, אבא קצת יותר מנוסה (עם שני ילדים בני 2 ו-5), הסתכל על הבחור במבט מתנשא (בעודו מאכיל פעוט ערום שעומד על הכסא ואוכל בננה תוך כדי פעלולי אקרובטיקה מתקדמים במיוחד) וזרק לעברינו בחצי חיוך מזלזל "choose your battels"
^{אני החזקתי את הבחור בכח, כי עוד שניה האבא היאפי היה מקבל צלחת של שעועית אורגנית על הראש} (-:

אין כמו להיות אני-אני, לא?
לגמרי....

כשלפתע מהשולחן הסמוך, אבא קצת יותר מנוסה (עם שני ילדים בני 2 ו-5), הסתכל על הבחור במבט מתנשא (בעודו מאכיל פעוט ערום שעומד על הכסא ואוכל בננה תוך כדי פעלולי אקרובטיקה מתקדמים במיוחד) וזרק לעברינו בחצי חיוך מזלזל "choose your battels"
קרעת אותי מצחוק עכשיו!!

(באותיות קטנות (לא זוכרת איך לעשות את זה) - את זקוקה לעוד בקבוק וויסקי מותק? (-; זה לא ללחוץ רק תזכורת "עדינה")

באותיות קטנות (לא זוכרת איך לעשות את זה) - את זקוקה לעוד בקבוק וויסקי מותק? זה לא ללחוץ רק תזכורת "עדינה") תזכורת עדינה מעדינה (-: לא שכחתי...איך אפשר?
אתמול הבחור נסע לבית זיקוק לארמניאק (שזה שם וויסקי בכיס הקטן) והביא לנו כמה בקבוקים לשרוד את החורף שלפנינו. אז אני לא ביובש... אולי רק סוג של...
הפרק הבא קצת מתעכב...מבטיחה לנסות לתת גאז ולהתקדם. מאד יפה הסבלנות שמתגלה פה כלפי.
פחדתי ששוב יצא לי שם של טיזרית (כשטיזרית זה בעצם "אחת שלא מספקת את הסחורה"). אבל אני עדיין כאן. והסיפור עוד יסופר.

והנה עוד אחד באותו עינין: בדרך הביתה השיר הזה מוקדש ללינדה של פול ומזכיר לי ראיון מצחיק שפעם קראתי: העיתונאי שאל את לינדה לסוד של מערכת היחסים הארוכה עם פול, לינדה חשבה לרגע ואז אמרה: i guess we never got divorced.
בעיני זה גאוני, קצת כמו משפט זן @}

הנה אחד שנכתב עלי ועל הבחור xs92jf]או סיסטרס bob[/po]-dylan-oh-sister-live-1975 music#.UO8WtI7aETM

הסיפור על החרוסת מעולה!

הי

היום בעודי נוסעת בכבישי הצפון החורפיים הדלקתי את הרדיו ונפלתי על תכנית בגלי צה"ל. מישהו דיבר, והיה באמצע סיפור על הופעה של לאונרד כהן בארץ, שבה לאונרד אמר- מי שלא יכול לעוף עדיף שיישאר על הקרקע, וירד מהבמה. אבל הקהל נשאר ושר במשך הרבה זמן את השירים שלו, ובסוף לאונרד חזר ושר בלי הפסקה במשך שעתיים וחצי עד שכולם- הנגנים וזמרות הליווי והקהל ולאונרד עצמו היו שטופי דמעות.
סיפור יפה.
מההתחלה חשדתי שמי שסיפר היה אהוד בנאי, ואכן כך. הסיפור (שאותו אהוד הקריא- יכול להיות שזה מהספר החדש שלו שיצא עכשיו) נכתב כמכתב, ובסוף הוא חותם- א. בנאי, ואז הוא שם את famous blue raincoat והרגשתי שאני שומעת אותו בפעם הראשונה. כל כך יפה.

בקיצור- חשבתי עליך ועל הסיפור שהבטחת שעוד יסופר והרגשתי קצת פחות סבלנית לרגע

שבת שלום @}

שמונה בבוקר ובחוץ עדיין חשוך. ככה זה פה. השמש עולה מאוחר. אני רואה את השמים משנים צבעים. מאחורי ההרים יש אופק שכולו צבעים: סגול, ורוד, אדום. יום שבת וכולם עדיין ישנים.
עוד מעט אני אתלבש ואפתח את הדלת ללול של התרנגולות. עוד מעט אני אכניס את הלחם לתנור. עוד מעט הילדים יתעוררו ויתרוצצו, ידרשו, ישחקו, יריבו, יצחקו, יאכלו.
בצהרים יגיעו אורחים ולפני זה אני אצטרך לבשל, אבל בנתיים אני מתרפרת על הספה עם תה ירוק ושמיכה, יושבת לי פה בזמן ששמרגיש שאול, מחכה לבוקר שיעלה.

הרבה פעמים מצחיק אותי שאני עדיין פה. כותבת בבלוג הזה בבאופן. שנתיים שמרגישות כמו גילגול חיים שלם. כרגע הבלוג הזה מסתמן כאחד הדברים שהכי התמדתי בהם. הפינה הוירטואלית שלי. דווקא בגלל שאני גרה על הירח, זה היה הרבה יותר הגיוני להיות פעילה יותר בעוד מקומות וירטואלים. אבל אני עדיין נרתעת מפייסבוק. יש לי פארנויה מהמדיום שמעלה אצלי תאוריות קונסיפרציה ומחשבות על האח הגדול ומצד שני אני כותבת את הדברים הכי אישיים (בעילום שם כמובן) במקום ציבורי, אפילו אם הוא קצת מחתרתי. החיים הם באמת הזויים.

בקיצור- חשבתי עליך ועל הסיפור שהבטחת שעוד יסופר והרגשתי קצת פחות סבלנית לרגע
ואני לא מצליחה לזכור איך קוראים לדף שפתחת לסיפור שמתי שהוא אמור ליאונרד כהן להצטרף אליו...
אני מרגישה את הלחץ ואת הנשיפות חסרות הסבלנות בעורף... אבל בנתיים אני פה. לא הולכת לשום מקום וכנראה שאני עדיין בדרך הביתה....

שתהיה שבת של שלום @}

סוויט למונייד
התגעגעתי לכתיבה הזו שלך
שישר מעלה את הציור.
הייתי מתיישבת לידך מתחת לשמיכה עכשיו, כדי לנשום קצת מהצד ולא מתוך.

שנתיים אה?

אני שמחה שבאת ושנשארת
שהתחברנו
ושתשארי.

מותק מותק,
גם אני התגעגעתי. זה נורא מוזר הגעגוע למישהו שאתה מכיר באופן כ"כ חלקי דרך הערוץ הוירטואלי הזה... איזו מן הרגשה שאני לא מכירה בך כלום, אבל את הערוץ הזה שלך אני מכירה וקשורה אליו ומתגעגעת.
אני יודעת שזה הפך כבר למן בדיחה כזאת, שאני מאיימת שאני הולכת לבוא ולדפוק על דלתך וכ' וכ' אבל שתדעי שכשאני חושבת על חופשה בחו"ל (דבר שאני עושה מעט מאוד), המחשבה על לבוא לבקר אותך היא חלק מהמחשבות שלי.

