עזרה בין אמהות לבד

אולי אולי יש פה מישהי שהייתה רוצה להתחלק על טיפול הילדים המשותפים כך שניתן יהיה לצאת לעבודה בלי לשלם את כל המשכורת לגן? אפשר גם לעשות זאת 3 אמהות במשותף (יומיים לכל משפחה)או שתי אמהות (3 ימים כל משפחה).
אולי אולי????
אני גרה בקיבוץ סמוך לצומת נהלל (איזור מגדל העמק, נצרת, טבעון-גליל תחתון, עמק יזרעאל)

מברכת אותך שתצליחי ליצור מציאות כזו, מתפללת בשבילך

תודה אהובתי. אני בבוקר לא קל. שיהיה לכם יום נפלא. תמשיכו להיות דוגמא לאיך זה צריך להיות.
אוהבת אותכם.

לא בדיוק אבל בערך.
הרעיון נחמד, אין לי שום כוונה לצאת לעבוד (אני עובדת היטב בלי לצאת) אבל ברמת העיקרון היה לי כייף מאוד אילו יכולתי להשאיר את הילדים לכמה שעות איפושהו ובתמורה לשמור על ילדים של כמה שעות. זה סחר חליפן הוגן למדי לטעמי.
אני רחוקה ממך ב35 דקות.

הנה גם אני כאן, מברכת, מתפללת ומאחלת שסופסוף דברים יתחילו להסתדר.
חיבוקים ונשיקות בינתיים

אני לא אמא אבל גרה ממש קרוב אליך.
עשית לי חשק להיות אם שמגדלת לבד את ילדיה הדימיוניים ומחלקת איתך את נטל השמרטפות כדי להתפרנס בכבוד.
אחלה רעיון, כל הכבוד לך @}
_{(ויום אחד לא בעוד הרבה זמן אוכל להשתתף איתך על אמת)}

גבירה מתוקה
תודה על החיבוקים והתמיכה- הם כל כך במקום עכשיו...
לוטם אהלן
אחלה שנענית ואם היית קרובה הייתי קופצת על העגלה מיידית (אפילו ליום בשבוע) אבל את גרה מרחק חצי שעה במקום מאוד מבודד, כך שאת לא כל כך יכולה להיות על הדרך לעבודה וגם את לנסוע כל פעם, כל כך רחוק נראה לי לא מציאותי גם מבחינה כלכלית, גם מבחינה הזמן ובעיקר מבחינת הכוחות הנפשיים.
כמה חבל. את מאוד מוזמנת בלי קשר לביקור סתם כך.
חוחית
נו, איך תעזרי לי עם הפנטזיות? (ואני מה זה שותפה טובה לפינטוזים- רק תתני לי לפנטז והופ מיידית אני לא פה), אבל בכל מקרה המון המון תודה על הקשב והמחשבה והרצון והחיזוקים וכמובן שגם את מוזמנת כל עוד אני לא בקלחת של עבודה מטורפת או לא יודעת מה, (את בעצם פנויה גם להגיע בערבים ללא בעיה- הלא כך?).
כתובתי לדיבורים אישיים ותאומים: selala בבזקינט נקודה נט.

ואם אחת מכן שומעת כמובן על מישהי שמעוניינת באיזה שהוא סידור שיכול להתאים (כולל שמירה על ילדים של מישהי אצלי או אצלה ללא החלפה) אנא קשרו בינינו.
תודות בינתיים. כל כך מקווה שמשהו יצא מזה.
באיזור המרכז נראות לא מעט מודעות של אמהות עובדות שמחפשות אמהות לטיפול, אבל פה זה ממש לא קיים.
כבר פרסמתי אי אלו הודעות בנושא וחוץ ממענה אחד שלא ממש נראה לי שאני התשובה לו, לא הייתה שום תגובה.
שוב תודה על ההקשבה ועל הרצון הטוב

למה לא באת לפני שנתיים? זה באמת מה שחיפשתי אז, רק שלא מצאתי והתחלתי להוציא את כל הוני על גנים, כידוע. בכל מקרה דעתי על גנים מאז מאד השתנתה (לטובה, כמובן לא על כולם אבל כן על עצם הרעיון) רק שאת עניין הכסף דעתי הטובה עליהם לא פתרה. להיפך, כדי להישאר עם דעה טובה על גנים אני מקפידה לשלם הרבה הרבה יותר כסף, וזה רק כדי להבטיח שחלילה דעתי בנושא לא תשתנה חלילה בשום אופן.

תראי רוקדת,
לגבי גני ילדים, נושא כל כך טעון ונדון פה כבר כל כך הרבה ואומר בכל זאת שגם אם הקטנה המתוקה שלך הולכת ברצון לגן ואוהבת לשהות בו, לי אישית קשה עם:
כולם עכשיו רוחצים ידיים, כולם עכשיו מקשיבים לסיפור, כולם עכשיו מקשיבים לשיר (והרבה שירים אינפנטילים), קשה לי ההתייחסות אליהם כאל ילדים קטנים במקרה הטוב, קשה לי עם המון אמירות של אישה זו או אחרת ששוהה במחיצת הילדה שלי חצי יום, בקיצור אני לא חושבת שלילדים קטנים יש את היכולת להבין את הנזקים שנעשים שם וללא ספק יש נזקים גדולים מזה, ללא ספק עברנו את זה כולנו ושרדנו, אבל כמו שדני לסרי אומר:
הטיעון שיצאנו בסדר הוא טיעון כל כך עלוב...הרי יכולנו להיות הרבה הרבה יותר מבסדר ואולי אנחנו בכלל לא יודעים לראות את הנזקים שנעשו.
אז נכון, כשאין ברירה- אין ברירה , ואולי באמת אלך לבדוק כדי להרגיש. (רק היום הלכתי פה לאחד הגנים כדי לבקש מהם משהו ופגשתי בעוזרת גננת- אוי ואבוי ואבוי!!!!!!!- אולי תמרור אזהרה??)
בכל אופן ללא ספק אני אבחן כל כיוון אפשרי.

