פיסות מציאות נופלות למקומן בקול רך

בערב, בתי מציירת נסיכות וגוזרת
מראה לי איך היא מפרידה ביניהן בזהירות.

"fame" במערכת ,
מהדהד לי- "רממבר, רממבר, רממבר" .

היא יושבת לידי
בוורוד .
משעינה את ראשה
על כתפי .
נשימותיה המצוננות נשמעות.
אני מנשקת שערותיה החלקות
ומספרת לה שכתבתי עליה .

כשאני כותבת ,
כל פיסות המציאות
הופכות ברורות
נופלות למקומן
בקול רך .

חודשים אני מתלבטת על הבלוג הזה. רוצה ולא רוצה. מחליטה להתחיל ואז מחליטה שבעצם לא בא לי.

השיר הזה שמצאתי פתאום באיזו מחברת הזכיר לי למה כן.
עכשיו שאני כאן אני שוב לא בטוחה שיש לי מה להגיד

בינתיים פשוט אניח את זה כאן.

למה כן
את כותבת כל כך יפה

.
תודה.
תתחדשי. @}.
<דרבון ללכת לכתוב ביומן>.

_את כותבת כל כך יפה.
תתחדשי_ על דף בלוג @} @} @}

_כשאני כותבת ן
כל פיסות המציאות ן
הופכות ברורות
נופלות למקומן ן
בקול רך. ן_
איזה קטע, בדיוק מי מה כתבה בבלוג שלה אתמול וכל-כך אהבתי את הדימוי שרציתי לגריין:
ועכשיו אני שוב במקום הזה שהמון חלקים מתערבלים באויר ואני מחכה שיפלו למקום.
האם סרנדיפיטי?

רק עכשיו בקריאה שלישית או יותר אני מבינה שזה fame כי כל הזמן חשבתי שזה פָּיִים כמו כפיים ושזה איזו ילדה שמנג'סת כמו שהם רוצים על הידיים וצועקים 'דיים! דיים! ' ולא הבנתי בכלל.

סנופקין אם את שואלת האם אני ציפורי אז לא. זה דימוי שחוזר אצלי אמנם לא מעט אבל הוא כנראה נובע מהתת מודע הקולקטיבי כי הנה גם פה כתבה מישהי שאינה אני לפני כמה זמן

מימה תודה, זה באמת היה לא ברור, שיניתי.

ותודה לכל המחזקות @}

_איזה קטע, בדיוק מי מה כתבה בבלוג שלה אתמול וכל-כך אהבתי את הדימוי שרציתי לגריין:
ועכשיו אני שוב במקום הזה שהמון חלקים מתערבלים באויר ואני מחכה שיפלו למקום._

קראתי את זה היום, וזה היה בשבילי עוד סימן מעודד מהתת מודע הקולקטיבי

מה זה סרנדיפיטי?

סנופקין אם את שואלת האם אני ציפורי אז לא
לא, ידעתי שאת לא ציפורי.. את הרי מי מה

מה זה סרנדיפיטי?
המתנה של לגלות משהו מופלא במקרה.. לא ממש מתאים לכאן ובכל זאת התחשק לי להשתמש בזה..

_אני מנשקת שערותיה החלקות
ומספרת לה שכתבתי עליה ._
מקסים @}

_כשאני כותבת ,
כל פיסות המציאות
הופכות ברורות
נופלות למקומן
בקול רך ._
זו הסיבה לכתוב, למה כן, וגם זה כל כך יפה

בחודשים שעברו מאז שכתבתי לאחרונה בלוג החלדתי קצת. הרבה.
בכל פעם שאני חושבת לכתוב משהו מיד נדמה לי שזה רעיון גרוע לכתוב על זה כאן, משלל סיבות.

אבל עכשיו אני רוצה פשוט לפרוק. כן, כאן. דווקא כאן.

לפני קצת יותר מחודש חברה שלי נפטרה.
הערב יש כאן בישוב מעגל נשים שמוקדש לה, ומכיוון שאני המנחה, ומכיוון שאמא שלה ואחותה ושתי חברות טובות שלה יהיו בו, אני במתח מזה. כל הזמן יש לי הרגשה שאני לא מוכנה. ניסיתי למצוא משהו להקריא, לא מצאתי. ניסיתי לחשוב על משהו חשוב או חכם להגיד, ככה שיהיה לי מוכן מראש, לא עלה כלום.
כל מה שיש לי זה נרות, להדליק בהתחלה ולברך כמו שעושים בכל מעגל.
חברה אחרת שלי רוצה שנשיר ביחד איזה ניגון של נשמה קרליבך- "יהי שלום בחילך, שלווה בארמונותיך".
וזהו. שום תכנית חוץ מזה. (לא שבדרך כלל יש, אבל הפעם ציפיתי מעצמי ליותר

).
אין ברירה אלא להיכנע, להיכנע באמת, להגיע כמו שאני. מפוחדת, בגרון קצת נחנק. בידיעה שאני עלולה לפרוץ בבכי בכל רגע, ליד כולם. חלקן נשים אהובות שכבר בכיתי אתן, ואחרות שאני לא מכירה.
ולסמוך על היד החכמה והחמה שמסדרת כאן את הכל, שתסדר גם בפעם הזו.
אני מבקשת להיות כלי.

לא סתם בחרתי הפעם בשם ציפורי. הוא עלה בהליכה, ולמרות הכבוד שאני רוחשת לרעיונות שעולים לי בהליכה, ולמרות שקיבלתי סדרת סימנים מחזקים, הייתה לי התנגדות אליו. כל הזמן כשחשבתי על ציפור עלתה לי בראש התמונה של אדום החזה שנחבט בזגוגית דלת המרפסת שלנו, ואז נטרף על ידי החתולה שלנו.
ציפור זה משהו פגיע. אז אני מרשה לעצמי להיות פגיעה, ומעופפת, אבל גם רואה הכל מלמעלה, ומפיצה חן מתוק ופשוט.
(וגם הוספתי י', כך שאני ציפור של אלוהים, והוא שומר עלי).

