שכחתי מה שלמדתי

[צפריר_שפרון*]

ומעבר לכל מה שנכתב באופן כללי, מפאת עיסוקך, הרי שחלק נכבד מהמחלות ומהבעיות הכרוניות הן הצורך של האדם להתאזן דרך מיגרנות, או קושי להרות, או כאבי ברכיים, או כל מרעין בישין אחרים.
שנדרש העול הזה להשתחרר באיזו דרך והיות ובמסגרת הגירויים שאנחנו מקבלים ביד נדיבה מילדותנו ועד בגרותנו תפישת הסבל מוצדקת ומואדרת - ועולה הפרדוקס - נמצא הסבל מעניק פיצוי על האלימות, האינוס והכפיה הנוראים שנכפו עלינו בינקותנו ובילדותנו.

כך, על פני לחוות את ילדותנו ולהיות ילדים - מנהל פנימית הדסים הגדיר את הפנימיה כמקום שבו פשוט מניחים לילדים להיות ילדים - מה שמעלה בי הרהורים שאילו חזרתי לנעורי הייתי הולך שמה - הרי אנחנו שועבדנו למען העתיד, איבדנו את העבר וחטפנו על הראש על כל צעד ושעל.

חטפנו על הראש את התעמולה הזו המתמשכת שרע זה טוב, שסבל זה נכון, שמחלה זה עניין של הגוף, שמפילוסופיה או רוחניות לא חיים, ועוד תכנים שתועלו היטב לכל פנה ורגע בחיינו.

ככה ארגנו לנו גירויים - מתוך כוונה ברורה ועקבית לכפות עלינו דרכי חשיבה, תכני חשיבה ו זמני חשיבה - מאורגן העולם החיצוני כך שרגיעה, אושר, שמחה, עוצמה פנימית, עצמאות, שלווה, שוויון, מנוחה, נינוחות נמצאים פסולים או אסורים. לא מבחינת החוק - שהרי עוד לא נאסר מישהו בגלל שהיה רגוע מדי - אלא מבחינת התפישה הכללית.

תפישות הכפיה אם כך יוזמות מחלות, חוסרי תפקוד והתעמרות מתוך כוונה ומתוך מגמה ברורה. שכאשר מודגש חוסר האיזון ניתן להציע שם פתרונות. וכאשר הפתרונות מדגישים שוב ושוב את חוסר האיזון או את החוסר כמרכז ההתבוננות וההוויה, הרי שמתרחש כאן לופ המזין את עצמו וניזון מהתגובה הטבעית לאותה כפיה מתמשכת. התגובה הטבעית אם כך היא כל אותם מחלות או חוסרי תפקוד שמוגדרים ראשית על ידי המערכת הרפואית כאשר אנחנו מדברים על בריאות. מכאן ששלשולים, הקאות, כאבי גפיים, ועוד שורה שלמה של תופעות אצל ילדים הם תוצאה של חוסר בתחושה של חירות, כתוצאה מכפיה מתמשכת.

השאלה העקרית היא בידי מי האחריות. כפי שהאחריות לנשימה מונחת בידי הרך הנולד עם לידתו - שוב, נניח כרגע את המקרים שכן נדרשים להתערבות פגים וכן הלאה ונתמקד ברוב - ואף אחד לא יכול לנשום בשבילו - כך האחריות על לימודיו מונחת בידיו.

כאשר אנחנו כופים עליו לימודים הרי אנחנו נופלים למלכודת מטופשת למדי. שהרי אנחנו נמצאים כופים על מישהו לעשות משהו שהוא במילא עושה.
וכאשר אנחנו כופים עליו לעשות את מה שהוא עושה בדרכנו או בדרך מסוימת, בזמן מסוים ובכוון מסוים אנחנו יכולים להיות בטוחים שהוא גם לא יהיה עצמאי מדי.
ואז אנחנו גוזלים ממנו את אחריותו. והיותו רך בשנים ומאולף היטב מינקות הוא מאמין לנו שהאחריות על לימודיו אכן לא בידו.
עד שהוא בשל ומתבגר. אז הוא כבר אחרי שסקרנותו ושאיפתו ללמידה נתקהתה - כמו חושיו.

---

לכן המסר העקרי של הזוג הזה - שפרון - הוא פשוט להניח לילדים עד כמה שניתן. להניח להם ללמוד את לימודיהם, לחיות את חייהם ולהנכיח שם את קיומם כמו גם את לימודיהם ברמת ההווה והחוויה.
כך ניתן ללכת ליד הילד, להושיט לו יד כאשר הוא מבקש אחר יד, ללכת אתו על פני לפניו, ללכת אתו ולהניח לו גיבוי אוטומטי ומוחלט, להדגיש את הגיבוי הזה ולסמוך על עצמנו מספיק על מנת שנוכל לסמוך עליו שהוא-הוא זה שיודע איך לנווט את חייו - ועליו האחריות לכך. אנחנו כאן בשביל לעזור, מתוך בחירתנו.

אז, בטובו ילמד אותנו הילד הזה את מה ששום מסגרת כופה לא יכולה לו - את שעור החירות.

---

בריאות.

<מורחב>

[צפריר_שפרון*]

כשאני מדברת אל תינוקות, אני במכוון מדברת ברור יותר ועם תנועות פה ברורות יותר. משתדלת לדבר אליהם כמו אל מבוגר מבחינת המינוחים (לא תמיד מבחינת האינטונציות). ואם מחקים אותו, אני חזורת על המילה שנאמרה ומוסיפה מילת עידוד. כשהמילה נאמרה לא נכון, אני חוזרת עליה שוב באופו הנכון. האין זה אימון לדיבור?
נהפוך הוא, הילד מדבר ואת מגיבה. הילד מלמד אותך להנחותו כאשר הוא מעוניין בכך. אלא אם כן כל יום בין שדתיים לשלו את יושבת איתו על שעור דיבור ומתחילהללמד אותו איך לדבר נכון. זה עיקר ההבדל.

_כל הדף הזה מצביע על כך שצבירת ידע אפילו לא שווה את הזמן שמושקע בה.
והאנשים הכותבים בו הם בדיוק אותם אנשים שצברו ידע רב בימי חייהם. אנשים שמסוגלים לרמות ניתוח גבוהות. אנשים שמסוגלים להשתמש במושגים שלמדו במהלך חייהם ולהשליך אותם על תיאוריות שברצונם להעביר. נכון שהמדובר ביכולת אישית גבוהה מלכתחילה, אבל האם היכולת האישית הזאת היתה מגיעה לידי מיצוי ללא החשיפה לגירויים המתאימים?_
ראשית לא כל מי שצבר ידע יש לו היכולת לנתח ברמה גבוהה. שנית יכול אישית באה לידי ביטוי בתוך הנסיבות הקיימות. לכן השאלה איננה לגבי גירויים מתאימים אלא לגירויים קיימים. את יכולה למצוא בתוך חברת הייטק אדם שכישוריו העיקיים הם בתחום השכנת שלום ומציאת פתרונות לעמדות סותרות.
שערי בנפשך שהיית גדלה כאדם חופשי. האם את חושבת שמשהו היה נגרע מכשרונך או מיכולתך.
מעבר לכך היות ואני בור ועם הארץ מבחינת צבירת ידע, האם את רומזת שניתוחי אינם עולים יפה, או שאילו הייתי למשל לומד רפואה הייתי תורם יותר, מנתח טוב יותר או מכוון להבראה טוב יותר?
עדותי היא שהפוך. שאם הייתי מאפשר לכל הידע הזה לשבת לי במוח, עם התפישה המחויבת והנלווית לידע הזה, הייתי פשוטו כמשמעו, ללא כל חיפזון או בהלה, יוצא מדעתי.

עם זאת ציינתי, שיש ילדים המאחרים או שונאים לשכב על הבטן עקב חולשה של חגורת הכתפיים ולכן יש צורך לעזור להם, לגרות אותם, להקל עליהם את המשימה כדי שיוכלו לחזק את חולשתם. זה בהחלט אימון. ואם לא יאומן הילד - תהיה פגיעה עתידים גם במוטוריקה הגסה וגם בעדינה. האם להניח לו להיות מפגר מבחינה התפתחותית?
ניתן בהחלט להניח לחגורת הכתפיים ולהתייחס לתנועה של הילד הזה, ללכת עם התנועה שלו, עם מה שדומיננטי שם, ולהעצים את זה, מכאן להפתעת כולם תסתדר חגורת הכתפיים מאליה.
המבחן להתערבות הוא תפקוד סביר, האם הילד הזה שחגורת הכתפיים שלו חלשה יסתדר בחייו עם חגור הכתפיים הזו ברמת תפקוד סבירה - הניחי לו. אין הדבר נכון שאם לא יהיה כאן אימון תהיה פגיעה ודאית במוטוריקה או שיהיה מפגר מבחינה התפתחותית. אני מכיר לפחות שלושה ילדים שאם היו מאובחנים על ידי רופאים או מומחים היו מוגדרים כ"מפגרים" או "היפראקטיבים" או "אוטיסטים". לשמחת העולם כולו הוריהם אפילו לא חושבים במונחים האלה, והנה הם גדלים להיות נורמלים לחלוטין, בלי כל התערבות.