ניקודית תודה על ההזמנה, אני קצת מתביישת [-: אז אדחה את הצעתך (השווה) לשעת כושר לחשיפה.
@}

גם בבית רוחצים ידיים אחרי האוכל/לפני האוכל כדי נניח לא לטנף את כל הרהיטים עם מה שנמרח על הכל או כי שיחקנו בבוץ. אני לא חושבת שהכוונה של חינוך ביתי היא שאין חוקים או כללים. כשאצלנו בבית לא היו חוקים וכללים היה רע מאד והיום יש חוקים מאד ברורים והרבה יותר קל וטוב. את הכללים האלה בגמישות אני מכילה גם על ילדים שבאים הנה, כי אלה כללי הבית.
אני חושבת שהדברים שתיארת הם באמת ההבדל גם בין גן טוב ללא טוב. בגן כאן הייתי והתפלצתי מהמפגש שהייתי נוכחת בו, היה מזעזע. מצד שני באיזשהו שלב בגן הנוכחי הגננת התחילה לערוך מפגשים (כשכולם כבר היו בני שנתיים ולא קודם) קצרים, של משהו כמו עשר דקות. הבת שלי פשוט מתה עליהם וזה לא שהיא מדברת על זה, היא פשוט באה עם כל מיני שירים ותנועות וריקודים הבייתה, ואת המילה אינפנטיליים אני לא אוהבת בהקשר הזה כי בעיני זה מקסים, לפחות מה שהיא מביאה ובעיקר אותה זה מקסים.

לשחרר את הילדים להורה נוסף, לסבים, לשכנה, לחברים, לבייביסיטר, לגננת זה בעייני מאד חשוב, על בסיס קבוע. ממש מפריע לי המשפט שלך
המון אמירות של אישה זו או אחרת ששוהה במחיצת הילדה שלי חצי יום
כי גם לי קשה הרבה פעמים עם משפטים שהבת שומעת מסבא שלה או מבני דודים שלה אבל אין מצב שאני לא אתן לה להיות איתם מבחינתי, אני אצטרך ללמוד לחיות עם חלק מזה (וכמובן גם להיות בתקשורת לגבי זה).

אבל וזה אבל גדול
יש עניין של נוכחות הורית עם הילדים. הדבר הכי משמעותי בעייני בהקשר של גן הוא הנוכחות ההורית. מי נמצא הכי הרבה עם הילד? מי נמצא איתו בשעות הכי טובות שלו? מי הדמות המשמעותית ביותר בחיים שלו?
אישית אני חוששת שגן עשוי להפר את האיזון בין פנים לחוץ, בין בית ומשפחה לחברים ועולם, בגיל צעיר מדי. בהקשר הזה אני בשנה הקרובה עשיתי בחירות שאישית אני מאד לא שלמה איתן. כן שלמה עם הגן ועצם השליחה לשם, לא שלמה עם כמות השעות שאני עומדת להיעדר (שהיא עדיין פחותה מהרבה הורים אחרים "נורמטיביים" שאני מכירה אבל לי היא צורמת וברור לי שהיא פשרה נוראית כרגע, מכל מיני סיבות, ואני מניחה שיהיו ימים שאני פשוט אשאיר בבית).

עם זאת כשאני קוראת את הטיעונים שלך אני לא רואה טיעונים נגד גן אני רואה טיעונים של סגירות מול העולם, אני רואה טיעונים של- אף אחד לא יכול להתקרב לילדים כי אוי ואבוי אם הם ישמעו וישמיעו משפטים שאינם שלי או חלילה יהיו להם הרגלים שאינם שלי. נראה לי שאת קצת רכושנית כלפי הילדים שלך, לא סומכת עליהם, לא סומכת על אף אחד. כבר מזמן הגעתי למסקנה שחד הוריות זה כאלה שלא יודעות לבקש עזרה, קונטרול פריקיות שהכל חייב להיעשות בדרכן ושום דרך אחרת לא טובה להן (על עצמי אני מלינה, אבל לשמחתי עם השנים אני מעגלת פינות) וזה מה שצץ לי בין השורות שלך. בכלל לא דיון בענייני גן, אלא דיון של עד כמה את מוכנה לתת מקום לעולם בתוך חייך.

אולי לא הבהרתי עצמי מספיק:
ברור שיש חוקים. מוטב לו לילד, כמו למבוגר להיות בתוך מערכת חוקים כלשהי אחרת...זה אבדון מוחלט.
כוונתי הייתה שכשיש הרבה אנשים ביחד ומישהו אחד שמנהל אותם אז, אין הקשבה מקסימלית לכל ילד וילד. בגן שאני ניהלתי בזמנו, בזמנים של הקראה או בזמנים של כל פעילות, תמיד הייתה את האופציה להיות עם מי שעבד איתי והוא היה לוקח אותם בזמן הזה להיות בחצר או כל דבר אחר. את יודעת כמה זה קשה? כמה צריך להיות נחוש שזה חשוב ולא לוותר. זה באמת קשה. זה עושה המון עבודה!!
כמה גנים את מכירה כאלה? (אני שואלת בתמימות כי לא מכירה).

לגבי דברים שנאמרים לילדיי: אין ספק שהם סופגים את העולם ולא כולו דומה לי. יש הבדל בין זה לבין להיות בגן כל יום ליד אדם שחוזר על איזו אמירה שאני לא מסכימה איתה בעליל. מסכימה איתך שהם לא יזכרו את זה. מסכימה איתך שאני ואבא שלהם נשארים הדמויות המכריעות בחייהם. אז מה?
עדיין אני מרגישה מצוקה אל מול אישה שתגיד לבן שלי סתם לדוגמא: אל תבכה כמו ילדה. מרגישה מצוקה שמישהו מנהל אותם ואין לו את הכבוד הראוי. ברור לגמרי שיש גנים שהמצב לא רע...אני עדיין חוששת.
לא אני לא קונטרול פריק. אני דאגנית כמו שאף פולניה לא יודעת להיות וזה פשוט מידי לטעון על חינוך ביתי שהוא נובע מקונטרול פריק. לא ולא.