אני בטוחה שאת תהיי כלי מעולה. בעצם את בטח עכשיו ברגע זה משמשת כלי לחסד של מעגל כזה.
השבוע חשבתי הרבה על החברה הזאת שלך. יצא שאני והפיונת היינו בביקור אצל משפחה שהבת הגדולה חברה של הפיונת וההורים ידידים שלי. באתי להתיעץ עם האיש לגבי שיווק אבל כשגמרנו לדבר עסקים התפננו ללהג חברתי בונה ואיכשהו הגענו לזה שאותה חברה היתה אחות של חברה טובה של אם המשפחה והיא סיפרה עליה קצת ועל הפרידה המדהימה שלה מהעולם והסיפורים האלה מלווים אותי השבוע. הנוף מהקצה הוא מפחיד ומסעיר כאחד.
את בהחלט ציפור של אלוהים, ציפור שיר להלל אותו ולהתברך בו

ולסמוך על היד החכמה והחמה שמסדרת כאן את הכל, שתסדר גם בפעם הזו.
איזה יופי של משפט.

אני שמחה שחזרת לכתוב, התגעגעתי.
תספרי איך היה במעגל?

מחכה לשמוע איך היה, אם תרצי לספר.
(שמת לב שציפור וסיפור זה כמעט אותו הדבר?)

מצפה להמשך.
חיבוק.

רך בהחלט רך כאן

אני נשארתי הרבה זמן עם המשפט שאמרת לי: בעצם כל יום כולם מתים. הרגע שעבר לא יחזור יותר בדיוק כפי שהיה. מה שהיה מת.
זה משהו שאפשר להגיד, אבל כבר איחרתי את המועד כנראה.
בטוחה שאמרת את הדברים הנכונים.

<תתחדשי @}>

בתחילת הערב הכנתי צלחת עם נרות. ידעתי שיהיו הרבה נשים, אז מילאתי את הצלחת בנרות, כמה שנכנסו (לא נרות, בעצם, נרונים. הם תופסים יותר מקום). נכנסו ששה עשר. כשהגיעו כולן והתחלנו את המעגל ראיתי שיש חמש עשרה נשים, אבל אז, באמצע מעגל הברכות, הגיעה עוד מישהי.
וככה היה הכל. מושגח בצורה ניכרת

מעבר לזה קצת קשה לתאר את מה שהיה.
מעגל, אור נרות, דיבור מהלב והרבה בכי, אבל גם צחוק ותה ותותים עם קצפת ושוקולד.

תודה על הביקורים המשמחים @}

מחכה לך כבר הרבה זמן ולא שמתי לב שהתחלת לכתוב.
שמחה שככה באמצע הלילה עם הקטנה על הידיים פתחתי את המחשב...
מתנה

ואם שאלת בתחילה למה לכתוב כאן?
אז הנה עוד תשובה - מפני שיש אנשים בצד השני שרוצים בזה
את כלי נפלא שנותן מטובו דרך הכתיבה
(כתבתי עוד כמה דברים אבל מחקתי, לא רוצה להלחיץ או להביך)

ובדיוק לפגיעות שפרסת כאן עד עכשיו אני זקוקה כל כך בימים אילו.

תודה ואהבה

ציפורי , האם זאת את נשמתי ?

בכל מקרה הכתיבה שלך נוגעת בי ...

<תמיד, כמה נרות שאני שמה, ככה נשים באות>

עדינה יקרה, תודה. אני שמחה שהגעת, חיכיתי לך

.

גם לך סגו לה @} אנחנו מכירות רק מבאופן (מהשאלה שלך הבנתי שחשבת שגם מהמציאות?), אבל בכל מקרה כיף שאת כאן.

קראתי עכשיו שוב את התגובות והתרגשתי מהן.
(וקצת התבאסתי על עצמי שלא התייחסתי בזמן אמת ועכשיו זה כבר קצת מדי בדיליי), אבל אני רוצה בכל זאת לציין את זה- שהתגובות המרגשות האלה, החום הזה שעובר דרך המילים הוא אחת הסיבות למה לכתוב כאן
תודה.

ג'יני, כתבנו ביחד

(זהו, נהיית ג'יני וויזלי? סבבה מבחינתי. אחת הדמויות החביבות עלי).
אני בדרך כלל לא מכינה נרות מראש, רק כשעומדים להתחיל. הפעם, מהלחץ, ניסיתי לעשות משהו מועיל...

(מתישבת בשקט בקהל)

נעים לי בזהות שאולה..

אם כבר לשאול זהות אז ג'יני וויזלי היא אחלה זהות. סליחה שאני ככה סוטה מהנושא. פשוט היא דמות ספרותית כזאת מצוינת שיכולה ללמדנו הילכות התמודדות עם הלך רוח כנוע . יש בה איזו להבה ואמונה ולהט וגם יש לה ריח של פרחים.
זהו. הולכת חזרה לשבת בשקט ולחכות לדברים הבאים שיכתבו.

ברור, היא ג'ינג'ית..

הממ....כן,חשבתי שאנחנו מכירות גם מהחיים האמיתיים,
נו שויין,אהבה היא אהבה היא אהבה.

לפני כמה שבועות קראתי במוסף הספרים של הארץ ביקורת על איזה ספר. בדרך כלל אני לא קוראת את מוסף הספרים. פעם הייתי קוראת אותו באדיקות בביקורים אצל הורי אבל גיליתי שככותבת זה ממש הרסני בשבילי , אז נגמלתי.
אבל המאמר הזה לכד איכשהוא את תשומת לבי ושיננתי לעצמי את שם הספר ואת שם הסופר, לחפש בספריה ("יום אחד", של דיוויד ניקולס).
ואז, לפני שבועיים בערך, בדרך חזרה מתל אביב, ראיתי אותו בצומת ספרים, באחד מהמבצעים שלהם. התלבטתי קצת אבל החלטתי לקנות אותו.
והתחלתי לקרוא. זה ספר די קליל אבל כתוב ממש טוב. אין לו יומרות להיות איכותי, זה פשוט סיפור אהבה, סיפור על אנשים.
מבחינות מסוימות מזכיר את הספר שאני כותבת.
ויחד עם זאת, לעיתים קרובות אני קוראת בו ומרגישה ממש עלובה. אני מזכירה לעצמי שאני עדיין בדרך. שאני עדיין מתלמדת.
שזה מייאש רק כשאני מצפה מעצמי להישמע ככה כבר עכשיו. ושאותה תבונה שהנחתה את דיוויד ניקולס מנחה גם אותי, כך שאין מה לקנא, בתכל'ס.
חלק מהתסכול שלי נובע מהנסיון שלי "ללמוד מזה משהו". להפיק מזה תועלת.
אבל אני לא מפיקה מזה שום תועלת כרגע. אני אפילו לא ממש נהנית, כי עובדה שבכל פעם שאני ניגשת אליו זה בתערובת של שימחה והתרגשות עם היסוס ודחייה, כי אני כבר יודעת שזה יגרום לי להרגיש כמו כותבת גרועה ולקנא.
הייתי רוצה פשוט להנות ממנו ולקבל ממנו מה שאני אמורה לקבל, בלי מאמץ.
כי אני בכל זאת מרגישה שהספר הזה נשלח אלי- הביקורת במוסף ואז ההיתקלות בו בצומת ספרים וזה שזכרתי אותו.
כשקניתי אותו התחייבתי ללמוד ממנו, לקחת ממנו משהו בכל פעם שאקרא בו.
באמת שהייתי רוצה שזה יהיה ככה, אבל עכשיו אני מבינה שחיפשתי, שוב, מרשם, או מפה, או מצפן.
כלי פלאי שיעזור לי בכל בעיה בה אני נתקלת. ו
אני נזכרת, שוב, שזה לא עובד ככה. אין מרשמים או מפות. צריך פשוט ללכת בדרך. לגלות דברים, לשכוח אותם ולהיזכר בהם שוב. ולגלות דברים חדשים.
לגלות את הסיפור.

