עדיין מתעגלת מפסיקה להתעגל סיפור לידה

[אפרת_נ_היא_עדיין_מתעגלת*]

יאללה, חייבים להתחיל מתישהו... טטטם: סיפור הלידה שלי.
כותרת אפשרית: כבר לא מתעגלת

כשאני מגלה שאני בהריון (מתישהו ביוני שעבר) אני מחשבת בשמחה שהתל"מ שלי הוא 14 במרץ. "אולי היא (ידעתי מהתחלה שזאת בת) תחכה שבוע ותיוולד באקווינוקס האביב?" אני מקווה, ילדת אביב בעצמי שחוגגת בכל שנה את ראשיתו הרשמית. אבל כשהתשיעי מגיע, ויש לי בלי סוף בריקסטונים, וכבד לי, ועייף לי, ובעיקר אני כבר לא יכולה לשאת את הציפייה, המחשבה על שבוע נוסף נראית לי בלתי נתפסת. אני ממתינה ללדת כל התשיעי, כל יום, כל רגע. לא מתרחקת מהבית, מנקה ומסדרת ושוב מנקה ומסדרת ו... אולי היום?
התל"מ מגיע. וחולף. למחרת יש לי צירים קצת כואבים בערב. אנחנו מתרגשים נורא, ואסף מחליט לא ליסוע למחרת ללימודים השבועיים בת"א. אבל בבוקר אנחנו מתעוררים בלי שום זכר לציר, ומרוויחים הליכת פריחה משותפת, יום אביבי וקורן ופיקניק ביחד, ואח"כ- סרט בהצגה יומית! ההתרגשות רק מוסיפה על הרומנטיקה, ואני גם ככה מפוצצת בהורמונים, יושבת בערב על הכורסא ועם כל ציר מרגישה כאילו הזריקו לי סם אהבה ישר לוריד.
אבל יום שני חולף ולמרות שבערב הצירים חוזרים הם חולפים שוב בבוקר.
יום שלישי בחמש בבוקר- פקק רירי! אני מתקשרת לברברה להכין אותה שזה קרוב. היא אומרת שרוב הסיכויים שתתפתח לידה בעשרים וארבע שעות הקרובות. אבל לא בטוח.
כמובן שלא.
ביום רביעי אנחנו כבר עייפים מלהתרגש ולצפות. נראה שזה לא יקרה לעולם...
ביום חמישי אנחנו כבר צוחקים על עצמנו.
ביום שישי יש לי קצת צירים כבר בבוקר. והתאריך- 20 במרץ. בעצת ברברה הולכת למעקב הריון עודף בהדסה. המוניטור מראה פעילות לא רצינית במיוחד. הרופא מציע סטריפינג (נראה לך?!) ונותן הפנייה לשבוע הבא לזירוז (כנ"ל). הולכים הביתה.

[רחל_ברמן*]

<שולחת יד לפופקורן>

[ניצן_אמ*]

<שולחת יד לפופקורן>
_{אבל לזה שרחל הביאה. בלי משים כמובן...}

[אפרת_נ_היא_עדיין_מתעגלת*]

בערב יושבים שנינו, עם האווירה המיוחדת של הציפייה ללידה, שקשה לתאר אותה במילים אבל היא לא דומה לשום ציפייה אחרת. אני מרגישה שזה קרוב. הצירים מתגברים קצת אבל לא כואבים, וכל כולי דרוכה ובו זמנית נינוחה, נרגשת ובו זמנית מחוברת לאדמה. הקשב כולו מופנה פנימה אבל אני מרגישה אחת עם הכל וכולם.

אני מתרגשת להזכר...

[אפרת_נ_היא_עדיין_מתעגלת*]

הי, שידור חי. איזה כיף!

