קנאה וכעס

אנונימי

{הוצא מתוך ההגשמה העצמית שלי בעיניי החברה:}

אני עוברת תקופה מאד לא קלה עם נעה, היא מוציאה החוצה את כל הכעס והכאב שלה, ולי קשה להתמודד עם זה.
חברה שלי הציעה לי לשלוח אותה לקייטנה, אני צחקתי ושאלתי אותה אם הקייטנה תצליח להעלים את הבעיה או אפילו לפתור אותה, כמובן ששתינו ידענו את התשובה.

אלה, למה יש לנועה כעס וכאב? עניין משפחתי? זה מאוד קשה להתמודד עם זה. אני זוכרת כשליהי היתה מתוסכלת מזה שלא יכולתי לרדת איתה לגינה כשהחברים שלה היו שם - כי היו לנו טכנאים בבית - והיא חיכתה לזה כל היום, לשחק איתם. היא כמובן דרשה וצרחה ובכתה ומהר מאוד זה הגיע שוב ללהרביץ לאמא. הפעם הייתי סבלנית יותר משום מה והחזקתי אותה פשוט במרחק זרוע שלי כדי שהיא לא תרביץ לי יותר מדי והבנתי פתאום שהיא לא תוכל להמשיך בזה הרבה זמן וזה עוד מעט יעבור לה אז כדאי אולי שהיא תוציא את זה וזהו ושאני לא אנקוט בשום פעולה עד שהיא תרגע והחזקתי אותה ככה זמן ארוך - היא כמובן ניסתה לאגף מכל הצדדים אבל הייתי מוכנה - ואכן סוף סוף היא נירגעה ופרצה בבכי של השלמה והסכימה לקבל חיבוקים ונשיקות וניחומים עוד כמה זמן והבנתי כמה טוב עשיתי שפשוט לא עשיתי שום דבר, רק חיכיתי שזה יעבור לה ואח"כ ניחמתי אותה. כמובן שאחרי שהטכנאים הלכו הלכנו לגינה והיא היתה במצב רוח מרומם כי היא הוציאה כאב ולא נפגעה, מה שהיה עלול לקרות אם הייתי צווחת עליה בחזרה או מנסה לחנך אותה.

חגית
אצלי זה לא זה, אלא משהו עמוק יותר, שקשור לקנאה.

את מתכוונת שנועה מקנאה בך? המ...
לפני כמה זמן התחלתי לצייר תמונות ענקיות של יפהפיות וולט דיסני. בהתחלה ליהי התלהבה, אח"כ התחילה לילל אם מותר לה לצבוע אותן. פתאום קלטתי שהיא ממש מקנאה שאני עושה את התמונות האלה. הסברתי לה שזה הציור שלי ושאני אוהבת לצבוע את הציורים שלי לבד ושיש לה המון חוברות צביעה עם ציורים דומים לצביעה. אבל זה כמובן לא עזר. אח"כ גיליתי שהיא פשוט ניגשה וצבעה את הפה של הדמות - יש לה שיגעון לצבוע פיות בכל תמונה שהיא מוצאת. כמובן שזה מאוד הרגיז אותי (מזל שהיא צבעה באדום) ושוב הסברתי לה שזו התמונה שלי והזכרתי לה את התוכנית ב-'דפנה ודודידו' שהוא צייר לה בתמונה אבל היא כ"כ התעקשה להמשיך שהייתי חייבת לשים את התמונה במקום גבוה וזה התפתח לבכי וצווחות. אחרי שהיא נעלה את עצמה בחדר וצווחה שם על מר גורלה המון זמן זה עבר לה והסכימה לתת לי לנחם אותה ואפילו באה לצבוע לידי בחוברות שלה ועבדנו בחברותא והיה מאוד כייף. אבל זה מעניין שפתאום קלטתי שהבת שלי מקנאה ביכולות שלי, או כשהיא חושבת שהיא מפסידה משהו אם היא לא משתתפת במה שאני עושה - ביחוד אם זה פגישות ליליות בנושא הקמת ביה"ס דמוקרטי.

או שהיא סתם נורא רצתה לצבוע את מה שציירת? אני לא ציירת גדולה, אבל הילדים שלי תמיד שמחים לצבוע רישומים שאני עושה.

חגית
אולי תציירי לה משהו שלך ואז היא תצבע?
כן יש קשר לקינאה אלי, וגם לאחים שלה.

מה עושים עם הקנאה הזאת?הרי מאוד קשה להבין בגיל הזה שכשגדלים היכולות משתכללות וזה תסכול גדול. ואולי זה צריך להיות ככה, אולי זה סוג של מנוע בחיים.

על פני קנאה מה שעולה בין השורות זה כעס. כעס הוא שם כללי למגוון של רגשות או מצבים בהם אותם אנו חווים: חוסר אונים, ייאוש, בוז עצמי, בוז לאחר, חוסר סובלנות, שיפוטיות מוגזמת, תוקפנות, הצטברות של תסכולים או תסכול בודד, חוסר תקשורת, אי הבנה, חוסר אמון או חשדנות, וגם קנאה ועוד כהנה וכהנה.