"חידלו עוד מלהיות עניים!" אומר לי רבי נחמן שוב ושוב כשאני מתייעצת אתו בעניין הזה (דרך הקלפים המעולים עלי דרך לניגון הלב שקיבלתי מאחותי). "שובו אל האוצרות שלכם, והיו משתמשים באוצרות שלכם".

"חידלו עוד מלהיות עניים!" אומר לי רבי נחמן שוב ושוב כשאני מתייעצת אתו בעניין הזה (דרך הקלפים המעולים עלי דרך לניגון הלב שקיבלתי מאחותי). "שובו אל האוצרות שלכם, והיו משתמשים באוצרות שלכם".
אולי זה הדבר הגדול שאת יכולה ללמוד מהספר שלקחת ליד (ובעצם מכל ספר שתקחי ליד) שזה הספר של מי שכתב אותו ולך, לך יש א האוצרות שלך, ואת הספר והסיפורים שלך ! אין שום צורך בעוד ספרים כמו שלו אלא בסיפור ובספר המיוחדים שלך ! (רבי נחמן הוא גם זה שאומר שכל אחד מאתנו יחיד ומיוחד ואין עוד נשמה בדיוק כמוך בעולם !!! )

כל מני תגובות עלו לי ופסלתי אותן על הסף עד שהשתקתי את הקול הביקורתי שמזמזם גם אצלי והחלטתי פשוט להביא אותן כמו שהן.

מכירה היטב את הקנאה הזאת בהולכים במסלולים המקבילים
כל דבר שלך שקראתי עד היום נגע לי וריגש אותי גם בגלל מה שכתבת וגם בגלל איך שכתבת
בתוך כל מבול הספרים שיוצאים בכלל ומבול הספרים הטובים בפרט אני בכל זאת מאוד מחכה ומייחלת לספר שלך
אין על רבי נחמן
אוהבת אותך מאוד ומודה לך

_כל דבר שלך שקראתי עד היום נגע לי וריגש אותי גם בגלל מה שכתבת וגם בגלל איך שכתבת
בתוך כל מבול הספרים שיוצאים בכלל ומבול הספרים הטובים בפרט אני בכל זאת מאוד מחכה ומייחלת לספר שלך_
גם אני.
<ג'יני..>

"שובו אל האוצרות שלכם, והיו משתמשים באוצרות שלכם".
זה באמת אומר הכל

...אין על ר' נחמן.
תודה שהזכרת לי.
את אחלה מראה,תודה על הכתיבה שלך @}

אגב,אני כל פעם נתקלת בקלפים האלו ומתלבטת עם לקנות,את ממליצה ?

_אבל עכשיו אני מבינה שחיפשתי, שוב, מרשם, או מפה, או מצפן.
כלי פלאי שיעזור לי בכל בעיה בה אני נתקלת._
מזכיר לי רגע של תובנה שהיה לי שבוע שעבר בסטודיו עם דוד.
אני עובדת כבר שבועות על ציור מסוים וכל כמה זמן מבקשת מדוד שיבוא לתת לי חוות דעת/להנחות אותי.
שבוע שעבר הרגשתי כבר תיסכול מהציור הזה, נמאס לי ממנו ולא ידעתי איך להמשיך אז שוב קראתי לו.
הוא ניגש אלי הסתכל על הציור ואמר לי "אני לא יודע מה להגיד לך. נראה שמשעמם לך, שהציור לא מעניין אותך... מה את בעצם רוצה ממני?"
אותי זה הקפיץ ועיצבן מיד "מה זאת אומרת? בטח שהוא מעניין אותי!! אני פשוט לא יודעת איך להמשיך..."
הרגשתי את הכעס עולה, כעסתי עליו, כאילו שהוא יודע משהו שאני לא יודעת והוא לא מגלה לי.
ואז במילה אחת הוא "גילה" לי את הסוד
הוא אמר "זה עניין של בחירה "
וככה ברגע אחד מפולת של אסימונים נפלו עלי, הבנתי מיד שאני נמנעת מלבחור כי אני מעוניינת רק בתוצאה ולא בדרך, כי אני מפחדת "לטעות".
והוא צדק, באמת לא הייתי מעוניינת בציור, היה לי משעמם אבל ברגע שהוא אמר את המילה בחירה הרגשתי התרגשות והתחלתי לשחק, פתאום הציור התעורר לחיים.
פתאום נהיה לי מרתק,
התחלתי לשאול את עצמי שאלות... הבנתי שהכל פתוח בפני.... הבנתי שאני בתהליך של יצירה....
ברגע הזה התחלתי לא רק לצייר אלא ליצור
ואת זה אף אחד אחר לא יכול לעשות בשבילי, לא יכול ללמד אותי כי זה בא מתוכי, דרך העיניים שלי, דרך היד שלי בקצב שלי

"חידלו עוד מלהיות עניים!" אומר לי רבי נחמן שוב ושוב כשאני מתייעצת אתו בעניין הזה (דרך הקלפים המעולים עלי דרך לניגון הלב שקיבלתי מאחותי). "שובו אל האוצרות שלכם, והיו משתמשים באוצרות שלכם".
מקסים

כל דבר שלך שקראתי עד היום נגע לי וריגש אותי גם בגלל מה שכתבת וגם בגלל איך שכתבת
לגמרי!!