[אפרת_נ_היא_עדיין_מתעגלת*]

אז אנחנו יושבים (או עומדים, או רוקדים, או מתמזמזים) לעת ערב שישי, ומתעצלים לבשל. וברוח הנהנתנות והנדיבות לעצמנו של הימים האחרונים הוא מציע- אולי מסעדה?
אבל זו ירושלים ומה כבר פתוח בשבת... ועוד מתאים לצמחונים... בודקים. וואלה- מסעדת ספגטים בעיר פתוחה. שניסע? יאללה. יציאה אחרונה כזוג-בלי-ילדים.
בדרך מהמושב למרכז העיר אנחנו רואים טרמפיסטית עומדת במקום נורא לא נוח. אסף בכל זאת מצליח לעצור. אישה מבוגרת, קצת משונה, עולה לאוטו. היא אמנם רואה אותנו מאחור, אך תוהה אם אני אמא של אסף, מחמיאה לי שאני מאוד יפה, ומספרת שהיא כבר זקנה ופנסיונרית ושהיא בת 53. בקיצור מה שנקרא 'טיפוס'. אנחנו מסבירים שאנחנו זוג ושאני בחודש עשירי.
"אמן תלדי הלילה. תבורכו תבורכו, שתצאו בידיים מלאות!" היא חוזרת ואומרת כשהיא יורדת מהאוטו. אני מתרגשת. מחליטה באותו רגע לתזמן צירים בפלאפון בלי לומר לאסף (יש אופציה מדליקה כזאת בפלאפון של תזמון הקפות). אני מדדה מהאוטו למסעדה ולשולחן שהוקצה לנו בקצה החלל הומה האדם, וכל הזמן מתזמנת.
אנחנו יושבים, מזמינים. הרגשה של סוד קסום בינינו- אנחנו יושבים בתוך כל ההמולה הזאת, אוכלים פסטה ופיצה ואף אחד כאן לא יודע שאנחנו כנראה יולדים...
אחרי כשעה מאז שהתחלתי לתזמן אני מעיזה להציץ ב'תוצאות' ומחייכת. "אספי" אני אומרת לו בעודי שולה עוד עלה אורגולה (אוף עם הבייבי סלט הזה בכל דבר) "כל ארבע-חמש דקות ציר של שלושים שניות". הוא לא בטוח מה זה אומר. אני אומרת לו שכנראה שאנחנו באמת יולדים הלילה.
מחליטים לדלג על קינוח.

[אפרת_נ_היא_עדיין_מתעגלת*]

כשאנחנו מגיעים הבייתה הוא ממש שפוך. הוא גם שתה בירה עם הארוחה וכמעט מייד הוא צונח במיטה. אני נשארת קצת עם ההתרגשות שלי "לראות מה קורה".
אחרי כמה זמן אני מחליטה להצטרף אליו בחדר השינה. וברגע שאני עוברת את סף הדלת הרגליים מתקפלות תחתי ואני נשענת קדימה על שפת המיטה: ציר כואב ראשון.
אני נושמת עמוק והוא חולף. אבל די מהר מגיע עוד אחד. ועוד אחד.
אני מתקשרת לברברה ומודיעה שזה נראה מאוד קרוב, שתתכונן.
הוא מכין לי מקום לידו, לא קולט שאני כנראה לא באה לישון הלילה. אני אומרת לו ללכת לישון ולא לחכות לי. גם כי הוא צריך לאגור כוחות אבל גם, ואת זה אני כמובן לא אומרת לו, כי אני רוצה להיות לבד. הוא נרדם מייד, לא ממש קולט מה קורה. אני שמחה.
אני מקבלת את הצירים בחדר השינה החשוך כולו מלבד אור קטן שנוסך אווירה קסומה. אני נשענת על המיטה, ולפעמים כורעת או נשענת על הפיזיו. משמיעה קולות נמוכים עם כל ציר. הגוף שלי יודע. הגוף שלי יודע ואני פשוט שם נדהמת מהידע הזה. נדהמת גם מהיכולת שלי לשחרר ככה, להקשיב. לא הייתי מאמינה על עצמי (-:
כואב אבל מרגש. כואב אבל מקסים. כואב אבל הכי אמיתי בעולם. הבת שלי באה אליי. אני יולדת.
אחרי שעתיים כאלו אני מחליטה לתזמן שוב. כל שתי דקות וחצי ציר של דקה. למרות שכל כך טוב לי הלבד (לא בדיוק לבד, אלא עם נשימות השינה שלו הקצביות והמרגיעות) אני מחליטה להעיר אותו. אני קוראת לו בשמו ברכות. כלום. קצת יותר חזק. כלום. נדרשו כמה פעמים ותקיפות מה לעורר אותו משנתו המבוסמת. הוא מרים ראש ישנוני: "מה?"
"יש לך אשה יולדת בחדר השינה"
הוא מביט בי דקה ארוכה לא קולט. פתאום הוא קופץ. מה צריך לעשות?
מתקשר לברברה. רץ לסלון להדליק את האח.