על מנת לפוגג את הכעסים שלנו כל שנדרש הוא להתבונן. ללא שיפוט או קביעת ערך. לברר מה מקור התחושה הפנימית שלנו, מהיכן היא נובעת אצלנו, מה הגורם שמניח לנו לאפשר את נביטת זרעי תחושה זו.

עם זאת, כעס הוא מקור אנרגטי אדיר.

כאשר אנו מבקשים לפוגג כעסים של אחרים, יהיה זה נכון לנהוג באותה דרך. להתבונן ולנסות לברר מה מכעיס אותם. בירור זה יכול להעלות מתוכנו התנגדות או כעס. כאן יהיה זה נכון לזכור כי הכעס של האחר אינו באחריותנו. מתוך עמדה זו נוכל להגיב בשוויון נפש.
עצם אמירת או הגדרת מצב הרוח של אותו ילד / אדם בפניו עשויה לחולל פלאים. "אני רואה שאתה מאוד כועס", "אני מבין שאתה לא מצליח להרגע", או "אתה יכול להרגע, מותר לך להרגע".

וואלה, היום אמרתי לליהי שמותר לה לכעוס - באותו רגע נהייתה דממה דקה!

לבתי בת השמונה וחצי יש חברה בכיתה שהיא נורא מקנאה בה. החברה, נבחרת לכל דבר, יפה , אוהבים אותה, חכמה מוכשרת ועוד. מה לעשות יש ילדים/אנשים כאלה. ואני כל כך מזדהה עם הקנאה שלה. נזכרת בקנאה שלי בחברה הכי טובה שלי שהייתה, מחוזרת, יפה ועוד. כמובן שאני עובדת על עצמי , ומפעם לפעם אני מצליחה לא להזדהות וגם לא לשקוע בתוך הקנאה. אני מנסה להכיל את הקנאה, אך לתת לבת שלי אופציה אחרת .
האופציה האחרת מבחינתי היא להגיד שהעולם מלא בכל מיני ילדים חלקם באמת מאד מוכשרים ומבורכים, חלקם פחות ולה, יש את עצמה, עם כל הכשרונות והחיים שלה עצמם. וחשוב להיות בעולם מתוך אהבה. כלומר לעשות את מה שהיא אוהבת, להיות עם מי שהיא אוהבת ופחות לתת מקום לרגש הזה.
זה בנתיים מה שאני מצליחה לגייס מעצמי. רגש הקנאה הוא רגש מאד מאד חזק. קשה מאד להעמיד בפניו אופציה אמיתית שתוכל למלא מקום אמיתי.
אשמח לשמוע מחשבות והאם זה מוכר לכם ואיך אתם מתמודדים. עם עצמכם? עם הילדים?

נירי...קנאה זה כמו שאת אומרת רגש מאוד חזק.
קודם כל כולנו כולל מושאי הקינאה עצמם (המוצלחים, המוכשרים וכו') מקנאים, שאלת השאלות היא מה עושים עם האנרגיה הפוצעת הזו....
אני מוצאת שקנאה, גדלה או מצתמצמת מתשומת לב אותה אנו מגדישים בתוכנו למחשבה הקנאית הטורדנית שבנפשנו .
ככל שנמקד את המחשבה להתעסקות עם... היא יותר יפה ממני, הקשר שלה עם בעלה טוב יותר, הגננת הכי אוהבת אותה .. או כל דבר אחר, רגש הקינאה יגבר עלינו,
לעומת זאת אם את אותה אנרגיה נסיט במודע להזנה עצמית, כל הכבוד לי שהוצאתי 75 במבחן..בקושי למדתי(אז מה אם טלי כהן קיבלה 100), כמה יפה לי טורקיז, בעלי אולי לא הכי יפה אבל הכי חכם ואוהב וכן הלאה. השיח הפנימי האינסופי שאנו מזמזמים לעצמנו, יכול לגרום לנו לחוש אפסות מול האחר, או מלאות שלא ניתנת למדידה.

<כמה כיף להגג...>

אני עסוקה במציאת מקור הקנאה של בתי בת השנתיים. אולי זה שלב כזה נורמאלי, עניין של אופי. גם במקרה הזה, אני לא כל כך יודעת איך להתמודד. היא המון רוצה מה שיש לאחרים. חולצה כתומה עם ירוק כמו לילד הזה, עגלה כמו להוא, בקבוק, מוצץ חיתול כמו לתינוק, רוצה גם להיות תינוקת. אם אבא/אמא מחזיקים תינוק - מוביל לגילויי אלימות (למדנו להמנע כבר). מה זה העניין הזה ומה עושים איתו?

היי פלוני,
את בטוחה שזו קנאה? לי זה ממש מסתדר עם הרצון להיות כמו כולם (זה מאוד אופייני לילדים בגיל הזה) אני קוראת לזה תופעת העדר...
הם נורא רוצים להיות שייכים.
אני חושבת שאפשר להסב את תשומת הלב, ע"י העצמה של הדברים שיש לה, ולהסביר למשל לך יש א',ב' וכו' ולמשהו אחר יש ג',ד',
אני מקווה שהצלחת להבין מההסבר שלי את הכוונה

בהצלחה

עירית_לוי

מה זה העניין הזה
נראה לי טבעי ונורמלי לגמרי.

