סיפור הלידה של אוראל

[אנונימי]

^{דף סיפור לידה, דף סיפור לידה בבית חולים}

[ענת_קדם*]

טוב הנה אני מתחילה לכתוב את הרגע המופלא הזה שהגעת לעולם ילד. אתה כבר בן שלושה שבועות והכל נראה כאילו היה אתמול.
אוראלי אתה ילדי השני וצר לי אם במשך ההריון והלידה נהגתי להשוות למה שהיה קודם: "איך היה ההריון הקודם" "איך היתה הלידה הקודמת". אתה כל כך שונה מאחיך יקירי ואולי גם עכשיו אני חוטאת בהשוואות אך זה מה שיוצא לי.
שבוע לפני התאריך המשוער יום שישי התחילו צירים חזקים משעות הבוקר ואחה"צ כבר קפצנו אישי ואני ללניאדו. הצירים אכן חזקים בתדירות של ציר כל דקה או שתיים. אקדים ואספר על שיחת הטלפון עם הדולה המהממת שלי ללי באדולינה שכללה הרבה בכי ובלבול. מה קורה לי? למה אני נובחת על בעלי? למה הילד שלי משתגע ולא עוזב אותי? ענבל (הדולה) בכמה משפטים ריכזה אותי שוב להזכר במשפחתי האהובה ונרגעתי. נשימה.
אחה"צ נוסעים שרים שירים עבריים מהרדיו. זוכרת בעיקר את ריטה. עוצרים בים של נתניה מעבירים עוד כמה צירים מול הים ונהנים מהיחד. מגיעים ללניאדו ואכן הצירים אינטנסיביים אך פתיחה 0 גורנישט... טלפון לענבל להגיע כי לא מתחשק לי להיות לבד במיון נשים (ככה זה בלניאדו) אך ברגע שאני מבינה שאין פתיחה מבטלת את הכל. כבר הבנתי היום לידה לא תתקיים.. בהוראת הרופאה יצאנו לטיול של שעתיים בים שוב. אכלנו על החוף ראינו את השקיעה. מידי פעם ציר מפר את האידליה. בעלי מזכיר לי לשכוח מהסביבה וממי שמסתכל ולעשות מה שמתחשק לי. עושה קולות ותנועות אגן לפעמים (כשמתחשק לי לקום מהכיסא) מרימים כוסית לחיים והצירים הולכים ופוחתים.. חוזרים ללניאדו ואכן התדירות ירדה וכמובן הפתיחה עדיין לא הגיעה. חוזרים הביתה כמו זוג מאוהב. יופי של תרגול אני משבחת את כולם. כל הזמן הזה חוגגים יום הולדת בארוחה משפחתית לי ולילדי. אנחנו כולנו נולדנו בצפיפות כזאת והנה עוד אחד עומד להצתופף שם בתאריך משלו.

