סיפור לידת העכוז של אופיר

[אנונימי]

^דף סיפור לידה
דף סיפור לידת עכוז
דף סיפור לידה בבית חולים^

[קלייר*]

סיפור הלידה של אופיר מתחיל בשבת בבוקר.
מתוכננת לידת בית.
בזמן ההריון עשיתי מעט מאד בדיקות. המיילדת בדקה אותי כשבועיים לפני אותה שבת ואמרה שהכל תקין.
אז זה התחיל בבית בירידת מים. אחריה צירים חלשים ולא סדירים.
דיברתי עם המיילדת בטלפון, סיכמנו שאתקשר שוב כשהצירים סדירים.
אחה"צ הצירים, הבנזוג והסטופר הראו שהיגיע הזמן להתקשר שוב.
היא היגיעה אחרי כחצי שעה, בדקה ידנית וגילתה שאני בפתיחה של חמש אבל שזה עכוז!!! היא גם נבהלה מאד!!!
הציעה שניסע לבי"ח, אלא אם אני רוצה לנסות עם ד"ר ברדה שלדעתה הוא היחיד שהיה מסכים. לא רציתי.
החלטנו על הזמנת אמבולנס לבי"ח. לתל השומר. דבר המיילדת: "אם את לא רוצה קיסרי אז רק בתל השומר"
היא נסעה איתי באמבולנס. הבנזוג מאחורינו באוטו.
הצירים נפסקו בינתיים, מהלחץ וההלם והשכיבה והנסיעה.
בינתיים המיילדת כבר הודיעה על בואינו לבית החולים וחיכו לי שם.
הצוות היה נחמד נעים, בניגוד לציפיות שלי.
המוניטור תקין והאולטראסאונד מראה שזה פרנק, "העכוז הכי טוב שיש".
בינתיים אני מחליטה שלא קיסרי ומועברת לחדר.
הצירים מתחדשים וכואב לי מאד.
בבדיקה של האחות אני מגלה שזו בת. עד אז חשבתי שזה בן. לא בדקנו לפני כן וזו חדשה מסעירה!
רופא תורן בא להסביר שלא מומלץ עכוז ושזה על אחריותי. הבחירה נשארת בידי.
אני בודקת עם הרופא המיילד שאין "כעסים סמויים" עלי אם אבחר ללדת. הוא נחמד, אומר שזה לא קורה הרבה ולכן זה דווקא אתגר בשבילם.
הבנזוג והמיילדת תומכים בלידה רגילה.
יש כמה קריטריונים לעכוז, אני- אנחנו עומדות ברובם. היקף הראש שלה, הערכת המשקל, רוחב האגן שלי, הפרנקיות, המוניטור, אין מים מקוניאליים. הדבר היחידי שאני לא עומדת בו - זו לידה ראשונה שלי. אבל אני מרגישה חזקה ובעלת יכולת. תרגלתי יוגה לפני ובמהלך ההריון. אני סומכת על הגוף שלי.
מחליטה ללכת על זה.
הכאב קשה לי מאד. אני מבקשת אפירורל. הרופא המיילד ממליץ בכל מקרה כדי להקל עליהם להוציא את הראש שלה בבוא הרגע. אבל זו בחירה שלי. אני כבר די בלחץ, הכל לא צפוי - בי"ח, עכוז, בת. אני לא יכולה להתמודד גם עם הכאב.
אחרי האפידורל אני צריכה לשכב. רגל שמאל נרדמת לי וזה קצת מפחיד.
זה מתקדם מאד לאט.
הגעתי עם פתיחה של שש בסביבות חמש אחה"צ ובסביבות חצות אני סביב תשע.
פעם אחת התחדשו הכאבים וקיבלתי תוספת לאפידורל.
הבנזוג, המיילדת ואני עייפים. אפילו קצת נרדמתי אבל המוניטור הראה משהו אז העירו אותי וזה הסתדר כשזזתי קצת.
האחיות מתחלפות סביבינו, נשים צורחות לידינו ואחר כך נשמע בכי של תינוק. ואנחנו עוד כאן.
בסביבות אחת וחצי אני בפתיחה מלאה אך אין צירי לחץ. מחליטים שהיגיע הזמן להוציא אותה. אני מקבלת פיטוצין ומתחילה ללחוץ.
בחצי ישיבה, המיילדת בית מצד אחד, האחות המיילדת מהצד השני. הרופא בא לבדוק. מסביר שאלד בחדר הניתוח למקרה ש..
הבנזוג והמיילדת יכולים להיכנס איתי. גם הרופאים המתמחים.
בסך הכל כשמונה אנשים בחדר הניתוח. איפה לידת בית ואיפה זה? באופן מפתיע אני מרגישה עם זה בסדר גמור. כולם כאן כדי לעזור לי ולביתי. יש סביב המון תמיכה ואנרגיהחיובית.
אני לא מרגישה את הצירים אז הם אומרים לי מתי ללחוץ. קודם יוצא הטוסיק ומיד אחריו הרגליים. ככה כמו שהיא היא משתינה ומיד מחרבנת!!!
אני ממשיכה ללחוץ ויש ידיים.
אני צורחת כמו מטורפת. כמו מטורפת. הרופא חותך אותי ואני מרגישה את זה כאילו טובחים בי. מרגישה הכל.
בשלב הזה, יספר הבנזוג בדיעבד, אני צורחת כמו מטורפת ויוצאים שפריצים של דם מהחתך והמיילדת בית שלי כמעט מתעלפת.
הראש שלה בפנים, הם חתכו כדי לעזור לה. הרופא צריך להכניס יד, להצמיד את הסנטר שלה לראש כדי שתוכל לצאת.
היה קצת לחץ בחדר, הרופא שחתך וניסה להוציא( שוב - מדיווחי הבנזוג, אני בשלב הזה לא יודעת מה קורה בעולם הזה ורק צורחת יותר) לא הצליח והרופא הותיק יותר נכנס לפעולה. הוא סובב את הגוף שלה באיזה מנובר שמהצד (של בנהזוג) נראה היה כאילו יתלש לה הראש, אבל היא יצאה.
בלי בכי. חשבתי שהיא מתה. לקחו אותה הצידה וטיפלו בה. נשמע איזה ציוץ חלוש. היא בסדר גמור. ממשיכים לטפל בה בצד.
אחת המתמחות מביאה למיילדת שלי משהו לשתות. רק אז אני מגלה מה קרה לה. היא גם בסדר. היא איתי. הבנזוג חותך את חבל הטבור, צמוד אל התינוקת. סיכמנו מראש שהוא איתה אחרי הלידה.
8 באפגר. כבר ג'ינגי'ת. היא עטופה ומביאים אותה אלי. עיניים פקוחות, מתבוננות. קשה לה לנשום עלי כך בשכיבה. מרימים אותה, הבנזוג לוקח אותה ומלווה אותה בכל הבדיקות והפרוצדורות. בדרך בין החדרים, מספיק אפילו להראות אותה להורים הנרגשים שלנו שמחכים בחוץ.
השליה יוצאת, מלטפת אותי מבפנים. בזמן שהרופא שחתך תופר (צדק פואטי?), הוא שואל אותי איך החלטתי על לידת עכוז. לא החלטתי, ככה זה יצא לי.
ככה היא יצאה לי.
ילדתי. עכשיו אני אמא. בקושי מאמינה שזה קורה לי אבל זה קורה לי.

