האתר הוקם על ידי אנשים מקהילת החינוך הביתי בישראל בשנת 2000. הוא נועד לתמיכה הדדית, לשיתוף במידע ולימוד משותף וכבמה לדיונים בנושא חינוך ביתי, הורות טבעית, אקולוגיה, וכל נושא שעשוי להיות קשור לדרך חיים טבעית.
שלום לך.
קראתי קצת דברים שכתבת ורציתי לשאול את דעתך לכמה דברים..
(מתנצלת מראש אם זה נשמע דבילי)
האם לדעתך להוציא נזלת מהאף של תינוק בכוח זה נוראי?
לפעמים היא עושה כזה רעש כשהוא נושם ואני לא מצליחה להתאפק.. אני משתדלת שזה יהיה הכי מהר שיש, עושה לו בדרך כלל וואקום עם הפה שלי ומנגבת, אבל לפעמים הוא ממש שונא את זה ובוכה ונעלב ואח"כ אני מרגישה רע עם עצמי..
זה לא קורה הרבה אבל כשזה קורה אני לא מצליחה להתאפק ולתת לו להיות ככה עם החנונה באף.
מצד שני, זה מפריע לו, אז, מתי מותר להשתמש בכפייה?
כנ"ל בהלבשה, אני מנסה כמה שיותר להתחשב, כלומר, אם הוא רוצה לינוק אחרי אמבטי אז יונקים ואח"כ מתלבשים, אבל לפעמים פשוט לא בא לו, ואז מה?
זה בסדר להלביש בכוח?
האם לדעתך להוציא נזלת מהאף של תינוק בכוח זה נוראי? זה מפריע לו, אז, מתי מותר להשתמש בכפייה?
זאת באמת שאלה. אם את בטוחה שזה מפריע לו, ושקשה לו לנשום, אז יש רגעים שבהם נדרשת כפייה של פעולה פיזית לא נעימה, כדי להיטיב עם התינוק. זו המציאות. מה שכן, לא תמיד המצב הוא שזה הכרחי. נסי לבדוק עם עצמך מתי את בטוחה שאת חייבת, מתי את בטוחה שאי אפשר להישאר סתם כך, מתי את שלמה עם זה. התשובה לשאלה נמצאת אצלך. איפה שאת בטוחה שזה נדרש, זה כנראה המקום שבו זה נדרש.
גם ההתנהלות שלנו היא אחרת לגמרי כשאנחנו שךמים עם משהו, והשדר הזה גם עובר לתינוק.
אז אם את לא בטוחה, זו אולי סיבה לדחות את העניין ולהמתין עוד קצת ולראות איך התינוק נושם מגיב ולמה הוא זקוק.
נשמע לי שאת קשובה לו ולעצמך, וזה כל מה שצריך בעצם.
זה בסדר להלביש בכוח?
בענייני הלבשה, באופן אישי אני שחררתי את הנושא לגמרי. לא חייבים להתלבש. בטח לא בקיץ. וגם בחורף הבנות שלי לפחות לא חולות עם פחות שכבות והן למדו לבקש להתלבש כשקר להן (או להסכים כשאני מציעה ומסבירה שהבגד יחמם).
השאלה אם זה בסדר או לא - בעניינים האלה יש דרך די פשוטה לדעת אם פעולה מסוימת היא "בסדר", כלומר האם אפשר להימנע מכפייה, או שיש צורך הכרחי לכפות . הדרך היא בדיקה האם אפשר אחרת. אם אפשר אחרת, והעולם לא יתמוטט, וכלום לא יקרה, ואין סכנה כתוצאה מכך, אז זו כנראה התשובה: אפשר אחרת, אפשר לא להתלבש - למשל, ולמה לא בעצם.
בקרוב, בקרוב. עדיין לא, אבל אוטוטו סדנאות חינוך ללא כפייה
אשמח לארגן כזו אצלנו, בעיר הגדולה
אם זה רלוונטי נוכל להיות בקשר בנייד 054-4415934
או במייל adi135 בנטוויז'ן
נמלים - לשים טלק בפינות מהן יוצאות הנמלים. כל חור שתכסי בטלק יגרום להן לצאת מחור אחר - אז במשך כמה ימים צריך לעקוב וכל פעם לשים טלק במקום חדש.
תוך כמה ימים הן יתמעטו ודי מהר יעלמו כליל.
הטלק מייבש להן את המחילות או משהו בדומה
רק עכשיו התחלתי ממש לקרוא את חינוך ללא כפייה{{}}, וקראתי את מה שכתבת:
_בחיים לא קשרתי את בתי לכסא הבטיחות בוכה. עד היום לפחות.
בתי בכתה הרבה מאוד בשנה הראשונה לחייה בכסא הבטיחות והייתי עוצרת בכל פעם. גם אם זה אמר עצירה כל 10 דקות בנסיעה שאמורה לקחת נטו שעה.
עצרתי פעם את האוטו שלוש מאות מטר מהבית במרכז תל אביב, באמצע כביש הומה מצאתי איזה רבע מדרכה לעמוד עליה, ושהיתי שם שעה וחצי._
רציתי להגיד לך שזה ממש השפיע עליי לדמיין אותך מחכה עד שבתך תרגע, במשך שעה וחצי, באמצע תל אביב, רק כדי לנסוע עוד חצי דקה הביתה.
