סימני התעללות בזוגיות

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני פשוט מתפוצצת מכעס, במקביל עם תחושת מצוקה קשה. האקס המתעלל שלי מעמיד פני קורבן ואב שכול אחרי שהקטנה סירבה ללכת אליו כתוצאה מיחסו המזעזע כלפיה. הוא משתף פוסט פסיכי פסדיאו מחקרי על ניכור הורי של פסיכולוג מטורלל שבנוסף לקביעה המעוותת שהאמא תמיד אשמה שילדים מסרבים לקשר עם אביהם המתעלל, הוא גם קבע שגילוי עריות הוא חניכה מינית בריאה של ילדות ע"י אביהן. אני מוצאת את עצמי חסרת יכלת להתגונן מפני העמדת פני הקורבן שלו, וזאת כאשר הוא היה בבית הוא התעלל בכולנו, ובחוץ הוא היה נופת צופים, חברותי ועוזר לכולם ועדיין הוא ממשיך באותה התנהלות מול הרווחה מצד אחד ובהתעללות בילדה הקטנה. כל כך מזדהה עם ההייחול של האלמנות, הן בשביל השקט הנפשי שלי והן למצבם הנפשי ורגשי של הילדים שלי. שיפסק הנדנד של אבא טוב אבא פוגע..

אני נעה על המסלול של שנאה תהומית כלפיו עם רצון עז למותו, ועד ללקיחת אחריות אישית- אני היא זו שהכנסתי אותו לחיי. אני. איפה שגיתי? ומה אני יכולה ללמוד ולתקן לפעם הבאה?
אבל השנאה חוזרת, הכעס, התסכול. הפחד מהלא נודע ומההליכים המתישים האלו...
אני יודעת שלהתלונן זה לא הדבר הכי מועיל אבל מה אני יכולה לעשות?
איך אני יכולה לפתור את הבעיה הזו?
להשלים עם המציאות? שזה המצב? שזה הגבר ואיתו יגיעו כל מיני תעלולים למיניהם?
הרי הוא לא ישתנה, ואם אני עוד מחכה שישתנה אז אני בעצם אותה מפגרת שהיייתי
איך אני יכולה לשנות את הגישה שלי בשביל לא לסבול ממנו יותר?
איך מנטרלים גבר מתעלל אחרי פרידה? האם ניתן לנטרל?

סוזן, כן. אפשר. אבל אי אפשר בבת אחת. זה תהליך. שיכול לקחת כמה שנים. אבל זה לא חייב להיות לנצח.
איך? ע"י שילוב של שני גורמים: האחד - שהוא ילמד שאת חזקה. שאת מסוגלת לעשות גם דברים ששיכאיבו לו. שהורדת עכבות. שבשביל לשמור על עצמך את מוכנה לא רק להפסיק להיות נחמדה אלא גם לעשות דברים שיכולים להכאיב לו.
והשני - שלמרות הכל את מכבדת אותו. שהוא אדם בעינייך. שאת לא שוללת את הערך שלו כאדם.

חלק מהעניין זה ההתנהלות המעשית שלך כלפיו: למשל, את ברורה בעניין של משמורת משותפת, נהדר!!
תהיי ברורה ככה בכל תחום.
וחלק מהעניין זה כאשר יהיה לך מספיק מרחב לתהליכים רגשיים, להבין את החלק שעדיין אוהב אותו. להבין מה הוא אומר.

טוב, זאת אני, לב שמח, נראה לי שאני עוברת להיות לב שומע,
ובמקביל לחפש גמדים או עורך/ת שיסכימו לעזור להחליף לי ניק איפה שכבר כתבתי...
מישהו מכיר/שומע?

לב שמח- שאלה- מה הכוונה - להבין את החלק שעדיין אוהב אותו
????

איפה שגיתי? ומה אני יכולה ללמוד ולתקן לפעם הבאה?

סוזן יקרה, אני ממש מפצירה לשמור את הכוחות להתמודדות עם הגירושין, ולא לבזבז אותם על הלקאה עצמית וגם לא על איך לתקן בפעם הבאה.
אני מבטיחה לך שבפעם הבאה תהיי אחרת. את תדעי איך לנהוג. את נורמלית הכי בעולם. כשהיה לך רע והבנת את זה, עזבת! לא נשארת כל החיים במקום רע, היית גיבורה ועשית את הבלתי אפשרי.

סוזן סוזן, מה שקוראת אמרה...

להבין את החלק שעדיין אוהב אותו - הכוונה, אם עדיין החלק הזה קיים בכלל - לתת לקול הזה בתוכך במה, לשמוע מה יש לו להגיד.
אני אנסה להסביר קצת יותר טוב: מה שאני יודעת ומאמינה - שאפשר, שייגמר הדפוס המתעלל, שזה לא לנצח, שזה לוקח זמן ועבודה, שזה תהליך, ושהעבודה היא גם פנימית וגם חיצונית.
חיצונית - התדרוכים של העו"ד שלך נשמעו מעולים, את מקבלת כאן הרבה עצות. בגדול זה לעמוד על שלך ולהיות מאוד ברורה.
פנימית - כל אחת ומה שהיא צריכה לעבור.
שיתפת פה כמה פעמים שעכשיו בהווה כואב לך נורא התחושה הקוטבית של שונאת ואוהבת בו זמנית.
אולי זה כבר עבר ממזמן, ואת לא צריכה להתעסק עם זה יותר.
אם זה עדיין לא משהו שהסתיים, ועדיין עלול לחזור ולהכביד עלייך בהווה,
ואם זה מכביד לא רק ברמה של הבנות (מה עשיתי לא טוב? מה לדעת לפעם הבאה?) אלא ברמה של ההווה, של העכשיו, הכבדה שבאה והולכת,
אם כן - אז בעיני, מה שאני מציעה, זה בזמן פרטי פנוי שלך לעשות מקום לרגש הזה, לקול הזה, בתוכך, ששאלת איך נפרדים ממנו (מהקול הפנימי, זה שעדיין אוהב בתוך כל השנאה)
ולשמוע מה יש לו להגיד.
אילו היו נותנים לו רמקול, מה היה לו לומר.
זה בעיני.

וכמו בכל תהליך רגשי, לשים לב האם עכשיו זה הזמן, אולי צריך את הכוחות לדברים אחרים, להתמודדויות הפשוטות והגלויות של מאבק הגרושין. זה את יודעת. בחוויה שלי - בסוף מתרחש איזשהו גם וגם, שבלעדיו קשה לשים לדברים גבול. (לפחות כשיש ילד...)

יוסף חזק ואמץ! מחכים לך בסבלנות ...

יוסף היקר, לדעתי, עליך להמשיך לכתוב פה. הדף הזה מאוד עזר לך. בתור מישהי מאוד מאוד מאוד מנוסה, אני יכולה להגיד לך שזה לא יכול להזיק. אפילו אם משתמשים בזה, או מאיימים עליך, או רואים בזה תירוץ לפגוע בך--עליך להמשיך לכתוב פה. מתעללים תמיד ימצאו דרך להתעלל בך, לא משנה מה תעשה. ועליך בעצמך להתחזק.
לדעתי, הדף הזה חיזק אותך.

מרחמת עליו אוהבת אותו מתגעגעת אליו שונאת אותו

מרחמת עליו אוהבת אותו מתגעגעת אליו שונאת אותו

מציעה:

לנשום עמוק כל פעם שאת מרגישה ככה.
טבע: עצים, ים, פרחים, ציפורים, ללטף חתולים/כלבים. לחבק עצים, ללכת יחפה על חול חם.
לרקוד מכל הלב.

עוזר להתחבר ללב שלך ולהתנקות מאנרגיות שליליות.

הי סוזן... מה שלומך? איך מתקדמים הדברים? מה הסטטוס קוו בינתיים? הוא עדיין לוקח את הילדה פעמיים בשבוע? משלם/ לא?
אני תוהה מאיפה מביאים את הכוח לעבור את החוויה האיומה הזו... ואיך ממשיכים הלאה לחיות בכבוד:(
אני רוצה לראות נקודת אור בכל המצב הזה, ובפעם הראשונה בחיים שלי, אני לא יכולה להיות בטוחה שבסוף יהיה טוב...
איך מתחזקים?

אפשר גם תמיכה בבקשה?

מפחיד לנסות להיות עדה מוארת.
אחי הקטן נתקע עם שיעורי הבית. אמא כל היום מציקה לו עם שיעורי הבית האלה, מכריחה אותו לפתור שאלות שמנוסחות בצורה גרועה. קראתי ולא הבנתי מה השאלה, ואמרתי לו שלא יפתור. אבל לא, אמא תכריח אותו לפתור, וגם תסביר שכמו שהלקוח תמיד צודק, ככה התלמיד צריך להשלים עם זה שנותנים לו שאלות מנוסחות בעברית קלוקלת ולא מובן בעליל, כי גם בעתיד הבוסים שלו יפילו עליו דרישות הזויות ולא מובנות, והתפקיד שלו זה למלא אותן ולא להתלונן על הניסוח המגוחך.
<הניסוח היה כל כך לא ברור שהייתי צריכה לקרוא מההתחלה את השאלה עם מיליון הסעיפים, ורק בגלל שלשאלות האלו יש מבנה שבו התשובה לסעיף א היא הנתון לסעיף ב וכו' אז הצלחתי להסיק מה זה. ובזמן שפתרתי את זה אמא ישבה על הראש וכל פעם שציינתי את העברית הקלוקלת היא קטעה אותי באמצע. ואחרי שאני פענחתי את התעלומה, היא עוד אמרה שהשיטה שלה עדיפה, והמשיכה להטיף להשלמה עם חרא כי אין ברירה, ועם זה שחייבים לפתור את הסעיף במקום פשוט לא לענות ולהגיד שהוא לא הבין. כל הגישה הזו של "החיים חרא, עדיףף להשלים עם זה כמה שיותר מהר". הרי אמא נורמלית הייתה מדברת עם המורה ואומרת שהניסוח שלו גרוע. אבל לא, היא מנסה לשכנע שהמורה הוא הלקוח שצריך לרצותו, וזה שאני אומרת שאחי הקטן, התלמיד, הוא הלקוח, ממש לא עזר.

הלאה. עובר הזמן. עוד סעיף בעייתי. אני מנסה קצת לעזור ואומרת איך לדעתי צריך לפתור. אני לא מקדישה לזה יותר מידי זמן, ולמען האמת, אני פשוט לא זוכרת את פותרים את זה. לא התעסקתי בפיזיקה מאז שסיימתי בגרויות. עובר כמה זמן, אני מארגנת את התיק למחר, הולכת לשירותים. שומעת את הבכי של אחי. שומעת איך אמא חוזרת שוב ושוב ושוב ושוב על כך שהוא לא היה צריך להיתקע על X <כדור כלשהו שצף או לא צף בנוזל כלשהו, מתוך שלושה כדורים שונים>, והוא דופק על השולחן במחברת ובוכה והיא ממשיכה וממשיכה להאשים. ואני חושבת, מה אני יכולה לעשות? לחבק? זה לא ממש מתאים. יוצאת מהשירותים שוטפת ידיים ומנסה להגן על אחי. לחבק אותו אי אפשר ממש. הוא יושב במעיין כורסא שלא ממש מאפשרת, למרות שאני מנסה. ובעיקר אני אומרת לאמא שהיא לא צריכה להאשים אותו, ולחזור ולהגיד במה הוא טעה. ממש לתקוע לו בפנים את הטעות שלו ולחזור על זה שוב ושוב ושוב. אני כבר לא מצליחה לשחזר את כל הוויכוח, אבל באיזשהי נקודה אמא חזרה שוב על מה שהוא עשה לא נכון, ואחי הקטן התערב ואמר שהנה, היא שוב מאשימה אותו. והיא האשימה אותו עוד בכל מיני דברים. ותכלס, זה היה מפחיד. במיוחד בסוף, כשאמא אמרה לי <היא אמרה גם מקודם, אבל עכשיו היא התעקשה על זה> לא להתערב ביחסים בינה לבין אחי הקטן. ואני חזרתי על זה שזה יקרה מתי שהיא לא תתערב ביחסים שלי איתו, וגם שאני לא יכולה לא להתערב כשאני רואה איך היא מביאה אותו לבכי. היא גם האשימה אותי בזה שלא עזרתי לו, ואני אמרתי שעדיף לא לעזור בכלל מלעזור ככה, ושהיא בעצמה הביאה אותו למצב הזה, היא כל היום מלחיצה אותו ורוצה שיעשה הכל פיקס, זו תוצאה מתבקשת. ולמה שלא יעזוב את הסעיף הזה וזהו? והיא אמרה שלא, וכשיהיו לי ילדים אז אני אחנך אותם רק להנות ולא להתאמץ ולהתעצל, שאני לא אתערב בינה לבין אחי. ואז בא אבא ואמר לי לצאת ובא ולקח אותי לחדר. בעדינות, אבל הלכתי בעיקר כי פחדתי. זה לא כזה בלתי אפשרי שהוא היה גורר אותי בכוח לו הייתי מתנגדת.

ואז הוא אמר לאמא שתפסיק לצעוק והם התחילו לצעוק אחד על השני. אמא אמרה שהיא תמיד הרעה והאשמה, וחזרה על זה בווראיציות שונות. כולל זה שאם אנחנו כל כך חכמים אז היינו יכולים לעזור לו בעצמנו. ושאבא לא תומך בה. והוא אומר שהוא תומך, אבל לא צריך לצעוק.

ואני באתי לפה וכותבת בבאופן. ומפחיד לי. ועצוב בשבילם.
בשביל אחי הקטן, שאני לא יודעת איך להגן עליו. אולי לתת לו לקרוא את "מילים הורגות"? או "הורים מרעילים"? לי טוב, אני רוב הזמן לא בבית, אבל הוא עדיין נאלץ לחיות פה... ויאלץ עוד די הרבה זמן. וחבל לי גם על אמא. ואף אחד הרי לא אמר שהיא אמא רעה, היא בעצמה ממציאה את הביקורת שלא אמרנו. והיא בהרבה מובנים סוג של קורבן, עושה הרבה יותר עבודות בית, למשל. אבל היא בעצמה מונעת מאבא לעשות את עבודות הבית, בטסנדרט הבלתי אפשרי שלה. וכואב לה. אבל הכאב של אחי הקטן צורב יותר.

ואני לא יודעת מה לעשות. רציתי רק לנחם אותו, אבל זה די בלתי אפשרי כשאמא תוקפת אותו. יש למישהי עצה? אני לא יודעת איך להגיב במצבים כאלו.

זה לא ממש התעללות בזוגיות, אבל נראה לי שזה הדף בו יש את הנשים <והגבר> המתאימות ביותר לייעץ. להגיד שזה חסר תועלת להסביר לאמא שלי שזה לא המה, אלא האיך, ושמביקורתיות בכאלו כמויות לא יכול לצאת שום דבר טוב. או שזה לא חסר תועלת, ולהסביר איך. וסתם לתמוך. במשפחה שלי לא עושים את זה. אם למישהו רע אומרים שיש לו היסטריה ומאשימים אותו או מענישים אותו.

אמא קטנה- את כבר חיה בכבוד כי עזבת אותו
אנחנו בתוך החוויה האיומה הזו עוד כשהיינו נשואות, וגם עכשיו בפירוד- הליך הגירושים בתכלס לא משנה משהו חוץ מזה שזה מוציא כל מיני אמוציות ואפשר לראות יותר בבירור את האגרסיביות של הבנאדם ממנו ברחנו
הפרוד שלי לוקח את הילדה לפי הסדרי הראייה שנקבעו ומשלם פעם כן ופעם לא
התהליך ממשיך, ויכול להיות שגם יהיה ארוך ומייגע
אבל אין ברירה - לשנס מותניים ולהמשיך הלאה ולהלחם איפה שצריך
בסופו של דבר עוד בטח אהיה איתו בקשר כזה או אחר ב17 שנים הבאות
יש לך כסף לעו"ד?