פשוט להניח להם להיות, להיות מי שהם, להיות איך שהם, להיות מתי שהם, ילדים

[שרון_ג*]

יסתדר בחייו עם חגור הכתפיים הזו ברמת תפקוד סבירה
כוונתי לא היתה לפיגור שכלי. ילד עם חולשה בחגורת הכתפיים יכול בהמשך חייו להתקשות בכתיבה, למשל.

צפריר, הגישה שלנו שונה לחלוטין. אנחנו מדברים בשני מישורים מקבילים לחלוטין.
והיות שאיני מחשיבה אותך כ בור ועם הארץ מבחינת צבירת ידע, קצת קשה לי להתייחס ברצינות לאשר כתבת על עצמך. איני קוראת "צבירת ידע" ללימודי רפואה או לימודי מחשבים. אלה אינם נקראים ידע בעיני. אני מתייחסת לידע הכללי כידע אותו אדם צובר בימי חייו.
שים לב מה כתבתי על הידע הזה:
אנשים שמסוגלים להשתמש במושגים שלמדו במהלך חייהם ולהשליך אותם על תיאוריות שברצונם להעביר
בוודאי שלא דיברתי על לימודים פורמליים.
אבל קח אדם שגדל בערבות אפריקה. האם יהיה מסוגל להתדיין פה עימנו (אם נתעלם ממחסום השפה)? אני לא משוכנעת בכלל שויכוח מעין זה יעניין אותו. הוא מכיר רק את עולמו שבו גדל, ולא שום דבר אחר. מן הסתם יהיה לו גם קשה להסתגל לדרך חיים אחרת, שלא לדבר על לחשוב לפרוץ מתוך המסגרות בהן גדל, ואף אם אלו מסגרות "טבעיות". אני מבטיחה לך שהוא לא גדל בשום תפישת שבי, ולא זכה ללימוד מכוון.

הויכוח על הנושא הזה מזכיר לי במידת מה את התיאוריה הגורסת כי הארכת החיים ע"י הרפואה המודרנית תתקזז בעוד דור או שניים. האנשים שאנו מאריכים את חייהם היום חיו את רוב ימיהם בסביבה פחות מזוהמת ופחות מלחיצה מהסביבה היום. אנחנו, שנולדנו לתוך הזיהום והלחץ, לא נגיע לאותו אורך חיים או לאותה איכות חיים. ועדיין הרפואה מתגאה בהארכת חייהם של אלה שגדלו כמחצית מחייהם בלעדיה (ואף עברו סלקציה טבעית שכן החלשים יותר מתו עוד בינקותם).

כאן יוצאים אנשים, שחונכו על פי מה שמכונה "תפישות שבי", ומנסים לומר שהחינוך לפי תפישת השבי אינו נכון. ואני תוהה - אילמלא היו אותם אנשים (אתה ואורנה, משפחת כשר. רק לדוגמה. אני לא רוצה להתחיל כאן רשימות) גדלים ומחונכים באותה מסגרת נוקשה שהיתה קיימת, ובחלקה מתקיימת עד היום, האם היו יכולים להגיע לאותה צלילות הדעת, ולאותן רמות ויכוח פילוסופי, המאפשרות להרחיק את המחשבה לאופקים חדשים עד כדי מחשבה שעליהם לכפור בכל אשר חונכו לאורו?

(כשאני קוראת שוב את מה שכתבתי אני לא משוכנעת עד כמה אני בהירה בניסוח. נו טוב, עוד יצירה מבית מדרש השבי . בכל אופן, אני משוכנעת שאם יהיה משהו לא בהיר אתה תעיר לי וכך אוכל להסביר את עצמי טוב יותר)

[אורנה_שפרון*]

שרון,

אותו ילד שגדל באפריקה, גדל בסביבה נתונה והתפתחותו כללה את כל שנדרש על-מנת להסתדר בסביבה נתונה.
לעומתו - ילד שגדל כאן ועכשיו יגדל באופן מותאם לחיים כאן ועכשיו שכוללים הרבה מאד פעילות אניטלקטואלית למשל, וכן צורך להסתגל ולהשתנות במידה הרבה יותר גדולה מאשר אותו ילד באפריקה.
למה שהוא לא ירכוש את הכשרים האלה?
למה נדמה לך שאם משאירים ילד להתפתח בדרכו הוא יגדל להיות חסר כישורים?
למה נדמה לך שלילד אין מוטיבאציה לצמוח ולגדול להיות אדם שמשתלב היטב בסביבתו?

לי נדמה שהתשובה לכל אלה היא פחד לא אצלך בהכרח שהרי איני מכירה אותך, אלא בסביבה התרבותית בה אנחנו חיים.
הפחד מפני העתיד מוביל אותנו להרבות בפרוצדורות שונות ומשונות בהווה, כדי להבטיח את העתיד, וחלק ניכר מהפרוצדורות האלו מיושם בתקופת הילדות.
ברוב המקרים מוקדשות לתהליך ההכנה לחיים שמונה עשרה שנה! האם בוגרי ההכנה הזאת יוצאים באמת מוכנים לחיים? האם הם לומדים להיות בני זוג, הורים, לטפל בעצמם מבחינות גופניות, רגשיות?
מה נותנת כל ערמת המידע הענקי הזה שמאוכסנת בראשם?

אני באופן אישי מכירה אנשים שהם לא "נורא משכילים", והשיחה הזאת לא תעניין אותם כהוא זה, ולעומת זאת הם יכולים להיות הורים נפלאים, חברים טובים ואנשים מאד מועילים בקהילה - במה הם נופלים מכל המשכילים יושבי אתר זה?

העלאת האינטלקט כפיסגת יכולותיו של האדם - שהיא תוצאה מובהקת של הלימוד הבית ספרי, לא העלתה שום נחמה בחיי היומיום הפרטיים - סיפורי התורה שנכתבו לפני אי אלו אלפים מלאים בבעיות דומות להפליא לאלו שאנו מתמודדים אתן היום.

אני מאמינה שאת המזור לא נמצא באיסוף של מידע, (כמו שלא נמצא אותו באיסוף של רכוש, וגם על-כך אני מניחה שיהיה לי ויכוח עם לא מעטים) אלא בהתיחסות חדשה, אחרת, לחיים ולהווה.
ואת זה אני מנסה לברר וללמוד.

אני מניחה שגם הרעיון החדשני של בית-ספר שהיום רבים רבים יוצאים להגנתו ולהגנת משנתו, גם הוא זכה לביקורת ולשלילה כאשר התחיל להתפשט ולהתבסס אי אז בימים רחוקים. עדיין היום אוכלוסיות מסורתיות לא מבינות בדיוק למה ילדיהן צריכים לבקר בבית הספר במקום לעזור בחיי הימיום.
וכך עולה בגורלם של כל הרעיונות החדשים שקוראים תיגר על המסורת.

לכולנו נודע פה תפקיד חשוב - לאלו המחדשים ולאלו השומרים.

[צפריר_שפרון*]

שרון,
אילמלא היו אותם אנשים (אתה ואורנה, משפחת כשר. רק לדוגמה. אני לא רוצה להתחיל כאן רשימות) גדלים ומחונכים באותה מסגרת נוקשה שהיתה קיימת, ובחלקה מתקיימת עד היום, האם היו יכולים להגיע לאותה צלילות הדעת, ולאותן רמות ויכוח פילוסופי, המאפשרות להרחיק את המחשבה לאופקים חדשים עד כדי מחשבה שעליהם לכפור בכל אשר חונכו לאורו?
לאו דווקא מסגרת נוקשה.
אבל הטיעון הזה הרי עשוי להצדיק את העבדות במצרים. זה מה שאת מנסה להגיד? שאילולא העבדות במצרים לא היינו זוכים ליציאת מצרים? זה נכון. אלא שניתן כלל לא להכנס למצרים מראש, או לא לאפשר למצרים להצר את התבגרות ילדינו.
אבל, בהחלט, ללא בית הספר לא היינו יכולים לצאת נגדו, לולא המערכת הרפואית המקובלת לא הייתי זוכה לפרוח בעיסוקי. כאן, על פני להניח את הקרדיט לדרך הזו של החינוך ללא שיעור שאנו מקיימים היום - לתקופת ילדותנו המאופינת בכפיה וחינוך - ניתן הקרדיט דווקא לאותם רגעים או זמנים בהם לא נכפפנו למערכות הקימות. חופשות, חוסר שיתוף פעולה עם המערכת או "חוסר כניעה" בפני המערכת.
כלומר - את הקרדיט על ההבראה ובריאות הציבור אין להעניק למערכת הרפואית אשר בזכותה עלתה תוחלת החיים אלא יש להתבונן כיצד למרות הרפואה הממוסדת עדיין אנשים מצליחים לחיות לאורך הרבה שנים וחלקם אפילו חי טוב. שהסבות להצלחת המערכת וכשלונה אינם כרוכים ביהירותה אלא בכך שאיננה יכולה להתערב כל הזמן כפי שהיתה רוצה, ובכך שאינה יכולה באמת לכפות את עצמה. אילו היה בידי המערכת הכוח שיש לחוק אינוס חובה - חוק לימוד חובה - הרי שכשלונותיה גם בתחום הזה היו באים לידי ביטוי הן בהקטנת איכות החיים - מה שכבר מתרחש - והן בהקטנת אורך החיים.
שכן המערכת הזו כמו מערכת החינוך עשויה להניח אדם "משכיל" או "בריא" בגופו מחד ומאידך אדם זה עשוי להקטין את תוחלת חייו רק מתוך המקום שהוא קרוב לודאי - לפחות סטטיסטית - יסבול מדיכאון ופשוט חקפד את חייו במו ידיו. זה מה שקורה בארצות הרווחה הבולטות בעולם - צפון אירופה.