ילדי האהוב פונה למחרת בבוקר לבטן באצבע מאשימה:" אתה לא תעשה כאילו אתה יוצא"! מודיע לאחיו העובר. אבל מתרצה כשאני מסבירה שאולי הוא מחכה ליום הולדתו כפי שביקש. (יום ההולת הוא ביום שני) אני דווקא מתפללת שזה לא יהיה התאריך כי אני מאוד רוצה להיות ביום הזה עם בכורי.
שבוע חולף לו ואני מסרבת לשמוע את הנווווו מתי הוא יבוא ואולי זה פעם אחרונה שמתראים של האמהות בגן.. אוף הבאה שכך תפנה אלי תשמע כי זה מלחיץ אותי. אני מסתובבת טעונה מוכנה לשלוף אבל במפתיע אף אחת כבר לא פונה אלי
יום שישי מגיע ושוב באותה שעה ושוב אותם צירים. אני מזמינה אל ענבל אלינו הביתה. שוכבת על הכדור פזיו ונהנת. החילד שלי בודק מה שלום התינוק ואם הוא כבר רוצה לבוא. הוא שוכב תחתי כשאני שעונה על הכדור כמו מוסכניק מתחת למכונית ומברר כל מיני ברורים. הפעם הכל רגוע יותר. אני כבר לא זועמת על בעלי. הילד שלי כבר לא מתרצץ בהסטריה. הכל נעים ונינוח. ענבל מגיעה. למה הזמנת ואתי שאלה? ולי פשוט אין תשובה אז אני עונה "לא יודעת" מעט נבוכה. אולי כי אני מפסיקה עם ה"לא נעים לי" נראה לי סוג של אימון של נעים לי.
שותים עוד כוסית יין (זאת הדרך לברר אם הצירים הם אמיתיים או חולפים) והם אכן חולפים ואני נשארת בראש טוב.
יום שבת הכל זורם בנעימות. בערב ל"ג בעומר ולנו אין מדורה ללכת אליה היתכן?! מיד מארגנת את בעלי לקחת עצים ואני מכינה נקניקיות ומרשמלו על שיפודים.
מזמינים אנשים אבל כולם עסוקים. אני עם צירים משעה 16:30 בערך. יושבת במדורה עם כרית חימום לגב וחושבת לעצמי הנה עוד פעם הם יחלפו להם אבל הפעם משהו מרגיש לי יותר מוחשי אך עדיין מסרבת להאמין.
בערב בעלי אומר:"את תלדי הלילה כדאי לך לנוח לפני". אני צוחקת : "שטויות". "את תראי שהלילה את יולדת תמיד כשאת אומרת שזה לא יקרה אז זה קורה" מוסיף בעלי. (צודק, זאת שיטה ידוע לעבוד על עצמי כדי שלא אחשוב על כך- הוא מכיר אותי כל כך טוב).
הולכת לישון. 12:30 מתעוררת כנראה מציר. שותה מים ומודיע שאני כנראה עם צירים. בעלי עדיין בוהה בטלוויזיה לא שומע שאני מודיעה כי אני עדיין לא ממש בטוחה. מה אם זה שוב הקפצת תרגול שכזאת? ואז בא ציר שמבהיר לי שזה זה. מיד מקפיצים את כל הנוגעים בדבר ונוסעים. אחותי עוד מפטירה איזה תאריך יפה זה ל"ג בעומר ואני באמצע עוד ציר כואב עונה: "זה ממש לא מעניין לי את התחת"...לא יפה אבל זה מה שיצא. אני נשענת על הכיסא הפוך לכיוון הנסיעה כדי להמשיך לזוז גם בנסיעה.

מנסה לכוון את משענת הכיסא אבל צונחת למצב שכיבה כמעט. אז עומדות בפני שתי אפשרויות להתעצבן או לצחוק. בוחרת לצחוק וההורמונים הממסטלים מתחילים להגיע.
התגעגעתי אליהם עוד מהלידה הקודמת. סמים טבעיים. צוחקת ועולה לי רעיון להגיע לבית החולים ולהגיד לבעלי לדולה שלי ואחותי שמוקפצת ככבר פעם שלישית סתאאאאאאםםם! צוחקת כל הדרך רק מהרעיון שלעבוד עליהם שוב. סמים כבר הזכרתי.
רואים את כל המדורות בדרך וחושבת איזה תאריך נפלא בחרת לך ילד שלי.
מגיעים לבית החולים הדולה שלי נכנסת כמעט מיד אחרי למיון נשים. אני עושה מוניטור מתרוממת לעמידה והמכשיר צונח לי שוב ושוב מהבטן מסתבר שזה פחות נוח ממה שחשבתי. עושה קולות והדולה שלי מדייקת אותם לצליל הנכון. מן המהום כזה כמו שלפני שנרדמים או כשאוכלים משהו טעים במיוחד. גרגור התפנקות זה מה שזה הזכיר לי.
(שכחתי שני פרטים: אחד שבמשך השבוע הרופא בדק אותי והייתי בפתיחה 2 ס"מ. והשני שאבא שלי קפץ בסוף לביקורון במדורה והוא בא עם כאב גרון ושיעולים. כשקמתי מהציר בלילה לקחתי פרוטק ו"ברכתי אותו" על שכואב לי הגרון ו"הנה אני אלד עם כאב גרון"!)
פתיחה 2.5 ס"מ טוב אני קולטת שאולי צפוי לילה ארוך מהרגיל...
מסתובבים בבית החולים לילה ואף אחד לא מסתכל עלי אני חופשייה לעשות קולות וכל דבר שמתחשק לי.