לצערי, כשבני היה תינוק, לא נהגתי איתו תמיד בכבוד בתחום הזה.
אני מודה לך על ההשראה...
שולחת לך חיבוק חם ביום הקשה הזה,
הרבה כוחות ותמיכה
מה שכתבת על אמך מרגש ונגע בליבי
שמחה עבורך שזכית להתקרבות שתארת ולפרידה
אני יודעת שלי, כשאבי נפטר, זה מאוד מאוד עזר
מילות פרידה מאמא שלי, כפי שהוקראו בלוויה - 26.11.2010
החלטתי לכתוב כמה מילים על אמא שלי, ואני מוצאת את עצמי במשך שעות נמנעת מהרגע שבו אתחיל לכתוב. לא קל לי לכתוב על אמא שלי, לא קל לי לכתוב עכשיו כשהיא איננה, ועד כמה שידעתי שהרגע הזה עתיד לבוא, מסתבר שמוות זה תמיד עניין מפתיע, בפרט כשמדובר במוות של אמא.
בשנים האחרונות אמא שלי היתה נוכחת נעדרת. נוכחת בעולם הזה בגופה ובנפשה, אבל נמצאת מחוץ לטווח היכולת שלנו להבין אותה, לדעת מה עובר עליה, להרגיש אותה.
היה קשה לראות את אמא מתמודדת עם המחלה הקשה שנדמה היה כאילו היא מכבה את אמא לאט לאט, חלק חלק.
אבל קרה גם משהו טוב בתוך כל הקושי הזה. לי קרה משהו טוב עם אמא שלי. כי ככל שאמא שלי התנתקה מהעולם ונסגרה לה בתוכה, כך אני הצלחתי יותר ויותר להתחבר אליה. ככל שהיא התרחקה, אני הצלחתי יותר להתקרב. ככל שהיא הלכה ושקעה פנימה, אני הצלחתי יותר לגעת בה, להגיע אליה.
מבחינתי זה ממש נס.
אני רוצה לספר סיפור.
לפני 38 שנים, כשנולדתי, אמא שלי עברה תקופה מאוד מאוד קשה. נולדה לה תינוקת ראשונה, פלא של חיים ואהבה, והנה התינוקת הזו בוכה ובוכה ובוכה כל היום, וכמה קשה לטפל בתינוקת שבוכה ובוכה ובוכה כל היום. סבתא שלי, אמא של אמא, שהיתה אישה נדירה ומיוחדת בפני עצמה, אמרה לאמא שלי: הילדה רעבה. ואמא שלי ענתה: אבל אני עושה בדיוק מה שהרופא אמר. אני נותנת לה אוכל בדיוק כמו שהוא אמר. ובינתיים התינוקת המשיכה לבכות במשך ימים ארוכים, ואמא שלי יצאה מדעתה מדאגה, וקושי וחוסר אונים.
בימים ההם, זה לא היה מקובל לערער על דברי הרופא וללכת לבקש חוות דעת שנייה. והנה עלה הרעיון ללכת לרופא אחר. וכך הגיעו אמא שלי, סבתא שלי והתינוקת הבוכיה לרופא אחר. ושם התברר למרבה התדהמה, שהרופא הראשון טעה והטעה, וכמויות האוכל שהוא הורה לתת היו כמחצית בלבד ממה שצריך היה באמת.
וכך אמא התחילה לתת אוכל בכמויות המתוקנות, התינוקת הפסיקה לבכות, ונותרה רק תחושת האשמה הפנימית שחווה כל אם כשמשהו לא בסדר עם ילדה.
לימים שמעתי מאמא את הסיפור הזה כשהייתי נערה, ואני זוכרת איך למרות השנים שחלפו, כמה טרי עדיין היה הכאב שלה כשהיא סיפרה את הסיפור. כמה תסכול וקושי היא חוותה, שהתינוקת לה בוכה והיא לא יודעת איך לעזור לה.
ולסיפור הזה יש פרק ב'.
38 שנים קדימה, ממש לפני כמה חודשים, אבא נסע לחו"ל בענייני עבודה. לפתע קיבלתי טלפון מהמוסד שבו אמא היתה מאושפזת בשנים האחרונות, שיש דימום במקום כניסת צינורית ההזנה שלה לקיבה, ושהיא נשלחת לבית חולים. הגעתי לבית חולים, ושם הסבירו לי שצריך להמתין להפסקה של הדימום, ושגם אנחנו לפני כניסת השבת, ושרק ביום ראשון יגיע רופא שיחליף לה את הצינורית, ובינתיים אמא לא תוכל לקבל אוכל בצינורית, אלא רק נוזלים בעירוי. ופתאום הרגשתי חסרת אונים ומתוסכלת. מה אמא שלי תהיה רעבה עכשיו יומיים עד שיעבור הדימום ויחליפו לה צינורית? אי אפשר לספק לה מזון בדרך אחרת?