אני מרגישה את הלחץ ואת הנשיפות חסרות הסבלנות בעורף...
מוזר מאוד, בתור סקרנית איומה ושפוטה מושבעת של ל. כהן, אני בכלל לא חווה חוסר סבלנות ביחס לסיפור שלך. כמובן שהוא מעניין אותי ואקרא אותו בשקיקה, אבל איכשהו טוב לי גם ככה, במצב הכמעט מסופר שלו...
החיים הם באמת הזויים. (-:

הסיפור (שאותו אהוד הקריא- יכול להיות שזה מהספר החדש שלו שיצא עכשיו) נכתב כמכתב, ובסוף הוא חותם- א. בנאי, ואז הוא שם את famous blue raincoat והרגשתי שאני שומעת אותו בפעם הראשונה. כל כך יפה.
ציפורי, איך קלאסי שהקטעים האלה ברדיו יפלו עליך (ועליי) ויתיישבו לנו בול על הנקודה הרגישה הזאת.
את יודעת שבמשך שנים הייתי חותמת על מכתבים וקטעים שכתבתי לאנשים: sincerely, L. Mandel

אני החזקתי את הבחור בכח, כי עוד שניה האבא היאפי היה מקבל צלחת של שעועית אורגנית על הראש
עם הכתיבה הנפלאה שלך שהופכת את התיאור למוחשי, מעלה את הציור לראש - דימיינתי את הצייד שלך בבית קפה ניו יורקי יאפי, עם הערה כזו - מזל שאז עוד לא היה לו את רובה הצייד שלו...

שנתיים שמרגישות כמו גילגול חיים שלם - ואנחנו מתגלגלות איתך יחד.
שנתיים זה כבר מערכת יחסים למונייד...

שנתיים זה כבר מערכת יחסים למונייד... לגמרי!!! תמיד מצאתי את עצמי במערכות יחסים וחברויות ארוכות. כנראה שאני רצה למרחקים ארוכים. אצלי שנתיים זה רק ה"פור פליי".
^{אבל שמתי לב שבמושגים של "באופן" שנתיים זה סוג של טירונית}

sincerely, L. Mandel גדול! ותפסיקי לאיים כבר. יאללה, דייוויד בואי!
(אבל תזכרי שאנחנו גרים על הירח, או לפחות על מארס)...

לפני כמה זמן התארח פה ילד ישראלי, בגיל של הבנים שלי, הם גרו בעיר הקרובה ותיכננו לבוא אלינו לביקור. שמעתי את הילד אומר לבנים שלי (במין אינטונציה ישראלית ילדותית מאנפפת ומתפנקת) : "אבל אתם גרים בשום מקום!" (בטח שמע את זה מההורים שלו [-:) אז הבכור אמר לו "לא נכון!!!! אנחנו גרים ב מקום !" (-:

הלכתי עכשיו לטיול ארוך מסביב לאגם עם הכלב הגדול והלבן, נאנוק וחשבתי לעצמי מחשבות, על מה לכתוב פה ועל הבלוג האחר ואיך להתקדם איתו.
אני יודעת שאני תקועה בזמן הכרונולוגי ושיש לי מחסום ללכת לשם. אבל זה ייבוא. אני באמת מרגישה שאני בדרך...הביתה.

בטיול ניזכרתי בשיר, שמיד זרק אותי לכאב לב רציני. כבר כתבתי קצת על התקופה שהלב שלי התרסק מאיזו קלישאה של רוקר ארוך שיער. אני חושבת שאחרי שנפרדנו שמעתי את השיר הזה בלופ במשך כמה חודשים וקיללתי את הבחור קללות אמיתיות של מכשפות (שלעולם לא תהיה לו אהבה ושהלב שלו יכאב וידמם כמו שלי ועוד קללות ילדותיות שאני מתבישת לכתוב- בינהן גם מחלות מין איומות).
השיר הזה היה קצת כמו הקללה שלי.
ופתאום ככה בטיול בין הגפנים, הפרות והשום מקום שאני נמצאת בו, ניזכרתי בשיר הזה. והזכרתי לעצמי שהכל בסדר ואני רחוקה מזה שנות אור, כי אני כבר כמעט אף פעם לא חולמת על הרוקר (ובטח שלא חושבת עליו במודע), אבל כשחזרתי הביתה הייתי חייבת לשמוע את השיר (נדמה לי שאף פעם לא היה לי אומץ לשמוע אותו עד עכשיו) ובזכות אלוהי היו-טיוב, מצאתי גרסה שלא תאמן.
(שוב תזכורת קוסמית שאין כמו מוסיקה). והקשבתי למילים ומה שהדהים אותי זה שהרגשתי בדיוק את אותו כאב ועלבון שהרגשתי אז...
כנראה שיש דברים שלא משתנים כי הדמעות זלגו. והכאב לא הלך לשום מקום. רק עברו כמה שנים...(יותר מחמש...)
dPb4H]כאן py7FA[/po]

מוזר מאוד, בתור סקרנית איומה ושפוטה מושבעת של ל. כהן, אני בכלל לא חווה חוסר סבלנות ביחס לסיפור שלך. כמובן שהוא מעניין אותי ואקרא אותו בשקיקה, אבל איכשהו טוב לי גם ככה, במצב הכמעט מסופר שלו...

אז זהו, שעד אותו רגע גם אני הייתי ככה. אני אפילו לא שפוטה של לאונרד כהן. אף פעם לא התחברתי אליו- איכשהוא לא יצא

אבל הכבוד הגדול, אפילו- היראה- שהשתמעה מאיך שאהוד דיבר וממה שהוא סיפר, יחד עם היופי של השיר ושל הנוף החורפי..(וכנראה שבעיקר בזכות הלך הרוח הזה, הער והנוכח, שמאפשר להקשיב ולראות באמת)- כל אלו גרמו לי פתאום לרצות מאוד לשמוע את המשך הסיפור.
אבל באמת שבלי לחץ ובלי נשיפות בעורפך לימונדה

. קחי את הזמן, כמה שתצטרכי. אני מאמינה שאם הסיפור רוצה להיות מסופר- זה יקרה.

הייתי מתיישבת לידך מתחת לשמיכה עכשיו, כדי לנשום קצת מהצד ולא מתוך.
משפט נורא יפה.
אני מזדהה עם התחושה ששבע מתארת לגבי הכתיבה שלך, לימונדה- משהו מאוד מוחשי שעובר בבהירות. באמת כמו ציור, אבל גם עם טעמים וריחות

למונייד, קוראת אותך באהבה גדולה, גם כשלא מגיבה...
שיר הזה מוקדש ללינדה של פול ומזכיר לי ראיון מצחיק שפעם קראתי: העיתונאי שאל את לינדה לסוד של מערכת היחסים הארוכה עם פול, לינדה חשבה לרגע ואז אמרה: i guess we never got divorced.
אם להתמקד בעיקר - אני ראיתי את התשובה הזו, לאותה שאלה, בסרט של סקורסזה על ג'ורג' האריסון. שם, אשתו ענתה: "you DON'T get divorced"!!!!
האינטונציה של תשובתה, לא הותירה מקום לספק - היו לה ודאי הרבה סיבות דוקא כן להתגרש ממנו. בביקורת שקראתי אח"כ על הסרט - נטען שהיתה זו התייחסות מרומזת לבגידותיו המרובות של האריסון...
בלי שום קשר אני מאד אוהבת את השיר הזה של הביטלס. אבל אהבתי לביטלס אפילו ותיקה מאהבתי ללאונרד. היתה לי בתיכון תקופת "ביטלמאניה" - שזה די מוזר בהתחשב בעובדה שהם היו מאז ומתמיד ברקע בבית..