ואת זה אף אחד אחר לא יכול לעשות בשבילי, לא יכול ללמד אותי כי זה בא מתוכי, דרך העיניים שלי, דרך היד שלי בקצב שלי
רציתי להוסיף שמצד אחד אני יוצרת מצד שני זאת בעצם יצירה שמתגלה לי עם הדרך, תוך כדי...
כמו שכתבת לגלות את הסיפור
אני מגלה את הדבר הזה בדיוק בציור ובפיסול, היצירה מגלה את עצמה... זה מקסים

ואו...
אני לא מאמינה, אם אני אכן מזהה נכון וזו את (ואת תדעי לומר לי (-:) - אז אני מאוווד מתגעגעת אליך ואל מילותייך.
ואיך זה שאף אחת מהמקורבות (!!) לא סיפרה לי?
נשיקות בינתיים @}

וגם אני מכירה היטב את הקנאה הזאת בהולכים במסלולים המקבילים - ואת יודעת את זה מצויין (-:
זה מוכר לי גם בעולם היוגה אם כי הרבה פחות מהנוכחות של זה בעולם האמנות.
וכשהייתי מעורבת בו עם איזשהן יומרות לקחת בו חלק, גם אני הגעתי למצב שהפסקתי להנות מאמנות, מתערוכות, מצילומים טובים, כי אל הכל הגעתי עם שיפוט כזה והשוואה איך הם בהשוואה למה שאני מסוגלת...
במקום לשמוח על קיומם של יצירות נפלאות ומרגשות בעולם ולהיאחז בזה בהבטחה ליצור כאלה בעצמי, הן היוו איזה מן צל גדול ומאיים ליצירה שלי ואני חושבת שזו הסיבה שיצאתי מהמקום הזה - לי, לא היו כוחות להיות חלק מהעולם הזה וליצור בו, בו זמנית.
היום כשאני בוודאות לא לוקחת בו חלק פעיל, חזרתי ליצור ולהתרגש שוב מאמנות.
אבל לך יש את הכוחות, ואת מתעקשת ותתעקשי לעשות את הדרך הזו, כי נראה לי שזה חזק ממך, כי כבר ניסית לוותר ולנשור וזה בער עד שהיית מוכרחה לעשות משהו עם זה.
ואני יודעת שאת תמצאי את המינון הנכון של התעקשות ועשיה אקטיבית ונתינה לדברים להתגלות מולך בעצמם

עבר עלינו שבוע עמוס של בן זוג מושבת עקב גב תפוס, שהסתיים בשפעת קשה שלי, כך שלא יצא לי להיכנס לכאן ולהגיב, אבל קראתי את התגובות והן חיממו את לבי ושימחו אותי מאוד, תודה לכולכן

אז הנה שיר בשבילך.
שתהא לך רפואה שלמה ושבוע טוב.

וואו, תודה! זה אחד השירים האהובים עלי. ונהניתי מהביצוע המיוחד.

אני כרגע במצב ההזוי של "ישנתי שלושים שעות כי הייתי חולה ועכשיו אני לא מצליחה להירדם". זו כבר הפעם השנייה שזה קורה לי. בפעם הקודמת לקח לי כמה שעות לשחרר ולקום מהמיטה. הפעם, ברגע שקלטתי שאני לא נרדמת, קמתי ומזגתי לעצמי כוס יין.
לא אידאלי, אני יודעת, אבל גם לישון שעתיים לא.
מקווה שזה ישפיע ככדור שינה בזמן הקרוב.
בינתיים אני מבושמת קלות.
ובגלל מה שמימה כתבה אצל הגבירה בחום נזכרתי שראש חודש אדר, בדיוק שנה מאז שסבתי נפטרה. (בעצם, איך מחשבים את זה בשנה מעוברת? באדר א' או ב'?)

בכל אופן, עברה שנה.
כשהיא נפטרה חשבתי שזו הפעם הראשונה שאני חווה אבדן של אדם קרוב, אבל אז הבנתי שלא. שהפעם הראשונה הייתה כשהפלתי, בהריון הרביעי. הבנתי את זה בזכות התחושה- שגם כשקורה מוות יכולה להיות תחושה עמוקה - בצד העצב- של תואם מושלם. של שימחה. (היא הייתה בת 97, ונפטרה בלי לסבול כמעט. בראש חודש אדר).
לפני חודשיים, כשחברתי נפטרה, לא יכולתי לחוש בתואם הזה. לקח לי זמן, והתהליך עדיין נמשך.
מה שמאוד עוזר לי זה הספר "המוות חשוב לחיים", וגם, לפעמים, השיחות עם בעלה, שעם כל הכאב והגעגוע והקושי פשוט יודע שהיא עדיין קיימת, בכל מיני רבדים נסתרים.
בגלל שהוא איש של טבע הוא מרגיש אותה בעיקר שם. לילה אחד לא מזמן אמא שלה ישנה אצלם ובבוקר היא אמרה לו שלא הצליחה להירדם כי דאגה לבת שלה שנמצאת באדמה, שהגשם הרטיב אותה. והוא אמר לה- אבל היא הגשם.
וגם לי הוא אמר את זה- שהוא ממש יכול להרגיש שהיא בכוכבים ובשמיים ובעצים.
והשבוע הבנתי, בזכות משהו שקראתי ב "המוות חשוב לחיים", שגם אני תיקשרתי אתה, שעתיים לפני שנפטרה, כשהייתה בכלל בניו זילנד.
אבל על זה אספר בהזדמנות אחרת.

וואו מעניין, אני כל הזמן מרגישה שאמא שלי היא הרוח מאז שהיא נפטרה...
כל פעם שיש רוח אני מרגישה שהיא מבקרת אותי אבל מיד מבטלת את ההרגשה/מחשבה ביני לבין עצמי.
הבנתי את זה בזכות התחושה- שגם כשקורה מוות יכולה להיות תחושה עמוקה - בצד העצב- של תואם מושלם. של שימחה.
ראיתי את זה בסרט בנג'מין באטן שם האישה המבוגרת על מיטת ערש הדווי שלה ובסוף מתה
אמנם זה רק סרט ובכל זאת היה בזה משהו מאד מנחם ונוגע.
נתתי לזה לחלחל בתוכי כמציאות.

