רגישות חושית העולם הוא יותר מדי

סליחה אם זה נראה מסחרי
אבל
דברו עם מיה גל
יש לה גם נסיון וגם ידע בעניין
והתוצאות מצוינות
שווה שיחה
(והשיחה בחינם)

רק בריאות
יו-חנן

איזה דף מטורף! הזדהיתי עם כ"כ הרבה דברים.
אף פעם לא ננתי לזה שם.
אני שונאת מקומות הומי אדם, ואני מעדיפה ללכת שעות (ואני לא מגזימה) ברגל מאשר לעלות לאוטובוס.
אני שונאת להיות מסורבלת. בשום צור שהיא. זה מיד עושה לי רע ואני לא מליחה לתפקד.
תמיד לובשת כל מה שנעים קליל ונוח.
שונאת להתאפר וכו', שונאת שמדברים בקול רם
שלא לדבר על צעקות
אנילא מסוגלת לסבול את זה !

ועוד.. ועוד......
איזה קטע שיש עוד אנשים כמוני...

איזה דף! אני עפה! איך לא גיליתי אותו עד עכשיו? קראתי רק רבע והוא ללא ספק אחד הדפים המעניינים שקראתי.
יש לי הרבה מה לכתוב, אבל זה יבוא בהמשך כנראה.
תודה על הדף! הולכת לעוף עוד קצת...

_אז ככה:
כמו שלאסקימואים יש 200 מילים שמתארות שלג, לי יש 200 תחושות שונות של צמרמורת ועשרות קטלוגים ותתי קטלוגים: צמרמורת ממגע -מרפרף מידי, מחוספס מידי, מהיר מידי, יבש מידי. צמרמורת מטעם -קר מידי חם מידי, חמוץ, קהה. צמרמורת מרעש- צורם, חורק, מגרד. צמרמורת בגב, בלסת, בחזה, בקצות הציפורנים, בכפות הרגלים. צמרמורת של רעד, של קור, של צרימה, של התכווצות. צמרמורת מגירוי מסוים, צמרמורת ממחשבה על הגרוי שמעורר צמרמורת, צמרמורת ממחשבה על האפשרות לצמרמורת, צמרמורת מקריאת תיאור של מישהו שכותב על מחשבה על אפשרות לצמרמורת. ועל כך סליחה!_

אאאאאאאאאההההההההההההההההההההההההה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

בא לי לצטט את כל הדף! לא קרה לי בחיים כזה דבר!
אז עכשיו אני אלך להתקלח (בסבון עדין עדין עדין) ולישון על מצעים נקיים (מאוד) ונעימים (מאוד) ומתוחים (מאוד) ואפתח את כל החלונות ואתן לאוויר הקריר של בוא הסתיו למלא את הבית, ואוכל אוכל קריר, ואלבש בגדים רופפים ונעימים ואכבה את כל המכשירים המזמזמים.
וסליחה על ההצפה (החושית)

גברת פלפלת ממחשב אחר.

קראתי עד אמצע הדף, ואני פשוט חייבת להגיב לפני שאמשיך.
ההבנה נופלת לה לאט לאט, אני פתאום קולטת, במין תהליך ארוך אבל קצר יחסית לשנים שעברו בלי הידיעה שיש לי רגישות חושית.
אני לא סתם מפונקת, אני לא פרינססה. אני לא סתם מריחה את הסיגריה של ההוא שנוהג 3 מכוניות לפני. אני לא סתם מתקלחת 4 פעמים ביום כי לא יכולה לסבול טיפת זיעה על העור שלי. אני לא סתם חוטפת פריחה ופצעים על הפנים מכל דבר.
הסיפור שהכי הזדהיתי איתו תמיד הוא על הנסיכה והעדשה. זאת המסכנה שהתהפכה כל הלילה בגלל חמותה לעתיד הכלבה ששמה לה עדשה מתחת למזרנים.
אני לא יכולה לסבול בשמים, במיוחד לא בבוקר, במיוחד לא של אנשים שאני צריכה לחבק/ לנשק. לא אוהבת ריח של אוטו (מבפנים) ובמיוחד לא של החדשים. בחילות בנסיעות, בחילות בקרוסלה, קלאסטרופוביה במעליות. כל הקיץ הנוראי הזה תחושה שאני לא יכולה להכניס את האויר לריאות מרוב שהוא סמיך ולח.
פירורים על הספה. ספה מבד לא רך. כסא קשה מדי. כסא רך מדי. צבעים זרחניים. רעש. צעקות. רק אלוהים יודע איך שרדתי 19 שנה בבית של ההורים שלי עם אמא שהדיבור שלה גבוה ב- 3 אוקטבות ממה שצריך, ואחות עם קול היסטרי. מוזיקה גבוהה, אלא אם אני בחרתי אותה, וגם זה לעתים נדירות. רעש של שידור משחק כדורגל בטלויזיה, רעש של חדשות. צעקות של ילדים. חול של ים. מלח של ים. חול ומלח של ים שנכנסים לי לעיניים, לתחתונים, לנקבוביות. רעש של משאיות, אוטובוסים.

ושנאת חיי הגדולה: מוניות שירות, אוטובוסים.
מי שהמציא את קוביית העינויים האיומה הזו, שיקום עכשיו ויתחיל לברוח. הצפיפות, הגופים המזיעים שנדחקים אליך עם הבושם המסריח שלהם, הצחנה החונקת שלהם, הבגדים הלא מכובסים שלהם, הזיעה שלהם באף שלי. זה שעישן לפני שנכנס, והריח שלו גורם לי להסב את הראש באופן שמסכן את המשך קיומו של הצוואר שלי. זה שמחליף צלצולים בפלאפון. זאת שמדברת עם הבת שלה בקולי קולות. זה שיושב לידי כל כך צמוד שאני לא יודעת איפה הוא מתחיל ואני נגמרת. אני נגמרת!!

עכשיו נוחתת ההבנה, למה היה לי כל כך טוב בויפאסנה. (לא בהודו, השתגעתם? עם כל הריחות והרעש והסירחון הייתי חוזרת עוד לפני שהייתי יוצאת משדה התעופה) כל כך שקט. שקט. אח, איזה שקט! אף אחד לא מדבר!! אף אחד לא חופר לי במוח (ואני דווקא מהדברניות), אין מוזיקה, רק שקט ושלווה של המדבר. אוכל עדין, רגוע. צבעים שקטים. כמה טוב היה לי. למרות הגעגוע והקושי הפיסי והנפשי. כמה חבל שלא אוכל ללכת לשם שוב ב- X שנים הקרובות (מתי אפשר להשאיר ילד עם אבא ל- 12 ימים?)

תגידו, נכון שבלילה, כששקט-שקט, יש איזה רעש חשמלי כזה, קבוע? לא של המחשב. אף אחד לא שומע אותו חוץ ממני. אני לא מדמיינת, נכון? (החלטה חשובה: מעכשיו: אני לא מדמיינת! אני מוציאה את 'מדמיינת' מהלקסיקון)

מה עושים?
אני ממשיכה לקרוא, ומקווה למצוא תשובות יותר קונקרטיות.

נכון שבלילה, כששקט-שקט, יש איזה רעש חשמלי כזה, קבוע?
כן. גם לשקט יש קול. the sound of silence
לפעמים הקול הזה מאוד נעים, מונוטוני, מרגיע.
ולפעמים הוא מעיק, דחוס, אטום, כאילו מקשה לנשום.
צריך לפתוח חלון כדי לשנות את התדר שלו, כדי שרחשים מבחוץ יגרמו לכך שלא ישמעו אותו.

י פה : ברוכה הבאה למועדון גברת פלפלת .. ( הצפת אותי תוך כדי התיאורים שלך

)

עכשיו נוחתת ההבנה, למה היה לי כל כך טוב בויפאסנה. כל כך שקט. שקט. אח, איזה שקט! אף אחד לא מדבר!! אף אחד לא חופר לי במוח (ואני דווקא מהדברניות), אין מוזיקה, רק שקט ושלווה של המדבר. אוכל עדין, רגוע. צבעים שקטים. כמה טוב היה לי.
בשביל זה יש את יום כיפור

וכן, יש מה לעשות. תקראי עוד. אם יש שאלות - תשאלי

(())(())

אתמול הייתי, לראשונה בהמון זמן, בסרט באולם קולנוע, ונזכרתי למה הפסקתי ללכת לסרטים: רשרושים, שיעולים, עוד רשרושים, ריח בלתי נסבל של בושם/קוסמטיקות למיניהן, לעיסות של פופקורן, והמוני אנשים שחושבים שאם הם רק פותחים את הנייד שלהם ומסמסים זה לא מפריע, ומתעלמים מהעובדה שהתקתוק יכול לשגע פילים, ושכל האולם מלא אורות קטנים ומעצבנים שדולקים ונכבים כל שתי דקות.

שליחה על ידי נ* » 08 דצמבר 2010, 00:23

מזמינה את מי שהנושא מדבר אל ליבו אל דף שפתחתי (גם אם לא מוצאת זמן להמשיך): ילדתי הרגישה והחרדה ואני

שליחה על ידי אחת* » 16 אפריל 2011, 04:41

נ ואחרות - תראו את הכתבה שהיא ענתיקה אבל קולעת בול.
מה שאותי סקרן זה שכתוב שאנשים בעלי רגישות חושית רבה גם נוטים להתפרץ בקלות. ושגם התבודדות, העדפת מרחבים שקטים, פתרונות עוקפים כמו לגדל זקן (לגבר כן? ) או לייצר קיצורי דרך ישיחסכו התעסקות רבה עם דברים שמציקים בגוף במקום להתגלח כל יום וכו' - הם פתרונות שלא קשורים לעצלנות (כמו שנהוג לחשוב) אלא לרגישות הזו. כאילו שאנחנו לא מיזנטרופים, אנחנו באמת סובלים. מאוד מאוד מדויק.

וואו.
http://www.nrg.co.il/online/1/ART/952/581.html

אגב האם מישהי כאן מגדלת בעלי חיים? אני מגדלת כמה שקופצים עליי, לפעמים שורטים בטעות, רוצים כל היום עליי בתורות, מרגישה לפעמים שזה פיזית, ממש מנת יתר לגוף. מצד שני מה עושים...

שליחה על ידי דפנה* » 06 מאי 2011, 15:36

כ"כ מוכר כל מה שאתם כותבים פה...

ואתם יודעים מה הכי מעצבן? שאנשים ממש לא מבינים ונמאס לי להתנצל ולבקש שיתחשבו, ואני מדברת על אנשים שמכירים אותי כל החיים ועדיין לא מבינים.
ולא תמיד אפשר להשתיק את כולם. וכל החיים אני מתרחקת מכולם.
ואפילו קשה לי להיות עם הילדים שלי! הבן שלי זז כל הזמן ונוגע לי בכסא ואני לא יכולה לסבול את הקול של הבת שלי כשהיא שרה כי הוא גבוה ומעצבן.
ופשוט נמאס לי לגמרי.

ועוד משהו. הרגישות הזאת היא לא כל הסיפור, יש קשיים נוספים שאין לי כוח לפרט.. מה לא יכלו לחלק את החבילה עם אנשים נוספים???

שליחה על ידי אר* » 06 מאי 2011, 21:58

יש אתר שנקרא אנשים רגישים מאוד. http://www.sensitive-life.co.il
אני זוכרת את הרגע שהבנתי שאני "נורמלית". פשוט רגישה. איזו הקלה. כל מה שתמיד העירו לי בעצם זה בסדר. ומאז אנימזהה אנשים כאלה. מודעות תעזור לכולנו, עם עצמנו ועם אחרים

אמא רגישה וילד רגיש מאוד בן 4 בחינוך ביתי מאזור השרון, מחפשים להכיר אמהות וילדים רגישים כמונו

למפגשים משותפים, ובעיקר לשיתוף ותמיכה.
roy mor@012.net.il

שבת בבוקר, השכנה קופצת עם הילדים לכוס קפה. הילדים חמודים, אבל מהר מאוד משתלטים לי על הבית, מדליקים את הטלויזיה, מדליקים את המחשב.
בטלויזיה איזה סרט מצוייר עם קולות מעצבנים במיוחד, במחשב משחק מלחמה יריות ואלימות.
נגמר החמצן בבית, אני פותחת את הדלת שיכנס אויר ואור.
הילדים שלה לא מפסיקים לזוז ממקום למקום בבית, מדברים בקול רם, עושים קולות מעצבנים. אני מתחילה לטפס על הקירות.
אחד מהם מתיישב על פוף בסלון, כל תזוזה שלו מייצרת רעש, הוא לא מספיק לזוז.
הילדה מחפשת תנוחה נוחה על הספה, לא מוצאת, מחליפה תנוחה כל 2 שניות, בסוף מתיישבת על המשענת של הספה.
מתחשק לי לגרש אותם מהטריטוריה שלי, מהשקט שלי, מהבועה שלי, מהמחשב שלי.
עדיין אין לי ילדים, בן הזוג שלי מאוד מכבד את סף הרגישות הנמוך שלי.
ופתאום נופלת עליי ההבנה- איך אפשר לגדל ילדים כשיש סף רגישות כל כך נמוך??
עבדתי בעבר בסביבת ילדים, זה פחות הפריע לי.
אני מניחה שזה גם תלוי באופי הילד- אבל מה יקרה אם יהיו לי ילדים כמו של השכנה?? אני יודעת שהם לא ילדים רעים, אבל פשוט לא יכולתי לשבת שם.
הצהוב- "מה את רוצה?"
שתספרו לי איך אנשים רגישים מגדלים ילדים..