סירבתי להשלים עם הבשורה. ועשיתי טלפונים הלוך וחזור לאורך השבת למחלקה, לברר אם אפשר להאכיל אותה אחרת, להקל על סבלה, הרי היא כל כך שקטה ומכונסת ולא יכולה להביע את עצמה, שאין להם מושג שם שהיא רעבה. הרגשתי שאני האדם היחיד שמבין את זה. ואני לא יודעת כמה הלחץ שלי עזר, אבל הרגשתי שדברים זזו יותר מהר, ופתרונות נמצאו יותר מהר, וגם אני הייתי צריכה ללמוד להמתין לכך שדברים ייעשו בקצב שונה משלי.
והבעיה תוקנה, ואמא חזרה לאכול, ודאגותיי נרגעו.
ואחרי שעבר הכל, שמתי לב ברגע של בהירות חדה ומפליאה, איך התינוקת הרעבה מפעם, נלחמת היום מול הרופאים על השובע של אמא. איך אני לא מוכנה לקבל תשובה של "לא" כשמדובר ברעב של אמא שלי, ואיך אני לא מהססת לחפש את הרופא שימצא דרך לומר "כן, היא יכולה לחזור לאכול". והרגשתי פתאום, איך המלחמה הקטנה שלי מול הרופאים, כנגד פסק דינם, היתה גם המלחמה של אמא מול הרופא הראשון שטעה והטעה.
והרגשתי איך אני מספקת חוויה מתקנת לשתינו: הנה אני דואגת לך אמא שתשבעי, ואני לא מוכנה שיגידו לי "לא", והדבר הזה שאני עושה עכשיו, מספיק בשביל שתינו, אמא, זה מסדר גם את הימים הארוכים ההם, שבהם רעבתי אני. הנה אמא, אני נלחמת בשביל שתינו.
ועם ההבנה הזו, באה לתוכי גם סליחה ומחילה.
סליחה ומחילה על כל טענה שהיתה לי כלפי אמא שלי לאורך השנים, על כל כעס, על כל האשמה.
ועם הסליחה, ועם המחילה, באו גם הקבלה וההשלמה, והידיעה הפשוטה, שאמא שלי עשתה בכל רגע נתון הכי טוב שהיא יכלה. וגם כשהיא טעתה, וגם כשהיא עשתה דברים שעליהם היא היתה מתחרטת אחר כך בעצמה, אני יודעת היום, שהכל הכל היה הכי טוב שהיא יכלה.
אמא גדלה כילדה במציאות מאוד מורכבת. בת לניצולי שואה, עולים חדשים בסוף שנות החמישים בישראל, עם אבא שהעניק חינוך מאוד נוקשה.
והרקע הזה, שקשה להסביר אותו כך סתם בכמה מילים, הקשה על אמא מאוד. אבל אני יודעת היום, שלא חשוב מה שאמא שלי עשתה, זה תמיד תמיד נעשה באהבה גדולה אלינו הילדים, ושאין דבר בעולם שהיא יותר אהבה, מאשר את אחי, אחותי ואותי. אנחנו היינו מקור גאוותה, וכמה היא רוותה נחת, מלראות איך כל אחד מאיתנו מוצא את מקומו בעולם ואת דרכו.
אז כן, הגיעה עת הסליחה והמחילה, ההבנה והקבלה והאהבה בחזרה.
אמא אני אוהבת אותך. כולנו, כל ילדייך אוהבים אותך.
אמא שלי, היתה אישה עם לב רחב ונדיב, שרק שמחה לתת ולתת להעניק ולהעניק. יכולת ההתמסרות שלה והנתינה היו לי, כך מסתבר לי רק עכשיו, לדוגמא אישית ולהשראה.
והיום מסתיימת תקופה ארוכה של חיים מאוד מורכבים ולא קלים עבור אמא. תקופה של כאב, סבל וייסורים. והנה אמא, ייסורייך באו אל קיצם. כמה מקל לדעת שאת כבר לא כואבת, ולא סובלת.
ואמא תראי איזה פלא צץ בתוך כל הכאב והסבל שלך בשנים האחרונות. האיש שבחרת לבנות איתו את חייך, ולבנות איתו משפחה, האיש הזה שהוא אבא שלי, גילה מסירות אין קץ ויכולת תמיכה, הכלה וטיפול בך. אבא היה לצידך בשנים האלה באופן מעורר התפעלות והערצה. בחרת טוב אמא, בחרת טוב, כמה אהבה קיבלת מאבא בשנים האלה.
בכל רע יש טוב – תמיד נהגת לומר. הנה.
וכמה שאנחנו ילדייך מודים על אבא שלנו, על היותו מי שהוא. תודה אבא על כל מה שעשית עבור אמא.
אז אמא את חופשייה מכבלי העולם הזה. ותוכלי להתאחד כעת עם סבתא. כל כך הרבה שנים עברו, ואת יכולה לחזור סופסוף חזרה אל חיק אימך.
אני נפרדת ממך היום, אבל לא נפרדת באמת, כי אני חשה שגם אם אינך פה יותר, את תמיד איתי באשר אלך, ואהבתך תמשיך ללוות אותי כל ימי חיי.
אז תודה אמא על כל האהבה והטוב שהרעפת עלי, עלינו. תודה אמא.
אור-לי יקרה. אחת הפרידות הכי קשות שאני יכולה לדמיין זו הפרידה מאמא.