חוצמזה מותק, לבלוג עם הסיפור ההוא (טייק יור טיים, האיום לסוף העולם ממילא התפוגג אז אין לחץ) קוראים: הולכת הביתה ! (ולא "בדרך הביתה").
(אני רואה אותך מנסה להוסיף פרק ונכנסת לסרטים לאן הכל נעלם ולמה מופיע סימן שאלה אחרי השם.

)

בנוגע למרדנות.
בפעם הראשונה שפתחתי קלפים של אושו, קצת לפני "הנסיעה", מעבר להרי החושך , אחד משלושת הקלפים שיצא לי- היה של ה rebel. זו היתה הוכחה ניצחת עבורי ש"אין, אין, הקלפים האלה פשוט קולעים בול", שהרי שנים שאני מסתובבת עם התווית ..
היום, למרות שאני עדיין מחבבת את הנטייה, אני מרגישה שה "last joke was on me".
ובנימה אופטימית זו

אני שולחת לך הרבה נשיקות

הי טוסיקית, איזה כיף!!! כל כך משמח אותי כשאת מבקרת אצלי, מפזרת לך דבש בנוכחות הוירטואלית המקסימה שלך...רק שתדעי... זה מרגיש כמו ביקור חברה ותיקה.
כנראה ששנתיים זו באמת מערכת יחסים (קלטתי כשלפני כמה זמן כשכתבתי משו על היומולדת של הבחור והיה לך את השלוש שנים האחרונות ככה רשומות ביומן (-:

בקשר לציטוט- נדמה לי שלך יש הגרסה האמינה, אני רק שמעתי את הסיפור מיד שניה (נדמה לי שזה היה אבא שלי שצוטט).
כבר הרבה זמן שאני רוצה מאד לראות את הדוקומנטרי על ג'ורג' (בדיוק לפני יומיים ראינו את dont look back של סקורסזה על דילן).
יהיה מענין לשמוע את האינטונציה של גברת האריסון ואם זה עדיין יצלצל כמו משפט זן.

<בשורה התחתונה the sister of mercy זו חבורת גרופיות "עם ותק" (-; >

וואללה...הולכת הביתה (בהחלט לא שוכחת מקיומו של הבלוג המסעיר)

ולגבי המרדנות- באמת ניראה לך אפשרי שלא עליתי על זה בעצמי ש: "the last joke is on me"?! בכל זאת יש לי ותק (-:
כמה קל להכניס את עצמינו לתוויות, כתבתי פה כבר כמה פעמים שהתווית שלי תמיד היתה של "טיזרית" וחוץ מהאספקטים החמודים, זה בעצם "אחת שלא מספקת את הסחורה".
אז מצאתי את עצמי פעם אחר פעם "לא מספקת את הסחורה", כי בעצם זה ה-default ומה שמתבקש ממני.

עוד שניה אני מקבלת פה נזיפה בסגנון: "עוד פעם את מסתובבת בבאופן טבעי עם תחת שמן?"

ובנימה אופטימית זו אני שולחת לך הרבה נשיקות ביזו סיסטר

אמש ראיתי שאת כאן ורציתי להרים איתך איזה כוסית ארמניאק וירטואלית לפני השינה, אבל דוקא אז, "באופן" נעשה איטי כמו צב והדף שלך סירב לעלות...
לחיי חברויות ותיקות! ביזו ויום מקסים @}
<אה, את לגמרי מספקת את הסחורה, בדיוק במינון הנכון. וזו האמת לאמיתה>

אמש ראיתי שאת כאן ורציתי להרים איתך איזה כוסית ארמניאק וירטואלית לפני השינה, אבל דוקא אז, "באופן" נעשה איטי כמו צב והדף שלך סירב לעלות...
צריך להמציא לצורך העינין צ'אט באופן טבעי...רק שעם מצב הadd שלי זאת תהיה טעות פאטלית...
אני פשוט לא מסוגלת להתרכז ליותר מחמש דקות. לא מסוגלת לכתוב טקסט- אלא אם כן יש לי דד ליין על הראש...המצב שלי כל כך גרוע שאני שוקלת ברצינות רטלין.
מהי יהיה איתי?
עכשיו שהמצאתי את עצמי מחדש כסוכנת נד"לן הכל טוב ויפה חוץ מזה שהכל תלוי בי. הנקודות החזקות אצלי הן הקומוניקציה האנושית (ככה גם הצלחתי להקסים את המשרד תיווך) אבל כל השאר זוועה- במיוחד החלק המשרדי. אני נהנית להשיג בתים ולדבר עם אנשים, אבל בבית אני צריכה לעבוד ובורחת לכל הכיוונים. בישול, מחשב, טלפון.... מה יהיה?איך מתרכזים?

למונייד,
מה יהיה?איך מתרכזים?
המלצה קטנה, ככה מהתחום המקצועי.

נסי לכל משימה שיש לך, לעשות תתי משימות. ממש כמה שיותר צעדים שאת יכולה להכניס למשימה.
ואז, יש לך משימה אחת פרוסה לכמה תתי משימות. לאחר כל מילוי משימה שימי

שעשית אותה.
לפחות לי זה עובד. אני מרגישה שאני מתקדמת גם אם זה 50% למשימה אחת. מרגיש לי הרבה...
ומעודד אותי להמשיך

איך בשם אלוהיי הזמן חמק ממני השלב שפתחת את הולכת הביתה ?

תגידי, את יכולה להגיד איזה יתרונות את רואה ב-ADD שלך?
באמת שואלת.

חיבוק סוויט למונייד
יום שמח ומרוכז

איי. די.די
רק בשבועות האחרונים תייגתי את עצמי ואני לא יודעת אם התווית משחררת או כובלת. אבל זה בטוח היה שם תמיד. אני על קוצים. לא מצליחה לעשות משהו אחד מההתחלה עד הסוף. לא מרוכזת. אם אני רואה תאריך ביומן, אני מפקפקת בעצמי שכתבתי את השעה הנכונה. המוח רץ מפה לשם ואני אחריו. כשאני מנקה אני רצה מחדר לחדר ובאמצע מוצאת את עצמי מזיזה רהיטים ועושה "פרויקטים" ואז חצאים של הבית עשויים אבל אני מתעייפת באמצע. כשאני רוצה לכתוב בבאופן אני לא מצליחה כי אני גולשת למקומות אחרים. אני בדיוק כמו הדסק-טופ שלי. עשרות חלונות פתוחים בבת אחת. שומעת מוסיקה תוך כדי. מקשיבה לדי ג'יי האהוב עלי, ובעקבותיו מחפשת שירים. אני אמורה לעבוד עכשיו ולעשות משהו שהוא מעבר ליכולות שלי והוא להכין קובץ אקסל של מידות של בתים. אתמול נסעתי למשרד שיעזרו לי עם זה. קלטתי שלבחור במשרד אין יותר מדי סבלנות אלי והוא עשה הכל פעם אחת וכל כך מהר. חטפתי בלאק אווט. אני שונאת מספרים. אני שונאת מדעים מדויקים. זה עושה לי ממש סחרחורת. מצד שני היום השגתי עוד בית. השכן שלנו, שגר על האגם בבית ענקי ומבודד, מוכר. אז הלכתי אליו והשגתי חתימה על החוזה. זה היה ביקור קצת מדכא כי הוא מוכר בגלל שהוא ואשתו מתגרשים (יש להם שני ילדים שגרים עכשיו איתה) ולבית היה ריח של גבר בודד כשכל החלונות סגורים וקצת קר ומנוכר. )-: אבל ישבתי ושתיתי איתו קפה וקישקשתי ובסוף הוא חתם על חוזה....
אם רק לא היתי צריכה לעשות טבלאות אקסל אז הכל היה בסדר...P-:

הי שבע מותק!!! ממה שאת נקראת לי אני מדמיינת בחורה מרוכזת, מסודרת ומפוקסת (-:
אז מה טוב בזה? (מסתקרנת למה את שואלת) לא יודעת. שאפשר לעשות הרבה דברים באותו הזמן? ספונטניות? גמישות? (רב הזמן זה מרגיש כמו קריאטיביות לא מתועלת).
חוזרת לטבלה. כואב לי הגב....מה יהיה?

אני קצת יודעת אקסל. למדתי מתוך שימוש. אפשר לעשות סקייפ עם share screens ואני אראה לך כמה טריקים. השאלה מה בדיוק את צריכה

_אבל ישבתי ושתיתי איתו קפה וקישקשתי ובסוף הוא חתם על חוזה....
אם רק לא היתי צריכה לעשות טבלאות אקסל אז הכל היה בסדר..._
מזכיר לי את הטור "פרילנס" של הבמאי והמהפכן רגב קונטס:
אנשי הוורד ואנשי האקסל
בעיה מוכרת וידועה...

כתבתי קצת על עניין הפוקוס אצלי עכשיו.
מרוב שאני מנסה כל הזמן להשתלט על סדר, רבות הפעמים שהוא משתלט עלי
ואז הדבר האחרון שאני זה מפוקסת ומרוכזת.

טוב שהכדורים של הדיכאון עובדים גם על OCD (-;

בא לי להיפגש איתך

במבי ק אהובתי, תודה שאת שם. תמיד

קואלה, הצחקת אותי עם "המהפכן" (-: מיד אני חושבת על צ'ה ופתאום הורסיה דמי קולו של רגב...
לא הצלחתי לקרוא את הטקסט, אבל בלי שום ספק אני לא אקסל. אקסל שונא אותי. אקסל הוא האויב. אבל לא סגורה על וורד....גם שם אני נתקעת...
שבע... בא לי להיפגש איתך גם לי.
כל כך חסרה לי חברה. חברים. להכיר אנשים חדשים. להפגש עם חברים ישנים. להתאהב....החורף הגיע והאח זה הכי הרבה אקשן שיש פה.
אני די בודדה. לחבר הכי טוב שלי קוראים ג'ון ריצ'רדס והוא די ג'יי בסיאטל עם טעם מוסיקלי משובח ולב של זהב.

אז למרות הקושי הצלחתי!!! עשיתי "floor plan" באקסל. זה לקח לי בערך יומיים וחצי (יום של הלם ודכאון ויום של ספירת משבצות וחישובים). זה בטח היה לוקח פחות, אם מישהו היה מסביר לי שכל היופי בתוכנה הזאת, זה שהיא סופרת שורות (וגם מחשבת), כי רב הזמן ספרתי ידנית על המסך עם עפרון, וכשהתיאשתי השתמשתי בסרגל P-:
אבל, אקסל היה המאהב שלי אתמול...הבחור כל כך עיצבן אותי שזה התגלה כמו מפלט מעולה בשבילי. לתחום שורות בקוים. קצת כמו מדיטציה בשביל מוח כמו שלי. מאז שהתחלתי לעבוד, כבשתי לי מחדש את "החדר הכחול". יש לי חדר עבודה שכיף להיות בו ולסגור את הדלת. יש שם אפילו פוטון, למקרה שמתעייפים...תליתי את כל התמונות שלי על הקיר. יש אחת של ניק קייב (נדמה לי שקניתי אותה בגיל שבע עשרה בלונדון), יש הרבה תמונות של הילדים כשהיו תינוקות, יש גם כמה חברות, אין אף מאהב לשעבר אבל יש תמונה שלי ושל הבחור כשהינו צעירים ואופטימים...
אתמול בלילה העדפתי לבלות עם "אקסל" מלהתמודד עם הבחור וזה אומר הרבה.
אולי התבגרתי?

מוסיפה בלי לקרוא..
קמתי הבוקר בבית לבד. מאחרת, ממהרת, חצי ישנה, להכין פשטידה ולהביא למפגש (התנעה למחנה בפסח). הצליל של קוביות התרד הקפואות נוחתות בתוך הסיר, הזכיר לי שבלילה חלמתי שניסיתי לעשות טבלה, פשוטה- של לו"ז, באקסל, ולא הצלחתי!! בכלל! ניסיתי שוב ושוב וזה קפץ לכל מיני כוונים ולא היה דומה בכלום למה שהתכוונתי.
גילוי נאות: מעולם לא ניסיתי להכין אף טבלה באקסל. אז הבנתי שהחלום הזה - בגללך ובאמת תודה רבה לך, כאילו שאין לי מספיק באגים משל עצמי.

רק עכשיו קראתי שהפוסט האחרון שלך מוקדש כולו למר אקסל - מאהב עם בטן שכולה קוביות.
שיהיה סופ"ש מצחיק וחמים. ביזו

קוראת כאן וצוחקת ונהנית, גם אם לא מגיבה קונקרטית.
מקווה שבקרוב אחרי שתפצחי את האקסל תוכלי להתמודד אפילו עם הבחור. (-:
אז הבנתי שהחלום הזה - בגללך ובאמת תודה רבה לך, כאילו שאין לי מספיק באגים משל עצמי.
אמא של טוסיק, איזה ספין פולני מופלא. אין אין הוירטואוזיות שלנו בתחום לפעמים מרקיעות שחקים. (-:

בוקר טוב!
קודם כל התנצלות אמיתית לאמא דבש...מצטערת שהחדרתי לך לתת מודע דימויי כל כך גרפיים (-:
גבירצוש, מה העינינים? ת'געגעתי
בחוץ סופה אמיתית. בבית חם. זה כל מה שיש עכשיו. ברקע מתנגן לו שיר חדש ויפיפיה ל ניק קייב
שבת שלום לכל הסיסטרס

בחוץ סופה אמיתית. בבית חם. זה כל מה שיש עכשיו.
זה בהחלט מספק

שבת שלום

_קואלה, הצחקת אותי עם "המהפכן" מיד אני חושבת על צ'ה ופתאום הורסיה דמי קולו של רגב...
לא הצלחתי לקרוא את הטקסט, אבל בלי שום ספק אני לא אקסל. אקסל שונא אותי. אקסל הוא האויב. אבל לא סגורה על וורד....גם שם אני נתקעת..._

