בשעה טובה אני יושבת לכתוב
איך הפכנו לזוג . אנחנו נשארים אנונימים, מי שמכיר מכיר
אני ישראלית, מתרגלת מדיטציה, כבר הרבה שנים זה חיה בכל מיני מקומות בעולם, זה חיי. בספטמבר 2008 היה כנס בינלאומי למתרגלי מדיטציה ובודהיזם. הכנס נערך פעם ב-3 שנים ונקרא "העולם כולו הוא פרח יחיד", כל פעם הוא נערך במקום אחר בעולם, ובאותה שנה הוא היה במרכז מדיטציה בוורשה פולין. זה היה כמה חודשים אחרי שחזרתי לישראל מארה"ב, וניסיתי בשעה טובה להשתקע. שכרתי בית קטן ןבכפר, עבדתי, ורציתי למצוא בן זוג ולהקים משפחה. בינתים חברים שונים וגם מורים שאני מכירה מהעולם כתבו לי, מקווים לפגוש אותך בוורשה, ואני בכלל לא חשבתי ליסוע ממניעים כלכליים, וגם מספיק הסתובבתי בעולם, אני מנסה להשתקע! בהחלטה די אימפולסיבית של רגע הזמנתי כרטיס במבצע לוורשה. זה היה בסופשבוע כך שאני כמעט לא אפסיד עבודה, השהות הייתה מאד זולה כי ישנים במרכז מדיטציה ומשלמים מעט, אז רק כרטיס טיסה. אני מפרטת את כל זה, כי אחרי כמה ימים פתאום אמרתי לעצמי, מה? מה פתאום וורשה עכשיו, אין לך כסף לזה מה עובר לך בראש? אבל ההחלטה נעשתה וכרטיס מבצע אי אפשר לבטל!!!! איזה מזל!
באותו זמן יצאתי עם מישהו, ישראלי, מקסים, הכרנו הרבה שנים, גם הוא מתרגל מדיטציה באותו מרכז בתל אביב, וממש כחודש לפני הטיסה התחלנו לצאת כזוג, והיה כיף איתו. באמת נעים והרגשה מבטיחה.
נסענו לפולין, אני ועוד 3 ח'ברה שמתרגלים באותה קבוצה בישראל. בוורשה הגענו למרכז מדיטציה. היה לי נפלא לפגוש אנשים שתרגלתי איתם בעולם, היה לי כיף לפגוש אנשים חדשים שמתרגלים באותו בי"ס ולעולם עוד לא נפגשנו. חשבתי לעצמי שהאירופאים האלו מגניבים לאללה. יש להם סטייל. באחד המפגשים הלא פורמלים, בשביל ליד המרכז מדיטציה נתקלתי בחבורת אירופאים חביבים. התקרבתי והצגתי את עצמי, והם את עצמם. הוא היה אחד מהם. בחור גבוה ויפה, עם מעיל חום והמראה הכללי נעים. לא חיפשתי בן זוג! לפחות לא במודע. יותר מזה, חבריי מישראל כבר החליטו שהם משדכים לי חבר שמתרגל טאי צ'י והוא יתאים לי בול, ואני אומרת להם, תודה, אבל אני בקשר עם ההוא שאתם מכירים ובינתים זה הולך יפה אז לא תודה. בכל מקרה, הפגישה הראשונה עם הגבר של חיי הייתה אגבית, שלום שלום, יש לו לחיצת יד ברורה, נוכחות חזקה, אבל הוא שקט. נסענו באוטובוסים למקום הכנס. שם נפגשנו אקראי, ממש לא משהו מיוחד, התייחסתי למפגש איתו כמפגש עם כל שאר האנשים הנעימים שהיו שם. זה תמיד כיף להיות בחברת אנשים שמתרגלים מדיטציה, בשבילי בכל אופן.
עבר לילה ויום. אני פורחת ונהנית, באמת. בישראל הייתי די מדוכאת, היה לי קשה להתמקם שוב בישראל, הצ'נטינג (שירת סוטרות) המשותף של יותר ממאה איש מעיף אותי לשמים, אני מאושרת, ככה סתם, בלי שום סיבה, חבר או לא חבר בכלל לא חושבת על הדברים האלה עכשיו. אחרי השירה, אני מציצה מהחלון, בחוץ קר לעונה, אפילו בשביל פולין. והנה הוא, האיש, עומד בשביל, מעשן.