דניאל-
אני בחורה רגישה מדי עם ילד שובב מאוד. לשאלך- איך אני מסתדרת?
א- זה באמת לפעמים קשה לי (במיוחד מוקדם בבוקר כשאני ממהרת ועדין עיפה) , ווזה היה לי קשה במיוחד בהתחלה אחרי הלידה עם השינויים ההורמנלים והמחסור בשעות שינה
ב- יש לי רק ילד אחד ככה שזה פחות המולה
ג- כשהוא במקום חדש, כמו הילדים של השכנה שהיו אצלך הוא גם מתנהג ככה: חסר שקט, תזיזיתי ונרגש. אצלנו בבית זה בדרך כלל הרבה יותר רגוע
ד.- החשוב מכל- אני כל כך אוהבת אותו ברמות שאפשר לאהוב כנראה רק את הילדים שלך ולכן אני מצליחה להנות איתו, או לפחות לא להתחרפן גם כשהפעילות איתו קשה לי מדי
והצהוב אומר: החסרונות הם היתרונות
הורים רגישים מדי בדרך כלל מצליחים להבין גם טוב את ילדהם כי ילדים בהרבה מובנים הם גם יצורים רגישים מאוד שזקוקים להגנה ואהבה

דניאל,את שואלת איך אמא רגישה מגדלת ילדים רגישים,ואני אוסיף משהו-לאמא רגישה הרבה פעמים יהיו ילדים רגישים,כן,גנטיקה.
זאת לאור העובדה שהיא בחרה גם בן זוג רגיש -(סוף סוף היא מצאה מישהו שהבין מה היא עברה כל השנים)
והיתרון של הורים כאלו,שהם יודעים מה הילדים שלהם מרגישים,הם יודעים שיש לזה כבר שם.
והורים כאלו ישתדלו לרכך את העולם לילדים שלהם ולהיות חומלים,גם לעצמם-להורים וגם לילדים..
שהיא תגיד לילד שלה-"הרעש הזה עכשיו ממש מפריע לי,אני סובלת מזה ממש." היא תוכל לומר לו-"אתה זוכר שהיה לך קשה שהיה רעש באירוע שהיינו ?,ככה אני מרגישה עכשיו"
לומדים מזה אמפטיה,מפתחים רגישות לאחרים,זה חלק מהתפקיד של אדם שנולד עם קשיים כאלו.

אל - לשאלתך:
לומדים איך. מפתחים מודעות ודרכי התנהלות מתאימים.
אצלנו הרבה קשור באיזון הלו"ז - שנוכל לשאת בעומס.
לי הומיאופתיה עוזרת למצוא את השלווה הפנימית. בזמנים קשים אני מתגברת את הכמות.

כל אחד מקבל את הילדים שמתאימים לו - אצלי הם רגישים ממני. אנחנו לומדים ביחד איך לגדול בעולם הזה. אחת השאלות שבתהליך למידה אצלנו היא עד כמה לפתח את המודעות וההתמודדות, ועד כמה לפתור את הבעיות (בדכ קשור בהרבה המנעות ולוגיסטיקה).

הצד השני של המטבע זה היכולת להבחין בניואנסים קטנים, לארגן סביבה נעימה ולהגיע למקומות נפלאים בזכות הרגישות שלנו ושלהם. להרגיש את הניסים והנפלאות שיש בחיים שלנו - וליהנות מהם!!!

אצלי הצהוב: אין ידיעה נקנית אלא בהתבוננות פנימה...

החיים מגלגלים אותנו לכל מיני מקומות, מלמדים אותנו כל מיני שיעורים.
בן זוגי כמו שכתבתי למעלה, כבר מכיר את הרגישויות שלי ומנסה בדרך כלל להניח לי לנפשי כשקשה לי, לתת לי את המרחב שאני צריכה.
המשפחה שלו לעומת זאת - ההפך המוחלט.
שום דבר לא מפריע להם, שום דבר!
לא רעשים, לא לכלוך, לא מגע- עדיין לא גיליתי דבר אחד שיוציא מישהו משהם משלוותו.
משפחה גדולה, ילדים בכל מיני גילאים, הרבה תזוזה כל הזמן בבית, אנשים יוצאים ונכנסים, דלתות נפתחות ונסגרות בכל רגע נתון, אורחים מגיעים בלי להודיע, בעלי חיים מתרוצצים...........................
תוך כדי שאני כותבת ממקום אחר ושקט נגמר לי פה האוויר רק מלחשוב על זה.
הבית יחסית מלוכלך ומבולגן, אני מתיישבת על הספה וענן אבק עולה ממנה ובזווית העין כמה קרציות שנפלו מהכלב מחפשות טרמפ חדש, זבוב מעצבן מסתובב סביבי מזמזם לי באוזן מתיישב לי על היד, אני מנסה לקחת עיתון, לשתות משהו קר ולהירגע, הכוס מלוכלכת וזה מגעיל אותי.
5 אנשים נכנסים מתיישבים סביבי כאילו אני לא שם, מנהלים וויכוחים ערים על דברים שאני לא מבינה.
האחים הקטנים מדליקים סרט במחשב הנייד, מתיישבים לא רחוק משם.
במטבח האמא מכינה ארוחה הבית מתמלא ריחות.
האחות הקטנה מצליחה להפוך קערה עם משהו מתוק ודביק על השולחן הרצפה והכסא, היא מנסה לנקות, ורק מחמירה את המצב.
מישהו כועס עליי על משהו שלא עשיתי- אז אני קמה והולכת משם, מאחורי שומעת מישהו "איזה דרמה קווין- ממש נעלבנו".

ואני בסך הכל רציתי קצת שקט.....
והצהוב-
"כולנו משפחה אחת"

הוי, נשמע סיוט! מזל שבעלך מבין אותך, תומך בך ומתחשב. זה לא מובן מעליו כשהוא גדל במשפחה כזאת

וגם אתן כמוני יכולות להכיל מעט פעילויות פיזיות יחסית?
כאילו שהגוף לא יכול פיזית להכיל יותר?

נגיד, חזרתי ממשפחה בשבת אחת, ביקור של שלוש שעות מאוד שקט ואינטימי אבל השבת זו שבת חמה ולמרות שמדובר במעבר מהבית לאוטו למשפח ה וחזרה לבית מיציתי הסתובביות. ואני צעירה! בלי ילדים! וזה תמיד היה כך!

לעומת זאת דודה קשישה בת תשעים הגיעה לאותו ארוח מתוקתקת עם שרשרת כבדה ובגדים קלילים ותסרוקת מהממת. ביקשה בטרמפ חזרה שיורידו אותה בדירה שלה שתנמנם חצי שעה כי לאחר מכן היא קבעה עם חברה ללכת לים.. שאלתי אותה איך הן הולכות לים. ענתה ברגל (כמה קילומטרים).
בשיא הלחות החום וההמוניות.

אני קטנה ממנה בכשישים שנה ולא מדמיינת לעשות משהו כזה אי פעם. בהתנדבות ללכת לחוף הים בשבת חמסינית באור בוהק בלחות איומה כשכל עמישראל עם המטקות והרעש על האוזניים שלי?!

או למשל אחרי עבודה - נדיר שאני עושה פעילות נוספת מחוץ לבית, מקסימום על הדרך, קנייה או משהו.

וגם תחבורה - ככל שהמקום קרוב יותר לבית, במרחק הליכה יש יותר סיכוי שאבצע אותו. ברגע שאני נדרשת לחכות בתחנת אוטובוס מיד עולה לי קונטציה של שמש מכה בעיניים, רוח או לחות מעיקה בלחיים, חום, לפעמים סחרחורת מנסיעה (גם קצרה של כעשר דקות ומעלה) , ובגוף - ביגוד לא נעים, לוחץ ומיד אנימוותרת. אלא אם זה כאמור הכרחי.

הבית הוא לא רק מחסה, הוא מקום מפלט, מקלט, מגן. בבית יש שקט, טמפרטורה שמתאימה לי, אור במינון הנכון, ויכולת להסתובב בבגדים רכים וקלים. מאוד קשה לי להחליף את הסביבה הטבעית הזו שלי בפעילויות שאינן הכרחיות מחוצה לו ומעבר לפעילות אחת ביום. וגם - ממש לא אוהבת לארח. גיליתי את זה בחוסר הסובלנות שלי שברגע שאני מיציתי את האינטראקציה ונהיה לי כבד בעיניים ובאוזניים ובגוף, ממש כבד אנרגטית להכיל את כל הדבר הזה, אני לא יכולה לקום וללכת ובטח לא לרמוז לצד שכנגד. אני מאוד אוהבת להאכיל, לבשל, להעניק, אבל ברגע שמיציתי אני מתעייפת בבת אחת, כאילו רוקנו ממני את האוויר ואני עוברת ממוד של הנאה וצחוקים למוד של סבל. צרוב. עייפות. חוסר יכולת לשמוע עוד צליל אחד או להישאר עם הג'ינס המעיק עוד רגע אחג.

עוד מישהי מזדהה?

אר - הקישור לאתר מדליק, באמת נותן תחושה שאתה לא לבד.

אגב כאחת שעדיין לא אמא אני גם מצטרפתלשאלה של דניאל, איך מגדלים ככה ילדים?
אני מוטרדת מזה מאוד. הרעש האינסופי, הדיבורים, הצורך להכיל כל הזמן, לסבול ריחות קשים ועוד.

ועוד שאלה בנושא - הריון, איך הוא עובר לכן הרגישות? אני רגישה כל כך לריחות בלי הריון שאני חוששת להקיא בכל רגע ובכל שעה בהריון... ולא לרצות לצאת מהמיטה 9 חודשים.

עוד מישהי מזדהה?
מאוד.
מאוד מאוד, ליתר דיוק.
מה שכן, צחקתי מאוד מסיפור הדודה הקשישה.
בגלל שגם אני קטנה ממנה בכשישים שנה ולא מדמיינת לעשות משהו כזה אי פעם. ,בדיוק בגלל זה - הקרובים אליי טוענים שנולדתי בת 80... צריכה לחלוק איתם את הסיפור הזה. אולי יקבלו את הרושם שלהסתגר בבית זה דווקא טרנד של צעירים

נו, לפחות אנחנו יודעות מה עושה לנו טוב ופועלות בכיוון.
תארי לך שהיינו מתכחשות לרגישויות האלה ומנסות ללכת עם הראש בקיר רק כדי להיות כמו כולם...
נכון, זה לא פשוט לחיות ככה, נגד הזרם.
אבל בדיוק בשביל זה המציאו את הדף הזה

אנחנו נהיה בסדר.

_וגם אתן כמוני יכולות להכיל מעט פעילויות פיזיות יחסית?
כאילו שהגוף לא יכול פיזית להכיל יותר?_

או למשל אחרי עבודה - נדיר שאני עושה פעילות נוספת מחוץ לבית, מקסימום על הדרך, קנייה או משהו.

וגם תחבורה - ככל שהמקום קרוב יותר לבית, במרחק הליכה יש יותר סיכוי שאבצע אותו.

מאוד קשה לי להחליף את הסביבה הטבעית הזו שלי בפעילויות שאינן הכרחיות מחוצה לו ומעבר לפעילות אחת ביום.

הזדהיתי מאוד עם כל הנ"ל.

אך לא עלה בדעתי שזה קשור לרגישות חושית.
הקושי עם נסיעות - אולי באמת קשור, לא חשבתי על זה קודם.
אבל, למשל, הקושי לעשות יותר מפעילות אחת ביום, חשבתי שקשור לקושי בעשייה.
אני, אפילו כשלא עובדת, אם יש לי ביום רק פעילות אחת של שעתיים - מבחינתי היום שלי כבר מלא. מלחיץ אותי לחשוב להוסיף עוד משהו באותו יום. זה באמת נראה לכן קשר לרגישות חושית?

אחת - לגמרי ולחלוטין.
ולקח לי 10 שנים עד שהבנתי שאני צריכה לארגן לי את החיים בהתאם: עובדת מחוץ לבית רק שלושה ימים בשבוע, נמנעת מארועים המוניים (כולל משפחתיים, אף אחד כבר לא נעלב, ואם כן האמת שלא אכפת לי, זה גורם לי כל כך הרבה סבל ואני נהיית כל כך בלתי נסבלת בעצמי שעדיף לכולם שלא אגיע), מחלקת כוחות בתבונה. אני גם לא יכולה להיות ליד בני אדם בכלל (גם אהובים) יותר משלוש ארבע שעות, כי זה הרבה יותר מידי דיבורים בשבילי.