ומה עושים איתו?
לדעתי, פשוט לתת לזה להיות (קל יותר לעשות את זה אם מתייחסים לזה כמו אל משהו טבעי).
לא להתנגד לזה ולא לנסות לשנות את זה.

ב"לתת לזה להיות" אני לא מתכוונת להענות באופן אוטומטי לכל בקשה אם זה לא אפשרי (נגיד לרוץ לקנות חולצה כתומה עם ירוק

), אלא רק ללא להתייחס אל זה כאל משהו לא בסדר, או כהצקה, או כמטרד.

ההתנגדות והנסיון שלך "לתקן" אותה ואת ההתנהגות שלה עלולים לעשות שני דברים:

להעצים את התופעה ולקבע אותה למשך זמן ארוך יותר ממה שזה יכול להיות ללא ההתנגדות (מכירה את זה שכל עוד אין לנו רשות להיות משהו ננסה שוב ושוב להיות אותו?).
לטפטף לבתך את הרעיון שיש משהו במי שהיא שהוא לא בסדר. שיש בעיה במי שהיא כאדם.

אני מציעה כן לנסות להענות לבקשות שלה אם את רוצה ויכולה וזה מתאים לך.
בכלל, גם את ה'כן' וגם את ה'לא' חשוב לדעתי לומר לא ממקום אוטומטי אלא ממקום נוכח. להסתכל על הבקשה באופן ענייני ולראות אם מתאים לך או לא מתאים לך להענות אליה. גם 'כן', אגב, אפשר לומר באופן אוטומטי, למשל מתוך רצון לא מודע "שיהיה כבר שקט" או כדי "לכבות את השריפה", או למשל מתוך רצון לא מודע לרַצות את הילד.

תראי אם זה מדבר אלייך.

כמובן מדבר אלי - כמו רב מה שאת כותבת..
אני מנסה ללמוד שזה טבעי, כמו שהצלחתי ללמוד שהאלימות הקלה היא טבעית, וזה עזר לי מאד וכך גם לה.
זה תמיד לוקח לי כמה זמן באמת לקבל את כל הדברים ה"טבעיים" האלה.
אני לא מנסה להלחם בזה, אני פשוט לא כל כך יודעת מה להגיד. למדתי שרצוי לא להרעיף חום גלוי ומוגזם לקטנים אחרים. אני מנסה לתת לה א םיש לי אפשרות ואני תמיד אומרת שאני שומעת ומבינה שהיא רוצה גם.
אבל בכל זאת זו נראית לי קנאה, כי היא לא רוצה בקבוק כזה אלא את הבקבוק הספציפי שיש למישהו אחר. אז אני אומרת לה שאני מבינה שהיא רוצה.עד לא מזמן הצעתי אלטרנטיבה אבל היא היתה מתעצבנת עוד יותר, אז אני מבינה שהיא רוצה שאני אדע שהיא רוצה למעשה לקחת את מה שיש לתינוק/לילד השני.
תוך כדי כתיבה פה אני פתאם לא מבינה מה הבעיה שלי.. אז היא רוצה מוצץ של תינוק אחר. אני מבינה ולא יכולה לספק לה. אומרת לה שזה בסדר להיות עצובה והיא מתוסכלת קצת ואני איתה. היא בסוף תבין שאלא החוקים. זה טבעי והכל בסדר, לא?
(זה נורמאלי שאני לוקחת קשה כל התנהגות חדשה של גיל שנתיים עד שאני קולטת שהיא טבעית? למה אני צריכה אישור שאלה התנהגויות נוראמליות ולא פשוט לא מקבלת כל מה שהיא עושה כנורמאלי ומלמד? - שואלת את עצמי, כמובן..)
תודה לכן שוב.

עירית_לוי

זה תמיד לוקח לי כמה זמן באמת לקבל את כל הדברים ה"טבעיים" האלה.
קודם כל, אף פעם לא היית אמא לבת שנתיים לפני כן. זה נראה לי בסדר גמור להתלבט. אני לא מכירה אף אמא שלא מתבוננת, משווה, מתלבטת, ולא מכירה אף אחת שנולדה כשהיא כבר אמא מנוסה שהתנסתה בכל שלבי ההתפתחות.

אם העניין הזה (של תמיד לוקח לי כמה זמן...) ממש מציק לך ואת מרגישה שהוא גוזל ממך אנרגיות, את יכולה לנסות ולעשות שם שינוי.
אני רוצה להציע שזהו מנגנון שמופעל אצלך באופן אוטומטי. את מביטה על עצמך, וכפועל יוצא של זה גם על בתך, באופן תמידי מתוך המשקפיים/הפילטר של "האם אני נורמלית?", "האם היא נורמלית?".

