סימני התעללות בזוגיות

ואתן יודעות מה? אפילו אם באמת היה עושה שינוי- הכאב והעלבון והפחד שאני עברתי - הוא כל כך חזק
שאני לא אוכל לסלוח לו- אפילו אם יעשה שינוי
כי אני עדיין לא הבראתי מהטראומה הזאת. אני צריכה מזור לנפש שלי
אני צריכה זמן להרפא, לנשום, להבין מה עברתי
אם באמת הוא יעבור שינוי ובאמת נועדנו אחד לשני (מה שלא נראה לי שנכון) זה יוכל לקרות רק אחרי שנתגרש ושיעברו שנים, ואז אולי אולי
אבל בטח כבר אז אהיה במקום אחר בריא יותר ויציב יותר וכבר בטח לא יהיו לי יותר רגשות כלפיו

סוזן, יקרה, בהרגשה שלי (שלי, רק שלי... קחי רק מה שמתאים...) הלב שלך זקוק לאישור.
הוא זקוק לאישור - שמה שהרגשת - אכן היה קיים.
כמו שהוא זקוק לאישור שהפחד מפניו היה אמיתי,
שרגעי האימה בהיריון היו אמיתיים,
שתחושת המחנק והכלא שאסור לך לבטא את עצמך ואת צריכה לחנוק את עצמך למענו היתה אמיתית,
כמו שהוא זקוק לאישור שהתחושה של תמהיל לא ברור של קצת כלא והרבה טוב היתה מאוד מבלבלת,
זו לא את שלא ידעת, לא הבנת, התמהיל ההוא היה באמת באמת באמת נורא מבלבל.
ככה בעיני (תזכרי, בעיני... זה רק העיניים שלי) הלב זקוק לאישור שהיה שם חיבור עמוק ואמיתי. שהיו שם מבטים שסיפרו משהו.
אני מאמינה שככל שתספרי ותרשי לעצמך לספר גם את החלק של החיבור. גם את החלק של מה משך אותך אליו, מה משך אותו אלייך, איך הכרתם, מתי התהדק הקשר, מה הרגשת, מה נדמה היה לך שהוא מרגיש, מה היה טוב לך איתו - ככה תהיי יותר ויותר שלמה. על כל החלקים של סיפור החיים שלך.

תראי, כל אחד רואה את זה אחרת.
אני מאמינה ללב שלך, שהוא זקוק שיסבירו לו ושיספרו לו את הסיפור של עצמו בשפה שונה מזו שהשכל זקוק לה.
הרבה פעמים כתבת פה כל תחושה של בלבול בראש ובלב.
אבל בתחושה שלי הראש שלך מבין מצויין. עד הסוף ולגמרי.
רק שהראש מבין בשפה של ראש ואף אחד עוד לא סיפר ללב בשפה של לב.
הראש מבין תבניות: כשיש פער בין התנהגויות שונות, בין אהבה ובין הפחדה, פגיעה, ועוד ועוד, מילה כמו "תעתוע", מילה כמו "דפוס קלאסי של מתעלל", מלים כאלה מאוד מאוד מאוד עוזרות לראש להכניס את כל שפע המידע המגוון והסותר את עצמו לתוך תבנית אחת שמסבירה לו.

לעומת זאת, בהבנה הפרטית שלי, לפעמים הלב לא מתקשר את השפה הזאת בכלל:
מה זאת אומרת תעתוע? אז מה שהרגשתי היה מדומיין ולא אמיתי? נדמה היה לי שאהבו אותי, אבל לא אהבו אותי בכלל??
ללב, הסבר בשפה שהיא לא השפה שלו עלול לשדר חוסר אמון בתחושות הכי בסיסיות שלו.

אני מאמינה מאוד שאם תספרי את הסיפור של החיבור ביניכם,
תוכלי להקשיב ללב ולעצמך ולשמוע את מה שחיבר.
ולפעמים מתוך התהליך הזה עולות הבנות חדשות. על מי הוא ומי את.

ואני רק מבקשת את סליחתך שלפעמים הראש שלי והלב שלי במקום מאוד מאוד אחר....

קראתי רק את הראשון שכתבת, רואה עכשיו שכתבת עוד...

חייבת לציין שבאותו ליל האימה כשהייתי בהריון היה לו מבט בלי חמלה בכלל- היה לו מבט מפחיד של מטורף ורוצח
חייבת גם לציין שברגעים היפים שלנו- שראיתי אותם עכשיו בתמונות של החתונה- אבל היו המון רגעים כאלו- היה כל כך הרבה רוך ועדינות בקשר שלנו. ממש הרגשתי שהוא אדם נעים ועדין - הייתי בטוחה שאני האישה המאושרת ביותר כי מצאתי את האדם הכי נכון לי והכי טוב בעולם
לא רק באותו לילה היה לו מבט מפחיד- גם 3 חודשים לאחר החתונה שלנו התחיל להתנהג אלי באופן נוראי במשך חודש שלם!!! צרח עלי לגבי האוכל- זה היה כזה מוזר ולא צפוי... לא הבנתי מה קרה לאדם שהתחתנתי איתו.. לא הבנתי מי זו הדמות הזאת שנראית כמו בעלי ואבל זה לא הוא..
אחרי חודש זה "עבר" לו והוא חזר להתנהג כרגיל, ולא נתן יותר מדי דין וחשבון על התנהגותו.. מדי פעם היה משחרר כזה סלחה קטנה באוויר, ותירץ את זה בלחץ שהיה לו בעבודה.
אני החלטתי להמשיך להיות איתו ולוותר לו על זה כי חשבתי שזה חד פעמי ולא יחזור עליו וכמו וגם ידעתי שהיה לו עבר של ילדות מתוסבכת.. הקיצר הסברתי לו שאני לא אקבל שוב התנהגות כזו והיה נראה שהוא הבין. וגם כבר חשבתי שאת הנורא מכל עברתי איתו כבר.. אבל הסתבר שאת הנורא מכל עוד לא ראיתי עד להריון...

היו לנו כל כך הרבה דברים במשותף, והיה לנו את הדיבור שהוא רק שלנו ואת הצחוקים שהם רק שלנו
היתה לנו ממש שפה משלנו ורצונות שבנינו ביחד ותקוות ביחד וחלומות ביחד
כל כך היה נעים ביחד
כל כך היה כיף לי להיות איתו וחשבתי שאני האישה מאושרת ביותר בעולם
יחד עם כל הבלבול הזה ובקרב על המשמורת אני גם צריכה להתאבל על הקשר הזה, וגם להתגבר על הבלבול הזה, וגם להתחיל להחיות את חיי בתור פרודה, ולחזור לגור עם אמא, ולהתחיל עבודה חדשה שאני ממש ממש "אובר קאוליפייד" בשבילה- אבל מבחירה אני לוקחת את זה כי זה קרוב הביתה ונעים וקל וראש קטן כי אין לי את הכוחות הנפשיים להתחיל עבודה רצינית של "גדולים" עם לחצים והתגברות על מכשולים- אלא לקחת עבודה של "ילדים" בשכר מינימום אבל עבודה נעימה וחמודה שמנעימה את זמני- לפחות שם אני נחה..
הקיצר גם מעבר של בית שעברתי לעיר שונה (אבל קרובה) מאיפה שגרתי עם בעלי ואני רחוקה קצת מחברות ואין לי רכב.. והכל אוטובוסים לכל מקום
ואיך אנ ייכולה לעכל את הכל?
כל כך מבובל.. ועושה צעד צעד קטן גדול לאישה הקטנה גדולה
ועוד לא מעכלת מה אני עוברת ולאן פני מועדות
וקצת רואה את הקמטוטים הקטנים ליד העיניים - ומבינה שאני כבר לא ילדה, ואני כבר אמא , ואני פרודה ואני בהלכי גרושים כי עשיתי בחירות לא נכונות בחיים ושאני צריכה להתחיל מחדש
והכל מתפרק ונבנה שוב

מבינה. מבינה מבינה מבינה מבינה מבינה.
שולחת לך חיבוק גדול. ענקי.
כשיהיה לך כוח, אולי תנסי לתאר במה באו לידי ביטוי הרוך והעדינות שלו. שכל כך דיברו אלייך.
בהרגשה שלי זה נדמה לי חשוב.

פתאום חשבתי שוואלה- נפגעתי אפילו מבחינה מקצועית בגלל כל הסיפור הזה
ממש אין לי את הכוחות לעבוד ברצינות בעבודה שתואמת את הכישורים שלי- אני עובדת בעבודה שהיא נורא כיפית וחמודה, אבל לא הייתי עובדת בעבודה כזו אם הייתי במצב "תקין".
אני מרגישה שזה בגלל שאני אחרי טראומה, אז אני עושה לעצמי כל מיני הנחות עד שאבריא

לא יכולה להגיד לך כמה טוב שאת עושה לעצמך את ההנחות האלה.
בעיני, יש מחיר נורא גבוה ללהמשיך הכל כרגיל. בתיפקוד גבוה.
אז העיבוד מגיע רק בשלב מאוד מאוחר. לפעמים אחרי שנים.

הי סוזן, שמחתי לשמוע שהביקור של פקידת הסעד עבר בסדר:) בהצלחה רבה:)
גם לי עוברות מחשבות בראש ובחילה מהתחושה שהאמנתי שהוא אהב אותי פעם והתברר שמאוד לא. מידי פעם גם תוקפת אותי תחושת מחנק כשאני נזכרת בסיוט שהיה, או כשאת כותבת פה דברים מזכירים לי דברים שקרו לי...
זה לא קל ואני בעיקר איבדתי אמון בעצמי שאני יכולה להבחין בין טוב לרע, וביכולת שלי לזהות סכנה מראש... התעתוע הזה- אני תוהה למה דווקא אני? האם ה"פרס" על היותי תמימה הוא ליפול קורבן?
לא יודעת... הרבה סימני שאלה בראש שלי...
אני גם חושבת שטוב שלקחת עבודה נחמדה ושאת נותנת לעצמך זמן להחלים:)

הי אמא קטנה- בדיוק כמוך אני מרגישה- את האכזבה מעצמי, מהבחירות שלי, מחוסר היכולת שלי להבדיל בין אדם טוב לאדם רע...\
גם אני ככה מרגישה- שעל היותי נחמדה טובת לב ונותנת צ'אנס- קיבלתי אדם שניצל את כל זה
אולי זה שיעור עבורנו לעבור בגרות כלשהי, בשלות לזוגיות אמיתית
התמימות הזו אולי היתה יותר מדי... והיינו צריכות ללמוד בשביל לאזן את זה

אמא קטנה- הוא עדיין מנסה לשכנע אותך לחזור אליו? יש לך עדיין רגשות אליו?

כל כך הייתי בטוחה שמאתי את הזוגיות שלי- פתאום אני קולטת איך הכל מתנפץ לי
היתי בטוחה שהוא הבחור בשבילי, וכל כך שמחתי בזוגיות הזאת, גם כשנכנסתי להריון מאוד שמחתי- וזה קרה אחרי מספר חודשים שניסינו- וכל חודש היתי מתפללת שזה כבר יקרה
ובאמת חשבתי שאנחנו משפחה..
ובתחילת ההריון עוד פינטזתי מתי אני אכנס שוב להריון.. תכננתי 3 ילדים..
חשבתי באמת ובתמים שאנחנו זוג, שאנחנו משפחה
ועדיין אני יכולה לעשות אחורה פנה ולחזור אליו
אבל יש סיבה למה עזבתי אותו- ולא עזבתי מיד כשהיה רע
חיכיתי וחשבתי וניסיתי עד שנשברתי
חבל
ומוזר שעוד יש רגשות כל כך חזקים
והמון זכרונות מהתקופות היפות- המון זכרונות

יחד עם זאת וכל הזכרונות היפים- הוא פירק אותי לרסיסים
הייתי שבר כלי
ורק עכשיו אחרי 4 חודשים של מרגוע אצל אמא אני יכולה להגיד שאני מעט מעט מתחילה להחלים

זה ברור שיש זכרונות, הרי היתה סיבה שבגללה התחתנתם... אבל- אצלי הם הולכים ונמוגים או כאילו, משוייכים לדמות אחרת, שמבחינתי כבר לא קיימת... אני מרגישה כאב, בחילה ומחנק על מה שקרה והחלום שנשבר, חלום על משפחה מאושרת וזוגיות טובה אבל- כשאני נזכרת ברגעים ספציפיים, סיוטיים שעברתי איתו- ה"כיף" וה"טוב" שהיו לנו ביחד, כאילו כבר, בהרגשה שלי לא שייכים לו... (ככה זה אצלי). אני בעיקר מרגישה כעס, מרגישה ש"רימו" אותי... והתחושה הזו לא נותנת לי בינתיים להרגיש משהו אחר.

סוזן, מגיע לך מישהו טוב, ואני רוצה לקוות שיש כאלה, ושגם תמצאי אדם טוב שיהיה ראוי בשבילך! מה שקיבלנו זה שיעור קשה אבל כנראה שהיינו צריכות לעבור אותו:(

אני יודעת.. תודה
כשעזבתי אותו הרגשתי שאפילו אם לא יהיה לי אף אחד- זה עדיף לי מאשר הגיהנום הזה איתו
אבל פתאום לאחרונה צפים כל מיני רגשות
גם זה יעבור

סוזן ואמא קטנה,
ברור שלא יכולתן לצפות שיתעללו בכן. אנחנו לא מתוכנתות לצפות ואפילו לזהות סיטואציות כאלה, בטח לא כשהן כל כך מבלבלות. זה נורא להיות חשדנית ופרנואידית ולצפות מכל אחד את הרע ביותר. נשים נורמליות מצפות להתנהגות נורמלית מבני זוג ובכלל. זה שעזבתן כשהבנתן שהסיטואציה לא נורמלית, למרות כל הרגעים ה"יפים", זה מראה שאתן בריאות בנפשכן, צלולות וגיבורות.

פתאום חשבתי שוואלה- נפגעתי אפילו מבחינה מקצועית בגלל כל הסיפור הזה

סוזן, גם אני נפגעתי מקצועית בתחילה. אבל היום אני במקום מקצועי מעולה. זה לקח זמן, אבל חזרתי למקום טוב יותר מזה שהייתי בו.

ולשתיכן אני ממליצה--לפרט סיטואציה רעה באופן מדויק. זה מאוד עוזר להמחיש את הסיבות שלכן לעזיבה ולמגר את הגעגועים. למשל, סוזן, מה קרה באותו לילה נורא כשהיית בהריון? (כמובן, אם את רוצה לספר).
כמה דברים שסיפרתי פה ובדף נוסף עזרו לי אפילו שעברו כבר כמה שנים טובות מאז הפרידה.

בשמת, אם את יכולה, אבל רק אם את יכולה, אני אשמח לשמוע. את דעתך.
לא רוצה לקחת ממך או לבקש כוחות או זמן או פניות שאולי לא בכל רגע נתון יש לך, לתת.

במסגרת הניסיונות שלי לעזור לעצמי, לא ליפול לבור בלי סולם ובלי נקודות אחיזה לטפס ממנו החוצה,
קבעתי לעוד שבוע שיחה עם רב, שבעבר מאוד עזר לי, בנושאים האלה.
אני לא יודעת מה אשמע.
אני מנחשת, כמו שאני מכירה את צורת החשיבה, שהוא יגיד שיש לי מחוייבות מסויימת לעזרה קונקרטית אם דברים יגיעו למצבים של אישפוז וכו', וגם המחוייבות הזו היא מוגבלת, לא משהו שמעבר ליכולתי וכוחותי, אני משערת שהוא יגיד שאין לי שום מחוייבות לעולם הרגשי של אמא שלי ולמה שהיא רוצה לקבל ממני ולספק צרכים שלה דרכי, בטח שעדיף שלא להגיב בגסות (מה שממילא בדרך כלל לא קורה) אבל שאין לי תפקיד לרצות אותה. ולגבי השאלה האם אני חייבת להתקשר כל כמה זמן ולברר מה שלומה אני משערת שהתשובה תהיה שזה גבולי, שבמצב שהכל טוב וודאי זה הרצוי והייתי עושה את זה ממילא, אבל במצב הנוכחי בינינו, במיוחד שפרקטית אם חלילה יקרה משהו זה לא שאין אדם אחר (אבא שלי, בני משפחה אחרים) שידע ויוכל להגיד לי, לא על זה צריכים להתמקד יסורי המצפון שלי.
אני משערת שייקח לו זמן להבין שאני באמת צריכה שיסבירו לי שמותר לי לחשוב מחשבות רעות על אמא שלי וללכת לטיפול כדי לחשוב אותן בצורה מרוכזת גם אם כרגע היא במצב פיזי מדאיג. וכל ההתייחסות המוכרת לי מהבית אל אדם במצב של דאגה לבריאותו כאילו לא יכול להיות שהוא פוגע או פגע בעבר כי הוא עכשיו מסכן וחולה תיראה לו מגוחכת מידי להתייחסות רצינית.
על אף שקשה לי במקום שאין הכלה מלאה ועדינה של הרגשות שלי, ושל ההצפות שבהן הם מגיעים, במקרה הזה זה מאוד שווה את המחיר של לקבל ניתוח מדוייק שכלי ומוסרי שמעניק עוגן, שאיתו אני יכולה אחר כך לעשות את העבודה עם אנשים אחרים או עם עצמי, בקצב אחר וביותר הכלה והקשבה לכל הקולות הסותרים.