עובדת מחוץ לבית רק שלושה ימים בשבוע, נמנעת מארועים המוניים
אני גם לא יכולה להיות ליד בני אדם בכלל (גם אהובים) יותר משלוש ארבע שעות, כי זה הרבה יותר מידי דיבורים בשבילי.

גם אצלי זה ככה. לא חשבתי שזה קשור לרגישות חושית.
(הקושי שלי עם אירועים המוניים ומפגש ארוך עם אנשים עם 'יותר מדי דיבורים' חשבתי שקשור לקשיים חברתיים).

אהבת עולם,

לשאלותייך. לי לא נראה שכל הסימפטומים (אצלך אצלי ואצל כולנו) קשורים כולם לרגישות גבוהה.
אני גם חושבת שצריך להיות מאוד כנים עם עצמנו ולבדוק מתי אנחנו מרימים ידיים מוקדם מדי ומתעצלים ומתי זה באמת לא מתאים.
הרי יש תקופות בחיי שכן יכולתי לסחוב שעות רבות יותר בתפקוד מיטבי ויש תקופות שללכת את כל החמישים מטר עד לסופר נראו לי כמו חציית ים סוף. לכן בשני הקטבים האלה אני מוצאת שבראשון הייתימאד ויטלית כי אהבתי את העשייה והיתה לי מטרה שדי דחקה את הקשיים ודי מיסמסה את הרגישות לטובה.
ובקוטב השני - הלא ללכת לסופר כי זה מרחק 50 מטר כשאין כלום בבית משוייך כבר לדכאון, עצלות, כח ההרגל, הישאבות למקומות מרוקנים.

אני גיליתי את הנושא רק בימים האחרונים, את העובדה שזה לגיטימי ואין מאושרת ממני. שנים שאני סוחבת הלקאות עצמיות על היותי "זקנה" ומאוד מעודד ומחזק לקרוא לא רק משהו שעושה סדר אלא נשמע נכון ומדויק אחד לאחד. ואת זה אומרת מישהי שכבר נשים כמעט ולא מגיעה לאירועים משפחתיים ובכל פעם מחדש נאלצת להתמודד עם משפחה חמה ואוהבת שאומרת לה שהיא לא נורמלית שהיא לא באה לפיקניק בצהרי יום חם לחגוג יומולדת של האחיינית (סורי, עיניים שורפות, עור צרוב, גוף מיוזע, ג'ינס לחוץ, לחץ מהאחייניות רצות בין מנגלים עד כדי חוס ריכולת להנות, ותלות באחרים בשעת החזרה שלי - תודה, אבל לא).

מצד שני כבר סימנתי לעצמי לא להישאב מדי לכל נושא הלרפד את חיי עכשיו בנוחות מירבית ולתלות את כל הפאקים שלי בזה.
למשל ברור שחלק מהסימפטומים גם קשורים לדכאון, או לעצלות, או לחסרים בויטמינים (אצלי) או להפרעת קשב - לא חסר.

וברור שכל אחד חווה נפילות מתח ועוררות יתר, והצפה - ויש שמתמודדים יפה בצורה שיטתית ויש שאחרת. רק שכמו שנאמר באחד הקישורים - הסף שלנו נמוך יותר. זה הכל. זה לא שאנו חוויםמשהו שאחרים לא חוו מעולם. אצלנו זה גדול יותר, מהיר יותר חזק יותר

מבחינתי, כלל האצבע שאני בונה לי הוא - לבדוק מתי המנוחה, פסק הזמן, ההימנעות מפעילות מטרתה להיטען ומתי היא רק מייצרת הישאבות שלילית לחוסר מעש או פגיעה.

כבר הכרתי מנכל בכיר מאוד שסבל מאלרגיה לאבק ברמות קשות והיה מסתובב כל היום במשרדים רווי שטיחים, מעוטש ונפוח, חיוור עם עיניים אדומות, כשהוא עובד שעות רבות כל יום בלי להניד עפעף ונהנה מכל רגע.

לא יודעת, עד עכשיו הלכתי לקטבים, או שעבדתי מאוד קשה והתרסקתי בבי או ששבתתי, לא עבדתי בכלל ושיחררתי רסן מהחיים. כשבין לבין האשמתי את עצמי שאני כנרא הל אאוכלת נכון, לא עושה ספורט, בדכאון, לא מקפידה על ויטמינים כשכל התשובות נכונות אבל שום דבר מכל אלה שניסיתי לטפל בהם גם אם לא לאורך תקופה משמעותית שום דבר מהםלא שיפר משהו בצורה רדיקלית. יותר בשוליים, ופחות במהות. עכשיו אני מנסה למצוא את שביל הזהב.

ועוד משהו (תגידו, יש סיכוי שכולנו גם פטפטניות?) - אצלי רוב הזכרונות מהילדות נעורים צבא צרובים בתחושות ברורות ולא נעימות בגוף.
למשל, כשאני חושבת עליי כפעוטה אני נזכרת בגרבי צמר מעיקים שהייתי מנסה להוריד בכח בידיים בגן... כשאני עוברת ליד גן הילדים אני נזכרת בי חולה, מפתחת חום בגן ועד שאמא באה, את הגננת מרסקת אקמול בפטל ואת כמויות הרעש מסביב שגרמו לי לבכות (הרעש, לא המחלה!)
ביסודי אני זוכרת את החולצות המעיקות עם הצווארון שעשו לי לא נעים בגוף ואת הג'ינסים המחוספסים שהייתי צריכה להיכנס לתוכם כל בקור בייחוד בחורף בררר
כשמדברים איתי על נסיעות ישר אני נזכרת בבחילות ובהקאות שחוויתי.
כשאניחושבת עלחורף ולמרותש אני מתה עלחורך ועל קור - הרוח היבשה והקרה שגורמת לשיער הראש להתנופף על גבי הפנים מטריפה אותי לרעה, זה מרגיש לי כמו שריטות
כשמדברים איתי על טיפוח אני מיד חושבת על ריחות מכבידים, על מרקמים לא נעימים
ובצבא - הדבר הראשון שעולה לי לראש זה לא הכאב מהפעילות הקשה שליוותה את שירותי אלא החום הצורב, השמש היוקדת בפנים, העייפות, כלומר הצרכים הבסיסיים יותר שהכבידו.

אגב כשאני עייפה אני עצבנית
כשאני רעבה אני עצבנית
כשלא מאפשרים לי להתרכז במשהו, בטלויזיה, במחשב, כשאני רוצה לסיים שיחה כי מיציתי ולא זורמים איתי - אני ממש עצבנית
דווקא בלגן לא מטריד אותי, לא כמו כל השאר אבל יש המון עצבים וזו חידה כרגע כמה מהעצבים זה הטמפרמנט עצבני

וכמה זה ישירות מהסיפור של הרגישות הגבוהה. אנימניחה שזה גם וגם אבל מה המרכיב הדומיננטי ואיך פתרים אותו.. זו חידה. לא נחמד להיות עצבני. בכל. וזה עוד לפני כל הפגיעות והתחושות הקשות לנוכח אמירות פוגעניות או ביקורת או שברונות לב (שהם אקוטיים ודרמטיים ואיומים)...

אולי (חלק מ) הסימפטומים שאתן/אנחנו מדברות עליהם קשורים לקושי בויסות רגשי?

האם זה אותו הדבר כמו רגישות חושית?
או לחלופין, האם יש קשר בין השניים?

לא יואמן! אני כל כך מזדהה עם כל מה שאתן כותבות
אני למשל מאוד אוהבת להיות ערה בלילות, נראה לי שבגלל השקט המרגיע
ולא רוצה לעבור לגור בכפר מרוחק בגלל ששם בדרך כלל אין מספיק עצים כדי ללכת עם צל בקיץ
והמרכזי קניות בפריפריה... פעם היתי במרכז כזה ולא הפסיקו להשמיע פרסומות ברמקולים. כעבור 5 דקות חשבתי שאני אשתגע עם לא אברח מהר משם
בטיולים שנתיים- סיוט. הייתי מתחמקת מכולם
בכלל נראה לי שכל הרגישות שביננו היו צריכות להיוולד נסיכות וזה שנולדנו למשפחות רגילות (או במקרה שלי גם חסרות הבנה ורגישות לרגישות) זה פשוט טעות

קואלה.. אכן מרגישה לפעמים כמוהנסיכה על העדשה... וגם - תנו לגדול בשקט

במקרה שלי כל המשפחה שלי כולל כולם בעלי רגישות גבוהה, מה שלא מקל. תחשבי איך זה שכולם יושבים סביב השולחן עצבניים. מהרעש, מלחץ לגבי הילדים, מזה שהמזגן לא מצליח לעמוד בחום. או כשצריכים לתכנן ארוע, אולנסוע יחד ברכב. כולם מהר מאוד מאבדים סבלנות בגלל חוסר הנוחות, פקקים, צפירות, ויכוח, והכי קשה - אם מישהו מצוברח, עצוב, קשה לו או חולה שלא לומר מאושפז - כל השאר סופגים את זה כמו ספוג וקשה מאוד להתנהל ככה.

רגישות גבוהה לא בהכרח הופכת את הפרטנרים לאנשים שיותר קל איתם. אני חושבת שלהיפך. שמי שהכי קרוב אליי צריך להבין מה אני עוברת ולכבד את זה אבל לא להיות כמוני אחרת זו תהיה פצצה מתקתקת.

לא סתם נסיכות - נסיכות על עדשה...
כשאני מעירה את הבן זוג באמצע הלילה לנקות את הסדין כי יש פירורים לא מזוהים.
לכבות את הטלויזיה - שכבר כבויה - בגלל הצפצוף המעצבן שהיא עושה (שרק דולפינים שומעים).
כשהוא נוהג, שינקה כבר את השמשה הקדמית! הוא לא רואה שהיא מלוכלכת??
וכו' וכו'...
עליתן על עוד כמה נקודות שאף פעם לא קישרתי..
טיולים שנתיים- סיוט מתמשך
נסיעות בכלל - וכל ההתכוננות לנסיעות, וזאת אחת הסיבות שקנינו רכב - לא יכולתי לנסוע באוטובוסים יותר, ועכשיו כשאני צריכה לנסוע באוטובוס אני מתכוננת נפשית.

_אגב כשאני עייפה אני עצבנית
כשאני רעבה אני עצבנית
כשלא מאפשרים לי להתרכז במשהו, בטלויזיה, במחשב, כשאני רוצה לסיים שיחה כי מיציתי ולא זורמים איתי - אני ממש עצבנית._

אני חושבת שלמדתי שיש סיטואציות שקשות לי, אבל אני חייבת להיות בתוכן, ואז עם מספיק הכנה נפשית - אני צולחת אותן, בידיעה של הבן זוג שלי שאני במצב של קפיץ מתוח - וכל רגע אני יכולה להחליט שמספיק - וללכת.

היום, התעוררתי בחמש בבוקר. ישנתי היטב, פשוט נרדמתי מוקדם.
רוב הזמן ישבתי על המחשב, ולפנות בוקר הכנתי עוגה (התחשק לי

)
בתשע וחצי כבר הייתי בדרך למוסד כלשהו מרחק 4 תחנות אוטובוס לחתום על משהו.
לאחר מכן שעה של שיטוט, חיפוש רהיט חדש באותה נקודה.
משם, נסיעה נוספת קצרה שלוש תחנות באוטובוס לרחוב הבאסטות לחפש חולצה וקצת קניות.
שם. כניסה לחמש חנויות, ארבע מדידות ונקניקייה בלחמנייה אחת כמעט גמרו אותי.
שלוש שעות לאחר יציאתי מהבית התיישבתי, אני הנקניקייה ואלוהים גדול בשולחן עם הכיסאות מהקש תחת השמש הקופחת והכובע הענק שלי ונשמתי עמוק.
הכי עמוק שאפשר.

אחרי זה, שעה נוספת בסופר פארם הצמוד. ש-ע-ה . למה? כי כשצריך לקנות מרכך שיער, סבון גוף, סבון כלים, מעצב תלתלים, מרכך כביסה והממ עוד כמה - צריך להריח את כולללם. ושוב.
ואם אין את מה שאני רגילה אליו אז להריח את כל השורה האלטרנטיבית.
ולהישאר עם הדבר היחידי שלא משאיר תחושת בחילה (בדר"כ בפקק לבן, ירוק או כחול - עם הריחות הרעננים והעדינים, כל הורודים סגולים אדומים כתומים מסריחים מהתח* ).
אח"כ צריך לבדוק מבצעים והנחות. נראה לי שזה גם קשור לדקדקנות שמאפיינת רגישות גבוהה, שמים לב להכל רואים הכל תמיד בשליטה.
אח"כ בדקתי את סיבולת הסחיבה.
ובין לבין רציתי להתאדות.