והנה אמא שלי מדברת עם אחי. ושוב, אמא רעה, אחות טובה. "אני כבר הלכתי מהחדר כי התחלת לבכות ואתה צועק עלי", וחוזרת שוב ושוב על זה שהיא יוצאת אמא רעה. ואחי הקטן אומר שלא, היא לא אמא רעה. ואומרת שהיא לא תתערב, והוא אומר או קיי. ואני יודעת, אני הייתי במקומו. הייתי ילדה שאמא הענישה אותה בזה שהיא התעלמה ממנה ואל דיברה איתה, ואני נהנתי מה"עונש" הזה. ואמא עכשיו אומרת שאני חושבת שאם מישהו בוכה צריך ללכת וללטף אותו על הראש - משפט קוד ללנחם - ולא, לא תמיד צריך. ואומרת שאמרתי שאמא טובה הייתה אומרת שהוא יעזוב את הסעיף הזה ואז הוא היה מקבל ציון נמוך יותר. וכאן אני דווקא מסכימה איתה. והיא אומרת, שימו לב, שאחי הקטן התחיל!

|אוף|

ואני חושבת על המילים של אמא <אולי באמת כדאי לתעד ולהקליט?> ועל זה שאין שום דבר שאני יכולה לעשות כדי למנוע מאמא שלי להיות קורבן. ושאם היא לשם שינוי תעמוד בדבריה ולא תתערב, לא "תעזור" לאחי הקטן, אז אולי יהיה סוף כל סוף איזון בבית. אבל זה לא יקרה.

כי גם אחרי כל הצעקות, המסר הפשוט שלי - זה לא התוכן, זה הצורה - לא עבר. והיא עדיין לא מבינה מה לא בסדר ב"לעזור" על ידי כפיית הדרך שלה ועל יד ביקורת בלתי פוסקת.

מה אני יכולה לעשות?

הממממ. אישה במסע, אני חושבת שממה שאת מתארת, ההתערבות שלך תוך כדי הויכוח ביניהם לא עוזרת.
גם במצב של "עד מואר", הוא לרוב לא מתערב בתוך ויכוחים (יותר מתערב אם צריך להציל מהתעללות פיזית מיידית).
הוא כן נותן תמיכה לקורבן.
אז דבר ראשון, אני ככה מהצד מציעה - לא להתערב ב"זמן אמת".

אמא שלך לא יכולה לא "להתערב" או "לעזור" כי היא תופסת את תפקידה כאמא בזה שהיא תדחוף אותו מהגב "אחרת אין לו סיכוי להצליח". הבעיה היא שהעזרה שלה מתבטאת בביקורת מרעילה

בואי נניח שאין סיכוי לשנות את אמא שלך?

אז תמצאי רגע ללא ההורים לתפוס שיחה עם אח שלך. מולו, תשמשי "עד מואר". רק איתו. ותגידי לו, נכון שלאמא יש כוונה טובה אבל הביקורת הזאת מרעילה. אתה צודק במה שאתה מרגיש, אתה צודק בתגובה שלך, אתה מרגיש היטב ששופכים עליך רעל.
ואולי אחרי זה, תוכלו לנהל שיחה, איך הוא לא יתרגש מהסגנון שלה ואיזה דרכים יש לנטרל את הביקורת והלחץ והצעקות וההשפלה. אבל שיידע שאת רואה היטב שהוא בסדר ושמה שעושים לו לא בסדר. זו לא אשמתו.
מה דעתך?

דעתי היא שאין לי מושג איך לעשות את כל זה. לא להתרגש מהסגנון שלה? את צוחקת? אני לא מצליחה לא להתרגש מהסגנון שלה. ואיך אפשר לא להתרגש כשאמא מאוכזבת, כשלאמא כואב, איך? מצד שני, אולי הוא יצליח יותר ממני. לפחות חלקית הקלתי עליו את החיים בעצם היותי אחות בכורה, ובהרבה מובנים ההורים מתייחסים עליו טוב יותר מאשר עליי.
ולהגיד שההורים לא נמצאים - זה מה שניסיתי לעשות. לא ניסיתי להתערב בוויכוח. חיכיתי שהוא הסתיים. אבל ברגע שאמא ראתה שאני מדברת עם אחי הקטן היא חזרה והמשיכה לתקוף! מה אני אמורה לעשות, לנטוש אותו שם? להיות שם ולא להגיד כלום? לנסות לדבר בלי שההורים ישמעו? זה אפשרי תיאורטית, אבל די מסובך בהתחשב באקוסטיקה של הדירה. וזו אל הפעם הראשונה שאני באה לדבר עם אחי ואמא מתערבת.

חוץ מזה, את יודעת כמה זה קשה לא להתערב בזמן אמת? לשמוע את אחי הקטן בוכה - והוא לא בוכה לעיתים קרובות - ופשוט לא לעשות כלום? מה גם שאני רואה שזה עוזר לו.

רעיון שעלה לי עכשיו - לשאול אותו. אם הוא מעדיף שאני אתערב או לא.

וחוץ מזה - אני לא בטוחה באיוז מידה שיחה כזו תעזור. אז הוא יבין, רציאונלית, ששופכים עליו רעל. ומה? זה יכאב לו פחות? יהיה לו קשה פחות?

אישה במסע יקרה, את בסערת רגשות כמובן. אני הייתי נושמת , קוראת שוב את הצעת העזרה שהגיעה מבשמת.
יש שם את המילים המדויקות שיכולות לעזור לאחיך ולך. לאחיך זה יתן הרבה מאד שיחה שכזאת.
הוא יבין שזה לא הוא, שזו היא. זה יצור ברית בינכם. בפעם הבאה שהיא תתחיל ככה, מספיק קריצה אליו והוא ירגיש הרבה פחות "לא בסדר"..
בא לי להודות לבשמת בשמך.

אישה במסע

נשמע קשה.

ולהגיד כשההורים לא נמצאים - זה מה שניסיתי לעשות. לא ניסיתי להתערב בוויכוח. חיכיתי שהוא הסתיים. אבל ברגע שאמא ראתה שאני מדברת עם אחי הקטן היא חזרה והמשיכה לתקוף!
אז חיכית שהוא יסתיים, ואז ניסית לדבר אתו, כשאמא שלך היתה בטווח שמיעה. ואז היא עפה פנימה.
אז מה אפשר לעשות? לצאת מטווח שמיעה. להזמין אותו לטיול ברגל, או להציע לו ללכת ביחד לסופרמרקט, או להיכנס לחדר שלו ולסגוראת הדלת, להפעיל מוסיקה ולדבר בשקט. בכל מקרה אני מאוד מסכימה עם בשמת: להתערב בזמן אמת, להיכנס בינו לבינה, רק מלבה את הקונפליקט.

דעתי היא שאין לי מושג איך לעשות את כל זה. לא להתרגש מהסגנון שלה? את צוחקת?
חכי רגע...

זה בא אחר כך. הרבה אחר כך.
קודם כל: לתמוך בו דרך היחסים ביניכם. לאפשר לו לראות שמה שהיא עושה מרעיל, ואיך. לתת לו צ'אנס להגיד מה הוא חושב ומרגיש ורוצה ושונא ואוהב. לאשר לו במה הוא צודק, ואיפה הרגשות שלו משקפים נאמנה את המציאות. לעזור לו להיות הוא-עצמו. לספר לו מה את חושבת על כל זה ומה היית רוצה שיקרה...

ואחר כך, להתחיל לחפש ביחד דרכי התמודדות ספציפיים.

לשאול אותו. אם הוא מעדיף שאני אתערב או לא.
מעולה!

ואפשר גם לתת חיבוק בלי לומר אף מלה.
זה מאוד מגונן.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ישתבח שמו עכשיו יותר טוב

הי יוסף מה המצב?

אני בדכדוך ובלבול, וכבר לא זוכרת מה קרה ומתי, ואיך היה בהתחלה ממש קשר טוב, ומה קרה ומתי זה השתבש
ואיך פעם היינו החברים הכי טובים ופתאום הפכנו לאויבים
ואולי בכלל המצב אצלו הקצין כי היה במשבר מאוד קשה ובנפילה כלכלית- ואני אולי הייתי צריכה להבין אותו ולעזור לו. אבל למה אני צריכה להיות השעיר לעזאזל שלו?
זה שהעסק שלו נפל באותו שלב- כשהתחיל להיות אכזרי אלי.. מה זה אשמתי.. להיפך אני הייתי איתו ותמכתי בו ושידרתי לו שלא משנה מה קורה מבחינה כלכלית אנחנו ביחד ונתמוך אחד בשני- ומה קיבלתי במקום זה? שהיה מתנפל עלי וצורח עלי.. וחוץ מזה גם לפני שהעסק שלו נפל היה לו תקופה לא מבוטלת שהיה צורח עלי ומשאיר אותי המומה וחסרת אונים..
אז אולי זה סתם תירוץ ה"נפילה הכלכלית"
אבל היו תקופות כל כך יפות- ממש תקופות טובות.
צחוקים ביחד, ןבילויים ביחד, ןשיחות נפש\ והתכרבלות ביחד בסופ"ש
איך זה יתכן דבר כזה? אני עדיין לא תופסת את זה ולא יודעת אם אוכל לתפוס את זה מתישהו
אני זוכרת שבאיזשהו שלב ממש התחלתי לשנוא אותו- ןאז הרגשתי ממש בלבול רגשי קשה
ולא יכולתי לדבר איתו על זה כי אם היתי אומרת לו- פגעתי בי, או קשה לי כשאתה מתיחס אלי בצורה כזו, או כל דבר שנותן לי את הבמה והזכות להביע את הרגשות שלי, את הכעס שלי, את הפגיעה שלי, את מי שאני ואת מה שאני חווה- אז לא היה לזה מקום. הוא לא היה נותן לי לבטא את עצמי. היה משתיק אותי. כועס עלי שאני בכלל "זוכרת" את ה"שטויות" האלה, ומה הבעיה שלי, והיה אומר- אולי את בכלל בדיכאון אחרי הלידה? ומה הבעיה שלך? אולי את הבעייתית?
אז באותו שלב- בד בבד עם הקריאה של הספר "למה הוא עושה את זה" אז כבר הבנתי שזו מערכת יחסים מתעללת.
ואז כבר הבנתי שהטיפול שלנו הוא סתם חארטה, כי הוא הולך לטיפול ורוצה למחוק מה שהיה ולא לקחת אחריות עלך מה שעשה- ויחד עם זה פה ושם עוד מהנהג אותו הדבר
כבר לא יכולתי
ועוד במיוחד אחרי שכל הזמן היתי חוזרת איתו לאותו לילה שאיים עלי והפחיד אותי- ותמיד היה לו תירוץ מפגר והצדקה למה שעשה
אז לא יכולתי לשתוק על זה- כי אם מצדיק את עצמו- הוא יעשה זאת שוב
והדבר שהכי הכאיב לי היה שהוא לא הקשיב לי - למה שקשה לי. שהיה סותם לי את הפה, מגלגל עיניים, עושה צחוק ממה שכואב לי
או לחילופין נעלב שאני בכלל מעלה דברים מ"העבר". ולא משנה אם ה"עבר" הזה הוא משהו מלפני יומיים
מבחינתו מה שהיה- היה
פגעתי - רמסתי- הרגתי-
ועכשיו תסתמי את הפה ואל תעירי לי על זה- הבנת?
כי אם תעירי לי על זה אני אעלב/אכעס/אתעצבן/אפגע/אתעלם ממך/
הקיצר- את תענשי על זה אם תעירי לי על כך שפגעתי בך בצורה אכזרית
אז גם אהיה אכזרי אליך כשאפגע בך ללא סיבה- וגם אהיה אכזרי אליך כשלא אתן לך במה לרגשות שלך ולא אתן לך להביע את מה שהרגשת
ככה הרגשתי - בתוך כלא- בתוך צינוק
שחונק לי את הרגשות
ארביץ לך ואת תסתמי
אה- יותר טוב מזה אפילו: ארביץ לך ואת צריכה לחנוק את רגשותייך ולהמשיך להיות אישה טובה למופת יפה מתוקה בשלנית חמודה ומחבקת ולא מבקשת יותר מדי דברים לעצמך נכון? כי למעשה את לא קיימת בכלל.. את סוג של יצור כזה שתפקידו לעשות לי נעים בחיים

זהו- הבנתי - הדבר שהיה הכי קשה לי ושהכי הכאיב לי הוא לא העובדה שהיה צועק עלי ופוגע בי
מה שהכי הכאיב לי היה העובדה שלא היה מאפשר לי את הזכות הזו להביע את מה שאני מרגישה ולהגיד לו שהוא פוגע בי

יוסף, (-: (-:

שמחה ממש ממש לשמוע.

הוא פשוט היה רוצה שאשתוק, שאמשיך לממש את התפקיד של האישה הקטנה שסותמת את הפה, שאשרת אותו ושאעזוב אותו בשקט לגבי כל מה שקשור לרצונות שלי
הדבר שהיה אצלו יחסית טוב שדווקא וזה מה שגרם לי לא לחשוב שהוא טיפןס מתעלל- זה שלא היה קנאי בכלל, היה לי את כל החופש בעולם להיות עם חברות ועם תחביבים שלי (שתכלס זה מה שנתן לי את החמצן ואיפשר לי כן להיות איתו כי האיוורור הזה היה ממש נחוץ לי) וגם לא שאל אותי על מה הוצאתי כסף וכמה..
אבל- הדרישות שלו היו כאלו- כשהוא מגיע הביתה- ולא משנה מתי מגיע- 8, 9, 12 בלילה.. צריך לקבל ארוחה דשנה וטעימה. עם הדגש על טעימה. מה זה אומר טעימה? אוהו!!!! זוהי האניגמה!!! ארוחה טעימה שתשביע אותו!! שתזין אותו. היה אומר לי- מה בסך הכל אני דורש? אוכל חם כשאבוא הביתה? זה הכל? נכון זה נשמע תמים? גבר שעובד המון שעות רוצה לבוא הביתה ולאכול נכון? אז זהו!!! שהארוחה צריכה להיות טעימה!! טעימה!! מה הכוונה בטעימה? טעימה למי? טעימה לי? טעימה לחברות שלי שאומרות שזה אוכל נהדר? טעימה לאמא שלי שאומרת לי שזה ממש מעולה? לא!! טעימה עבורו!!! ואיך אדע אם זה טעים עבורו? רק אחרי הביס הראשון... ואי ואי ואי .. איך השניות נעצרות כשהמזלג באוויר והפה שלו נפתח.. ואי ואי ואי.. זה יהיה לו טעים? ומה יקרה אם זה לא יהיה טעים?

סוזן, יקרה, לא יודעת איך להגיד לך את זה, נשמע לי ממש נכון התהליך שאת עוברת.

אולי מבחוץ זה נשמע כאילו עוד פעם אותן מלים אבל זה ממש לא.
אני שומעת (תראי, באוזניים שלי... קחי רק אם מתאים לך...) מנגינה אחרת, חדשה.