[מירב_ב*]

היה נעים להכיר אתמול.

מחכה לקרוא את ההמשך @}

[אפרת_נ_היא_עדיין_מתעגלת*]

הילדה ישנה ואני ערה ומשתעשעת בסיפורי לידה? שיים און מי!
לילה טוב ולהתראות מחר

[ליאת_טאוב*]

באמת תתביישי. ככה להשאיר אותי באמצע המתח...

[אמל_ית*]

יש, סיפור לידה!
נו, תמשיכי. תגידי לקטנה שתשתף פעולה. (-:

[רחל_ברמן*]

התעוררתי ובאתי ישר לבדוק אם יש המשכים. איזה סיפור כייפי!
<מחכה בחוסר סבלנות שהילדה תתעורר>

[אלטר_אגו*]

קוראת ומתרגשת @}

[כל_הריון_הוא_התחלה*]

מקסים, מדהים.
מזכיר לי את הלידות של הבנות שלי.
מצפה להמשך... שוב מזל טוב ונפלא שיהיה לך.

[אפרת_נ_היא_עדיין_מתעגלת*]

איפה הייתי? אה. מדליק את האח. ואת הבוילר המעפן.
ברברה מגיעה בסביבות שתיים. אני עדיין בחדר השינה, באמצע ציר. היא מביטה בי וצוחקת: "אין ספק שאת בלידה". אסף מנסה למסז' לי את הגב בצירים, אבל כל לחיצה ולו הקלה ביותר מכאיבה לי. רק מגע יציב מקל. ברברה מנסה גם מסז' בקצות האצבעות וזה ממש נעים.
ברברה מציעה לבדוק אותי. קודם כל אנחנו מקשיבים במוניטור הנייד ללב שלה שפועם נמרצות, ובהפוגה בין צירים ברברה בודקת וקובעת: ארבע וחצי.
הצירים מתחזקים כל הזמן. אני נשארת זמן מה בחדר השינה ואז מצטרפת אל ברברה ואסף בסלון הלוהט מאש האח. אני נשענת, כורעת, נושמת, נוהמת. בין הצירים מודעת לשיחה שלהם- בוב מרלי? ארגוני שמאל? לפעמים אני משתתפת, אומרת משהו צוחקת. אבל זה מרגיש כל כך לא קשור. זה כמו להרים רגע ראש מעל המים ואז שוב לצלול.
אני נכנסת להתקלח וזה מאוד נעים. אבל כאמור הבוילר מעפן והמים נגמרים תוך רבע שעה. כואב לי. במשך השעה הקרובה יש הרבה אקשן- אני עומדת על שש על הספה, בעוד אסף וברברה מרתיחים עוד ועוד מים בסיר על האח ומצמידים לי מגבות לוהטות לגב התחתון. אני לא רוצה שיפסיקו.
השמש עולה בחוץ והציפורים מצייצות. אני נכנסת שוב למקלחת ואסף וברברה אוכלים ארוחת בוקר. שש וחצי. הצירים כואבים מאוד מאוד מאוד ואני מתלוננת. פעם אחת אפילו מפטירה אחרי ציר "ציר מניאק!" (-:. ברברה בודקת אותי שוב. פתיחה תשע וחצי.

[אלטר_אגו*]

יו!!!

[אפרת_נ_היא_עדיין_מתעגלת*]

תודה לכל הקוראות והמגיבות!
מקווה שיהיה לי זמן בקרוב להמשיך (סופשבוע לבד עם הקטנה)

[רחל_ברמן*]

מה, ככה להשאיר אותנו במתח?!

(סופשבוע לבד עם הקטנה)
תהנו!

