טוב, הבטחתי התייחסות רצינית
כל מי שחונך חינוך פולני (לאו דווקא על ידי פולניה) צבר לזכותו הרבה שעות של אשמה
גם אני.
במהלך תהליך הלמידה שלי את עצמי גיליתי כמה אנרגיה זה גוזל ממני וכמה הם (רגשות האשמה) עוצרים אותי בחיים
החלטתי לפטר אותם
אז זה לא שאין דברים שאני לא מרוצה מהם, ולא שאין דברים שאני רוצה לשנות אבל...
אני בלמידה, במקום באשמה
למשל:
אני מניפה לפעמים את ידי כשקצו כל הקיצים ומנחיתה אותה על יהונתן
אין לי כעס ואין אשמה ולעולם אני לא מבקשת סליחה
אני בוחנת את הסיטואציה, מחפשת את הנקודה שבה יכולתי למנוע את אותה נקודת שבירה ומנסה ליישם את מה שלמדתי במצבים דומים אחרים.
אגב, אני גם לא מוכנה לקבל __
סליחה על מכות. על מכות לא אומרים סליחה, לומדים ומשתנים
אז המקום שאני הכי נהנית מהמדיניות הרגשית החדשה הוא: עם אימא שלי, כמובן
וכשהיא בצורה מאוד בוטה, מפעילה את קסמיה על רגשות האשמה, אני אומרת לה: חבל על הזמן שלך, אין סיכוי שתעוררי בי רגשות אשמה כי פיטרתי אותם. אני לא אשמה יותר בכלום.
אחת התוצאות: שיקול דעת עוד יותר מעמיק, לפני קבלת החלטה. אין מקום לחרטה כי כל השיקולים נלקחו בחשבון.
ואם אני מגלה שההחלטה כבר לא נכונה, אני משנה אותה בלי ייסורי מצפון, על פי המידע וההבנה החדשה.
ועוד משהו? אני אומרת הרבה דברים לאנשים, לא כולם נעימים לאוזן.
אני מדברת מעומק הלב והבטן, מתוך מקום של אהבה ואיכפתיות. אם הבנאדם בחר להיפגע, אני לא לוקחת אחריות על כך. אני יכולה לבדוק אולי טעיתי בהערכתי ולבחון מה גרם לטעות אבל... זה במסגרת הלמידה מטעויות
בקיצור, מקצה שיפורים לטעויות לא משאיר מקום להתבוססות ברגשות אשמה וחרטה
תנסו ותראו גם אתם