התחושה הזו של כלא, צינוק, מקום שלא מאפשר לך לבטא מולו, לא מרשה את הזכות הבסיסית הכי בעולם - לבטא את עצמך,
כתבת אותה כל כך מדוייק. את הצינוק.
את יכולה עם עצמך, בדמיון, להיכנס לשם? לתחושה הזאת? להרגיש שוב את מה שהרגשת אז?
להעצים אותה? לחזק אותה? לתת לה תוקף? להרגיש את מלוא הצינוקיות של הצינוק, גם בתחושה,
וגם במערכת ההבנה, שאכן היה שם צינוק?
זאת יכולה להיות אחת מאבני הפינה של אירגון של הסיפור. של בהירות לצד הבלבול.
בעיני, (שוב, זה איך שאני רואה דברים, מתמודדת עם דברים, יש דרכים שונות) זה לא במקום הבלבול, זה לצד הבלבול.
הבלבול, לא תמיד סיים את תפקידו, יכול להיות שיש לו עוד מה להגיד, שהוא צריך דיאלוג נוסף.
אבל בהירות לצד הבלבול זאת כבר התחלה טובה. הנפש יודעת שהיא מכירה שני מצבים. לא רק בלבול.
יש לה בית ללכת אליו מהבלבול, לבהירות.

טוב, זה היה בסוגריים, ההערות על לצד ולא במקום.
אם את חושבת שיש לך את אבן הפינה הזו,
שלפחות בחלק מהזמן היא יציבה,
את תחושת הצינוקיות,
אפשר ללכת הלאה:
לשים מעליה עוד אבן:
בתוך הצינוק הזה, האם היתה לך דרך להגיב אחרת?
אילו היית עושה משהו אחרת, האם הסוף יכול היה להיות אחר?
(זה הרי הספק שתמיד מנקר ואוכל)
תראי, ממה שאת מספרת - לא:
כשהתנגדת לכלא והתעקשת בכל זאת לבטא אותך - הוא השתמש בסנקציות, העניש אותך, צעק, השפיל,
או לחלופין - "הסביר" לך, שמשהו בך לא תקין ולכן את מגיבה ככה, אולי את בדכאון אחרי לידה או משהו...
כשניסית להיות רכה וחמודה ולהכיל אותו - כי אדם שהוא לא פוגעני בדפוסים שלו אלא עצבני או כאוב ופוגע נקודתית הרגע,
זה יכול מאוד לרכך אותו -
קיבלת עוד פעם צינוק: באמת כדאי שתשתקי ותמשיכי להיות חמודה. תפקידך להנעים את חייו.
עם אדם לא פוגעני כדפוס, אלא עצבני הרגע, חיוך שלך אליו יכול להוליד חיוך שלו אלייך.
סלחנות שלך כלפיו יכולה להוליד סלחנות שלו כלפייך.
איתו - לא.
ניסית, זה לא עבד לך.

הרע הוא רע.

אחרי שזה ישב לך טוב, אחרי הרבה הרבה חזרה בדמיון על מה שהיה, אפשר לחזור עוד אחורה ולנסות להבין איך זה קרה ומתי זה התחיל.
תראי, זה שזה הקצין בעקבות נפילה כלכלית - אוקיי, מצב לחץ מקצין את הדפוס הבסיסי של האדם.
בדרך כלל כשיש דברים קשים מהסוג הזה הם מקצינים בעקבות מצב לחץ.
ואת עצמך מספרת שזה לא התחיל אחרי הנפילה הכלכלית, זה היה שם קודם. זה רק הקצין.
זאת עבודה עדינה ומאוד מבלבלת, לחזור אחורה אל הזכרונות שבהם החוויה עדיין לא היתה כלא, אלא מן תמהיל מוזר ולא מובן של אדם אהוב, פרצי משהו לא ברור, מאיים ומבהיל שאין לו שם, התחושה שאולי הכל בגללי והנסיונות לתקן, ועוד ועוד.
שם כנראה (אולי, באוזניים שלי, רק את יודעת...) התחושה לא היתה תחושה ברורה וחזקה של מחנק ושל צינוק אלא תמהיל של כל מיני דברים, חלקם טובים וחלקם מבהילים, לא צפויים, מפחידים מידי בכדי לקרוא להם בשם או בשביל להאמין שהם אכן קרו בכלל.

לכי לאט. יש לך כל הזמן שבעולם.
בסוף דברים יתבהרו.

רק עכשיו קראתי מה שכתבת עוד.

תודה לך, חיזקת אותי

באמת- כל עוד שזה לא הרגיש כמו צינוק, אלא רק תמהיל מוזר ולא ברור של גבר אוהב ולפעמים פוגע ואז שוב אוהב- אז זה לא היה מובן ולא ברור וגם לא כל כך נורא
אבל כשההכאבה שלו כלפי התגברה, וגם החניקה שלו את הרגשות שלי לאחר מכן התעצמה- אבל הוא נשאר עם הבייבי פייס שלו- וכמה שאני אוהב אותך - מה- נראה לך באמת שהתכוונתי ? אני רק הייתי קצת מאוכזב כי כך וכל וכך לא מילאת את רצונותיי... . ואז אני צריכה לשתוק כי אם אגיד משהו שלא נעים לו לשמוע אז הוא שוב יראה לי מה זה!! והרי אני לא רוצה שיכעס נכון?< אני רוצה שיהיה בעל חמוד ומתוקי כמו פעם? אז מה אני לומדת? אם אני אתנגד- הוא יכאיב לי. אם אני אגיד לו בצורה הכי רכרוכית שאולי מעט נפגעתי- הוא יתעלם ממני- אז אולי הכי נכון זה לשתוק ולחייך ולהגיד לו- ממי שלי גם אני אוהבת אותך אני לא כועסת עליך, רוצה משהו טעים לאכול?
ואז אנחנו הולכים לסרט ונהנים ביחד וצחוקים וכל החברים מקנאים בנו על זוגיות טובה ויציבה
ואז כשאנחו חוזרים הביתה אחרי חוויות כיפיות ונעימות- כשהוא מחבק אותי בלילה- אני חושבת לעצמי - אולי בכל זאת טוב לי איתו. כמה נעים לי שהוא מחבק אותי, כמה נעים לי לבלות איתו, כמה נעים לי להיות במחיצתו- והרי לכל זוג יש בעיות נכון? אז אולי אני לא צריכה לעשות כזה עניין.. מה בסך הכל קרה?
ואז באמת אני שוכחת ומצפה לטוב ומאמינה בטוב ונעים לי איתו וכיף לי ואני אוהבת אותו- ואז מה קורה אחרי שבועיים? שוב פעם קורה משהו? ושוב פעם פוגע בי? וכך חוזר חלילה- ולי אין מקום להוציא ולהגיד

שמחה ממש.

כותבת לך עוד וקחי רק מה שמתאים לך - אנשים נורא שונים, כותבת לך דרכים שעוזרות לי בהתמודדויות שלי -

בעיני, החוויה של הצינוק היא יותר ברורה לך. (גם בה יש מרכיב מבלבל - תיכף ננסה לשים עליו מבט...)
החוויה של התמהיל היא מאוד לא ברורה, כאילו מחפשת סוג של עוגן רגשי בתוך הלב של עצמך.
בעיני (ושוב, זה בעיני... רק מה שמתאים...) יכול להיות טוב לקחת אותה לסוג של יומן רגשי בדמיון,
לקחת לעצמך זמן, בדמיון, וכמו לדפדף בתוך הדפים של איזשהו יומן רגשות.
ולתת לעצמך שם את האישור: זה באמת היה נורא מבלבל. זה באמת עדיין לא הרגיש כמו כלא, אלא סוג של ערבוב בין טוב הרבה מהזמן, ובין אפיזודות מידי מבהילות ומידי שונות ממי שהוא היה בדרך כלל עד אז, משהו שיצר תחושה של מוזר נורא, אבל מבהיל מידי או מוזר מידי כדי לקלוט מה קורה.
את לא מאמינה עד כמה רגש של בלבול צריך שיבינו אותו. באהבה גדולה. להגיד לך, שוב ושוב: זה באמת היה נורא נורא מבלבל.
(בכלל, יש איזו מן תבנית כזאת שחוזרת על עצמה בתוך הדינמיקה של סיפורי התעללות, שבהתחלה, כשאנחנו לא קולטות עד הסוף, אנחנו כאילו אשמות בזה שלא השבענו את רצונו, האוכל לא היה מספיק טעים, ואחר כך, כשאנחנו כן קולטות, עם כל התבונה והאומץ שיש בתוכנו, פתאום אנחנו עלולות להפוך לנורא אשמות על איך זה שיש עדיין בלבול רגשי. זה מקום לחבק אותו, חיבוק עמוק, ולהגיד לו: נכון. זה באמת היה נורא נורא נורא מבלבל. לא המצאת את זה. זה באמת באמת היה מבלבל).

רק אחר כך, יהיה אפשר ללכת עוד אחורה ולהקשיב לסיפור של מה אהבת בו.
יש מקום, מקום עמוק ורחב, גם לסיפור הזה.
אבל קודם כל - יסודות.

בעיני, גם בחלק שבו כבר היתה תחושה חזקה של כלא ומחנק, היה משהו נורא מבלבל, וזה הכוחות שלך: מכיוון שהבנת שעל כל ניסיון להתנגד תיענשי בחומרה, עשית מה שעושה אדם תאב חיים - ניסית להפיק את המקסימום מהקיים. ובסוף עוד מצאת את עצמך בפוזה שבה החיבוק שלו נעים לך, ואולי אפילו איפהשהו מרגיע את המותשות שהוא עצמו יצר.
זה גם כן מקום להסתכל עליו. להבין אותו.

תראי, כשאנחנו ילדים, זו לפעמים דרך ההתמודדות הכי הגיונית (לא אמרתי טובה, רק לפעמים הכי הישרדותית, בעיניים של ילד): במקום לחטוף מכות (או צעקות, או עונשים, או לא יודעת מה...) להפיק את המיטב מהקיים. איש כזה, בהתחלה, מכניס למצב מבלבל שבו באמת לא ברור מה קורה, זה עוד לא בתדירות מספקת כדי שיהיה ברור לגמרי, התחושה היא עדיין מעורבבת מאוד, מיקס, ואחר כך - הכל כל כך מתיש וגומר שזה מכניס למצב הילדי שלא קולט שבשונה מילד - הוא כן יכול לעזוב את הבית. יש לו הבחירה.

כאילו: בהתחלה מוקדם מידי באמת כדי לדעת, כדי לדחות את החיבוק שלו. כי כל אחד עושה טעויות, אפילו נוראיות, לפעמים.
אחר כך לרגע מאוחר מידי, את כבר בסטטוס של ילד שיקבל עונש אם לא יתנהג יפה, הידיים שלך קשורות, החיבוק הזה הוא כל מה שנותר. ולא, באמת שלא יכולת לעשות יותר טוב. באמת באמת באמת שלא.

אבל- קצת לפני שעזבתי אותו הייתי אומרת לו שאני צריכה זמן לעכל את כל מה שעברתי איתו כי לא טוב לי וכי פגע בי
והוא כן נתן לי את הספייס הזה (אבל מצד שני מדי פעם היה אומר לי- נו יאלה מה הסיפור שלך - תמשיכי הלאה..) נתן ספייס אבל עמד עם הסטופר ביד...
אבל מה לעשות- הייתי צריכה יותר מסתם "ספייס" ולא יכולתי לחזור אליו כבר. רציתי לעזוב אותו כי כבר נפשי נחבלה מאוד מאוד
ות'אמת אני עדיין בספייס שלי- מנסה להבין מה עברתי ולאן פני מועדות
אחרי כזאת חבלה שעברתי - לא ספייס של חודש, ולא נופש של שבועיים בקריביים, לא יכול לרפא

לב שומע- קראתי עכשיו מה שכתבת- כ"כ מדויק ונכון. ואו תודה רבה לך

אוי סוזן, כמה שהוא מתעלל קלאסי. הכול הכול מוכר. הכול אותו דבר.
וגם
מה שהכי הכאיב לי היה העובדה שלא היה מאפשר לי את הזכות הזו להביע את מה שאני מרגישה ולהגיד לו שהוא פוגע בי"זה כל כך אופייני למתעללים. בעלי לשעבר ממש היה יוצר מצב כזה שאם אני מדברת על מה שהיה אז זה אומר "שאני שוב מתלוננת". זה מדהים איך שהם מצליחים ליצור את המצב הזה שבו מובן מאליו שאם אני מדברת על מה שהוא עשה (הוא היה נוהג לדבר אלי בתוקפנות ליד אנשים), אז לא שהוא המתעלל ואני הקורבן, אלא שאני המתלוננת והוא זה שמציקים לו בתלונות. אבסורד. הא?

אני ממש זוכרת איך קלטתי את זה פעם אחת. ישבנו בחוץ עם אח שלי ועד מישהו וסתם דיברנו על פוליטיקה, והוא התחיל לדבר אלי באגרסיביות. לאו דווקא במילים לא יפות (זה היה יותר בבית), אלא במין כעס קשה כזה. ואחרי שאח שלי הלך, אמרתי לו משהו והוא כמובן "רק שיהיה לי ברור, זאת שיחה שבה את מתלוננת?" ואז התחלתי להצטדק. אבל הבנתי את העיוות.

אכן, ההשתקה כואבת.
וגם הבלבול.
אני מבטיחה לך שזה יעבור. כן, הוא מסוגל להיות מקסים. אבל הוא לא באמת מקסים--כי בסופה של כל תקופה מקסימה אורב יום מחריד. אז הוא לא באמת מקסים. הוא מתעתע, ומתעתע הוא לא בנאדם מקסים.

עדיין- כשהיינו ביעוץ הזוגי וכשהבנתי שזהו זה אני חייבת לעזוב אותו-
יכולתי להגיד לו- תשמע חביבי- או שאתה עובד על ההתנהגות שלך או שאני לא בחיים שלך יותר
ולא עשיתי את זה
פשוט החלטתי- אחרי מחשבה ארוכה- ועזבתי
מה הסיבה שלא אמרתי לו את זה?