ולגבי השירים: שוב אולי לא הבהרתי את עצמי כיאות. אני זוכרת המון שירי ילדות (גם ששרים וגם שמספרים) ומי כמוני אוהבת ומוקירה.
כוונתי יותר היא תשומת הלב, מתי מוסיקה מתאימה לאווירה, ואיזה מוסיקה לשים. והאם היא תמיד חייבת להיות ילדית ופשוטה?
יש לי חשש מהימצאות תדירה בין קבוצה שלמה של ילדים. זה יכול להיות כיף לא נורמלי,אך האם זה דרוש בצורה כל כך אינטנסיבית? האם זה נעים? לא יודעת.
בכל אופן הייתי מעדיפה שאם אני מגיעה לפתרון הזה לפחות יהיו עד הצהריים ולא יותר מזה.
בכל מקרה הקטן, מרגיש לי קטן מדי.
עבדתי בגני ילדים. ראיתי את הקושי של הילדים להיפרד. המיעוט אוהב נורא ונפרד בשימחה והרוב, או נכנס לגן בכניעה או בבכי ובפיתויים של ההורה או הגננת. (לפחות כשמדובר בגילאי שנתיים שלוש, אולי בגיל ארבע וחמש זה קצת משתחרר).

כמה דברים עלו לי בקריאה:

בטח שעדיף שבט. אבל אנחנו לא בשבט. בקשר לניהול זמן משותף- ומה קורה כשאת מחליטה שילד צריך לנסוע איתך לסופר והוא רוצה להמשיך לשחק בבית? בעייני (בעייני!) לא ממש הכרחי שכל ילד יוכל לעשות מה שבא לו, בעיקר אם הוא לא סובל ממה שכולם עושים. אני כן יכולה לספר לך שביומולדת של הבת שלי בגן היה ילד אחד שהלך ונרדם על הספה בזמן הארוע ואף אחד לא עצר אותו.
אישית אני מרגישה שאני אומרת למקסימה הרבה יותר משפטים איומים מכל גננת ושיש הרבה יותר סיכוי שאני אומר לה משפטים כמו "אל תבכי כמו תינוקת" מאשר הגננת שלה. בגן של שנה הבאה, והייתי שם הרבה פעמים (ודווקא בהתחלה הגננת היתה פחות חופשיה לידי ולכן פחות מכילה ממה שהוא בנטיה טבעית) ראיתי שבכל פעם שילד בוכה קודם כל לוקחים אותו ומחבקים בחום, מכילים. גם אם הוא הציק לילדים האחרים ונמאס להם, לא מטיפים לו מוסר ולא מקשקשים בשכל.

3 בקשר לקושי להיפרד: אני לא אגיד שהוא לא קיים. אישית אני חווה שיש קושי במעברים. בבוקר לא בא לה שאני אלך. בצהריים היא לא רוצה שנלך משם. למה יש משקל יותר כבד? וברור שיש תקופות משבר ותקופות שבאמת יותר קשה להיפרד, ותקופות שדברים בבית משליכים על הפרידה בבוקר. אבל בגדול בגדול מה שאני חווה זה שקשה לעבור ממצב למצב. זה לא קשור רק למעברים בין גן לבית, זה קשור לכל אספקט אחר בחיים.
בקשר לדאגנות אני מבינה מה את אומרת, אני רק לא מסכימה. אני חושבת שהורה שנמצא בקשר עם הצוות וכל הזמן קשוב, ומסתכל על הצוות כעל שותף ולא כעל מישהו שצריך כל הזמן לבחון (ועדיין לראות שהכל בסדר) יודע בדיוק מה קורה בגן. בעיקר עם ילדה שמדברת ברור (ואני לא חוקרת, אבל מילים עולות במשך הימים) אבל גם אם לא. אני לא חושבת שגננות לא יכולות להזיק, אחרת הייתי שולחת כאן, מרחק הליכה ברגל וזול הרבה יותר. לא עניין של סמנטיקה, עניין של לתת אותה בידיים טובות באמת לטעמי ודעתי.

אישית אני מרגישה שאני אומרת למקסימה הרבה יותר משפטים איומים מכל גננת
נקודה אהובה,
אני עוקבת אחרי הדף הזה שלך, מתוך מחשבה ודאגה יומיוימית לך ולאושרך.
רציתי להבליט את המשפט הזה, כי אני חושבת שהוא מאוד נכון. אני חושבת שכל הלחץ הנוראי (באמת נוראי ומובן) שאת נמצאת בו בשנה האחרונה (התאונה, האישפוז, הניתוח, השיקום, החיים הזוגיים, הפרידה.....), מביא אותך עצמך לרגעי משבר ועצבים אינטנסיביים ואת כל אלה, ילדייך הרכים סופגים וסופגים גם.
ניהלנו בינינו את הדיון הזה כמה פעמים ובו טענת שלמרות כל אלה את חושבת שעדיף שיהיו איתך. אבל אני לא בטוחה שבמצב הנוכחי של עצבים ועצב וחרדות אמיתיות גדולות יהיה להם נורא לצאת לכמה שעות מהבית לפגוש אישה חייכנית שיש ממנה אנרגיות אחרות, לראות ילדים אחרים, לשיר שירים אינפנטיליים ולתת קצת מרגוע לנפש הקטנה שסופגת את כל המתח הזה, (וזה עוד בלי לקחת בחשבון תכנים חיוביים שהגננת עשויה ליצוק או לא, אל תוך השהות בגן) ולחזור אל אמא שלהם האהובה.
הרי באותה מידה אם תמצאי סידור של עוד אמא שתשמור כמה ימים על ילדייך, היא יכולה בעצמה לומר משפטים שלא יהיו לרוחך, ואת יכולה להשמיע משפטים שלא יהיו לרוחה בזמן שתשמרי על ילדיה, וזה יהיה חלק מההתמודדות של שתיכן ושל הילדים. ובכל מקרה אי אפשר לשלוט בזה לגמרי, ואפשר תמיד לומר X חושבת ככה, אבל אמא חושבת אחרת. לא כך?