מקשקשים בהנאה ואני נזכרת בשיר מדהים : " תינוקי" של רמי קליינשטיין. זוכרת רק "תינוקי ילדי הקטן שים את ראשך בחיקי. אמא שלך תשיר לך שיר שיר אהבה תינוק" שרה את הקטע הזה בלי השורה שבאמצע וקצת מצטערת שלמרות כל התרגולות בסוף שכחנו את הMP של אחותי עם השירים שהזמנתי ללידה וביניהם השיר הזה. שרה ומברכת אותך בהגיעך לארץ. שרה ומתרגשת.
בעלי המקסים לא עוזב לרגע. מעסה ומרגיע. מצחיק וקשוב. כל מה שחלמתי אי פעם. וענבל מנצחת על הכל מהצד ורק עם הרוגע והביטחון שלה אנחנו זורמים לאי מבטחים של זוגיות מדוייקת.
שעה וקצת עוברות להן בדיקה חוזרת של הפתיחה: 3 ס"מ! וואו אכזבה חצי ס"מ לשעה ומשהו?! לא יכול להיות. אני מתחילה להתייאש אך מתאמצת לשמור על אופטימיות. הרופאות מתחלפות ומגיעה רופאה מקסימה וזאת שזכורה לי לא לחיוב מהלידה הקודמת עוזבת. הרופאה החדשה מקסימה ומוסיפה "3 טובים". אין לי מושג מה זה אומר אבל נאחזת בזה. "כן, פתיחה 3 טובים"!

יוצאת וציר תופס אותי נשענת על בעלי והוא מתנועע איתי. רואה מודעה:" אם נתקעת ואתה מחפש סידור לינה ואז שם האדם אליו לפנות הוא נח טלפון או משה טלפון." אני מתגלגלת מהרעיון של סידור לינה נח. בעלי מגדיל ואומר: " את מעדיפה סידור לינה נח או סידור לינה משה"? זהו אני מתפוצצת מצחוק. בוכה מצחוק וכל פעם זה מצחיק אותי מחדש. (זה הרבה יותר מצחיק עם הורמונים ממסטלים.)

ענבל עושה לנו בוק של צילומים ותודות לה הרגע נקלט גם בעדשת המצלמה.
ממשיכים להסתובב באיזה שלב ענבל מבקשת את רשותי לנוח כמה דקות באוטו כדי להיות רעננה ללידה. אני מסכימה. גם אני נחה בין ציר לציר על הספסל מחוץ למיון. "ילד מפוחד נראה כבן 14 מסתובב עם שטריימל וספר תורה. פוסע בעצבנות הלוך ושוב עושה קילומטרז' עצום במסדרון. חושבת לעצמי:" האם הנער המפוחד הזה עומד לההפך לאבא?" רוצה להרגיע אותו אך עסוקה יותר בענייני.
הזמן חולף וכל רגע היאוש שוב צף. אני כבר לא באנרגיות שהגעתי בהן קצת כמו טיול שנתי: בהתחלה שרים ואוכלים ממתקים ואז מתחילים עם :"מתי נגיע?" מחשבות שאני לא יעמוד בזה ומשתדלת לתת לעצמי מטרות קטנות כמו: עוד רבע שעה רק לעמוד בזה וכל פעם מוסיפה עוד זמן. השעה כבר 6 וקצת בבוקר. אנחנו הגענו ב2:30 בלילה לבית החולים. חושבת הנה עולה הבוקר ואני עדיין עם פתיחה של 3 ס"מ וצירים חזקים עד מאוד. האם זה מאותן לידות שקראתי עליהן שלוקחות שעות? מתנצלת בליבי על כך ששפטתי כל כך רבה נשים על שלא עמדו בכאב ולקחו אפידורל והנה אני אחת מהן עכשיו. אם הפתיחה לא תתקדם אבחר לקחת אפידורל. "בטח שלא לקחתי בלידה הקודמת" הייתה לי אז לידה מהירה וקלה ". חושבת לעצמי.
ומנסה לחשוב עם הגדול התעורר כבר ומה עובר עליו עכשיו?