שלא ירוץ לרבנות , שלי יהיה את היתרון של בית משפט אזרחי ושיהיה לי את גורם ההפתעה
כי כבר לא רציתי יותר- לא רציתי שישתנה. לא היו בי את הכוחות להתחיל איתו תהליך של שינוי, או "שינוי" או צעד קדימה ושניים אחורה.. פשוט כבר לא היה לי כח
קינן בי איפשהו הפחד שהוא יכול שוב להפחיד אותי, לאיים עלי, לעשות לי טרור והפחדה איומה- כמו שעשה לי כשהייתי לקראת סוף ההריון - שזה הדבר הכי מפחיד שעברתי בחיים שלי
אחרי שקראתי את הספר למה הוא עושה את זה הבנתי שהוא מתעלל- ושיש סיכוי כ"כ קטן שישתנה.. ולמה בכלל אני צריכה גבר מתעלל לצידי?
רציתי לפתוח דף חדש, להתנקות, להחלים, ולהכיר מישהו אחר, ואולי אפילו תהיה לי ההזדמנות להקים שוב משפחה.. אני בת 36.. ועוד יכולה להתחיל מחדש. לא רציתי להתעורר בגיל 45 ולהתבאס שבזבזתי את כוחותי ו"נעוריי" על הגבר הזה

וחוץ מזה לא ממש התפעתי אותו- בטיפול אמרתי לו כמה פעמים שאני כבר רגל אחת בחוץ, אמרתי לו שיהיה יותר טוב לי להתגרש ולחיות באופן יציב מאשר להשאר נשואה ולחיות בטלטלה.. וכך גם אמרה לו המטפלת שלנו. אמרתי לו שזו ההזדמנות האחרונה שלו להציל את המצב- אבל הוא כמובן לא לקח את זה ברצינות...
יכולתי יותר להדגיש לו ולהגיד לו שוב ושוב אני אעזוב אותך אם לא תעשה שינוי. עד שיקלוט.
אבל כבר לא רציתי להתאמץ בשבילו
רציתי לנוח
רציתי לחיות

יחד עם זאת לעיתים אני חושבת שיכול היה להיות לי בעל נהדר- אולי אם היה בי יותר כח להמשיך את הטיפול
כי בכל זאת זה צעד משמעותי שעשה - ללכת לטיפול
לפני כן הוא לא רצה בכלל
ואח"כ כן הלך
אבל אולי רק בגלל שדחקתי אותו לפינה הוא הסכים
הוא הסכים רק אחרי שהפרדנו חדרים
וגם היועצת הזוגית אמרה לי שהוא מגיע כי אני רוצה ולאו דווקא כי באמת רוצה לעבור תהליך של שינוי
ואולי כן יכולתי יותר להתמיד- אבל אפילו היועצת הזוגית אמרה לי שאני צריכה לקחת החלטה- אם אמשיך את התהליך הוא עוד יכאיב לי ואני עוד "אחטוף" ממנו , וגם שלא בטוח שיהיה לי את המקום להגיד לו את זה. היא אפילו המליצה לי שאוכל להגיע אליה למפגשים נפרדים בשביל "להוציא" את כל מה שאני סופגת ממנו
אני הרגשתי שלא מתאימה לי זוגיות כזו.
זה לא פייר
היא אמרה לי שהוא יכול להשתנות או שלא ושזה יכול לקחת גם הרבה זמן ואולי יהיה שינוי ואז רגרסיה..
ולמי יש כח לסבול את זה?
הרגשתי שאין בי את המקום אפילו לסבול עוד פגיעה אחת קטנה ממנו
ואכן תקופה קצרה לפני עזיבתי התפוצצתי עליו- ממש צרחתי בחוסר שליטה- צרחתי וצעקתי בצורה הסטרית ממש
כשהיה יוצא מהבית הייתי נותנת אגרופים באוויר כאילו אני מכה אותו, כאילו אני חונקת אותו
כבר לא יכולתי לחיות עם הרגשות האלו בתוכי
הייתי חייבת להתנקות
ואי אפשר להתנקות איתו- אלא רק לספוג עוד ועוד ועוד

אני זוכרת שצרחתי עליו בבית- אתה חכם על אישה בהריון? אתה חכם להפחיד אישה בהריון? איזה גבר אתה? אפס עלוב פחדן
והמשכתי לצרוח- אתה איימת עלי, אתה גבר אלים, אלים זה מה שאתה!! גבר מתעלל!!
אתה קפצת לעברי וניסיתי להרביץ לי???? אתה אפס!!! עלוב נפש!!!
אדם קטן ומסכן שכמותך
והכל היה תוך כדי צרחות איומות
הוא שתק.

עד היום האחרון שילדתי- לא ידעתי אם הוא יקח אותי לבית חולים או לא. כל הזמן היה מאיים עלי שלא יסיע אותי לבית חולים. אני פחדתי. כבר גייסתי חברה טובה שתהיה בכוננות שאם יש לי צירים היא מגיעה לבית חולים. הייתי בטוחה שאגיע לבדי במונית.
פתאום- בערב שירדו לי המים הוא הסיע אותי לבית חולים והיה איתי כל הלידה. היה כזה בעל תומך וחמוד. ואני ממש זוכרת איך הייתי בטוחה שהינה הוא מסיע אותי לבית חולים אבל תכף יוריד אותי במיון ואז יחזור הביתה. ולהפתעתי הוא נשאר איתי. וגם עזר לי ותמך בי כל הצירים והלידה. וגם אחרי הלידה היה איתי כל הזמן בבית חולים. לא הבנתי מה קורה?
כל הזמן השאיר אותי במתח- כן יקח לא יקח.. בקושי דיבר איתי בחודשים האחרונים לפני הלידה, וכשדיבר היה כועס.. כמובן לפעמים היה גם נחמד.. אבל היה פשוט תקופה מזעזעת ביותר
ואז אחרי הלידה- תאום הוא מתנהג אלי בסדר.. לא הכי טוב בעולם אבל בסדר, וכמובן לא מוכן לתת דין וחשבון על מה קרה לפני ולמה פגע בי כל כך במשך תקופה כ"כ ארוכה? ואז- למה את חופרת? למה התלונות? מה הסיפור שלך? יאלה עם הטינה שלך, מה את זוכרת דברים אחורה, אני בכלל לא יודע על מה את מדברת.. ואז זה עוד יותר מרתיח אותי
איך אני אמורה להגיב עכשיו? לשחק את המשחק של משפחה אוהבת וכיפית?
ומתי שוב הוא יפגע בי? אני צריכה לשחק אותה שהכל בסדר ולחכות ששוב יהיה איזה משהו ושוב לשתןק?

שליחה על ידי גשם* » 13 ינואר 2014, 16:40

זה נשמע כל כך נורא...

איזה אשה מדהימה את. אין לי מילים.

גם אני זוכרת שהיה מאיים- אני אתגרש ממך- תהיי חד הורית!!! ואז אחרי כמה ימים היה אומר- נראה לך שהתכוונתי? את הכי חשובה לי בעולם!!
וכשהיה אומר - אני לא אקח אותך לבית חולים. למחרת היה אומר- אני תמיד אדאג לך
וכל פעם היה נשמע אמיתי ורציני
כבר השתגעתי לגמרי

איזה מזל שיש לי פה את היומן הזה. זה ממש יומן שאני כותבת פה את החוויות שלי
וזה כ"כ עוזר לי וגורם לי להבין מה עברתי ומה אני עוברת
כי לא הרבה אנשים מבינים מה זה קשר מתעלל, ולא לכל אחד אני יכולה לספר, לא כל אחד יכול להבין את התעתוע הזה, את השגעת הזאתי

ועוד הדודה שלו היתה מגבה אותו ואומרת לי- תשמעי בזוגיות לא הכל וורוד, ותמיד יש קשיים וכמובן לקראת הלידה... ובעלך הוא אומר דברים שאח"כ הוא לא תמיד מתכוון ואח"כ מצטער, והוא כ"כ אוהב אותך ורוצה לטובתך. וכל פעם היתה מנסה לסבן אותי שבעצם זה לא כ"כ נורא מה שאני עוברת ואולי לתת לו צ'אנס והינה הוא משתנה והוא לא באמת מתכוון כי הינה הוא עכשיו כן בסדר וכ"כ אוהב אותי ודואג לי
ואולי צריך להבין אותו כי עבר ילדות קשה.. ואני כל הזמן היתי בולעת את הבלוף הזה כמו אישה טובה ותומכת. ואז היו תקופות טובות שהיו משכיחות את הכל.
וגם כל הסביבה היתה אומרת- ואו איזה בחור מדהים יש לך, איזה חמוד, איזה כיף לך
וגם אהבתי אותו ואת החיבוקים שלו, כל כך אהבתי אותו ורציתי להיות קרובה אליו
איזה בלאגן בראש ובלב

סוזן יקרה, אני שומעת אותך, קוראת, מרגישה. איכפת לי.
כרגע אני לא במצב לחשיבה או הקשבה עמוקה יותר. מתכננת מחר בע"ה, אולי הערב יותר מאוחר.
אז רק שתדעי שאיכפת לי. מאוד.

תודה לב שומע, תודה רבה לך. אתמול ממש הרגשתי שאת מחבקת אותי

סוזן סוזן

את נשמעת אישה מאד חזקה ואמיצה.

לא פשוט... בכלל לא פשוט לקום וללכת ולאמר: עד כאן!!!

זה קשה לכל אחת שנמצאת בקשר עם אדם שהוא אבי ילדה ושהייתה שם אהבה ומרגישה שהקשר לא טוב לה יותר, לקום ולעזוב.
זה קשה שבעתיים לאישה שעושה צעד כזה מתוך קשר מתעלל...
ההתעללות מחלישה כל כך, מערערת את הביטחון, מעלה הררי עצב ותסכול וייאוש, זורקת אותך לזון של בילבול שאת כבר לא יודעת מי את בכלל, מה חשוב לך, מה מגיע לך...
ומהמקום זה לקום ולעזוב... ואאו.. ואוו ועוד וואוו...

אם היית נשארת איתו, רק היית נחלשת יותר. הוא בטוח שלא היה משתנה ויכול להיות שהיה נהיה מתעלל יותר ויותר... ככל שהם מתעללים והופכים את בת הזוג שלהם לסמרטוט, כך הם מתעבים אותה יותר וכמובן את עצמם כי הם עם אישה כל כך סמרטוטה....(מזווית הראייה המעוותת שלהם) ומתעללים יותר.

תודה.

תודה גדולה

ואי ואי ואי .. איך השניות נעצרות כשהמזלג באוויר והפה שלו נפתח.. ואי ואי ואי.. זה יהיה לו טעים? ומה יקרה אם זה לא יהיה טעים?
יואו סוזן סוזן, איזה טרור

_יחד עם זאת לעיתים אני חושבת שיכול היה להיות לי בעל נהדר- אולי אם היה בי יותר כח להמשיך את הטיפול
כי בכל זאת זה צעד משמעותי שעשה - ללכת לטיפול_
חס וחלילה.
אל תשלי את עצמך.
ובטח שלא תאשימי את עצמך.
היית רק נמעכת יותר. לא היה שום סיכוי. תראי איך הוא עכשיו. ממשיך לתעתע, יום עסל יום בסל. או בעברית, יום אחד דבש, יום אחר בצל... פתאום למה את מתגרשת ממני, אני אוהב אותך, ואחרי שניה טרור קשה קשה. ומאחורי הקלעים, כל הזמן טרור )-:
לא היה סיכוי.
כל הכבוד לך שתפסת מוקדם והסתלקת בזמן!

לפחות אתמול הוא שילם את החשבונות של הדירה

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הי סוזן, מה שלומך?
זה באמת נשמע טרור נוראי!

איך הסדרי הראיה נמשכים? מה קורה במצב בו אחד רוצה משמורת משותפת ושני לא- איך מכריעים על זה בסוף?

על זה בדיוק יש לנו משפט בסוף החודש
פקידת סעד תתן חוות דעת אחרי פגישות איתנו וגם אחרי ביקורי בית שתעשה
בעיקרון- יש חוק גיל הרך עד גיל 6!! הוא לא בוטל
יש הצעת חוק שהועלתה לביטול גיל הרך, ואח"כ הצעה נוספת לגיל הרך מגיל שנתיים
אבל זו רק הצעת חוק
החוק עדיין קיים ושלא יבלבלו לנו את השכל
יחד עם זאת עדיין מתקיים משפט על מקרה לגופו של עניין

ובעצם... אם מחליטים על משמורת משותפת, הוא משלם פחות ולא נחשבים לחד-הורית? לפי מה הן מחליטות... אני מבינה שזה נורא נפוץ היום לתת משמורת משותפת..?
וגם- איך הילדה שלך מסתדרת עם הלינה אצלו ואצלך?
מה עושים את הפקידת סעד ממליצה על משמורת משותפת? יש דרך לערער?

_יחד עם זאת לעיתים אני חושבת שיכול היה להיות לי בעל נהדר- אולי אם היה בי יותר כח להמשיך את הטיפול
כי בכל זאת זה צעד משמעותי שעשה - ללכת לטיפול_

אני חותמת לך שזה לא היה קורה בחיים. עם כזאת רמה של התעללות להפוך לבנאדם נורמלי, אוהב ורגיש? בחיים לא.

יאו, סוזן, מה שאת עברת

הי אמא קטנה, פשוט צריך לקחת עו"ד שילחם. גם העו"ד שלו ילחם- ובית המשפט יכריע
איזו ברירה כבר יש?
אפשר לעשות עם גבר כזה הסכם?
בעלי כל הזמן אומר שהוא מאוד רוצה לעשות איתי הסכם, ושחבל שאנחנו רוצים ללכת למשפט
אבל איזה הסכם הוא רוצה? שיהיה משמורת משותפת, ושאקח חצי מהחובות שלו
אוקי סבבה אני באה חכה רגע אני מיד חותמת לך

תודה קוראת

יש לי פקידת סעד בקרוב.. רוצה לבוא אלי הביתה לראות אותי יחד עם הילדה
חדירה לפרטיות - ממש הרגשה נוראית
ואם כשהעו"ס תהיה אצלי הילדה תבכה, ואז כשהיא תגיע לבעלי כשהילדה שם והילדה תהיה מחוייכת ושמחה?
פגישה של חצי שעה ומכאן התרשמות
עיוות ולא פייר
ואני תחת מבחן ובוחנים אותי ב7 עיניים
למה?
כי עשיתי ילד עם האדם הלא נכון
כי עשיתי ילד עם אדם רשע ושתלטן- מקבל הסדרי ראייה מאוד נרחבים ורוצה לסובב לי את היד

שליחה על ידי גשם* » 15 ינואר 2014, 15:41

אם כשהעו"ס תהיה אצלי הילדה תבכה, ואז כשהיא תגיע לבעלי כשהילדה שם והילדה תהיה מחוייכת ושמחה?

אני יודעת ששומעים סיפורי זוועות עליהם, אבל קשה לי להאמין שפקידת סעד מנוסה תשפוט לפי מצב רוח רגעי של הילדה. תהי רגועה ותתנהגי כרגיל, היא כבר תראה איזו אמא נפלאה את.

יאו, סוזן, מה שאת עברת sad אבל יש פתגם באנגלית:

This , too, shall pass.

וזה באמת יעבור, זה רק תקופה וזה חולף... תחזיקי מעמד.

תודה גשם
עכשיו הוא החזיר את הילדה, ואמר לי כמה שרוצה לחזור אלי ושלא צריך להתגרש שנוכל לעבוד על כל הקשיים
לא נראה לי שהסיפור ייגמר מהר
הוא מאוד עקשן, וגם שתלטן, ןמסתבר שגם עלוקה
מעניין אם יש דרך לכפות על גבר לתת גט
אני לא יודעת אם יתן גט מרצונו
אולי מישהי חדשה "תתלבש" עליו ואז הוא ירד ממני...

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

סוזן, תוהה איתך ואם לא מתאים אז תתעלמי... את כותבת: בעלי. האם המילה הזאת בתוקף ? עזבי את הסבך הבירוקרטי

ואת הדיון אם נכון להגיד אישי- בן זוגי או בעלי באופן כללי.

אולי לשחרר אותו מהבעלות עלייך ולתת לו איזה שם נפרד ממך וממטענים קשים?

שליחה על ידי גשם* » 16 ינואר 2014, 11:40

לא נראה לי שהסיפור ייגמר מהר

הי סוזן. לא אמרתי שיעבור מהר... לצערי. אמרתי שיעבור.

מעניין אם יש דרך לכפות על גבר לתת גט

אני לא יודעת. אני יודעת שיש דרכים לא חוקיות בעליל "לשכנע" גבר לתת גט.

אבל אני מסכימה עם רקמה: את כותבת: בעלי. האם המילה הזאת בתוקף ?

ובהמשך לזה להתחיל לבנות חיים מלאים בלעדיו.

חבל שאני לא יכולה לעזור יותר. ליבי יוצא אליך.

מעניין אם יש דרך לכפות על גבר לתת גט
אין.

את כותבת: בעלי. האם המילה הזאת בתוקף ?
יש לי תחושה, שביחסים מהסוג הזה, עוד יותר בולטים כל המובנים של המלה "בעלי".
באמת כדאי וראוי מבחינה אנרגטית לבטל את ה"בעלי" הזה בדיבור שלך. לנטרל את זה. להפוך אותו כבר בראש שלך ובמלים שלך ל - הממממ. לאקס?

עוד יותר בולטים כל המובנים של המלה "בעלי".
התכוונתי: שזה מדוייק לגמרי לתחושות, להרגשות, לסבך האנרגטי, לחוטי התיל שקושרים אותה, ולמצב הרשמי.
אבל זה שזה מדוייק לא אומר שכדאי להגיד את זה.
צריך לבטל את המצב הנוכחי. ולא רעיון רע לבטל כבר במלים.