אני מניחה שברקע קיים פילטר נוסף, אולי לא מודע ואולי כן מודע, של "אני לא בסדר" או אחר דומה לו. אותו פילטר צובע לך את ההתייחסות שלך לעצמך ולעולם בצבע מסויים. את מביטה כל הזמן דרכו ולכן מה שאת רואה זה את ה"לא בסדר". כשמחפשים מוצאים. אם תחפשי איפה את לא בסדר, כבר תמצאי משהו. ואם תחפשי איפה את נפלאה, גם תמצאי. הבעיה היא, כמו אצל רובנו, שהתכנות האוטומטי הוא לחפש מה לא בסדר, במקום מה כן בסדר.

סביר להניח שאת הפילטר הזה שלך את משליכה גם כלפי בתך. כשאנחנו מרגישים לא בסדר באופן בסיסי, קשה לנו שלא לחפש מה לא בסדר אצל האחרים. גם זה אוטומטי.

אז קודם כל כדאי לך להכיר את הכפתור האוטומטי שמפעיל אותך ולזהות מה שמו. מהו הפילטר המדוייק שקיים אצלך, מהי אותה אמונה/הפרדיגמה שמעצבת לך את ההתייחסות שלך לעצמך. לאחר מכן את יכולה להתחיל לתרגל זיהוי של הפילטר הזה בזמן אמת, בזמן שהוא מפעיל אותך ("אופס, עכשיו, כשתהיתי אם ההתנהגות של בתי נורמלית, קפץ לפעולה הפילטר X..."). ככל שתהיי יותר מיומנת בלזהות אותו בפעולה, כך יש סיכוי שהוא פחות ופחות ינהל אותך.

עוד משהו שכדאי לשים לב אליו זה לא "להרוג" את עצמך בכל פעם שאת מזהה אותו. לא להלקות את עצמך בגללו. אני יכולה לנחש שהנטייה הטבעית שלך תהיה להתייחס לפילטר של "אני לא בסדר" כאל משהו שהוא "לא בסדר"

. לכן, כדאי שהזיהוי יהיה כמה שיותר נקי וענייני ("או, הנה הוא קפץ, יופי שזיהיתי") ולא קוטל ("הא! שוב פעם עשיתי את זה!!").

אני פשוט לא כל כך יודעת מה להגיד.
אני חושבת שמה שאת כבר עושה זה מצויין. את לא אוטומטית איתה (נענית לה כשאת יכולה, ולא נענית כשאת לא יכולה), ומשתדלת להכיל את האכזבה והתסכול שלה.
נשמע לי אחלה

כאשר אנו מבקשים לפוגג כעסים של אחרים, יהיה זה נכון לנהוג באותה דרך. להתבונן ולנסות לברר מה מכעיס אותם.
מחיה את הדף.
אשמח לשמוע מנסיונכם על הנסיון לפוגג כעסים של אחרים.
כעס ע-צ-ו-ם שהופנה אלי פשוט שתה לי את אנרגיות החיים.
הכעס עדיין מופנה,פשוט אני מנסה פחות להתרגש ממנו.
על אף שהרגש מגיע בעקבות ארוע שהיה אכן מכעיס, גודלו ועוצמתו (של הכעס) לא יאומנו, ואני עומדת מולו בהלם ואלם כאחד.
כל עצה שקשורה בתקשורת ורבלית (שיחה, מכתב) לא רלבנטים כרגע, וכנראה לא יהיו לעולם.
אשמח לתובנות ממי שהתנסה בעוצמות כעס כאלו - מה יכול לפוגג ארנרגיה הרסנית כזו.
מה עושים מול חומת זעם כזו? עומדים מולה ומכילים?מתקפלים? בונים הגנה רגשית/אנרגטית?
בינתיים אני עומדת מול מקור הכעס ומביאה מתוכי אנרגיות של שמחה, חמלה, ואהבה. משתדלת אהבה עצמית וגם אהבה לזולת.
אשמח לתובנות.

בינתיים אני עומדת מול מקור הכעס ומביאה מתוכי אנרגיות של שמחה, חמלה, ואהבה. משתדלת אהבה עצמית וגם אהבה לזולת.
לפני כל זה הייתי מחדשת מלאי של משאבים פנימיים באמצעות מקורות שיחזקו אותך: מה יכול לחזק אותך?

מה יכול לפוגג ארנרגיה הרסנית כזו.
אולי לטהר את הסביבה?

מביאה מתוכי אנרגיות של שמחה, חמלה, ואהבה. משתדלת אהבה עצמית וגם אהבה לזולת

מניסיוני, מה שאת עושה זה הדבר היחיד שאפשר לעשות.
ולכן אני מצטרפת לחני:
מה יכול לחזק אותך?
(לא לפני כל זה אלא תוך כדי, כדי שתוכלי להמשיך, כי זה לא פשוט.)

שליחה על ידי pku* » 16 מרץ 2012, 08:33

אם הכעס מופנה אליך- האם את לוקחת אחריות על יחס זה שאת מקבלת? מעבר ל שמחה ואהבה? אדם שמרגיש שלא רואים אותו יכול מאוד לכעוס...
והמרגיעון הגאוני- מותר לכעוס
אולי לפני לפוגג את האנרגיה צריך להתמודד עם מה שעומד מאחוריה...