[אפרת_נ_היא_עדיין_מתעגלת*]

חזרתי אבל
טובת אז פתיחה 9.5
וכאן מגיע רגע מכריע (וטוויסט בעלילה)- ברברה שואלת אם אני רוצה ליסוע כמתוכנן להדסה עין כרם, או שמא לממש את הפנטזיה וללדת בבית. היא הביאה את כל מה שצריך באוטו, שיהיה...
בחוץ כבר עולה השמש על יום בן 12 שעות בדיוק, ואני בחדר השינה, מנסה למצוא הפוגה בין הצירים שתאפשר לי לשוחח קצת עם עצמי.
מה ביתחולים עכשיו? אני שואלת את עצמי כשסוף סוף מגיעה הפוגה כזו. תראי כמה מדהים לך, וברברה נהדרת, ואסף חולם על לידה בבית, וזה הכי טבעי והכי נכון! אבל...

[אפרת_נ_היא_עדיין_מתעגלת*]

אבל בתוכי יש קול ברור שעוצב מן הסתם על ידי 31 שנות חיים בחברה הזאת. והקול הזה אומר לי שאם אשאר בבית ומשהו ישתבש, ואפילו יהיה זה רק צל של חשש, מפלצת החרדה שבי תרים ראש וכל הזרימה הנהדרת שהייתה עד עכשיו עלולה להתקע.

[עשב_השדה*]

ידעתי שאני צריכה להגיע לכאן,
מתרגשת...........

[אפרת_נ_היא_עדיין_מתעגלת*]

שלום כולן (-:
רק רציתי לומר שאם מישהי עדיין עוקבת פה למרות הההפסקות הארוכות
תודה, זה מאוד מרגש
ואני ממש מצטערת על הדילוגים
באמת שזה לא לצרכי בניית מתח
מקווה שאמצא זמן בקרוב
לילה טוב

[רחל_ברמן*]

אם מישהי עדיין עוקבת פה
הי!
<מנפנפת בהתלהבות מהיציע>
<אבל נגמר הפופקורן. אני מאשימה את ניצן אמ>

[מירב_ב*]

אם מישהי עדיין עוקבת פה
גם אני כאן.
ממתינה בסבלנות. @}

[ליאת_טאוב*]

אני בעוקבות.

[ניצן_אמ*]

_אם מישהי עדיין עוקבת פה
הי!
<מנפנפת בהתלהבות מהיציע>
<אבל נגמר הפופקורן. אני מאשימה את ניצן אמ>_
<מכרסמת בקצב>
<פתאום קולטת שהזרקור עליי>
<מסמיקה>
<ישר מעבירה אחריות הלאה!>
רגע, איפה המשך סיפור הלידה?!

[אמל_ית*]

מתפקדת, כמובן

[עשב_השדה*]

@}

[אפרת_נ_היא_עדיין_מתעגלת*]

<ניצן, תורך להכין פופוקורן, כי סוף סוף... יש לי קצת פנאי להמשיך!>

אז איפה היינו?

אבל בתוכי יש קול ברור שעוצב מן הסתם על ידי 31 שנות חיים בחברה הזאת. והקול הזה אומר לי שאם אשאר בבית ומשהו ישתבש, ואפילו יהיה זה רק צל של חשש, מפלצת החרדה שבי תרים ראש וכל הזרימה הנהדרת שהייתה עד עכשיו עלולה להתקע.

אז אני לא מאמינה שהמילים יוצאות לי מהפה, אבל לאחר שיחה קטנה עם עצמי (איפה מצאתי את השקט הזה לשוחח עם עצמי באמצע האינטנסיביות של שלב המעבר באמת ש אין לי מושג) אני מודיעה לברברה שהחלטתי ליסוע לעין כרם, ומיד אני מקבלת ציר כזה שבשיאו אני קוראת: "אבל אני לא יכולה ליסוע לשום מקום!".
לאחר שהציר שוכך אני נושמת עמוק ומודיעה שנוסעים עכשיו. מחליטים שאנחנו ניסע באוטו שלנו וברברה אחרינו, ואז נאסוף אותה בכניסה להדסה ושתינו נרד בזמן שאסף מחפש חניה.
היציאה החוצה מדהימה. אני הולכת לאט לאט בתוך בוקר אביבי וטלול, רואה את המשק מתעורר מסביב ועוצרת להשען עם הצירים. הנסיעה באוטו פשוט מדהימה, אנחנו צוחקים לא מאמינים בזמן שאני מקבלת את הצירים תלויה מהידית שמעל דלת המושב האחורי, קוראת לעוברית שלי ומספרת לה כמה הבוקר יפה, כמה עין כרם קסומה ועטופת ערפל וכמה כדאי לה לצאת לתוך אלינו כבר, כמה אנחנו מחכים לה ואוהבים אותה. אני עומדת על שש ואסף נוהג ובוכה מהתרגשות, ומהחלון האחורי אני מחייכת אל ברברה שנוסעת אחרינו.