להפוך אותו כבר בראש שלך ובמלים שלך ל - הממממ. לאקס?
אולי "המגורש שלי"

המגורש שלי - זה טוב!!!

שליחה על ידי פז* » 16 ינואר 2014, 15:14

המגורש ממני..
מגורשי...
פרודי..

וואו... כמה הרבה דברים עברו כאן מאז שהייתי בפעם האחרונה.

המגורש שלי - זה טוב!!!

סוזן, אני קוראת הרבה זמן. את מדהימה.
הוא לא ישתנה. טוב שלא חיכית
בהזדמנות לא מהסלולרי אכתוב יותר.את מדהימה. חיזקי ואימצי
ואני הייתי נותנת לו סתם אות ראשונה של שם. בלי היחסים איתך...

המגורש שלי
(-:

סוזן, גם אני קוראת כל הזמן... מה שלומך? איך את מרגישה? איך הוא מתייחס לבת שלכם? האם את חוששת שמתעלל/ יתעלל גם בה בעתיד?
גם אני מצטרפת לחיזוקים, באמת חיית בגיהינום וטוב שברחת:)
סופש נעים:)

אהמממ......
אבא שלי התקשר עכשיו.
אמרתי לו כמה נעים לי שהוא מתקשר.
באמת ששמחתי ועשה לי חם בלב.
הוא שאל למה.
עניתי לו שנעים לי. ששמח לי. שהוא התקשר.
הוא ענה שלטלפון יש שני צדדים.
אני אמרתי שאני יכולה להתאפק ולא להגיד שנעים לי.

טוב.
מה שלומך וכאלה.
הוא אמר שהם נוסעים במוצ"ש נדמה לי לשבועיים. חו"ל.
התעניינתי קצת.
בלב - יופי להם. שייסעו.

הוא אמר שרצה גם להגיד לי שאמא עוברת עכשיו הרבה בדיקות.
מצאו לה גידול. לא יודעים האם ממאיר או לא.
שאלתי איפה. בכליה.
הוא חזר לדבר על הנסיעה וד"ש לבן שלי.
אני לא שאלתי עוד.
כמו שהוא לא שאל אם אני רוצה לשמוע,
ככה אני לא ידעתי אם נכון לי לשאול עוד ואותו.

האמת היא שכאילו הייתי שיא הלא מופתעת.
כבר חודשיים בערך שהוא טוחן לי על מחלת עור אוטואימונית כלשהי מוזרה. שלה.
אומר רומז ומודיע שאולי אם היינו יותר בקשר...
אמא שלי מתייחסת למחלת העור ההיא כאל אסון, סוף העולם. דבר שאין אותו.
לא אמור לקרות.
באופן כללי גם על סתימות בשיניים היא היתה צורחת עלי שזה בגללי.
אני לא זוכרת שהיה לי מותר, במובן העמוק של המילה מותר, להיות חולה במשהו מעבר לשפעת.
פעם אחת הייתי חולה בדלקת ריאות, כשהייתי כבר נשואה, גם אז, היא לא כעסה עלי.

התחושה הראשונה החזקה שלי היה חוסר הפתעה טוטאלי, כאילו תהיתי מתי באמת היא תארגן לעצמה גידול.

כרגע לא זו התחושה, עצוב לי שזה מה שקורה.

אני תוהה עמוקות איך נכון לי להגיב.
מה אני אמורה לעשות.

כבר שנתיים בערך שאני בנתק רגשי ממנה.
נתק רגשי זה אומר: מסרבת להרגיש אשמה על מצבו של הקשר בינינו,
ויוצרת קשר או מגיבה לקשר איתה רק אם מרגישה שנכון לי, מתאים לי.
כשלא מתאים לי, לא עונה למיילים, מקצרת טלפונים.
(לא עונה למיילים - כי זה היה כלי שלה "להחזיק" אותי "בביצים",
כאילו - אם היא השאירה הודעה, אז אני חייבת לפחות לענות, לא?
אז זהו, שלא.
לטלפונים אני כמעט תמיד מגיבה וחוזרת מאז שהתדירות שלהם פחתה מאוד).

לאחרונה הקשר בינינו כמעט אפסי.
הפעם האחרונה שדיברתי איתה היתה בשלג, לפני בערך חודש.
לפני כן הפעם האחרונה שדיברנו, קשר כלשהו, היתה בערך חודש קודם.
בין לבין - ריק מוחלט.
היא התעייפה מלחזר אחרי ולי זה היה מאוד נוח.

בשכל אני מבינה, שהאמא שממנה התנתקתי רגשית בייסורים לפני כשנתיים,
היא לא האמא שיש לי היום.
כבר שנתיים, מעט האינטראקציה איתה סובבת מאוד סביב צורך שלה שיאזינו לשלל בעיותיה הרפואיות,
בעיותיו הרפואיות של אבא שלי כפי שהן מצטיירות בעיניה,
ותחושת סוף העולם קרב לבוא שמתלווה אליהן.
לא איכפת לי כל כך הרגש שמתלווה לשיחות,
כמו התחושה שהיא משתדלת לאלץ אותי לראות את העולם שלה מבעד לעיניה, דרך הפרשנות שלה,
זה מתחיל ממחלות וממשיך לכל נושא אחר, כולל לראות את העולם שלי מבעד לעיניה.
מצטערת, עד היום סירבתי להצטרף לתחושת סוף העולם הנלווית לכל בעיה רפואית, גם אם היא כואבת.
הרגשתי שמגיע לי זמן אבוד בו אני מנסה לבנות את חיי.

קבעתי לי תאריך ושעה לטיפול, רגשי, לי, בשבוע הקרוב, אתמול.
מחכה מאוד לזמן הזה. וחוששת ששוב משהו יסיט אותי ממה שאני רוצה להתמקד בו.
המטרה המוצהרת היא אירגון של סיפור החיים שלי, הבנה האם אכן היתה שם התעללות.
המטרה הלא מוצהרת היא לבנות מקום בו אוכל לפחות בדמיון לפגוש את העיניים שלה ולהרגיש שאני מסתכלת עליה, לא שהיא מתסכלת עלי. שאני רואה אותה דרך המבט שלי, לא שהיא רואה אותי דרך המבט שלה.

אני בקשר עכשיו עם מישהו.
ומבחינה שאני כל הזמן שואלת את עצמי את השאלות הלא נכונות.
אחרי מיליון שנים של להאמין באמת שכנראה יש לי בעיה לאהוב
(באמת היתה לי בעיה אמיתית לאהוב, במובן של גבר אישה, כי אסור היה לי בעיני עצמי לרצות את סוג האיש שאני זקוקה לו ורוצה לו, עם עומק שלא נגמר ועם ים של רגישות וגם חום בסיסי ונורמליות ויציבות וגם דתי מאוד. אין אנשים כאלה בעולם ולכן אני רוצה את מה שאין ולכן יש לי בעיה לאהוב ולכן צריך לטפל בי - שזה אומר לגרום לי להכריח אותי לאהוב את מה שאני לא סובלת. אקדמאי משכיל [זה הרבה בשבילך, במצבך...] נורמלי יחסית שאני מוצאת חן בעיניו [מזלך שפגשת אותו, לא כל אחד היה אוהב אותך...] ועם הסתכלות שטחית חיצונית על העולם, קונבנצוינאלית כזאת, לא יודעת להסביר. מה שכל חיי מגיל עשר כשלא השתלבתי כשעברנו דירה למקום אחר, עם המון פוזה וסטייל, נתפס בעיני כ"אני" ו"הם" - " הם" - הנורמלים, הלא כבדים. אני הייתי כבדה. לא קלילה . ככה לפחות הסבירה לי אמא שלי. במנות גדושות של אמפתיה שיפוטית והסברים על מיקוד שליטה פנימי לעומת חיצוני לילדה בת עשר-שתיים עשרה).

אחרי כל זה, אני שמה לב, היום, שאני שואלת אותי שאלות מאוד לא נכונות.
שואלת האם הוא רגיש (כן, אני מזהה בו הרבה רגישות) במקום לשאול האם הדרך שלו להיות רגיש נעימה לי (לא, היא מאוד לא נעימה לי. זאת אומרת, בהבזקים קטנים יש רגעים שכן, אבל בגדול, טון הדיבור, ההתנהלות, צליל מזכיר לי מידי עורך דין, לא, לא נעים לי).
מתייחסת לעולם כאל מציאות אובייקטיבית ולא קולטת שאני, הסובייקטיבי שלי, הוא האובייקטיבי.
לא בבנק, לא בתלוש משכורת, לא בהפרשות לפנסיה, אבל כן וכן וכן וכן במה שנוגע אלי. לנעים לי וללא נעים לי.
לא לקפוץ למסקנות אחרי שיחת טלפון אחת, אבל אחרי שלוש פגישות ארוכות והרבה טלפונים, כשאני עדיין לא אומרת לא, אבל כן מזהה מה אני מרגישה, מותר לי. אני קיימת.

_אחרי כל זה, אני שמה לב, היום, שאני שואלת אותי שאלות מאוד לא נכונות.
שואלת האם הוא רגיש (כן, אני מזהה בו הרבה רגישות) במקום לשאול האם הדרך שלו להיות רגיש נעימה לי (לא, היא מאוד לא נעימה לי. זאת אומרת, בהבזקים קטנים יש רגעים שכן, אבל בגדול, טון הדיבור, ההתנהלות, צליל מזכיר לי מידי עורך דין, לא, לא נעים לי).
מתייחסת לעולם כאל מציאות אובייקטיבית ולא קולטת שאני, הסובייקטיבי שלי, הוא האובייקטיבי.
לא בבנק, לא בתלוש משכורת, לא בהפרשות לפנסיה, אבל כן וכן וכן וכן במה שנוגע אלי. לנעים לי וללא נעים לי_
מאוד מאוד חשוב מה שאת כותבת כאן.
ומאוד אופייני למי שגדלו בבית מרעיל )-:
שימי לב:
גדלת בבית שבו אמא שלך בעצם קבעה, שהאמת היחידה (="המציאות האובייקטיבית" מבחינתך כילדה) היא האמת שלה.
ולכן, מה שנרמס יותר מכל היה: הלב שלך. הצרכים שלך. ההבנה שלך. האמת שלך. הרגשות שלך. מה נעים לך. מה לא נעים לך. הכל נמחק ודוכא ביד חזקה.

בדף אחר, איך לזהות גבר אוהב, אני הגעתי בסופו של הדיון למסקנות עמוקות לגבי השאלה הנכונות לשאול את עצמנו לגבי גבר:
אני אוהבת מאוד את השאלה שלך, "האם הדרך שלו להיות רגיש נעימה לי" - מאוד מאוד חשוב. אם לא, אין טעם להמשיך. כי זה אחד הדברים הכי משפיעים בחיים.
אוסיף גם:

האם הדרך שלו להיות, נעימה לי.
האם הוא איכפתי כלפי.
האם התנהגותו הוגנת.
האם הוא מתנהל בצורה חברית, האם הקשר שאנחנו בונים הוא קודם כל קשר של ידידות שתצמח (מקווים) לחברות?

עומק שלא נגמר ועם ים של רגישות וגם חום בסיסי ונורמליות ויציבות
אח אני מכירה אחד כזה. מקסים מקסים. וגם רווק. אבל בכלל לא דתי... מצד שני, אולי ייתן לך תקווה: יש אנשים כאלה. באמת שיש.

תמרוש, בשמת, אולי יש לכן עוד עצות?

דיברתי עם אחי הקטן. תלינו כביסה ביחד, שאף אחד אחר לא היה בבית. זו די הדרך היחידה להבטיח שלא יצותתו לנו, כי הבית קטן, אין לאחי הקטן חדר משלו, ולצאת לסופר שנמצא שני קילמטרים וחצי הליכה מהבית שלנו זה אומנם נחמד ואני עושה זאת באופן קבוע, אך זה לא הבילוי הכי נפוץ שלי עם אחי הקטן, במיוחד לא כשהוא סגור.

דיברתי עם אחי הקטן. והוא מבין לא רע את תבנית הפעולה של ההורים. אבל ההבנה התיאורטית שהם לא בסדר לא עוזרת כשצועקים עליך, ועוד יותר לא עוזרת כשיש לכל זה השפעה שלילית ברורה על החיים.
וכששאלתי אותו מה הוא מעדיף שאעשה הוא אמר שעדיף פשוט לא לריב עם ההורים. ותכלס - הוא צודק. זה המעשה הרציאונלי. פשוט לשבת בשקט ולא להגיב. אבל זה קשה מאוד.

עתליה, בחיאת, אם את לא מבינה את הסיטואציה בכלל, עדיף שלא תגיבי. באמת שאני לא צריכה התנשאות + עצות לא רלוונטיות שמראות בברור על אי הבנה מוחלטת של הסיטאציה. הצהרות בהן את קובעת עובדות לא נכונות על חיי ממש לא נחוצות לי. יש לי כבר אמא אחת שחושבת שהיא יודעת יותר טוב ממני מה אני מרגישה, זה יותר ממספיק. גם קביעת עובדות <שגויות> בנוגע לרגשות של אחי לא מתקבלת בברכה. ואני ממש לא צריכה שתודי לבשמת בשמי. אני יכולה אם ארצה להודות לא בעצמי, ואני דוחה בשאט נפש את הפטרונות שלך.

לב שומע

אני מבינה כמה זה מבאס לראות שהשאלות שאת שואלת הן השאלות הלא נכונות. רשמתי בדף שלי על איך אחרי שאמא שלי אומרת לסגור את החלון אני נכנסת לכוננות. כי יש לי דברים אחרים לעשות בשתי הדקות הקרובות. ואם אני לא אעזוב מייד את כל מה שאני עושה עכשיו, ואלך לעשות את מה שהיא אמרה לי, אז היא תבוא ותעיר. וזה אכן קרה, היא באה ושאלה "אז החלטת לא לסגור את החלון".וזה כל כך צפוי. ופוגע. כי בחשבון העלות-תועלת, זול יותר לציית. ואני לא מוכנה לזה.

וזה שונה ממה שאת מספרת, אפילו שונה מאוד, בובן מסויים. אבל גם דומה באופן מסויים.

ולי אין עצות. אני רק יכולה להגיד שאמפתיה היא לא שיפוטית, ושלי עוזה לקרוא לדברים בשמם. אמא שלך לא הראתה כלפייך אמפתיה, היא התייחסה עליך בשיפוטיות, ובלי אמפתיה. בפטרונות, שיפוט, והרגשת עליונת חזקה. ובלי אמפתיה. אמפתיה לא הייתה שם. אמפתיה שיפוטית זה אוקסימרון.

ומותר לך לקחת את הזמן שלך כדי לשנות את נקודת המבט, לעבור לאט לאט מנקודת המבט של אמא שלך לנקודת המבט שלך. וגם מותר לך להיות עם מי שאת רוצה. ומותר גם להיות לבד אם את רוצה.ומותר לחפש את מי שאת רוצה, ומותר לך לדחות גברים בי לפחד שלא ירצו אותך.
<תזכורת לעצמי - לרשום מתישו משהו על ה"מי ירצה אותך" מנקודת מבט פמיניטסית, ועל הציפייה מאיש שתתאים את עצמה למבט הגברי>

בשמת, את מרגשת אותי מאוד בתגובה שלך.
קשה לי להכניס את מה שזה עושה לי למלים.