לכן, בכל מקרום בו כתבת בזכות - יש לשאול האם בזכות או למרות.
האם בזכות בית הספר הנני מתנסח כפי שאני מתנסח ויודע מה שאני יודע - או למרות בית הספר.
האם בזכות מערכות נוקשות בילדותי אני למד את חירותי - או למרות המערכות האלה.
האם בזכות מערכת הבריאות אני חי בבריאות טובה - או למרות המערכת הזו.

והתשובה היא בדרך כלל - בזכות ולמרות. שנמצאים המערכות האלה - בית הספר, מערכות החינוך הנוקשות ומערכת הרפואה מחזיקות בזכותן על כל אלה (זכות הילד לחינוך, זכות הילד לאילוף, זכות הילד לסבל), ומאידך קיימים אלה שגילו ומגלים את ערוות המוסדות האלה - כוונתם להשתמש בכפיה ובאינוס - וטוענים שכל אירוע של חירות וחופש עולה למרות מוסדות אלה.
כך על פני לסור למרות הכופים והאונסים - מתגלה מאליו הערוץ הזה לחירות למרות קיומם של כל אלה.

כאשר אנחנו מצביעים על תפישות של שבי אנחנו מצביעים רק על הצדקת הכפיה האילוף והשימוש בכוח נגד מי שלא יכול להתנגד לו. כאשר הדברים מנוסחים כך הרי שאין לי ספק שאת אינך דוגלת בכפיה או באילוף כוחני.
אלא שכמי שגדלה שם עולה הרושם שאינך מסוגלת לראות את עצם הכפיה, את עומקה ואת נזקיה - אלחה המידיים ואלה העתידיים.

דווקא חוסר הידיעה והיכולת לחזות "מה יצא מהילד הזה" או מה יהיה בעתידם של הילדים, או איך יגדלו ילדים באוירת חירות ומה יצא מכל זה - מאפשר להניח להם. להניח להם לגלות את חייהם ואת עתידם.

על פני להשתחרר מהכלא ולחוש חופשי, ניתן לחוש חופש וחירות מבלי להתקרב כלל לאיזורי הכלא והכבלים.

[יוחנן_בצק*]

אני לא זוכר שמישהו פה התיחס ל איך ללמוד. ההתיחסות היתה רק ל מה ללמוד, והאם יש טעם ללמוד אם שוכחים.
...
...
_זהו בדיוק -
שאם מבינים איך אנחנו לומדים, אז שתי השאלות האחרות הן מיותרות._

אני זורק השערה פרועה לאויר שגם בעוד 20 שנה עדיין יהיו בתי ספר ויהייה מיעוט מסויים (נרדף?) שישלח את ילדיו לבית ספר.
אז בקונטקסט הזה השאלות עדיין רלוונטיות, ללא כל קשר למה שאנו מבינים על איך אנחנו לומדים.
(ואישית, הבנתי הרבה דברים חדשים על למידה בחצי שנה האחרונה).
כפי שכתב בועז חן, צריך לזכור שאת הדיון הציתו אנשים שלמדו בבתי ספר ולכן השאלות הנ"ל אינן מיותרות עבורם.


ומכך ברור כי כל מה שאנחנו "מכניסים" לראשם של הילדים כי אנחנו חושבים שצריך, (כדי לתרגל את המוח שלהם) שאין לו כל קשר לחייהם בהווה - הוא מיותר,

נראה לי שבתגית שאין לו כל קשר לחייהם בהווה יש לנופף ביתר זהירות.
מבלי להכנס לדיון בית ספר מול חינוך ביתי ,
ישנם נושאי לימוד "בלתי שימושיים" מסויימים ש "נכפה" עלי (יוחנן) ללמוד אותם בבית ספר ונהניתי מהם.

אז אם אני לומד אותם בבית ספר "בכפיה" הם מיותרים,
ולעומת זאת אם אתקל בהם באקראי באנציקלופדיה שפתחתי בבית מיוזמתי כילד בחינוך ביתי אז הם אינם מיותרים?
ושוב, אינני מדבר על ה איך . אני מדבר על הרלוונטיות של פיסת האינפורמציה כשלעצמה ולא על הדרך בה רכשתי אותה.



למעשה הלמידה היא תוצאה של עשייה כלשהיא, וכל עוד הילד (או אנחנו ) עושה משהו הוא לומד

לטעמי לא רק בעשייה.
עשייה היא פעולה מורכבת. אחד מחלקיה הוא ההתבוננות. רוב הלימוד של בצקייתי בת 7 החדשים מורכב כרגע בעיקר מהתבוננות.
(לפחות לגבי חלקיו של העולם שמחוץ להישג ידה ופיה).
אני לומד דברים חדשים מדי יום מצפייה בסיטואציה אקראית או האזנה לשיחה אקראית ברכבת, ללא עשייה פעילה.


לכולנו נודע פה תפקיד חשוב - לאלו המחדשים ולאלו השומרים.

דומני שלתובנה הזו קוראים סובלנות. אמן.

[אורנה_שפרון*]

אז בקונטקסט הזה השאלות עדיין רלוונטיות, ללא כל קשר למה שאנו מבינים על איך אנחנו לומדים.

נאמר שנבין איך אנחנו לומדים, ונאמר שנגלה שהלימודים בבית הספר אינם מועילים,
האם גם אז נמשיך לשלוח את הילדים לבית הספר ונספר להם כמה הלימודים שם נחוצים?

אני כן חושבת שיש ערך רב לשאלה כיצד אנשים לומדים - למרות שהתשובה על השאלה הזאת עשויה לעמת את המסקנות עם מציאות שלא בהכרח יהיה קשר ביניהן. והרי מכך הפחד - כי אם נגלה (אני או אתה או בועז חן) שהדרך הנכונה ללמוד היא בבית הספר אז אין כאן בכלל כל שאלה.

ואם אין קשר בין ההבנה שלנו את דרכי ההתפתחות והלמידה של ילדינו, לבין המציאות שאנחנו יוצרים בעבורם אז כל הדיון הזה עקר מיסודו.

לגבי דרך הלמידה של ביתך -
נסה לקשור את ידיה ואת רגליה ולמנוע ממנה כל תנועה, ותגלה עד כמה היא יכולה ללמוד ללא יכולת התנועה שלה.
באשר לאדם מבוגר - בשבילו התבוננות וחשיבה הן גם סוג של פעולה - אבל הן יכולות להיות יעילות רק כאשר הגיע האדם לרמת ההפשטה הנדרשת, שמתפתחת כאמור תוך כדי התנסות בימי ינקותו וילדותו, תוך כדי אינטראקציה עם סביבתו החומרית והאנושית.

[צפריר_שפרון*]

אני זורק השערה פרועה לאויר שגם בעוד 20 שנה עדיין יהיו בתי ספר ויהייה מיעוט מסויים (נרדף?) שישלח את ילדיו לבית ספר.
השערתך פרועה לחלוטין. ראה, החינוך הביתי הוא מעשה פרטי. החינוך הבית ספרי הוא מעשה ממסדי. כך, יתכן שאלה שישלחו את ילדיהם ירגישו נרדפים אבל הרדיפה תהיה פנימית. כלומר - הריח הממסד לא ירדוף אותם. כפי שהממסד לא ירדוף אחרי מי שאינה מניקה או שיולדת בבית חולים.