צריך להתמודד עם מה שעומד מאחוריה...
נכון. זה השיעור שלי כעת, ואני לא יודעת מה עושים איתו. איך עומדים מול כעס?
בוודאי שמותר לכעוס, ובמקרה הזה הכעסבאמת באמת מוצדק.
הכי קל זה לנתק מגע, מה שאכן נעשה מצד הכועס. אני מרגישה שמשהו בזה לא נכון. לא נעים לעמוד מול הזעם העצום הזה ומה שהוא מביא, אבל הימנעות טוטלית ממפגש - מכאן ולנצח - היא לא ריפוי היא התחמקות.

האם את לוקחת אחריות על יחס זה שאת מקבלת?
כן. הוא מוצדק, לפחות מצד הכועס, גם אם התמונה המלאה טיפה יותר מורכבת. הכעס מוצדק ובאחריותי. מה עושים עם זה?

אדם שמרגיש שלא רואים אותו יכול מאוד לכעוס...
אוהו, נכון מאד. וזה בדיוק המקרה. איך אני מראה שאני רואה וסופרת, גם אם בשעת המקרה עצמו לא ראיתי את טובת האחר לנגד עיני?

תודה.

הו! לזה התכוונתי:

גריין מקרי שהגיע בדיוק בזמן הפנה אותיעכשיו לדף 100 אחוז אחריות.

והנה ציטוט:
כל הדברים שאתה טועם, נוגע או חווה בכל אופן שהוא הם אחריותך מפני שהם מצויים בחייך. משמעות הדבר שפעילות טרור, הנשיא, הכלכלה או כל מה שאתה חווה שאתה לא מרוצה ממנו – לך יש את הכוח לרפא אותו. הם לא קיימים, במובן מסוים, אלא כהשלכות שנוצרות בתוכך. הבעיה אינה איתם, היא נעוצה בך, וכדי לשנות אותם, אתה צריך להשתנות בעצמך

לזה בדיוק אני מתכוונת בנסיוני פשוט להיות אהבה.
אינטואיטיבית אני מרגישה שהדבר היחיד שאני יכולה לעשות כרגע זה לאהוב, וזה גם הדבר הכי נכון.

ועדיין, אני לא בדרגה כל כך מוארת שזה יבוא לי בכזו קלות..
התגובות בדף משמחות אותי, הן מחזקות, ועוזרות לי מאד להתכוונן לתדר נכון.
אשמח לעוד תובנות.

אלוהים, תודה על השפע.

שליחה על ידי pku* » 18 מרץ 2012, 23:54

לפעמים אנרגיה של כעס באה "לחמם" מקומות/ יחסים/אנשים שיש בהם מן הקור. מן הסטאטיות.
אולי אם את מתחברת לזה תוכלי לעזור למי שמולך להגיע אל המטרה הזו ע"י שיתוף פעולה איתו- להניע את מה שקפא על שמריו, להסכים לשנות ולהשתנות (לא אומרת שאת ורק את, כן?), להרגיש במלוא העוצמה את מלוא קשת הרגשות, לא רק "היפים והנכונים" מבינהם. ז"א להסכים להיות באנרגיה הזו של חם ומתפרץ ולא בשליטה.
אולי אם לא תנסי להביא אנרגיה הפוכה (שלווה, אהבה...) אלא דוקא דומה, אבל (!) בבסיס של זה כוונתך תהיה מתוך כוונה של אהבה זה יוכל להוביל למקום של אהבה.

שליחה על ידי י_פה* » 19 מרץ 2012, 08:22

שלולית, האם יש אפשרות לתקן ? מתכוונת, הרבה פעמים ניתן להחזיר את המצב לקדמותו (פחות או יותר) ע"י תיקון ואז להמשיך הלאה.
האם יש משהו מעשי שאת יכולה לעשות בכדי שהשני ירגיש שלא נעשה לו עוול ?
אוקיי, האם יש עוד משהו שהשני מצפה לקבל ממך ואת נמנעת מלתת ?

אם את עושה ככל יכולתך, אל תכנסי לרגשות אשם. אלו רגשות שאוכלים כל חלקה טובה .

יפה, תודה על תגובתך, חיבוק גם לך.
אין אפשרות לתקן עוד. לצד השני נעשה אכן עוול. לא מתחמקת מהאחריות שלי.
חלק גדול מהכעס של אותו אדם הוא מרירות שהוא צבר, על דברים אחרים לגמרי, ומסיבה מסוימת (מוצדקת מנקודת הראות שלו) הכל יוצא עלי.

אין משהו מעשי שביכולתי לעשות. מבחינתו אני אויר. אפילו לא מלחמה, קיומי מוכחש , ומתיחס אלי רק בשיחות עם חברים קרובים בהם מפעפע רעל בכמות שלא תיאמן. אני מבינה את הרעל ומאיפה הגיע.