אחת הסיבות העיקריות שהרמתי טלפון והתקשרתי וביקשתי את השיחה הזאת, היא ההרגשה שהלכות כיבוד הורים הן הלכות מאוד טיפוליות בשבילי.
אלה הלכות שההגדרה הבסיסית שלהן היא עזרה פיזית להורה שנמצא במצב סיעודי. זה הכל. לא דרישה לרצות, להשביע את רצון ההורים, "לעשות להם נחת". על אף שלמדתי את הבסיס הזה בבית ספר יסודי ובתיכון, ואני מאלה שגם זוכרות, ויודעות לצטט, לא הייתי מסוגלת לתרגם את הידע הזה לעוגן מוסרי עבור עצמי בלי שמישהו שבעיני נתפס כסמכות מספקת יעשה את זה בשבילי.
לא יכולתי - נקודה.
זה מצחיק - כי באופי שלי אני אדם נורא לא הלכתי, מוקד העניין שלי בחיים הוא לא הלכה.
בחסידות, תורות של רבי נחמן, הרב קוק - ישנם רעיונות, שחלק מהם מהדהדים מאוד חזק לדברים שאני שומעת גם כאן. זה מעניין אותי. לזה אני יכולה להקשיב לאורך זמן. הלכות - בדרך כלל אני רוצה רק לדעת שורה תחתונה מה לעשות, ואם יש משהו שקשה לי ולא בהרגלים שלי - אז לדחות את היישום לזמן שנוח לי, שאני רגועה עם עצמי, שדברים באים לא ממקום של אשמה והתייסרות עצמית, ולעשות יישום חלקי, בקצב שלי, מתוך גישה שאני רואה את עצמי שייכת לגמרי לדרך אבל היישום תמיד מותר לו להיות הדרגתי.
אבל יש הלכות שבעיני הן תפיסת עולם, מחשבה. וחלק מהן גם טיפוליות בשבילי...
(מי שלימד אותי הלכות כיבוד הורים בבית ספר ולימד את הידע, התעלם לגמרי מהמשמעות שלו והעביר את המסר ההפוך... במקרה הבנתי מספיק טוב בעצמי את הגרעין הפנימי, אבל זה לא היה יכול להיות מספיק חזק בלי עוגן מבחוץ...)

נדמה לי שאם יהיה לי עוגן כלשהו מבחוץ, עוגן מוסרי, מן נקודה ארכימדית כזאת, יתר העבודה תהיה הרבה הרבה יותר קלה. כשאני אהיה משוכנעת בצדקת דרכי.
בגלל זה חשוב לי מאוד להגיע לשיחה הזאת מוכנה.
אני מרגישה שאדם שומע לפעמים את מה שיש לו כלי לשמוע.
והכלי הוא המערכת הרגשית.
ובטח ובטח בשאלת רב מהסוג הזה, כשהתשובה תלוייה מאוד באיך שהאדם מגדיר את המציאות שלו.
(באופן כללי בעולם הפנימי שלי שאלת רב היא שאלה שיש לי בה המון אחריות את מי אני בוחרת לשאול, ועד כמה אני מסוגלת להיות אמיתית ולהיפתח ולתאר את המציאות שלי, עד כמה אני זקוקה לעזרה כדי להגדיר את המציאות ועד כמה אני יכולה לתאר אותה בעצמי, ואחרי כל זה, להיות פתוחה לתשובה שאשמע, בידיעה שגם הרב הוא אדם מאוד מוגבל וסופי וגם אני, אבל זה הכלי שלי עכשיו לברר לעצמי מציאות מסויימת...
ת' כלס זה הדבר היחיד עד כה שעבד והצליח להוריד ממני רגשי אשמה של שנים, כי מטפל לא נתפס בעיני כסמכות לעולם ערכים, גם אם הוא אדם שנתפס בעיני דתי, תורני, ירא שמיים, כל המלים שבעולם... וגם רעיונות יפים של מחשבת ישראל לא עשו את העבודה...)

אני מקווה מאוד מאוד להגיע לשיחה הזאת עם כוח. היא לא קלה, וחשובה לי.

ונדמה לי שהשאלה היא האם אני חייבת להיות חלק מהעולם של אמא שלי, או שאני יכולה שהיא תהיה חלק מהעולם שלי. חלק שלפעמים שייך לעבר, לפעמים דורש תשומת לב או תחזוקה בהווה, אבל רק חלק. לגמרי רק חלק. משלי. מי בעל הבית על העולם שלי.
ושהדי במרומים שעל אף שאני מעריכה את עצמי די אינטלגנטית, קשה לי להשתחרר מההסתכלות על השאלה הזאת כעל שאלה מוסרית. האם מותר לי לפגוע באדם אחר בהסתכלות שלי עליו.
(תיקון מתבקש: האם מותר לי לנשום את חיי בדרך שנכון לי בדקה הקרובה להסתכל עליהם גם אם מישהו אחר מתעקש להסתובב באזור המבטים שלי, להשתמש ברגישויות הטבעיות שהחיישנים שלו ניחנו בהן ולקרוא את המבטים שלי מבפנים כמו ברנטגן [עם טעויות לפעמים, כמו ברנטגן... לא מאמינה בבדיקות אובייקטיביות... שני רופאים מפענחים אותו רנטגן לא אותו דבר...], להתנהג בדרך שעדיין לא ברור איך גורמת לי להרגיש שזה לא פולשני [אולי הגיע הזמן לפענח את חויית חוסר הפולשנות הזאת?! אולי שם המפתח...?] ובסוף להיעלב באופן מוצדק וגם להיות חולה מזה או לפחות לספר לי שאני רוצה שהוא ימות [מעשה שהיה, לפני כארבע שנים, כשהתחלתי קצת להתרחק רגשית]).

די, לב שומע, כתבת מספיק להיום.

תודה קוראת

תודה:) סוזן, האם בעבודה סיפרת על המצב המשפחתי? איך קיבלו את זה?

כן עוד בראיון עבודה אמרתי שאני פרודה עם תינוקת
ומסתבר שהמנהלת שלי באותו מצב- הבן זוג שלה לשעבר גבר מתעלל!!!!!! וגם היא עם ילדה קטנה...וגרה עם אמא שלה
אז היו לנו הרבה שיחות בהתחלה על המצב הזה

כנראה שלא חסרים כאלה... לפחות הבינה אותך:)

לב שומע

תודה ענקית על תשומת הלב שהקדשת ועל ההבנה האמיתית שהפגנת. דווקא העדר האשליה שאת מבינה בדיוק מה הולך בחיים שלי מעידה על כך.

בנוגע לתגובה מול החלטה מראש - זה רעיון מקסים. באופן כללי אני בעד לקבוע לעצמי דרכי התמודדות דיפולטיות מראש. לכן, למשל, לא הייתי תורמת למישהו בהתרמה. ולמען האמת, יש די מעט מצבים בהם הייתי תורמת למישהו אקראי באוטובוס. גם כי לרוב אני משתמשת בויזה, גם כי כרגע אני עדיין חיילת בחובה ואותו מישהו יכול להרוויח יותר ממני אפילו באיסוף בקבוקים למחזור, וגם כי באופן כללי אני מטילה ספק בחיוביות של לתרום למי שמבקש בצורה כזו.

רק שאני לא בטוחה שאנחנו מגדירות תגובתיות באותה הצורה. לפחות לא בטוחה שההבנה האינטואיטיבית שלי של המונח זהה לשלך. מבחינתי תגובה זה כשאין לי אלגוריתם לפעולה. כשאין לי פתרון ידוע מראש, או תבנית קבועה. אני חושבת שאת התכוונת לזה שאני מגיבה לסיטואציה שמישהו אחר יצר, לעומת סיטואציה שיצרתי בעצמי. אני פחות נוטה להבדיל בין האחד לשני. בעיקר כי אני מאמינה שהסיטואציה מורכבת מכל מרכיביה, ואני אחד מהם. ואני נוטה לקחת אחראיות על הבחירות שלי. כולל הבחירה לגור אצל ההורים, ולכן קשה לי לחשוב על הסיטואציה בתור תגובתית.

בנוגע לאמא - הגיוני לבקש שאני לא התערב בין אחי לבין אימי. לא הגיוני למנוע ממני להביע דעה, לא הגיוני שאמא תתערב בקשר ביני לבין אחי. הרי זה לא שהם רבו ואני באתי והתערבתי באמצע - חיכיתי שהם יסיימו, התחלתי לדבר עם אחי, ואז אמא באה והתערבה. מבחינתי זה הבדל מהותי, כי אני עשיתי את שנראה לי סביר כדי לא להתערב בריב.

את כותבת כאן שאם תעברי לא יהיה לך כמעט קשר איתם - זה משפט חזק נורא שמזמין עוד הרבה לשמוע על החוסר קשר הזה.

לי זה דווקא בכלל לא נראה משפט חזק. זה משפט סתמי, לא מיוחד. אני חושבת שזה עניין של נורמות משפחתיות. נראה לי שלך קשר עם ההורים הוא נורמה וחריגה ממנו היא זו שיש להסביר. מבחינתי קשר קרוב ויומיומי עם אנשים בכלל זה לא נורמה. אני לא טיפוס חברותי במיוחד, ולעת עתה נראה שהאדם היחידי שאני מעוניינת לפגוש ולבלות בחברתו על בסיס יומי הוא בן זוגי. יש לי גם חברה וידיד, אשמח לדבר איתם. לא יוצא לנו לדבר לעיתים קרובות. זה לא משנה את העובדה שאנחנו חברים.
כך שמבחינתי די קשה למצוא על מה לספר. דוד שלי היה נפגש עם סבי וסבתי, הוריו, רק בחגים. כרגע נראה לי שאני לא אבוא לחגים, פשוט כי אני כבר די הרבה זמן לא משתתפת בחגים - אין לי מה לעשות שם. בשיחות של המבוגרים אין לי מה לעשות, ולשבת על המחשב אני יכולה גם בבית. אולי אם אחייה רחוק מהם ארצה לבוא לחגים - בהחלט אפשרי.

אגב, אני אומנם ניסיתי להפריד בין התגובה לעצותייך לבין התגובה שלי לדברייך, אך פה החיבור מתבקש - אני מזמינה אותך לעולם שלי. בעולם שלי להיפגש עם המשפחה רק בחגים זו הנורמה. היא לא דורשת הסבר. בעולם שלי חברים טובים יכולים לא להיפגש שנים, ואז להיפגש ולבלות ביחד יום ולהנות מאוד ממנו, ואז שוב לא לדבר כמה זמן. די הרבה זמן. זה עולם עם גישה שונה לקשרים חברתיים, חלקה נובעת מאופי, וחלקה מתרבות שנוצרה בארץ בה קנה המידה הוא אחר, ומסע של כמה ימים הוא פרק זמן הגיוני גם בהתחשב בתחבורה מודרנית כמו רכבות. כך שהמצב בו לא רואים שנים חברים הוא מצב הגיוני - פשוט כי לא כל שנה אפשר לצאת למסע בין אולי כמה שבועות לביקור.

טוב, חזרה לתגובה המושקעת שלך.

אני יכולה לנשופ וסך הכל מסתדרת.
למה החלטת שלשבת ליד אחי הקטן זו תגובה שברור מראש שתעצבן את אמא שלי? לי לא ברור, ואני הולכת לנסות מתישהו. הבעיה היא לשבת ולשתוק, לא להגיד כלום, וזה יהיה קשה. אבל אני אנסה.

מעניינת גם נקודת המבט שלך לגבי ערך. בעיקר כי אני אפילו לא חשבתי עליה. לי יש תחושת ערך (כמעט?) לא ניתנת לערעור, ונראה לי שתחושת הערך של אחי חזקה ומבוססת, ולא נתונה בסכנה כלשהי.
אולי אני משליכה עליו את החוויות שלי, אך נראה לי שהבעיה היא פשוטה - זה לא נעים כשתוקפים אותך, כשנוהגים כלפייך באלימות.

בעיניי אני בהחלט אדם בוגר. עוד ממש קצת אני אכנס לקבע, ואוכל לשכור דירה עם שותפים. זה יהפוך אותי לבוגרת בעינייך? אם אשכור דירה? ואם לא, אז זה באמת משנה כל כך? ואם אדם מבוגר נקלע לקשיים כלכליים ולא יול לכלכל את עצמו, זה הופך אותו ללא בוגר? לי יש תפיסת בגרות שכמעט בלתי תלויה במצב כלכלי.

מכיוון שהוא ביטא מאוד ברור את ההעדפות שלו

איפה? הוא לא ביטא את ההעדפות שלו למרות ששאלתי. שאלתי מה הוא רוצה שאעשה אם הוא רב עם אמא, והוא אמר שהוא לא רוצה לריב עם אמא, מה שלי נראה שאומר דבר מאוד פשוט - לא לענות לה כשהיא מאשימה אותו וכו', מה שמונע את הסלמת הסיטואציה. למנוע מראש את כל הסיטואציה. הוא לא אמר מה הוא רוצה שאעשה אם הוא רב עם אמא.

וגם, אני זוכרת שרשמת באיזה מקום משהו על תדירות גבוה, אבל אני לא זוכרת איפה.
אז התדירות היא לא גבוהה. אני נמצאת בבית יומיים בשבוע, וריבים כאלו הם לא דבר שקורה לעיתים קרובות. החיתוך של קבוצת הריבים הרציניים עם קבוצת הזמן שבו אני נמצאת בבית קטנה עוד יותר. ריב ברמה שבו אחי הקטן בוכה יקרה אולי פעם בחודש, אולי פחות. לפחות זו ההתרשמות שלי - לא עשיתי סטטיסטיקה.

לעשות דברים שישמחו אותו - קשה לי לחשוב על דברים כאלו. חוץ מלתת לו להשתמש במחשב החדש שאני מתכננת לקנות, או לעשות במקומו את עבודות הבית.

טוב, סיימתי את החלק הראשון של המגילה. אני עוברת לחלק השני.

קודם כל, אזהרת קיצוניות. אני נוטה להיות קיצונית בגישה שלי למשפחה. לא אציג את כל התפיסה שלי כאן, הצגתי חלק בדף רק תפילה אשא. אך בקצרה - אני מאמינה שמשפחה בוחרים. לדעתי השלב הבא בציוויליזציה האנושית יהיו שבטים שאנשים בוחרים בעצמם, לפי העדפותיהם. אולי כמו קוון ויקני.

ועוד אזהרה - זו לא עצה. זה תיאור של מה שהייתי עושה במקומך, ואנחנו נשים שונות מאוד.

קודם כל, האפשרות של להיכנע לאמא שלך זאת לא אפשרות מבחינתי. זה שקול לפגיעה עצמית, אולי אנורקסיה או חיתוך ורידים. או לבליעת רעל עם פעילות מושהית. בקיצור - עשיית פעולה שסותרת באופן מהותי את יצר ההישרדות שלי. ולכן זאת לא אפשרות. בכלל.

האפשרות השנייה, של התנ(ת)קות היא אפשרות אפשרית בהחלט.

האפשרות השלישית יכולה לעבוד בתנאי.

מה שאני הייתי עושה זה להתנתק לפרק זמן X כלשהו, או ליתר דיוק, להסכים לתקשורת אך ורק כל עוד היא מכבדת אותי, ולחתוך בצורה ברורה כל תקשורת לא מכבדת. אחרי X ניסיונות אולי הייתי מנתקת קשר כמעט בכלל.

בעצם, זה סוג של אפשרות שנייה.

אפשרות שלישית זה להמשיך עם מה שאת עושה, לתקשר אבל להעמיד גבולות ברורים סטופ! זה לא עובד אצלך! אני קוראת שוב את התיאור שלך ורואה שוב ושוב איך את לא מסוגלת כרגע להיות בשום קשר איתה בצורה שלא תבוא על חשבונך.

ומה שאמרת על נסיכה הזכיר לי סיפור מסויים. הוא בא בהקשר שונה לחלוטין, על סיפורים ככלי טיפולי בילדים נפגעי תקיפה מינית. אבל הזכיר לי אותך. שם, הנסיכה נחטפת על ידי גנבים שמכריחים אותה לרקוד את הריקוד האסור, שמרדים את האנשים, כדי שהם יוכלו לגנוב. עלם יפה תואר יוצא להציל אותה. רק שלסיפור יש שני סופים, אחד שמיועד לילדים שאביהם אנס אותם, ואחר למקרים בהם זה לא היה האב. באחד מהם כשהנסיכה מגיעה לארמון ההורים שמחים לקראתה, והיא כמובן מתחתנת עם העלם והם חיים יחד באושר ואושר. באחר המלך והמלכה מבקשים ממנה לרקוד את הריקוד האסור. היא מסרב, והולכת עם העלם לחיות בביתו, בחווה שבכפר. והם חיים שם ביחד באושר ואושר.

מה הייתה נסיכה עושה? זו לא שאלה שאני באמת יכולה לענות עליה. כי נסיכה הייתה מציבה גבולות בצורה הרבה יותר טובה ממך <בלי להעליב>. היה לה ברור שאף אחד לא יכול להתנהג עליה בחוסר כבוד - היא הרי נסיכה! ולנסיכה ברור לחלוטין ש מעניקה טיפול מסור ככל יכולתה_ לא כולל מתן רשות לנהוג כלפיה באלימות. ורוב הסובבים אותה גם הם לא יחשבו לנהוג כלפיה באלימות - כי הגבולות שלה ברורים וחזקים.

למשל, בשיחות, בהן את מתארת שימת גבולות סמויה, אני הייתי נוהגת בצורה גסה יותר. מבהירה מה הגבולות שלי, ואם היא עוברת מזהירה אולי פעם אחת, ואז מנתקת.