עם זאת, החינוך הביתי בהכרח משפיע על בתי הספר. כפי שהמאבק למען ההנקה משפיע על מערכת הבריאות.
בעוד עשרים שנה - בעל כורחם - ילדים ישארו חלק מהימים בשבוע בביתם. בעל כורחם ישארו הילדים ובעל כורחם ההורים יחוייבו להתמודד עם כך. לא מפאת צדקת החינוך הביתי. מהסבה הפשוטה שהדרך בה המערכת עובדת היום לא מצליחה אלא לצרוך יותר ויותר כספים מבלי לתת תמורה. מכך שבהיבטי משרד האוצר בד בבד עם האצלת הלימוד אל הילד והמשפחה תוך שימוש במחשב ובאינטרנט ינווטו את הלימוד להיות לפחות החלקו מהבית. עצם הקיום של החינוך הביתי, עד כמה שזה מוזר יגבה את אותם שידחפו להשארת הילדים בבית חלק מהימים.
עם זאת, המיעוט שיקח את הילדים הביתה ויחנך בדרך החינוך הביתי יגדל בצורה משמעותית - זה כבר לא יהיה תופעה שולית, ואם כן שולית הרי שהשוליים האלה יתרחבו מאוד יחסית למתרחש כיום (לפני כשמונה שנים כמדומני כתבתי שבתוך שלושים שנה - שזה בערך הזמן אתה מדבר עליו - שליש מהילדים ילמדו בבית. אני עדיין מחזיק בדעה זו.


כפי שכתב בועז חן, צריך לזכור שאת הדיון הציתו אנשים שלמדו בבתי ספר ולכן השאלות הנ"ל אינן מיותרות עבורם.
ודאי שיעלו את הדיון אלה שהלכו לבית ספר. האם נצפה ממי שמימיו לא היה במלחמה או לא חווה מלחמה או לא שמע על מלחמה שיצא כנגד המלחמה? או בכלל שידבר עליה?

ישנם נושאי לימוד "בלתי שימושיים" מסויימים ש "נכפה" עלי (יוחנן) ללמוד אותם בבית ספר ונהניתי מהם.
על פי ההלכה גם אשה שנהנתה מהאונס שנכפה עליה פטורה מעונש. כלומר הטיעון ש"היא נהנתה מזה" איננו תופס. כאן גם ניתן לשאול: נהנית מחומר הלימוד או מעצם הכפיה?

אני לומד דברים חדשים מדי יום מצפייה בסיטואציה אקראית או האזנה לשיחה אקראית ברכבת, ללא עשייה פעילה.
הקשבה עשויה להיות פעילה וסבילה. לולא היית "מעמיד" את אוזנילך ומקשיב הקשבה פעילה לא היית חומד דבר. יש כאלה שלומדים שנים רבות כיצד להתבונן, כיצד להיות באי עשייה. אתנחתא לעתים היא העשייה הקשה מכל.

מכאן שלימוד משמעותי או הפנמת ההתבוננות ולמידת הדברים לרמת הידיעה לעולם יהיו קשורים בעשייה. ילדים חווים למידה של התבוננות מחד ומאידך במקרים רבים הם מנסים את מה שעלה מהתבוננותם באופן מעשי. אם מיד ואם בשלבים מאוחרים יותר.

---

פשוט להניח להם להיות, להיות מי שהם, להיות איך שהם, להיות מתי שהם, ילדים

[בועז_חן*]

הדיון שהחל בתכנים עבר לדיון בתהליך ועכשיו הוא דיון במסגרת (שכפי שאורנה ציינה משליכה גם על התהליך והתכנים).
עולה בי שאלה לשפרונים - האם לא ניתן להגיע לאותו תהליך חופשי גם בתוך מסגרת אחרת מחינוך בייתי? אני מוצא יתרון ברעיון של מקום המאפשר לרכז מספר ילדים ולהשקיע בפעילויות שקשה לארגן לבד <ההגדרה הכי רפויה לבית ספר?> האם בית ספר כזה, שיתן לילדים חופש לבחור האם ללמוד, מה ללמוד ומתי ללמוד לא יכול לשמש ככר טוב לתהליכי לימוד עצמיים? <סליחה שעוד לא התעמקתי בהגדרות של בית ספר פתוח ודמוקרטי ואולי אני ממציא את הגלגל...>

[אורנה_שפרון*]

בועז,
השאלה היא בכלל לא היכן ישהו הילדים במשך היום (למרות שעל פי תפישתי זו גם שאלה עקרונית ולא שאלה טכנית) השאלה היתה האם צריך "להנחית" תוכן לימודי על ילדים.
ישנם הורים שמגדלים את ילדיהם בבית ומכתיבים להם טכנים לימודיים, ולעומת זאת ישנם מקומות (בכוונה אני לא כותבת - בתי-ספר) שם כל ילד חופשי לעשות כל אשר יחפץ (אני מניחה שבגבולות המוסר שבין אדם לחבירו).

אלא, שעל-מנת לברר סוגיה זו יש לברר את דרך הלימוד הבית ספרית שהיא הנפוצה, והנחשבת כדרך הלימוד היחידה, ועליה דובר כאן (גם כאשר משתמשים באיסטרטגיות שלה בבית), ומכאן הגיע לדיון בית-הספר.

[עודד_המחפש*]

אבל קח אדם שגדל בערבות אפריקה. האם יהיה מסוגל להתדיין פה עימנו (אם נתעלם ממחסום השפה)? אני לא משוכנעת בכלל שויכוח מעין זה יעניין אותו. הוא מכיר רק את עולמו שבו גדל, ולא שום דבר אחר. מן הסתם יהיה לו גם קשה להסתגל לדרך חיים אחרת, שלא לדבר על לחשוב לפרוץ מתוך המסגרות בהן גדל, ואף אם אלו מסגרות "טבעיות". אני מבטיחה לך שהוא לא גדל בשום תפישת שבי?, ולא זכה ללימוד מכוון.

שרון,
מדברייך עולה שאת רואה בדיון מהסוג שאנו מנהלים באתר הזה משהו נעלה שראוי שכל אדם ישאף אליו. למה? למה זה יותר נעלה מפעילותו של אדם שחי את חייו בדרך שהוא מכיר בערבות אפריקה?

ובנוסף: הוא מכיר רק את עולמו שבו גדל, ולא שום דבר אחר. ואת? ואני? נכון, אנחנו מכירים הרבה "עולמות" - דברים שלמדנו עליהם וקראנו עליהם. אבל יש לי שני דברים להגיד על זה: 1. העולמות שאנחנו מכירים מאוד דומים זה לזה. הם בעצם עולם אחד. 2. אני מבטיח לך שאדם שגדל בערבות אפריקה ומכיר רק את העולם שבו גדל, מכיר את עולמו עשרות ומאות מונים יותר טוב ממה שאת מכירה את עולמך. למה אני מתכוון? אולי הוא לא יודע איך העולם שלו בנוי מבחינה מולקולרית, למשל, אבל הוא בטח יוכל להגיד לך דברים על עולמו שלך אין שמץ של מושג עליהם, לא בעולמו ולא בעולמך.

ולגבי גמישות והסתגלות לדרך חיים אחרת - מי אמר לך שאת גמישה יותר? האם את תוכלי לשרוד ולו יום אחד בערבות אפריקה? ולמה לו בכלל "לפרוץ" מתוך המסגרות שלו? האם זו מטרה? אולי חייו טובים לו כמו שהם ואין לו צורך "לפרוץ" לשום מקום?

ובכל זאת - אל תשכחי מאיפה באנו. כולנו שייכים לאותו מין אנושי, ולפני היותנו "בני תרבות" היינו גם אנחנו אדם שגדל בערבות אפריקה.

אני חושב שהציטוט שהבאתי של דברייך מייצג נאמנה את העובדה שכולנו חיים ב-תפישות שבי.

<מותר למסור רק שם ומספר אישי>

[בועז_חן*]

צפריר אמר השאלה העקרית היא בידי מי האחריות. כפי שהאחריות לנשימה מונחת בידי הרך הנולד עם לידתו..._ ואורנה _השאלה היתה האם צריך "להנחית" תוכן לימודי על ילדים.
ניסיתי לנסח לעצמי אם מה מתוך כך אני מסכים ומה לא, ואני חושב שהאלגוריה המתאימה יותר בעיני אינה נשימה של אויר שקיים בכל מקרה, אלא אולי יותר של אכילה. גם שם ניתן לומר שהאחריות לבלוע היא בידי הרך הנולד, וכולנו מסכימים של צריך להכריח ילדים לאכול ולדחוף אוכל במורד גרונותיהם, אך האחריות להמצאותו של אוכל, לאיכותו, ולהתאמתו לילד היא בידי ההורה.

באותה מידה שהורים צריכים לודא שיש לילד גם חלבונים וגם פחמימות נגישים ושהתפריט שלו סביר, אני חושב שהורים כן צריכים לחשוב על היכולות שהם רוצים שהילד שלהם ירכוש ומה היא הם הרכיבים בסביבה שצריכים להיות זמינים לו כדי שהוא יוכל ללמוד אותן. כמובן יתכן שהוא יחליט שתחומים מסוימים יותר "טעימים" לו מאחרים, וכאן התיחסתי לכך שהורה אחראי צריך למצוא תחליפים שנותנים את אותן היכולות. כך ילד ש"אלרגי" לציור יכול אולי לאהוב פיסול בחימר.