האם יש עוד משהו שהשני מצפה לקבל ממך ואת נמנעת מלתת ?
העלמות. גם אנרגטית. ואת זה אני לא אהיה מסוגלת לעשות עד סוף ימי. משהו ממני תמיד ישאר שם ויצפה לתיקון.
אני לא מחפשת מחילה, ומנקודת הראות הצרה מאד שלי - במה שעשיתי היו המון תום וטוהר. אין שם אנרגיה של חטא, רק של חסד. זה לא אומר שזה לא מפרש כמעשה-שטן על ידי אחרים...

אם את עושה ככל יכולתך, אל תכנסי לרגשות אשם.
אני לא באשמה (רוב הזמן. כשאני זוכרת להחזיק את הראש מעל המים). אבל בטוח שאני לא עושה ככל יכולתי, פשוט - אני לא יודעת מה עוד הן יכולותיי. לכן פונה אליכם: כל השיטות המוכרות לי לא רלבנטיות, וזה הזמן להרחיב את התודעה לתחומים חדשים כמו הכיוונים המענינים והיפים שכבר עלו פה.

תודה. גם לאותו אדם, תודה על השיעור.

לפעמם אנרגיה של כעס באה "לחמם" מקומות/ יחסים/אנשים שיש בהם מן הקור. מן הסטאטיות.
מדויק!

איך אתה (?) מתכוון שעושים בפועל את: לעזור למי שמולך להגיע אל המטרה הזו ע"י שיתוף פעולה איתו- להניע את מה שקפא על שמריו, להסכים לשנות ולהשתנות

שליחה על ידי pku* » 19 מרץ 2012, 21:22

איך אתה (?) מתכוון שעושים בפועל את: לעזור למי שמולך להגיע אל המטרה הזו ע"י שיתוף פעולה איתו- להניע את מה שקפא על שמריו, להסכים לשנות ולהשתנות
אני אישה (-: ...
יך בפועל?...מורכב. בעיקר מורכב ממי שאת, מה הבחירות האינסטנקטיביות שלך להתמודדות, איפה הקשיים והחסימות שלך. וכמובן גם ממי שעומד מולך ומה שיש בינכם.
בתור התחלה, נסי רגע להתבונן ולראות מה מעורר בך הכעס שלו?
גם, האם את מכירה את נושא הכעס מעצמך? איך? מאיזה כיוון?

לכן פונה אליכם: כל השיטות המוכרות לי לא רלבנטיות, וזה הזמן להרחיב את התודעה לתחומים חדשים כמו הכיוונים המענינים והיפים שכבר עלו פה.
יש שיטה שחברה סיפרה לי עליה ואמרה שהיא מאוד יעילה, שמה הו'אופונופונו והיא במקור מהוואי.
אפשר לקרוא את הרעיון המרכזי שלה כאן:
http://people.eol.co.il/newsitem.aspx?ID=386 וגם כאן: http://hooponoponoisrael.blogspot.com
לי זה נשמע מעניין והגיוני וגם די פשוט לביצוע.
בהצלחה.
לפעמים אנרגיה של כעס באה "לחמם" מקומות/ יחסים/אנשים שיש בהם מן הקור. מן הסטאטיות.
משפט שבא לי בדיוק במקום, תודה.

נגיעה רכה, תודה. הקישור שהבאתי כמה הודעות מעל הוא בדיוק לדף על הו'אופונופונו : 100 אחוז אחריות. אכן, זה מה שהתחלתי כבר לעשות אינסטינקטיבית, ע"י ההבנה שהכי טוב שאני יכולה לעשות כעת הוא פשוט להיות אהבה. וזה לא קל.
לא מובן לי אם לאהוב אותי ולסלוח לעצמי על מה שעשיתי / לאהוב אותי ולסלוח כאילו לי היו עושים את זה / לאהוב אותו ולסלוח לו (על מה? הוא לא עשה לי כלום).
אכנס לקישורים מחר ואקרא.

PKU, סליחה... מנסה להתבונן:
האם את מכירה את נושא הכעס מעצמך? איך? מאיזה כיוון?
הלכתי כמה שעות עם השאלה שלך. בצעירותי הייתי מאד כעסנית. אש וגופרית, יכולתי לשרוף גשרים ברגע.
כבר הרבה שנים שלא כעסתי. אני רגועה יותר, מפויסת. השאלה שלך שלחה אותי לבדוק : האמנם אין כעס בחיי?
מסקנותי עד כה: באמת בתחילת השנה היה בי כעס (קטן, לא הר געש) על דרך ההתנהלות של מישהי. בעצם, גם כשכעסתי בלבי, עדיין הבנתי למה פעלה כפי שפעלה, אבל ההבנה הזו נשארה בבטן והחוצה הוצאתי רק את התסכול. אז החלטתי, אם כבר הגעתי עד פה, לנקות את הכעס הזה מהמערכת שלי וכתבתי לה הערב מייל בו אני מודה לה על מה שעשתה, ושאני מתפעלת ממה שהצליחה להשיג עבור כולנו בדרך זו. מרגישה טוב, תודה על הפניית האור.