וזה פשוט מידי לטעון על חינוך ביתי שהוא נובע מקונטרול פריק
לא אמרתי שחינוך ביתי נובע מקונטרול פריקיות, אמרתי שאצלך ספציפית הוא מריח לי ככזה, מכירה מספיק משפחות בחנוך ביתי שלא מרגישה כך.
עניין סוגיית הגיל אצל הקטן היא אכן סוגיה. הוא באמת קטן ולפני גיל 3 זה באמת עשוי להיות בעייתי אצל חלק גדול מהילדים, אני מסכימה איתך (ו 3 זה יכול להיות שנתיים וחצי אצל אחד ושלוש וחצי אצל אחר, אבל בגדול סביב 3).
אישית אני מרגישה שהרבה ממה שאת כותבת נובע מסטיגמות ומדעות קדומות ומחששות שהם לא בהכרח מוצדקים או עשויים להיות מוצדקים בגן אחד אך לא מוצדקים באחר. ברור שגם אין מאה אחוז, אבל גם אני לא מאה אחוז כמו שהבת שלי היתה צריכה שאהיה.

תודה רוקדת על המאמץ להבין אותי, נכון לכרגע זה באמת מאמץ!!!לא תמיד את צודקת באבחנות אבל ללא ספק עולה בי חשש טבעי ומובן מכל מה שקשור לעולם החיצוני הזה, שלא התנסיתי בו והוא מאיים עלי בדרך זו או אחרת.
אני משתדלת לפעול ביומיום כרגיל, לתפקד כאמא מסורה ושמחה (ולא תאמינו אבל למרות הכל אני מלאה בשימחה שכרגע נמצאת תחת מעטה עצב) ובלילות אני יושבת כמו זומבי ועוד לא ממש מוצאת את קצה החוט...אני בטוחה שזה יגיע מתישהו, איך שהוא סך הכל אני מרגישה במשימה מאתגרת מאוד. אני מאמינה בעצמי וכניראה שזה חשוב , אפילו מאמינה שיהיה לי עוד טוב מאוד אחרי כל התקופה הזו (רק שלא יודעת מתי ובינתיים זה מאוד מאוד קשה).
פרצי בכי, רגישות גבוהה מאוד הם מנת חלקי. תחושת אבדון, חוסר אונים מסויים. המון מחשבות על פעולות שונות, שעוד לא מצליחה לסדר לי בראש לפי סדר מה קודם מה אח"כ ומה בכלל לא, אבל כל זה עוד יגיע.
אני מלכת הרשימות ועוד יהיו הרבה רשימות ..
הולכת להלביש את הילדים. יוצאים לטיול - קצת פוטוסינטזה כפי שהגבירה אוהבת לאמר

רוקדת, דברייך דווקא דיברו מאוד אליי.

אני, אני היא הקונטרול פריק עליה דיברת.
קשה לי, קשה לי מאוד להיפרד מילדי האהוב לכמה שעות בשבוע, ובקרוב לא תהיה ברירה: אני אלד עוד אחד, ועם הפרש של פחות משנתיים אני חייבת חייבת עזרה! (ואין עזרה ממשפחה. פשוט אין).

מפחדת ממטפלת.
ממישהי שלא תעשה הכל כמו שאני החלטתי.
שלא תשכיב אותו בצהריים עם שיר שהוא אוהב וליטוף.
שלא תהייה קשובה לו כמוני.
שלא תהייה ... טוב, נו, אני.

יש עצות? רעיונות לאיך נגמלים מקונטרול פריקיות? משיהו?
תודה.

חוחית חמודה
רק אתמול הבחנתי שהשארת הודעה מסמיקה...מהמחשבה להעתר להזמנתי. נו, זה באמת מאוד מביך שיש לך: עיניים ואף וגם פה.. ויוצאות לך שערות מהראש. אבל אני אבין ולא אלעג. בחיי שאני אוהבת אדם ואשמח אם תבואי. ומכיוון שכבר הבנתי שכבר כמה וכמה ראו לך את העיניים והאף והפה, אז לא נורא- גם אני אראה (:<
טוב, אני עוצרת את הנאום השטותניקי שלי פה- תבואי כשיתאים לך. אני לא בורחת לשום מקום.@}

אולי בינתיים, תבואו לבקר אצלנו?
"כתובתי לתיאומים" [email protected]