אינני מדבר על הכוונה של הילד לתחום מסוים, ואני בהחלט בעד ללכת עם הבחירות של הילד לגבי התחומים שמעניינים אותו, אך התחושה שלי לגבי ראקטיביות מוחלטת בחינוך דומה להשארת ילד לקחת מה שבא לו מהמקרר - מתאים בגיל 15, לא כלכך בגיל שנה.

[שרון_ג*]

עודד המחפש,
הדוגמה שנתתי לא הייתה טובה. אני מסכימה.
מה שהתכוונתי לומר היה שאם תניחו לילד ללמוד בעצמו, הוא מן הסתם ילמד אבל לאו דווקא יגיע למיצוי יכולותיו בתחומים בהם יש צורך בעולמנו על מנת לשרוד.
אין ספק שאותו פרא הוא בעל יכולת השרדות פי כמה וכמה ממני או ממך בעולמו הוא. אך האם יוכל ללמוד לשרוד בעולמנו? והאם ילד שגדל בלי אימון ביכולות ההשרדותיות בעולם שלנו יוכל לרכוש תכונות אלה בעצמו?

וזה ממש לא תורם לויכוח שעל כל הערה שלי מישהו מעיר שזה בדיוק מוכיח את טענות תפיסת השבי. זה מזכיר לי את אחד מעקרונות הויכוח של עודד לבנה (אני צריכה לחפש את הדף הוא).

[עודד_המחפש*]

והאם ילד שגדל בלי אימון ביכולות ההשרדותיות בעולם שלנו יוכל לרכוש תכונות אלה בעצמו?

לא ולא. אבל גם לא בעזרת הלימודים הפורמאליים שלו. היכולת ההשרדותית מגיעה ממקומות אחרים. ושוב אני אזכיר את הספר ישמעאל (נו, תקראו כבר ) שטוען שהמטרה (הלא מוצהרת, אין צורך לומר) של מערכת החינוך היא בדיוק זו: להוציא "בוגרים" שהיכולת ההשרדותית שלהם אפסית, ולכן יצטרכו להתחיל "מלמטה" בעולם העבודה וההשרדות. רעיון מעניין מאוד, שגם אם הוא לא מדוייק, נותן הרבה חומר למחשבה.

[בשמת_א*]

מדברייך עולה שאת רואה בדיון מהסוג שאנו מנהלים באתר הזה משהו נעלה שראוי שכל אדם ישאף אליו. למה? למה זה יותר נעלה מפעילותו של אדם שחי את חייו בדרך שהוא מכיר בערבות אפריקה?
אני מסכימה לגמרי עם זה ועם כל תשובתו של עודד המחפש שם (תודה שחסכת לי הרבה כתיבה (-; ).
אני, בערבות אפריקה, אהיה נטל חסר תועלת באופן סופני (ב"סופני" התכוונתי שאני לא אשרוד שם יום, עם כל כשרונותי, ידיעותי העשירות ומוחי המוכשר).
לעומת זאת, הכרתי לפחות שני אנשים שבאו מערבות אפריקה (ממש, כאלה כמו ששרון תיארה). הם מסתדרים מצויין בעולם "שלי".

[צפריר_שפרון*]

בועז,
ראקטיביות מוחלטת בחינוך דומה להשארת ילד לקחת מה שבא לו מהמקרר - מתאים בגיל 15, לא כלכך בגיל שנה.
מדוע לאבגיל שנתיים - שהרי בגיל שנה אמור רק לינוק. אז מדוע לא להותיר בפני הפעוט בן השנתיים לבחור את מזונו.
על פני לשבת ולדאוג שיהיה לילד מה לאכול מהבחינה ה"מדעית" פחממות חלבונים וכן הלאה... עלינו לדאוג להיצאותו של מזון בקרבת הילד. כפי שהשד מזומן לו כפי צרכיו ועל פי בקשתו, כך גם אתו מזון שממילא יש בביתנו.
דווקא בן ה- 15 ראוי שיקפיד יותר על מזונו, ואם לא בגיל חמש עשרה אז בגיל עשרים וחמש.

במידה והנך חי את חייך, ובתוך חייך קיימים אותם הדברים הקשורים לחייך, הרי שאתה מספק לילד את הבסיס מבחינת הגירויים.
מפאת הנסיון המצטבר ניתן לקבוע בוודאות שהילד יצביע בדיוק רב על אותם גירויים המתאימים לו ביותר. אין כל צורך ך"תכנן" את מסלול צעדיו במשך היום ולהניח לאורך דרכו חוברות, חומרי יצירה או כל גירוי מכוון. נהפוך הוא, ככל שהגירויים יהיו יותר אקראיים מבחינתנו, ככל שהרצף או ההגיון יעדרו משם - נוכל לאפשר לילד לבחור את הגירויים ואת ההגיון של בחירותיו.



שרון,
מה שהתכוונתי לומר היה שאם תניחו לילד ללמוד בעצמו, הוא מן הסתם ילמד אבל לאו דווקא יגיע למיצוי יכולותיו בתחומים בהם יש צורך בעולמנו על מנת לשרוד.
נראית סתירה בדברייך. על מנת לשרוד בעולם צריך לדעת להתפרנס, לבשל ועוד כמה פעולות בסיסיות. על מנת לשרוד אין כל צורך בבית ספר או בכל מסגרת מכוונת אחרת. נהפוך הוא - אלה מובילים לנכות בעניין שרידות.

וזה ממש לא תורם לויכוח שעל כל הערה שלי מישהו מעיר שזה בדיוק מוכיח את טענות תפיסת השבי?. זה מזכיר לי את אחד מעקרונות הויכוח של עודד לבנה? (אני צריכה לחפש את הדף הוא).
זה לא שעל כל הערה שלך מישהו מעלה את תפישת השבי. זה שתפישת השבי מבצבצת בכל טענה שמצדיקה בכל דרך את הכפיה והאינוס כדרך לגיטימית. ואם הבהרה חוזרת ונשנית גם כתגובה לדברייך נוגדת עקרונות ויכוח כאלה או אחרת, הרי שההבהרה הזו תמשיך שלא ללכת על פי אותם כללים, גם אלה של עודד לבנה.

[בשמת_א*]

ראקטיביות מוחלטת בחינוך דומה להשארת ילד לקחת מה שבא לו מהמקרר - מתאים בגיל 15, לא כלכך בגיל שנה.
הנה מה שעושים החיים בעולם שבו יש מקררים.
בעולם שבטי, תינוק שזוחל לוקח מה שבא לו כבר בגיל הזחילה - ואוכל.
אמא ל-5 תיארה איך חלק מהאוכל הזה הוא אדמה, אבנים ועלים.
חלק אחר הוא חרקים קטנים שהתינוק הזוחל צד באחיזת פינצטה ואוכל.
חלק אחר הוא פירות וירקות ודברים אחרים שבהישג ידו, שהוא זוחל אליהם, תופס ואוכל (לועס, מורח, יורק וכל מה שתינוקות בגיל ההתחלה של מזון מוצק מעוללים לאוכל (-; ).
ואלה שמאמינים בתיאוריות של האכילה האינסנקטיבית של המזון החי משאירים בהישג ידם של הקטנים קערות עם אוכל חי שלם (פירות, ירקות וכן הלאה) בכוונה תחילה שהילד יבחר מה שמושך אותו לאכול, כי רק הבחירה של הילד נכונה בשבילו מתוך ההיצע העשיר שזמין בבית.
והם מספרים בהתרגשות איך בן השנה אוכל גם עלים ופרחים, אבל נמנע באופן אינסטנקטיבי מאכילת צמחים הרעילים לאדם!

בקיצור, שוב יש כאן הזדמנות להפוך סימן קריאה לסימן שאלה.
סימן קריאה: אין להרשות לתינוקות בני שנה לקחת בעצמם את מזונם!
או: תינוקות בני שנה אינם מסוגלים לבחור בעצמם את מזונם!
סימן שאלה: האמנם לא מתאים לתת לילד בן שנה לבחור מה שבא לו מהמזון הזמין בבית?
העשרה בידע: ווואללה! מסתבר שיש תינוקות רבים בני שנה ופחות שאכן בוחרים בעצמם את מזונם ואוכלים אותו בעצמם!
חשיבה "באופן טבעי": וואללה! ועוד יש סיכוי, שמה שהתינוקות האלה עושים הוא ההתנהגות האנושית הביולוגית הטבעית, בעוד שמה שאני חשבתי שצריך לעשות הוא תוצאה של החברה המערבית שחיה באופן מנוגד לטבעה ועקום! (למשל, אוכל מהמקרר לא שווה הרבה מבחינה תזונתית, אתה יודע. אנחנו אמורים לאכול אוכל טרי, אחרת זה לא נותן לנו את הויטמינים שאנחנו זקוקים להם כדי לחיות).
לסיכום: כל הנחות היסוד מתהפכות. כל מה שחשבתי שהוא האמת המובנת מאליה התברר כעוד מוסכמת תרבות עקומה שלי. והרעיונות הכי מטורפים ומוזרים, שאין לי שום כוונה ליישם, מתבררים כדרך הטבעית והביולוגית ביותר לנהוג בה.