הייתי עייפה מתה, עם כאבים בקרסוליים למרות הקרוקס, עם כאבים בברכיים ברמת העוד רגע אנינופלת, אבל הסיכוי שאחזור שוב ברבעון הקרוב אבוד מראש.
אחת לארבעה חודשים אני והסופר פארם סוחבים. אז סחבתי.
בסוף נגמר. שילמתי יצאתי וקלטתי שעוד שנייה אני נופלת.
ירדתי לכביש לאט, בצליעה (נראה לי שאני צריכה מדרסים. דחוף. הכל כואבבב עד אימה ואין נעל אחת עלי אדמות כבר חמש שנים שמתאימה לי).
עמדתי באמצע מעבר החציה ועצרתי מונית. לא יכולתי ללכת עד לתחנת האוטובוס, ומתחנת ההורדה ללכת את השבעים מטר הנותרים.
עליתי למונית, שם כבר נשמתי לרווחה ה-ב-י-ת-ה.

דידיתי את כל הקומות וקרסתי לכורסא מול המחשב.
בדרך הדלקתי את המזגן, טמפ' 18.

כמה שעות סך הכל?
מתשע וחצי יצאתי. בשתים וחמישים כבר קיבלתי מרקם של כורסא.
מביך. בת 30 פלוס חמש וקצת שעות בחוץ, עם כובע, עם הקרוקס, עם תחבורה נוחה, אפילו מונית, מרחק שלוש תחנות כולה.
וכמעט מתה.

אם עבודה ומפגשים חברתיים אני צולחת היטב לעיתים, תלוי ברמת העניין. לעשות סידורים ולחזור בחתיכה אחת יציבה ועומדת כמעט בלתי אפשרי. לי.

עם כאבים בקרסוליים למרות הקרוקס
תיפטרי מהקרוקס בתור התחלה...

דינה, הקרוקס הם היחידים שבחמש השנים הללו מצליחים לגרום לי לתפקד.
כל נעל אחרת שטוחה גבוהה, ספורט, אורטופדיות פתוחות סגורות מוגבהות ומה שלא יהיה עלי אדמות לא איפשרו את מה שהמסננת מאפשרת לי.
ודי ברור שאני צריכה מדרסים, רק שלא מצאתי צדיק אחד בסדום שאמר שמדרסים עזרו לו. ההיפך - דווקא כן.

ווי ווי ווי ווי ווי ווה ווהווה ווי ווי ווי ווה ווה ווי ווהה...
הדף הזה בא לי ב פ ר צ ו ף ! ! ! !
אני חושבת שאם יש השגחה פרטית הרי זה שנכנסתי לכאן זאת ההוכחה.
למרות שראיתי הרבה פעמים את הדף במה חדש וממש לא עשה לי חשק.מה, עוד פעם לנבור בנושא הזה..דיי..נמאס,עוד פעם לחטט בנבכי הנשמה במקומות האפלים והמעצבנים שסיכמתי עם עצמי שסגרנו אותם לפני שנים ואין למה לפתוח..
אבל הפעם זה הכה בי ולא בגללי.בגלל הילדים.
והנה אני שוב נזכרת מה זה לחיות עם רגישות בזכות הדף הזה וכל האנשים החשובים שפרטו כאן את כל מה שעבר עלי כל החיים בדיוק שרק מראה יכולה להראות.
ואף על פי שלמדתי אלבאום בעברי עתיר התעיות והנסיונות והתוודעתי לבעיה וגם לדרכי טיפול (לא שממש עשיתי ולא שבאמת שינה משהו), מה שכתוב פה זה ממש קורות החיים שלי.
וכבר כמה ימים מאז שנכנסתי לכאן פעם ראשונה ואני כבר שונה.מתחילה להבין, להבין הרבה דברים.
להבין אותי,להבין את הילדה שלי.אולי גם את התינוק להבין.
להבין את סיפורי הלידות שלי שנראים בדיוק כמו החיים שלי בהקצנה. להבין למה אני בוחרת להיות בבית, לגדל את הילדים ברוגע.
למה אני לא יכולה להכיל את הליכתה של הילדה לגן ולמה היא חוזרת משם מוצפת אדרנלין. (ועוד שמדובר בגן אנתרופו' רגוע ושקט מאין כמוהו עם 15 ילדים וגננת עדינה ורגישה להפליא)
למה כשאני איתם בבית הכל הרבה יותר רגוע.
מחשבות רצות לי בראש כבר כמה ימים.
ואחת התובנות היא שמאז הלידה האחרונה לפני 6 חוד' הרגישות החריפה אצלי מאד, הריחות, הווליום של המוזיקה, ושאר ירקות.
ופתאום זזזץ..הדף הזה חיבר לי את הקצוות האבודים האלה שכבר הספיקו להעלם בערפל של שגרת היומיום הלחוצה. ושוב אני מודעת- יש לי בעיה. כנראה גם לילדה שלי. אולי גם לילד?
בעיה.לא חוסר רצון, לא צורך לעצבן את העולם,בעיה.אשכרה בעיה אמיתית. וכבר אני מגלה יותר סבלנות כלפי וכלפי ילדתי, כי הרי יש לנו בעיה!אנחנו לא עושות בכוונה!
ופתאום יש כיוון חדש לדילמה שלי לגבי חינוך ביתי או מסגרת אנתרופו' לבת שלי. שואלת את עצמי: האם להוציא אותה מהמסגרת שכל כך מועילה לה בתחומים מסויימים (זה משהו שאני מתלבטת לגביו זמן רב)
לא ייחשב לבריחה והמנעות מהתמודדות עם הבעיה?
האם באמת נכון לאדם רגיש ליצור לעצמו סביבה ביתית רוב הזמן ולהמנע מהתמודדויות חיוביות בחיים האלה כבר מגיל רך או שההמנעות רק תקבע את הבעיה יותר?
הרי מהניסיון שלי (המר כמובן) עם המסגרות בילדותי למדתי שמסגרת =משהו שצריך להמנע ממנו בכל מחיר, אך כמובן אין מקום להשוות את המסגרת שחווינו אנו בדור ההוא לזאת שאתן לביתי היום.
והרי אני גם לא מאמינה ש"לטחון" את הבנאדם שנים ולתת לו להתמודד עם העולם באמת מוביל לריפוי.
נראה שבעית האובר רגישות היא אינה ברת תיקון דרך התמודדויות החיים כי אם כן אז איך זה שכל חיי עורבבתי והתערבבתי והנה הרגישות שלי נשארה באותו מקום?
פתאום אני חושבת כמה עצוב שהמסקנות שהסקתי מכל שנותי הן שחיים בסביבה שאני יוצרת לעצמי הם האופציה היחידה להשאר שפוי ולבוא במגע בעיקר עם אנשים רגישים ועדינים כאלה שמרגישים אותנו.
ואולי כל כיוון המחשבה הזה מוטעה?..
מתחילה לחשוד שהרצון הכלכך עז שלי לחינוך ביתי נובע בעיקר מהמקום הזה.
שלא לדבר על כל צורת החיים הטבעית (באופנית) שלי.
אוף..איזה ערבוב...

תודה דף.
תודה אנשים רגישים יקרים.

ד.א,

לכבות את הטלויזיה- שכבר כבויה- בגלל הצפצוף המעצבן שהיא עושה (שרק דולפינים שומעים).
אויש...זה פשוט גדול...

לגלות כשאני רוצה לקנות רכב, שמעבר לשקיול הכלכלי יש את שיקול של נוחות המושבים: יש מושבים של רכב שנוחים לי (מזדה 3, טיוטה קורלה) וכאלה שממש לא (פורד מנדאו וטיוטה יאריס) וגורמים לי ממש עצבים. וכל אדם כמעט, חוץ מאולי הבנות פה יחשוב שאני סופר מפונקת.

אלינור את מעלה דילמה חשובה.

אני חושבת שברגע שמכירים ברגישות הזו, ואגב זו לא בעיה, זה העולם שיש לו בעיה, אנחנו בסדר

אבל ברגע שמכירים בשונות הזו - צריך להתחיל מצוא את האיזון.

אני חושבת שמצד אחד לא נכון "להתערבב" כמוש הגדרת יותר מדי ובלבל גבוה עם הרבה אירועים ומצבים שמגרים מדי את קצות העצבים שלנו.
מצד שני גםלא להשתבלל ולוותר לעצמנו.

ולדעתי יש לנונטייה לוותר לעצמנו, בכלל כאשניםובפרט אלו הרגישים. מעצם ההגדרה.

וגם חורה מאוד לי אישית שאניק וראת על יותר ויותר מאמרים וסרטונים בתחום שסובבים סביב אותה חוקרת ומגלה שאין הרבה מידע בנושא ובעיקר הצעות לפתרונות קצת יותר יזומים מלבד לזרום עם זה ולהבין את ז הולהקל עי הימנעות ומנוחה.

למשל, ישנם כדורים למניעת דכאון וחרדה שמכהים את כל מערכת העצבים הרוטטת וזו אופציה לא רעה בכלל (ואני לא נכנסת לויכוח עם מתנגדי הכדורים, זה לא הכוס תה שלי בדיון הזה). בעברי ניסיתי מעט אבל לא התמדתי בעיקר כי לא הי הלי כח לעבור את תקופת תופעות הלוואי (הלא רבות ולא נוראיות) רק שאני לא סובלת בחילות ברמה של מעדיפה למות מאשר לסבול בחילה ומעט בחילות כן ליוו את תחילת הנטילה.

למשל, ספורט. ספורט משחרר, מגדיל טווח תנועות ויכולת פייזית שלדעתי גם לא מאוד חזקה אצל שכמותנו. אני מרגישה ברוב הזמן שאני רפויה ממש, שטונוס השרירים שלי נמוך מהממוצע בכל גיל.

וגם - כן לייצר סגרת נעימה ומכילה ורגועה אבל לא להשיאב אליה. יש הרבה אנשיםש מסתובביםב עולם עם מחלות כרוניות עם אי נוחות, עם הריון כבד, עם ילדים מיניקים ובכל זאת מתפקדים ויוצאים ומבינים שחלק מלפתקד זה גם לחוש אי נוחות. וכל הקטע זה רק לקבוע גבולותת. להבין מתי זואי נוחות נסבלת ומתי זה לא. וגם -מתיש זה ל א- אבל זה הכרחי.

וגם כשעובדים מהבית - שהיום לא ייהפך למסטיק, וגם אם הכי נעים בטרנינג אפשר לשדאוג שזה יהיה טרנינג מטופח והשיער במקום, והעור נעים. כלומר לא לשפוך את המים עם התינוק כי אחרי כל אלה אנחנו מקבלים נשים שנכנסות לדכאון דווקא במרחב הכי "נח" כימשהו שם עבר את הגבול ונשאב.

וברוח קצת אופטימית, משהו שהעלה בי חיוך בימים האחרונים, מאז גיליתי שיש לדבר הזה שם ואני לא לבד - תגידו, גם אתן אחרי שאתן קונות בגד חדש - לרוב הוא ישכב תקופה בארון, כי איכשהו ברגע האמת - עדיין יותר נעים לנו וקל לנו להישאר עם הבגדים המוכרים והשחוקים מכביסות שהם לרוב גם יותר נעימים לגוף (מרוב שחיקה והפיכת הבדים לרפויים) ?

אני חושבת שעם כל הסיפור של הרגישות אצלי אני עוברת תהליך כמו עם הרבה דברים אחרים בחיים.
בתור התחלה להבין שזה קיים מוריד חלק מהעומס הנפשי.
אחר כך להסביר את זה לעצמי ולסובבים אותי. להבין איפה בחיים יש לזה ביטוי.
ללמוד להתכונן נפשית לסיטואציות מסויימות. כי מה לעשות- אי אפשר להימנע מכל הסיטואציות בחיים, אם זה יציאה לכמה שעות מהבית ואם זה נסיעה באוטובוס צפוף.
השלב הבא אצלי היה למצוא פתרונות. גם להתכונן נפשית, אבל גם פרטים תכניים שאני יודעת שיעזרו לי, לשים בתיק דברים שאני יודעת שאני חייבת, אני יוצאת לכמה שעות מהבית ואני ערוכה למלחמה, יש לי בתיק כל מה שאני צריכה.
עוד שלב מאוד מעניין היה לגלות שיש סיטואציות בחיים שהרגישות החושית היא פשוט מתנה משמיים.
לדעת מה לעשות אחרי סיטואציה קשה, מקלחת נעימה, מנוחה, לאכול משהו קטן. אחרת אני פשוט נשארת עצבנית שעות אחרי ולא תמיד מבינה למה.
תוך כדי הסיטואציה הרבה פעמים רסקיו (או פרחי באך אחרים שאני מרכיבה לעצמי) מאוד עוזרים לי.
ובעניין ישנם כדורים למניעת דכאון וחרדה שמכהים את כל מערכת העצבים הרוטטת וזו אופציה לא רעה בכלל
גיליתי את הריטלין רק בשנים האחרונות (כשהתחלתי ללמוד), הריטלין מאוד עזר לי בלימודים אבל גילתי על הדרך משהו מאוד מעניין...
הלימודים היו במרכז תל אביב, בשיא הקיץ, הייתי צריכה לנסוע בשני אוטובוסים לכל כיוון, בדרך כלל הגעתי מזיעה ומסמורטטת, בשיעורים הראשונים בדרך כלל לא הצלחתי ללמוד, ואז הגיע הריטלין וחיי השתנו.... הייתי חוזרת הביתה באופן מפתיע רגועה.. ונשארת רגועה. וכל החושים היו יותר רגועים, הייתי חוזרת הבייתה ובמקום להישפך לישון הייתי ממשיכה ללמוד, למרות שמסביבי הייתה המולה לפעמים.
אבל (ואני לא נכנסת לויכוח עם מתנגדי הכדורים, זה לא הכוס תה שלי בדיון הזה). אז נשים את זה בצד.