הוא מניד בראשו כמסמן: בואי, או בואי החוצה, או בואי לטיול.
ואני,
בלי לחשוב וזה חשוב להדגיש כי בכלל לא חשבתי ולא ראיתי בכל ההתרחשות הזאת משהו מיוחד, כי היה לי חבר בישראל, ובפולין פשוט נחתי ורווחתי לי בנחת. אז בלי לחשוב, עליתי לקומה שניה, לקחתי מעיל, ירדתי לכניסה שהוא עמד מולה, עשיתי לו "רגע" עם היד וחיפשתי את המגפיים שלי בין שלל הנעלים שהיו שם. יצאנו לטיול. המרכז ממוקם בקצה וורשה, בתוך היער. יצאנו לטיול ביער. הוא מעשן בנחת, אני עם מעיל גשם, מן השמים מגיע טפטוף זרזיפי כזה עדין. האדמה רטובה ובדרך יש הרבה שלוליות. אנחנו הולכים. מקשקשים. הוא במקור מצ'כיה. יש לנו מכר משותף אנחנו מדברים עליו ועל בת זוגתו. אני מכירה היטב את שניהם, הוא מכיר היטב את המכר ומעט את החברה שלו. הם חיים ביחד ושניהם מתרגלים, אבל הם אומרים שהם לא רוצים ילדים.זה נושא משותף אז זה נהיה נושא חם, באופן הכי מפתיע בעולם הוא (!) אומר, אני לא מבין איך גבר ואישה שאוהבים וחיים ביחד חיים משותפים לא רוצים ילדים, מבחינתי זה הדבר הכי טבעי, ובלי זה אני לא רואה ממש סיבה לחיבור בין גבר לאישה. אני ה מ ו מ ה פשוט מהנושא הזה שעלה ומהדיעה שלו בנושא. לא שמעתי את זה אף פעם מגבר ונאמר בכנות ובפשטות. אהבתי. אבל בכלל לא חשבתי עליו כבן זוגי עדיין. אני עדיין מטיילת בשביל מאד מבוצבץ עם איש אחד מצ'כיה. אחר כך דיברנו על ישראל. יש לו חוויות לא טובות מישראלים מטיילים שהוא פגש. אני צוחקת ומסכימה איתו בהרבה מהתלונות שלו D-: וזה באמת מצחיק אותי. הוא מעשן, ומפתיע שזה בכלל לא מזיז לי. הוא מרגיש לי אדם מלא. הסיגריה אפילו הולמת אותו, קשה להסביר למה, מין פילוסוף כזה, וזה יפה לו. אני לא מעשנת ולא אוהבת סיגריות.
באיזהשהוא שלב השביל נהיה בוצי מדי ואני עם המגפים התל אביבים, אומרת, אוקי, אחורה פנה, והוא צוחק, ואומר שהוא שוכח שלרוב האנשים זה לא טבעי ללכת בבוץ. מסתבר שהוא עזב את צ'כיה לפני כשנתיים ועבר לגור במרכז מדיטציה חדש שרק נבנה בהונגריה, והכל שם בתולי ומבוצבץ... שמעתי על המרכז אוני נורא שמחה בשבילו! איזה יופי, ומחליטה שבהחלט בחורף הקרוב אמצא שבוע או שבועיים לבוא לשם ולשבת ריטריט. כן, המקום מתחיל למשוך אותי, עד עכשיו חיכיתי שהוא ייבנה, זה היה בתולי מדי ואני חושבת, אולי עכשיו הגיע הזמן לבקר שם.
אנחנו חוזרים למרכז מדיטציה. ארוחת צהרים מוגשת. על השביל אנחנו עומדים. הוא גבוה, מאד. גם אני למעשה גבוהה למדי. המורה מהמרכז בהונגריה עובר על ידינו ומחייך אלינו. סוף השיחה, הוא אומר: טוב, שתי שאלות בלתי נמנעות, בת כמה את ומה את עושה?
אני-34 הוא- 30
שנינו מופתעים. הוא נראה לי מבוגר יותר לא בפנים אלא בבגרות של השיחה והנעימות והג'נטלמניות האירופאית שלו. אני נראית לו הרבה יותר צעירה (מאז שאני מתרגלת מדיטציה חושבים שאני הרבה יותר צעירה, משעשע)
אני- הילרית, מטפלת באנרגיה, אבל עובדת כמטפלת בתינוק.