ובסיפור שלך, את מתארת כיצד עברת עם אמא את התהליך, באהבה ובהשלמה. כתבת באופן מרגש עד
דמעות. קראתי ודמעתי. כל כך אמיתי ואנושי.
חיבוק ענק - מיכל
אור-לי יקרה, כל כך מרגש מה שכתבת על אמך ועליך.
עיני עם דמעות בזוויותיהן, ועורי כולי צמרמורת.
כמה יפה שיכולת לסלוח להשלים ואף להודות.
שולחת לך חיבוקים
מיכל
תודה רבה לכולכן שקראתן, התרגשתן ועל כל החיבוקים.
זה מחמם את הלב.
השבעה כבר מאחוריי, (קמנו בחמישי בבוקר). השבעה היתה אינטנסיבית, המון אנשים, המון אוכל, מסיבה אחת גדולה, בחיי.
יש משהו בזה שדוחה את זמן האבל.
אז עכשיו יהיה לי יותר זמן שקט עם עצמי להתאבל, להתגעגע, לעכל, להמשיך לעשות שלום עם מה שהיה ועם מה שהווה.
כרגע מחפשת משהו לכתוב על המצבה מעבר לטקסט הרגיל...
יעל יקרה, תודה!
אכן שינויים רבים חלו, גם חיצוניים...
אני שמה לב שעבור לא מעטים, הגירושין מרזים (והנישואים משמינים...). מאחורי המשפט הזה יש עוד הרבה מה לומר כמובן אבל נסתפק בזה בינתיים...
תענוג לפגוש אותך כאן, ותודה על המילים שלך. את מותק.
אני זוכרת את הימים שבהם הייתי אחרת ממי שאני היום. באותם ימים היה לי נוח לחיות בקצה. אהבתי לקחת דברים עד הסוף. לחיות בשחור ולבן, לא להתעכב על האפורים. היה בזה משהו מאוד קל. הכל כל כך ברור כשחיים בשחור ולבן. הכל כל כך פשוט.
לפני ארבע שנים בערך כתבתי טור ב"הארץ". הטור עסק בנושאים שנויים במחלוקת, אבל יותר מהנושאים הטעונים שהעליתי שם, נדמה לי שדרך הכתיבה הנחרצת שלי אז, בשחור ולבן, הפכה את אזור הטוקבקים לשדה קרב. הרבה קללות, גידופים ונאצות. כל כך הרבה אנשים כעסו והתרגזו על מה שכתבתי. נכון, זכיתי לרייטינג גבוה וגם היו אוהדים שחיכו כל פעם לטור חדש שיפורסם. אנשים שהודו לי אחר כך על השינוי הגדול שהכתיבה שלי חוללה בחייהם. אז שוב הייתי בשחור ולבן: או ששנאו את מה שכתבתי או שאהבו. באפורים היה ריק.
ואז באו החיים והביאו לי על מגש חגיגי ומקושט סטירה מצלצלת. האמת שהמונח סטירה לא ממש מדויק. יהיה נכון יותר לומר שהופלתי לרצפה בנוק אאוט.
בוקר בהיר אחד, ברגע מפתיע, חד, כואב ומבטל נשימה, קיבלתי הודעה חד צדדית על כך שנישואיי הסתיימו. וזה לא משנה שלא ראיתי את זה בא. זה גם לא משנה שלא רציתי בזה. זה לא משנה שנאבקתי, מחיתי, בעטתי, בכיתי וזעקתי כנגד גזר הדין. רוצה או לא רוצה, המסך יורד. זהו. The End.
כשנמצאים על הקרשים החיים נראים לגמרי אחרת... שוכבת למטה במבט מזוגג, מרוסקת, משותקת, מדממת, מתקשה לנשום, וכולם מסתובבים מסביב עסוקים בדברים שאני לא מצליחה להבין, ומדברים בקולות עמומים שלא מצליחים להגיע אלי פנימה. הזמן משתהה, הכל כל כך מטושטש... רק הכאב ברור ומובחן. ולמרות שכלפי חוץ נראה היה שאני מתפקדת, מכינה אוכל לילדות, מקריאה להן סיפור, מחבקת, מנשקת, מכבסת... בעצם שכבתי ככה על הקרשים במשך שבועות ארוכים.
באותה תקופה אמרו לי חברים טובים: "את תראי, זה הכל לטובה"... מיד רציתי לירות בהם. איך אפשר לומר שהכל לטובה כשכואב כל כך? איך אפשר לומר שהכל לטובה כשהעתיד נראה מפחיד כל כך?
אני לא זוכרת מתי בדיוק התחלתי להתרומם. אבל זה קרה. לאט לאט חזרתי לנשום. שאיפה, נשיפה... ואז התיישבתי. זה כנראה לא צריך להפתיע שיש סחרחורת אחרי ששוכבים כל כך הרבה זמן על הקרשים הנוקשים. לאט ובעדינות התחלתי לחבר בחזרה את חלקי גופי השבור. את פיסות רוחי ההלומה. את חתיכות שארית חיי המפוזרות.
ונעמדתי. וצעד ראשון. והנה, לאט לאט אני מתחילה לצעוד בנתיב חדש...