הכדורים דווקא לא "מכהים" את מערכת העצבים והיא לא ממש רוטטת....
הכדורים המדוברים בסך הכל מעלים את רמת הסרוטונין (או הדופמין, או הנוראפנפירין) בסינפסות לרמה נורמלית, של אדם שאינו מדוכא או חרד או עצבני באופן קיצוני.
לא חווים אופורייה והרגשות לא "מדוכאים" או כהים.

הלימודים היו במרכז תל אביב, בשיא הקיץ, הייתי צריכה לנסוע בשני אוטובוסים לכל כיוון, בדרך כלל הגעתי מזיעה ומסמורטטת, בשיעורים הראשונים בדרך כלל לא הצלחתי ללמוד, ואז הגיע הריטלין וחיי השתנו.... הייתי חוזרת הביתה באופן מפתיע רגועה.. ונשארת רגועה. וכל החושים היו יותר רגועים, הייתי חוזרת הבייתה ובמקום להישפך לישון הייתי ממשיכה ללמוד, למרות שמסביבי הייתה המולה לפעמים.

נראה לי שזה פשוט כי בלי ריטלין, למי שיש גם הפרעת קשב, את שמה לב ממש לכל גירוי. ויכול להיות בכלל שזה העניין.
אני יודעת שאני יכולה לצאת מדעתי מזה שאני שמה לב לכל דבר שעובר על הגוף שלי, כל הזמן. זה מאוד מקשה על החיים.
וגם לי קל יותר עם הגוף שלי, במובנים מסוימים, כשאני לוקחת ריטלין. וקל לי יותר עם הסביבה, כי היא לא פולשת אלי למרחב כל הזמן, אני יכולה להתרכז במה שאני באמת רוצה להתרכז.

לקח לי המון שנים להבין שיש לי רגישות חושית, בעיקר לרעש. כשהייתי בכיתה א' יצאתי בוכה מהכיתה כי היה יותר מדי רעש והעבירו אותי לבית ספר קטן יותר. עד היום רעש מוציא אותי מדעתי וגם מוסיקה לא נקייה. אני בכלל לא מוסיקאית, אבל מוסיקה מלוכלכת (עם רעשים והיס) מרגיזה אותי.
יש לי מגעים שמרגיזים אותי כל כך, עד שאני סומרת. אני לא יכולה לסבול שבן זוגי מעביר על היד שלי יד פתוחה, כלומר כששתי כפות ידיים פתוחות מתחככות - זה בשבילי כמו גיר חורק על לוח.
ורק שלשום הבנתי שכשהוא ממזמז אותי ואני קצת מזיעה, זה ממש צובט לי את העור. כל הזמן לא הבנתי איך הוא לא מבין שזה לא נעים פשוט, עד שנפל לי האסימון שאני כנראה חווה את זה בווליום הרבה יותר גבוה.

זה מוזר לגלות כל פעם עוד משהו מהדברים האלה. אבל זה גם מקל על החיים. כל פעם זו אנחת רווחה גדולה - אה! אז אני לא סתם עצבנית! הבד, הרעש, המגע הלא מדויק, הריח - זה מה שעיצבן אותי.

תגידו, יכול להיות שהעולם יהיה יותר מידי גם למי שלא אובחן עם רגישות חושית?
אני פחות מבחינה בבעיה עם מגע אבל אני מרגישה בעומס רגשי, בעומס קצבי, לא מצליחה לעמוד בקצב.
כל כך מתחברת למשפט הזה "העולם הוא יותר מידי", יותר מידי עמוס, יותר מידי מהיר.
ורק בגלל שאני אמא אני מרגישה מחוייבת כל כך למקצב החיצוני, המקצב הזה כבר לא חיצוני, הוא בתוך הבית שלי
ואני עכשיו לבד בבית (נדיר) ולא הספקתי שום דבר כולל לנוח. (רק קצת לקטר כאן אני מספיקה..)
אני רוצה / צריכה להכין שנות טובות, להתחיל לארגן יומולדת, לבשל להיום, למחר, להתחיל לארגן מה עושים בחגים, לארוז לנסיעות ולמפגשים, להכין מתנות, לפרוק תיקים, לסדר את הבאלאגן, ללמוד, להכין דברים לקראת העבודה, (לא להאמין, אני אפילו לא עובדת עדיין ומרגישה מוצפת..מה אהיה כשאתחיל??)
להכין עוד מתנות וברכות, להכין ברכות לבנות שלי לראש השנה עוד לא הספקתי, לכתוב קצת ביומן שלהן כי לא כתבתי כבר חצי שנה ועכשיו ראש השנה,
לכתוב לחברים טובים שעברו אבדן גדול, להזכר באבדנים שלי, לבכות, לאסוף את עצמי, להכין ארוחת ערב, להכין רשימת קניות, להתקלח כי לא יהיה זמן בערב, לחשוב על הכל מראש, להשקות את העציצים, (שיט שוב הם נובלים כי שכחתי אותם)
רגעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעע.
אני צריכה הפסקה. ברגע זה אני בתוך הפסקה אבל המוח כל הזמן רץ וכל הזמן מרגיש את חוסר ההספק.
את רגשי האשם, את הקנאה באחרות, איך הן הספיקו להכין לבד את המתנות לחג? ואני היצירתית עם הבנות היצרתיות שלי לא מצליחה להגיע לזה
ובסוף קונה שוקולדים סתם?
ואני עוד מחוץ למרוץ כביכול, ילדה אחת בבית השניה עד 13:00, אני עובדת בחלקיק משרה.
ודאגות לעתיד מכלות את הזמן שבין לבין.
די, אני רוצה שנה אחרת. בקצב שלי, בלי רגשי אשם
איך עושים את זה?
סליחה אם התפרצתי לדף לא מתאים, פשוט כל כך מתחברת למשפט הזה
שנה טובה בקצב הנכון לכל אחד!

לאחרונה מאד התחלתי לסבול מרעש.
אני גרה בדירה בתוך בנין. ואני שומעת כל פסיק שקורה אצל השכנים- גם מלמעלה, גם מ2 הצדדים, והכי מדהים- שאני שומעת גם את השכנים מלמטה, את הצעדים היחפים שלהם, את המכונית צעצוע שמסיע הילד שלהם וכו'.
בשעות היום , וכשאני עובדת מהבית, זה עוד נסבל.
אבל בזמן השינה, אם הם קמים לתינוק שלהם, או מזיזים דלת, אני שומעת את זה, וזה ממש מעיר אותי מהשינה.

אני כבר שנה במצב הזה, ומצטבר לי חוסר שינה יותר ויותר.
החלטתי שאני חייבת לעבור לדירה/בית יותר שקטים.

אבל גם דירה בקומה אחרונה, עדיין יש מתחתיה שכנים.
ואם זה בית שהוא דו משפחתי, אז יש שכנים מהצד.
וגם אם זו וילה שעומדת לבד, נניח שאשכור באיזה יישוב בגליל, עדיין הבתים הסמוכים הם כ5 מטר.

אני מתלבטת מה לעשות.

אני לא יכולה כרגעכ לקנות דירה, כי אז הייתי קונה, ואולי מחליפה חלונות לדאבל גלייזנג. אבל זה לא היה עוזר מהשכנים מלמטה.

יש לכם רעיונות?

התחלתי לכתוב את כל הרגישות שלי, רעש, מגע, אור, טמפרטורה, עייפות, הכל. יש רשימה ענקית.

ואת זה רציתי לשאול - כתבתן כאן על המצוקה בזמן מפגשים עמוסים. מה נחשב עמוס אצלכן?

אצלי זה נהיה סיפור רציני.
כל מפגש משפחתי שכ ולל ילדים במשפחה (אני בלי) נפסל על הסף.
כל מפגש כולל טיגונים, ריחות כבדים - גם.
כלמפגש שכולל נסיעה ארוכה (מעל לחצי שעה) או באוטובוס - נפסל.

ולהוסיף - כשיש יותר משלושה ארבעה הרבה נוכחים ויש לי תחושה שיהיה מתח, גם אנימעדיפה לא לבוא.

מתח כי זו לא מדברת עם זו וההיא מעצבנת אותי כל פעם שהיא רק באה ולא עוזרת וההוא שמדבר בקול רם מדי, והילדה הנודניקית שתמיד צריכה להשרתרך אחריי ולא לתת לי שקט. והילדה היא שמחבקת כל הזמן (אני אוהבת חיבוקים מאוד אבל בגבול). או שאני צריכה להיות במתח מזה שהילדון ההוא לא יתקרב לנרות והילדה של ההיא שהיא אדישה מלידה לא תקפוץ מהמיטה. והצעקותשל הילדים אחד על השני והאמא שגוער ת עליהם בטרוף. והבושם של ההיא, כי אצלנו כמעט ולא מתבשמים, כולם רגישים, אבל ההיא חייבת בשמים מתוקים וגם הבנות שלה התחילו לאחרונה.

אז איך אפשר להתרכז ולאכול בשקט. ולהנות בשקט משיחה טובה עם זו שלא ראיתי הרבה ולספר קצת משהו גם ממני כי אני מאוד אוהבת אותם. משפחה רגילה עם הטוב ועם הרע הרגילים.

והברכיים הכאובות שלי שאחרי 3 שעות של תיזוזים בין המטבח להגשה רוצות להתנתק מהגוף.

ולהוסיף - הבגדים לא נעימים לי. לא משנה כמה הבד נחמד ורך ויושב טוב, תמיד אעדיף את הטרנינג בבית עם נעליים קלות, ולרבוץ בנוחות. בכלל לא לזוז הרבה, ולא להצטרך להקשיב הרבה, ולהרים יותר מדי דברים, ולנהל מלא אנשים צעקניים. הנה התלק לי לנהל, מוזר אולי כי זה באמת מרגיש כמו לנהל, כי אני לא זורמת ולא משתלבת אני עסוקה בלהגיש אוכל ולנסות לחפות על אמירה עוקצנית שמישהו אמר למישהו (וייתכן שאני היחידהש הרגישה בכך) או להתעצבן ממילה שאמרו לי ערב שלם. או לנסות פשוט להתקדם למנה הבאה לדבר הבא בארוע שמתאים לכל הרגישים במשפחתי, כולם מנהלים ופחות זורמים, יאללה הלחם, הצלחת, הילדה, ואלו שמדברים ומתקשקשים או שהם פחות מרגישים או שהם מותשים לגמרי שאני מבינה ומזדהה או שהם באו במטרה להוריד הילוך דווקא וזה משהו שהבחנתי בו לאחרונה, יושבים ולא מזיזים אצבע. באנו להנות. ואני יודעת שהם קולטים כל ניואנס כי פעם הם היו מתרוצצים בלי הכרה והם הורידו מסיכה בכוונה.

כל אלו גורמים לי להתנתק ולבחור במועד חלופי.

מדליקים נר וכולם הולכים? אני אלך ביום אחר לבד, להורים, נדליק לבד. בלי ריח סופגניות וילדים מתרוצצים ומבוגרים עצבנים.

אבל הנה התפנית -
אני יודעת שכשאני שם זה פחות נורא מההתגייסות שלי ללכת לשם. וכמעט צמיד אני נהנית במפתיע למרות כל מה שכתבתי! אני חוזרת עם כאבי ברכיים ורצון להוריד את כל הבגדים והקישקושים בדלת כניסה אבל אני שמחה ומחוייכת ומסופקת. ולא כינגמר אלא כי גם צחקתי וחייכתי ואכלתי מטעמים וקיבלתי גם אנרגיות טובות ומחבקות.

וכולם שם בערך מאוד רגישים כמוני והם באים ומתפקדים.

אז? איך מגייסים כוחות למפגשים כאלה?

נושמים עמוק ועוצמים עיניים. משתדלים לא לשים לב למה שלא נחוץ, כמו למשל הילדה שקופצת מהמיטה. היא תקפוץ והכל יהיה בסדר, אז למה להילחץ?

לגבי הריחות, מאד עוזר לפתוח חלון. אם מתלוננים\שואלים, אז תמיד עובד התירוץ של "אני מצוננת\עם אנגינה\חולה בשחפת וממש לא רוצה שתידבקו".

טוב, הלכתי למפגש כזה ומה שעשיתי איפשר לי לשרוד:

נכנסתי ומדי פתחתי חלונות, ריחות הטיגון של החג חנקו אותי.

מאחר ולוקח זמן עד שמתחילים לאכול - מסרתי שאני יורדת למטה להתאוורר מהריחות ואחזור כשהכל יתחיל.
20 דקו ת בחושך ובאוויר הצח והשקט עשו לי טוב.