בנוגע למחלות ומצב נפשי - אני מאמינה בזה בצורה חלקית. ואני מאמינה שהדבר הטוב ביותר שתוכלי לעשות הוא ליישם הצבת גבולות בצורה הכי חזקה שאפשר. אני לא יודעת ממנה נובעת ההתנהגות של אמא שלך, אבל די ברור שהמצב הרגשי שלה פחות טוב משלך. האלים יותר פגוע מהקורבן. זה כמעט תמיד, אם לא תמיד, ככה. והשתלטנות ואלימות כלפייך <לי ברור לחלוטין שזו אלימות, ואני מתקשה להבין איך זה נראה לך בכלל לגיטימי. זה כמו שתתני לאמא שלך לתת לך סטירות כי זה ישפר את מצבה הנפשי ויעזור לה להחלים

> הם לא פתרון. הם לא יכולים להיות פתרון. פתרון יהיה ברור לגבי מה הפצע שההתנהגות הזו שלה מחפה עליו. והדרך היחידה שאני חושבת עליה שיכולה לעזור בכך זה למנוע ממנה את הפלסטר הזה. כך שלדעתי אם תכנעי לה זה יפגע בשתיכן.

בנוגע לעבודה עם עצמך - היא טועה וצודקת. הנסיכה הנ"ל לא הייתה נותנת לה למלא את כל עולמה. היא הייתה מתגוננת מאלימות בצורה אינסטינקטיבית, ולדעתי מזמן הייתה מנתקת עם אמך את הקשר. אבל זה פשוט כי אני מטילה על הנסיכה את ההתנהגות האידיאלית בעיניי.
אבל זה לא משנה את העובדה שההתנהגות של אמך אלימה

כמו אישה מוכה - יש סיבה שהיא נשארת, וכדאי לה לטפל בה, אבל זה לא אומר שהבעל המכה צודק במשהו. ובוודאי לא אומר שכדאי לה להישאר איתו.

את בטוחה ש להציע לבוא איתה זה מקום של אישה בוגרת. אינטלגנטית. ?
או שזו דעתך בתור השתקפות של הנורמות של אמך? אני מניחה שכבר הבנת מהודעתי מה היא לדעתי התנהגות של אישה בוגרת ואינטיליגנטית במצבך?

אגב, יכול בהחלט להיות שהנסיכה הייתה חוזרת לקשר אחר כך. אבל לא כשהיא פגיעה.

אחרי שתשקמי את עצמך, ומתי שהנוכחות של אמך באמת לא תפגע בך - אז יהיה מקום לקשר. לדעתי. ולא לפני כן. ואך ורק בתנאים שלך.

סוזן סוזן

מסכימה עם לב שומע לגבי היגיון מול רגש.

את הבנת הבנה שכלית, אך לא רגשית. ובשביל הבנה רגשית צריך לדבר בשפה של הלב <או לחכות. הזמן מרפא. אבל לדעתי עדיף לא לחכות, זה סתם כאב לב מיותר>. לקבל את האהבה שלך - אהבה אמיתית וכנה. לא לנסות להכחיש את האהבה הזו. התחושה שלי מהמילים שלך היא שאת מציבה את הידיעה שהוא אלים ומתעלל מול, נגד האהבה הזו. מנסה למחוק אותה באמצעות התמונה המחשבתית הזו, של המגורש-המתעלל. ולדעתי האסטרטגיה הנכונה היא בדיוק ההפך - להכיל את האהבה הזו, להקשיב לה, להקשיב בשקט בשקט, ומתוך כוונה מלאה. בלי לנסות לסתור אותה, אולי רק להגיד לעצמך, נכון, כל זה היה. לבכות על כך שאת נאלצת להיפרד מהאהבה/התאהבות הזו. באופן כללי, שינויים שבאים מתוך התנגדות יש להם סיכוי להיכשל, ושינויים שבאים מתוך קבלה עצמית יציבים יותר.

במקום להתנגד לאהבה, לקבל אותה, לקבל אותה בתור חלק ממך, להגיד לחלק שלך שאוהב עדיין שאת מבינה אותו, שחבל לך מאוד שאת לא יכולה לאפשר לו להיות עם אהובו. אולי לדבר איתו בשפה שלו - להגיד לו כמה את אוהבת את הבת שלך <אני זוכרת נכון? זו בת? אם לא, מתנצלת שהתעצלתי לבדוק>, כמה את מפחדת שיקרה לה משהו. כמה שאת רוצה עוד ילדים - אם את רוצה. כמה שאת פוחדת ממנו, שהוא יפגע בהריון הבא שלך. לדבר לא בהיגיון, בסימנים להתעללות בזוגיות. לדבר ברגשות.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הכי הפחיד אותי להתעורר אחרי 40 שנה כשאני סובלת ומוכה נפשית וכואבת- ואז מסתכלת אחורה ואומרת- מה עשיתי עם עצמי? בזבזתי את חיי איתו?
רציתי לצאת מהקשר הלא טוב הזה
ועכשיו כואב לי הלב ואני נקרעת מבפנים

שליחה על ידי לי* » 22 ינואר 2014, 18:52

אישה במסע תודה על מה שכתבת!!!

אני מרגישה שיש בזה הרבה.לקבל את האהבה לא אומר ליפול לאותו מקום
יש פה איזה קו דק.אני לא יודעת איך לעשת את זה פרקטית אבל פתיחת הלב להודות ברגשות ששם לא אומרות שחוזרים למה שהיה.אומר שיש מקום לרגש הזה ומקבלת אותו כי זהו עוצמה פנימית לא?

היום דיברתי עם חברה שעשתה לי סדר בראש!!!
כשעוזבים קשר אלים תמיד יש לבטים ותמיד יש מערבולת של רגשות
ולא סתם נשים נתקעות במע' יחיסים כזו שנים לכודות ולא מצליחות לצאת
זו מלכודת רגשית מאוד קשה
ולכן קשה לי עכשיו
לקבל את הקושי בהבנה, לא לעשות לעצמי יותר סמטוחה ממה שכבר יש
יש קושי- והקושי יעבור
וברוך השם שאני בחוץ

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

לי

איפשהו באתר מסתובבת אישה שנמטפלת בשיטה שמהותה דיבור עם הדמויחות הפנימיות. אני לא בדיוק מסכימה למידת הויזואליות וההאנשה של הדוגמאות שלה, אבל רואה ערך רב ברעיון המהותי של השיטה. אני חושבת שקוראים לה אורה גבריאלי, אבל לא בטוחה.

במקרה הזה, יש את החלק שאוהב את הבעל המתעלל. יש עוד כל מיני חלקים. וכדאי לקבל את כולם. לא להסכים, אלא להכיר ברגש ובלגיטימיות שלו, לקבל אותו כמו שהוא, לא לנסות לשנות.

זה אכן לא חזרה לעבר. לדעתי ההבדל הוא בנקודת המבט. אם מקודם את היית זו שאוהבת, אז כעת את מתבוננת בחלק ממך שאוהב. זה לא בדיוק אותו הדבר.
וכן, נדרשת עוצמה פנימית גדולה כדי לקבל את החלקים שלנו שאנחנו חושבים לשליליים, או סתם לא מתאימים. גם להקשיב לכל החלקים, לכל הרגשות, וגם לקבל אותן, יכול להיות קשה. אפילו קשה מאוד. זו הסיבה שרוב האנשים מעדיפים להדחיק אותם, במקום להתיידד איתם.

בדקתי, והאישה היא אורה גבריאלי.
אולי כדאי לקרוא דברים שהיא רשמה בנושא. היא מסבירה את זה בצורה הרבה יותר ברורה ממני.

אישה במסע

אתמול הוא רצה לדבר איתי בטלפון, אבל עניתי לו רק בסמס, אז המשיך לתקשר איתי דרך הסמס-
אמר שהוא כבר 4 חודשים הולך לטיפול, ושהוא רוצה לחזור אלי ורוצה שנחזור להיות שוב משפחה
אני לא יכולה לקחת את הסיכון הזה, אני לא רוצה
יש חלק בי שרוצה..
אבל עד שהגעתי לפתח המילוט הזה - והיה מאוד קשה להגיע להיכן שאני היום.. אני לא חוזרת!!!
זה מפתה לחזור- אבל גם מפחיד ומרתיע בו זמנית

אם אני חוזרת אליו הוא יהיה מקסים למשך חודש חודשיים שלושה....
ומה הלאה יהיה? יאשים אותי שבגללי העסק שלו נופל.. כי הוא לחוץ ולא תיפקד כ"כ הרבה זמן
הוא יכעס עלי ויפיל עלי כל מיני מטלות וינסה לשלוט בדרכיו...
הוא ירצה לאכול נכון? אוכל טעים? עם הגדרות חדשות לאוכל טעים?
לא יודעת כבר מה...
אני לא מאמינה שהטיפול שהוא הולך אליו באמת גורם לו להשתנות..
ואפילו אם באמת הוא משתנה עד היסוד!! אפילו אם ממש עושה שינוי מהותי-
גם אני צריכה את הזמן שלי להרפא ממה שעברתי. אני לא יכולה לחזור אליו.
אני צריכה מזור ורפואה ומנוחה מהסיוט הזה

אגב- אני כבר 4 חודשים לא מבשלת. איזה כיף זה!!!!
אני זוכרת איך היה מתקשר אלי לפני שהיה מגיע הביתה ושואל- שווה לי לבוא הביתה לאכול או שאני אוכל בחוץ? אז הייתי אומרת לו מה הכנתי ושזה לשיקולו. אז היה אומר אבל מה שהכנת זה טעים או מגעיל? הייתי אומרת לו שלטעמי זה מאוד טעים, אבל אם הוא חושב שלא יהיה לו טעים אז שיאכל בחוץ. ואז היה מתעצבן עלי למה אני מכינה אוכל מגעיל.
אח"כ היה מגיע הביתה כי "לא הספיק" לאכול בחוץ, או שלא היה עליו כסף לקנות- ומתיישב לאכול ועושה לי סצנות וצורח עלי שזה אוכל לכלבים ושאני עושה לו את זה בכוונה, והיה מעיף לכיווני את האוכל- תחקי את הצלחת הזאת מפה גועל נפש, וצועק הרסת לי את החיים עם האוכל שלך!!!
וכל זאת היה אומר בטון של צעקות רמות ואיומות
איכס
ואז היה צועק אני אתגרש ממך- את מכינה אוכל מגעיל, אני לא צריך אישה כמוך
ובהתחלה אני הייתי המומה- כאילו הביאו אותו מאיזה גלגול מאירן..
ואח"כ היה אומר- מה בסך הכל אמרתי? שלא כל כך טעים לי? למה את כל כך רגישה?

אני לא יודעת אפילו איך זה נשמע מבחוץ למי שקוראת את זה.. האם זה נשמע נורא? האם זה נשמע סתם משהו חפיף..
אני יודעת שבהרגשה שלי זה היה נורא
במיוחד לאור העובדה שכל צעקה שלו היא צעקה, והמבטים שלו ממש נוקשים ומאיימים
כשהיינו חברים הוא היה מתנהג אלי בכבוד ובהערכה
3 חודשים אחרי החתונה התחיל לצרוח עלי+ תקופות יפות ונעימות

_מתיישב לאכול ועושה לי סצנות וצורח עלי שזה אוכל לכלבים ושאני עושה לו את זה בכוונה, והיה מעיף לכיווני את האוכל- תחקי את הצלחת הזאת מפה גועל נפש, וצועק הרסת לי את החיים עם האוכל שלך!!!
וכל זאת היה אומר בטון של צעקות רמות ואיומות_

זה כל כך נורא, סוזן, שאין מילים. זה מרושע, זה מתעלל, זה מקטין, זה אלים, זה ממש לא נורמלי.

ואח"כ היה אומר- מה בסך הכל אמרתי? שלא כל כך טעים לי? למה את כל כך רגישה?
התעללות קלאסית--נבזות שבצידה כפיה על הקורבנית להכחיש תוך משחק בתודעה שלה.

אני לא מאמינה שהטיפול שהוא הולך אליו באמת גורם לו להשתנות..

גם אני לא. הוא לא ממש נורמלי, והוא גם אכזרי. מהיכן פתאום יקבל רציונליות, חמלה, סבלנות, אמפתיה הבנה אמיתית מה זה יחסים נורמלים ואחריות לזולת? המבנה המתעלל הוא כל כך עמוק בתוך הנפש, הוא הנפש שלו. גם אנשים נורמלים וטובים ולא מתעללים לא משתנים כמעט. זה תהליך של שנים אצל אנשים נורמלים. אז אצל מתעללים?
חבל על כל דקה.

3 חודשים אחרי החתונה התחיל לצרוח עלי+ תקופות יפות ונעימות
מחריד.

סוזן, זה מזעזע. לא יודעת באיזה מלים להשתמש כדי להגיד לך עד כמה זה מזעזע.
זה נוראי.
זה מדהים שקורה פה משהו שאני יודעת שהוא קורה גם לי הרבה פעמים:
זה הרי לא הפעם הראשונה שאת מספרת על ההתנהגות שלו בענייני אוכל,
ועל הפעם הראשונה שסיפרת זה היה נשמע לי מזעזע,
אבל כל פעם שאת מתארת התיאור יותר חי, כאילו פחות במלים כלליות שנותנות כותרת,
יותר כאילו את מכניסה אותנו, את מי שקורא אותך, לתוך תמונה מסרט.
כבר בפעם הראשונה שתיארת את הסצינה במלים כלליות היה ברור בעיני שזה התעללות,
אבל ככל שזה יותר חי, ככל שמי שקורא כאילו גר בתוך הבית שלך, נכנס לתוך הסרט של החיים שלך,
התחושה של מידת הנוראות של זה יותר מזעזעת.
ופחות ופחות צריך הגדרות של מה זה התעללות, כי הלב פשוט כואב צורח ורוצה לקפוץ החוצה ולעצור את הסרט. התעללות? לא התעללות? כשהסרט חי, המוח נמחק ורק הרגש יודע: זה מזעזע. איך שלא יקראו למזעזע הזה.

אני רוצה להגיד לך לגבי האהבה שהיתה לך אליו, שהתחושה שלי בלב היא שאני מאוד סומכת על השיפוט שלך.
מכל מה שאת כותבת את נשמעת לי אישה מאוד חכמה וחזקה.
בעיני, אם התאהבת בו - כנראה שהיה במה.
במה? לא יודעת. כמה שתספרי יותר, לאט, בקצב שלך, יהיה אפשר לנסות לדעת.
העובדה שהוא מתעלל לא הופכת את האהבה שלך אליו ללא הגיונית.

גם רוצה להגיד לך, שחלק מהקושי שהאמירה שלך
_ואפילו אם באמת הוא משתנה עד היסוד!! אפילו אם ממש עושה שינוי מהותי-
גם אני צריכה את הזמן שלי להרפא ממה שעברתי. אני לא יכולה לחזור אליו.
אני צריכה מזור ורפואה ומנוחה מהסיוט הזה_
זה אמירה מה זה חכמה וחזקה.
הרבה פעמים אנחנו נופלות לבור עמוק כי נדמה לנו בטעות שאנחנו יכולות להתאמץ עוד קצת, והאמת היא - שאנחנו לא.
אני קוראת כבר הרבה זמן בדף תמיכה בלידה בודדה.
יש שם סיפור שקורע לי את הלב.
פסיכולוג שאמר לאישה: אם כל אחד ייתן לשני את מה שהוא רוצה, היחסים יוכלו להסתדר, ומפני שהגבר שם להערכתו של הפסיכולוג לא מספיק מסוגל לעשות את השינוי, אין לו מספיק כוחות, כדאי שהאישה תעשה.
זה פשוט קורע לי את הלב לשמוע משפטים כאלה.
כאילו, שיא ההגיוני: יש ביניכם פער. את מסוגלת לתת ולהעניק, הוא לא מסוגל כרגע, אז תעניקי לו עוד, ואז הכל יהיה בסדר. למה? כי את כן יכולה, והוא לא יכול.
אז זהו, שזה רק נדמה בטעות שבן הזוג שיכול - יכול.
למה הוא יכול? כי היכולת ההתחלתית שלו יותר גבוהה? יופי.
אבל כבר שנים הוא חי בפער בין היכולת שלו להעניק לכבד ולאהוב ובין מה שהוא מקבל. אולי נגמרו לו המשאבים בבנק הרגשי??
זה פשוט קורע, ההגיון הזה הכאילו טיפולי.
אני מעריכה ואוהבת לא יכולה להגיד לך עד כמה את ההיגיון הבריא שלך, את השפיות, את הקול הפנימי הלגמרי לא קורבני שאומר: טוב, אולי, נגיד שהוא ישתנה, קצת, ועם זה אני רוצה לחיות?? לזה יש לי כוח???
לדעתי, חלק גדול ממה שמחליש אותנו וממה שיוצר בלבול בראש ובלב הוא חוסר בטחון בצדקת הדרך. חוסר בטחון בשיקול המוסרי שלנו, אמונה לא שלמה עד הסוף שההחלטה היא מוצדקת מוסרית, ערכית, לא יודעת, כל אחד לפי עולם הערכים שלו.
כמו הקול של הדודה שסיפרת עליה, הדודה שלו, שהיו לה כמה אמירות שאני כבר לא זוכרת לצטט במדוייק על ש"תביני, הוא עובר תקופה קשה, ככה כולם", ועוד.
כשרוצים לעשות סדר בבלגן רגשי, הייתי מזמינה את הקול של הדודה הזאת ושואלת איזה עוד קולות היא מזכירה, איזה עוד מסרים על מה זה נשיות, מה זה זוגיות, מה זה וויתורים נשיים בשביל שלמות הבית, כל מיני מסרים על מה מקומה של האישה, תרבותיים, סביבתיים, הייתי מזמינה רשימה ארוכה כזאת של קולות שיגידו מה שיש להם לומר, שנשמע את הרעל שיש להם להגיד אחת ולתמיד כדי שאפשר יהיה אחר כך לגמור איתו. לרוב זה נשאר רעל סמוי, לא בולט. לא הורג, רק מקטין. כי רוב הגברים הרי לא מתעללים כאלה........
בקיצור, כן. זה מזעזע. זה נורא. זה לא טריווייאלי בשום צורה.
איך אפשר לחזק אותך??
שאת טובה וחכמה בכל חלקי הסיפור של עצמך??