מחליטה להכנס לבדיקה נוספת בידיעה שאם לא אראה שיפור משמעותי אבקש אפידורל. ענבל רעננה מרבע שעת השינה שהצליחה לתפוס. נכנסות. אני שוכבת על הצד במוניטור ולרגע יש לי אומץ לתת לכאב להקיף את כולי. אני מפחדת שלא אוכל להכיל זאת אבל משחררת עד הסוף. הכאב גדל וגדל והוא גדול מגופי. אני משננת לעצמי שאני לא מפחדת ממנו והנה אני מאפשרת לו ממש להיות בכל גודלו ופארו. כתוצאה מכך המים מיד פוקעים. אני מסתובבת לבדיקת פתיחה ורופאה מבשרת "5 טובים". טוב זה עדיין נראה לי רחוק ואני פונה לענבל שאני רוצה לקחת אפידורל אבל בקולי יש ספק וענבל מצליחה בחוכמה רבה למשוך אותי עוד קצת. מציעה לנסות שוב את המקלחת לתמיכה. אני מסכימה. אך מיד שהיא מתיזה עלי מים מתחיל ציר כל כך חזק שאני לא יכולה לשאת את התחושה של כלום כולל המים. אני תופסת את הראש של הטוש ומעיפה אותו בצעקות. כאן מתחיל שלב הצעקות. המילדות בחוץ קולטות שאני יולדת ומתחילות בלחץ לצעוק לי מבחוץ: "ענת תצאי,ענת תצאי" מתלבשת ויוצאת. בחוץ רואה את בעלי יושב על הספסל לא מודע לכל הדרמה שולח אסמסים לכולם שאני בפתיחה 6. אני חובטת ברגלו" תתאפס על עצמך!" נוזפת בו. עוד ציר מגיע הוא מזנק מיד לעשות לי מסג' אבל שוב אני לא יכולה לסבול שיגעו בי ואני מעיפה אותו מעלי. מכינים לי חדר לידה ואני בהסטריה נכנסת. המילדת לידייה המלאכית רואה אתי ומיד מחשיכה את החדר. קצת מרגיע. שואלים אותי מה אני רוצה המשפט הראשון היה "אני רוצה הביתה" והמשפט השני היה "אני רוצה שיצא כבר" אני רוצה ללחוץ כמו שלא רציתי מעולם. נעמדת שעונה על גב המיטה שמורם למעלה. בודקים לי פתיחה אני בפתיחה 9.5 עברו אולי 40 דקות מהרגע של פקיעת המים.צועקת "אפידורל"! האמת צעקתי כי זה הצחיק אותי. (מעט חוש הומור עוד נשאר לי). כולם פורצים בצחוק. אני רוצה ללחוץ יותר נכון כל הגוף שלי רוצה ללחוץ ואין לי שום אפשרות להתנגד לו. צועקת: "אני לוחצת"! כולם מנסים לעצור אותי. ענבל מעלה רעיון לעשות קולות נשיפה כמו טרקטור: פוווווו. זה נשמע הזוי אבל זאת השיטה להוריד שול. אני מנסה להתרכז ולנשוף ככה. מרגישה הזויה אבל מנסה שוב ושוב ותוך כדי לוחצת. כל הגוף שלי לוחץ ואני צועקת:" הראש שלו התחת שלי" טוב שם הרגשתי שהוא הגיע- אוצר המילים שלי נהיה דל מרגע לרגע. הם מציעים שאתהפך ללידה. עושה זאת. עוד לחיצה והראש בהכתרה. מפסיקה ללחוץ מזל שאין לי ציר כי הלחיצות הן ממש לא בשליטתי רק הגוף יודע מה הוא עושה ואני משתפת פעולה. המיילדת מציעה לגעת בראש. אני נוגעת מופתעת כמה הוא רך ומלא שיער! בציר הבא עוד לחיצה והילד בחוץ. נראה כל כך דומה למה שדמיינתי וכל כך שונה מילדי הראשון. שחור שיער מוצק ועם תווים ברורים. הוא מונח עלי בדיוק כמו שרציתי. הדופק בחבל הטבור נפסק. לדייה נותנת לי להרגיש ואז חותכת. ישר מציעה את הציצי אבל הוא לא בעניין. קצת נלחצת ואז שוב המלאכית שלי שמה אותו על הבטן נותנים לו רגע והוא בטבעיות זוחל לחזה ויונק ויונק עד עצם היום הזה...
השליה יוצאת ואני מקבלת הרצאה מעלפת על מה זה כל חלק. איזה מיילדת מהשמיים הגיעה לי. נפרדת מהגוף החייזרי של השלייה ונשארת עם תינוק . מוזר אני אמא לשניים. מי היה מאמין. שלושתינו מאושרים מביאים לנו ארוחת בוקר לחדר הלידה. אוכלים ונהנים.
הסוף.

מקווה לצרף את הסיפור מצד אימי שחוותה לא מעט דברים מדהימים בהקשר לילד הזה.

[בתנועה_גלית*]

ענת, כתבת כל כך יפה ומרגש! ממש יכולתי להרגיש את מה שעברת. יופי של לידה, מעורר קנאה.
מה שלום אוראל ואיך את?