[אפרת_נ_היא_עדיין_מתעגלת*]

והנה מתרחש לו עוד נס קטן על רצף קסם הבריאה הגדול: ברברה מספרת שקיוותה שנלד בשבת, כי השבוע היא נורא עסוקה (-:. אז אתמול כשטיילה עם חברתה הטובה ננסי, היא שאלה אותה מתי היא עובדת בסופשבוע. כשננסי סיפרה שהיא מתחילה משמרת מיילדות בשבת בשבע בבוקר, ברברה הודיעה לה שתצפה לפגוש אותה. ואכן, בדרך הקצרה לבית היולדות ברברה מתקשרת לננסי ומודיעה שאכן, אנחנו בדרך, ושתחכה לנו.
בשבע אנחנו נכנסות לאגף הלידה. קבוצת מיילדות ואחיות שמתחילות עכשיו משמרת מצטופפת סביב שולחן במסדרון, וכשברברה נכנסת כולן קוראות אליה בשמחה. בכל זאת היא עבדה כאן עשרים שנה... אני נכנסת למסדרון בצעידה איטית וברברה מכריזה בקול: זאת אפרת, והיא בפתיחה תשע וחצי! וכולן מחייכות ומוחאות כפיים.
הכניסה של החיים שלי (-:

[אפרת_נ_היא_עדיין_מתעגלת*]

אסף מגיע ואנחנו נכנסים לחדר לידה. ננסי מציגה את עצמה, ובעוד אסף ואני נכנסים למקלחת (שהפעם לא תתקרר לעולם) שתי המיילדות-חברות פורשות לשתות תה ולפטפט. אנחנו נשארים במקלחת המון זמן, אסף מכוון את הזרם על הגב התחתון שלי והחדר כולו רותח כמו סאונה, אבל לכאב זה כבר לא כל כך עוזר...
כשאנחנו יוצאים אני נאלצת לעשות מוניטור, אם כי הכי קצר שאפשר. הדופק עדיין נהדר ובבדיקה מסתבר שהגיע הזמן ללדת! בבדיקה גם פוקעים לי המים, ומסתבר שהיו המון!
עכשיו כבר כואב לי בטירוף, אני כל הזמן אומרת, צועקת, נוהמת שכואב לי נורא נורא. אני נתלית מהתקרה וכורעת, אח"כ שוכבת על צד אחד, ועל צד שני, אבל הלידה לא מתקדמת ואני גם לא מרגישה שום דחף ללחוץ. מתישהו אחת משתי המיילדות המקסימות שלי מציעה לי לנסות ללחוץ, אבל כל כך כואב לי שאני לא מסוגלת לדמיין שאצליח להמשיך. ננסי מציעה לי גז צחוק: "זה לא משפיע בכלל על העובר, זה החומר היחיד בו משתמשים במרכזי לידה טבעית" אבל אני מסרבת. אני קוראת לעוברית שלי "בואי אלינו!" בכל פעם שזה ממש בלתי נסבל, אבל הזמן עובר ואני מתחילה להתייאש מהכאב, והעייפות, והתשישות. מנסים להסביר לי איך ללחוץ ומתי אבל אני מפחדת מהכאב ולא מרגישה שום צורך ללחוץ ואני גמורה. אין זמן ואין מקום ולא ברור לי בכלל מה קורה סביבי יותר. מתישהו ננסי מציעה שוב גז צחוק ואני מתוך יאוש מסכימה לנסות. אני לוקחת את המסיכה ו... תוך כמה נשימות עמוקות אני פתאום מסטולה לגמרי, מרגישה את הכאב אבל כבר לגמרי לא בחדר. אני מרגישה שאני בורחת ושאני נכשלת, אבל מצד שני זו הקלה ענקית. כל מה שאומרים בחדר אני שומעת בלופ- כאילו כל דבר נאמר לי עשר פעמים. אבל מה שמוזר זה שנדמה לי שהפעם העשירית בה אני שומעת משפט היא הפעם הראשונה בה הוא נאמר- כאילו שמעתי אותו שוב ושוב לפני כן: "אפרת, את יכולה, כן, כל הכבוד!" מתנגן בראשי הרבה לפני שננסי פותחת את הפה. זה מצחיק אותי. אסף אומר שצחקקתי וחייכתי באופן טפשי ביותר.
אני נאחזת במסיכה בכל הכוח שלא תיפול. מפחדת לחזור לחדר, לכאב, ליאוש. פתאום מבעד לעירפול אני מתחילה לקלוט מה קורה בחדר- יש איזה רופא צעיר שכל הזמן אומר "ואקום" וננסי מבקשת שוב ושוב "עוד שלוש לחיצות" והרופא מסכים. ננסי וברברה אומרות משהו על עורף אחורי, ועל ראש תקוע ותינוקת גדולה. אני אוזרת כוחות, אם כי לא מוותרת על המסכה בשום אופן, כאילו זה אוויר. אסף יושב מאחורי והראש שלי עליו, ומשום מה הכי טוב לי על הגב. ננסי וברברה נותנות לי הוראות איך ללחוץ- ובכל ציר אני מפספסת את הלחיצה הראשונה כי אני לא לוחצת נכון: שוכחת להתלות בידיים מהחבל, לא דוחפת את הגב אחורה, צועקת את כל האוויר בבת אחת, לא מרימה את הראש... כל אחד מהדברים האלו הופך את הלחיצה לבלתי אפקטיבית. שוב ושוב ברברה מודיעה לי בלחיצה הראשונה שאני לא לוחצת, אבל אני עושה כמיטב יכולתי!
בלחיצה שנייה ושלישית אני כבר לוחצת טוב וננסי חוזרת על המנטרה "כל הכבוד!" אבל ברביעית כשאני עדיין באמביציה נגמר לי הציר. אני קולטת את הרופא הצעיר עומד בפתח ועוקב ומבינה שאני חייבת לעשות את זה.