כך החל מסע ארוך ופתלתל, עם הרבה מהמורות, בורות וסיבובים חדים בדרך. מסע מופלא שנמשך גם היום, שבו אני מגלה דברים חדשים על עצמי, על אנשים, על החיים.
גיליתי למשל שאני יודעת להיות גמישה ורכה. מי היה מאמין... ושזה אפילו נעים... גיליתי שאין נכון אחד מוחלט לתמיד, וכמה הכל נזיל ותלוי. והבנתי שאני לא יכולה וגם לא רוצה לחיות רק בשחור ולבן. שכדאי לי לבלות גם באפורים. או בכלל לעבור למסך צבעוני...
ושמתי לב שעם הגמישות, הרכות והפתיחות למה שהחיים מציעים לי, באו גם השלווה, הקלילות והשמחה. שמחת חיים אמיתית...
ואולי הדבר הגדול ביותר שלמדתי, זה שמאחורי כל משבר מסתתרת הזדמנות למשהו טוב יותר. שהמשבר והשינוי שהוא מביא עימו, מגלמים בתוכם ההזדמנות לחיים טובים, מקפצה לטוב שרק מבקש לבוא אלי. וכדאי שאפתח לו את הדלת...
מאז שהצטרפתי לסטטיסטיקת המתגרשים, פתאום התחלתי לשים לב לגרושים/גרושות פרודים/פרודות שסביבי. אני פוגשת למשל כאלה שבשונה ממני הם אלה שיזמו את הפרידה. או כאלה שהגיעו יחד למסקנה שצריך לפרק את החבילה. כל אחד והסיפור האישי שלו.
יש מי שחווים פחדים גדולים מהעתיד החדש והלא ידוע. יש מי שחש אשמה על לקיחת היוזמה לפרק את התא המשפחתי. יש כאלה עם תחושת כשלון על סיום הנישואין. יש דאגות כלכליות. יש געגועים לילדים. יש מי שתוהים איך לומדים לחיות שוב לבד, לנהל בית לבד, לבנות חוג חברתי חדש. יש מי שמתקשים עם ההליכים הפורמליים, או כאלה שעייפים מהמאבקים המתישים המתלווים אליהם. יש תחושות של כעס, עלבון, אבל. כל אחד והסיפור שלו, אבל אני שמה לב שלכולם יש מכנה משותף אחד: השינוי הגדול שמתרחש בחיים. ואיתו באה שאלת השאלות: איך מתמודדים עם זה...
אנשים רבים מרגישים לא פעם בדידות גדולה בתקופה הזו. אין איתם מישהו שמכיר מקרוב מה עובר עליהם, ושיכול מתוך ניסיון אישי לתת תמיכה מדויקת, מידע וגם נקודת מבט חדשה ומחזקת. לאחרונה הבנתי שאת מה שלמדתי, אני לא יכולה להשאיר רק אצלי. אני רוצה להעביר את זה הלאה. אני רוצה ללוות ולתמוך בכל מי שנמצא בצומת הדרכים של גירושין או פרידה וזקוק לזה. אני רוצה לעזור לכל מי שחווה קושי, בלבול או כאב, להיות בטוב. אני רוצה לסייע לכל מי שרוצה בכך, לגלות את ההזדמנות לטוב שמחכה ממש מעבר לפינה...
הרבה זמן לא כתבתי. ואני כותבת את כל זה עכשיו, וכבר עברה שנה וחצי מאז אותו רגע שבו הסתיים פרק בחיי, והנה עדיין עולות לי דמעות כשאני נזכרת ברגעים ההם. דמעות של זיכרון הכאב המפלח, לצד דמעות של תודה גדולה, כי אני יודעת שבלי הרגע הבלתי האפשרי ההוא, המפרק, המוחץ, המרסק, לא הייתי מי שאני היום.
שמאחורי כל משבר מסתתרת הזדמנות למשהו טוב יותר. שהמשבר והשינוי שהוא מביא עימו, מגלמים בתוכם ההזדמנות לחיים טובים, מקפצה לטוב שרק מבקש לבוא אלי. וכדאי שאפתח לו את הדלת...
כמה מדוייק!
וואו, מאיפה בכלל להתחיל? את מד-הי-מה. נראית פשוט נפלא וכותבת מרגש ואישי והכל עושה חשק לפגוש ולהכיר אותך.
התרשמתי עמוקות.
מצטערת, אבל מרגישה שמעט המילים האלה בכלל לא מתקרבות לתחושה האמיתית שלי מול השינוי והטקסט שלך.
זה פשוט נפלא!
מזדהה כמובן,מאד
עברתי בדיוק אותו תהליך וכנראה בערך באותה תקופה,כך מסתבר
מודה
מודה
מודה
על השינוי ועל התובנות,המהות והאיכויות החדשות שהוא הביא לחיי
יחד עם ההודיה וטובות ההונאה שמביא איתו ה"לבד"
יש גם הרבה בדידות בלחיות ללא שותף בוגר קרוב
כחד הורית עם ארבעה ילדים בחינוך ביתי,החיים לא קלים
אבל יש בהם הרבה יותר קלילות
רגעים
רגעי חסד
את מעוררת השראה שחבל על הזמן.
מדהימה הדרך שעברת, דרך שנעשתה גם עבור עצמך וגם עבור כל כך הרבה אחרים.