הוא- איש מחשבים
אני בליבי חושבת איזה מגניב, תמיד נמשכתי לאנשי מחשבים שהם גם רוחנים... הלב מתחיל להיפתח כלפיו, נעים...
הוא מה זה מתלהב - באמת? את מרפאה אנשים בהילינג? יווו, איזה מגניב! ממש מתלהב, ואומר לי, יוו, איזה יופי, יש לך את הדבר שלך שאת באמת אוהבת לעשות, קדימה, תעבדי בזה, תלמדי את זה, תרפאי אנשים. אני מופתעת, רוב האנשים מבטלים את זה והוא בשיא הכנות נלהב. שוב... הלב נפתח ונהיה חם וקרוב. יאללה, בוא נלך לאכול.
בעצם זה הסיפור והשיחת סיום על השביל מתארת מאד יפה את הזוגיות שלנו היום. הוא מאד תומך בדרכי המקצועית, אני דואגת שיאכל
חזרתי לישראל. עדין, אמנם הייתה פגישה נעימה, אבל חוץ ממנו פגשתי כל מיני אנשים ולא ייחסתי לזה חשיבות. חשבתי שכשאגיע למקום בהונגריה אפגוש אותו וזה יהיה נחמד ומוכר. מפוצצת באנרגיה חזרתי לבן זוג בישראל. כל כך נלהבת אמרתי לו שאולי נעבור לגור ביחד בצפון!!!!!!!!
באותו יום פיטרו אותו מהעבודה. הוא היה מאד עצבני על זה והתנהג כמו מטורף, בעיני, הייתי בשוק מהתגובה האובר רגשית שלו, והיה ביננו פיצוץ. חשבתי לעצמי, אם הוא מגיב ככה לעבודה שבא עבד זמן קצר, איך הוא יתנהג עם כל מיני מכשולים שהחיים מביאים??? זה הטריד אותי מאד. אני לא ילדה ואני רוצה משפחה, ובליבי ביקשתי מילדיי העתידיים למצוא להם את אבא שלהם. היה ביננו ריב חזק ואני נטשתי, לגמרי. חברות שלי היום בשוק ממני, ואף מאוכזבות ממני, ואמרו לי, זוגיות זה לעמוד אחד לצד השני גם כשמחורבן, ואני אמרתי, בנות, סורי, לא, אין מצב. עדיף להיות לבד.
הייתי נחושה, והוא גם לא הבין מה קרה, ונולד כל כך הרבה סבל ועצב ביננו, זה היה מאד מבאס. אמרתי לחברותי בערב בנות נדיר באותו שבוע, אין לי כוח יותר לבחורים, באמת. אני מתמקדת בתרגול שלי ובלקדם את עצמי מקצועית, חליק, אין לי כוח יותר לדרמות האלה.
האיש הצ'כי היקר כתב לי מייל. לא עניתי מיד כי לא ייחסתי הרבה חשיבות והייתי עסוקה עם הדרמה עם הפרידה הזאת, חשבתי לענות עוד כמה ימים כשאתפנה רגשית. ואז הוא כתב לי עוד מייל: האם קיבלת את המייל שלי? ואז כבר עברו כמה ימים, והתחלנו להתכתב, ברגע קריטי עברנו לסקייפ, ובעוד רגע קריטי חיברנו את הוידאו, וזה היה הדייטים הראשונים שלנו, וזה הפך ליומיומי, וכל רגע פנוי, שלי, שלו. וזה היה זה. ידעתי לא דרך השכל, פשוט מין ברור כזה.
בלי לחץ אבל כאילו הכל קורה לכיוון הזה, כמו התברגות כזאת לתוך המקום שלך. אני מחפשת את
ה בן זוג שלי כבר כמה שנים, אני מחפשת את המשלים האנרגטי שלי, אני קוראת לו ומטפלת בי עם הבן זוג הפוטנציאלי שלי בביו אורגונומי, אפשר לומר אובססיבית כי אני רוצה אהבה וילדים ומשפחה, אבל לא יוצאת הרבה עם אנשים, שום בליינד דייט, מחכה. ואז הוא בא.