והוא אמר לה- אבל היא הגשם
כל כך יפה ומנחם...

לגבי אדר א',הנסיכה שלי נולדה בר"ח אדר ומברור שעשינו מסתבר שחוגגים את התאריכים החשובים באדר ב',כמו פורים.

כל פעם שיש רוח אני מרגישה שהיא מבקרת אותי
באמת מעניין. ומזדהה עם עניין חוסר האמון בתחושות האלו. הסיפור שרציתי לספר קשור בדיוק לזה. מקווה שבקרוב יתאפשר לי.

סגולה- תודה על ההבהרה.
אגב, רציתי לענות לך בקשר לקלפים שאני מאוד נהנית מהם ונעזרת בהם. חשבתי לקנות אותם לעצמי ונורא התלבטתי ובסוף החלטתי שלא (אני עם קלפים קצת כמו שנשים אחרות עם תיקים ונעליים

).
ואז קיבלתי אותם מתנה מאחותי

מי יודע,אולי גם אני אקבל אותם מתנה...

אני פה בשביל ההזדהות:

גם אני מאוד אוהבת את השיר שמימה הביאה, מאז ילדות היה בו תמיד משהו שהילך עלי קסם.
ללא ספק המוות חשוב לחיים, וזה מעסיק אותי מן הסתם הרבה, הרגע שבו אדם ממש קרוב אלי ילך מן העולם הזה

ועוד

לדרך

גם אני מאוד אוהבת את השיר שמימה הביאה, מאז ילדות היה בו תמיד משהו שהילך עלי קסם.

ובדיעבד, כמה הוא מתאים לדיון פה.

מאז ילדות היה בו תמיד משהו שהילך עלי קסם.

כן, ממש כך גם אצלי

כמה הוא מתאים לדיון פה.
גם לזה שהיה לפניו, על כתיבה ויצירה.
יכול להיות שציפור זה סמל ידוע כזה ליצירה ואמנות ואיכשהוא לא קלטתי את זה כשבחרתי את הניק (ליתר דיוק, כשהוא בחר בי)?

המממ....מזדהה עם הניק והמשמעויות שלו (כמובן...)

את יודעת שאמא שלי שמה ציפורה ובכל פעם שהילדים אומרים סבתא ציפורה עכשיו אני חושבת גם עליך... איזה קטע (-:

ציפורי לילה אנחנו

גם לזה שהיה לפניו, על כתיבה ויצירה.
מעניין, לא ראיתי את זה קודם, וזה מאוד מתחבר באמת.

בשבילי הוא מאוד קשור לנושא של חיים ומוות.

ראיתי ציפור רבת יופי - מלאך, או אלוהים, או השכינה. ראיתי - לפני שנולדתי
לא אראה עוד עד יום מותי - שאז אשוב אליה
רטט של שמש, מלים של שלום - כי מה עוד אפשר במעמד כזה
לא אומר עוד היום - כי אני כבר לא יודעת אותן, אדע אותן שוב ביום מותי.
ככה אני מבינה אותו מילדות
(אני ממש זוכרת את עצמי בגיל 5 בערך חושבת על השיר ומבינה אותו ככה, אני חושבת שזו היתה החוויה הראשונה שלי של פירשון שירה)

ככה אני מבינה אותו מילדות

מדהים. איזו הבנה עמוקה.
גם אני זוכרת את עצמי חושבת על משמעות השיר כילדה (אבל גדולה יותר- בת תשע -עשר). הוא מאוד נגע בי, אבל אני זוכרת שפשוט הזדהיתי עם תחושת ההתפעמות שיש לפעמים כשרואים משהו יפה בטבע.

בשבילי השיר הזה מייצג את הרגעים האלה שהם באמת כמו רטט של שמש שאת מרגישה שהכל שלם ובמקום ובשלום. יש לי זכרונות כאלה מילדות מאוד מוקדמת ועד היום. גם ג'יין ליידולף תיארה רגע כזה בתחילת הספר 'עקרון הרצף' . ויש את הכמיהה לאחוז ברגע הזה ולהישאר בו לתמיד אבל הוא חולף ואני משתנה ומה שהיה הוא לא מה שיהיה, מה שאמרתי אמש , לא אומר היום.
חוץ מהאהבה שגם אם אמרתי אמש שאני אוהבת אותך אני יכולה להגיד את זה גם היום ודי בטוחה שגם בימים הבאים.

אני קוראת את "חירות של רגע", היומן של וירג'יניה וולף, בגמיעות קטנות וממלאות השראה.
פיסות מציאות של מישהי אחרת שנכתבו לפני כמעט מאה שנה, בידי סופרת ידועה וחשובה, שחייה שונים משלי בכל מובן כמעט, ובכל זאת מעוררות בי הזדהות עמוקה ומרגשת.
כמוני, היא כותבת משהו ביומן שלה ואז יורדת על עצמה שזה סתמי או משעמם. כמוני היא עושה הליכות, (למרות ש"טיול רגלי ארוך לאורך הנהר" נשמע הרבה יותר טוב מסתם "הליכה". נראה לי שמעכשיו אני קוראת לזה ככה, רק בלי הנהר...).
לקחתי את הספר מהספריה כי חשבתי שזה יכניס קצת חיוּת בכתיבה שלי במחברת, שלאחרונה נעשתה בשבילי קצת מייגעת ומטלתית.
וזה אכן עבד, ממש חזר לי החשק לכתוב. גם הטיולים קיבלו נופך חדש ומלהיב, במיוחד עם מזג האוויר החורפי שחזר ביומיים האחרונים.
ולפעמים זה פשוט מוציא אותי מעצמי וגורם לי להסתכל על עצמי ועל החיים שלי מבחוץ, והשיגרה מקבלת פתאום משמעות, כמו בסיפור.