טלי מא השארתי לך מייל מקווה שהגיע

_ממישהי שלא תעשה הכל כמו שאני החלטתי.
שלא תשכיב אותו בצהריים עם שיר שהוא אוהב וליטוף.
שלא תהייה קשובה לו כמוני.
שלא תהייה ... טוב, נו, אני._
את זו את ואין לך תחליף, אף אחת היא לא כמוך ולא תעשה מאה אחוז כמוך. זה מאד קשה לקלוט ולהבין את זה אבל כשמבינים את זה, לעיתים כשמישהי כבר נמצאת שם מולך, איתך, לידך, יותר קל.
מי אומר שהיא לא תשכיב אותו עם שיר בצהריים וליטוף? אני יכולה להגיד לך שלפני עידן ועידנים כשהבת שלי עוד נרדמה רק על הציצי (איתי) או בעגלה (סבתא וסבא, דודאבא) אז בתחילת ימיה במשפחתון הבאתי את העגלה איתי לשם (באוטו, ולפני כן בחיים לא הכנסתי את העגלה לאוטו, השתמשתי במנשא) וככה הרדימו אותה. אחרי שהרגישה ביטחון שם התחילו להרדים אותה על מזרון וגם זה היה ביוזמתי, ותמיד עם שיר וליטופים וסבלנות אינקץ.
כשהיתה תינוקת ויצאתי לעבוד מוקדם, מוקדם מדי, תמיד הרדימו אותה על ידיים, במנשא, מחובקת. היה קשה מהמון בחינות אחרות, אבל אפשר למצוא כאלה, בעיקר אם זה אצלך בבית או אם את מוצאת מי שבאמת אוהבת ילדים ויש לה סבלנות.
הקושי הוא רגשי ואני לא יודעת אם יש טעם לתת לו "פתרונות מעשיים" אבל אם יש טעם אני אומר שתוכלי להחליט מה הדברים החשובים לך ביותר ולפיהם לחפש.
מעבר לזה אני אגיד עוד משהו שיעצבן אולי כמה אנשים כאן באתר אבל אני אגיד בכל זאת.
בניגוד לתינוק שצריך שכל הזמן יענו לצרכיו ואין מקום לדחיית סיפוקים או להתמודדות עם קושי, אצל ילד בערך מגיל 2-3 מתפתחת יכולת ואולי אפילו צורך להתמודד עם קשיים. העולם כבר לא יכול להיענות במאה אחוז לדרישותיו (גם עם תינוק זה לא אפשרי לגמרי, אבל יותר אפשרי כי הצרכים יותר פיזיים וחד משמעיים). אני לא אומרת שצריך לשלוח פעוט לטירונות או ליצור לו קשיים בכוונה, אבל כן להבין שיש עוד אנשים בסביבה (תינוק, אמא) שצרכיהם צריכים להיענות ולכן לראות איך אפשר לפתור את זה גם אם לילד זה לא תמיד נוח או קל.
אם תמצאי מישהי שתצא איתו לגינה לכמה שעות כל יום אולי זה יפתור לך את העניין, אבל נדמה לי שיש משהו בתהליך השחרור שהוא חשוב מאד בהקשר הזה, גם אם לא קל (עד היום כשהיא כבר כמעט שנתיים במשפחתון אני מוצאת את עמי נאחזת בילדה ואחר כך מקטרת שהיא "דבוקת אמא" מעניין מאיפה זה בא לה כבר עכשיו אני עושה תיכנונים איך למרות שלשנה הבאה רשמתי אותה לגן 5 ימים אז בטח אני אשאיר אותה בבית לפחות יום אחד שלא יהיה לה קשה. לה יהיה קשה? פחחח ).

רוקדת, תודה רבה.
חידדת לי כל כך הרבה דברים בעצמי.

אנו מתחילים בתהליך. מקווה שלא אשבר באמצע.

אולי יש פה מישהי שהייתה רוצה להתחלק על טיפול הילדים

אנחנו מעוניינות, אלא שיש בעיה טכנית קלה - אנחנו בירושלים...
אבל באמת, חושבות בכיוון.
הכרובית בת כמעט-שנתיים (ילידת אוגוסט 2006), לא היתה בגן/פעוטון/משפחתון וגם לא תצטרף לכזה בשנת הלימודים הקרובה. עד כה בעיקר אני הייתי איתה בבית ובת זוגי למדה ועבדה בחוץ ופירנסה את כולנו. אני מקווה לחזור לעבוד במשרה חלקית בזמן הקרוב ואז נחלק בינינו אחרת את הזמן-מחוץ-לבית.
אנחנו גרות על גבול המושבה הגרמנית וקטמון הישנה, ומחפשות זוג נוסף עם ילד/ה בסביבות אותו גיל שמעוניין בהסדר כזה. אפשר ליצור קשר בדף הבית ומשם נמשיך.
(אני לא לגמרי מתעלמת מהדיון העקרוני שהתפתח פה בנוגע להישארות בבית, רק לא משתתפת בו).
תודה ולילה טוב

_מעבר לזה אני אגיד עוד משהו שיעצבן אולי כמה אנשים כאן באתר אבל אני אגיד בכל זאת.
בניגוד לתינוק שצריך שכל הזמן יענו לצרכיו ואין מקום לדחיית סיפוקים או להתמודדות עם קושי, אצל ילד בערך מגיל 2-3 מתפתחת יכולת ואולי אפילו צורך להתמודד עם קשיים. העולם כבר לא יכול להיענות במאה אחוז לדרישותיו (גם עם תינוק זה לא אפשרי לגמרי, אבל יותר אפשרי כי הצרכים יותר פיזיים וחד משמעיים). אני לא אומרת שצריך לשלוח פעוט לטירונות או ליצור לו קשיים בכוונה, אבל כן להבין שיש עוד אנשים בסביבה (תינוק, אמא) שצרכיהם צריכים להיענות ולכן לראות איך אפשר לפתור את זה גם אם לילד זה לא תמיד נוח או קל._
לא מעצבן בכלל - אפילו נכון מאוד.

אגב, זה לא חייב להיות תסכולים (אני שונאת את המילה הזו בד"כ). אלה מיומנויות. חשוב לדעתי שהילד ידע להסביר לבייביסיטר איפה נמצא נייר האפייה אצלנו בבית (כשאפו עוגיות). וחשוב לי לדעת שהוא מצליח להתמודד עם כשלים מבניים מצערים כמו ההאכלה הבלתי פוסקת מצד הסבתא

והודף אותה כשהוא באמת שבע.

בקשר לקושי להיפרד: אני לא אגיד שהוא לא קיים. אישית אני חווה שיש קושי במעברים. בבוקר לא בא לה שאני אלך. בצהריים היא לא רוצה שנלך משם. למה יש משקל יותר כבד?
רוקדת, לגבי זה לא נראה לי שמסכימה להשוואה. הקושי בבוקר הוא לא לעבור מהבית לגן , אלא לעבור מלהיות איתך ללהיות בגן בלעדייך, ז"א זה קושי להיפרד ממך לעומת זאת בצהריים הקושי הוא לא להיפרד מהגן. מה שנדמה לי שהיא רוצה זה שתישארי איתה במקום שליווה אותה כל הבוקר והיא תראה לך את מה שהפסדת. אין לי ספק שאם תתני לה את האופציה להישאר עוד בגן ושתבואי יותר מאוחר, לא יהיה לה שום קושי לוותר על הגן ולבוא איתך.
את יורדת לסוף דעתי? כך שלא נראה לי שניתן להשוות בין הקושי בבוקר לקושי בצהריים.