[שרון_ג*]

טענה שמצדיקה בכל דרך את הכפיה והאינוס כדרך לגיטימית
לא נראה לי שאני מצדיקה בכל דרך כפיה ואינוס.
אני בהחלט לא מעריכה את מערכת החינוך שלנו כדבר שיש ללכת לאורו, אבל הפתרון שאני רואה אינו להוציא את כלל הילדים מביה"ס, אלא לשנות את ביה"ס כך שיתאים לרוב הילדים. ואם מישהו רוצה לחנך (או לא לחנך) בבית - שיהיה לו לבריאות.
אני לא חושבת שלי סידור כזה מתאים.
אני לא חושבת שלילדות שלי סידור כזה מתאים.
הייתי רוצה שהמוסד החינוכי שלהן יהיה יותר חינוכי ופחות מוסד...ויש לי הרבה רעיונות איך לעשות זאת.
אבל הרעיונות שלי דורשים הרבה משאבים שלא מוקצים כיום, לצערי, למערכת החינוך.


על מנת לשרוד בעולם צריך לדעת להתפרנס, לבשל ועוד כמה פעולות בסיסיות.
מי שרוכש השכלה פורמלית יכול לבחור בהתבגרו את הדרך בה ברצונו להתפרנס. מי שאין בידיו תעודות - בחירתו מצטמצמת בהרבה.
אתה תמיד יכול לגמור בי"ס בבגרות מעולה ולהחליט לעבוד בנגרות. ההיפך זה קצת יותר מסובך.
לגבי בישול ושאר הפעולות הבסיסיות - אלה באמת דברים שאתה סופג מהסביבה. למרות שנראה לי ששיעורי בישול יכולים להיות חוויה מהנה לילדי ביה"ס.
(בגני הילדים נוהגים להכין חלות לשבת עם הילדים. הבנות שלי פשוט "חולות" על זה. אני לא כ"כ אוהבת לאפות עוגות, ועוד פחות מזה לחם, ולרוב מסתפקת בעוגות בחושות...).

_אני, בערבות אפריקה, אהיה נטל חסר תועלת באופן סופני (ב"סופני" התכוונתי שאני לא אשרוד שם יום, עם כל כשרונותי, ידיעותי העשירות ומוחי המוכשר).
לעומת זאת, הכרתי לפחות שני אנשים שבאו מערבות אפריקה (ממש, כאלה כמו ששרון תיארה). הם מסתדרים מצויין בעולם "שלי"._
על כמה לבנים שמעת שהתערו בשבטים שכוחי אל והפכו לחלק אורגני מהקהילה? יש כאלה. הם מן הסתם יוצאי דופן. כך גם אנשי ערבות אפריקה שלך, מן הסתם.

על פני לשבת ולדאוג שיהיה לילד מה לאכול מהבחינה ה"מדעית" פחממות חלבונים וכן הלאה... עלינו לדאוג להיצאותו של מזון בקרבת הילד
אין ספק שאין עלינו לשבת ולדאוג מה אוכל ילדנו.
גם אין ספק שעלינו רק לדאוג להמצאותו של מזון בקרבת הילד.
אבל בהחלט עלינו לדאוג שהמזון שימצא בקרבת הילד יכיל את כל אבות המזון.

<הצילו! זה מסובך להתווכח בו זמנית עם השפרונים, בשמת, ושאר האושיות!>

[שרון_ג*]

בשמת, כרגיל כתבתי שעה עם הפסקות, ולא ריפרשתי לפני הוספת התגובה שלי.
יש לי רק הערת אגב קטנה לגבי התינוקות השבטיים שאוכלים מה שהם מוצאים:
מה אחוזי התמותה שלהם?

[בועז_חן*]

בשמת - הרגשתי כאילו את כותבת לי מתוך הראש. לא יפה... (-;
בכל זאת, אני לא חושב שהתשובה נמצאת בקיצוניות של 0 חשיבה על מה הילד שלי אוכל או איזה יכולות הוא מפתח.
אני גם לא רואה סתירה בין מתן חופש לילד ובין העשרת הסביבה ומחשבה על גירויים מלמדים.
כמו שכתבת משאירים בהישג ידם של הקטנים קערות עם אוכל חי שלם
אני משתדל להשאיר בסביבת בנותי גם קערות עם חומר למחשבה...

האמת, פתאום עלתה בי תובנה שיותר מאשר העשרת הסביבה דומה צורת ההכוונה שלי לניצול ההזדמנויות בסביבה לצרכי. כלומר לפתח שיחות שהיא מתחילה, או להעשיר פעילויות שהיא רצתה לעשות. למשל היום היא הסתכלה בספר גדול של חיות ואמרה שהיא תראה לי את האותיות של שמה. שיחקתי איתה והמשכתי לזה שבואי נראה באיזה אות מתחילה כל חיה. היא מאוד נהתה. אני מניח שגם בשבטים הללו כשעוברים ליד צמח חדש מצביעים לילדים ואומרים להם משהו על סגולותיו.

[ב_דחילו*]

על כמה לבנים שמעת שהתערו בשבטים שכוחי אל והפכו לחלק אורגני מהקהילה?
למה להיות חלק אורגני מהקהילה כשאפשר לשעבד אותה?

אני מאמינה שכדאי להניח לילד להוביל את הלמידה, או את טעמו במזון אבל האם עלי לפזר ברחבי הבית מזון ולתת לו לחפש אותו? אצלנו בבית האוכל במקרר ובארונות - מה לעשות שחיינו אינם שבטיים? כבוגרת שנות שבי שסיימה (בבחילה) הכל מהצלחת אני מקבלת את המקרר ואת הארונות ומבשלת שלוש ארוחות ביום (טוב שתיים, טוב אחת). אני מסכימה שטוב ונכון לילד להסתובב בין בוגרים ולהיות חשוף לעבודתם ולחייהם. מהרעיון הזה אני לוקחת כמה דברים יקרים אבל להסתובב בבית בחברתי הבלעדית נראה לי תפריט דיאטטי.

עד כמה אני זוכרת או שוכחת מה שלמדתי נראה לי שולי לדאגה שמושמעת פה מהנזק ששיטות הלימוד מסבות. אם הלימוד הוא יצר בסיסי ומקור הנאה לילדים ולבוגרים - אני אלמד ואשכח ושוב אלמד ויזכירו לי. בטח את מה שחשוב לי. אבל אם ידכאו אותי ויענו אותי אהפוך ל'חצי בנאדם'.
מדובר בשני תחומים נפרדים - היכולות שלי והתגמול עליהם, שכנראה קשורים ללימודים פורמאליים (מפתה לכתוב 'מחקרים מראים ש') בדרך כלל והאושר שלי או ה'מלאות' שבחיים שלי שלא קשורים אליהם. אחד לא מוציא את השני. אולי האתגר הוא להראות לילד איך להיות הוא, איך להקשיב לעצמו וללכת אחרי הענין והרצון שלו - בתוך המסגרות השונות.

[צפריר_שפרון*]

שרון,
_לא נראה לי שאני מצדיקה בכל דרך כפיה ואינוס.
אני בהחלט לא מעריכה את מערכת החינוך שלנו כדבר שיש ללכת לאורו, אבל הפתרון שאני רואה אינו להוציא את כלל הילדים מביה"ס, אלא לשנות את ביה"ס כך שיתאים לרוב הילדים. ואם מישהו רוצה לחנך (או לא לחנך) בבית - שיהיה לו לבריאות._

הנה הצדקת את הכפיה והאינוס, רק את תשני את מוסדות הכפיה כך שיהיו נאורים יותר? ומה בינתיים? עד שאת תהפכי להיות שרת החינוך ותשני את המערכת כך שלא תהיה כופה ואונסת (מעניין איך היית עושה את זה) מה יהיה על השבויים במחנות?
ונניח שהצלחת לשנות את בית הספר כך שיתאים לרוב הילדים - מה קורה לגבי המיעוט?
האשליה שאפשר להתאים משהו לרוב היא אותה אשליה של חדר האוכל של הקיבוץ - האוכל ממוצע - על מנת לפגוע לטעמם של רוב האנשים - והנה רוב האנשים מוצאים שהאוכל לא טעים - רק מיעוטם חושב כך.

ברגע שהחינוך הביתי לא מתאים לך - הוא לא מתאים לבנותייך. אילו היה מתאים לך - היה מתאים גם לבנותייך.

מי שרוכש השכלה פורמלית יכול לבחור בהתבגרו את הדרך בה ברצונו להתפרנס. מי שאין בידיו תעודות - בחירתו מצטמצמת בהרבה.
איך שאני אוהב את הקביעות האלה - זה פשוט לא נכון. מעבר לכך, מה הבעיה להשיג תעודה? מה הבעיה בשבילי כיום ללכת, ללמוד, ולהשיג תעודה של כל מקצוע בעולם? מדוע על הילד לעבור את מחנות הכפיה האלה כל חייו כשאינו יודע בכלל אם יזדקק לתעודות או לא.