עליתי.

אכלתי מעט, קישקשתי עם המארח לבד בצד עד כמה שאפשר.

במקום לנקות ולהגיש ולעמול במטבח המסריח מריחות, סידרתי מפה לפני - ואחרי - פיניתי מעט צלחות וסידרתי קצת בחדר הצדדי ובכך תרמתי את תרומתי.

לצערי הייתי לא קומוניקטיבית עם הילדים. עניתי בשלילה לבקשות לשחק איתי או לעזור לי לסדר. נראה לי שאחת נעלבה כשאמרתי לה לא לבוא אחריי לחדר כי אז כולם יבואו..
זה היה הרבה מבחינתי בין כל הרעש שם, להתחיל להקיף עצמי בילדים רעשנים (כן, ילדים=בדר"כ רעש אז אני צריכה מצב רוח ממש טוב וערוצים שקטים או הבנה שאין ברירה - בשביל להכיל את זה, אחד על אחד זה עוד בסדר, חבורה שלמה - לא תודה).

וזהו. הלכנו.

רגישה, נשמע טוב מה שעשית.

שם המשחק הוא: לווסת.
אם את לא יכולה לווסת מבפנים (כלומר לסובב כפתור בתוך מערכת העצבים שלך שיעלה את יכולת הסינון של כל המטרידים) - אז לווסת מבחוץ.
יש אינספור אסטרטגיות שאפשר להתשמש בהן.
לפתוח חלון - מעולה.
לצאת החוצה באמצע - מעולה.
ללכת לחדר אחר להירגע, ואז לחזור, וללכת שוב לנוח בשקט כשהמתח גואה - מעולה.
לבוא הראשונה, ליהנות מהשקט של המקדימים, ואז ללכת כשנהיה מאוד עמוס - או להיפך, לאחר בכוונה ולהישאר כשכמה מהאורחים כבר הולכים.
לקחת הפסקות בלי להתבייש ובלי להתנצל.

לא לעייף את הברכיים שלך מעבר לסביר - חובה! אין טעם לשרת אנשים על חשבון הסחוסים שלך. באמת.

וגם: לבוא עם טריינינג. מה יש? את רוצה ליהנות מהחברה - אז תיהני מהחברה. אל תענדי תכשיטים. אל תלבשי חזייה אם את לא רוצה. זו משפחה. אז לא ימצא חן בעיני מישהו? אז לא ימצא חן.
אני בשנים האחרונות הולכת למפגשים חברתיים עם שמטעס, לא משנה הסיטואציה, וכל פעם שאני מנסה ללבוש משהו יפה (ולוחץ) יותר אני אומרת לעצמי: רגע, זה בילוי או עבודה? זה בילוי. אז אני רוצה ליהנות. וליהנות אומר ללבוש בגדים שמכבדים אותי ומלטפים אותי ומנעימים לי. בגדים שבהם אני באמת יכולה לבלות.

אני בכלל הפסקתי ללכת עם חזיה (טוב, יש לי חזה קטן וזה קל יחסית). אם אני לובשת משהו קצת שקוף מדי אני לובשת גופיה מתחת.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני גיליתי את הרגישות יתר בשנה הראשונה באוניברסיטה. תמיד ידעתי שאני שונה, שמשהו אצלי לא בסדר, שאפילו כשאין לי שום סיבה להיות לחוצה, בחופשות, בלי שום דבר על הראש- אני כל הזמן במתח. הרופאת משפחה אמרה שאני מדמיינת דברים וגילגלה לי עיניים. איך יכול להיות שזאת בעיה שחווים כל כך הרבה אנשים ועדיין אין אליה שום מודעות? תמיד ידעתי שאני רגישה יתר על המידה אבל מי בכלל תיאר לעצמו שיש בעייה כזאת? חם לי-קר לי-חם לי-קר לי. רגישות שמיעתית, למגע, למרקמים, ראייה ואור. לא יכולתי לשבת בכתה רחוק יותר מהשורה השניה באמצע, להסתכל ישר על המורה ועל אף אחד אחר, כי כשאני רואה את כולם ואני מודעת לכולם אני לא יכולה להתרכז בכלום, לא יכולה "לשמוע". זו רק דוגמה אחת קטנה. כל הילדות שלי, ההתבגרות שלי והחיים שלי מלאים ב"חוויות" כאלה, בדוגמאות מובהקות לאותם דברים שמועלים פה בעמוד.
אז אני אשאל את מה שהייתי רוצה נורא לדעת-
איך התמודדתם עם אוניברסיטה?? 350 אנשים באולם הרצאות, מרצה שמדבר עם מיקרופון, מחשבים ניידים מתקתקים, במה, מצגות ענק עם אורות מכאיבים בעיניים, דיסאוריינטציה מטורפת. מישהו פה גם העלה את הנושא של האיטיות (עם העבודה והמרדף אחרי הנסיון להספיק ולהגביר את הקצב הנמוך הטבעי שלך)
השאלה הנוספת והלא פחות חשובה- יש פה עוד מישהו שחווה כאב פיזי בצורה יותר קשה מהרגיל? כל כאב קטן דורך לי את מע' העצבים בגדול. אני לא מבינה איך במצב כזה אפשר בכלל לעבור לידה..?? או לקיים יחסי אישות כשהגוף נדרך ככה בתגובה לכאב? לא נתקלתם בבעיות האלה? (סליחה אם השאלה מפריעה למישהו)

כל כאב קטן דורך לי את מע' העצבים בגדול. אני לא מבינה איך במצב כזה אפשר בכלל לעבור לידה..??
כשילדתי הייתי במצב סף. מרוב כאב ודריכות לא יכולתי לשאת אפילו צליל של מוזיקה.
כשבעלי שם איזה שיר צרחתי עליו ללללאאאאאא!!!!! תסגור!!!תסגור!!!ללללאאאאא!!! עד היום צוחקים ומזכירים לי את זה.
ואז היה איזה שלב שהמיילדת הציעה לי להכנס לבריכה.היא חשבה שזה יקל..חמודה..(-: צווחתי שם כמו חיה מטורפת שיוציאו אותי החוצה,כמעט נפחתי את נשמתי מהצרחות..לא יכולתי לשאת את המגע של המיים!!
ובאיזה שלב היא אמרה לבעלי שינסה ללטף לי את הגב בשיא העדינות והרוך ככה לאורך השידרה..מסכן..צווחתי עליו כמו מטורפת..לאאאאאאאאאא!!!!!אל תיגע בי!!!!!אל תיגעו בי!!!!!לא לגעת בייייי!!!!!!!!!!!!!
הגוף שלי היה קרוע. לא יכולתי לשאת משב רוח קל שייגע בי.
וזה הציף אותי באדרנלין, ואדרנלין, כידוע לא טוב ללידה. ורק היום אני מבינה למה הלידות שלי הן בעלות דפוס זהה- הריון עד שבוע מאוחר, שליטה,שליטה,אדרנלין, צורך באיזה גורם חיצוני שיאפס אותי (בלידה הראשונה זה היה אפידורל. השניה היתה בבית אז זה היה שתית כוס או שתיים של יין), שחרור בקושי רב, ולידה.
זה האדרנלין, זאת לא אני)-:

איך התמודדתם עם אוניברסיטה?? 350 אנשים באולם הרצאות, מרצה שמדבר עם מיקרופון, מחשבים ניידים מתקתקים, במה, מצגות ענק עם אורות מכאיבים בעיניים, דיסאוריינטציה מטורפת.
לא הלכתי להרצאות. הייתי מצלמת ממישהי שסיכמה יפה, וקוראת את הספר.
בהמשך כשהיו קורסים עם פחות אנשים הייתי הולכת יותר.

חשוב!!!!

מאד קשור לתזונה!?

הרבה מ"רגישות יתר" קשורה לyeast infection
קנדידה!!!

כשמורידים קמחים ,סוכרים חיות למניהם עם אנטיביוטחקה ומוצרי חלב
לרב הגוף הופך הרבה יותר צלול ועמיד רגשית!!

אולי כדאי לבדוק בכוון הזה גם?

איך התמודדתם עם אוניברסיטה?? 350 אנשים באולם הרצאות, מרצה שמדבר עם מיקרופון, מחשבים ניידים מתקתקים, במה, מצגות ענק עם אורות מכאיבים בעיניים, דיסאוריינטציה מטורפת.
האוניברסיטה שלי היתה פרימיטיבסקי, עם שקפים בשחור לבן, בלי מיקרופון, בלי ניידים (נדמה לי שהיינו הדור הכמעט-אחרון בלי), ורק 60 סטודנטיות בכתה.
א-מחייה!

אני לא מבינה איך במצב כזה אפשר בכלל לעבור לידה..?? או לקיים יחסי אישות כשהגוף נדרך ככה בתגובה לכאב? לא נתקלתם בבעיות האלה?
מעניין שאת מעלה את זה. באופן אישי לקח לי הרבה הרבה זמן (בערך שמונה חודשים של יחסים סדירים) להשתחרר ולהירגע במין, ולהרפות. לתת לעצמי להיפתח. אף פעם לא קישרתי את זה לרגישות.
מה שכן, אני מונוגמית להחריד, גם על ציר הזמן, וזה קצת קשור. לא מעוניינת לתזז בין בני זוג ולהתחיל כל פעם מחדש. חיים שלמים עם אותו גבר, אותו טעם, אותו ריח - מתאים לי בפיתה.

אני לא הגעתי כמעט לאוניברסיטה אולבית הסיפר. למדתי מרחוק, הגעתי למבחנים ובזה נגמר הסיפור.
לגבי סקס, מילא סקס , בדיקות וגינליות.. לא מבינה למה רופאים חושבים שזה טבעי לדחוף לך ידיים ומכשירים לשם בלי סבלנות, סובלנות והסבר לפני כל פעולה. א מ
כשמדובר ברופא שיניים אף רופא לא יעלה בדעתו להתעסק לך בפה בלי להרגיע ולדבר ולהסביר. זוועה.
ותמרוש גמני מונוגומית להחריד ורווקה, סיוט להוציא אותי מהבית לדייט. וקשר שמתחיל בהתרגשות גדולה אני בורחת ממנו או נגמרת ממנו. המתחים הגבוהים האלה הורגים. אני לא חושבת שאני בבסיס ערוכה להכיל התאהבות ואת כל הפחדים ש מגיעים בעקבותיה. מצד שני עם הגיל זה נרגע, היכולת להתמודד משתכללת למרות שזה עדיין לא מפחית 10% מהסימפטומים.
וכשמדברים על לצאת אמזור הנוחות שלך, ארז יש אנשים שצריכים לקפוץ בנג'י בשביל זה, לי מספיק להתאהב, או לעשות סידורים יום שלם בחוץ. רר.

שליחה על ידי גל* » 12 ינואר 2012, 16:00

איך התמודדתם עם אוניברסיטה??
לא מאוד באופני, אבל אין ספק שבלי זה לא היה לי תואר היום... ריטילין...

_מעניין שאת מעלה את זה. באופן אישי לקח לי הרבה הרבה זמן . אף פעם לא קישרתי את זה לרגישות.
מה שכן, אני מונוגמית להחריד._
אף פעם לא חשבתי שזה קשור. המממ.

לגבי הלידה:
מה שאיפשר לי לעבור את הלידות שלי היה הידיעה השלמה שלא מתים מהכאב.
סידרתי לעצמי מיילדת, ככה שבמשגב לדך לא ראיתי אף אחד כל הלידה, והלידה השניה בבית. היה לי שקט ולא הציקו לי.
אף אחד לא התקרב אלי עם מחטים (אפידורל, עירוי - בשום פנים ואופן לא).
לא נגעו בי חוץ ממה שביקשתי (כשהראש יצא המיילדת עזרה לי עם רטיות ושמן נבט חיטה, זו היתה הצלה מבחינתי כי זה הקל על הכאבים, ובאמת יצאתי בלי שום קרע וכלום).
בשתי הלידות הייתי חייבת להעיף מעלי את כל הבגדים, כי הרגשתי כאילו האריג ממש עושה לי כוויה בעור, לא הייתי מסוגלת לסבול שמשהו כזה ייגע בי. לא ידעתי שזה קשור לרגישות חושית. חשבתי שזה קשור רק ללידה...

_מה שכן, אני מונוגמית להחריד
אף פעם לא חשבתי שזה קשור. המממ._
אוי, כמובן שעשיתי פה רדוקציה מזעזעת. לראות את הבחירה הזוגית שלנו רק בהקשר של עיבוד חושי - נו, באמת.
מה שרציתי להגיד, זה שחלקים שונים שלי משתלבים באופן די הרמוני זה עם זה עם ההוא. או בניסוח קצת יותר מוצלח: האינטרסים האישיים השונים שלי מחזקים זה את זה.

בקשר ללידות - הבנתי שרוב היולדות משילות את הבגדים שלהן בלידה בשלב זה או אחר...