[אפרת_נ_היא_עדיין_מתעגלת*]

ננסי מודיעה לי ש"רואים את התלתל" ואני בטוחה שזה מין משפט עידוד של מיילדות כשהלידה לא מתקדמת, אבל מאוחר יותר אסף מספר לי שממש ראו את השיער שלה מציץ ונכנס כמה פעמים (היא נולדה עם שפעת שיער ארוך וכהה). אני עדיין נאחזת במסיכת הגז כמו טובעת בשבר ספינה, קול הנשימות שלי והצורך לנשום עמוק ולנשוף חזק נותנים לי איזה סדר במערבולת. ואני נהיית מומחית בללחוץ... ופתאום אני מושיטה יד ומרגישה משהו עגול ורטוב. אני רק רוצה שזה יגמר כבר. עוד כמה לחיצות ופתאום- גוף לבנבן ורדרד וצרחות עד השמיים: הבת שלי באה אליי! אני מלטפת את העור הרטוב והחלקלק, את הגוף הקטנטן שמתפתל וצווח על החזה שלי, ולא ממש מבינה מה קורה. עוזבת את המסיכה סוף סוף ומרגישה בעיקר מותשת ונדהמת. היא צורחת בקול גדול והיא גדולה ובעיקר ארוכה (3580). השעה 11:31. היא גם ורודה כולה ונושמת מהרגע שיצאה. היא ממשיכה לבכות בקול גדול די הרבה זמן, אבל כשהיא נרגעת היא נאחזת בציצי שלי בשקיקה, ואני לא קולטת שאני מניקה בפעם הראשונה, זה כל כך טבעי לי...
אני מרגישה מין תחושת כישלון- שברחתי, שלא ממש הייתי שם. אני אומרת לברברה שלא הייתי יכולה לעשות את זה בלי הגז צחוק. היא צוחקת ואומרת "אבל זה היה רוב הזמן פלסבו!"

[אפרת_נ_היא_עדיין_מתעגלת*]

• מה?