אופיר נולדה בספטמבר 2006. והלילה אמא שלה קראה שמישהי בדף תיוג סיפורי לידה שואלת על לידות עכוז וסופסוף התיישבה לכתוב את סיפור הלידה שלה.


.

[עורכת_עם_ערכים*]

תודה שכתבת יופי של סיפור, נראה לי שהיה לך לא מעט מזל...

[ההולכת_בדרכים*]

איזה סיפור מדהים! ומותח... ממש דפיקות לב נהיו לי
כל הכבוד לך ולאופיר שעברתן את זה בגבורה ובשלום! @}

[עולם_קטן*]

העברתי את הקישורים למקומם, לא ידעתי על קיומו של הדף לידה במצג עכוז עד כה,
באמת נדיר לקרוא סיפורי לידת עכוז שאינן קיסרי בימנו.
באמת מזל שיש את המבצע של תיוג הלידות, כך שדירבן אותך לכתוב את הסיפור הזה אחרי יותר משנתיים (-: (ואף פעם לא מאוחר!)
אווי צימרר אותי הקטע של החיתוך, למה לעזאזאל יש רופאים שחושבים שצריך את זה?!
המון נחת

[קלייר*]

הרבה תודה למגיבות. בהלט אפשר לשנות את שם הדף שיהיה יותר ברור אך אין לי מושג איך, אני קצת מאותגרת טכנולוגית.
אז מי שמבינה - מוזמנת לעשות זאת.
לי יש חשד שהשימוש באפי נו גרם לאופיר להתהפך מראש לעכוז לקראת הלידה. כשנבדקתי כשבועיים לפני הלידה, בדיקה חיצונית, ע"י המיילדת היא הרגישה שהמצג הוא רגיל. כמה ימים אח"כ התחלתי להשתמש באפי נו. בתגובה העובר הגיב בתנועות מאד נמרצות ולא אופייניות ואח"כ זה נפסק. לדעתי הכדור פשוט הפריע לה והיא ניסתה לסמן לי ע"י התנועות. כשלא הוצאתי את הכדור והלחץ על הראש שלה נמשך, היא פשוט הסתובבה.
משיחות שערכתי עם נשים אחרות שהשתמשו באפי נו, כנראה שלא השתמשתי נכון. כנראה הכנסתי את הכדור עמוק מדי וגם נשארתי איתו בפנים יותר מדי זמן. אין לי אסמכתא מדעית לתאוריה הזו, אבל זו התחושה שלי.
מצד שני אופיר נולדה עם תסמינים קלאסיים של עכוזית: ראש מוארך לרוחב ורגליים בפיסוק צפרדעי אופייני (כל זה הסתדר אחרי כשבועיים). אז אני לא יודעת אם השבועיים שנותרו בין הזמן שהיא כביכול התהפכה ועד שנולדה, זה מספיק זמן כדי לקבל תסמינים כאלה ואולי עצם הימצאות המאפיינים הנ"ל מצביעה על כך שהייתה בעכוז הרבה יותר זמן ממה שאני והמיילדת שמנו לב.
מעניין אותי מה דעתכן.

[ניצן_אמ*]

וואו איזה סיפור!
בחיי שעד שכתבת "היא כבר ג'ינג'ית" לא נשמתי. ברגע הזה חטפתי צמרמורת אמיתית של התרגשות וחזרתי לנשום...
מדהימות שכמותכן!
(וכל הכבוד לצוות ולבנזוג. @})

[אמא_נמרה*]

תודה שכתבת. כל כך חסרים לנו סיפורי לידות-עכוז שכבר נראה שאין כזה דבר.