(רגישה - עניתי לשאלתך בדף שלי)

אוי, כמובן שעשיתי פה רדוקציה מזעזעת. לראות את הבחירה הזוגית שלנו רק בהקשר של עיבוד חושי - נו, באמת.
מצחיקונת (-: ממש לא חשבתי שאין אספקטים נוספים. פשוט גם אני מעולם לא קישרתי בין הדברים.

תראו את הפוסט המדהים הזה
http://www.medabrotimahut.co.il/2012/01 ... י-על-הספר/

אני כל פעם חוזרת לעניין הזה. אני רגישה בדברים מסויימים, זה ברור. לא זוכרת משהו נורא קיצוני שפגע לי בתפקוד השגרתי בילדות. אבל הבן שלי, זה שונה. לפני בערך שנתיים עליתי על זה. ויסות חושי. עד אז לא הייתי מודעת ל"מושג" הזה. פתאום דברים התבהרו לחלוטין. ראיתי, כאילו לראשונה, את המציאות שלו. את המציאות. ואני תמיד שוכחת. ונופלת במקום הזה ומגלה חוסר רגישות, וחוסר הבנה, ועקשנות מטופשת וחוסר התחשבות. וחוסר השתדלות עבור הבן שלי.
לאחרונה הוא מתעקש על הבגדים שיהיו תואמים בצבע. זה חשוב לו וזה כמעט בלתי ישים ואני במקום לפתור את זה בפשטות, רבה ומתעקשת.
ותהיתי, ראיתי כבר בעבר שקושי בויסות החושי לעיתים מגיע עם חרדות.
יש לו פחד מהשירותים. יותר נכון יש לו פחד מחיות בשירותים ובמקלחת, בעיקר חרקים.
והחיים שלנו מלאים בחיות. בחצר הוא יגע בחיפושית וישחק איתה אבל בשירותים הוא מת מםחד. וזה לפעמים קשה מנשוא. במיוחד מחוץ לבית.
זה יכול להיות קשור איכשהו?

זה יכול להיות קשור איכשהו?
לא בהכרח...
גם הצורך שלו בהתאמת צבעים לבגדים לא נראה לי בהכרח קשור לויסות חושי.
(לא שזה עושה את זה פחות חשוב...)

ככלל (ואני מנצלת את ההזדמנות להערה כללית כללית), שווה להיזהר בעניין הזה של "ויסות חושי". משיחה עם מרפאה בעיסוק שמתמחה בנושא, נראה שיש היום אינפלציה של האבחנה, והרבה הורים/ מורים /מטפלים די ששים להגדיר את הילד בתור אחד עם בעיה בוויסות חושי. ולא תמיד זה העניין.

ראיתי, כאילו לראשונה, את המציאות שלו. את המציאות. ואני תמיד שוכחת. ונופלת במקום הזה ומגלה חוסר רגישות, וחוסר הבנה, ועקשנות מטופשת וחוסר התחשבות. וחוסר השתדלות עבור הבן שלי.
זה לא קל

. הצעד הראשון הוא מודעות למה שאת עושה, יחד עם מודעות לצרכים שלו, וזה צעד מאוד מאוד חשוב.

12 בלילה והשכנים עדין שומעים טלוויזיה. אמנם זה ממש חלש, אבל מספיק בשביל להטריף אותי

קשה לחפש פה בדף
אשמח להצעות לטיפול במחסור במגע. ראיתי ש תמרוש רוש כתבה על איזו מברשת מיוחדת ואני חשבתי על עיסוי. יש הצעות והמלצות לעיסוי מסוג מסוים, ועוד רעיונות?

פלמונית, למה בדיוק את מתכוונת? מה זאת אומרת טיפול במחסור במגע?

התכוונתי למשהו שיכול לטפל בחוסר איזון כמו שמתואר כאן:
רמזים לתת-רגישות ( (Hyposensitivity טקטילית:

עשוי להשתוקק למגע, מרגיש צורך לגעת בהכל ובכולם
מכניס דברים לפיו בצורה מוגזמת
לעיתים תכופות מכאיב לילדים אחרים או לבעלי חיים בזמן משחק
נוגע במשטחים או חפצים מרגיעים (למשל שמיכות) באופן חזרתי
מחפש משטחים ומרקמים שמספקים משוב טקטילי חזק
נהנה מאוד ומחפש משחק מלכלך
משתוקק למסרים חושיים חזקים או לרטט
העדפה ותשוקה למזונות מאוד מתובלים, מתוקים, מלוחים או מרים.

אני הייתי הולכת למרפאה בעיסוק שמתמחה בנושא ובודקת האם ואיך כדאי להתערב. הטיפול תלוי מאוד באיך כל ה"סימפטומים" האלה מפריעים או מחבלים בחיי היומיום שלו. כי אם זה מאפיין שאפשר לחיות אתו ולספק אותו (למשל, תשוקה למזונות מתובלים), אין ממש סיבה להתערב.

יש הצעות והמלצות לעיסוי מסוג מסוים, ועוד רעיונות?
ממליצה על קרניוסקרל. מדובר בטיפול במגע מאד עדין שעוזר לאיזון כללי ועוד. מתאים מאד לילדים בגלל העדינות שבו.

תמרוש רוש, האם הדיאטה הסנסורית עזרה לך בסופו של דבר? אם כן, תוכלי לתת אולי קצת יותר פרטים על איך זה היה? אני שואלת מכיוון שאני רוצה לעזור לבן שלי.

אביבה, אני לא עשיתי דיאטה סנסורית. קיבלתי כמה טיפולים בעוצמת הרכות ולדעתי זה עזר.
דיטאה סנסורית (כמו כל דיאטה...) תריכה להיות מותאמת אינדיווידואלית לאדם

תודה תמרוש. את אולי מכירה אישית כאלה שהדיאטה הסנסורית עזרה להם? קראתי על זה הרבה באינטרנט ביממה האחרונה (מאז שראיתי את הדף שלך) וזה נשמע מאד מעניין, אך חסר לי לשמוע קצת על התנסויות אישיות מיד ראשונה כדי להבין עד כמה זה באמת עוזר. בתחילת הדף פה מאד התלהבת מזה, כך נראה. האם יש סיבה מיוחדת שבגללה לא עשית את זה בסוף בכל זאת? (אם את מוכנה לשתף, כמובן)

מה פירוש הציור שצירפת, אגב? אני לא מצליחה להבין מה מצויר שם...

נראה כמו איש שמחזיק ביד ראש של בנאדם ועומד ליד אסלה...

תפילה_לאם

מקלידה ביד אחת

מה פירוש הציור שצירפת, אגב?
אייקון ייחודי לאתר שפירושו "כותבת במחשב תוך כדי הנקה" (-:

תודה

אייקון ייחודי לאתר שפירושו "כותבת במחשב תוך כדי הנקה"
וביד שמאל, נוסף לכל הצרות

תודה תמרוש. את אולי מכירה אישית כאלה שהדיאטה הסנסורית עזרה להם?
תראי, מבחינתי אין כל כך דבר כזה "דיאטה סנסורית" כמשהו מוגדר.
יש להסתכל על הצרכים של הבנאדם, לראות איפה הוא ומה מי הוא, מה הוא צריך ומה יכול לסייע לו במטרות ספציפיות (להרגיש יותר טוב, להתרכז טוב יותר בלימודים / עבודה, לצמצם תחושת עייפות ועומס, להפחית התקפי זעם, לשפר את האינטראקציה עם אנשים, להקל על בעיות לבוש וגרדרובה.... you name it), ולראות , כחלק מזה, אם שינוי כלשהו בגירויים החושיים שהוא מקבל באופן יומיומי יכול לעזור להשיג את המטרה הזאת, ואז להציע את השינוי כחלק מסדר היום והנטיות האישיות שלו.

אז כן, אני מכירה ילד אחד שמאוד נתרם מההצעה שלי לתת לו כמה פעילויות תחושתיות ספציפיות בזמנים מסוימים של היום.
הצעה שבאה אחרי שישבתי עם ההורים ומיפינו את ההתנהגות הבעייתית שלו לאורך היום.

אני מכירה ילד אחר שניסיתי לעזור לו על ידי הצעות לפעילויות סנסוריות, המטרה היתה שיהיה לו יותר קל לחכות בחדר ההמתנה של קלינאית התקשורת שלו.
לא עזר ולא קדחת, כי בדיעבד התברר לי שהבעיה היתה שהוא חיכה שם 15-20 דקות כל פעם, כי אמא שלו היתה נוראה לחוצה שהם לא יאחרו. בעקבות שינוי במשפחה, אבא שלו התחיל לקחת אותו לשם במקום האמא, והאבא הנ"ל לא היה לחוץ בעניין הזמן, הגיע לשם כל שבוע 5 דקות לפני תחילת הסשן, ולא ראה שום בעיה ושום קושי.

מה שאני רוצה להגיד הוא זה: לעניות דעתי המקצועית, אי אפשר לקחת איזה "מרשם סנסורי" מהאינטרנט וליישם אותו על הילד שלך. את כותבת שיש לו "בעיה בוויסות חושי" אבל וויסות חושי זה תחום שלם, שמכיל בתוכו כל מיני סוגים של קשיים. תכלס, אין לי מושג מה הבעיה של הבן שלך ומה עשוי או לא עשוי להועיל לו. גם כאן וגם בדף השני שפתחת לא נתת שום פירוט או תיאור ספציפי של מה מציק לבן שלך ואיזה שיפור היית רוצה לראות אצלו. (לא שאת חייבת לעשות את זה כמובן, אבל זה מאוד מגביל את התשובות שאפשר לתת לך).

עכשיו, אני לא מומחית בתחום הזה של ויסות חושי.
בעצם, אני כביכול אמורה להיות מומחית - עבדתי עם די הרבה ילדים שהיו להם כל מיני בעיות עם מאפיינים חושיים, ועשיתי כמה קורסים לטיפול בגישה של התערבות מבוססת גירויים חושיים.
ובינינו, אני ממש לא מאושרת מהתחום הזה.
קודם כל, כי קולגה שלי שכן מתמחה בזה משבעת בכל היקר לה שיש היום אבחון-יתר של קשיים בוויסות חושי, והכוונה היא לא רק לאבחונים רשמיים, אלא גם שכל בעיה אצל ילד, אנשים ממהרים לנסות ולקשר ל"וויסות חושי".
דבר שני, כיוון שהאלמנט התחושתי הוא רק אלמנט אחד בתפקוד. ניסיתי לתאר את זה בדוגמה של הילד השני: אני ניסיתי לפתור בעיה שלו באמצעים של גירוי חושי, בשעה שהיה פתרון הרבה יותר יעיל והרבה יותר מתבקש: לשנות במקצת את לוח הזמנים.
כשאנשים באים אלי ואומרים "יש לי / לילד שלי בעיה בוויסות חושי, נוגע יותר מדי / נוגע פחות מדי / נורא רגיש לרעשים", זה כמעט תמיד בהכללה.
ומה שאני למדתי, גם מניסיון טוב וגם מהניסיון הכושל, זה שאני צריכה לשבת ולתשאל אותם ברחל בתך הקטנה: מה בדיוק הבעיה, מתי, באילו מצבים, עם מי, על מה, איפה זה קורה, כמה זמן, מה בא לפני ואחרי ומכל צדדי ההתנהגות הזאת.
כדי להבין אם זה באמת-באמת "ויסות חושי" או משהו אחר בכלל.
וכל זה כדי שאוכל לדעת האם הפתרון הוא לתת לו יותר גרוי כזה, או פחות גרוי אחר, או לשנות את התזמון של מה שהוא עושה, או את האופן שבו את מעורבת בתמונה, או את הנוכחות של מישהו אחר, או את ההנחיות שנותנים לו, או את בחירת המילים, או את הנעליים שהוא נועל, או את מה שהוא אכל בשעתיים שלפני כן.
ואני לא בטוחה שאני טובה כל כך בתשאול הזה...

בתחילת הדף פה מאד התלהבת מזה, כך נראה. האם יש סיבה מיוחדת שבגללה לא עשית את זה בסוף בכל זאת? (אם את מוכנה לשתף, כמובן)
בתחילת הדף התלהבתי ממה שקרוי באנגלית therapressure, שזה הברשות במברשת מיוחדת. זוהי שיטה ספציפית שמתאימה לטיפול בבעיה ספציפית של ויסות חושי (תגובתיות-יתר). אני כמעט ועשיתי אותה בעצמי, אלא שבדיוק אז נכנסתי להריון והרגשתי שזו שיטה חודרנית מדי ולא מתאימה למצב רגיש כמו הריון. לא שיש קונטראינדיקציה ידועה בעניין, באופן אישי זה לא הרגיש לי נכון. ואחר כך עוצמת הרכות כן עזרה לי במידה כזאת שלא הייתי צריכה שום דבר נוסף.

מה פירוש הציור שצירפת, אגב? נראה כמו איש שמחזיק ביד ראש של בנאדם ועומד ליד אסלה.
נכון! זה בדיוק מה שאני חשבתי כשראיתי את האייקון לראשונה.
באמת לא היה מזיק לעצב אותו מחדש, הוא כל כך כל כך שימושי - וכל כך קשה להבנה...