והכל כל כך יפה. את, ומה שמימשת בתוכך, וכמובן גם הטקסט והתמונה והפלייר.
בהצלחה!
_את מעוררת השראה שחבל על הזמן.
מדהימה הדרך שעברת, דרך שנעשתה גם עבור עצמך וגם עבור כל כך הרבה אחרים.
והכל כל כך יפה. את, ומה שמימשת בתוכך, וכמובן גם הטקסט והתמונה והפלייר.
בהצלחה!_
אהלן הולכת! טוב לראותך!
חשבתי שכבר ראית אותי מגיבה לפוסטים שלך בפייסבוק אבל היה שטף כזה עצום של פרגונים שם שאולי נבלעתי בהמון
בדיוק רציתי לבוא ולכתוב שיש עוד פוסטים בפייסבוק שפתוחים לכולם לקריאה. אני לא יודעת אם מישהו שאין לו חשבון בפייסבוק יכול לקרוא...
מי שלא בפייסבוק לא יכול לקרוא, לכן הצעתי שתעלי אותם בשלמותם גם לכאן, כמו שעשית עם הראשון @}
הו!
סליחה הולכת! ראיתי ראיתי, היה שטף של מגיבים ששטף לי חלק מאונות המוח... אבל הנה הן התייבשו חזרה
בשמת, לימור, הולכת,
הבנתי. אעלה בקרוב.
תודה תכלת על החיבוק. האור כבר נוכח. הוא היה נוכח כל הזמן, רק הייתי צריכה להבחין בו...
איך יכול להיות שמה שלא רציתי שיקרה, הפך למתנה הגדולה של חיי - פוסט אישי 2 (נכתב ב-16.2.11, מעלה עכשיו לכאן)
אחת השאלות הרלוונטיות לכל אדם, בין אם הוא רווק, נשוי או גרוש, היא מה עושים עם מה שהחיים מגלגלים לפתחנו.
אני זוכרת שכשהבנתי שנישואיי הסתיימו ושמעתה החיים משתנים, עברה לי מחשבה אחת בראש: "אני לא רוצה להרגיש קורבן. אני לא רוצה להרגיש מסכנה".
כמובן שמחשבות לחוד ומציאות לחוד, וכמו שסיפרתי בפוסט הקודם, הייתי שבורה במשך תקופה ארוכה, ובהחלט הרגשתי מסכנה... זו היתה תקופה מאוד קשה.
לקח המון זמן להסתגל להבנה שהחיים משתנים.
לעכל את מה שקורה.
והרבה מאוד קרה באותם חודשים. כי לא רק שבבת אחת השתנו החיים והסתיימו הנישואים, עכשיו היה צורך גם להתמודד עם הליכי גירושין.
בחודשים הראשונים בעיקר לא הבנתי למה זה קרה לי, איך יכול להיות שזה מה שקרה לי, אני בכלל לא אמורה להיות אחת שדבר כזה קורה לה, ועוד כאלה מחשבות מהסוג הזה...
יחד עם זאת, לצד כל זאת, בחרתי לתת פתח למחשבות אחרות (רחמנא ליצלן) להזדחל פנימה, ובשקט בשקט התחלתי להגות בהן...
"האם יכול להיות שהדבר הנורא שקורה לי עכשיו הוא בעצם משהו טוב עבורי?"
זו היתה שאלה שנתתי לה מקום קטנטן. בלחש שאלתי אותה. שאף אחד לא ישמע. שאני לא אשמע...
עם הזמן, הגברתי את קולי, ויום אחד גיליתי תשובות מפתיעות.
כן. מה שלא רציתי שיקרה - זה הדבר הנכון ביותר עבורי. הקללה, הפכה לברכה. איזה מזל שזה קרה!
זה מה שהייתי זקוקה לו!
איך דבר כזה יכול לקרות?
איך יכול להיות שהלא רצוי הופך לרצוי ומבורך?
זה תהליך שלקח את הזמן שלו. ובעזרת השראה שקיבלתי ממורים מעולים חוללתי אצלי שינוי עמוק של נקודת הסתכלות על החיים, החלפת זוג משקפיים...
זה סוג של גישה תועלתית כלפי החיים ולמה שהם מביאים לנו.
קצרה כאן היריעה להסביר יותר לעומק, אבל את הדרך הזאת שעשיתי, ואת כל הטוב שקיבלתי בעקבותיה, ואת הכלים שעוזרים להגיע לקסם הזה, אני רוצה להעביר הלאה, לכל מי שמרגיש שהוא רוצה לקבל את זה, לכל מי שישמח לקבל את זה.
וכן, נכון, הגישה הזו מתאימה לא רק למתגרשים, זה מתאים לכל אחד שקורה לו מה שהוא לא רוצה שיקרה לו - שזה פחות או יותר כולם....
אבל כרגע אני מנחה מפגשים רק למתגרשים...
כאמור, יש לי כל כך הרבה על מה להודות.
החיים שלי התמלאו בטוב ובקסם, מאז שקרה לי מה שלא רציתי שיקרה...
בוקר. פותחת עיניים. יש את השנייה הזו, שבה הגוף ער והתודעה עדיין מתמהמת. גונבת עוד כמה שניות מתחת לשמיכה.