פעם היה לי מין משחק כזה, שנבע מההבנה שאני מתמלאת השראה מלקרוא או לשמוע על אנשים אחרים. אני משערת שזה הצד החיובי של זה שאני די קנאית, וכשאני שומעת על חיים של אחרים הם נשמעים לי טובים יותר משלי

הייתי מספרת למישהו דמיוני עלי ("היא גרה בגליל, נשואה, יש לה שלוש בנות", וכו'), ופתאום החיים שלי נשמעו ממש מגניבים

אז כשאני קוראת ספר כזה, או רואה סרט, או קוראת בבלוג מעורר השראה, זה קורה ככה, מעצמו.

הייתי מספרת למישהו דמיוני עלי ("היא גרה בגליל, נשואה, יש לה שלוש בנות", וכו'), ופתאום החיים שלי נשמעו ממש מגניבים

מעולה!

כשאני שומעת על חיים של אחרים הם נשמעים לי טובים יותר משלי
אני מה זה מקנאה בך ובוירג'יניה על ההליכות, סליחה, על הטיולים הרגליים לאורך ה.. משהו.

שליחה על ידי יעל* » 24 מרץ 2011, 14:42

@} (קוראת בשקט ונהנית).

יעל צ

שליחה על ידי מי_מה* » 24 מרץ 2011, 22:24

איזה יופי של תרגיל. הייתי בשישי האחרון בסדנא של מר"ן גבי ניצן שנקראת 'מי כותב את החיים שלי' , וזה קצת מזכיר את התרגילים שעשינו שם. לפילטר שדרכו את כותבת את החיים שלך יש השפעה עצומה לא רק על הכתיבה אלא על החיים בכלל. איזה כייף שאת כותבת גם פה.
חיבוק.

איזה כיף שאתן מבקרות

(גם על זה יצא לי לחשוב בעקבות הספר. אני חושבת על זה הרבה, על איך טכנולוגיה משפיעה. לא משהו מגובש, משהו מעורפל על מעניין מה היה קורה אם וירג'יניה הייתה כותבת בלוג. נגיד, איך זה היה בשבילה, לקבל חיבוקים והזדהות

)

הייתי בשישי האחרון בסדנא של מר"ן גבי ניצן שנקראת 'מי כותב את החיים שלי'

וואו, נשמע מעניין.
חיבוק לכולכן ושבת שלום @}

לא סירה אלא דג I
לא מעל הגלים - בתוכם ן
בתוך המערבולת
בעין הסערה I
שם סנפירי האמת יכוונו את גופי כמו הגה I
בתוך המים השוקטים.

לא סירה אלא דג I
אין צורך בשליטה I
כשאני בתוך המים I
יש מרחב
וצלילוּת I
וקרירות מלטפת I
עוטפת I
כשאני מקשיבה
לגאות ולשפל I

זה שיר שעלה מתוך התמקדות שעשיתי. מצאתי אותו במחברת שלי. זו המחברת שגמרתי עכשיו, ובהשראת וירג'יניה וולף אני קוראת אותה (כל פעם שהיא גומרת מחברת יומן היא קוראת אותה).
מעניין לראות איך דברים שכתבתי לפני כמה חודשים מפתיעים אותי. אבל גם כשהם לא מפתיעים, ואפילו לא תמיד מעניינים, בכל זאת זה מעודד אותי להמשיך לכתוב.
טוב לי לכתוב, העט נע על הדף ואני נעה אתו. מחשבות ורגשות ולבטים, דברים שאני מודה עליהם וסתם תיאורים של דברים שעשינו.
יכולת הכתיבה כאן לעומת זאת החלידה מעט. אני כבר לא זוכרת איך עושים את זה בדיוק, וכותבת תוך התעלמות מחלק בי שממש מתנגד לזה.
אבל כנראה שיש גם חלק שרוצה בזה, והפעם בחרתי להקשיב לו

אני כותבת כאן ועולה לי דימוי של חדר עגול ונעים, עם תנור עצים (כנראה שחורף בדימוי שלי..), שבו אני יושבת אתכן, חברות יקרות. מזמן לא התכנסנו כאן ככה, וזה נעים.

חדר עגול ונעים, עם תנור עצים (כנראה שחורף בדימוי שלי..), שבו אני יושבת אתכן, חברות יקרות.
מעולה. ככה גם אני מרגישה.

לא סירה אלא דג
איזו מטאפורה מקסימה!
בכלל אהבתי את השיר. ממש יכולתי להרגיש את השקט של המים.

מצטרפת למעגל.
טוב, יותר לזה של המים מאשר לתנור העצים כרגע..

ממש יכולה לדמיין את עצמי בתוך הריחוף המימי הזה.
בוקר טוב!

_לא סירה אלא דג I
לא מעל הגלים - בתוכם ן_
קראתי ב 4:30 בבקר כשהתעוררתי עם אחד הילדים ובחזרה למיטה נשארו צפים בראשי המילים האילו.
והרגשתי
את השקט של המים.
העירסל אותי חזרה לישון.

תמיד אומרים "לשמור את הראש מעל המים" מן מצב הישרדותי כזה וכאן את מתארת דווקא את השלווה שבהתמסרות, להישאב פנימה, אל תוך...
להיות בפנים ויש שם הכל גם מערבולת וגם שקט והקשבה...
מקסים.

כל השיר זורק אותי חזרה לימיי כצוללנית...
כל כך אהבתי את ה
קרירות מלטפת
שמתחת למים.

_וכותבת תוך התעלמות מחלק בי שממש מתנגד לזה.
אבל כנראה שיש גם חלק שרוצה בזה, והפעם בחרתי להקשיב לו_
וכמובן שכל כך מזדהה עם זה (כמו כן בטח רובינו)
אבל כנראה שזה בסך הכל הרצון הפרימאלי שלנו לשבת יחד במעגל כל נשות השבט...
אני שמחה מאד מאד לקרוא אותך. אז תודה שהפעם בחרת להקשיב לזה (-:

איזו מטאפורה מקסימה!
במעגל שלנו כולנו כותבות עכשיו ברווחים גדולים. לא נורא, ככה יש יותר מקום לאהבה שאינה תויה במילים

הייתי עכשיו במצב רוח עגמומי מעט, ופתאום נזכרתי שכתבתי כאן אתמול וחשבתי שאולי מישהי הגיבה ושזה ירומם מעט את רוחי. ואכן!
(רואים שאני חלודה...לשכוח שכתבתי! פעם זה בחיים לא היה קורה

)
כיף נורא להיכנס לכאן ולמצוא אתכן

וכן, נראה לי באמת מתאים להעביר את המעגל לתוך המים

מרגע שראיתי את השם של הדף הזה לראשונה במה חדש הוא תפס אותי
השם הזה
פיסות מציאות נופלות למקומן בקול רך
הדיוק הזה, התיאור הענוג והמושלם לתחושת הקיום האהובה עלי.
ועכשיו נכנסתי, וקראתי.
תודה.