האיש שלי המקסים, זאת אהבה מדהימה. והיא גדלה כל יום. זה ממש אבל ממש ממש ממש לא מה שרואים בסרטים ובאגדות. זה אחר, זה אמיתי, לא היה לי קשר כזה אף פעם, הוא איש מאד אמיתי, מאד ישיר, לוגי, אני צוחקת עליו בסקייפ שצריך לדבר איתו ב"מחשבית" על מנת להסביר רגשות
זה נהיה קשה לשאת, הקשר בשלט רחוק, והוא מחליט לבוא לבקר בישראל. אני חושבת שזה נורא רומנטי. הוא מציע שאולי בעצם אני כבר אבוא לגור (!) בהונגריה כי בסופו של דבר זה מה שיהיה, ואני, שאף פעם לא ביקשתי לי רומנטיקה אומרת לו שזה יהיה הרבה יותר רומנטי שהוא יבוא לפה קודם, והוא מסכים, אני מאוהבת
השאר הוא הסטוריה, הוא בא מהר, בסוכות, ברור לי שזה זה, אבל יחד עם זאת אני מתפלצת. קופצים ביננו ריבים קטנים, שנינו אנשים חזקים, לא קל! אני רוצה לברוח, ממש, אמיתי. הרבה שנים כבר לבד, מתרגלת, מלאה בפני עצמי, מפחדת מהעימותים. בקלפים יוצא לי - trust - שוב ושוב! אז אני מחליטה לסמוך לגמרי על כל מה שקורה פה ונותנת לו לקחת אותי, מופתעת מהויתור.
הוא חוזר להונגריה, ועוזר לי מרחוק להתארגן, למכור את כל חפציי, לארוז מעט ולשלוח להונגריה, למצוא שוכר לדירה שלי, למצוא קונה לטוסטוס, להיפרד מהמשפחה ההמומה שלי.
ההורים שלי אומרים, איתך שום דבר כבר לא מפתיע אותנו... נו, אני חושבת, חינוך טוב של שנים! רק עכשיו הפרידה הזאת מהמשפחה יכול להתרחש. ההורים מאד מאד שמחים עבורי, האחים יותר שיפוטיים, חלק מהחברות דואגות, את לא מכירה אותו כמעט בשם אלוהים! אני לא מודאגת. רק קצת עצובה, אני אוהבת את החברות שלי, אבל שמחה להיפרד לעת עתה מישראל.
התחתנו באפריל 2009, היה צנוע וכיף, אחר כך שוב עם המשפחה הקרובה שלו ושלי ביוני, בטקס בודהיטסי, והנה אנחנו בבית עכשיו, הוא עובד על המחשב, אני משתפת אתכם בסיפור שלנו.
יש אהבה בעולם
והיא עוזרת לנו, כי אותם קצרים של כמעט ריבים שהיו לנו כשהוא בא לבקר אותי בישראל, חזרו וחוזרים ויחזרו במימדים גדולים יותר, אבל אנחנו ביחד, וזה כזה ביחד שמוכן לעבור קשיים ושנינו מציאותיים, ומעריכים את השיקוף שאנו מהווים האחד לשניה ולהיפך. וזה, זה הדבר שישאיר אותי איתו לעולמים.
![:-]](./images/smilies/blush.gif ":]"){kind=small}
). (כנראה שגם הוא 
, כמה צחקתי...
אפילו שאני לא ממש חלק מ"הקהילה" אני אספר. פעם ראשונה נפגשנו בטיול באוסטרליה. יצאתי להליכה ברחובות ביירון ביי. פתאום עוצר אותי ישראלי שחרחר ושואל באנגלית קלוקלת אם אני רוצה תפוז ומקלף לי אחד במהירות. אני עונה לו בעברית כן, מתיישבת ומעבירה עם הבחור יום מדהים שנגמר כל כך מהר. הבאתי לו מספר בבית ועליתי על האוטובוס לסידני עוד באותו ערב (הטיסה הביתה הייתה קרובה..קרובה מידי). כמה חודשים אחרי של ניתוק מוחלט הוא התקשר אליי הביתה. הייתה שיחה קצת קרה אבל אמרנו שניפגש. אני הייתי הרבה יותר עסוקה אז קבענו שאני אתקשר. שכחתי שאין לי באמת את המספר שלו (איזו טיפשה אני?!!). שלא במפתיע הוא לא חזר אליי.