העיניים, נפוחות מדמעות האתמול, נפקחות לרווחה, רואות את המראות המוכרים של חדר השינה. הנה הכל מוכר ורגיל. הנה, הכל בסדר, הכל לגמרי רגיל, רגיל, רגיל. פשוט רגיל....
ואז התודעה מזדקפת. מרימה ראש מבעד לשמיכה. והמציאות החדשה נוחתת באכזריות שוב במרכז הפרצוף.
אוי אלוהים... [הבוקר שאחרי היום ההוא]
אני כנראה עומדת למות. אי אפשר לחוות כזה כאב ולהישאר בחיים. זהו, זה רשמי, אני עומדת למות. אולי אני כבר מתה בכלל. אולי אני לא כאן. אולי זה סתם שאריות גוף של אתמול, מהזמן שעוד היו לי חיים. נגמרו לי החיים. בוודאות.
לא יכול להיות שזה מה שקורה עכשיו. לא יכול להיות.
זה שטויות. המצאה של מישהו. בדיחה חולנית.
תיכף הכל יחזור להיות נורמלי. זה סתם חלום רע. תיכף הוא יסתיים. זה לא קורה באמת.
לא יכול להיות שזה מה שקורה באמת.
אוי אלוהים...
ומה עכשיו?
מה יהיה? מה יהיה?
מישהו כאן יכול לומר לי מה יהיה?
סליחה, מישהו כאן יכול לומר לי שיהיה בסדר?
הלו???
יש כאן מישהו???
ריק. הבית ריק.
הנה קיר. ועוד קיר. ועוד קיר.
שלוש-עשרה שנה יחד. ועכשיו קיר.
חסר לי ההוא שהיה כאן, שהוא גם חבר שלי, שיגיד לי שהכל יהיה בסדר.
אני יודעת, זו זכותו לא לרצות להיות פה יותר, זכותו... לגיטימי, אבל אפשר לקבל לרגע את החבר שלי בחזרה?
שיחבק אותי לשנייה, יאסוף את הדמעות, ימחה את ההלם מפניי ואז שיחזור לזה שהוא לא פה?
והילדות...
אוי הילדות!
מה יהיה עם הילדות??!!
אוי אלוהים, מה יהיה עם הילדות???
והבית? רגע! איפה נגור? איפה נהיה? האם זה כבר לא הבית שלנו?
וכסף!
אוי אלוהים... יש כאן ילדות לגדל, אני צריכה כסף!
איך אני אסתדר?
הכל מתפרק.
הכל מתפרק בבת אחת.
אלוהים אדירים איך אני אתמודד עם הכל?
מה יהיה...? מה יהיה???
סליחה, מישהו כאן יכול כבר לומר לי מה יהיה?
הלו??? מישהו???
[הימים שאחרי ההודעה שקיבלתי על סיום נישואיי] [משחזרת עכשיו]
כמה פעמים קמתי בשנה האחרונה בתחושה הזאת (כמו שאת יודעת)?!
תודה שאת משתפת אורלי, כתבת כל כך יפה ומדויק.
כמה זה אוניברסלי, הגלגל מסתובב, הזמן לא נעצר לרגע, רגע אנחנו פה ורגע אנחנו שם.
משחק אחד ארוך ומתגלגל...
נשיקות חמות ושבת שלום
אוי לא ראיתי את הפוסט הקודם לזה, אין לי עכשיו זמן לקרוא אבל המשפט הפותח איך יכול להיות שמה שלא רציתי שיקרה, הפך למתנה הגדולה של חיי
הוא משפט שלי כידוע לך!
עדינה אהובה, כמה זה אוניברסלי, הגלגל מסתובב, הזמן לא נעצר לרגע, רגע אנחנו פה ורגע אנחנו שם.
כל כך אוניברסלי.
כולנו מתמודדים עם אותם עקרונות חיים: הבלתי צפוי ממשיך לקרות שוב ושוב ושוב...
גדול וגעגועים!
בסיפורי גירושין ופרידה מאוד קל להזדהות עם הצד שנעזב. הלב יוצא לנוכח הכאב של זה שנכפתה עליו פרידה מבלי שרצה בה. גם בסיפור שלי, כמו שחשפתי טפח ממנו בפוסטים הקודמים, קל לחוש אמפתיה לאישה שהמציאות סטרה לה בעוצמה בפתאומיות. אבל חשוב לזכור, שבסיפורי גירושין (ובוודאי גם בסיפור שלי) לאף צד אין מונופול על הכאב.
אני בוחרת הפעם שלא להיכנס לסיפור האישי שלי כדי לשמור על פרטיותם של המעורבים האחרים, אבל אני כן רוצה לנסות להיכנס לנעלי אלה שעוזבים, בין אם הם גברים או נשים.
זה תפקיד לא פשוט, לקום וללכת. לסגור את הבאסטה. למרות שלרבים זה יכול להיראות כבריחה מהתמודדות, אני חושבת שיש בהחלטה הזו הרבה אחריות. בפרט כשמדובר במשפחות עם ילדים. נדרשות תעצומות נפש גדולות כדי לקום ולומר: עד כאן. לא רוצה יותר. מיצינו.