כבר הרבה זמן שרוצה לומר משהו לך סוזן, ולאחרות.
בכלל לא בטוח שתמצאי מישהו אחר. לא בטוח שתהיה לך שוב זוגיות. יכול להיות גם שבכלל לא תרצי. או שתרצי נורא אבל משהו בך נשבר.
אותי אישית מזעזע לקרוא את היחס שלו אלייך, ואני מריעה לך על שקמת ועזבת.
אם היית יודעת שמכתוב שלא תהיה לך זוגיות אחרת, היית חוזרת אליו?
לי לא היתה האופציה לחזור לזוגיות המתעללת, אך גם אם היתה - לא הייתי חוזרת.
אני אישה צעירה ולבד ויש לי חשד סביר שאשאר לבד.
החרטה, אם קיימת, היא רק על שלא עזבתי קודם.
מחזקת אותך.

אישה במסע, תודה לך.
אני קוראת את מה שכתבת ולא יכולה להפסיק לחייך, כאילו קולטת עד כמה שתינו חיות בעולמות כל כך שונים, שלכל אחד יש חוקים או היגיון פנימי משלו, שונה מאוד מהאחר, עד כמה כל פלנטה מתנהלת אחרת לחלוטין - ובכל זאת, הנה, הן נפגשו, לפחות לאיזה זמן, ומכוכב הלכת שלי אני שולחת אלייך חיוך גדול, כאילו, או.קיי, קלטתי, את עומק ההבדל וגם עד כמה אני מחבבת אותך. (מותר להשתמש במלים כאלה? אני אף פעם לא בטוחה שזה יוצא מספיק טוב מהמקלדת... בלי צליל קול והבעת פנים)

תודה לך על הכבוד אלי בכל מילה שכתבת.
גם כשהתייחסת למה שכתבתי אלייך, וגם כשכתבת לי אלי.
נכון, חלק מהדברים באמת לא הבנתי. לא קלטתי שניגשת אל אחיך רק אחרי שאמא שלך סיימה לריב איתו מבחינתה, ועכשיו זה משהו שהוא רק שלכם. זה באמת שונה לחלוטין, ונכון, אני לא חושבת שזה זכותה. קשה לי לא להבין את הקושי שלה (כמו שקשה לי לא להבין את אמא שלי, מה לעשות, קשה לי לפעמים להיות בצד של עצמי...) אבל אני לגמרי מסכימה שזה כבר התנהגות שלה שחודרת למרחב פרטי שלך. מסכימה איתך לחלוטין שזה אחרת לגמרי.
גם כשכתבת על לגשת ולשבת ליידו בלי מלים, חשבתי שאת מתכוונת תוך כדי שאמא שלך עדיין לא גומרת את המריבה/אינטראקציה איתו, ולזה הגבתי. אחרי שהיא סיימה - זה וודאי משהו אחר לגמרי.
כלומר - בטח שזכותך. יעיל או לא יעיל יותר קשה לי להבין.

הבנת מאוד מדוייק למה אני מתכוונת במילה תגובתיות. נכון, לזה בדיוק התכוונתי.
חמוד בעיני שממלים שכתבתי נולד רעיון שבכלל לא אליו התכוונתי ואני אפילו לא בטוחה שהבנתי אותו עד הסוף, אבל הוא שימושי באיזו צורה...
מה שאת כותבת - שזה לא משנה אם את יצרת את הסיטואציה או מישהו אחר יצר כי בכל מקרה את חלק מהסיטואציה - מאוד מובן לי באיזושהי צורה, רק עושה לי תחושה של סחרחורת חזקה בראש, כמו לעבור משיעור איינגאר יוגה שבו יש תנוחות מאוד מורכבות וקשות לביצוע אבל לפחות סטאטיות, אתה יודע שהקדימה הוא קדימה והאחורה הוא אחורה, לשיעור מחול מודרני שבו כל הזמן הכל זז, אפילו הקדימה והאחורה, יש שמונה חזיתות, כאילו 8 כיוונים של איפה יכול להיות הקדימה של הרוקד ביחס לקהל דימיוני, והכל זז כל הזמן, (והתנועות אגב בחלקן לא מאוד שונות מהבסיס של איינגאר, רק שכל המהות כל כך שונה...) בקיצור, מסחרר מידי בשבילי, לא בקצב כרגע של לקלוט, מהר לי מידי, אבל מאוד מעריכה ומכבדת. את ההסתכלות ובכלל.

תודה לך על מה שכתבת לי עלי.
טוב, אני מבינה שיש לנו הסתכלות שונה לחלוטין על מה זה מצב של יחסים רגילים במשפחה, מה הנורמה...
לא נראה לי שאי פעם אמצא את עצמי חיה בעולם מתוך הסתכלות דומה לזו שלך.
ועם זאת, הדברים שכתבת הדהדו לי כמו סוג של הארות מאוד חכמות, זווית ראייה אחרת לגמרי, קצה שאליו לא הגעתי אף פעם ולכן מעניין לפגוש גם אותו, אולי בסוף אגלה שההתנהגות שלי שנראית לי כמו חוסר קשר קיצוני (טלפון פעם בחודש לא ביוזמתי זה מאוד קיצוני בעיני) אולי יכולה להיראות ההיפך מקיצוני או קיצוני לכיוון ההפוך בעיני מישהו אחר?? מעניין...
מעניין - זו התגובה בלב, ואלייך - תודה, עם קריצה וחיוך.

כמו שכתבתי קודם, עולם הערכים שלי הוא עולם דתי, ובעולם הדתי שאני מכירה משפחתיות וקשרים משפחתיים הם גם תרבות וגם ערך, אידיאולוגיה, סוג של משהו שמאמינים בחשיבות שלו.
מצד שני עולם הערכים הזה אם קוראים את המקורות שלו ואם מדברים עם האנשים הנכונים בתוכו כולל גם מסרים מאוד ברורים בקשר לערך של עצמאות של כל אדם (יש הגדרות מאוד ברורות של הלכה באיזה תחומים אסור לאדם לעשות בחירה שנובעת מתוך צורך שההורים שלו יהיו מרוצים, כמו בחירת מקצוע, בחירת מקום לימוד תורה, בחירת בן/בת זוג) ויש גם עקרונות של איך להתייחס למצבים של פגיעה. עקרונות כלליים, צריך לתרגם אותם למציאות הספציפית.

ועכשיו, רגע של שיתוף...

(-: (-: (-: (-:
אני מקבלת עוד ועוד ועוד ועוד דברים שאני רוצה בעבודה.
וזה ייתרגם בעתיד גם לתפקיד ושעות ותגמול.
זה פשוט מפעים אותי כמה דברים יכולים לזוז כמו שאני רוצה כשאני רוצה.
לא תנועה כוחנית, עדינה. אני ממקדת אותי, שואלת מה אני רוצה, והופ...
אחרי חודשיים, משהו חדש נולד.

הי סוזן, זה באמת מזעזע, הוא ככ רע ומתעלל והטוב לב שלך, והתשובות הכנות לשאלות מקניטות (הכנת לי אוכל טעים?)- גרם לי לעצב אמיתי. זה ככ לא מגיע לא לך ולא לי...
וההכחשה הזו- "למה את ככ רגישה"? זה מה שהכי קשה... הוא יודע בדיוק מה אמר אבל תמיד את צריכה להיות לא בסדר, אז את גם לא
בסדר כי ת רגישה. את לא רגישה מידי הוא מתנהג נורא!
ואם הוא רוצה להתגרש אז שיתגרש וילך... טיפול? אני לא מאמינה שזה עוזר במקרה כזה. אל תפלי לתהום הזאת.

שליחה על ידי גשם* » 24 ינואר 2014, 00:30

אני לא יודעת אפילו איך זה נשמע מבחוץ למי שקוראת את זה.. האם זה נשמע נורא? האם זה נשמע סתם משהו חפיף..

וזה הכי מחריד בעיני, שאת באמת חושבת שיש איזה סיכוי שזו התנהגות רגילה ומקובלת. תראי איך הוא עיוות לך את תפיסת המציאות. זה לא רק נשמע נורא, זה נשמע חולני, מטורף ולא שפוי. אנשים נורמלים לא מתנהגים ככה.

בשום פנים ואפן לא לחזור אליו. הוא לא רק מתעלל. אני מצטערת אבל הוא נשמע ממש חולה נפש.

שליחה על ידי גשם* » 24 ינואר 2014, 01:16

צריך להגיד שהחיינו שהצלחת לצאת מהגהנום הזה. חמותי גרה עם גבר מתעלל כמעט 50 שנה (אם כי פחות חמור משלך, עם תנודות תקופתיות). היא כבר ניסתה לעזוב אותו 6 או 7 פעמים וכל פעם מוותרת ומתקפלת.

את מדהימה וחזקה ונפלאה. את יודעת את זה?

שליחה על ידי פז* » 24 ינואר 2014, 16:22

אני לא יודעת אפילו איך זה נשמע מבחוץ למי שקוראת את זה.. האם זה נשמע נורא? האם זה נשמע סתם משהו חפיף..
זה לא רק נשמע נורא זה נורא נורא נורא, לא מתנהגים כך לאדם אחר, אף פעם! זה בל יעבור!
אם מישהו היה מתנהג אלי אפילו עשירית ממה שאת מתארת איך שהוא התנהג אליך הוא לא היה רואה אותי יותר.
נמלטת על נפשך ואת מצילה את עצמך ואת ילדתך . את בתהליך ארוך ואמיץ של שיחרור פנימי וחיצוני.

סוזן סוזן

אני לא יודעת אפילו איך זה נשמע מבחוץ למי שקוראת את זה.. האם זה נשמע נורא? האם זה נשמע סתם משהו חפיף..
זה נשמע נוראי. ממש. והכי עצוב - שתפיסת המציאות שלך כל כך עוותה על ידי החיים לצד היצור הזה, שאת מטילה בזה ספק.

לב שומע

תודה לך. תודה ענקית. זה תענוג לדעת שהובנתי, שהצלחתי להעביר את מחשבותיי בדיוק, שהן נשמעו. שהמסר עבר.

אגב, תוצאה לא ישירה של הדף הזה ומחשבות על אחי - קראתי לו היום לבוא להוריד כביסה ביחד. זה גם סוג של פעילות משותפת, וגם הדרך האפקטיבית לגרום לו להשתתף בעבודות הבית בלי לכפות אותן עליו. כמו שרשום באתר הזה בכל מיני מקומות, במקום להגיד לילד לעשות משהו, ללכת איתו. אז ניסיתי וזה עבד. יותר מזה, שאלתי אותו אם הוא רוצה לבוא להוריד איתי כביסה <כשהוא רק נכנס הביתה ואפילו לא להספיק להוריד את נעליו> והוא יכול היה לסרב, והוא הסכים. וואלה! מעכשיו במידת האפשר אקרא לו להוריד כביסה ביחד.

אגב, תוצאה לא ישירה של הדף הזה ומחשבות על אחי - קראתי לו היום לבוא להוריד כביסה ביחד. זה גם סוג של פעילות משותפת, וגם הדרך האפקטיבית לגרום לו להשתתף בעבודות הבית בלי לכפות אותן עליו. כמו שרשום באתר הזה בכל מיני מקומות, במקום להגיד לילד לעשות משהו, ללכת איתו
וואו וואו. זה הרי בדיוק מה שאני מלמדת. התרשמתי עמוקות

עד כמה אני מסוגלת להיות אמיתית ולהיפתח ולתאר את המציאות שלי
זו נראית לי נקודת מפתח בשיחה עם הרב.

_האם אני חייבת להיות חלק מהעולם של אמא שלי, או שאני יכולה שהיא תהיה חלק מהעולם שלי. ...מי בעל הבית על העולם שלי.
ושהדי במרומים שעל אף שאני מעריכה את עצמי די אינטלגנטית, קשה לי להשתחרר מההסתכלות על השאלה הזאת כעל שאלה מוסרית. האם מותר לי לפגוע באדם אחר בהסתכלות שלי עליו_
אין לי זמן להתייחס לכל אבל אני רק רוצה להגיד לך:
רק את בעלת הבית על העולם שלך.
האם את חלק מהעולם של אמא שלך? כן, בעיני אמא שלך את חלק מהעולם שלה...
אבל בעולם שלך - היא חלק מהעולם שלך, בהיותה קיימת, בהיותה אמא שלך, היא כבר שם. אבל את זו שקובעת באיזה מינון תקיימי איתה קשר.
לא היא קובעת.
את כבר ילדה גדולה.
היא לא שולטת בתנועות שלך.
היא לא יכולה לאסור עלייך להיכנס ולצאת, להכריח אותך להתקשר או לבוא, את כבר לא ילדה בביתה שאפשר לאסור עליה, להכתיב לה ולהעניש אותה ישירות.

לכל בחירה שלנו כאנשים בוגרים יש מחיר, אבל עדיין הבחירה היא שלנו והיא זכותנו הטבעית.
זכותך הטבעית לא להיות איתה בשום קשר.
זכותך הטבעית להסתכל איך שאת רוצה.
לפגוע פירושו: לפגוע פיזית או רגשית באקט פוגעני.
הבעיה עם מתעללים שעצם זה שאת נושמת לידם נחשב אצלם אקט פוגעני אם צליל הנשימה שלך מפריע להם באיזו דרך.

ומי שגדל או חי עם מתעללים, לומד עיוות מטורף בראיית העולם. הוא לומד שהוא "פוגעני" כשהוא נושם... או שהיא "מעליבה" כשהיא לובשת שמלה אדומה כי אמא שלה "נעלבת" מבחירת הצבע הזה.

לנשום או ללבוש את השמלה שאת אוהבת אינם מעשים פוגעניים לפי שום קנה מידה נורמלי.
אבל כשחיים עם חולי נפש, כמו שאפשר לראות מהתיאור של סוזן סוזן את התנהגותו של המגורש שלה בנושא האוכל - תפיסת המציאות עוברת עיוות מטורף.

סוזן סוזן, הוא מטורף. זו התנהגות חולנית קיצונית. דפוק בראש. שרוט מכל הכיוונים. לא נורמלי בשום קנה מידה.

די, לב שומע?, כתבת מספיק להיום
לא אהבתי.
אל תנזפי בעצמך, אל תקטיני את עצמך, אל תצמצמי בכוונה את המקום שאת תופסת בעולם.
זה אינטרנט.
תכתבי כמה שמתאים לך.
כל אחד יקרא מה וכמה שירצה. וידלג על מה שלא.
מי שחייב לקרוא כל מלה באופן אובססיבי ואחר כך להתלונן על פלוני אלמונית שכתבו "כל כך הרבה", זה עוד חולה נפש.
די לחיות את החיים לפי חלילם של חולי הנפש!

הגיע הזמן לשרטט בצורה ברורה את קו הנורמליות!

וקו הנורמליות אומר - מותר לי להיות אני, מותר לי להתבטא, מותר לי לגדול למלוא גודלי ולתפוס מקום בעולם, כל עוד אני לא פוגעת באף אחד בזה שאני לוקחת ממנו בכוח את הזכויות שלו, להתבטא, לתפוס מקום בעולם וכדומה.

איפשהו באתר מסתובבת אישה שנמטפלת בשיטה שמהותה דיבור עם הדמויחות הפנימיות. אני לא בדיוק מסכימה למידת הויזואליות וההאנשה של הדוגמאות שלה, אבל רואה ערך רב ברעיון המהותי של השיטה. אני חושבת שקוראים לה אורה גבריאלי, אבל לא בטוחה
אורה גבריאלי והדמויות שבתוכנו, וגם אשה מקסימה וחכמה, לא רק שהשיטה שהיא עובדת בה מצויינת לדברים האלה.

זה כל כך נורא, סוזן, שאין מילים. זה מרושע, זה מתעלל, זה מקטין, זה אלים, זה ממש לא נורמלי
כל מלה.

_ואח"כ היה אומר- מה בסך הכל אמרתי? שלא כל כך טעים לי? למה את כל כך רגישה?
התעללות קלאסית--נבזות שבצידה כפיה על הקורבנית להכחיש תוך משחק בתודעה שלה.

אני לא מאמינה שהטיפול שהוא הולך אליו באמת גורם לו להשתנות..

גם אני לא. הוא לא ממש נורמלי, והוא גם אכזרי._
גם אני מסכימה.

שאת באמת חושבת שיש איזה סיכוי שזו התנהגות רגילה ומקובלת. תראי איך הוא עיוות לך את תפיסת המציאות. זה לא רק נשמע נורא, זה נשמע חולני, מטורף ולא שפוי. אנשים נורמלים לא מתנהגים ככה.
גם אני מסכימה.

אישה במסע,
[-:
תודה!

בשמת,
זו נראית לי נקודת מפתח בשיחה עם הרב.
נכון מאוד מאוד מאוד מאוד.