לעניין המזון של הילד - כל עוד יונק - אין בעיה ולאחר מכן יש פשוט לדאוג לו למזון. הוא כבר יבחר את המזון המתאים לו. שוב, דוגמאות לילדים שסובלים מתת תזונה בעולמנו התרבותי והמדויק אינן רלוונטיות באמת, שהרי דוגמאות אלו נשענות על מקרים קיצוניים בהם ההורים נתנו לילדיהם מגוון מדולל של אפשרויות - מגוון הכולל את עיקר האוכל המעובד שנעשה על ידי אנשים שלמדו והשיגו תעודות.

ראי,
כאשר את כורכת בין מקצוע מכובד או מקובל להישרדות הרי שאת מעוותת את המילים. זה לא הישרדות זה אילוף וכפיה לאותה מכובדות שאיננה בהכרח מה שמתאים לילד.
כאשר את כורכת בין עשיית עוגות בגן לבין יכולת בישול והכנת אוכל את מעוותת את מושג הידיעה לבשל. הידיעה לבשל כוללת את היכולת להכין אוכל "מכלום" - זה עניין הישרדותי. להכין עוגות זה הישרדות בשביל מרי אנטואנט (כמדומני).
שוב ושוב את מגייסת את העולם המדעי לחיים. זה כבר התקדמות כי בדרך כלל מגייסים את החיים לעולם המדעי. החיים אינם מדעיים. אמנם העולם מוכיח סימטריה, מתמתיקה וכן הלאה - אבל הוא אנו עשוי מאלה. העולם הוא עולם. כל השאר פרשנויות.
כל ה"דאגה לעתיד" שוב, קשורה בתפישות שבי. שהדאגה לעתיד מצדיקה את האינוס של היום. כך, מתוך דאגה שלא ימצא עבודה "מכובדת" - עליו לעבור מחנות כפיה במשך שתים עשרה שנה. עניין זה שוב ושוב מבצבץ ממילותייך - אותה הצדקה משתנה לכפיה ואינוס.

---

נראה שיש שמקבלים את הדברים באופן אישי נגדם. אין הדברים כך.
אלא שתפישות השבי כל כך מושרשות עד כי נתיב החירות הפך מעורפל. ערפל זה הוא אותה דרך חשיבה המסמאת את האפשרויות של החירות - סיפוק ותחושת החיים המתפרשים ללא גבול.

---

[קלא_אילן*]

מה שהתכוונתי לומר היה שאם תניחו לילד ללמוד בעצמו, הוא מן הסתם ילמד אבל לאו דווקא יגיע למיצוי יכולותיו בתחומים בהם יש צורך בעולמנו על מנת לשרוד.

איני יודע אם זה באמת רלוונטי, ובכל זאת אכתוב.

מיצוי יכולת הוא דאגת הרועה, כאשר הוא מוכר את צאנו לקצב.

[שרון_ג*]

מה קורה לגבי המיעוט?
מבחינתי - מי שרוצה שילמד בבית. אני לא נגד חינוך ביתי. אני רק לא חושבת שזה מתאים לי או לילדותיי.
ואולי - בתי ספר שיתחרו על לב התלמיד באמצעות תכניות חינוכיות שיפתו תלמידים?
מורים שיתוגמלו גם על ידי מספר התלמידים שרוצים ללמוד אצלם?.
אני בטוחה שיש רעיונות רבים ומוצלחים משלי, אלא שהם לא מיושמים מסיבות שונות.

עיקר האוכל המעובד שנעשה על ידי אנשים שלמדו והשיגו תעודות.
אתה לא חייב להיות עוקצני כזה. בוא לא נתחיל ויכוח על מה קדם למה - הביקוש ע"י האוכלוסיה או ההיצע ע"י החברות. ולא צריך להכפיש קבוצה שלמה של אנשים שלמדו ועוסקים במקצועות שונים, סתם כי אתה רוצה לחדד נקודה.

מתוך דאגה שלא ימצא עבודה "מכובדת".
לא אכפת לי מכובדת או לא. אכפת לי שתהיה אפשרות בחירה. צריך להיות בעל אופי חזק מאד כדי ללמוד לבחינות הבגרות מאפס בגיל מבוגר. לא לרבים יש אופי כזה. לא חושבת שאני הייתי מנסה.
מה גם שאתה מעוות את מה שאמרתי:
מי שרוכש השכלה פורמלית יכול לבחור בהתבגרו את הדרך בה ברצונו להתפרנס. מי שאין בידיו תעודות - בחירתו מצטמצמת בהרבה.
לא משנה מכובד או לא. העבודה מכבדת את בעליה, כידוע. אכפת לי שיוכל לבחור מה שירצה (אני רואה את אחותי עכשיו מתפשרת על מה שרוצה ללמוד ולא מצליחה לשפר את הבגרויות מספיק לשם קבלה ללימודים המבוקשים)

הידיעה לבשל כוללת את היכולת להכין אוכל "מכלום".
אבל את זה רואים כל יום בבית. גם אם בבוקר הולכים לביה"ס או לגן (ובמיוחד אם אמא עובדת בשעות הבוקר).

עליו לעבור מחנות כפיה.
אני פשוט לא זוכרת את ביה"ס שלי כך, ואני לא רואה את ביה"ס של הגדולה שלי כך. השימוש במילה טעונה כל כך הוא לא במקום מבחינתי. (התחתנתי עם אחד שאוהב להשתמש ב"מילים חזקות" ובאופן עקבי אני מתווכחת עם אחד כזה באתר הזה...אוף! )

נראה שיש שמקבלים את הדברים באופן אישי נגדם. אין הדברים כך.
התלבטתי אם להגיב לזה (כי אם אני מגיבה סימן שאני מקבלת את הדברים באופן אישי...לא?)
אני שלמה עם הדרך שלי. אני לא מרגישה מותקפת כאן. משתמשת בהרבה דוגמאות מעצמי סתם שמום שלא תמיד מצליחה להעביר את רעיונותיי לכתב.
אני חושבת שהדרך בה אני הולכת אינה מזיקה לילדותיי. לא יותר מדרכים אחרות, לפחות.
יכול להיות שדרכך טובה לך. זה אינו הופך את שאר הדרכים בעולם לשגויות.
יכול להיות שאני טועה.
הבעיה היא שבויכוחים איתך אני מרגישה כמו בויכוחים עם המגזר החרדי - אני בעניין "איש באמונתו יחיה", והם בעניין המונופול על האמת.
"אמת" היא לא דבר אבסולוטי ברוב המקרים.

מיצוי יכולת הוא דאגת הרועה, כאשר הוא מוכר את צאנו לקצב.
גם אתה ברוטוס?

לילה טוב

[לילה_טוב*]

(אני רואה את אחותי עכשיו מתפשרת על מה שרוצה ללמוד ולא מצליחה לשפר את הבגרויות מספיק לשם קבלה ללימודים המבוקשים)
אז הנה את רואה שגם מתוך המערכת לא תמיד כל האפשרויות פתוחות, ואולי בכלל אין שום קשר בין האפשרויות לבין צורת הלימוד אלא רק בין האדם לבין האפשרויות שלו.
אני, למשל, מכירה מישהו רב כשרונות ויכולות, מדוכא-מערכת עד כדי כך שאינו עושה כלום. זאת אומרת, עושה המון, אבל לא במדדים המקובלים (=תפיסת שבי?) של קריירה ולימודים, משוכנע עד עמקי נשמתו שאל לא לערב בין הדברים שהוא אוהב לעשות לבין החיים עצמם - כלומר להתפרנס מהם או ללמוד אותם באופן ממוסד. שאז תאבד לו גם חלקת אלוהים הקטנה הזאת של להיות מי שהוא ולעשות מה שהוא אוהב.
יודעת שאם היה גדל חופשי, והיה ניתן לו לחיות את אהבותיו ולאהוב את חייו, היה מעצמו עושה את מה שהוא אוהב וחי ממה שהוא אוהב ומעז לעשות וללמוד ולאהוב גם בעולם החיצוני ולא רק בחלקתו.
איך אני יודעת? פשוט יודעת. כן, קצת כמו אדם חרדי. אז אולי יותר נכון, מאמינה.

[צפריר_שפרון*]

זה הולך להיות ארוך...

ראשית, ראיתי היום פוליטיקה בערוץ הראשון, זה השופר של הממשלה, שלאחרונה לא יודע לאן לשפור.

"שטיפת מוח". זה היה נושא הדיון הרלוונטי.
שם, במסגרת כתבה רואיינו חרדים אשר מוכרים בובות המזמרות את "מודה אני לפניך" או כוס כזו שבכל פעם שהילד שותה הוא שומע תפילה אוטומטית.
שם הובהר על ידי נציג הציבור הזה - לפחות לצורך הכתבה הזו שביהדות אין דבר כזה שטיפת מוח שלילית. הם עושים רק שטיפת מוח חיובית.