כשאני מדמיינת מה עובר על מי שיוזם גירושין, אני מבינה שיש אפשרות שגם הוא חווה את הכאב הגדול של החלום ושברו. ולמרות שהוא זה שקם והולך, אולי גם הוא חווה חוויה של נטישה. ולמרות שהוא זה שעוזב ועל פניו נראה שהוא שולט במצב, הרי הוא יזם את המהלך, אולי גם הוא מרגיש סטירה מצלצלת של מציאות חייו, שהביאה אותו למקום שממנו אין חזור.
בסיפורי גירושין לאף צד אין מונופול על הכאב. אבל לזה שיוזם את הגירושין, יש לא פעם מטען עודף גדול ומכביד: רגשות אשם.
בתרבות שלנו ישנה נטייה להסתכל בעין ביקורתית כנגד זה שיוזם גירושין. "מה הוא לא חושב על הילדים...?". בתרבות שלנו ישנה הנחה סמויה לפיה יש רק דרך אחת טובה לגדל ילדים, והיא בתא משפחתי מאוחד. ואז מי שיוזם את פירוק התא המשפחתי, נתפס ככזה שלא עשה הכל למען ילדיו. והוא מרגיש אשם... אשם מאוד.
אבל מה קורה כשבתוך התא המשפחתי הזה לא טוב? האם עדיין זו הדרך הכי טובה לגדל ילדים? האם שלמות התא המשפחתי גוברת על הכל? האם הילדים ירוויחו יותר עם תא משפחתי מאוחד, אפילו אם הוא מפורר לגמרי מבפנים?
אני בכלל לעיתים חשה שיותר משהאדם מחליט לקום ולעזוב, נדמה לי שההחלטה לקום ולעזוב "מחליטה את האדם". יש לי לפעמים תחושה שההחלטה הזו מוצאת את האדם. אולי הוא לפתע מבין שזה גדול ממנו וחזק ממנו... כי יש רגעים בחיים, שאי אפשר יותר להתווכח עם הקול הפנימי, עם המצפן שאומר לך שנכון לך עכשיו לנוע הלאה.
אני רוצה להדגיש אני לא באה כאן לעודד אנשים לקום ולהתגרש. ממש לא! אני חושבת שזה צעד מאוד גדול ומי שעושה אותו כדאי שיהיה שלם איתו, ושיוודא שהוא עשה כל מה שהיה ביכולתו לפני הבחירה בצעד הזה. יש טיפולים זוגיים שעושים ניסים וחבל לפספס את הסיכוי לזוגיות מתחדשת ומשובחת עם ההורה השני של ילדיך.
מצד שני, אני גם לא באה לעודד אנשים להישאר במצב שהוא לא טוב להם. אין ספק שכשלא טוב, כדאי לחפש דרך שתביא טוב. גירושין לטעמי האישי, אמורה להיות בחירה שנעשית אחרי שמנסים דרכים אחרות כמו טיפול זוגי מעמיק. אבל חשוב לי לומר שאני לא מעודדת לשום כיוון, בעיקר כי אני לא יודעת מה נכון לכל אחד. אני גם לא מאמינה שמה שנכון לאחד, נכון לאחר. לכל אחד יש את מה שנכון עבורו, וכולנו תמיד צריכים להקשיב פנימה עמוק ולברר מה נכון לנו. ולפעול בהתאם לזה.
אבל כן חשוב לי לומר למי שהחליט מתוך שלמות פנימית שגירושין זה הדבר הנכון עבורו, שרגשות אשם הן עניין מיותר, לא נחוץ וגם לא בריא. לא לאדם ולא לילדיו שמפנימים שנעשה כאן משהו "לא טוב". כי אין טוב אחד. יש כל מיני סוגים של טוב. ולפעמים נוצרת משוואה של הורים נשואים ביחסים לא טובים, לעומת הורים גרושים ביחסים מצוינים. אז מה עדיף לילד?
הנה אפילו הביטוי הזה: פירוק משפחה. הוא כל כך שלילי, כל כך מטיל אשמה מלכתחילה. אני רוצה להניח כאן ביטוי חליפי: "פיצול משפחה". לא, המשפחה לא מתפרקת עם ההחלטה על גירושין, אבל בהחלט כן - המשפחה מתפצלת לשני תאים נפרדים. לשני בתים. זה שיוזם אינו מפרק ואינו הורס. הוא מפצל. הכל בסדר. מותר להתגרש, מותר לעזוב, מותר לומר די, מותר לרצות לחיות אחרת. מותר. ולא צריכים להרגיש אשמים על כך.
בסיפורי גירושין לאף צד אין מונופול על הכאב. לאף צד גם אין מונופול על רגשות האשם. גם הצד הנעזב מרגיש אשם, אשם מאוד. כמה תסריטים הוא מריץ בראש על כך שלו הוא היה נוהג אחרת... הדברים היו אחרת. (זו רק השערה כמובן, שאינה עושה חסד עימנו, כי אף פעם אין לנו מושג מה היה קורה אילו...).
ואם לסכם, רגשות אשמה הם עניין מיותר לכשעצמו.
(כדאי גם להיזהר מלהרגיש אשמים על כך שלפעמים פשוט מרגישים אשמים)