כבר החלטתי איזו תשובה אני רוצה לקבל,
והייתי שמחה לדעת שאכן כדאי לי לקבל אותה:
נדמה לי שגם אם מישהו היה אומר לי שמותר לי להתעלם עכשיו מכל מה שקורה לאמא שלי, זה לא היה משמח אותי.
אם אני מדמיינת איזו תשובה הייתי רוצה לקבל -
בחוויה שלי, אמא שלי היא חלק מהעולם שלי. להתעלם מהכליה שלה זה להפעיל עודף מאמץ להתנתק ממשהו שאני כן רוצה להיות בקשר איתו. אבל אני רוצה להיות בקשר מינימאלי מאוד.
נדמה לי שהייתי רוצה לדעת שאני כן אמורה להציע עזרה קונקרטית ומאוד מאוד מוגבלת למה שמתאים לי (עזרה קונקרטית: לשאול אם היא רוצה שיבואו איתה לבדיקות/חוות דעת - היא בטוח לא תרצה אבל תתרגש עד עמקי נשמתה מזה שחשבתי בכלל להציע, זה כאילו יותר מגבולות הטוב שנדמה לה שהיא יכולה להכיל, להציע מספר טלפון של מומחה רפואי שהיא נסתה להשיג, ובלי שום מאמץ אדם שדיברתי איתו נתן לי, בלוויית הרבה עצות, לשאול אם היא רוצה מס' של מטפל אלטרנטיבי שאני ממליצה עליו. ובעיקר לשאול. לא לקחת אחריות על מה טוב לה כמו שהיא תמיד לקחה אחריות על מה טוב לי. אם המצב יגיע לאשפוז - להגיע לבקר, אבל לא לקחת אחריות על תורנות אחים או משהו כזה. אני עושה מה שמתאים לי נקודה)
הייתי רוצה לשמוע שבמצב הספציפי שלי, במציאות הרגשית שלי, אין לי שום מחוייבות להתקשר לשאול מה שלומה. אם חלילה תהיה הידרדרות אבא שלי מן הסתם כבר יודיע לי. הייתי רוצה לדעת שאם אני מתקשרת ביוזמתי פעם בשבועיים אז זה מדהים מצדי, אני שיא הצדיקה. זה הקצה של מה שנכון לי, בלי לפגוע בעצמי. (אני ממילא נפגעת מהמצב, ארצה או לא ארצה. אבל אני בוחרת איך להגיב). כמובן אם היא תתקשר ביוזמתה (כל עוד זה לא בתדירות לא הגיונית כמו שהיה בעבר, ברור שאענה לה)
הייתי רוצה לשמוע שמותר לי כמה שאני רוצה לעבור במקביל תהליך של ללמוד להתנתק ממנה. לחשוב עליה איזה מחשבות שאני רוצה.
הייתי רוצה לשמוע שבמצבים בהם אני כן מדברת איתה, כדי להציע עזרה קונקרטית או אם אני בכל זאת מתקשרת פעם ב- לשמוע, שמותר לי לתחום מאוד את השיחה, לשמוע רק עד גבול מסויים, ולא להיכנס להזדהות רגשית של לראות את העולם מנקודת מבטה גם אם זה מה שהיא דורשת ממני.

תיכף אמשיך...

בגדול אני מרגישה ממה שאני חווה ממנה שיש פער גדול בין מה שהיא רוצה ובין מה שאולי היא צריכה, ולא יודעת שמותר לה להצטרך אותו.
היא רוצה הזדהות טוטאלית עם החוויה שלה ואת זה היא דורשת ואם אני לא מעניקה לה המחיר הוא מרירות שמתגנבת לטון הקול שלה, וזה עונש ממש עדין, רק כי היא לא מעזה לעשות לי יותר מזה.
אם היא תרגיש שאני מתקשרת לעתים קרובות יותר לא בטוח שהמצב ימשיך להישאר שמור, כאילו מן וודאות כזו שלה שלא הכל מותר לה איתי.
היא לגמרי לא יודעת להיות צריכה ולהסכים לקבל עזרה פיזית, קונקרטית, מהילדים שלה. זה יותר מיכולת הגבולות שלה להכיל.
כאילו גם בקשת העזרה שלה תמיד משאירה את העוזר קטן מאוד מאוד: (וכך זה היה תמיד, לא רק במצבים שליליים, גם בשמחות, כשהיא היתה זקוקה לעזרה): תמלא באופן מדוייק וצמוד אחר ההוראות שלי איך לעזור לי, אחר ההוראות המילוליות ואת ההוראות הלא מילוליות תנחש, אתה חייב לקלוט אותן, אחרת תיענש... אל תסטה מילימיטר קטנטן מההוראות, (גם אם זה במטבח, בארגון שמחה משפחתית, בלעזור בהגשה, גם אני כבר מעל גיל 20...). אל תהיה לעולם ראש גדול. זה אסור לך. או שתעשה טעות ותיענש או שזה יהיה מעל גבול יכולת ההכלה שלי לחשוב שמותר לי לקבל טוב מילד שלי אז אני אקטין אותך חזרה לגודל הטבעי שלך בעיני בו שמתי אותך, כדי שאני אוכל להרגיש בנוח עם עצמי מולך. ואוכל להרגיש אמא נהדרת, שלא מעיקה על ילדיה, אף פעם, אפילו כשהיא חולה.

לכל בחירה שלנו כאנשים בוגרים יש מחיר
זה מה שאני קולטת ולכן אני מאויימת כל כך: ואם מחיר החופש שלי יהיה הכליה שלה?

התשובה שאני מלמדת אותי לענות לי:
אולי אין שום קשר בכלל בין מה שקורה לה בגוף ובין מה שקורה לה איתי.
גם זו אפשרות שצריך לקחת בחשבון.
אבל בוא נגיד שאולי יש.
(קשה לשכנע אותי שאין שום קשר, כי אני מאוד רואה מחלות פיזיות כחלק ממה שקורה לנפש, בראייה הכללית שלי... אני כן חושבת שחשוב לי שמזכירים לי שלא חייב להיות קשר, שלא בטוח בכלל)
אז נגיד שיש -
האם זה אומר משהו עלי??
שאני אשמה???
אולי זה אומר משהו עליה???
שהיא שתלטנית??
שהיא קושרת אליה בחבל הטבור ומאיימת לפגוע בעצמה באופן לא מודע כנראה אפילו לה אם מתרחקים??
למה כשאבא שלי אומר לי שאולי בעיות הבריאות של אמא שלי היו נפתרות אם הייתי יותר בקשר איתה אני מאמינה לו,
למה כשאני אמרתי לאמא שלי לפני כשנה ברגע מאוד קשה כשהיא לא כיבדה בקשה מאוד חשובה שלי לא להיות מעורבת בתחום מסויים בחיי, אמרתי לה שהקשר שלה איתי וחבל הטבור שהיא לא מאפשרת לי לנתק, זה חלק ממה שחוסם אותי מליצור קשר זוגי, למה אז אני לא מאמינה לי??
אולי יהיה נכון להטיח את זה באבא שלי אם הוא יבוא שוב עם אשמה??

למה ברור לי שהכליה שלה קריטית יותר מהסיכוי שלי, בגיל ריאלי, למצוא אהבה??
וברור לי לגמרי שקשר איתה חוסם לי כל סיכוי לאהבה, לקשר משמעותי ועמוק עם גבר.

וזה חלק ממה שיהיה צריך לעלות בשיחה עם רב.

אני כותבת פה את התשובה שהייתי רוצה לשמוע,
כי נדמה לי שחלק גדול ממה שאשמע יהיה מה שארצה לשמוע.
אז אני מנסה לכבד את הסובייקטיבי שלי, לא איזו אמת אובייקטיבית כלשהי, ולשמוע מה הוא מבקש:
(לקח לי שבוע בערך לשמוע אותו, היו כל כך הרבה רעשים ברקע, שצורחים באוזניים איומים והפחדות מה יקרה אם לא אתנהג כמצופה...)
ולשאול עוד אנשים ולשמוע האם זה אכן נכון לי.

לב שומע

ואם אני צודקת, והמחיר של אי ההתנגדות שלך ושל הסביבה עליה, הוא הכליה שלה?
אם דווקא זה שאתם - הסובבים אותה, כל בני המשפחה - לא מציבים גבולות, זה מה שמאפשר לה להתכחש לעצמה ולצרכיה?

קצת כמו בהימור של פסקל - למה האפשרות הזו נראית לך פחות ריאלית מהאפשרות השניה - שהיא תמות כי את לא תסכימי למחיקה של עצמך.

זו נראית לי טענת נגד נכונה יותר. האיזון של מחיקה עצמית שלך תציל אותה, היא שאי מחיקה עצמית שלך תציל אותה. ולדעתי היא ריאלית.

אבל עדיין הבחירה היא שלנו והיא זכותנו הטבעית.
נכון מאוד מאוד.
וזה בדיוק מה שאני לא קולטת עדיין וקשה לי לקלוט:
שמותר לי, באמת מותר לי, לעשות את הבחירה, על כל מרכיביה ותוצאותיה.
יש מי שיגיד לי שבכלל לא ברור שקשר איתי זה מה שישפיע על המצב של אמא שלי.
אבל בוא נגיד שכן, קשה לי נורא להאמין שלא.
מה יותר חשוב? היא או אני? כל פעם שאתרחק תהיה סנקציה??
בעיני, אם יש קשר בין הכליה שלה ובין הקשר איתי,
זה אומר שבמקום לא מודע חוזר אותו דפוס: כל פעם שאני מעזה להתרחק, היא מפעילה כמויות של תוקפנות.
כל עוד היא יכלה, זה היה תוקפנות ישירה עלי.
כשהיא קלטה שאני כבר באמת לא תלוייה בה, גם לא תלות רגשית, גם לא קצת, זו הפנייה של התוקפנות פנימה, אל עצמה, תסכול זעם ומרירות של אם מושלמת שנבגדה. ו...??
אני חייבת??

לפגוע פירושו: לפגוע פיזית או רגשית באקט פוגעני.
עדיין כל כך קשה לי לקלוט. פשוט מבינה - ולא קולטת.
כאילו יש ידיעה, אין הפנמה במערכת.
אותו חוסר סנכרון, בין אינטלגנציה, לב ותחושה מוסרית.

לפני שלוש ארבע שנים כשהפסקתי לשתף אותה בכל דבר שעובר עלי והיא הרגישה שלא כל עולמי הרגשי פתוח בפניה - לא אמרתי מילה אחת מעליבה, זה גם לא היה מתוך החלטה או צורך להתרחק, פשוט עברתי תהליך מאוד אינטנסיבי עם עצמי שלא היה לה חלק בו, ולא התאים לי לשתף בלי גבולות כמו קודם, במצב ההזדקקות העצום שאחרי הגרושין, מצב שהיא עצמה תרמה מאוד לקיומו, בהתערבויות חודרניות שלה - היא הרגישה באחת השיחות איתי שהיא לא מקבלת את מה שהיא רוצה, שזה שיתוף בלי גבולות, והודיעה לי שאני אלימה כלפיה רגשית.
כל כך קשה לקחתי את זה אז.

הבעיה עם מתעללים שעצם זה שאת נושמת לידם נחשב אצלם אקט פוגעני אם צליל הנשימה שלך מפריע להם באיזו דרך.
נכון ומדוייק לגמרי.
וזה בדיוק מה שהיא אומרת עלי.
אני אובר רגישה ואסור לנשום לידי, כל פעם שאני מבטאת צורך.
לכן לוקח כל כך הרבה זמן. לקלוט שהמראה היא הפוכה בדיוק.

_לא אהבתי.
אל תנזפי בעצמך, אל תקטיני את עצמך, אל תצמצמי בכוונה את המקום שאת תופסת בעולם.
זה אינטרנט.
תכתבי כמה שמתאים לך._

אהבתי כל מילה ממה שכתבת לי כאן.
זה נכון כל כך.
וזה תמיד חוסר הבטחון שלי סביב העובדה שאני כותבת ארוך, מדברת ארוך, חושבת ארוך.
שנים עבדתי במערכת מאוד גברית, וידעתי נהדר להיכנס למנהל ולהגיד את מה שאני רוצה בשלושה משפטים קצרים שיגרמו לו לשבת איתי לשלושת רבעי שעה. להיות ברורה. קצרה.
אבל איפה שאני מבטאת רגש, מבטאת מחשבה, מבטאת אותי - לנצח זה יהיה ארוך.

אגב, גם זה קשור לאמא שלי.
שנים, שנים, שנים...
כשרציתי לספר משהו, לשתף, להתייעץ,
תמיד הייתי חייבת מצד אחד להכניס את כל הפרטים הרלבנטיים שאני חושבת שיהיו חשובים לדעתה (אחרת היא תכעס למה לא אמרתי או תגיד שזו אשמתי כי היא לא ידעה - כעס או האשמה, זה פשוט תלוי בגיל שלי) ומצד שני שזה לא יהיה ארוך מידי כי אז היא מתחילה להסביר לי עד כמה אני מעייפת.
שמתיש אותה שיחות איתי.
היא אף פעם לא שמה גבול ואמרה: זה מתאים לי, זה לא מתאים לי. היא פשוט שרטטה מציאות אובייקטיבית שאני אדם מעייף.

ואיך היא היתה צורחת אם כשדיברתי על נושא שהיה קשה לי לדבר עליו, הייתי מתחילה את הדיבור קצת בשקט, כמו שמדבר אדם שקשה לו, היא היתה צורחת בחוסר שליטה כי זה מעייף אותה שהיא צריכה להתאמץ??

גם לדבר "בטון של נאום לאומה" (טון החלטי, טון של נאום, טון של הבעת דיעה, מנומקת, אינטלגנטית, לפעמים מאוד מקורית ויצירתית ושוברת קונבנציות, טון של מישהי דעתנית שיש לה מה להגיד, רהוט ומנומק) גם זה היה אסור וקיבל תמונת מראה של "תפסיקי לדבר בטון של נאום לאומה" - משפט כאילו סתם ציני שיש לו משמעויות לוואי רחבות מאוד של מה דעתה על האישיות שלי ועל הנשיות שלי.

אישה במסע, פשוט כייף לקרוא את האינטראקציה שלך עם אח שלך.
ממקום כזה נינוח, שיוצר קרבה.

חשוב לי להסביר עוד משהו: כשאני במלואי, כשאני אוהבת אותי, אין מקום לאמא שלי בחיים שלי, אפילו לא במיליגרם. אם היא תתקשר זה סיפור אחר, אבל נוח לי מאוד ומתאים לי מאוד שהיא מרגישה חשש מאוד גדול כנראה מדחייה שלי אותה, ומנסה ליצור קשר איתי (לחזר אחרי, "להתעלק" בעברית..) הרבה פחות עד כלום כמעט. מתאים לי.
אין לה מקום במחשבות שלי, היא לא יכולה לתפוס אפילו פינה קטנטנה של מחשבה, כשסבבה לי עם עצמי.

יחד עם כל זה, נראה לי לא טוב לי להתנתק לגמרי ולא לרצות לשמוע לדעת ולעשות כלום.
כמו שהחודרנות שלה לתוך החיים המחשבות והשיפוט שלי הם עיוות של המציאות,
כמו שלא לקרוא לילד בשמו לכל מה שהיא עשתה לי זה להיות לא במציאות,
ככה להתעלם ממה שקורה לה עכשיו מבחינתי זה להיות בנתק מחלק מהמציאות שלי.
ואני רוצה להיות מחוברת לכל חלקי.
הכאב הגדול הוא, שלקרוא לילד בשמו לכל מה שהיא עשתה לי לאורך שנים, זה תהליך, שדורש זמן וסוג של סבלנות עצמית, אם אני לא רוצה לעשות שוב לעצמי תהליך כוחני כמו שאני יודעת לעשות מצויין. (במקום: את לא בסדר שאת חושבת דברים רעים על אמא שלך, יהיה שיפוט שלילי של: איך את לא קולטת שאמא שלך היא בעצם... נכון שעדיף קול שצועק עלי בתוכי שהוא קול של סניגור, נכון שאני נעזרת לפעמים בקול מבחוץ של אדם שיודע לדבר מספיק חזק ככה שאני אשמע, אבל נדמה שלי שבנקודה הנוכחית - בכל זאת עדיפה לי מאוד העדינות העצמית).

ובנקודה הרגישה הזאת, של לנסות לעשות תהליך עדין עם עצמי, כל חשיפה אליה עושה נזק.
וזה הקושי.
פה הדילמה.

בערך כמו לנסות ליצור הקשבה עדינה לגוף מהסוג שצילצול מדברת עליו בדף האם דיאטות מצליחות, ולהיות חשופה כל הזמן לאמא שכל פעם שהיא פוגשת אותך הדבר הראשון שהיא עושה זה לחלק הוראות - "לכי להישקל, כמה את שוקלת?" (אני יודעת שלא תאמינו לי. אני עקשנית. והייתי הרבה יותר, כנערה. יש מצבים שכילד פשוט אין לאן ללכת בהם. זה שם. אולי אם הבושה סביב הגוף וההשפלה שלה היתה חזקה פחות, הייתי יכולה לגייס עזרה מבחוץ, או להתמודד אחרת. באותו רגע פשוט אין, אין אפשרות... ובאמת שאני יודעת להתעקש. היא נגעה לי בכל הכפתורים הכי עדינים של בושה והשפלה סביב גוף, סביב מקום שעצם הדיאלוג עליו בדרך בה היא מדברת - יצר משהו בלתי נסבל עבורי. סביבה לא מכבדת) ובמקביל להיות חשופה כל הזמן לג'אנק פוד, ללחץ חברתי לאכול...

בקיצור, מסוג המצבים שאי אפשר להצליח בהם, רק למזער נזקים....