טוב הייתי צריכה לחשוב על זה, הלינק זה לדף בפייסבוק וכל מי שלא חבר שלו בפייס לא יכול לראות.
הפוסט שלו מדבר על כך שאנשי הוורד הם החולמים והפנטזיונרים ואילו אנשי האקסל הם הפרקטים שמודדים הכל דרך פריזמה של כסף ומספרים.
הנה קישור נוסף שמצאתי לפוסט הזה: http://www.ivc0707.org/forum/viewtopic. ... 859#p10860
לכן חשבתי שאת לגמרה שייכת לאנשי הוורד שמספרים סיפורים וחולמים, בלי קשר לשליטה הטכנית שלך בתוכנה עצמה
אבל מסתבר שאת יכולה להיות גם פרקטית ולתקתק עבודה עם האקסל. שאפו!
דרך אגב רגב עשה סרט דוקומנטרי מצויין על המחאה בקיץ 2011 שנקרא "חברים". בעיני רגב הוא לא רק יוצר מוכשר, אלא גם חלק חשוב במחאה החברתית שתהפוך יום אחד למהפכה (הלווי שבקרוב)
הוא אמנם לא אייקון כמו צ'ה גווארה עם סקס אפיל, אבל לפחות הוביל למחאה מתוך אחווה ולא שנאה, ונלחם עם מילים ולא רצח אנשים (לא ברור לי למה בזיכרון הקלוקטיבי צ'ה גווארה מתואר כמהפכן, גיבור ורופא ולא כמי שהוציא להורג במו ידיו ואף עינה מאות שבויים ללא משפט, הטיף לשנאה והאמין שאלימות היא פתרון טוב יותר מהפגנות)
שבוע טוב

מצטערת שהכנסתי לדף החמוץ מתוק שלך את כל הפוליטיקה הזאת
אני לא העלב אם תמחקי
באהבה

איזה פוליטיקה? מי מוחק ולמה להעליב?!
חיבוק גדול קואלה

לימונדה

על תסתכלו על הירח הלילה מנהטן

player]תראי איזו הפתעה נעימה החתול הביא הביתה embedded[/po]&v=aBWxjAiO KQ

אתן מכירות כל כך הרבה מוסיקה...זה מרשים..

וואו איזה שיר נפלא אמא טוסיקית! תודה, מאד נגע בי, זמרות מרגשות.

תודה לאמא דבש על השיר...לא הכרתי את הבנות. אבל תוכנית הרדיו שהן מתארחות אצלה, היא הרדיו שלי (יש שם מדי בוקר תוכנית שווה ביותר. רדיו זו הדרך הבדוקה להכיר עוד ועוד מוסיקה).
יום הפוך אחרי לילה לבן, בעקבות ריב ארוך ומיגע עם הבחור. עמדנו וצרחנו אחד על השני. לפעמים כל כך חסר איזה דמות שלישית שתעמוד בינינו ותכריע. אמא שלי סיפרה לי שפעם, מזמן, כשהיא ואבא שלי היו רבים, הם היו שמים כסא באמצע החדר ופונים אל הכסא בתור "אדוני השופט" וכל אחד מציג את הקייס שלו.
יורד פה גשם ללא הפסקה.
ממשיכה את הקו המוסיקלי שמסתמן פה עם עוד גברת מדהימה קבלו אותה

וואו איזה שיר נפלא אמא טוסיקית!
ממש. מקסים לגמרי.

ריטלין

לפני שבוע קבעתי פגישה עם רופא המשפחה, פגישה שבסיומה קיוויתי לצאת עם מרשם לריטלין.
פעם כבר כתבתי כאן על רופא המשפחה המפוקפק שלנו...ד"ר ראמש קאלאוואן. הודי שמנמן וחרמן, מאיי סאן-מוריץ, שאיכשהו התגלגל לפה, סוף העולם שמאלה.
כשכשהגעתי לקליניקה ראמש קצת נדלק עלי, הישראלית-ניו יורקית, שאלוהים יודע איך היא הגיעה לפה, לסוף העולם שמאלה (ובלי שום קשר לאקזוטיות שלי, רב הקלינטיות שלו בנות שבעים פלוס...)
מאז, כל פעם שאני מגיעה (בעיקר בשביל הילדים) הוא מתעקש להוריד לי את החולצה ולהקשיב לנשימות שלי (וגם לנשק אותי פעמיים, בכניסה וביציאה).
זה התחיל להיות מוזר...במיוחד בפעם האחרונה כשהגעתי בשביל הצעיר שהיה מלא באבעבעועות ובכל זאת ד"ר קאלאוואן התעקש להקשיב לי לנשימות.
נשבעתי שלא עוד...אבל התעצלתי למצוא רופא אחר...
אז שבוע שעבר קבעתי פגישה לדסקס את עינין הריטלין.
נכנסתי לחדר. ביזו ביזו. ד"ר קאלאוון נועל את הדלת.
"מה שלומך?" הוא מתענין..."איך האלרגיות?"
"בסדר" אני אומרת "הנשימה בסדר. אתה לא צריך להקשיב...באמת. אני פה בשביל ריטלין"
"בשביל מה?!" הוא שואל
"ריטלין" אני אומרת "יש לי בעיות ריכוז"
קאלוואן פותח את המילון הרפואי ונדמה לי לרגע שפעם ראשונה שהוא נתקל בשם התרופה.
"ריטלין" אני חוזרת על עצמי "אתה יודע... אני לא מרוכזת"
"אה..." הוא אומר אחרי שהוא קורא במילון "את בעצם רוצה אמפתאמינים"
"אני לא מצליח להבין אותך..אוכלת אורגני...מעשנת סיגריות, אלרגית להכל, מפחדת מאנטיביוטיקה ותרופות ומתעקשת על אמפתאמינים... הממממ... בואי לחדר השני ונקשיב לנשימה"

יצאתי עם מרשם לכודריות פסיפלורה.

LOL

והנה עוד משהו שאני כבר יודעת עלייך- יש סוג מסויים של "עצוב באמת", שאת משחררת החוצה, רק בצורת הומור משובח במיוחד.
בפעם הבאה שאת באה לד"ר קאלוואן, כדאי שתבואי מצויידת בבחור+חץ וקשת.
מי יודע, אולי תצאי אפילו עם מרשם לריטלין.
^(אני חייבת להודות שהגוף שלי מתכווץ לרגע, כל פעם שאני נתקלת בשם. דעה קדומה.
גם זוכרת שבאתר כלשהו של פרחי באך, הוזכרה חלופה טבעית לריטלין. למקרה שכדורי הפסיפלורה לא יעזרו...)^

לימונייד.
ביזו ביזו.
שמחת אותי הבוקר

כל כך כיף לצחוק..

(הבחור שמבלה בזמן האחרון אצלי על כדורי ריטלין כמעט קבוע...זה פשוט נוראי.:\)

אני חייבת להודות שהגוף שלי מתכווץ לרגע, כל פעם שאני נתקלת בשם. דעה קדומה.
אני חייבת להודות שהגוף שלי מתכווץ מהדוקטור...