[ענת_קדם*]

הסבתא מספרת (אמא שלי כמובן)
ואספר את סיפור שמו של נכדי בן החודש(היום).
באחד הערבים, כשהייתה ביתי ענת בהריון, כבר 7 חודשים,
פרשי ליצועי. לא נרדמתי עדיין , הייתי נים לא נים, והנה הופיעו לפני שני ילדים. האחד מעומעם והשני ברור שגם התקרב אלי והביט בי במבט בוטח ומכיר. מאחר והיה מאד קרוב ,ועם שיער שחור כפחם (כל נכדיי בעלי שיער: ג'ינג'י, שטני, בלונדיני) שאלתי לשמו כי תהיתי מדוע אינו חושש ועומד כה קרוב. הוא היישיר מבט משתומם לעברי, הכיצד זה איני מזהה אותו ואמר בחיוך וודאי וברור ובטוח,תוהה כיצד זה איני מכירה, מזכיר לי הנמת קולו, אני אור-אל! נפעמתי מהחלום/לא חלום ונרדמתי באמת. שכחתי את הסיפור כולו.
כחודש אח"כ נלוותי לביתי שהייתה זקוקה לעירוי ברזל בדחיפות, ישבתי כמה שעות לידה ותוך כדיי שיחתנו על הא ודא נזכרתי בזה וסיפרתי.
ושוב נקפו הימים, ושוב שכחתי מכך.

בסדנת תיפוף אינדיאני אני לומדת שיר ערש מוזר. השיר לא דומה לשום שיר ערש מוכר, לא המילים ולא המקצב. שיר ששרים חזק או חלש מהר או לאט, כל אחת לפי מה שמתאים לה באותו הזמן.(אומה, אומה, אומה הייה....ׂ

בדיוק בשבוע הארבעים, ענת התקשרה וביקשה שאעשה לה דיקור לזרוז הלידה, כי נמאס לה כבר.(הרגישה שהגיע הזמן). בתוכי לא הרגשתי בנוח מכך כי לא רציתי להתערב בבריאה, ואמרתי לה שאין טעם, וכי תלד בל"ג בעומר (יומיים אחריי). מאחר והתעקשה וויתרתי לה. הסכמנו שאעשה לה דיקור עדין ולא מאלץ לידה בכח. ואם זה אכן הזמן- הוא יופיע.
באותו אחה"צ (שישי) עמדתי ובישלתי לילדיי ותוך כדיי הכנת הסלט התחיל להתנגן לו השיר האינדיאני בראשי, לא נתן לי כל אפשרות אחרת רק לפתוח את פי ולשיר במלוא גרון. כך לבדי עם קיצוץ הסלט.
והשיר הולך ומתגבר והקצב גובר,כבר הפך לתובע וכמעט צועק. ואיני מצליחה להפסיקו, ופתאום הרגשתי שאני קוראת לנכדי בתוכו. והשיר גואה ועולה והסכין קוצץ בקול ומשמש לי כתוף על קרש החיתוך. כבר עייפתי, וניסיתי להפסיק אך זה היה חזק ממני.
כולי נפעמת התקשרתי לחברתי(בתיה) שנמצאת איתי באותה הסדנה, אני מספרת לה את הסיפור על השיר שדבק בי ואינו מפסיק והיא, יחד איתי, מעברו השני של הטלפון, מתחילה לשיר. לקח לי זמן רב עד שיכולתי לעצור את השיר בקול ועוד זמן עד שנדם גם בתוכי. ואז מגיעה ביתי הצעירה אפרת עם הנכד ליאון ואומרת: " אמא, הפעם זה רציני, יש לה צירים חזקים". עניתי בחיוך קטן: "עוד לא הזמן, ל"ג בעומר רק מחר בערב ". ואין לי מושג מהיכן זה הגיע, איני מאמינה ואין לזה חשיבות בעיניי.

ואכן הצירים נחלשו עד הערב למחרת.
בל"ג בעומר, עם עלות השחר קבלתי סמס :"אוראל הגיע לעולם לפני 14 דקות". שלוש שעות אח"כ פגשתיו(כנראה לא לראשונה....) ולילד שערות שחורות כפחם והוא כה דומה לאותו ילדון שראיתי בחלומי..
ומאז, כשהוא בזרועותי, תמיד נרדם ומחייך, משתתק מבכי כששומע קולי

[רוניתה_פיתה*]

מזל טוב!!
איזה סיפור מרגש מפי הסבתא.. איזה כייף