וכן, אני אשמח לכל התייחסות להודעה הזאת. שממקדת את לב העניין.

_ואם אני צודקת, והמחיר של אי ההתנגדות שלך ושל הסביבה עליה, הוא הכליה שלה?
אם דווקא זה שאתם - הסובבים אותה, כל בני המשפחה - לא מציבים גבולות, זה מה שמאפשר לה להתכחש לעצמה ולצרכיה?
קצת כמו בהימור של פסקל - למה האפשרות הזו נראית לך פחות ריאלית מהאפשרות השניה - שהיא תמות כי את לא תסכימי למחיקה של עצמך.
זו נראית לי טענת נגד נכונה יותר. האיזון של מחיקה עצמית שלך תציל אותה, היא שאי מחיקה עצמית שלך תציל אותה. ולדעתי היא ריאלית._

רק עכשיו ראיתי מה שכתבת.
את יכולה להסביר לי עוד?
אני קצת מבינה אבל מאוד רחוק ממדוייק.
ויש לי הרגשה שדווקא הושטת לי כאן מפתח רציני.

למה את מתכוונת שאם המחיר של אי התנגדות אליה של כל המשפחה הוא הכליה שלה?
את יכולה לפרט?

תודה.

אתחיל מזה שאני לא מאמינה שמחשבה יוצרת מציאות ברמה מוחלטת. אני מאמינה בקיומו של יקום אובייקטיבי, ושל תנאי פתיחה אוביקייטיביים לא שיווניים עליהם נולד אדם. כולל נטיה גנטית למחלות, כולל סביבה ברמת זיהום כזו או אחרת, כולל תזונת הוריו. אך אני מאמינה גם בהשפעה הגדולה של הבחירות שלנו כבני אנוש, שכוללות גם טיפוח של הגוף באכילה של אוכל מזין וטעים, ובתנועה מספקת, וגם טיפוח של הנפש, בהיכרות עצמית עמוקה, התמודדות עם רגשות ולא הדחקתם, יצירת חיים מלאי אושר.

פגיעה באחד מאלה - מחלישה. גם אישה מאושרת, שמודעת ומתמודדת עם כל רגשותיה, שמטפחת את גופה, יכולה לחלות בסרטן, וגם למות ממנו. כמו גם בכל מיני מחלות אחרות. אך חיסרון באחד מהרכיבים הללו מגדיל את הסיכויים למחלה ומוות.
אישה שלא מאושרת בחייה, שמתכחשת לעצמה ולצרכיה, תרצה לחיות פחות מאישה מאושרת שמספקת את צרכיה. ואמא שלך היא ממש לא אישה מאושרת כזו. מעשיה מעידים על כך בברור.

היא לא מסוגלת להודות בצריכה ולקבל, היא מנסה להשיג <ביטחון? אהבה? משהו אחר?> באמצעות שליטה עליך ועל אחרים בחייה. השליטה הזו - היא כמו סם. היא לא נותנת ולא יכולה לתת אושר, אלא רק אשליה קצרת מועד.

רוב האנשים, גם האנשים המודעים והמנוסים ביותר, נוטים אינסטינקטיבית להתנגד לשינויים, ולהשתנות רק כשהמחיר של האי נוחות שבשינוי קטן מהמחיר שמשלמים על המשך באותה הדרך. וגם אז לא כולם עושים זאת.

הדרך בה הולכת אמא שלך כרגע, זו דרך שאין בה אושר, ויש בה השמדה עצמית. והיא לא תשתנה מרצונה החופשי. אך אולי היא תשתנה אם היא תאלץ לעשות זאת. למשל, אם הקרובים לה יעמידו לה גבולות. לתת לה את מה שהיא צריכה, לשחק במשחק שלה, זה לתת לה את הסם שלה, לאפשר לה להמשיך להדחיק את מצבה, וברור שהוא רע. מצבו של האלים לרוב רע מזה של הקורבן. והיא לא תשתנה אם תוכל להימנע מכך.

אולי, אם את ושאר קרובי משפחתה תעמידו לה גבולות ברורים, היא תאלץ ללמוד תקשורת אחרת. אולי היא תגלה שהיא נעימה לה. ואולי רק יהיה לה קל יותר להשתנות אם תאלץ לעשות זאת.

אני לא חושבת שתהיה לך השפעה מכרעת. אולם יש השפעה כלשהי, להישאר במסלול בו היא נמצאת כרגע, או לצאת לדרך חדשה. הדרך הנוכחית שלה פוגעת בה ובאחרים, ועלולה בהחלט להוביל להשמדה עצמית. הדרך החדשה תהיה קשה ומתאגרת, אך אולי היא תוכל למצוא בה אושר וחיים ששווה להילחם למענם.
את הדרך הזו רק היא יכולה למצוא. אף אחד לא יכול לעשות זאת במקומה. אפשר להחליט רק אם מעודדים אותה להישאר בדרך הישנה, או לא. רק שלי נראה שהדרך הישנה שלה יכולה בקלות לעודד סרטן. לפי התיאור שלך של המצב הרגשי שלה.

ספר מאוד מעניין שכולל דוגמאות אמיתיות, וגם מתאים לי בגישה שלו: סרטן כנקודת מפנה
http://simania.co.il/bookdetails.php?[po]item id[/po]=33450

ובנוגע לאי קשר איתה - מה הבעיה באי קשר זמני? בזמן התהליך שלך נוכחותה מפריעה כשתסיימי אותו תוכלי לתקשר איתה שוב.

אגב, ציל צול פתחה לפני כמה שנים דף שהתחיל כ-שנת הטבעונאות שלי, הפך להיות שנת החיוניות שלי, ולבסוף הפך ל החיוניות שלי חלק שמיני בארבעה או חמישה חלקים. זה דף באורך של ספר או יותר, והא מתאר תהליכים של נשים שונות עם אוכל וגם קצת עם משקל, והוא רווי בעדינות המקסימה של גוגוס, הלא היא ציל צול. שם גם הכרתי בה בראשונה ולמדתי לאהוב את האישה המקסימה הזו. ממליצה לך לקרוא את הדפיים הללו. ההתחלה היא פה: החיוניות שלי חלק ראשון

תודה לך.
אני אקרא את מה שכתבת שוב, כמה פעמים.
כתבת לי מאוד מאוד ברור. רק שהקולות שצועקים בתוכי יודעים לצעוק חזק, אז אני קוראת כל דבר כזה כמה פעמים כדי שהדברים יתחילו לחלחל מאיזה כיס דמיוני שנמצא לייד הלב - פנימה, לתוך הלב, לאזורי הוודאות.

משתפת אותך בינתיים במחשבות שלי (סתם מחשבות חולפות שאני רוצה לתת להן עוגן, לפני שיתפוגגו...):
אם אבא שלי יגיד לי שוב משפט מאשים אחד, אני חושבת שאשאל אותו שאלה אחת: האם הוא הגיע יחד עם אמא שלי לאחד מהייעוצים הרפואיים שלה? האם הוא חושב ומתכוון ללוות אותה לחוות דעת שניה, או שלישית?
כמו שאני מכירה אותם, זה פשוט מחוץ לרפרטואר שלו.
הוא לא חושב שאולי היא בודדה?

אם השיחה תימשך, שאלה שנייה: האם הוא חשב שאולי יש קשר בין רעב רגשי מתמשך שאמא שלי סובלת שנים, ובין המצב הבריאותי שלה, וגם עודף הצורך שלה בקשר איתי??
אבא שלי יודע לאהוב בחום לב בסיסי פשוט ויודע במעשים, איפה שלפי דעתו הוא צריך לעשות (והוא לא יודע להיות גמיש לרצונות וצרכים של אחרים). הוא לא יודע להחזיק אינטימיות יותר מדקה. הוא לא יודע מה לעשות איתי כשאני שמחה בנוכחות שלו, יותר משתי שניות. אמא שלי רעבה שנים לקשר של דיבור, לאפשרות לבטא רגשות במחיצתו. כשהוא מרגיש עומס של ביטוי רגשות הכי קטן שבעולם מבחינתו - הוא פשוט קם ועוזב את החדר פיזית, ואפילו לא חושב להסביר. ההתנהגות שלו כל כך מובנת מאליה לעצמו שהיא פשוט משתקת את הסביבה סביב "ככה הוא".
אולי הוא יכול לעזור לאמא שלי להירפא??
אולי הוא יכול להתאמץ בשבילה??
למה הוא מנסה להפעיל אותי, כדי לתת לה משהו, ששנים על גבי שנים היא מבקשת בעצם ממנו???
ואם קשה לו מידי, להזיז את עצמו, למה הוא חושב שאני צריכה לעשות את זה???

רק אחרי שתי השאלות האלה, נראה לי שיש מקום לשאלה השלישית, האם כבר דיברתי איתו פעם על זה שברור לי שהצורך של אמא שלי להצמיד אותי אליה מפריע לי מאוד ביצירת קשרים של אהבה עם אחרים.

קודם כל שיסתכל על עצמו.

למה הוא בא אלי???

אני פשוט חושבת בקול רם, לפני שאשכח את המחשבות של עצמי.

תודה על ההמלצה!
רק עכשיו ראיתי.

מה הבעיה באי קשר זמני? זו נקודת מבט שאני מנסה להתחיל לאמץ.
בעיה אחת היא אצל שתינו - שתינו רגילות לסביבה חברתית שבה בגיל שלי בדרך כלל זה לא קורה.
זה קורה הרבה קודם, ככה בשנות העשרים, תקופות של התרחקות רצינית, נסיעה אולי להודו פחות היתה בזמני אצל החבר'ה שלי, אבל היו תחליפים חלקיים... אצלה גם בגילאי העשרים פלוס זה נתפס כסוג של קטסטרופה, עונש שלא ידוע למה הוא בא עליה, וודאי היום, שאני בגיל שבו בדרך כלל זה כבר הרבה אחרי ההשלמה, הפיוס, התקרבות מחודשת. כאילו פספסתי את הגיל שמעולם לא היה לי, מעולם לא ניתנה לי בו ההזדמנות.

בעיה שנייה - שלאמא שלי אין זמן. עובדה, נורא מהר היא מייצרת בעיות בריאותיות שלא מאפשרות מרווח זמן, כי לא בא לי להתעלם מהן.
באופן כללי היא אדם שמאמין בתהליכים רק בתיאוריה, מה שרע ועכשיו - בחוויה שלה יישאר לנצח.
רק כשהיא בעבודה במקצוע טיפולי היא מאמינה בתהליכים, וגם זה בערבון מוגבל מאוד.
(היכולת שלה לנתק בשיא הטבעיות בין חלקים שונים של עצמה, בין החלק המקצועי שיודע ולא יכול שלא לדעת שיש תהליכים בעולם, ובין עולם התגובות שלה לילדים הפרטיים שלה, שדורש הכל אתמול, נראה לה בשיא הטבעיות משתלב פלוס הנמקות פסיכולוגיות)
אמרתי לה מיליון פעם בעבר שזה תהליך וזה לא יימשך לנצח, אין לה טיפה של אמון בעניין.
והמציאות מוכיחה לה שהיא צודקת: לה אין אמון ביכולת שלי להתרחק ולהתקרב שוב, אני מרגישה אשמה עד בלי די, האשמה שאני מרגישה דוחפת אותי כשאני כבר על קצה הצוק להיעזר באנשים כדי להרגיש קצת פחות אשמה, הפתיחה של הרגשות שלי מול אנשים אחרים מובילה לפתיחת "סל כביסה" רגשי מצחין במיוחד ולגילוי שיש שם למה שהיא עושה לי ושהחלק שאני מרשה לעצמי להרגיש הוא רק קצה קרחון, כדי להתאושש אני צריכה עוד קצת זמן, והיא מוכיחה לעצמה שהיא צדקה, כבר שלוש ארבע שנים אני רק מתרחקת בהדרגה כל פעם עוד...

_לכל בחירה שלנו כאנשים בוגרים יש מחיר
זה מה שאני קולטת ולכן אני מאויימת כל כך: ואם מחיר החופש שלי יהיה הכליה שלה?_
מה פתאום.
המחיר לא יכול להיות אצלה. זו היא שאחראית על התגובות שלה, ואם יש לה תגובות חולניות זה בוודאי לא באשמתך. ולא באחריותך.

המחיר הוא אצלך:
למשל, אם לא תעשי כך וכך - היא תכעס עלייך. זה מחיר בשבילך כי הכעס שלה לא נעים לך. אבל כאדם בוגר, זכותך לבחור לעמוד בכעס שלה ובכל זאת לא לעשות כרצונה בכל דבר שהיא רוצה לשלוט בך.

כשאבא שלי אומר לי שאולי בעיות הבריאות של אמא שלי היו נפתרות אם הייתי יותר בקשר איתה
התעללות והרעלה.
לא מוסרי, לא ערכי ולא אוהב להפיל עלייך את האחריות למשהו שאינו באחריותך. הבעיות שלה היו נפתרות אילו היא היתה עושה לעצמה טיפול נפשי מתאים או פונה לטיפול נפשי מתאים.

מחיקה עצמית שלך תציל אותה
איזה ניסוח קולע ומדוייק. זו בדיוק המשוואה שמציבים הורייך:
תמחקי את עצמך כדי שאנחנו נהיה מרוצים/נחיה.
זו תביעה לגיטימית בעינייך????

היא הרגישה באחת השיחות איתי שהיא לא מקבלת את מה שהיא רוצה, שזה שיתוף בלי גבולות, והודיעה לי שאני אלימה כלפיה רגשית.
את מזהה את ההיפוך שעושה המתעלל?
את מזהה את הסילוף והעיוות הנוראים כאן?
היא מתנהגת כלפייך באלימות רגשית קשה ומאשימה בזה אותך.
היא האלימה רגשית, לא את.
היפוך העניינים יוצר כזה תעתוע ובלבול, שממש קשה לתאר. ועוד יותר קשה, שאת יודעת שהיא מאמינה במה שאמרה. איזה נרקיסיזם קשה! 0-:

_למה הוא מנסה להפעיל אותי, כדי לתת לה משהו, ששנים על גבי שנים היא מבקשת בעצם ממנו???
ואם קשה לו מידי, להזיז את עצמו, למה הוא חושב שאני צריכה לעשות את זה???_
וואו איזו התקדמות!
כל הכבוד לך, לב שומע. כל הכבוד. נפלא. התחלת לראות דברים נכוחה. התחלת לעשות סדר אמיתי בדברים. ממש מדוייק.
וחוץ מזה מסכימה עם כל מה שכתבה לך אישה במסע, יופי של הבחנות מדוייקות.

מה הבעיה באי קשר זמני? זו נקודת מבט שאני מנסה להתחיל לאמץ
אני מרגישה שאי קשר זמני יכול להציל את חייך.
כל קשר איתה מחזיר לך את הרעל לחיים ומקשה עלייך להחלים ממנו.
ולה, זה לא באמת עוזר.
כמו שכתבה אישה במסע, זה רק מספק לה את הסם שלה (אשליית השליטה בזולת), אבל הרי מייד אחרי זה היא חווה נפילה, כי הקשר איתך לא באמת אמיתי ועמוק בפנים היא יודעת את זה.
אהבה היא לא תקבל שם.
כי היא בעצמה הרגה את האהבה שלך אליה בכך שהטביעה אותך ברעל כל החיים.
היא רוצה אהבה אבל לא מסוגלת לקבל.
כי היא לא מסוגלת לאהוב בעצמה.
היא לא מסוגלת לאהוב את עצמה, ולא מסוגלת לאהוב אף אחד אחר בכל העולם.
מאוד עצוב.
את רוצה ללמוד לאהוב את עצמך, כדי ללמוד דבר כזה את לא יכולה כל פעם מחדש לחשוף את עצמך במצב הפגיע, הרגיש והחשוף של מי שעדיין עושה צעדים ממש ראשונים באהבה עצמית, לרעל שלה המצמית.

עוד יומיים משפט על משמורת.
העו"ד שלי אמרה לי שזו תהיה פסיקה שהיא זמנית, כי הפקידת סעד אמורה ללוות אותנו עוד שנה ואז לתת חוות דעת אחרי תקופה זו
אני פחות לחוצה לגבי המשפט עכשיו- אני יותר מודאגת לגבי מה יקרה עוד שנה..

אגב- פקידת הסעד אמרה לי שהיא התרשמה ממנו ממש לטובה. שיש קשר נהדר בינו לבין הילדה....
ושצריך כמובן לחשוב על טובת הילדה, ושהיום נהוג לתת משמורת משותפת..... כי האבות היום מאוד מעורבים בגידול הילדים....

בשמת, הערב השיחה שלי עם הרב.
אם תוכלי, אשמח אם תעזרי לי להגדיר לעצמי, האם כל מה שאת מדברת עליו (להתנקות מהרעל שלה) יכול לקרות במקביל לזה שכן אציע עזרה קונקרטית, ולא אקח אחריות על להתקשר כל כמה זמן, לשאול מה שלומה, וכו'. המסר יהיה שהיא יכולה להתקשר אלי אם היא רוצה עזרה, פלוס הצעות ספציפיות. ברור שאם יהיה שינוי במציאות יכול להיות שכן אזום דברים אחרים - כרגע היא בשלב של ברורים רפואיים, אני יכולה לעשות טלפון אחד של להציע עזרה מוגדרת ואחר כך להסביר לעצמי שאני לא שם, זו לא אחריותי.

אני יוצאת מנקודת הנחה שכל סוג של מגע איתה כרגע לא עושה לי טוב בלשון עדינה, אבל מצד שני גם ניתוק מוחלט במצב הנוכחי ממצבה ומלהציע לה עזרה, נדמה לי שיהיה מצב שבו אני פוגעת בעצמי.
היא אמא שלי ואני כן רוצה להגיב למצבה, אבל בדרך מאוד מוגבלת.