חושבת עליך. ( איך בא לי שתבואי מחר לשיעור המדיטציה החדש שלי (-:)
ואגב, את יכולה בעצמך להקשיב לנשימה שלך, לא צריך להרים את החולצה בשביל זה וזה אפקטיבי לא פחות מכדורי פסיפלורה, אם לא הרבה יותר (-:

לימונדה יקרה, הצלחת להוציא אותי כאן מהמחלה (אני עם שפעת קשה, לא הייתי חולה ככה שנים) ולכתוב כמה מילים.
לי מתכווץ כל הגוף למשמע סיפורי הרופא הזה. לא יודעת איך את מצליחה להמשיך לחזור אליו. מניחה שאין איפציה חלופית )-:

לגבי כדורי פסיפלורה, הן בדרך כלל ניתנות בשביל בעיות שינה והן כן עושות את העבודה. לא יודעת מה הן עושות עבור בעיות ריכוז.
גם אני כמו הגבירה הייתי מציעה לך לעשות נשימות עם עצמך.
לאכול ארוחת בוקר טובה, מלאה מזינה ומקרקעת (לא טוסט וקפה כמו חברה אחרת כאן

)
ולקחת לעצמך יום יום זמן למדיטציה, או הקשבה לנשימה או הרפייה של כל איברי הגוף. את יכולה לשכב במיטה להרפות מהקודקוד עד כפות הרגליים כל איבר וכמה שיותר מפורט. קודקוד הראש, הקרקפת, המצח, האף, האוזניים, הלחיים...............
מנסיון אחרי שעושים את התרגיל הזה באופן קבוע כמה זמן הגוף לומד להיכנס למקום של שקט מדהים ואפשר להיכנס למקום הזה מתי שרוצים ברגע.

אני בכלל לא איזו מומחית לבעיות ריכוז אבל ההגיון אומר שזה קשור למערכת העצבים ואם אפשר להביא שקט למערכת הזאת יהיה שיפור מיידי בריכוז.
אולי גם ללכת לישון בשעה סבירה יום יום יהיה טוב.

אני יודעת שלא ביקשת עציות אבל חשבתי שאם הגעת לרופא (הנוראי הזה) בשביל רטלין את כנראה במצוקה.

נשיקות גדולות

אני שבע יהלום והארוחת בוקר שלי היא קפה שחור וטוסט עם טחינה גולמית וחלבה.

למונייד, לדפוק לו את הפרצוף לכרית ולנעול אותו בחדר השני יכול לעזור לריכוז.

בקשר לריטלין, כן נו, מכווץ, פעם גם ציפרלקס היה מכווץ אותי.
אם כי, במקום ריטלין אפשר בהחלט למצוא פתרונות טבעיים.
התייעצת עם עננים? עם צפריר?
ומה שגבירצי ועדינה כתבו לך.
משקה קל שכמותך

בדיוק פתחתי את הניו-יורק טיימס ובכותרת התנוסס לו סיפור על סטודנט לרפואה, שהתמכר לוורסיה של רטילין בזמן הלימודים ובעקבות ההתמכרות התאבד. כתבה של שישה עמודים. כאן
האמת שגם אני קצת נגעלת /נרתעת מהקונספט של ריטלין (במיוחד כשמדובר בילדים) ובכל זאת יש בי צד שרוצה לפתור את כל הקושי בעזרת כדור קסמים.
במיוחד עכשיו, כשהעבודה החדשה חושפת קשיים שתמיד היו שם, רק שעכשיו הם צפים על פני השטח.
נו, קיצורי דרך... לכו תשאלו את אליס

ולגבי עינין הרופא החרמן: בפעם הקודמת כשביקרתי במרפאה בשביל האלרגיות, הבאתי איתי את הבחור לצורכי תגבור (בלי החץ וקשת ובכל זאת) ובאמת כל מהלך העינינים היה שונה לגמרי: במקום ה"ביזו ביזו" היתה לחיצת יד מרוחקת. מה גם שהוא לא הקשיב לי לנשימות. היינו שם בערך חמש דקות ויצאתי עם מרשם לאנטי-היסטמינים.
אני מודה שיש ברופא הזה משהו שגורם לי לקחת את כל העסק עם קורטוב הומור... נדמה לי שזה קשור לצד ההודי שלו. לא יודעת למה, במיוחד לאור מה שקרה לאחרונה בהודו, אבל תמיד גברים הודים נראו לי קצת קומיים ולא ממש מאיימים. כמו איזה מערכון של פיטר סלרס (אני לא מאמינה שאני כותבת את זה זה מאד לא pc)...

ועוד באותו נושא: לפני כמה שבועות ראיתי את הדוקומנטרי ימי הזוהר של זוהר ואגנר (מישהי?!) ופשוט לא האמנתי שהבחורה הזאת קיימת על באמת. מצד אחד יפה ואינטילגנטית ומצד שני היא נותנת לכל סליז אפשרי לגעת בה ולצלם אותה, מה גם שבסוף מסתבר שהגינקולוג שלה אנס אותה כשהיא היתה בת שש עשרה וכשהיא סיפרה את המקרה לאמא שלה התגובה היתה ש: "זה נורמאלי" "ככה זה" "זה טבעי"...ראיתי את הסרט וכל הזמן שיפשפתי את העיניים ולא האמנתי שקיימות נשים כאלה שככה נותנות שיעשו להן...ואולי מה שהכי צרם לי היה, שהבחור שהיא נמצאת איתו כיום (אחרי כל התובנות, הבגרות וניסיון החיים) הוא אחד היצורים הכי סליזים שאי פעם ראיתי.

אינטו- שמחה שהצחקתי אותך...חיבוק גדול ומקוה שהבחור עם הרטלין שווה אותך
גבירצי- יותר מהכל הייתי רוצה לבוא לשיעור שלך... בנתיים נפתחה לה קבוצה קטנה של מדיטציה פה בכפר ואני אלך עוד השבוע.
עדינה- מקוה שאת מרגישה יותר טוב ולא התכוונתי לבאס עם הסיפור. אני איתך- המסקנה המתבקשת היא להחליף רופא. בדיוק הגיעה רופאה חדשה מרומניה לכפר, הבת שלה הולכת לבית ספר עם הילדים, והשמועות אומרות שהיא טובה. נבדוק. בכל מקרה תודה על העצות והדאגה.
תרגישי טוב!!!! הייתי באה להכין לך מרק עוף ויאטנמי...במקום זה שולחת חיבוק ואיחולי רפואה שלמה. תשתי הרבה תה ותנוחי.

תודה לחבורה הוירטואלית על ההתפקדות. שימחתן אותי

יהלומית, כתבנו במקביל..
והארוחת בוקר שלי היא קפה שחור וטוסט עם טחינה גולמית וחלבה. התקדמות רצינית מקפה וסיגריה (-:

בנתיים נפתחה לה קבוצה קטנה של מדיטציה פה בכפר ואני אלך עוד השבוע.
כבר שימחת אותי מאוד! בעיני, זאת אחת ההשקעות המשתלמות ביותר אפשר לעשות.
עזבי אותך מקיצורי דרך, סבלנות היא הדרך המהירה מכולן...