איזה כיף לקבל תשובה כל כך מושקעת. תודה רבה!!!

שאלת למה לא פירטתי יותר מדי.

האמת היא כזו:

כיומיים לפני שפרסמתי פה, שפכתי את ליבי הרבה יותר, באיזה אתר אחר, ופירטתי את הסימפטומים.
ואז אמא אחת שם קפצה ואמרה "אולי יש לו הפרעה בוויסות חושי".
אז מיד רצתי לאתרים שונים וחיפשתי להבין מה זה, וזה אכן מאד הסתדר פתאום.
הרגשתי שגיליתי איזה אמת.

אבחון יתר זה לא אני. הילד בן 12...

אבל פתאום בגיל 12 זה נורא התאים לי.

ואז מיד באתי לפה כדי לשאול אם יש שיטות באופניות לטפל.

ממה שהצלחתי למצוא באינטרנט, זה תחום שהטיפול בו די "מקובע".

בעוד שבאוטיזם למשל (סתם כדוגמא), יש ים של שיטות וגישות, מתזונה ועד תוספים ועד תרגולים וכו' וכו',
כאן עושה רושם שמה שכולם מכירים זה רק ההברשות והתרגילים (תרגילים = דיאטה סנסורית).
וברוב המקרים גם לא הצלחתי למצוא יותר מדי הצלחות מסחררות (שזה בתכלס מה שאני מחפשת) אלא רק "יש בהחלט שיפור אך המסע שלנו עוד ארוך".

הסיבה שאני מחפשת הצלחות מסחררות היא שהמצב שלנו מלכתחילה לא כזה רע.
(וגם כי הצלחות מסחררות זה טוב)

פירוט של סימפטומים? הרשימה השגרתית והמשעממת: החזקה "נוזלית" של הגוף, קואורדינציה בינונית, סבל מוגזם מריחות מסוימים, פדנטיות יתר בנקיון, דיבור בקול רם מדיי...

ת therapressure, שזה הברשות במברשת מיוחדת. זוהי שיטה ספציפית שמתאימה לטיפול בבעיה ספציפית של ויסות חושי (תגובתיות-יתר)
את מוכנה להרחיב על זה?
מה זה תגובתיות יתר? את יכולה לתת כמה דוגמאות?
ולמה המברשת עוזרת? כי היא עושה שינוי במערכת העצבים?
(בדיוק שוקלת איבחונים, קוראת חומר ומרגישה שרוצה לדעת עוד)

ואז מיד באתי לפה כדי לשאול אם יש שיטות באופניות לטפל.
עוצמת הרכות, משה אלבאום טוען שיש לו הצלחות, ומה שענו לך האנשים האחרים.

החזקה "נוזלית" של הגוף, קואורדינציה בינונית.
אני אישית ממליצה על קראטה אצל מורה טוב, אם הילד מתחבר ומעוניין בדבר כזה.
קראטה עושה יופי של עבודה על כל מחלקת הפרופריוספציה (תחושת הגוף ומיקום האברים), התכנון המוטורי, וכתוצאה - שינוי חיובי בקואורדינציה, יציבה ו"אלגנטיות" תנועתית.

בשמת,
או.קיי. תגובתיות-יתר זה נושא הדף הזה (ראי כל ההודעות הראשונות שלי

). זה מה שנקרא בלשון העם "רגישות יתר". אנחנו מעדיפים להשתמש במונח תגובתיות, כי אלמנט יסודי בבעיה הוא לא שאת מרגישה דברים יותר מאנשים אחרים, אלא שהגוף מגיב לגירויים בלתי מזיקים לכאורה בתגובת הך-וברח
(fight or flight), כלומר הקפצה אדרנלינית כללית. והתגובה הזאת היא בדרך כלל המקור לסבל ולקשיים התפקודיים.
דוגמאות?
ילד שמרביץ או בורח כשפולשים לו למרחב האישי
אשה שמתפרצת פתאום וצורחת על בעלה כי המחשב זמזם ברקע ופתאום זה הגיע לנקודת רווייה

המברשת זה http://a248.e.akamai.net/origin-cdn.volusion.com/ozdsh.amksr/v/vspfiles/photos/017267-2.jpg,]משהו[/img] לבן בגודל כף יד (צירפתי תמונה) עשוי סיבי פלסטיק מיוחדים, צפופים וגמישים למדי,שכשאת מעבירה אותו על הגוף בצורה הנכונה, לא מרגישים בכלל סיבים בודדים, אלא רק תחושת לחץ עמוק אחידה (ולכן זה די מטעה לקרוא לזה "הברשות", זה בדיוק ההיפך מהתחושה שנותנת לך המברשת המצויה).
הבסיס התיאורטי הוא שהתגובה האדרנלינית נובעת מחוסר איזון של מערכת העצבים. במערכת הטקטילית (=מגע) זה מתבטא בפעילות יתר של המסלולים הקולטים ומעבירים תחושות של מגע קל, טמפרטורה וכאב, ותת פעילות של המסלולים המעבירים תחושות של ויברציה ומגע עמוק.
ברמה התפקודית-אבולוציונית, למערכת המעבדת תחושות של מגע קל, טמפ' וכאב יש תפקיד הגנתי - לאתר גירויים מזיקים ומסוכנים ולהגיב באופן שיגן על הגוף. כלומר לקפוא, לתקוף או לברוח. ויברציה ומגע עמוק אלה גירויים ניואנסיים, שנותנים לך אינפורמציה על כל הניואנסים והמאפיינים הקטנים של מה שאת חשה, והתפקיד של המערכת המטפלת בהם הוא יותר אינפורמטיבי, הם מסייעים לך ליצור את התגובות היותר מעודנות, מדויקות וספציפיות למצב נתון (למשל: איך לעבד חתיכת עץ לראש חנית, כמה כוח להפעיל כדי לקלף בננה בלי למעוך אותה).
לגירויים "אינפורמטיביים" יש אפקט מדכא על גירויים "הגנתיים". הביטוי הכי קלאסי של זה כזה כשאת מקבלת מכה יבשה, נניח נתקלת עם הזרת של הרגל ברגל השולחן, ובתגובה את לוחצת את כל אצבעות הרגל לחיצות מהירות, חזקות ועמוקות. הלחיצות האלה שולחות למעלה המון אינפוט של מגע עמוק, שמדכא (במידה מסוימת) את תחושת הכאב.

ההברשות נותנות המון אינפוט של מגע עמוק, ו- אם עושים את זה נכון - אפס או קרוב לאפס של מגע קל. פרוטוקול ההברשה הוא מאוד אינטנסיבי: הברשת הגפיים העליונות והתחתונות (עם בגדים), כתפיים וגב, בתוספת "דחיסת מפרקים" (מתן לחץ ריתמי, עדין-אך-חזק על מפרקי האברים הנ"ל), סך הכל כחמש דקות כל פעם, בערך כל שעתיים-שלוש, מדי יום למשך כשבועיים-שלושה. המאסה הזאת של מגע עמוק אמורה לשנות את תפקוד המערכות האלה לטווח הארוך, לעורר את המערכת האינפורמטיבית להיות אקטיבית יותר, וכך לאזן ו"לרסן" את המערכת ההגנתית.

האם זה עובד? פאט וילברגר, המפתחת של הפרוטוקול הזה, ביססה אותו על הרבה מחקרים בתחום של נוירופיזיולוגיה, ועשתה לא מעט מחקר על החומרים שמרכיבים את המברשות שלה. היא אומרת שיש תוצאות יפות (ולפעמים גם מאוד מרשימות בדרמטיות שלהם) בהינתן כמה דברים:
א. הבעיה היא באמת תגובתיות-יתר, ולא משהו אחר (חרדה, למשל, שיש לה סימפטומים די דומים)
ב. ההברשות מתבצעות כמו שצריך. כאן עולה נתון מעניין: היא טוענת שהרבה מטפלים, בייחוד אלה שלמדו את ההברשות "יד שניה" ממטפלים אחרים שעשו את הקורס שלה, לא מברישים בטכניקה הנכונה. ואז אין ערובה לתוצאות...
אז האם זה "מבוסס מחקרים"? התשובה כרגע היא כן, אבל: השיטה מבוססת באופן מוצק על הידע הקיים בתחום של פיזיולוגיה של מערכת העצבים. מחקרים קליניים נותנים תוצאות די חיוביות, בהסתייגויות הקשורות לקשיים ביישום, אבל המתודולוגיה שלהם בעייתית (מחסור בקבוצות ביקורת, אין חיסיון כפול וכן הלאה) או שהמדגם קטן להצעיר. בכל אופן, התוצאות מספיק חיוביות בכדי "להמשיך להעמיק חקור בנושא, ולשקול הטיפול בחיוב".
הנה סקירה נחמדה בנושא (לבושתי לא קראתי אותה,אבל רפרפתי

. המסקנה ידועה לי כבר מזמן)
http://wilbarger.tripod.com/id5.html

תודה! מאוד מעניין והתמלאתי חשק לרכוש לעצמי מברשת (וללמוד איך להשתמש בה...).

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תודה רבה תמרוש. מאד מעניין.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

זו הייתי אני

לרכוש לעצמי מברשת (וללמוד איך להשתמש בה).
מרפאה בעיסוק שעשתה את ההשתלמות הזאת, זו הכתובת.
@}

תמרוש רוש - גם אני רוצה
_לרכוש לעצמי מברשת (וללמוד איך להשתמש בה)
מרפאה בעיסוק שעשתה את ההשתלמות הזאת, זו הכתובת._
יש לך המלצה אצל מי במרכז? (אני בקופ"ח מכבי)

גמאני מתעניינת אני בטבעון
לא הבנתי מה הכתובת, אך אשמח ללמוד ולפגוש אם יש מישהי קרובה...
}.

אין לי המלצה למישהי במרכז.
שרון שני גונן עובדת בצפון.
ושוב, קודם לאבחן שזה זה, ושההברשות זה באמת הדבר הכי מתאים לבנאדם, ורק אז...

אין לי המלצה למישהי במרכז.
זה לא שאין מישהי כזאת, זה רק שאני לא מכירה אישית.
ככה זה כשאת כבר לא גרה בארץ קרוב לעשור... (איך שהזמן טס)
סיגל בירן עובדת בירושלים, והיא מקסימה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

נורא שמחתי למצוא את השרשור הזה והזכרה לעייפות.
אני זכיתי לקצת מהכל, קצת לקויות למידה, קצת ADD, קצת בעיות זיכרון, וקצת רגישות חושית בכל החושים.
הקיצר טיפה מהכל, ואני מתמודדת אפילו ממש ממש טוב, ומצליחה ומשתפרת וחיה חיים טובים ומאושרים טפו טפו טפו.

אבל מה, העייפות העייפות האין סופית הזו לא משנה כמה אני ישנה או מה אני עושה, היא גומרת אותי.
ובגלל ה ADD אם אני מזכירה אותה הפסיכולוג/פסיכיאטר/רופא המשפחה ישר קופץ לפרוגנוזה של דיכאון (זו תחלואה נילוות מאוד מוכרת המופיעה הרבה אצל הסובלים מ add)
ולא משנה כמה אני מכחישה או מסבירה, שם הם נתקעים ולא מוכנים לפתוח את הראש.
כל מה שהם מעוניינים לעשות זה לרשום לי כדור נגד דיכאון, לכי תסבירי להם שאת מאושרת ושהחיים שלך טובים.
בפעם האחרונה שהעלתי את זה אצל רופאת המשפחה שלי, היא רשמה לי ויטמינים

ואמרה לי שאין מה לעשות יש אנשים עם רמות אנרגיות שונות

ולא היה לי מושג מה המקור שלה והשנים עוברות ואני מתמודד ואני עייפה וזה צל מעצבן שמפריע לי בחיים.
ואז לפני כמה חודשים ניגשתי לטיפול שיאצו וביקשתי עזרה עם העייפות שלי, וקרה מה שקרה (המגע היה לא כל כך נעים אבל סבלתי אותו עבור התועלת שקיוויתי לקבל)
ולאחר הטיפול קרה דבר נורא, כל החושים שלי "שהתעמעמו" קצת עם השנים, הרגישות השמיעתית, הרגישות לאור, למגע, לריחות. כולם חזרו להגדרת המקור כנראה ונהפכתי שוב לרגישה בטירוף! היו לי שלושה ימים נורא קשים ואז תודה לכל אלי הגורל "חזרתי לעצמי".
מיותר לציין שלא חזרתי לטיפול נוסף והחוויה הפחידה אותי.

מה שכן התחלתי לחשוב מה אם העייפות שלי קשורה לרגישות החושית שלי?
אני רואה שיש אנשים שציינו זאת כאן לאורך השרשור,
ואני אשמח מאוד לשמוע אם מישהו מכיר, שמע, ניסה, יודע על. איזושהי שיטת טיפול בתופעה???
אני מאוד מאוד אודה על כל כיוון.
אני רוצה לחיות את חיי עם יותר אנרגיות
תודה רבה על שקראתן את הפוסט שלי
בברכת לילה טוב