במעגל שלנו כולנו כותבות עכשיו ברווחים גדולים. לא נורא, ככה יש יותר מקום לאהבה שאינה תויה במילים

ציפורי את כותבת כל כך מענג, עדין ומדויק. תודה

אפשר להצטרף למעגל הנעים הזה?

אפשר להצטרף למעגל הנעים הזה?
בשימחה

התיאור הענוג והמושלם לתחושת הקיום האהובה עלי.
תודה שבע, היה לי כיף לקרוא את זה. משמח כשהמילים שלי נוגעות.

שבת שלום @}

שיר נפלא. וכמה נפלא שעוד אפשר לכתוב שירים, ולקרוא אותם. @}

_וכותבת תוך התעלמות מחלק בי שממש מתנגד לזה.
אבל כנראה שיש גם חלק שרוצה בזה, והפעם בחרתי להקשיב לו_

מזדהה כל כך.
וכמובן חוזרת בן רגע למעגל, בשמחה גדולה. מרגישה שהוא קיים גם כשהוא (כמעט) לא נכתב בימים האלה.

השיר מקסים, ומרגש

אני מזמנת את המעגל לצורך התייעצות. אמא של חברתי שנפטרה ביקשה מכל החברים שלה לכתוב קטע לספר שמוציאים לזכרה. היום קיימנו סדנת כתיבה בקיבוץ כדי לאפשר לדברים לעלות ולהיכתב.
בסדנה קרה לי דבר מאוד מרגש ומיוחד. יכולתי לשמוע אותה מדברת אלי, וכתבתי את מה שהיא אמרה.
אחר כך כתבתי קטע ושילבתי בו את מה שכתבתי בסדנה. אני מרגישה שלא יכולה לכתוב משהו אחר, אבל חוששת שמה שכתבתי יוצא הזוי או פוגע..
אשמח לדעתכן הכנה @}

רונה אהובה,

החלטתי לכתוב אלייך. אני לא יכולה לכתוב עלייך, בגוף שלישי. אולי כי אני לא באמת תופסת שאת כבר לא כאן.
אני חושבת עלייך המון. לפעמים גם רואה את דמותך, כמו תעתוע.
אני הולכת בשביל מערכת שמקיף את הקיבוץ, ולרגע נדמה לי שהנה את שם, הולכת לקראתי, שעוד רגע ניפגש. את תחלפי על פניי, נחייך זו אל זו, ובלי מילים יעבור בינינו כל מה שחשוב.
או בזמן ריקוד, לרגעים נדמה שהנה עוד רגע אראה אותך, רוקדת את הריקוד שלך בעיניים עצומות. אהבתי לראות אותך רוקדת.

כל כך הרבה זכרונות שלי מכאן כרוכים בדמותך. אני הולכת בשבילים, חולפת על פני המרפסת שלכם, ונזכרת- ברגעים, קטנים וגדולים, בדברים שאמרת, שיחות יומיומיות ואחרות, עמוקות ומשמעותיות. כל כך הרבה זכרונות, ואיך אפשר לכתוב אותם, לסכם בקטע אחד את כל מה שהיית בשבילי, בשמונה השנים מאז שהכרתי אותך?

אז התיישבתי עם מחברת ועט. עצמתי עיניים, ניסיתי להעלות את דמותך בעיני רוחי. בהתחלה היא עלתה מטושטשת, אבל אז התמונה התבהרה וראיתי אותך, מחייכת. התקרבת אלי וחיבקת אותי, ואז התרחקת, החזקת לי את הידיים כשעל פנייך החיוך הזה, המוכר, ואמרת-
מה שתכתבי יהיה טוב.
הגרון שלי נחנק קצת לרגע, קצת מעצב וקצת משימחה, כי פתאום, כמו קסם, יכולתי לשמוע אותך, מדברת אלי. התחלתי לכתוב, וזה מה שאמרת-

מה שתכתבי יהיה טוב. את יודעת שאני אוהבת אותך, גם כשאני כבר לא פה. את יודעת שאני כל הזמן אתך? אני יודעת שאת יודעת שכן.
מה שתכתבי יהיה טוב. גם אם לא תכתבי יהיה טוב... (כאן ראיתי אותך צוחקת, הצחוק שלך היה חי כל כך ומוחשי)..ברור שיהיה טוב. מה שתכתבי יהיה טוב כי פשוט טוב. הכל טוב. את יודעת את זה, נכון?
מה שתכתבי יהיה טוב. מה שתכתבי. מה שתכתבי. יהיה טוב.
הכל מתפרק לך? טוב מאוד, מותק. כי ככה זה. הכל מתפרק כל הזמן. גם לי הכל התפרק, ונבנה ושוב התפרק. כי ככה זה. זה מה שלמדתי. זה מה שלימדתי. שהכל מתפרק ונבנה.

לא מתאים לך מה שיוצא? לא מתאים לספר זיכרון, את חושבת? אמא שלי לא תאהב את זה? אל תתרגשי ממנה. באמת שאין צורך.
מה שתכתבי יהיה טוב. פשוט יהיה טוב. את לא מבינה? לא נורא. עוד תביני. אני הבנתי שהכל טוב. זה היה קצת לפני שהלכתי, אבל הבנתי את זה. באמת. וזה מה שאני רוצה שתביני.
אז לא ייצא לך מזה קטע לספר. לא נורא. זה לא חשוב לי כל כך, מצטערת.

מה שתכתבי יהיה טוב. איזה כיף, לא? כל כך משחרר...אז תשתחררי. כמו בריקוד החופשי, זוכרת? כמו כשהשיר ממש טוב.

מה שתכתבי יהיה טוב. אל תדאגי. אני אתך עכשיו, וזה מה שחשוב, לא?

*

רונה יקרה.
הנה עשית את זה שוב. כמו פעם, כשהייתי רואה אותך עוברת
ותמיד בתוכי הייתה מזדהרת
ידיעה ברורה, ואמונה.
כמו דרישת שלום קטנה
מאלוהים, בדמותך- שוב ושוב,
תזכורת למה שחשוב.