נסי רגע להתבונן ולראות מה מעורר בך הכעס שלו?
שיתוק.
ברגע הראושן קפאתי מהמבט ומהגירוש מהבית. לא הצלחתי להוציא מהפה אף מילה ובקושי הצלחתי להסתובב וללכת משם.
באתי יום אחרי - אותו כנ"ל.
מאז מספיק לי רק לדמיין את המבט כדי להחסיר כמה פעימות. האנרגיה הזו שולחת אלי זרועות (גם כשאני לא ליד אותו אדם) שלופתות אותי.
מרגישה שיש כאן - מעבר לפרטי המקרה איתם יש להתמודד בנפרד - גם שיעור חשוב עם האנרגיה הזו של הזעם.

לא מובן לי אם לאהוב אותי ולסלוח לעצמי על מה שעשיתי / לאהוב אותי ולסלוח כאילו לי היו עושים את זה / לאהוב אותו ולסלוח לו (על מה? הוא לא עשה לי כלום).
אוי, סליחה, לא שמתי לב לקישור שהבאת,
שמחה שחשבת על זה לפני שכתבתי

.
לפי מה שהבנתי מחברה שלי, את פונה לילדה הפנימית שבך, לתינוקת/ ילדה שהיית ושעדיין מחוברת לאלוהים/ לרוח היקום (איזה שם שנוח לך לבחור), ועושה מולה את הבירור הזה.
הרעיון הוא שיש בנו מקום שמאמין ומאפשר את כול מה שקורה סביבנו ובנו והבירור הזה עושה מין ריסטרט לזכרונות ולתחושות שלנו כלפי מישהו או אירוע מסוים שבמקום להתקבע הן מתפוגגות.
כמובן שזה תהליך אך בעיניי יש בזה עומק למרות הפשטות.
למשל:
את מדמיינת אותך כילדה, אומרת לה: אני אוהבת אותך,
אני מצטערת על שאפשרתי את איקס ( הריב, הכאב, הפגיעה, וכו') במישהו/י אחר או בך עצמך,
(דוגמא: מצטערת שאיפשרתי לעצמי להיות חולה בדיוק לפני בחינה או שאיפשרתי למיכל לזלזל בי ולהיפגע ממנה).
אני מבקשת שתסלחי לי על הכאב שגרמתי לך.
תודה על ההזדמנות לנקות את זה ממני או/ו ממנו/ה.
אומרים זאת בלופ כמה פעמים ומהמעט שהתנסיתי בכך יש לכך השפעה מסוימת, חוזרים לנשום

העניין הוא שאת משאירה ליקום לטפל בזה, בעיקר במקרים כמו שהזכרת שהאפשרות לבירור ולדו שיח כמעט לא קיימות.
את מרגישה אחרת ושולחת ויברציה אחרת לאיש המדובר.
תודה על ההזדמנות לומר את הדברים הללו גם לעצמי.

הלכתי כמה שעות עם השאלה שלך. בצעירותי הייתי מאד כעסנית. אש וגופרית, יכולתי לשרוף גשרים ברגע.
לצערי, גם היוםנשאר בי מין דרקון שכזה שלפעמים יורק אש...

שליחה על ידי pku* » 20 מרץ 2012, 19:15

_הלכתי כמה שעות עם השאלה שלך. בצעירותי הייתי מאד כעסנית. אש וגופרית, יכולתי לשרוף גשרים ברגע.
כבר הרבה שנים שלא כעסתי. אני רגועה יותר, מפויסת. השאלה שלך שלחה אותי לבדוק : האמנם אין כעס בחיי?_
והשאלה המתבקשת:
האם יכול להיות שיש בך הרבה אנרגיה של כעס כלואה ומדוכאת?
ז"א ש"עבדת על עצמך" ועידנת אותה אך למעשה היא מפעפעת שם מלמטה מחפשת מוצא וחלקים אחרים בך ששואפים להרמוניה לא נותנים לה להתבטא?
חשבי על האפשרות הזו....
אם תתחברי אליה, אז אפשר בקלות לראות איך האדם הזה מולך בא לשרת אותך במסירות - להראות לך בדיוק איך זה נראה הדבר ההוא שאת לא נותנת לו קיום בחייך. אם את לא נותנת לאנרגיה הזו קיום בחייך האישיים, במרחבי הנפש שלך, אין ברירה אלא שתתמודדי עם האנרגיה הזו חיצונית לך. זה כמובן מאוד מרתיע, אבל, זו האנרגיה שצריכה לקבל ביטוי בחייך. כך או אחרת.
על מה כעסת בתור ילדה? למה? מה קרה שבגללו הושקט הכעס? מה היתה ההחלטה שם?
אגב, זה שתיארת את התחושה שלך מולו כשיתוק- קיפאון, מחזיר אותי למה שעלה בהתחלה: אנרגיה של כעס באה "לחמם".

@}

שליחה על ידי יער_ה* » 20 מרץ 2012, 20:18

לפעמים אנרגיה של כעס באה "לחמם" מקומות/ יחסים/אנשים שיש בהם מן הקור. מן הסטאטיות
נהדר, ממש מדויק ונכון. אני חושבת שכמה אסימונים אצלי בדרך ליפול..