לגבי:

בניגוד לתינוק שצריך שכל הזמן יענו לצרכיו ואין מקום לדחיית סיפוקים או להתמודדות עם קושי, אצל ילד בערך מגיל 2-3 מתפתחת יכולת ואולי אפילו צורך להתמודד עם קשיים.
נכון. אבל למה התשובה לזה זה מטפלת או גן?? ההתמודדות הזו קוראת גם בבית. דחיית סיפוקים וויתור על היותו מרכז קוראת ככל שהם גדלים בלאו הכי. מה את חושבת שאני לא אומרת לה: עכשיו אני מדברת בטלפון ותתני לי קצת זמן לעצמי?
בדיוק היום היא אמרה לי שהיא הלכה לשחק והיא לא הפריעה לי באמצע השיחה בטלפון (מה שהיה נכון), והיא בהחלט מתפתחת ומשתכללת ואין לזה קשר לגן או מטפלת.
אין מה לעשות. אני לגמרי עם דני לסרי ועד שאני לא אראה מקום שמתייחס לילדים כיצורים הכי אינטילגנטים בעולם, שלא צריך למרוח אותם, לחנך אותם, למלא אותם, לשלוט בהם, ועוד ועוד אני אתקשה מאוד לשחרר וגם אם אאלץ לעשות כך, יש סבירות גדולה שאתקל בקשיים ואכניס גם את ילדיי לקשיים (קונפליקטים מיותרים עם המערכת) ויכול להיות שהדיבור שלי עכשיו, מתאים יותר לבית הספר ולא לגן.

----נו, אין עוד אמהות שמעוניינות בסידור שהצעתי בראש הדף????----

אם הכרובית, יופי שנענית רק ש...איך לאמר:
כמאמר הספר שביתי כה אוהבת:
בוקר, ערב, צהריים-
רחוקה ירושליים.

לידיעתך, ולידיעת כולם:
אין לי שום בעיה שהדף ישמש גם איזורים אחרים בארץ ואנשים אחרים. רק שימשיך לעקוב אחרי הנושא לשמו הוא נולד.

את יורדת לסוף דעתי? כך שלא נראה לי שניתן להשוות בין הקושי בבוקר לקושי בצהריים.
לגמרי מבינה וגם חיכיתי שמישהי תעלה את זה אבל לא בהכרח מסכימה. לפעמים כן, אבל רק לפעמים. הרבה פעמים לא. יש גם תקופות שהיא בכלל לא מבחינה בי כשאני מגיעה או שמתאכזבת שבאתי בכלל, לא בזמן האחרון דווקא אבל היה. גם המחשבה שלא תלך לגן מאד מבאסת אותה, עם כל זה שלפעמים באמת קשה להיפרד, זה לא קשור. היא גם רוצה שאני אשב לידה כשהיא נרדמת, אבל הבעיה שהיא לא נרדמת עד שאני יוצאת מהחדר. היתה תקופה שהייתי יושבת שעה לפחות כל פעם, לפעמים גם שעה וחצי, ליד ילדה מחוסלת מעייפות שלא נרדמת. יום אחד נשברתי ונתתי לה ליילל כי לא יכולתי יותר ואז הבנתי שהיא נרדמת יותר טוב ומהר כשאני בכלל לא בחדר. להמשיך להיות לידה בכל זאת? אני יושבת שם איזה זמן ולמרות שקשה לה לתת לי לצאת מהחדר באיזשהו שלב אני יוצאת (אחרי לפחות רבע שעה שהיא נכנסה למיטה שזה בעצמו אחרי סיפור, משחק, שיחה ועוד כמה דברים בטקס), גם אם יש מחאות. בדרך כלל היא נרדמת תוך דקות ספורות ואם אשאר אז לא. אז נכון שהיא גם לוקחת את הזמן להיפרד בבוקר, אבל להגיד שטוב לה שאני אהיה שם איתה כל היום זה קצת הזוי בעייני.
אני לא יכולה להגיד ככה על כל הילדים בעולם, או שככה זה, אני יכולה להיות בטוחה בזה לגבי הילדה שלי. אין לי בכלל ספק שלהיפרד ממני עושה לה טוב. ולא לשכוח שהתחלתי את דרכי עם זה שהא שם יומיים בשבוע מ"אין ברירה" וחשבתי הרבה יותר כמוך, רק שנוכחתי שלנו נכון וטוב אחרת.
אם יש משהו שאני יכולה להיות גאה בו לגבי ההורות שלי הוא שאני בודקת דברים ולא נשארת עם תפיסות מקובעות שהיו לי בתחילת דרכי על הורות. הניסיון שלי לימד אותי שיש דברים שעובדים ומה שלא עובד עבורי אז אולי מתאים לאחרים ולא לי או לילדה הספציפית שלי, או למבנה המשפחה שלנו, או לאיזור המגורים שלנו או לדברים אחרים. הרבה תפיסות שהיו לי שהיו מאד "באופן" הפכו ליותר "מיינסטרים" ולא בגלל הקושי ליישם כמו בגלל שהתנסיתי או גיליתי בטעות דברים אחרים.
ועוד משהו בקשר למה שאמרת בהקשר של השוואה בין הקושי בבוקר לקושי בצהריים:
אני לא משווה, אבל יש קושי במעברים. אישית, אני ממש לא בטוחה שלילדה בת 3 הדבר הכי טוב בעולם זה להיות 24/7 עם אמא שלה, גם אם לעיתים קשה לה להיפרד. גם לי לפעמים קשה להיפרד מאנשים שאני אוהבת ואני לא בת 3. הדבר שהכי ברור לי בתור אמא הוא שאני יודעת מי הילדה שלי, מה היא, מה טוב לה ומה לא טוב לה. לא שאני לא עושה טעויות, לא שאני לא מתנהגת ההיפך לעיתים אבל מאד מאד ברור לי, לכן המשפט הזה אפילו קצת הרגיז אותי, לא מפני שהוא לא יכול להיות, אלא מפני שהוא לא קשור אלינו כל כך.