לפני כמה שבועות ראיתי את הדוקומנטרי ימי הזוהר של זוהר ואגנר
אוחח, הבחורה מועררת בי אנטגוניזם בכל פעם שאני רואה אותה, ומאז הסרט (הגרוע בעיני בפני עצמו כדוקו) רק השם שלה עושה לי עווית בלתי נשלטת בזוויות הפה (-:

אני הכי לא pc היום ועל כן אכתוב שזוהר ואגנר עושה לי להקיא

אני לקחתי ריטלין לתקופה, זה באמת כדור קסמים, משימות שלקחו לי שעות התקצרו לחצי שעה. אני דווקא כן חושבת שכדאי לנסות, איכשהו אני לא מאמינה שתתחילי לקחת את זה על בסיס קבוע ומה שמחבב ריטלין עליי זו היעדר השפעה מצטברת. לוקחים ברגעי מצוקה, כשבאמת יש משהו שנורא דורש פוקוס ומהכרות עם עצמך את יודעת שזה יהיה כרוך בייסורים רבים.
מה שממש לא חביב בריטלין ובגלל זה אני לא לוקחת, אלה התופעות הגופניות. אם יש לך רגישות לכאבי ראש, הוא יכול להיות מכה. אותי הכאב ראש ובעיקר הבחילה חיסלו, אז החלטתי להימנע.

אני הכי לא pc היום ועל כן אכתוב שזוהר ואגנר עושה לי להקיא D-: מסתבר שיש קונצנזוס בחבורה ולא יותר מדי חמלה... fuck pc
הי מיכל, את לוקחת משהו במקום (משו tv?).
מחשבה- אולי אני אקח כדור אחד ואשב לסיים את הבלוג ההוא...
קוראים לי לשולחן...

מחשבה- אולי אני אקח כדור אחד ואשב לסיים את הבלוג ההוא...
תיקון: אולי אקח כדור ואשב להמשיך את הבלוג ההוא.. נסתפק בהמשך, בשלב הזה. פרק אחד יספיק. צעדים קטנים.

יש לי חבר ששנים מעשן וכותב. לאחרונה הוא קיבל ריטלין, והעיד שהשילוב בין השניים הניב תוצרת רבה ומשובחת.
אלא שליבו לא עמד בכך, והוא נאלץ להפסיק. (עם הריטלין. וגם הוריד את מינון העשבים).

אני מודה שיש ברופא הזה משהו שגורם לי לקחת את כל העסק עם קורטוב הומור...כמו איזה מערכון של פיטר סלרס
בארור. מהפעם הראשונה שהזכרת אותו, השיר האלמותי מתנגן לי בראש, כפס קול שמלווה את הדמות.

על אליס בפעם אחרת. (ואולי אצלי). ביזו

יש לי חבר ששנים מעשן וכותב. לאחרונה הוא קיבל ריטלין, והעיד שהשילוב בין השניים הניב תוצרת רבה ומשובחת במקרה קוראים לחבר שלך אסי דיין?! (-;
(האמת שאני די חמה לראות את הסדרה "החיים כשמועה" אבל לא מצליחה להשיג בנתיים)
תודה על השיר. צחקתי עד דמעות...עלית על זה (חוץ מזה שלצערי אני לא סופיה לורן והוא לא בדיוק פיטר סלרס- קצת יותר שמנמן...). חבל שאין אייקון של "צחקתי כל כך שעשיתי פיפי במכנסיים"...
הייתי חייבת לשים פה עוד קטע. הנה עוד אחד שמתאים לאייקון C]ברדי נאם נאם n85vH9Q[/po]

(מסתבר ששתינו זולגות לפיתויים וירטואליים זמינים. ראבוטה!)

טוב שהגיעה רופאה חדשה. סליחה, אבל למה את לא
א. נוזפת בו ואומרת לו שההתנהגות שלו לא חוקית ולא מוסרית
ב. מתלוננת עליו
הוא בוודאי מתנהג כך לעוד פציינטיות שמאפשרות לו את זה. צריך לעצור אותו לפני שילך יותר רחוק, אלא אם לא כבר הלך... זו הטרדה מינית והוא מטריד מינית! אסור לתת לו לחשוב שזו התנהגות מקובלת ואפשרית.

אהלן לי אורה, בדרך החוצה אבל הייתי חייבת להשחיל כמה מילים...
מסכימה שזה לא לעינין שרופא משפחה מפלרטט עם פציינטית ושיש כאן אפשרות לראות את ההתנהגות של הרופא כהטרדה מינית, אבל...נגיד והייתי הולכת על זה מתלוננת עליו, התוצאות של המעשה שלי היו מאד חמורות לגביו: יש לו קליניקה פרטית משלו, אותה הוא חולק עם עוד שני רופאים צרפתים, אולי היו חוקרים אותו ומשפילים אותו והורסים לו את שמו כרופא (פה זה מקום מאד קטן וכולם מדברים) ואולי היו מחליטים על סמך הסיפור הזה לשלול לו את הרישיון. דברים דומים קרו בארצות הברית עם מרצים מכובדים באוניברסיטה שזרקו הערה פלרטטנית לסטודנטית.
באופן אישי אני לא חושבת שהיתי יכולה לחיות עם זה ואני לא חושבת ש"הפגיעה" שהוא עשה בי מצדיקה צעדים כאלה מרחיקי לכת.
בלי שום קשר לעובדה שהוא רופא, הבן אדם הוא מהגר עם צבע עור שונה והצרפתים המקומיים, עם המנטליות הכפרית העתיקה והגזענות הצרפתית המושרשת, לעולם לא יראו בו שווה.
קשה לי שלא לראות את הסיפור האנושי שלו: האיש עשה לימודים גבוהים בצרפת, הוא איש משפחה, נשוי עם ילדים, חובב ג'אז, בדמינטון וירקות אורגניים.
אני מודה שרופא משפחה פלרטטן לא נכנס לאותה קטגוריה של בעל מכולת פלרטטן, או דוור פלרטטן... ובכל זאת.
ועל אף כל מה שכתבתי, אני בטוחה שאם היה מדובר בבת שלי המתבגרת היתי רואה את כל העסק בצורה שונה. או נגיד- אם הוא היה הגיניקולוג שלי...
בכלל כל הנושא של הטרדה מינית הוא לא שחור ולבן בעיני. אני רואה את עצמי כאדם בוגר, עם יכולת שיקול ולא כמו אחת שנותנת שיעשו לי דברים. בכלל לא טיפוס של קורבן. הגבולות שלי מאד ברורים. ופלרטטנות היא כנראה משהו שגם אני משדרת.
ולגבי האחריות האישית שלי ונושא אזהרת הציבור- אחרי האינטראקציה איתו, תחקרתי אמהות אחרות שהולכות אליו והביקורת היתה על פי רב, שהוא "קצר" מדי ולא ממש מעמיק. אני לא חושבת שבמקרה שלו הוא מהווה סכנה ציבורית...
אני מודה שההתנהגות שלו גורמת לי לאי נוחות ועצבנות- אבל לא יותר מזה. עובדה שאני עדיין בוחרת לראות את כל הסיפור עם ניואנסים של הומור.
כאמור, יש לי את החופש לעבור רופא (ובאמת ניראה לי שהגיע הזמן לבדוק את הרופאה החדשה מרומניה)... אחזור לדווח- אולי היא תרצה לתת לי את כדור הקסמים (-:

לימודדה, באתי לספר לך שהיום החלטתי כן לקחת רטלין (אני לומדת למבחן) וזאת הייתה טעות פטאלית.
אני יודעת שלא אצל כולם זה ככה, אבל תופעות הלוואי הורגות אותי. בחילה, שלשול, צמרמורות. ההרגשה יכולה להיות רעילה.

אני לא לוקחת שום דבר במקום ואני די סובלת רוב הזמן. אני שותה הרבה קפה, זה עוזר לטווח קצר. כשהתעמלתי זה עזר.

הפסיפלורה עוזרת?