מעתיקה לכאן משפטים נפלאים מהדף על האופונופו, שמבהירים לי איך לדייק:

~ אני משחררת את הדמויות הסובבות אותי מהעול לשקף את מקומותי האפלים. אני עצמי אומרת להם שלום, מחבקת אותם, אוהבת אותם... מכירה בהם, הופכת הבעלים שלהם ושולחת לחופשי את האחרים לחיות כאוות בחירתם.
~ המשפט המלא שאנחנו אומרים הוא: I am sorry, please forgive me for whatever is going on in me, that created this or that
~ אם מנצלים את ההזמדנות לגלות באומץ את הדמות בתוכנו שאיננו אוהבים, ועושים את העבודה הדרושה כדי לקבל אותה, תפתר בדרך כלל גם הבעיה עם האדם שהרגשנו אי נוחות איתו או שיפוט כלפיו.
~ על מה סולחת? פשוט סולחת. סליחה שאותה את מפנה לתוכך במחשבה עליה. את עושה מקום בתוכך לסליחה, אהבה, תודה. זה קודם כל משפיע עלייך בגדול ואז יוצא לעולם ומתגלגל

אנרגיה של כעס באה "לחמם".
וואלה, מעניין.
תודה.
דווקא אני מה"חמים", והוא קר ומאופק. אם הכעס שלו בא לחמם אותו, מה התפקיד שלי מול זה?

אפשר בקלות לראות איך האדם הזה מולך בא לשרת אותך במסירות.
ללא ספק.
אני בהודיה על השיעור, שמקנה לי כל יום וכל רגע תובנות חדשות (זה - כשאני לא בשיתוק ונפילה..)

מאמינה שיום יבוא ונשב לדבר. יקרה כשאצליח לשנות את התדר.

על מה כעסת בתור ילדה? למה? מה קרה שבגללו הושקט הכעס?
בתור ילדה - על הרבה דברים. כעסתי על החברה שלא מקבלת אותי (תמיד הייתי מהילדים יוצאי הדופן וה"מוזרים". היום כבר לא). כעסתי על ההורים שמכריחים אותי לאכול. כעסתי אם בניתי בלגו והתפרק לי.
לא זוכרת שזה הושתק יתר על המידה. פשוט עם השנים (נניח, אחרי גיל 20) השתנתי, התרככתי, למדתי להשתמש בכלים נוספים. לא קיבלתי החלטה מודעת לא לכעוס, פשוט בהסתכלות לאחור ראיתי אחרי כמה שנים שבעצם מזמן לאצעקתי על אף אחד, מזמן לא שרפתי גשרים. עד היום (בת 36).
יש פחות ופחות דברים שמוציאים אותי מכלי. לא מרגישה שזה כלוא. אבל מחפשת..

יוצאת מחר לסדנה שענינה אהבה עצמית, אולי היא תאיר לי כמה תשובות

תודה לכולכם

קנאה
מכירים בוודאי את הקטע הבא:
"הפחד העמוק ביותר שלנו הוא לא שמא אנחנו חלשים מדי. הפחד העמוק ביותר שלנו הוא שאנחנו בעלי עוצמה שמעל לכל שיעור. זה האור שבנו לא האפלה שבתוכנו שמפחיד אותנו יותר מכל. אנחנו שואלים את עצמנו, איזה זכות יש לי להיות מבריק, יפהפה, מוכשר ואהוב? למען האמת, איזה זכות יש לכם לא להיות? אתם ילדיו של אלהים. כשאתם בוחרים לשחק בקטן אתם לא משרתים את העולם. אין שום דבר נאור בצמצום האישיות שלנו כדי שאחרים לא ירגישו חסרי ביטחון. נולדנו כדי לממש את הקסם האלוהי הגלום בנו. הוא לא גלום רק בחלק מאיתנו, כל אחד מאתנו נושא את הקסם הזה בתוכו. כאשר אנחנו נותנים לאור הפנימי שלנו לזרוח אנחנו מעניקים, בלי מודע, רשות לאחרים לעשות כמונו. כשאנחנו משתחררים מהפחדים שלנו, הנוכחות שלנו משחררת אחרים."

קטע יפהפה, אבל נדמה כמתנגש עם המציאות.

הכעס המדובר כאן בא על בסיס גדול של קנאה.
קנאה בכך שאני צעירה יותר, שמחה יותר, עם אנרגיות גבוהות יותר.

נניח שאני עומדת מול אדם, שפעם גם הוא היה כזה. מאז הפך למריר ונוקשה וכועס.
לראות אותי מרשה לעצמי להיות אוהבת ושמחה (ולכן גם ממגנטת אחרים ומושכת תשומת לב, כפי שהוא עשה פעם) - זה לצנינים בעיניה.

אני לא כזאת "בכוונה", אני פשוט אני, ואני אוהבת גם אותה. אבל נוכחותי רק מגבירה את הקנאה והכעס שלו,על מה שאני מעיזה להיות והוא כבר לא. מבחינתו - עדיף שאתחבא ואקטין את עצמי.

נתקלתם במצב כזה?
מעניין אותי אם ראיתם את הקטע המצוטט פועל במציאות.

תודה.

באופן טבעי

באופן טבעי