[אפרת_נ_היא_עדיין_מתעגלת*]

כן, אומרת ברברה, את היית מטושטשת לגמרי ולא הבנת מה אומרים לך, והראש היה תקוע והרופא רצה ואקום, אז די מהר הבנו שצריך להפסיק עם הגז. אבל את לא הסכמת לעזוב את המסכה, אז פשוט נתנו לך רק חמצן!
מה?
אני מתחילה לקלוט, ולשכתב לעצמי בראש את סיפור הלידה שלי.
לא היה גז. הייתי שם. עבדתי קשה מאוד והצלחתי להוציא את התינוקת שלי עם הראש מסובב הצידה (!) בניגוד לכל הסיכויים, באופן טבעי לגמרי. לא ברחתי, לפחות לא באופן מלאכותי.
מדהים אותי עד עכשיו איך הייתי צריכה את המסיכה הזו ביד ואת האמונה שמסממים אותי בשביל להתמודד עם הכאב והיאוש, בעיקר היאוש.
התינוקת שלי נולדה לה בריאה ויפה ויונקת, עם ראש מדורג מיציאה צידית שתוך שעתיים התעגל לקימור מושלם. את חבל הטבור אסף חתך דקות ארוכות לאחר הלידה, והשילייה יצאה יפה ושלמה. שעתיים שכבנו בחדר הלידה, בכינו והתרגשנו וערכנו היכרות, שלושתנו. ננסי לקחה אותי למחלקת הביות (בה קיבלנו חדר לעצמנו!) ונפרדה ממני בחיבוקים. אסף סיפר לי אחר כך שהיא אמרה לו שלידה כזו, כל כך מרגשת, שמצליחה להיות טבעית למרות הקושי והאורך וכנגד הפרוטוקול והרופאים, לא הייתה לה המון זמן.
היה לי כל כך הרבה מזל שהיו לי ברברה, וננסי, והרופא הצעיר והנחמד שהסכים לחכות שלוש שעות (בכלל לא מובן מאליו בבי"ח!).
יש לי כל כך הרבה מזל שיש לי תינוקת שכולה אור ומתיקות...
(-:

[אנונימי]

^{דף סיפור לידה, דף סיפור לידה בבית חולים}

[אפרת_נ_היא_עדיין_מתעגלת*]

סיפור הלידה שלי (עדיין מתעגלת). הועתק מהדפבית.

[מירב_ב*]

וואו.
איזה סיפור מרגש!

יש לי כל כך הרבה מזל שיש לי תינוקת שכולה אור ומתיקות...
ולתינוקת שלך יש כל כך הרבה מזל שיש לה אמא כמוך!
@}

[אמל_ית*]

איזה סיפור...
התחלות מופלאות מובילות להמשכים נהדרים! (עם כל הגליצ'ים שבדרך. מקווה ששלומכן יותר טוב... (-: )

[מרפסת_ולימונדה*]

וואוו, איזו לידה, ואיזה סיפור, ואיזה תענוג לפתוח את הבוקר ואת השבוע כך

מזל טוב ושפע חלב

[ילדת_טבע*]

מזל טוב! הזכרת לי קצת את הלידה השניה שלי (שהסתיימה, כמתוכנן, בבית לשמחתי הרבה) ואת רופא השיניים שלי
רק נחת!

[עדינה_ניפו*]

בקר טוב מתעגלת יקרה,
איזה סיפור מקסים, אני עם דמעות בעיניים וחיוך גדול מרוח על הפנים.
תודה
מזל טוב יקירתי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
כיף ללדת

[מתעתדת_ללדת*]

מזל טוב ענקי!

ריגשת אותי לאללה!

^{וקחי עוד שאכטה מהחמצן, זה בחינם}

[חלוקית_נחל*]

מזל טוב. איזה סיפור מרגש, רצוף בניסים

[אפרת_נ_היא_עדיין_מתעגלת*]

וקחי עוד שאכטה מהחמצן, זה בחינם
D-:

תודה לכולן!

[ורוניקה_ר*]

איזה יופי של לידה הייתה לכם!!! ריגשת אותי לאללה! אפרת, את כזות מותק (וגם נורי, וגם אסף וגם ברברה, שיצא לי ללות לידה אחת שהיא יילדה והייתי מרוגשת ממנה מאד).
נשיקות לכם.