למה יש משקל יותר כבד?
למה את לא משווה, את לגמרי הישוות ואפילו שאלצ\ת למה יש משקל יותר כבד כאילו שהיא לא רוצה שלא בטוח שהיא רוצה להיפגש איתך בצהריים.
ברור שאני לא מכירה את כל מרקם היחסים והצרכים שלכם ולא שופטת שום דבר. ואני לגמרי מאמינה לך שאת יודעת להרגיש את ילדתך ואת עצמך.
תראי, כשהם הולכים עם אבא למשל, שניהם נפרדים ממני בחיבוק ונשיקה, ללא בכי . הם יודעים שניפגש אחר כך והם שמחים ללכת עם אבא. אם הילד הולך ככה לגן - אז זה מרגיש לי תקין.
אני מדגישה: מרגיש לי
לגבי ההרדמה, לא מכירה בעיה כזו. אצלי אני שוכבת איתם במיטה עד שנרדמים. הגדולה נרדמת מיד. הקטן צריך להיות עייף כדי להרדם מהר. אם לא אז זה לוקח זמן או, שהוא לא נרדם ואז אני מציעה לו לחזור לסלון.

ולגבי בכלל. ממש אל תתעצבני ממני ואם אפשר להיות ענייניים מוטב. גם את טוענת טענות כלפי (בעניין הקונטרול פריק ועוד), ואני לא לוקחת את זה אישית. בואי נישאר ברמת העיקרון ונשאיר אגו בצד. אני לא טוענת פה טענות נגדך או נגד מישהו. אני מבררת פה איתך ועם עצמי מה הגן עושה לי, לך לילדים שלנו ספציפית, אולי לילדים בכלל, למרות שהכללות הן בלתי אפשריות בעליל ובכל זאת יש רוב שמצביע על הכלל.
מקווה שנישאר ברמת דיון נעימה, אם לא אפשר לוותר על זה כבר עכשיו.
אני מודה לך על הדיון. אולי יתחדד לי משהו...אבל אם לך לא עושה טוב בהחלט אפשר לעצור כאן.

ולגבי מטפלות ובייבי סיטר. תראו רוקדת, קרוטונית ,
יש לי אח קטן ממני ב-6 שנים. כבר בתור ילדה מאוד קטנה ידעתי להבחין בין מטפלת טובה ללא. רובן עצבנו אותי. או שהייתה מבוגרת דתיה אחת, שממש לא הייתה נשמה גדולה, הייתה מאכילה אותו בלי סבלנות (הוא היה תינוק בן שנה- שנתיים), דוחפת לו הרבה לפה, מחטטת באוזניים שלה עם הסיכות ראש (השחורות האלה של פעם), היא לא אהבה - היא עבדה.
הייתה צעירה אחת שגם, באה להרוויח כסף, הייתה זרה לו לאחי לגמרי. אני לא חושבת שהייתי אומרת לאמא, בדיעבד: איך אמא שלי לא ראתה?
אבל יכולה גם להעיד שבשלב מאוחר יותר היא הביאה לו (לאחי) מטפלת תימניה מבוגרת. אישה מדהימה. ואיך אהבנו אותה שנינו.
היא עבדה עם כל הנשמה וממש עבדה מהלב, והייתה אמיתית, ושיחקה איתנו המון ושוחחה איתנו ושרה לנו. היא הייתה כל כך אמיתית ולבבית ומדהימה. לימים , כבר כבוגרת שמעתי שנפטרה וממש ממש נעצבתי אל ליבי. היא הייתה אישה גדולה. מעניין כמה אנשים ידעו זאת.(אז גם זה אפשר, לא אמרתי שלא).
הביבי סיטר בערב שהייתה מגיעה- לא סבלתי אותה.
כשהורי היו יוצאים ,מאוד סבלתי ואני חושבת שאפילו יש בזה משהו פוגע אולי משפיל, שההורים שלי הולכים בערב ומשאירים אותי עם איזו ביבי סיטר זרה ומנוכרת שמביאה חברה כדי שלא ישעמם לה ומדברת איתה באנגלית כדי שאני לא אבין ושמה תקליטים כאילו זה הבית שלה. לא יודעת הייתי מרגישה כאילו פלשו לי לבית. לאינטימיות שלי. היה בזה משהו משפיל . ושוב , המדהים הוא שמעולם לא הגדרתי את זה ומיללתי את זה בפני אמא שלי אלא בדיעבד עם עצמי בתור בוגרת.
ילדים!!! כמה מופנמות. כמה חוסר יכולת להגדיר את שרואים.

_בוקר, ערב, צהריים-
רחוקה ירושליים._

(מאיזה ספר?)
נחפש באזורינו ונקווה לטוב

המפוזר מכפר אז"ר , לא מכירה?? (הוא יושב בקרון הלא נוסע ובטוח שהוא בדרך לירושליים ואלו השורות שסוגרות את הספר).
אגב,מישהי יודעת איפה זה כפר אז"ר?

אגב,מישהי יודעת איפה זה כפר אז"ר?
קרוב לקריית אונו, מחלף אלוף שדה....

מישהי יודעת איפה זה כפר אז"ר?
כן. בבקעת אונו,בשטח השיפוט של עיריית רמת גן. פעם כשהייתי חיילת יצא לי לנסוע לידו באוטובוס. ישבתי וצחקתי. שואל אותי הנהג למה את צוחקת. בגלל המפוזר מכפר אז"ר. אה, אמר הנהג.
אבל אני מכפר אז"ר.
שתבינו, עד לאותו רגע הייתי בטוחה שזה סתם חרוז נפלא ל"מפוזר". מה שמלמדים בבית הספר...(יהיה לי מאה בגיאוגרפיה.ידעתי את ארצות הבירה של רוב המדינות, ידעתי איך תוכננה ירושליים ולמה וכנ"ל ת"א. אבל שקיים כפר אז"ר? בשומקום לא לימדו אותי:-D)

נו, ואם כבר נכנסים לזה , אז מה זה הראשי תיבות??

ולגבי מטפלות ובייבי סיטר. תראו רוקדת, קרוטונית ,
נקודות, אני מבינה את ההרגשה שלך. אני גם חושבת, כמוך, שהטוב ביותר לילד בגיל הרך הוא להיות עם הוריו ולספוג את תחושת השייכות המשפחתית והאמון.
אבל אין לי את הקושי הרגשי להשאיר אותו עם מטפלת, והוא אכן נשאר עם מטפלת ועם סבים מאז שהיה תינוק קטן. לא תמיד הסכמתי עם מה שעשו (הסבים בעיקר...), אבל הקשר איתם חשוב מאוד בעיני. ולגבי המטפלת, מי שראיתי שאין כימיה בינה לבינו, לא נשארה בתפקיד.