בכל מקרה עבור המשפחה שלי (על כל חלקיה) טלפון ממוקד וקצר שמציע עזרה מוגדרת ובודק איתה מה היא רוצה זה בכל מקרה שבירת דפוסים. קודם כל היא לא רגילה בכלל לרצות משהו, היא רגילה שיש "אמור", יש דברים ש"אמורים" לדעתה לקרות, היא לא רגילה לרצות, בטח שלא להתחייב על זה שהיא רוצה משהו.
הצורך שלה הוא בהזדהות טוטאלית (לא שאהיה שם פיזית ואעזור לה פיזית, כי בטח אני נורא עסוקה, והיא לא רוצה להכביד עלי, רק שאחשוב עליה כל שעות היום ואתייסר בכל דקה על כאביה). והצורך הזה גם משחרר אותה מלהגיד תודה, היא בחיים לא תגיד לי תודה על שהקשבתי לה בטלפון ואיפשרתי לה לשחרר משהו. היא תגיד תודה עד אין קץ גם על דבר פצפון מעשי שאעשה למענה. אני לא זקוקה לתודה שלה, אני כן מעוניינת אם כבר החיים תוקעים אותי לתוך מצב בו אני מרגישה מחוייבות לאינטראקציה מינימאלית איתה את ההכרה שלה בהיותי אדם בוגר, שיש לו כל מיני דברים להעניק, בין אם הקשבה ובין אם עזרה מעשית, ולא שלוחה שלה, ענף על העץ שלה, שצריכה להתייצב כל פעם שקוראים לה להיות בעמדת הזדהות טוטאלית.

כמו שאני מכירה אותה, כרגע היא מאוד לא תמהר לרצות עזרה שלי. היא כן תשמח על מס' טלפון מסויים שהיא רצתה ויש לי בלי להתאמץ בכלל, ויכול לקדם אותה. אני אצטרך לחשוב מראש איך לעשות שיחה כזאת מאוד ממוקדת. לא להיכנס לתפקיד נותנת העצות (על אף שמס' הטלפון היה מלווה בעצות עם איזה מסמכים רפואיים בדיוק להגיע אל האיש... עצות שנשמעו מועילות וטובות. רק שלא בא לי לתת אותן. אני רוצה לצאת מהדפוס בו כל הזמן מישהו נותן עצות למישהו. היא לי, מקטינה אותי, אני לה. לא רוצה עצות.
רוצה להציע לה כמה דקות של שיחה עדינה שמבררת מה היא רוצה, בדרך שהיא לא רגילה אליה, ואחר כך לשכוח מקיומה.

ושוב, ברור לי שעצם הקשר איתה כרגע עושה לי רע.
אבל לדעתי גם התעלמות מוחלטת רק תעביר את העניין אל מגירה נעולה היטב של חומרים רגשיים שמאיימים להתפרץ ולצאת בקול נפץ רם של אשמה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

סוזן, בהצלחה במשפט... אני מקווה שיהיה בסדר! תהיי חזקה!!!

סוזן, בהצלחה רבה רבה במשפט.

הדברים שכתבת לי אישה במסע הולידו פתאום את הרעיון לראות את המשפחה שלי אחרת.
שאם יש קשר בין רגשות ובין בריאות, אז אולי לאבא שלי יש תפקיד מול אמא שלי, שהוא כבר שנים ארוכות, מהרגע שהם התחתנו, לא ממלא?
למה הכל נופל עלי??
זה ייקח לי עוד מיליון שנה בערך לעכל ולהפנים פנימה.

אני מספיק אינטלגנטית כדי לבנות "משפטי היפוך" בראש כדי לעזור לעצמי.
להיפרד באמת מהחלק המעניש שיושב לו שם בפנים ועושה לי סנקציות כל פעם שאני זזה מהחשיבה המוסרית שעליה גדלתי - זה תהליך אחר, שמתרחש רק באזורים רכים, אבל עם חוזק.
כל דבר אחר רק מזיז אותו יותר רחוק וגורם לו לפתח נשק שיורה לטווחים יותר ארוכים, נגיד טילים במקום טנקים. לא מנטרל אותו באמת. נטרול אמיתי זה רק תוך חיבוק. (גם של חלקים מענישים... כל דבר שנמצא בתוכי ראוי למגע רך, גם אם הוא מועמד להיפרדות ממני...)

ובמלים אחרות התכוונתי לומר: סליחה שאני לא מגיבה ישירות לכל מה שכתבת, בשמת.
הקצב הפנימי שלי הוא להבין מהר ולקלוט מבפנים מאוד לאט.

סוזן, האם עורכת הדין שלך היא מספיק כרישית? זה חשוב מאוד. אני סבלתי מעורכת דין יותר מדי מתונה. וזה היה בעוכריי.
להקפיד לדבר על האלימות שלו, אבל גם להראות שחשוב לך הקשר ביניהם (כי לא אוהבים אמהות חרדתיות). לדבר בצורה קולית הכי שאפשר.

למה הכל נופל עלי? לב שומע )
אנרגטית מה שקורה הוא שהוא מפיל. זה הדפוס שלו.
התהליך שאת עוברת מציב אותך במקום ששואל שאלות ועושה סדר.
בקצב שלך את תגיעי למצב שבו את לא נמצאת שם כדי "לתפוס" את מה שהוא מפיל. תלמדי בתחילה "לזוז" כדי שמה שנופל לא יפגע בך,
ואחר כך ממש לא להיות שם.
זה ייקח לי עוד מיליון שנה בערך לעכל ולהפנים פנימה.
יכולה להיות שלמה עם הקצב שלך? לדעת שאת נותנת לעצמך את כל הזמן שבעולם לשם כך? (בנסיבות שלך זה לא פשוט אני יודעת)

למה הכל נופל עלי?
אני בוחרת לנסח את המחשבות שלי בצורה של שאלה כי עצם השאלה עוזרת לי לשים סימני שאלה במקום שקודם לכן היו בו רק מוסכמות קבועות מראש, ביני ובין אחרים ובתוכי פנימה.
העמדת הדברים כשאלה עוזרת לי לשים לב ולהבחין, שמה שהוא מציג כמוסרי - הוא לא בהכרח מוסרי, אולי רחוק מזה.
אמירות ישירות וחד משמעיות לא כל כך עוזרות לי. בדיאלוג שלי איתי.
הן לא מהדהדות לי מספיק עמוק פנימה, ומה שיש להן להציע לי זה להישען על סמכות שהחלטתי שהיא יותר חזקה מהסמכות המוסרית של הורי. זה כאילו להחליף הישענות בהישענות, סמכות בסמכות, מקויר ידע יודע כל במקור ידע יודע כל אחר.

ניסוח לעצמי של הדברים בצורת שאלה מזמין ויוצר מקום לספק.
ספק זה דבר שמתכתב טוב עם השפה הפנימית שלי.
הוא יוצר שריטה דקה בקיר.
אבל שריטות יכולות להתרחב לסדקים די עמוקים, עם קצת תמיכה.
וזאת דרך הרבה יותר נעימה עבורי - הרחבת סדקים - מאשר לעבוד עם פטיש.

זה ייקח לי עוד מיליון שנה בערך לעכל ולהפנים פנימה.
טוב, לא מיליון שנה באמת. אם אתמול נגיד הרשיתי לי מיליון שנה (רשות פנימית אמיתית) מהר מאוד זה יהפוך לחודשיים.

יכולה להיות שלמה עם הקצב שלך?
לא. וכן.
הקצב היחיד בעולם שיכול להיות נכון לי הוא הקצב שלי. והוא עובד על מקצבים של מהר-לאט, ולאט מהר.
לפעמים אני משקיעה זמן אנרגיה והישאבות נפשית כדי להיעזר בעצמי ובאחרים ולבנות גבולות לעולם הפנימי שלי באזור שתמיד היה פרוץ מידי ופתאום נפרץ עוד יותר.
לפעמים רק קצב איטי מאוד מאוד יוצר שינוי אמיתי.
קצב בכלל הוא עניין רגיש אצלי.
חוויתי בעבר המון ביקורת עלי שקשורה לקצב.
רק בשנים האחרונות, אחרי שלמדתי פשוט לקבל בלי שיפוט את הקצב שלי, לפחות בחלקים די גדולים מהזמן (לא התחייבתי שתמיד), אני מגלה שאני פוגשת אנשים שחושבים שהקצב שלי הוא מאוד לא חריג.

כילדה, הדבר שעליו חוויתי את הביקורת הכי קשה, בגילאים הצעירים, בהם אמא שלי עוד לא הספיקה להיות פסיכולוגית, ובסך הכל היא היתה מאוד מרוצה מקיומי (זה לא הפריע לה אם פתאום היא קבלה כוויה קטנטנה תוך כדי בשול שכאבה לה, לצרוח עלי שזה באשמתי, כי דיברתי איתה, ולא הפריע לה לאפשר לי שוב לדבר איתה תוך כדי שהיא מבשלת למחרת, ואם זה יעבור בשלום אז הכל בסדר, ואם יקרה משהו - חתך קטן, כוויה קטנה - זה באשמתי, אבל ההאשמות האלה לא היו אישיות, הן היו נגד כל ילדי הבית במידה שווה פחות או יותר, והיה ברור לי מאוד שהיא מרוצה מעצם קיומי, חוץ מעניין הקצב) היה האיטיות שלי.
בגיל ההתבגרות, היו אנשים שהוציא אותם מדעתם הקצב המהיר שלי אינטלקטואלית.
זה גם נתפס בסביבה בה חייתי כמאוד לא נשי. סותר נשיות.
רוב הזמן בחיי אני מרגישה אשמה סביב קצב, ולומדת לאט ובהדרגה לכבד את זה שלי.

העו"ד שלי מאוד חזקה ותקיפה.
פקידת הסעד כבר העבירה את המלצותיה- ממליצה משמורת שלי עד שהילדה תהיה בת שנתיים, ואז היא ממליצה לעשות משפט מחודש
כמו כן היא ממליצה שהוא יקבל עוד לילה בשבוע
כמו כן היא כתבה- שהוא לא יוצא מדירתה של אימי כי "הוא מחכה שאני אומר לו מה שאני מתכוונת לעשות, היכן אני מתכוונת לגור.." מה זה השטויות האלה?

פקידת הסעד כבר העבירה את המלצותיה- ממליצה משמורת שלי עד שהילדה תהיה בת שנתיים, ואז היא ממליצה לעשות משפט מחודש
או.קיי. התחלה לא רעה.

כמו כן היא ממליצה שהוא יקבל עוד לילה בשבוע
הוא יעמוד בזה?

מו כן היא כתבה- שהוא לא יוצא מדירתה של אימי כי "הוא מחכה שאני אומר לו מה שאני מתכוונת לעשות, היכן אני מתכוונת לגור.." מה זה השטויות האלה?
יאו, איזו סתומה. שעורכת הדין תבהיר את העניין לחלוטין--שברחת מהדירה כי פחדת מאלימות, שהוא מסרב לצאת וכיוצא בזה.

תראי, מניסיוני, השופטים מנסים להגיע לפשרה ולא לכפות פסק דין משל עצמם. לכן צריך לבוא בדרישות מאוד גבוהות מצידך, מאוד גבוהות!

סוזן, התלבטתי מאוד אם לכתוב לך. תתייחסי למה שאני כותבת רק אם זה עוזר לך במשהו.
אם זה מפריע לך או מקשה עלייך - תמחקי. מרשה לך מראש למחוק גם פיזית, בעריכה.

ממה שאני ראיתי עד היום את המערכת: בדרך כלל, במקרים מהסוג שלך, פקידת הסעד מתרשמת מצויין גם מהאמא וגם מהאבא. אין מה להיבהל מזה, זה צפוי מאוד מראש. בדרך כלל, פקידת הסעד מתרשמת לרעה מהורה, רק אם היא רואה משהו חריג שצורה קיצונית: הורה נרקומן, עיסוק בזנות, הורה על כסא גלגלים, היעדר מקום מגורים ראוי, היעדר ציוד בסיסי לילד, כל הורה אחר מבינתה הוא נורמטיבי. היא מתייחסת בדרך כלל רק לדברים מאוד מוגדרים, שאפשר להגדיר ולנסח אותם כך שיישמעו כמו טיעון, מהסוג המשפטי. נגיד "לפעמים לא שם לב שהילד רעב" זה לא משהו שהיא תתייחס אליו, היא תמצא דרך להגדיר את זה כנורמטיבי. "אין מקרר בבית" - לזה כבר היא תשים לב. אם ההורה הוא גם משכיל ואינטלגנטי ויודע לאסוף את עצמו רגשית לפני שהיא באה לביקור - היא גם תתרשם שהוא מצויין. מבחינתך, אין שום הבדל מהותי אם היא התרשמה שהוא נורמטיבי או התרשמה שהוא מצויין. האשליה שההמלצות שלה ניתנות על בסיס אישי היא רק אשליה. רק. בדרך כלל פקידות הסעד משתדלות להגיע למסקנה ששני ההורים נורמטיביים. אם שני ההורים נורמטיביים, בדרך כלל ההמלצות יינתנו על פי מה שמקובל. בעבר הרחוק היה מקובל הסדרי ראייה פעמיים בשבוע, בלי לינה. בתקופה שאני התגרשתי ה"מקובל היום" היה הסדרי ראייה רחבים, כולל לינה באמצע השבוע. אני לא יודעת מה ה"מקובל" של היום.
עושה לי צמרמורת לחשוב על כך אם היא צודקת, והמקובל היום במקרה ששני ההורים נורמטיביים הוא משמורת משותפת.
בזמני משמורת משותפת היה אפשר להשיג רק אם מוכיחים שקיים שיתוף פעולה והתחשבות בין שני הצדדים. בדרך כלל אם היה מאבק, אף צד לא היה יכול להוכיח שיש שיתוף פעולה והבנה בין שני הצדדים... זה יצר מציאות שמשמורת משותפת בדרך כלל היתה דבר שמגיעים אליו בהסכמה.
ה"מקובל היום" הוא לא דבר שכתוב בשום מקום.
לא בחוק, לא בנהלי העבודה של פקידות הסעד.
ממה שראיתי, ה"מקובל היום" הוא מדיניות שבתי המשפט מעצבים באופן סמוי, אם לא אומרים זאת במלים, הם רק מעבירים באיזו דרך נסתרת את הציפייה הלאה, צמרת פקידות הסעד קולטת את המסר ומעבירה אותו בהשתלמויות אחידות לכל פקידות הסעד.
עורכי הדין הם לפעמים האחרונים לגלות שהשתנתה המדיניות. ולפעמים לא.
בתי המשפט מעבירים את המסר שהם סומכים לחלוטין על חוות דעתן של פקידות הסעד. הם משמשים כמעין חותמת גומי שלהן. כשבפועל הם בעצם אלה שמעצבים באיזו דרך לא ברורה את המדיניות של פקידות הסעד.
בדרך כלל פקידת סעד לא תראה משהו לא נורמטיבי בהורה מהסוג של אבא של הילדה שלך כי:

כי היא באמת לא רואה. ההכשרה של פקידת סעד היא בדרך כלל הכשרה של עובדת סוציאלית רגילה, פלוס השתלמות של בערך שנה, בערך יום בשבוע. לומדים שם הרבה על חוק וקצת על ילדים. וקצת אולי על גישור. כמה כלים אבחוניים את חושבת שבאמת יש לה? האינטואציות שלה לא יותר טובות משלך, או משלי. לפעמים פחות טובות.
כי אסור לה לראות. כי בתי המשפט מצפים ממנה שלא לראות. בתי המשפט מצפים ממנה (כאמור המסר הוא סמוי, לא מילולי מפורש וגלוי) לראות רק דברים מאוד מוגדרים שניתן לנסח אותם בטיעון משפטי, כמו אין מקרר בבית, הורה על כסא גלגלים, חוסר תיפקוד מתמשך לאורך זמן בפרמטרים מאוד מוגדרים וברורים כמו אמא שלא יוצאת מהמיטה בגלל דכאון אחרי לידה כבר שמונה שנים בערך.

את זה בית המשפט רוצה לשמוע. את כל היתר לא.

כי באמת יש משהו אמיתי בזה שלא חותכים החלטות של "דיני נפשות", עניינים קריטיים של מידת הקשר של הורה עם ילד, על פי אמות מידה שהן תמיד התרשמותיות. פעם היו ימים שבהם פסיכיאטר מחוזי היה יכול על בסיס דיווח של קרוב משפחה להוציא צו אשפוז בכפייה לאדם מן היישוב, ללא שום סיבה אחרת. והיו סיפורים כאלה. התרחשו. לפעמים עם אדם מבוגר שבן הזוג רצה לראות אותו בבית אבות, לפעמםי סיפורים אחרים. פסו הימים ההם, שבהם חוות דעת של איש מקצוע מלומדת ככל שתהיה תיצור כזאת מציאות. כמו שפעם חוות דעת של פסיכולוג חינוכי בוועדת השמה היתה יכולה להכריח הורים להכניס ילד לבי"ס חנ"מ ובפועל זה קרה ובמספרים ענקיים. היום מי שקובע איפה ילמד הילד, גם ילד עם קשיים חמורים, הוא ההורים.