הפסיפלורה עוזרת? אני לא סגורה למה היא אמורה לעזור... עדינה כתבה שזה אמור לעזור עם בעיות שינה. מעולם לא היו לי בעיות שינה...להפך. להרדם תוך שניה זה אחד מכוחות העל שלי.
הבעיה זה ביקיצה...חוץ מזה שאני כבר מזמן שוכחת לקחת את הפסיפלורה (-:
הריכוז עדיין ממש לא משהו...השבוע שלחתי למשרד שני חוזים שמילאתי בעצמי, ואפילו שהיה נדמה לי שעברתי עליהם מאה פעמים שכחתי לכתוב את העיקר- שם האנשים והכתובת.
פאדיחה. אני כל כך רגילה כבר לאי דיוקים מצדי. זה מאד מעייף ואני מודה שכדור פלא נשמע מאד מפתה.
אבל אחרי המאמר בניו יורק טיימס והתיאור שלך של תופעות הלוואי של רטאלין- זה לא ממש עושה חשק.

שלך,
לימודדה

לימודדה ,
דשיקות @}

הי לימונדה

בין להיות פאסיבית עם הרופא לבין להתלונן עליו ולהרוס לו את חייו , יש קשת גדולה של אפשרויות .
אחת מהן- לדבר איתו, ספק דיבור, ספק איום ולאמר לו שזה מה שהוא עושה, זה לא מתאים לך ואם לא יפסיק תתלונני עליו

לפעמים צריך לאמר לאדם שהוא חזיר כי אולי הוא פשוט לא יודע את זה.... (סבתי ז"ל)

או פשוט לעבור לרופאה הרומניה....

שכחתי- אם לדבר איתו, לקבוע במיוחד רק בשביל זה
לא להגיע במצוקה כשאת מותשת אלא כשאת בריאה ונחושה

תודה ב עילום. יפה כתבת. התלבטתי אם ואיך ומה לכתוב. תודה שכתבת חלק ממה שאני חושבת.

משקה קל שכמותך

לא ביאסת אותי בכלל עם הסיפור פשוט עשית לי חשק לקום ולבוא איתך בפעם הבאה -עם או בלי החץ וקשת - כל הסיפור הזה עם הנשימות!!!!!!!!!!!!!!!!!! מבינה לגמרי איך את לוקחת את זה בקורטוב של הומור. אני גם כזאת אבל מהצד זה נקרא ממש איכס.

חולה על פיטר סלרס ובמיוחד על הסרט ההוא יחד עם עוד כמה... זה אחד הסרטים שהיינו רואים בקביעות כל שבת בנעורים בקיבוץ יחד עם הסרטים של מונטי פייטון, הופעה חייה של ה Doors והסרט Echoes Iive at Pompeii
מודה שלא היה גיוון נרחב. טחנו את אותם הסרטים שבוע אחרי שבוע.
אה, היה עוד סרט אחד שהיו רואים אבל הבנות תמיד יצאו כשהתחילו עם זה - טרזון! אוי הזכרונות האפלים שצפים...

פתאום לכתוב נשיקות מצחיק אותי
ובכל זאת

ואגב, באמת חבל שאת לא פה להביא לי מרק עוף ויאטנמי. זה בדיוק בדיוק מה שאני צריכה. השפעת הזאת לא מניחה.

למונייד,
אחותי הפסיקה לתת ריטלין לבנה אחרי שהוא הפך מרזה לשחיף ועוד כל מיני תופעות לוואי לא משו.
לעומת זאת, היא נותנת לו אומגה 3 בכמויות. יש על זה דף כאן, ומסתבר שכשזה נטמע בגוף ואחרי שהילד התרגל לכמויות כל יום, יש שיפור משמעותי.
גם יותר TV וגם נשמע שווה.

שמעת על זה כתחליף?

תודה קן על הכיוון- יבדק... @}

ימים גשומים. חורף. קר. לפני יומיים נתקעתי עם האוטו בבוץ (השפלה רצינית- זה היה אצל קליינטים והייתי צריכה לרוץ בסופה לחפש איכר עם טרקטור שיחלץ אותי. הבחור לא גילה יותר מדי אמפתיה ואמר לי שהוא כבר הסביר לי לא לחנות על דשא כשרטוב) מסתמן לו סוג של דיכאון. מחסור רציני בשמש ובחברה.
הולכת לישון כל ערב בעשר במין עייפות מטורפת... ועדיין מתקשה לקום בבוקר. בלילות חלומות רעים. אתמול בלילה חלמתי שאמא שלי נוהגת אותי ואת אחותי לאיזה אירוע. אמא שלי תמיד היתה הנהגת, אבל כבר שנתיים שהיא לא נוהגת. אמנחנו מחפשות חניה בתל-אביב. הוזמנו לארוחת ערב או סוג של אירוע חברתי. אחרי שמצאנו חניה החלטנו לחזור לאוטו, כי אולי זאת לא חניה טובה. אפשר לחנות יותר קרוב. ניסיתי להזכר בשם הרחוב שבו חנינו. רחוב "דרור בורשטיין" (על השידה יש את הספר האחרון שלו וכבר חודשים שאני מנסה לקרוא אותו אבל כבר חודשים שאני לא מצליחה לקרוא כלום). בחלום אני חושבת לעצמי שזה לא פייר שהוא גם פרסם ספרים, גם פחות או יותר בגילי ועכשיו יש לו רחוב על שמו. פתאום אני ניזכרת שגרתי שם, פעם עם חבר בגלגול אחר (נדמה לי שלרחוב קראו במציאות ברנשטיין). אני אומרת שיש קיצור דרך, רק שצריך לעבור דרך מרתף אפל. אני מסתכלת למעלה על אחת הדירות ויש שם שולחן ענקי ערוך. כמו של חדר אוכל בקיבוץ. אור לבן. זה מוסד. זה או בית אבות או בית משוגעים אני אומרת לעצמי. בשולחן הענקי שערוך להרבה אנשים מתיישב בחור אחד, צעיר, המבטים שלנו מצטלבים, המבט שלו חודר לי לנשמה. מבט זורה אימה. ישר לנשמה. מפחיד. אנחנו מדלגות מעל מכשולים ונכנסות למרטף. קיצור הדרך. הדלת נסגרת מאחורינו. אנחנו ננעלות. אני מנסה לדפוק בכל הכח בדלת.
אולי מישהו מבחוץ ישמע. אולי הבחור המפחיד...
מתעוררת שטופה זיעה קרה. השעה שלוש. לא מצליחה לחזור לישון. בבוקר הכל תפוס אצלי. צוואר. שכמות.
היום דווקא מקבל תפנית חיובית. בבוקר פוגשת זוג מבוגר מקסים, חברים של חברים שמוכרים את הבית שלהם. האשה מלאה הומור וחיים. יצאתי משם מחוזקת ועם שקית של בונבונים לילדים. הילדים כרגיל יצרתיים ומשמחים. הערב אנחנו עושים פיצות. עשיתי בצק בצהרים. הבחור מרכיב את הפיצות. הילדים מציירים. האח דולקת. כוסית של וודקה. הלילה יש מצב שנראה את הדוקו' על אסי דיין. אלוהי הסטרימינג הקשיבו לי. מודה על חסדים קטנים וגדולים ותוך כדי מקללת את העולם...