לי אישית הרבה יותר קשה להשאיר ילד בגן (עוד לא קרה, יקרה בקרוב), במקום שאין בו טיפול אחד על אחד.
זה כנראה עניין של קושי רגשי ו"כפתורים" אישיים לגמרי.

כך שאני לא רואה טעם לשכנע רציונלית ש"כדאי לך לשלוח/לקחת עזרה", למרות שנאמר כאן שקשה לך מאוד בימים אלה להיות כל הזמן עם הילדים - זה צריך לבוא ממקום רגשי.

אז מה זה הראשי תיבות??
אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'.

קרוטונית.
סבבה לגבי השכנוע. גם אני לא מתיימרת לשכנע אף אחד. אני יותר מתארת או משתפת את איך שאני רואה את התמונה ו"רק על עצמי לספר ידעתי" ואיש באמונתו יחיה- הכל בסדר.
אני עדיין רואה הרבה רעות חולות..אבל ככה זה. לגבי רוקדת, אין לי מה להגיד בכלל, אני לא בטוחה שאני הייתי מסוגלת לעמוד בחד הוריות עם עבודה וכל זה - אני רק מצדיעה!!
מי זה
אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'. לכל הרוחות??

הי, כשכתבתי שעצבן אותי התכוונתי ברמת הדיון ולא שאני לא חברה שלך יותר או משהו בסגנון. להיפך, חשבתי שנבוא השבוע אבל בינתיים הוא מסמן ככל כך עמוס שנראה לי שאולי נחכה עוד כמה ימים.
בכל מקרה על הניסיון שלי עם חילופי אימהות אני אספר לך בעל פה, הוא לא היה חיובי דווקא, בניגוד לגן ולא מסיבות שעלו כאן בדף. לא אומרת שלא יכול להצליח רק שזה באמת מאד מאד אישי: מי הילדים המעורבים, מי ההורים המעורבים ועוד מיליון גורמים אחרים.

המפוזר מכפר אז"ר , לא מכירה??
אופס, יצאתי קצת מפגרת...
ודאי שמכירה, אבל עם הכרובית עוד לא הגענו אליו ומעצמי כבר לא זכרתי. לא נורא.

רוקדת,
יופי יופי. אתן מוזמנות כמובן והגדולה אפילו מחכה... אה? מתפתחת הקטינה

. (בינתיים אני מברכת על כל התפתחות).אז נדבר כבר..
אם הכרובית
כולנו קצת ולפעמים אף הרבה- מפגרות. לא? הוא מצליח להצחיק אותה (בת 3וחצי)אפילו שכתוב בשפה די קשה והז'אנר כל כך של פעם (יש הרבה ספרים שממש רואים את פער הדורות . כמו למשל בתפיסה של עולם המבוגרים את עולם הילדים וההפך. או דברים שהם לא פוליטיקלי קורקט ועוד ועוד.)

אה, ועוד משהו, כשנתתי את הדוגמא עם השינה בסך הכל ניסיתי לומר שלא כל מה שנכון לך ועובד כדפוס אצלך נכון בהכרח למה שקורה אצלי בבית. כולל למצבי גן/בית. מאד מורכב.

שאלה- אם לא היו רצים בשמחה לאבא אז היית פועלת אחרת? אני שואלת ברצינות. אני כן יכולה להגיד שאצלנו היה פער בתקופות מסויימות ביחס לאבא: אם היא ידעה שאבא בא ואני נשארת בסביבה, היא רצה אליו. אם היא ידעה שאני הולכת היא הרבה פחות שמחה שהוא בא, תלוי מה עשינו באותה תקופה. היו תקופות שזה מנע ממני ללכת, היום כבר לא, אני חושבת שהיא צריכה להתמודד גם עם הקושי הזה.
בעייני בגן זה די אותו דבר בשלב מסויים, אם לחזור לנושא המקורישל שחרור הילד ל"זרים". לא שאני משווה בין גן ואבא אבל כן מבחינת זה שבכל דבר שטוב לילדה שלי היא גם נדרשת למקומות שלעיתים לא נוחים לה. אישית, אני משתדלת לתת לה כלים ולעמוד לצידה, אבל לא לגונן עליה מפני הרגשות שלה. זה לקח לי המון זמן וגם היום אני נוטה הרבה פעמים ליפול לבור הזה של לגונן עליה בפני העולם, בעייני זה לא בריא. מה גם שעם הזמן והגדילה וההכרות איתה אני לומדת לסמוך עליה ועל היכולות שלה וזה מדהים ומעצים לראות.

שליחה על ידי נטאלי* » 31 מאי 2011, 13:48

שלום לכולם, אני אמא לילד בן שנה ו9 חודשים. אני לאחרונה חזרתי לעבוד, ואני קיוויתי להשאיר את הבן שלי עדיין בחינוך ביתי, כרגע נראה לי שאצטרך למצוא לו מסגרת חלקית ע"מ שאוכל לצאת לעבוד וגם כי אני מאוד רוצה שתהיה לו חברה. אינני מוצאת שום מסגרת בסביבה שלי (עמק חפר/השרון) שפועל לפי הגישה שלי, עקרון הרצף, הקשבה לילד וחופש לחקור. בכל מקום שהייתי או לא מוכן למסגרת חלקית, או שגישתו לא מתקבל על הדעת מבחינתי. אני מחפשת אמא כמוני שנוכל יחד לעזור אחת לשנייה, שילדינו יבלו יחד, ונוכל כל פעם לאפשר לשנייה להתפנות, אשמח גם לתגובות בנושא גנים אם מישהי כן מכירה משהו ברוח הטבעי.
ניתן ליצור איתי קשר טלפוני או דרך מייל - 0544250453/ [email protected]