מה שמאוד מרגיז אותי באופן אישי בהתנהלות של המערכת כולה הוא שהיא מאוד לא שקופה.
פקידת הסעד תמיד תזמין אותך בפגישה הראשונה לספר כמה שיותר, כן תתעניין בכל מה שיש לך להגיד, לא תאמר שמה שקרה בזוגיות, אלימות כלפייך, זה לא רלבנטי ליחסים עם הילדה.
היא רוצה לשמוע הכל, כי אם היא תפספס איזה פרט, תהיה בעיה עם הכסתח שלה.
היא גם מאוד מאמינה במה שהיא עושה ומאמינה בדרך כלל שהיא באמת פועלת לטובתך ולטובת הילדה.

אחרי שהיא הבינה את התמונה הכוללת, ואחרי שהיא החליטה ששני ההורים נורמטיביים, פתאום כל מה שסיפרת הופך ללא רלבנטי, כי זה לא אומר שזה ישפיע על הילדה.

מצד שני, שווה להיאבק על משמורת. כשזה מה שאת רוצה ואת בטוחה שאת צודקת.
וכמובן שבמקרה שלך ברור שאת צודקת לגמרי.
מכל מאבק כזה את רק מרוויחה. לא תיאבקי - ינגסו בך עוד.
תיאבקי - באיזשהו שלב הוא והמערכת יבינו איפה הגבולות שלך, ואיפה אי אפשר לרמוס אותך עוד.

תלמדי את המערכת. תהיי חכמה. תלמדי איפה נקודות החולשה שלה. איפה הפתחים. איזה סוג של טענות כן עובדות. אל תפחדי ממנה בשום אופן. תקפידי לשמור על רושם נורמטיבי, שזה מה שאת עושה כל הזמן ממילא בלי שום מאמץ.

אם מה שכתבתי רק מקשה עלייך, בבקשה אל תקראי. בבקשה תמחקי. גם מחיקה פיזית.
אל תתייחסי לשום דבר בעולם שרק מקשה עלייך כרגע.

את תילחמי את המלחמה שלך הכי טוב שאת יודעת, ותלמדי טוב טוב את השטח קודם ואת האפשרויות.
ובסוף זה ייגמר.

ואת תראי שיהיה לך טוב.

תודה, קראתי הכל והפנמתי
מה שמקומם אותי זה שפקידת הסעד אמרה שאפילו משפחות שהנשים חוו אלימות והיו במקלטים לנשים מוכות- אפילו במשפחות אלו הגברים אחרי הגירושים יכולים להיות אבות טובים ולגדל טוב את הילדים

בתקופה שבה התגרשתי, וזה היה מזמן מאוד, בדיוק יצא מחקר של עובדות סוציאליות, דווקא נשים חוקרות, מאחד מבתי הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטאות, לא זוכרת איזו אוניברסיטה.
זה מחקר שהיה אז לגמרי חדשני שטען שהחברה שלנו מדירה שלא בצדק אבות שהיו אלימים כלפי נשותיהם מתפקידים אבהיים לאחר הגרושים. המחקר טען שהאבות הללו, שהיו אלימים בנישואים כלפי נשותיהם, יכולים להיות אבות נהדרים לילדיהם אחרי הגרושין.
כנראה שעד אז הטיעון שהגבר היה אלים בזוגיות כלפי האישה כן היווה שיקול איך ייראו הסדרי הראייה.

העוצמה שבה זה קומם אותי אז ומקומם אותי היום בלתי ניתנת לתיאור.
אלימות היא כן דבר קונקרטי ומוגדר, זה לאיזה משהו כללי שקשה לתרגם אותו לטיעון משפטי.

שולחת לך הרבה טוב, כוח, קחי מה שאת צריכה.
בסוף זה יעבור.

תמשיכי לכעוס.
את צודקת.

)-:

ועוד משהו מעצבן- פקידת הסעד כתבה המון מחמאות עליו. ועלי כלום!! כתבה שיש קשר מאוד טוב בינו לבין הילדה, כתבה שהגננות אמרו שהיא שמחה כשהוא מביא אותה לגן ושהיא שמחה שהיא רואה אותו.
מה זה כל המחמאות האלו? עלי לא רשמה כלום.
האם זה בגלל שזה מובן מאליו שאני אמא טובה, ואולי בגלל זה היא לא מציינת כלום? מה זה אומר? למה ההתלקקות הזאת?
אם היא נותנת מחמאות- שתתן גם לאמא וגם לאבא. לא רק לאבא
משהו פה לא מוצא חן בעיני

הגברים האלימים- ממשיכים להיות תוקפנים ולדרוש יותר ויותר, ואנשי המקצוע אוכלים את הלוקשים שלהם ומגיעים למסקנות שגויות
כתוב על זה בספר "למה הוא עושה את זה" בפרק שמדבר על איך הגברים מתנהגים עם ילדים אחרי הפרידה מבת הזוג, ואיך הרשויות תופסים אותם..
עיוות גדול

הספר הזה "למה הוא עושה את זה" ממש הציל אותי. פתח לי את העיניים
אחד לאחד הספר הזה מתאים לו, הוא לא פסח על אף פרק
אחרי שקראתי את הספר החלטתי שאני עוזבת אותו, זה פשוט הציב לי את האמת מול העיניים
הלוואי שאנשי המקצוע היו קוראים את הספר הזה
אנשי המקצוע נוטים להתבלבל בין גירושים רגילים, לבין גירושים שהגיעו בעקבות התעללות
בגירושים רגילים- הגבר לרוב לא נלחם על משמורת, ביחיסים אלימים הגבר לרוב ישתמש במלחמה על משמורת, וכלפי חוץ זה ייראה לאנשי המקצוע בתור "אבות טובים" מעורבים, אכפתיים....
ולעיתים (או אולי ברוב המקרים?) אנשי המקצוע לא יודעים דבר וחצי דבר על מה זה גבר אלים
הרבה תמימות, הרבה טיפשות ואטימות..
וגם נראה לי שפקידות הסעד קצת מפחדות או לא ממש רוצות להתעסק עם הגבר האלים, אז הן משבחות אותו- רק שירד להן מהווריד

_ועוד משהו מעצבן- פקידת הסעד כתבה המון מחמאות עליו. ועלי כלום!! כתבה שיש קשר מאוד טוב בינו לבין הילדה, כתבה שהגננות אמרו שהיא שמחה כשהוא מביא אותה לגן ושהיא שמחה שהיא רואה אותו.
מה זה כל המחמאות האלו? עלי לא רשמה כלום.
האם זה בגלל שזה מובן מאליו שאני אמא טובה, ואולי בגלל זה היא לא מציינת כלום? מה זה אומר? למה ההתלקקות הזאת?
אם היא נותנת מחמאות- שתתן גם לאמא וגם לאבא. לא רק לאבא
משהו פה לא מוצא חן בעיני_

את צודקת מאוד מאוד.
זה מוכר לי.
זה לא אישי. זה תופעה.

אני כותבת עוד משהו, ושוב - קחי אך ורק אם זה מתאים לך:
את יכולה לדבר עם עורכת הדין ולשאול אותה מה היא הולכת להגיד במשפט. מה יהיו הטיעונים שלה.
לוודא האם היא קראה את התסקיר. איך היא מתכוונת להגיב עליו.
לפעמים זה מאוד כדאי. אולי היא תתדרך גם אותך לקראת המשפט.

לפעמים זה לא כל כך כדאי. זה לא כדאי במצב שבו את לא מאוד רוצה להיכנס לכל הפרטים הקטנים ומעדיפה שמישהו אחר יעשה את העבודה.
זה יכול להיות לא כדאי יומיים לפני משפט אם עורכת הדין היא כזו שתרגיש מאויימת מול השאלות.
כשבעל מקצוע נכנס אלי הביתה, לפעמים אני עומדת ומסתכל מה הוא עושה, גם אם אני לא מבינה בתחום - לראות. לפעמים אני מרגישה שהוא צריך שיניחו לו לנפשו וייתנו לו לעשות את העבודה שלו כמו שהוא מבין. אם אני עומדת קרוב מידי ומסתכלת, זה עושה לו תחושה של ביקורת.
(מעניין מה בשמת היתה אומרת על השיקולים שלי בהקשר של דפוסים קורבניים, אבל יומיים לפני משפט לא מעניין דפוסים, מעניין שיהיה לך הכי טוב שיכול להיות...)

אפשר גם להתייעץ עם עורכת הדין האם יש מקום שתגידי לפקידת הסעד את דעתך על צורת הכתיבה שלה.

לי באופן אישי הדבר שהכי הועיל לפחות להבין מה קורה סביבי היה לדבר עם פקידת סעד לסדרי דין של רשות מקומית אחרת (שיחה על בסיס חברות, כמובן, עם קרובי משפחה, לא בתפקידה המקצועי) ולהבין מה הנורמות המקובלות היום במקרה ששני ההורים נורמטיביים.

זה היה מאוד מדכא אבל לפחות עזר לי להבין מול מה אני עומדת.

לפעמים קל יותר להילחם דווקא כשאתה לא מבין.

מאחלת לך הרבה הרבה הרבה טוב. שולחת ברכה.
תזכרי שאת צודקת. שאת צודקת שאת כועסת.
שאת נלחמת על משהו חשוב.
שגם אם תפסידי כאילו - באמת ניצחת.

שלפני המפגש הבא עם פקידת הסעד, את תשקלי האם ואיך לשדר לה שאת משתפת פעולה איתה אבל כועסת על הדרך בה כתבה בתסקיר. זו נקודה רגישה מאוד ויש ניסיון מצטבר פה באתר (מר לצערי) בדפים אחרים ישנים יותר.

סך הכל בסוף ייקבע מה שייקבע והיא ובית המשפט לא יהיו חלק מחייך יותר.

ושוב- לפעמים שווה לשמוע מעורכת הדין מה היא מתכוונת לטעון.

אגב, זה גם לא מקרי שרק יומיים לפני המשפט את מקבלת את התסקיר ולעורכי הדין של שני הצדדים לא תמיד יש מספיק זמן ללמוד אותו לעומק.

אוף, ידעתי שהשיחה הזאת בסוף לא תתקיים היום. וכמה שהתכוננתי לקראתה.
פיניתי לי אותי, בכל המובנים.

בתסקיר של פקידת הסעד היא כותבת- לדברי הבעל מעולם לא היה אלים כלפי אשתו. היתה פעם אחת שהיה מאוד מתוסכל בגלל מצב כלכלי קשה שדפק על הקיר פעם אחת, אך מעולם זה לא היה באופן אלים או על מנת להפחיד או לפגוע. מעולם לא קילל ולא השפיל
חחח בידור איך גבר אלים מנסה להעלים את מה שהיה ולהקטין את האלימות
שלא נדבר על כך שבאותו הבוקר נסתי על נפשי לאחר הפחדה וטרור של לילה שלם

רוצה להציע לה כמה דקות של שיחה עדינה שמבררת מה היא רוצה, בדרך שהיא לא רגילה אליה, ואחר כך לשכוח מקיומה
נשמע לי טוב.

אוף, ידעתי שהשיחה הזאת בסוף לא תתקיים היום. וכמה שהתכוננתי לקראתה
?

מעניין מה בשמת היתה אומרת על השיקולים שלי בהקשר של דפוסים קורבניים
קוראת ומסכימה. דברים מאוד חכמים ועצובים לגבי מה שקורה במציאות הקשה בארץ )-:

נשמע לי טוב.
(-:
אני שמחה!
היה לי צורך בסוג של אישור,
כמו הצורך באישור שזה בסדר לשכוח מקיומה אחר כך ואני לא צריכה "להחזיק" אותה בתוכי,
ככה צורך בסוג של אישור, שגם בשבילי,
בראייה של הצרכים שלי,
זה "בסדר" לעשות סוג כזה של צעד תחום מאוד.
פשוט כי לא להגיב בכלל למחלה שלה לא נשמע לי שיעשה לי טוב.
ועם כל הכבוד שאני מנסה ורוצה לבנות בתוכי לסובייקטיבי שלי,
בלי צורך באישורים מבחוץ,
אני מנסה לכבד גם את הצורך בהם כשהוא צץ,
ובייחוד - כשהגיוני בעיני שהוא צץ,
כי הסיטואציה באמת מורכבת ועושה תחושה של "חריצת גורלות..", לא יודעת איך לקרוא לזה.

_אוף, ידעתי שהשיחה הזאת בסוף לא תתקיים היום. וכמה שהתכוננתי לקראתה
?_
ידעתי - פשוט כי בעבר קרה לי כבר עם האדם המסויים הזה שקבעתי פגישה שהיתה חשובה לי, והתכוננתי לקראתה, ופניתי את הזמן והמקום בלב, והיא התבטלה ועברה ליום אחר בגלל עומס או סיבה טכנית אחרת. זה מבאס כי בשבילי שיחה כזו היא לא קלה, למרות שאני רוצה בה, לא רגילה להיפתח רגשית עם כל העוצמות שלי בסיטואציה מהסוג הזה, מצד שני - זה הטיפול היחיד שאפקטיבי במצבים מסויימים. כרגע זה פשוט המצב.

קוראת ומסכימה.
)-: )-:

לגבי מה שקורה במציאות הקשה בארץ
יש מקום שהוא יותר טוב עבור נשים?
חשבתי שבארץ עדיין קיימים שרידים של מסורת של נורמות שמרניות יחסית, של כבוד למקום של אישה בגידול ילדים, שמתבטאות בעקרונות כמו חזקת הגיל הרך שאין לי מושג אפילו האם מנסים לבטל אותה או שזה כבר בתהליך ביטול, מפחיד אותי מידי לדעת.

יש מקום שהוא יותר טוב עבור נשים?
הולנד? סקנדינביה?

הי סוזן... הוא לא יגיד לה שהיה אלים...וכן, זה מתסכל מה שהיא כתבה!!
תהיי חזקה מחר, בהצלחה!

שלום,
הייתי נשואה 25 שנים בנישואים של התעללות נפשית.
התגרשנו, עשיתי המון עבודה עצמית, בזוגיות שניה.
הגירושין היו לפני 8 - שמונה!!! - שנים.
למרות כל זאת, ההתמכרות לבעלי לשעבר - ואני מודעת לזה שזו התמכרות - נותרה בעינה.
המודעות אינה עוזרת.
יש געגוע אדיר לחלקים הטובים שבו [כמו שתואר לעיל, יודע להצחיק, להקסים וכו' ולהשתנות בין רגע].
יש געגוע אדיר למשפחתיות שאיננה עוד בצורתה הקודמת. של משפחה שלמה. וזה קשור אצלי בפנטזיה של לחזור להיות זוג.
אני יודעת בראש שהיה רע, שנרמסתי. הייתי בדכאון ועל סף התאבדות.. ממש כך.
אני אומרת לעצמי שאילו היינו זוג כיום, עם הכוח ומי שאני היום, ודאי זה היה נראה אחרת.
ובאותה נשימה יודעת שזו כנראה [תראו כמה אני לא מוותרת...] אשלייה.
אין שום סיכוי מעשי לחזור, ובכל זאת משהו בי מטפח זאת. אפילו חולמת על זה בלילה.
עם כל הידע והמודעות- צריכה עצות לעשות פעולות , מעשים, שיעזרו לי להגמל.
עדיין לא חשה במאה אחוז ראויה לאהבה, לפינוקים, והראייה- גם בן זוגי הנוכחי נוהג בדרך שאינה מפנקת. אלא לפי תנאיו ודרכו , שזה, ככל הידוע לי, ההיפך מהגדרת פינוק...

עברתי ממש עכשיו ניתוח, ובתקופת ההחלמה שעדיין נמשכת, ראה לעצמו לנכון להתווכח על צרכים מאד בסיסיים שהיו לי, כמובן. ואז טען שאני "תובענית" ומשדרת תחושת "צריך" בעוד שאני - בטמטומי - צמצמתי עצמי וצרכיי, עשיתי כל מה שיכולתי בעצמי. לא עלה בדעתו אפילו להגיע לביה"ח בבוקר שלאחר הניתוח [משחררים למחרת] אלא רק לקראת שחרורי בתשע, לא עלה בדעתו להציע לבוא איתי לביקורת -חירום עקב שטף דם שהיה...
בקיצור- עבודה -אבל לא מספיקה...

איך אני מלמדת את עצמי שאני ראוייה?

הי סוזן מה שלומך? איך היה היום?

רחל, נשמע מאוד קשה. הבן זוג הנוכחי נשמע גם הוא קשה ולא חם.

איך אני מלמדת את עצמי שאני ראוייה?
שאלת השאלות. אפשר להתחיל באופן מחשבתי, לדעת שכל אישה ואיש ראויים לכבוד ולאהבה. להקפיד להיות מודעת לכל מה שקורה לך.

הי, השופט אמר שהוא בעד משמורת משותפת ובעקרון הוא כבר רוצה שתהיה משמורת משותפת מהיום, אבל- בגלל שפקידת הסעד המליצה על גיל שנתיים, הוא יקבל את ההמלצה, ובגיל שנתייים (עוד 10 חודשים) נדון מחדש על משמורת. עד אז משמורת זמנית אצלי

יופי, לפחות עד אז... ומה עם כל השאר? הוא יצא מהדירה, יתחיל לשלם? נגמרו המשפטים עד שהילדה תהיה בת שנתיים?

הי רחל,
הרגשתי שעדיין את מצמצמת את עצמך. אולי את צריכה לשאול את עצמך מדוע? האם את חייבת את הזוגיות הזאת? או זוגיות בכלל?
אולי אם את באה בגישה של אני לא חייבת את זה- אולי משהו ישתנה ותתני לעצמך את הכבוד והמקום שאת ראויה לו
תכלס- אני לא חושבת בכלל שאני במקום של לתת עיצות, אבל ככה זה מרגיש לי...