אני אוהבת מאוד את השאלה שלך, "האם הדרך שלו להיות רגיש נעימה לי" - מאוד מאוד חשוב. אם לא, אין טעם להמשיך. כי זה אחד הדברים הכי משפיעים בחיים.
נוגע בי מאוד עמוק.
אף פעם לא הרשיתי לי להסתכל על הדברים לגמרי ככה.
רק קצת ככה. חלקית.

אח אני מכירה אחד כזה. מקסים מקסים. וגם רווק. אבל בכלל לא דתי...
כן!! בטח שנותן תקווה. שיש. לגמרי!!

האם הדרך שלו להיות, נעימה לי.
זהו, שלא. לגמרי לא.
על אף שאני מזהה בה דברים שאני מאוד מכבדת אותם. ובטעות הם מתערבבים לי עם מה שאני קוראת "אובייקטיבי". הדברים שאני מכבדת מאוד ב"להיות" שלו הם דברים שלא הייתי יכולה לקלוט מייד בטלפון הראשון, בפגישה הראשונה, כי הם קצת שונים מהרושם הראשוני שהוא יצר אצלי. ואני שמחה שנתתי זמן לדברים. ועם זאת, הדרך שלו להיות, שדומה לרושם הראשוני שהוא יצר, ממש לא נעימה לי כשמדובר בביחד אינטימי. למרות שההתנהלות שלו בינתיים (עוד אין מעורבות רגשית עמוקה) בהחלט הוגנת אלי, ועם פוטנצייאל הוגנות.

נראה לי אני הולכת לקרוא בדף שהפנית אליו.

בקיצור, תודה לך.

תודה אישה במסע על החיבוק.
והמלים.

מקווה שתמצאי את מה שנכון לך עם אח שלך.
איכשהו מרגיש לי שכבר בעצם זה שהוא יודע מה את חושבת על ההורים, גם אם הבחירה שלו כרגע היא לא להיכנס לעימות, את כבר עד מואר, בעצם היותך.
לא יודעת אם נכון לך מה שאכתוב עכשיו, אבל נדמה לי שבשביל להעניק תמיכה, אתה עצמך צריך להיות בנקודה שעומדת על גבי בסיס יציב. כל עוד שאת בסטטוס של מישהי שגרה בבית ההורים (שזה נשמע בחירה מאוד הגיונית לכרגע ואני בטוחה שהיא לא תימשך לנצח) זה אומר שאת עצמך תלוייה בהם באיזשהו אופן, גם אם חלקי ומוגבל, ואז היכולת להעניק תמיכה היא אחרת. כי כל גילוי תמיכה שלך מעבר להתבוננות אוהדת שקטה מכריח אותך להגדיר לעצמך עד איפה נכון לך להיכנס לעימות עם אנשים שאת גרה בבית שלהם ובמידה מסויימת יש להם זכות לקבוע כללים. כאילו כל ניסיון תמיכה גלוייה יכול להפוך בקלות לויכוח על איפה זכותך לבטא דיעה ועמדה בנוגע לבן משפחה אחר ואיפה לא. בקיצור - זה מזמין סוג של מערכת יחסים "פקעתית", מלשון פקעת חוטים. ובקיצור, באסה...

גרה בבית ההורים? במובן מסויים זה נכון. במובן אחר - אני גרה בבסיס. אני נמצאת שם יותר זמן מבבית.

בנוגע לשאלת היציאה מהבית - אשמח לשמוע את דעתך בנושא.
כי אם אני אצא מהבית, אני די אאבד כל יכולת השפעה, לא? כלומר, כדי להשפיע צריך קודם כל להיות בסיטואציה. נניח שאחרי שאני נכנסת לקבע אני שוכרת דירה עם שותפים. ומעבירה לשם את הדברים שחשובים לי. ובאה מדי פעם לכמה שעות בבקרי שישי או בערבי חמישי. ואז בכלל לא בטוח שאני אראה את אחי הקטן! איך בדיוק אני אשפיע?

זה רלוונטי כי בכל מקרה אני מתכננת לחיות אצל ההורים רק עוד שנה. כל עוד אני חיילת זה לא נראה לי הגיוני לשכור דירה, משום שאני גם ככה גרה בבסיס. בעצם, יכול להיות שלא קראת אוית בשום דף אחר וקצת פספסת את זה שאני חיילת, והמשכורת שלי כרגע היא 350 ש"ח <קראתי בעיתון שיש שינוי אז יעלו את המשכורת בעוד קצת>? בכל מקרה אני נכנסת לקבע עוד מעט ואני אוכל לשכור דירה. אבל אני לא מתכננת לעשות את זה עוד שנה. כי לשכור דירה בשביל יומיים בשבוע זה לא הגיוני בעליל. לפחות בשבילי. אם יהיה לי ממש רע אצל ההורים אני אעבור לבסיס. אני מתכוונת, אעבור ממש. יש שם אוכל, וכביסה <במקרה הרע אפשר לבקש מחבר שלי לכבס אצלו את הגרביים והתחתונים, או לשלוח אותם למכבסה> ועוד מעט יהיה לי מחשב משלי. מה עוד צריך בשביל לחיות? אה, כן, גם ספרייה יש שם.

כך שאני לא מרגישה יותר מידי תלויה. ואני גם באמת לא יותר מידי תלויה.

ומה זה משנה אם זה יכול להפוך לוויכוח? אני מתכוונת, ברור לי לחלוטין שגם כשאעבור לדירה משלי <אני מתכננת לעשות את זה אחרי שאשתחרר מהצבא ואמצא עבודה. מומלץ בתכנות> אמא עדיין תגיד שאין לי זכות להתערב במערכת היחסים עם אחי. הנימוק של הוא שהיא אמא שלו, והוא לא יתאיין כשאעבור דירה. רק שכשאעבור דירה פשוט לא יצא לנו להיפגש יותר מידי, מה שימנע וויכוחים. איך לשמור על קשר על אח בלי מגורים בבית?

בהסתכלות שלי כשלא תגורי בבית אז מצד אחד תהיה לך באמת הרבה פחות השפעה, כי לא תהיי שם.
ומצד שני תהיה לך השפעה הרבה יותר חזקה, כי תוכלי לומר משפט כמו - אם רע לך, אתה יכול לבוא אלי לכמה שעות. הבית פתוח. וגם כי הביקורים שלך יהפכו להיות יקרים בעיני ההורים שלך, הנוכחות שלך תהפוך להיות משהו שהוא לא מובן מאליו, והם פחות ירצו לבזבז אותו על סוג של אווירה שהם יודעים שירחיק אותך. וגם כי הבחירה שלך מתי בכלל את רוצה להיות מעורבת - כלומר עד כמה את רוצה במודע וביוזמתך לשים לב מה קורה עם אח שלך במטרה להיות תמיכה עבורו תהיה יותר ברורה, יותר בחירתית. זה יקרה רק אם תרצי ותבחרי, ולא כתגובה לעובדה שממילא את שם ומישהו לא התייחס לקיומך בסיטואציה כדבר שצריך לקחת אותו בחשבון. לא תצטרכי לשאול את עצמך איפה את מגיבה כי את בוחרת, ואיפה כתגובה למצב שלא בחרת בו, כי את לא מוכנה שדברים כאלה יקרו ליידך ואת תהיי הקהל שלהם, כאילו ממקום שהסיטואציה קרתה לידי ולא יכולתי להתעלם.

עם כל זה נשמע לי באופן אישי שהזמן להחליט לעשות את הצעד הזה הוא אך ורק כאשר זה יהיה נכון לך, לא מתוך שיקולים של מה יעזור לו, כי ממילא מסובך וקשה מאוד לצפות מראש מה יעזור יותר או פחות. כשמדובר באדם שעומד בפני עצמו, לא ילד שלך שרמת המחוייבות והמעורבות היא משהו אחר.

לא קראתי דפים שלך, אבל כן הבנתי שאת חיילת, לכן היה נשמע לי מאוד נכון כרגע לא להיות עסוקה בלצאת מבית ההורים.
עכשיו שאני קוראת את מה שאת כותבת, שממילא את לא בהרגשת תלות חזקה, כי אם יהיה לך מאוד רע תעברי לגור בבסיס, וגם שאין טעם לשכור דירה גם שתהיי בקבע בשביל יומיים בשבוע, זה נשמע לי עוד יותר ברור שאכן אין טעם להתעסק בזה עכשיו.

מה שהתכוונתי הוא רק - שכאשר את נפרדת, אז את נפרדת. ואז התגובות באות ממקום אחר, כי אז אם לא יתאים לך איך שאמא שלך מגיבה כשאת מנסה ליזום שיחה עם אחיך, ייתכן שזה יהיה הגיוני לקום וללכת (לא בטוח. תלוי איזה מסר את רוצה להעביר. תלוי בהרבה דברים. אבל זה עשוי להיות נכון)

והעיקר- עד מואר בהבנה שלי (אני לא בשמת, לא קראתי את אליס מילר במקור, המושג לגמרי חדש לי, אני כותבת על בסיס ההבנה האינטואיטיבית שלי מתוך מה שנכתב כאן ובדפים אחרים) הוא בעיקר המבט. הראייה. האדם שמוכן לקחת אחריות ולראות. לראות שקרה משהו. כי יש סחף חזק אצל אנשים או לא לראות, או לשמש כקהל פסיבי שמתייחס לאירוע לא נורמטיבי כנורמטיבי. עצם העין שלך שרואה, ואת גם דואגת לשדר לאח שלך שאת רואה, זה בפני עצמו אומר: ראיתי. זה לא אמור להיות ככה.
כל היתר - מאוד קשה לדעת מה מידת ההשפעה שלך על אדם שהוא לא ילד שלך, וגם הוא עצמו עדיין לא אדם בוגר שעומד ברשות עצמו שיכול לעשות את הבחירות שלו. את יכולה בעיקר לשדר לו שאת כאן. שאת רואה ושאיכפת לך. ככה זה בהבנה שלי. ששוב - היא מאוד חלקית ומוגבלת.........

איכשהו מרגיש לי שכבר בעצם זה שהוא יודע מה את חושבת על ההורים, גם אם הבחירה שלו כרגע היא לא להיכנס לעימות, את כבר עד מואר, בעצם היותך
מסכימה.

לב שומע [-:

לבוא לכמה שעות?
זה לא נראה לי מעשי. כלומר, אחי הקטן אמור עכשיו לקחת אוטובוס לדירה שלי, שבטוח לא נמצאת בעיר? זה אומר ללכת עשרים דקות עד התחנה המרכזית, ולקחת אוטובוס או שניים לדירה שלי. ואולי שוב ללכת ברגל. זה די מסע, שיכול לקחת לפחות שעה בעצמו.

ולמען האמת, אני ממש לא בטוחה שהנוכחות שלי בבית ההורים תהיה יקרה, והם ישנו משהו לכבודה. לא הרגשתי הבדל כלשהו בגישת ההורים כלפי אחרי שהתגייסתי לצבא ומלהיות בבית כל יום עברתי ללבוא לסופי שבוע, וגם זה לא תמיד.
מצד שני, על החלק של הלקום וללכת לא חשבתי.
מצד שלישי, גם על סתם ביקור נימוסין לא חשבתי. לבוא בשביל משהו - כן. למשל, להעביר לדירה שלי את הדברים שלי לא בפעם אחת, אלא בחלקים. כי אין לי כל כך דברים משלי, ונראה לי הגיוני לחלוטין לגור בדירה שמה שיש בה זה מזרן לשינה, מכונת כביסה, מטבח, וזהו. ואז להעביר לאט לאט דברים - בגדים בכמות קצת יותר גדולה, לארון שיש כבר בדירה או שימצא יד שניה. את כלי התפירה וצמר לסריגה, כל מיני מחברות עם סיפורים שכתבתי. לבוא לא להרבה זמן, לטייל בטבע שיש פה, אולי לאכול <כנראה שלא. אין פה מה לאכול> לקחת עוד קצת מהדברים שלי וללכת. אני מלכתחילה מניחה שלא יצא לי להיות כמעט בקשר עם הוריי. אני כבר עכשיו לא ממש בקשר. אז כשאצא מהבית?

ברור לי שמידת ההשפעה על אחי מוגבלת. אבל בעוד שאני מסכימה לאמירה שעצם היותי משפיעה, הרי שאני חוששת שבאי התערבות אני משדרת שאפשר לא להתערב. מובן לי שזו הנורמה <ע"ע אש, מילגרם וכו'>, ובכל זאת זה מסר שאני לא שלמה איתו. מה, אני פשוט אשב ולא אעשה כלום בזמן שאמא שלי צועקת ומשפילה את אחי הקטן? אולי פשוט לבוא ולשבת לידו בלי לעשות כלום?

אישה במסע, ככל שאת כותבת יותר, אני מבינה שאני לא מספיק מכירה את המציאות של החיים שלך כדי לדעת.
אני חושבת שכדי לחשוב יחד איתך בצורה ספציפית ומדוייקת למצב, צריך קודם להכיר את מערכת היחסים שלך עם הורייך ועם אמא שלך באופן כללי, בלי קשר לאחיך, וצריך לדעת מה קורה בין אחיך ובין אמא שלך, מהם הדפוסים שחוזרים על עצמם במערכת היחסים ביניהם, בלי קשר אלייך.

אני כן אנסה להסביר את נקודת ההסתכלות שממנה אני כותבת עלייך, ממקום שסומך עלייך שאת כבר תבחרי לך משם רק את מה שנכון לך, או שנכון לך לחשוב עליו עוד:
בהסתכלות שלי, יש הבדל בין מעשה תגובתי ומעשה בחירתי. למשל, אם יש לך 1000 שקל שהחלטת שאת מייעדת אותם כדי לתת תרומה לאנשים שזקוקים, את תשבי ותחשבי ותשקלי, למי בעינייך הכי חשוב לתת: לאנשים חסרי בית, או לחולים, או לנשים שסובלות מאלימות במשפחה, או למועדוניות לילדים, או לא יודעת מה...... כל מטרה שנראית חשובה בעינייך. פה, נקודת המוצא היא בחירה. את הגדרת מטרה, את יצרת את הסיטואציה. לעומת זאת, אם את הולכת ברחוב, ומישהו ניגש ומבקש ממך כסף (עני, חסר בית, איבד ארנק ואין לו כסף לאוטובוס, נערים שמתרימים לאגודת איל"ן... לא יודעת, כל תסריט הגיוני) ונגיד שהשתכנעת שהוא באמת זקוק ובאמת היית רוצה לעזור לו, מה אז? תפתחי את הארנק, ואם נגיד יש שם 100 שקל, אז את לא תתני לו 100 שקל, את צריכה לשמור גם לך, את ברחוב, אולי יצאת לקניות, אולי את מתכננת לעלות על אוטובוס. במקרה הזה, את תתני רק מה שנשאר אחרי שחישבת כמה את צריכה לעצמך. (שוב, בהנחה שהשתכנעת לגמרי שהמבקש זקוק לכל פרוטה ואת מאוד מאוד רוצה לעזור לו). אולי תתני 20 שקלים, אולי 30, 40, בטח שלא את כל 100 השקלים שיש לך בארנק. זה מצב תגובתי.

אם תספרי כאן שאת גרה בבית אך ורק כדי לשמור על שלמות נפשו של אחיך, כי אחרת כבר מזמן היית עפה משם למקום אחר, אז אני אגיד לך, תשמעי, טוב, את עושה בחירה (אם כי בחירה מאוד קורבנית בעיני...)
לעומת זאת, אם את גרה בבית כי כרגע זה הכי נכון לך (ונשמע לי שזה אכן הכי נכון לך לעכשיו), ובמקרה מול הפרצוף שלך כל הזמן עובר מישהו שבמקרה הוא אחיך שבמקרה את שמה לב שהוא זקוק לעזרה, זה כבר מצב בעיני תגובתי. ואז, לפני שאת נותנת, אני שואלת את עצמי כמה בכלל יש לך בארנק וממה יש לך לתת.