אני אוהבת אותך.

הבנתי שבעצם אני לא צריכה דעות. כי אני לא יכולה ולא רוצה לכתוב משהו אחר.
בעצם אני צריכה אישור

בעיקר אני מתלבטת לגבי מה שהיא אמרה על אמא שלה...

בעצם אני צריכה אישור
אני חושבת שכבר קיבלת אותו, ממנה.

בעיקר אני מתלבטת לגבי מה שהיא אמרה על אמא שלה...
אני מבינה אותך, אבל האמת שזה נורא מצחיק. היא אמרה לך לא להתרגש ממנה, וזה מה שגורם לך להתרגש ממנה?

אני מבינה את החשש, אבל אם כולכם הכרתם את אותה רונה, ואם האנשים האלה מכירים גם אותך קצת, נראה לי שאין לך מה לחשוש.
חוץ מזה, אל תתווכחי איתה

אם ככה היא אמרה, אז מה שכתבת הוא טוב.
מה שתכתבי יהיה טוב.

היא נתנה לך כאן במתנה הזדמנות להשתחרר מהחששות האלה, לסמוך.

בעיני זה מקסים. לא רואה איפה זה פוגע. מקסימום בשביל להיות לגמרי בצד הבטוח תורידי את המשפט אל תתרגשי ממנה. באמת שאין צורך.
היה לך רגע של ראיה צלולה, ובעיני זה ראוי מאוד להיכתב בספר לזכרה של רונה. אני מצאתי את הדברים שהיא מסרה לך מנחמים ומחזקים מאוד וממה שסיפרת עליה עד עכשיו, נראה לי שגם בני משפחתה ימצאו אותם כאלה.

מוזר. קראתי את הקטע שכתבת והרגיש לי כאילו מה שרונה אמרה לך הוא מין מסר אישי עבורך דווקא בהקשר של הכתיבה האישית שלך ועם הרבה פחות חשיבות (לפחות מבחינתה) לכתיבה בספר הזה לזכרה.

חוצמזה יש במסר הזה ממנה משהו כל-כך מרגש ומדוייק

אני (באופן אישי לגמרי) הייתי מורידה את
אמא שלי לא תאהב את זה? אל תתרגשי ממנה. באמת שאין צורך.
היתר, כל כך פשוט ויפה ונקי.

ואני מסכימה עם דבריה של רסיסים
הוא מין מסר אישי עבורך דווקא בהקשר של הכתיבה האישית שלך

גם אני מצאתי את הדברים שהיא מסרה לך מנחמים ומחזקים מאוד
וגם הרגשתי כמו רסיסים, כמובן. שזה מסר אישי עבורך דווקא בהקשר של הכתיבה האישית שלך (-:.
חוץ מזה, זה פשוט נורא יפה. יפה ופשוט. @}
והשיר בסוף - קול רך וצלול של פיסת מציאות.

מה ששבע יהלום אמרה.

אני חשבתי שאני הייתי מראה את זה קודם כל לאמא שלה ומדברת איתה על זה.
אולי זה משהו שגם אמא שלה הייתה רוצה לשמוע, לראות...
אולי היא לר תתרגש מזה ולא תהיה שום בעיה ואולי יהיה לה מה לאמר על זה ואז תדברו על זה יחד...?

מכל מקום זה באמת מרגיש לי מאד אישי
וזה ריגש אותי וגרם לי לבכות
אני בעצמי הייתי רציכה ברגע זה בדיוק את האישור הזה - שהכל טוב
אז תודה ציפורי יקרה ורונה (-:
ולכי עם הלב
יש אינסוף דרכים

תודה לכולכן. משמחת ומרגשת אותי האפשרות הזו- להתייעץ אתכן כאן

ככל שעובר הזמן ואני מתרחקת מהחוויה עצמה, זה כמובן נהיה יותר קשה לשפוט ולהעריך את מה שנכתב. כמו כשאומרים מילה הרבה פעמים והיא מאבדת משמעות..כמו שרונה אמרה- הכל מתפרק כל הזמן. מתפרק ונבנה

אם לא היה את הספר הזה ואם לא הייתי מבטיחה לאמא שלה לשלוח משהו זה לא היה חשוב בכלל, אבל מכיוון שכן הבטחתי, וחשוב לי לעשות את זה בשבילה, אני מבינה שעלי להניח לעיסוק בזה ולשלוח את זה כמו שזה. רק להוריד את המשפט הזה על אמא שלה שבאמת נראה לי לא מתאים לסיטואציה.
אולי באמת גם אשוחח אתה ואספר לה על החוויה שלי.

ותודה רבה על זה-
מה שרונה אמרה לך הוא מין מסר אישי עבורך דווקא בהקשר של הכתיבה האישית שלך

לא חשבתי על זה בכלל! זה באמת מאוד מנחם ומחזק, גם בהקשר הזה. בכל ההקשרים

ושוב תודה. אתן מתנה

והנה הגעתי גם לסוף של בלוג זה.
קודם כל., תודה!!!!!
ועכשיו מה<
יש המשך?
מקווה שכן. כבר התרגלתי לקרוא כל יום...

ליאורה,
תודה על התגובות (כאן ובבלוג הקודם) @}
דווקא מתחשק לי לכתוב, אבל קצת התנתקתי מהכתיבה כאן וקשה לי לחזור..
אבל אולי בכל זאת זה יקרה, אין לדעת..

הלואי ויתחשק. ראיתי את שמך במה חדש ומייד התחילו אצלי המיות געגוע "ציפורי, ציפורי אהובה" . כבר כמה ימים מסתובבת עם התחשקות טלפון ואיכשהו לא מגיעה.. ואתמול דוקא דיברתי עלייך! היתה איזו הצעה לטיול עתידי בצפון ומייד אמרתי שכן כי ככה אולי גם אצליח לתפוס אותך לאיזה קפה בדרך אל או מ...את אהובה ומגועגעת מאוד.

הלואי ויתחשק. ראיתי את שמך במה חדש ומייד התחילו אצלי המיות געגוע
בדיוק! גמלי!

(דברי הצהובון: כאשר חוסר מתמלא, נוצר חוסר בחוסר עצמו. אולי זה קשור)