למה אני מתכוונת? כל עוד שאת גרה בבית של ההורים (ששוב, זה נשמע לי לכרגע נכון) יש שם כללים. זה הגיוני בעיני בשביל אמא לבקש ולדרוש שילד אחד לא יתערב לה בדרך החינוך של ילד אחר. יש פה באתר הרבה דפים שמדברים על תחושת הפגיעה של אמא צעירה כשמתערבים לה, נגיד מעירים הערות על מנשא, פולשים למרחב הפיזי שלה, כל מיני... להורה יש הזכות לטעות. בעיני. זה חלק מהאוטונומיה שלו. יש לו זכות להגדיר לעצמו מי שהוא רוצה שיתערב לו, ממי הוא מוכן לשמוע וממי לא. כל עוד שאת גרה שם, את במידה כזאת או אחרת מסכימה להיות חלק מהכללים של הבית.

ושוב, אני מזכירה - אין לי מספיק ידיעה והכרות איך נראית מערכת היחסים שלך עם אמא שלך בלי קשר לאחיך.
את כותבת כאן שאם תעברי לא יהיה לך כמעט קשר איתם - זה משפט חזק נורא שמזמין עוד הרבה לשמוע על החוסר קשר הזה. ולא בטוח אם אני האדם המתאים לעשות איתו את הדיבור הזה, כי הראש שלי כרגע מלא בכליה של אמא שלי, ולא בטוח שאני מספיק זמינה ונוכחת בשביל שיהיה שווה להיפתח ולהרחיב את השיחה, ואולי כבר בכלל כתבת על זה הרבה בדפים אחרים...

בעיני, קודם כל השאלה היא את: מה קורה לך כשנוצרת סיטואציה כזאת בין אמא שלך ואחיך?
זה נעים לך? עד כמה זה מפריע לך? זה מרעיל לך את כל האווירה, או שאת מצליחה לנשום דרך זה, וסך הכל מסתדרת?
מה יקרה אם תגיבי בתגובה שברור מראש שתעצבן את אמא שלך, כמו להתיישב בשקט ליידו? עד כמה זה ירתיח אותה, עד לאיפה המצב יכול להסלים, אם זה יקרה באופן קבוע?

ואחרי הכל - אחיך הוא אחיך. הוא לא את. החיים שלו הם שלו.
מקסים מצידך ומרגש אותי לשמוע כמה איכפת לך מה יקרה אם לא תתערבי, כי אולי זה יעביר את המסר שמותר לא להתערב.
אז זהו. שאת לא - לא התערבת. את כן התערבת. גם התערבת כמה פעמים בסיטואציה בינו לבין אמא שלך, וגם הזמנת אותו לשיחה ביוזמתך, בזמן רגוע, שזה מאוד נקרא להתערב.
מכיוון שהוא ביטא מאוד ברור את ההעדפות שלו, נדמה לי שהדבר העיקרי שאת יכולה לעשות כרגע בשבילו, הוא לשאול את עצמך מה את יכולה לעשות שיגרום לו להרגיש שווה ובעל ערך.
אני מרגישה שאני לא מספיק יודעת על מה שקורה בינו ובין אמא שלך, אבל מה שעולה באוזניים שלי מתוך מה שכתבת הוא בעיקר אינטראקציה שגורמת לו להרגיש חסר ערך, לא שווה. לא חשוב.
כל דבר שתעשי שיגרום לו להרגיש בעל ערך, שווה וחשוב בעינייך, יהיה תיקון חלקי לחוויה.
גם אם תמצאי דברים שאת יכולה לעשות שסתם ככה ישמחו אותו, זה עוזר.
עד מואר כבר היית. הוא הרגיש את האיכפתיות שלך. הוא ירגיש אותה עוד אם תנסי למצוא מה את יכולה לעשות בשבילו שיגרום לו להרגיש בעל ערך.

אני מדגישה את העניין של מגורים בבית כי התערבות ישירה בעיני היא חובה שמוטלת על מי שנמצא במעמד של אדם בוגר בתוך הסיטואציה, לא על ילד. ולמרות שאת חיילת, כל עוד שאת גרה בבית את עדיין לא לגמרי במצב של אדם בוגר מול הורייך, בהקשר של להתערב במה שקורה בבית שלהם, ככה זה בעיני. זה מן מצב ביניים לא ברור, לא של תלות ולא של חוסר תלות. לכן גם אחיך לא יפרש (ובצדק) חוסר התערבות שלך (וכאמור, לדעתי התערבת, והתערבת בצורה חכמה ונכונה ומספיקה לבינתיים) כמו שהוא מפרש חוסר התערבות של אדם בוגר, שיכול לשמור על עצמו.

זו דעתי, וכאמור - אני לא מספיק מכירה אותך, ואת מערכות היחסים באופן כללי.

ברור לי רק עקרון אחד: התערבות על בסיס חד פעמי מול משהו שנראה לך איום ונורא, גם אם היא לא היתה מדוייקת עד הסוף לצרכים הרגשיים של אחיך באותו רגע, יכולה להיות דבר מבורך עבורו כי זה להיות עד מואר.
התערבות באופן עקבי וקבוע נגד כללים שאמא שלך הציבה כשאת גרה באותו בית - אני לא מספיק יודעת כדי לנבא, אבל יכולה להביא להסלמה שלא מתאימה לך. ככה לי נדמה, שוב מזווית ראייה מאוד חלקית.

אולי פשוט לבוא ולשבת לידו בלי לעשות כלום?
הנה רעיון.
ויפה כתבה לב שומע את השיקולים לגבי זה. אם כן או לא.

_כל דבר שתעשי שיגרום לו להרגיש בעל ערך, שווה וחשוב בעינייך, יהיה תיקון חלקי לחוויה.
גם אם תמצאי דברים שאת יכולה לעשות שסתם ככה ישמחו אותו, זה עוזר.
עד מואר כבר היית. הוא הרגיש את האיכפתיות שלך. הוא ירגיש אותה עוד אם תנסי למצוא מה את יכולה לעשות בשבילו שיגרום לו להרגיש בעל ערך_
מאוד מאוד מסכימה להצעות ולרעיונות היפים האלה.

אני רוצה רגע לקחת לי את הזמן ולספר עלי.

התקשרתי לאמא שלי לפני שבת.
זה לא היה מתוך דחף אלא מתוך בחירה.
הרגשתי שלאבא שלי אני מעבירה כרגע את המסר שיפסיק להתערב במה שקורה ביני ובין אמא שלי, ויתפקד כאבא שלי, ולכן נכון היה לי לא לשאול אותו על עוד פרטים.
התלבטתי מאוד האם להתקשר לאמא שלי.
בסוף החלטתי שכן.
לא נכון לי להתעלם מהמציאות.
גידול זה לא מחלת עור.
מצד שני, מאוד מאוד קיוויתי לא להישאב.
(ההיפך מלהישאב, שזה להתעלם, להתנתק, מצד אחד היה בא לי ומצד שני המחירים שלו מאוד גבוהים, וגם בעיני הוא לא תואם התייחסות הגיונית למציאות. להתקשר בלי להישאב זה בעיני תואם מציאות, רק לא הייתי בטוחה שאני מסוגלת לא להישאב).
סך הכל השיחה היתה די בסדר.
היא היתה נחמדה, ענתה.
כרגע יש מצב שלא יודעים האם הגידול הוא ממאיר או לא, והיא הגיעה לרופא בכיר שאמר שאי אפשר לעשות ביופסיה בגלל המיקום של הגידול, ולכן לחכות ולחזור למעקב. מה שמלחיץ אותה מאוד - אולי ההמתנה היא חלילה מסוכנת? היא כבר קבעה תור לחוות דעת שנייה של מומחה אחר.
ת'כלס - כרגע היא בשלב של ברורים. לא מחכה לה תור להתערבות כלשהי.

היא היתה מאוד רגועה ושקולה כשדיברה על הגידול.
ונשמעה לי, באוזניים שלי, מאוד מרירה כשהסבירה את הקשר בין הגידול למחלת העור - בגלל מחלת עור שאף אחד לא יודע איך היא לא מפסיקה להתפשט, היא עברה הרבה בדיקות, שבסופן נמצא הגידול, ועוד הרבה תוצאות לא טובות אחרות של בדיקות אחרות.

באופן כללי אמא שלי הרבה יותר רגועה כשמישהו מת מאשר כשכוס נשברת במטבח.
כשכוס נשברת היא מגיבה כאילו מישהו מת.
(אני לא מגזימה אפילו בקצת)
לעומת זאת אם באמת מתרחש אסון, היא דווקא מאוד מאוד יודעת להגיב.

נדמה לי שהיא מאוד מרירה על שכבר תקופה ארוכה בשיחות הבודדות שישנן בינינו היא מספרת ומספרת על מחלת העור ואני מאוד מאוד לא מתעניינת בפרטים. מקשיבה קצת, ואחר כך מפגינה חוסר עניין.
אצלי ההתנהגות הזו נובעת מצורך להתחיל לחיות את חיי, להחזיר לעצמי זמן אבוד, לא להישאב לתחושת סוף העולם קרב ובא שהיא מטפטפת וגם לא לדרך שלה לכפות את נקודת המבט שלה על דברים וגם לא להתגייס לקטע של "היא מסכנה נורא אז אני חייבת להתעניין".

תוך כדי הטלפון היה סך הכל בסדר.
כמובן דקה אחרי נשאבתי.
נשאבתי לתוך עולם שבו היא חולה במשהו אולי מסוכן, יש איתות, שמשהו לא בסדר, ואולי הגיע הזמן שאני אקלוט את האיתות, לפני שיהיה מאוחר מידי, ואעשה את מה שמתבקש - אשתדל להיות בסדר איתה, לשמור על יותר קשר ולשדר לה שהיא בסדר לי, להפסיק לשדר את מה שאני מנסה כבר הרבה זמן לשדר, וכנראה מצליחה, לאט לאט - שחל בי שינוי. שגדלתי. שההתנהלות איתי לא יכולה להיות כמו שהיתה תמיד. כן, שצריך להתאמץ בשיחות איתי. שצריך לשים לב למה שיוצא לה מהפה. שצריך לשים לב האם אני מעוניינת בהצפות מידע על אנשים ששתינו מכירות, מידע שאולי אני לא רוצה לשמוע, האם אני מעוניינת בהצפות של נקודת מבטה על דברים, האבסולוטית, אולי לא מתאים לי.

אני מרגישה כאילו נקרעת מבפנים בין נקודות הסתכלות שונות מאוד על המצב.
כאילו לא יודעת איך אני אמורה להגיב. התנהגותית ורגשית, מבפנים.
משהו בתוכי שכח שיש לשאול איך אני רוצה להגיב. מה הייתי רוצה לבחור.
בשבילו יש רק אמור.

יש חלק שרוצה לנסות לתקן את המצב. לתת לה את מה שהיא רוצה, רגשית, בתקווה שזה יעזור לה להחלים.
אני משערת שאם הייתי יכולה לשאול אותה מה היא רוצה (אם הייתי שואלת במציאות לדעתי היא לא היתה עונה את מה שאכתוב כאן, אבל אם היה אפשר לעשות צילום רנטגן של הרצונות שלה) כמו שאני מכירה אותה, בעיקר היא היתה רוצה את ההזדהות הטוטאלית שלי. בעיקר לדעתי היא היתה רוצה שאבין עד כמה מחלת העור שלה שמתפשטת ומתפשטת ולא עוצרת זה משהו.... ........אין לי מילה לאיזה מן משהו זה, אבל התחושות באזור שם הן בפירוש של סוף העולם קרב ובא, מן נבואת לב שמשהו רע מאוד קורה בגוף שלה. היא היתה רוצה שלא אכנס להיסטריה מהגידול בכליה, אבל כן שמאוד אדאג. לא שאתקשר כל יום אבל כן כל כמה זמן, שארצה לדעת והיא תוכל לשחק את המשחק של מה היא כן אומרת ומה לא.
אני לא חושבת שהיא היתה רוצה באמת משהו קונקרטי כרגע. עזרה קונקרטית.
כשאני שאובה לתוך העולם שלה, ברור שאין סיכוי לטיפול שקבעתי לי, כי בחשיבה שלי למחשבות שלי יש כוח לגרום לה להיות חולה יותר, קודם כל בגלל שהיא חולה נורא עכשיו לא יכול להיות שהיא פגעה בי בעבר, זה פשוט לא מסתדר לוגית ביחד. אם עכשיו יש לה בעיה של גידול אז אני אמורה להיות כולי בהתגייסות רגשית דואגת ולא הגיוני שהיא עשתה לי משהו רע, התעללות זו מילה שלא קיימת בכלל.
חוצמזה מחשבות לא טובות שלי עליה עלולות לפגוע בה.
הנה, עובדה, אפשר כבר לראות לאן היא הגיעה...

יש חלק אחר בתוכי שרצה ביום ששי רק להתנתק רגשית.
לי יש זמן לטיפול. אני רוצה לפגוש את עצמי. מותר לי להיות קיימת.
כל כך הרבה שנים, זמנים, עידנים, חלקים מעצמי, איבדתי.
אני לא אחותי, שאחרי שיחה ארוכה ומתישה עם אמא שלי היא חוזרת אל הילדים שלה והבעל שלה.
(בתיאוריות של אמא שלי על המציאות לבן מותר להתנתק רגשית חלקית ולבת לא.
בת אמורה להישאר לנצח מחוברת מאוד רגשית לאמא שלה.
אם לא, אם זה לא יקרה אצלה, שהיא מן סוג של ביג-מאמא כזאת מוקפת בבנותיה כלותיה ונכדיה, אז יש באג, משהו לא בסדר בתוכניות של מי שמנהל את העולם, היא בכלל סוג של איוב שאיש לא שם לב אליו, טרגדיה כזאת, היא השקיעה כל חייה ונתנה ועכשיו כשהגיע הזמן ליהנות מהפרות קורה תהליך נורא מוזר של התרחקות במקום התקרבות.
אני לא ממציאה, זה טפטוף שטופטף לי בעקביות כל התקופה לפני שהתחתנתי, ועם כל נישואים של אחות או אח.
ככה אמור להיראות העולם.
כל התרחשות אחרת היא בגדר אסון, סטייה ממה שאמור להיות, פגיעה בלתי נסבלת בה שיש לה הרבה טענות לבורא עולם מה כל כך דפוק בה שמגיע לה לחוות חוויה קשה כזאת.
קשה לי להסתכל על העולם שלי ושלה אחרת כי לא קיבלתי משקפיים אחרים מעולם.
אין לי נורמה אחרת כי זאת הנורמה שלי.
וכי בציבור דתי לפחות בהתנהלות החיצונית שלו יש משהו בתמונה הזאת של הילדים שמגיעים לשבת אל אותה ביג מאמא... לא יודעת לתאר. כמו בגיל ההתבגרות שלי, מבחוץ זה נראה אותו דבר, אבל רק מבחוץ, כי אמא שלי דורשת את ההזדהות הרגשית, לא מספיק לה הביקורים, הנכדים, ההתנהלות הקונקרטית בהתאם לציפיותיה. משפחות דתיות אחרות שיש בהן מימד כזה של ציפיות הן הרבה פעמים הרבה יותר קונקרטיות בהתנהלות שלהן. לפעמים גם יותר גמישות אבל זה כבר עניין יחסי. יש גם כאלה שנכנסים להיסטריה אם החגים לא מתחלקים לשביעות רצונם. אצל אמא שלי זה לא ליל הסדר. זה היחס שבלב. החיבור הקדוש. חבל הטבור...)

בקיצור, יש חלק שרוצה מאוד להתנתק רגשית ממה שעובר עליה ולהיות עסוקה בי.
בדברים טובים שקורים לי בעבודה. בטיפול בי. בילד שלי. בקשר עם אותו אדם שכנראה לי מתאים לי אבל בכל זאת הוא ישנו, ואני רוצה להיות נוכחת שם על כל רבדי.
החלק הזה בטוח שאם יקרה חלילה משהו רע באמת כבר יודיעו לו.
הוא לא צריך לעקוב להתקשר כל כמה זמן, אן משהו באמת יהיה גרוע ויצטרכו את עזרתו, ידעו למצוא אותו מצויין. (באופן כללי בחיים אני אדם שאין לו בעיה לסגור סלולרי, תמיד אני בתחושה שמה כבר יכול להיות, אם יקרה משהו באמת גרוע - ימצאו אותי, או יסתדרו בלעדי עד שישיגו אותי בטלפון, לא ככה??)

שכחתי לציין שהחלק השני הזה מאוד מאוד מאויים מהאופציה שהוא יצטרך להגיע פיזית לבית חולים, לבקר אחרי ניתוח, להיות שם בטיפולים, לסעוד.
כרגע עוד יש לו איזה מרווח אבל אם המצב יהיה כזה שהמתבקש וההגיוני הוא להיות חלק ממשפחה שנותנת יד, שמגיעה לבקר אחרי ותוך כדי בית חולים וכאלה, הוא לא יחשוב שמותר לא לסרב. הוא יהיה שם, במינימום האפשרי לדעתו אמנם, עם כמה שפחות מעורבות רגשית, והוא מאוד מאויים מזה שמחלה של הורה תיקח לו את הזמן האבוד של העתיד, לא רק של העבר.

יש גם חלק שלישי. זה חלק שרוצה מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד ולא מסכים לוותר להיות אני, על כל חלקי. (החלקים שלי).
להיות בקשר עם המציאות, כמו שהיא, לא מבעד למסך של תיאוריה כזו או אחרת על איך "נכון" לחיות, אלא מגיב למציאות.
זה חלק שרוצה להיות בקשר עם מה שקורה אבל בלי להישאב.
לא מוכן לאפשר להישאבות לתוך הזדהות בלתי נגמרת שאמא שלי מצפה לה לקרות.
רוצה לשים שם גבול מאוד ברור.
מצד שני החלק הזה גם לא מסכים לא להתקשר, לא להתעניין מה קורה.
הקושי של החלק הזה:
א. מיליון שאלות: אין לא מושג מה נורמטיבי, והוא לא יודע לעבוד על מושגים שלא נשענים על "אמור" ועל נכון-לא נכון. הוא לא יודע: מתי ליזום טלפון? מתי לחכות שיעדכנו? (אלה שאלות לא טכניות, כי ההתנהגות שלי כאן תעביר מסר) ועוד ועוד שאלות כאלה.
ב. מיליון שאלות על העמדה הנפשית הנכונה: כבר הרבה זמן כל שיחה שלי עם אמא שלי מלווה בשדר סמוי שהוא בקושי סמוי, גם אם לא מילולי, של שימת גבולות. מאוד מאוד ברור בהתנהלות של השיחה שאני כל הזמן שמה גבולות: לנושאים שעולים (נעים לי מתאים לי או לא) לאיך שמדברים (האזנה לנימה האבסולוטית של אמא שלי על כל נושא, כולל מזג האוויר ונסיעה לחו"ל, או שמים גבול ע"י תזכורת שיש עוד זוויות הסתכלות. או ע"י שאלה ישירה: אז לך זה היה נורא מלחיץ?? נגיד, כשהיא מסבירה שאובייקטיבית זה מלחיץ לגמרי) וכו' וכו', שלא לדבר על גבולות שאני כבר פחות צריכה לשים אותם כמו גבולות לרגשי אשמה.
כשאני מתקשרת ורוצה בכנות לתמוך, תוך שמירה שלי עלי, והתמיכה העיקרית שהיא רוצה כרגע זה הזדהות מוחלטת איתה, באיזה טון אני בוחרת לנהל את השיחה?? בטון ששומר עלי ואז מן הסתם השיחה תהיה קונקרטית, מוקפדת, עם הצעות קונקרטיות לעזרה, שזה לא מה שהיא מחפשת, כרגע, בצורה שברור ששתינו שמות לב מה קורה?? או בטון רך יותר, שמאפשר לה לנהל את הדברים כמו שהיא רוצה, כלומר - לנהל?? את עולמי הרגשי והתיחסותי למה שקורה בין שתינו??
האם מותר לי עד הסוף להיות ורד החדשה, זו שאי אפשר "לטפס" עליה, גם אם המחיר הוא שיחה שהרבה פחות נעימה לה?? או שלא??
ג. איך אני רואה את אמא שלי? מישהי שהתעללה בי ואני עכשיו בתהליך בירור של ההתעללות הזאת, ועכשיו קורה לה משהו אז אני מתגייסת למה שאפשר? או אישה סובלת, וכרגע אני מניחה לרגע בצד את מה שהיה??
היא הרי מרגישה לגמרי לגמרי את האנרגיות של השיחה.

והפחד הוא עצום. והמתח בין פחד מלפספס את חלון ההזדמנויות הקצר שבינתיים הרופאים לא ממהרים לעשות התערבות ואולי עוד הכל ייגמר בלי דרמות, ואולי התגייסות רגשית שלי אליה תעזור (על חשבוני.........) מול חוסר ההסכמה לוותר על חיי פעם אחרי פעם.
מול כעס שאת הפניית התוקפנות כלפי כל פעם שאני מנסה להתרחק ממנה, מחליפה עכשיו הפניית רגשות שליליים פנימה למקום של מחלות.

כעס למה כל כך קל לי להסכים עם אבא שלי (כי אני באמת חושבת ככה, אני מאמינה שלמחלות יש בסיס רגשי) שאולי יש קשר בין הקשר בינינו ומצבה הרפואי (אפילו מאחותי שהיא הכי לא שיפוטית בעולם שמעתי כבר לפני כמה חודשים איזו גרסה של התיאוריה הזאת..)
למה כשאני מסבירה לאמא שלי שמצב הקשר בינינו היום מפריע לי למצוא אהבה, אני מרגישה כאילו משהו בה סותם את מערכת הקולטנים, הסנסורים, שלי, שהיא כל כך פתוחה ורגישה ופיזית לא ישנה לילות בגלל בדידות, משהו בה סותם אותם ככה שאין צורך באף אחד אחר, כי משהו בה ממלא את כל החלל. "ממלא כל עלמין" (זה מושג בקבלה, על השם שממלא את כל העולמות... בהוויה, בנוכחות שלו. ככה היא ממלאת את כולי, באהבה שלה, בסוג הקשר שהיא יוצרת, לא משאירה צינור הזנה שנשאר פתוח לעולם. מבקש. בטח שהיא צדקה כל השנים, באמירות שלה: "את לא באמת צריכה אף אחד" - בתרגום לעברית: את לא זקוקה לגבר, לחברה קרובה, לאהבה, מספיק לך את עצמך, בתוך השיריון שלך. היא סתמה אותי בתוך מערכת נאמנויות אליה שלא השאירו מקום לקולטנים הרגישים האלה לבקש את מה שהם זקוקים לו.
כמה הזעתי בסדנאות, שלימדו לעבוד בצורה לא עדינה, אבל לפחות לימדו, לפתוח את המקומות האלה...
כמה הם פגיעים וחשופים עכשיו...
כמה הדבר האחרון בעולם שהם זקוקים לו הוא מפגש איתה.... ........)

וואלה, שכחתי כבר את תחילת המשפט. למה כשאני מסבירה לה את זה, נראה לי הגיוני שזאת עבודה שאני צריכה לעשות עם עצמי, במקרה הנדיר שהיא מסכימה להבין על מה אני מדברת בכלל (ויכולת ההבנה שלה גבוהה מאוד, ויכולת ההסכמה להבין נשארה בגיל שלוש בערך...)

אני אשמח מאוד מאוד לכל תובנה שהיא. לכל דרך להתבונן במצב.
גם עצות יתקבלו בברכה.

אני שואלת את עצמי, שבת שלמה, איך מתנהגת נסיכה כשאמא שלה חולה.
מתמסרת כל כולה באהבה רבה לטיפול בה? כי לנסיכה יש הרי אמא אוהבת?
או חיה את חייה כשהיא לא עם אמא שלה, ורק כשהיא שם, מעניקה טיפול מסור ככל יכולתה?
או אולי אחרת?

קשה לי לתאר עד כמה יש חלקים טובים באמא שלי.
אבל אני מרגישה שכרגע, כדי לעבור את מה שנכון לי לעבור, נכון לי להתמקד ברע כדי להבין אותו אחת ולתמיד.
רק אחר כך אני אוכל לעשות ברגש אינטגרציה, תמונה שלמה.
בלי לכעוס עליה ולשפוט אותה, שום השלמה לא תהיה אמיתית.
ואמא שלי לא משאירה לי זמן.
לחוץ לה.

הרבה יותר קל היה לי (קשה נורא, אבל קל) אם הייתי יודעת שיספיק להתקשר ולשאול אם היא רוצה שאבוא איתה לחוות דעת שנייה, אם במקרה זה מסתדר לי ביום ואני לא חייבת להיות בעבודה (בהחלט ייתכן שיסתדר).
להציע עזרה קונקרטית. (כמו שאני מכירה אותה היא לגמרי לבד בכל ביקורי הרופאים הללו. כשאצל אבא שלי היה משהו רציני, היא הלכה איתו לחלק מהבדיקות. קשה לי לדמיין שזה קורה להיפך, אלא אם כן מדובר באשפוז ואז וודאי שהוא יהיה. אני בטוחה שהיא מאוד לבד. וגם לא מדמיינת אופציה אחרת).
להציע לבוא איתה זה מקום של אישה בוגרת. אינטלגנטית. לא שזה בא לי, לא שזה מה שתכננתי לחודש הקרוב, אבל ניחא. ההזדהות הרגשית שהיא מבקשת ומעבירה מסר רעיל סמוי מן הסמוי, דק מן הדק - זה הקשה. לי.

אוף, כמה שגיאות כתיב, ולא במקום לו, ולי במקום לה... למרות שניסיתי לעבור על הכל לפני שאני שולחת...

כמו אחרי לידה, שהחלב של ההנקה מוחק את מה שנשאר מהתאים במוח...

היום הלכתי לפתח תמונות שלי ושל הבת שלי- לגן לכבוד יום המשפחה. פתאום ראיתי שבאותו דיסקונקי יש תמונות מהחתונה..
בדרך כשחיכיתי שיפתחו לי את התמונות נכנסתי למקום עבודתי שנמצא ממש ליד הפוטו לקשקש קצת עם חברה מהעבודה
אז כבר אמרתי לה- תראי איזה קטע יש פה תמונות מהחתונה- ואז פתחנו את התיקיה
והיא אמרה- ואו איזה תמונות, ואו איך רואים שהוא ממש אוהב אותך, ואו איזה מבט של הערצה
ואו איזה מרשים הוא ואו מה הגובה שלו?
הקיצר הסתכלתי בתמונות, ןבחיבור שהיה לנו, במבטים שלנו.. באמת זה היה היום המרגש ביותר בחיי. כמה תקווה ואהבה ושמחה והתרגשות
והרגשות פרצו ממני כשראיתי את זה. אני עדיין אוהבת אותו ואני לא יכולה לשקר לעצמי
כשחזרתי הביתה הייתי מאוד נסערת ומבולבלת
ממש הרגשתי את אותה האהבה שהיתה לנו, ואז התחלתי לשכנע את עצמי למה אני לא צריכה לאהוב אותו ושהוא בכלל לא אדם נחמד. וכל הזמן ניסיתי לשכנע.. ואז אמרתי לעצמי למה אני משכנעת את עצמי אם אני עדיין אוהבת אותו?
ואז הייתי צריכה לשחזר את אותו לילה שאיים לפגוע בי, ושכל הלילה לא עצמתי עין כי פחדתי שיתקוף אותי, ונזכרתי איך כל הלילה התפללתי והחזקתי את הבטן ההריונית שלי, והתפללתי שלא יעשה לי כלום, ופחדתי שירדו לי המים מרוב הפחד כי רעדתי כל הלילה, ופחדתי בגלל שיש לי בעיה בלב, ואסור היה שיקרה לי כלום בזמן ההריון...
הקיצר היתי צריכה להזכיר לעצמי את זה
ואז גם אמרתי לעצמי- הרי היתה לו נפילה כלכלית מאוד גדולה ואני יודעת שזה לא תירוץ אבל באמת משהו שאני לא יכולה לפרט כאן יותר מדי אבל משהו מאוד קיצוני שלא חווים בדר"כ
ובכל זאת- זו לא סיבה
ובמיוחד כשהייתי אח"כ שואלת אותו למה הוא עשה לי את זה- והוא היה נותן לי תירוץ מטופש של אמרתי לו משהו שעיצבן אותו...
הקיצר לא היתה לו סיבה אפילו- ואז מתי יתפרץ עלי שוב\?
ואני זוכרת שאחרי הלידה הבטחתי לעצמי שאני לא עושה איתו עוד ילד
עוד לא ידעתי שאעזוב אותו, אבל החלטתי לא לעבור עוד הריון איתו
וזה מאוד כאב לי כי הרגשתי שאני חונקת את הרצון שלי. הרי אני רוצה עוד ילד- אבל אני סוגרת את הילודה כי אני לא סומכת עליו. כי אני מפחדת להיות חלשה לידו. ואז חשבתי- אם אני מפחדת להיות חלשה לידו למה אני איתו בכלל?
בכל מקרה- בלי קשר לכל הסיפור המבולבל הזה היתה אצלי היום פקידת סעד - נראה לי שעבר בסדר

ואולי לא יהיה לי עוד הריון נוסף.. אולי לא אכיר מישהו בשנים הקרובות..
אבל לפחות לא סגרתי את הרצון שלי- לפחות פתחתי צוהר לתקווה חדשה
איתו הרגשתי שאם אני נשארת שם אני מנסה לטייח ולתקן משהו רקוב מהשורש, ושתמיד יהיה כל הזמן מאבק על לתקן את הקילקול הזה, ושגם תמיד יהיה החשש שכאוס כזה עוד יחזור או אף יתגבר.. וכבר נשבר לי
צר לי שנשבר לי לא שפחתך או אמך הולכת ממך הולכת ממך
ככה הרגשתי
הרגשתי שאם אני ממשיכה איתו זה יהיה במקרה הטוב- ללכת לטיפול שוב ושוב ועוד תקווה ועוד אכזבה ושוב משלימים ושוב הוא מתבלגן לי
או במקרה הרע- שהןא לא רוצה יותר טיפול וממשיך ככה כמו שהוא, ושאני צריכה להתפלל שהכל יהיה בסדר, ולשמור על המצב ועליו שלא ישתגע לי- כי אם משהו מתחרבש אני אחטוף על הראש - זה ברור
והוא לא יתן דין וחשבון על המעשים שלו- לא העבר לא בהווה ולא בעתיד
כל הזמן אני הייתי צריכה "לשמור" שהכל יהיה בסדר. אפילו היתי מתפללת שהכל יהיה בסדר, שהוא יהיה במצב רוח טוב, שדברים תמיד יסתדרו
כל הזמן להיות על המשמר
אם הוא לא במצב רוח טוב, או משהו לא תקין קורה- מי חוטף על הראש?
האישה המוכה- שלא דאגה מספיק או לא סידרה שהכל יהיה מושלם - כמו שצריך
לא מילאה את תפקידה נאמנה