אותו אדם היה גם בדיון באולפן, בסופו של הדיון הציעה לו שולמית אלוני להחליף את הביטוי שטיפת מוח בהטמעה. הטמעה חיובית.

זה לב הדיון.

שטיפת מוח היא שטיפת מוח היא שטיפת מוח. מוח שטוף היטב מוכן להרוג ולהיהרג. מוח שטוף היטב מאמין שיש דבר כזה שטיפת מוח חיובית.

אפילו לא שטיפת מוח לחירות, או לשמחה, או לאמת כזו או אחרת. שכל אלה במידה ונכנסים תחת הכותרת של אידיאה כזו או אחרת אינם ראויים באמת, או ניתן להגמל מהם.

שטיפת מוח משמעותה היא אובדן הזהות העצמית או הפנמת ערכים וארכיטיפים תחת כפיה. כפיה מחשבתית, כפיה פיזית, כפיה תעמולתית - פרסום חוצות; טלויזיה; רדיו; ספרי לימוד; ערכים מוחלטים לענינים יחסיים כמו "זכותינו על הארץ" וערכים יחסיים לנושאים מוחלטים כמו חיי אדם, או חיים ומוות.
וכן הלאה.
שטיפת מוח היא כפיה אינטנסיבית, רציפה, חודרת דרך השמיעה - שאיננו יכולים שלא לשמוע (אנחנו יכולים לשמוע ולא להקשיב), דרך הראיה (אנחנו יכולים להסתכל ולא לראות), דרך הטעם (אנחנו יכולים לברך את מזוננו - בהכנתו).
נעצור כאן עם החושים היות והכוונה ברורה.

---

שרון,
מהסוף להתחלה.
יכול להיות שדרכך טובה לך. זה אינו הופך את שאר הדרכים בעולם לשגויות.
מעולם לא נטען כך. בכלל לא עולה הטענה שהדרך של החירות היא הדרך הטובה. לא עולה הטענה שהדרך של הכפיה היא רעה. לא הושם שם ערך.

לא נכתב שהשבי רע באופן כללי. כמובן שאורנה וצפריר מעדיפים את דרך החירות ולמדים את חווית החירות - שהיא עצמה הדרך - ומכאן חושבים שתפישת האדם את עצמו כשהוא מעודד או מצדיק או מחייב כפיה נמצאת לא ראויה לנו ולילדינו.

כאן, על הנקודה הזו המדויקת ניתן לא להסכים.

את יכולה לא להסכים שתפישת עולמו של מי שגדל בשבי מחייבת את הצדקת הכפיה מצדו, עולה הקורבן ומקרבן הלאה, ולשם כך נדרשת הצדקה. הצדקה או תירוץ או אמתלה כזו או אחרת לכל נושא הכופה וזה שחי תחת כפיה. שבזכות קורבנותו הבסיסית - זכותו לקרבן הלאה. לכן חייב להצדיק כפיה.

ואם את חושבת שיש סוג של כפיה שמצדיקה את עצמה, או אם אני חושב את זה, שהרי אלה טמונים היטב בעוגני הזכרון האישי והקולקטיבי, הרי שלדעתי את ואני עמוק בתפישת השבי.

שוב, זה לא רע. לעתים גם אני שם ולעתים זה ממש טוב. במיוחד כשעלי לעשות דברים כי עלי לעשות דברים, אז אני כופה על עצמי לפעול למרות שזה ממש לא לעניין, אבל צריך ועוד כל מיני הצדקות עולות - וכולן מייצגות את תפישת השבי. זו של צפריר במקרה זה.
איני חף. איני חושב שיש מי שחף.

---

אני פשוט לא זוכרת את ביה"ס שלי כך, ואני לא רואה את ביה"ס של הגדולה שלי כך. השימוש במילה טעונה כל כך הוא לא במקום מבחינתי.
אבל זה מה שזה. מחנה כפיה. או מחנה כפיה ל- X שעות ביום Y ימים בשנה.
בית ספר הוא מקום בו הילד אפילו לא לומד את מה שלא מענין אותו רק לועס ויורק כשחלק קטן נבלע. אות חלק שנבלע אם כך ברובו הגדול לא רלוונטי ומה שכן רלוונטי ממילא יעלה בחייו. בית ספר הוא מקום שהילד פועל בזמנים שלא מתאימים לו, זמנים שרירותיים וארוכים מדי בעבורו.
בית ספר הוא מקום שדורש מהילד ללמוד בדרכי חשיבה רציפים - בעוד תפישתו עדיין אינה רציפה כשל מבוגר, דרכי חשיבה של חבורה של צדקנים השבויים בתפישה שאפשר להתאים ילדים לשיטה, או שניתן להתאים שיטה לילדים.
בית ספר הוא מקום בו הילד לומד להתמודד עם כפיה. זה לא נעים לך לשמוע אבל, גם ילדותייך למרות שאינן מודעות לכך בהכרח באופן מלא נאלצות להתמודד עם כפיה רציפה, אינטנסיבית וכוחנית.
כל התפישה של מרד גיל הנעורים היא תירוץ למרד האסירים. שההורים חייבים היו לקבל הסבר מניח את הדעת להתפרצות האלימות של ילדיהם. הבעיה היא שהאסירים מתחילים להתמרד בגיל צעיר יותר ויותר. והסוהרים חסרי אונים, וההורים ממשיכים להאמין לדמגוגיה של הפדגוגיה.

את לא זוכרת את בית הספר כמחנה כפיה. ודאי שלא. אותך הרגילו לכפיה הזו והצדיקו את הכפיה הזו בעבורך מינקותך. כך גם אני. גם אני לא זוכר את מחנה הכפיה שלי לרעה. תכלס נהניתי שם, כמעט מכל רגע. ועדיין היה זה מחנה כפיה (במקרה שלי ארמון כפיה - סביון או לא סביון?).

---

_הידיעה לבשל כוללת את היכולת להכין אוכל "מכלום"
אבל את זה רואים כל יום בבית. גם אם בבוקר הולכים לביה"ס או לגן (ובמיוחד אם אמא עובדת בשעות הבוקר)._

רואים? רואים גם את חיים כהן בטלויזיה.
עושים. מבשלים, מקבלים כוויה, נחתכים, רוחצים כלים, עושים חביתה. כשילד רעב הוא ניגש ומכין לעצמו משהו לאכול. הוא מטרטר את אימו כשהוא מבשל אתה ומטריף את אביו כשהוא תולה אתו מדף (זה לא בישול אבל זה ככה).

---

_מי שרוכש השכלה פורמלית יכול לבחור בהתבגרו את הדרך בה ברצונו להתפרנס. מי שאין בידיו תעודות - בחירתו מצטמצמת בהרבה.
לא משנה מכובד או לא. העבודה מכבדת את בעליה, כידוע. אכפת לי שיוכל לבחור מה שירצה (אני רואה את אחותי עכשיו מתפשרת על מה שרוצה ללמוד ולא מצליחה לשפר את הבגרויות מספיק לשם קבלה ללימודים המבוקשים)_

תודה לאל שלא הלכתי ללימודים פורמליים. תודה לאל שאין לי בגרויות, שלא היה צ'אנס שאלך לאוניברסיטה, שלא התפתיתי ללימוד משפטים. את מבינה אילו היתה לי בגרות, באופן אוטומטי הייתי הולך לאוניברסיטה, ובאופן טבעי למה שאני חזק בו. מכאן שניתן לראות את הדברים גם כך - שעצם הכלי הזה של הבגרות שהוא מטומטם לחלוטין מתחילתו ועד סופו - הוא הוא שמקטין את הבחירה, הוא שמשמש כקובע נתיב מרכזי ולאורו אפשרויות מדהימות לרבים מוצללות.

בכל מקרה הבחירה היא עניין של רצון. הגדרת הרצון אם כך עשויה להיות הבחירה במשהו שנכון לאותו אדם מבחינת החברה הסובבת אותו, שאז משתמש ברצונו ככוח בולם, או הרצון שעולה מתוך האדם שהגדרתו עשויה להיות רחבה דיה, עד כדי כך שללא כל לימודים פורמליים אני מוצא את עצמי מושיט יד למי שנזקק לעזרה מהבחינה הבריאותית לא יותר או פחות טוב ממך או מכל רופא שלמד כך וכך שנים. אמנם איני רשאי לספק תרופות או לנתח, אבל, שוב ללא כל השכלה פורמלית אני בהחלט מניח כלים ואמצעים לאיזון, אשר בפועל נמצאים יעילים.
זו עדותי.

---

_עיקר האוכל המעובד שנעשה על ידי אנשים שלמדו והשיגו תעודות.
אתה לא חייב להיות עוקצני כזה. בוא לא נתחיל ויכוח על מה קדם למה - הביקוש ע"י האוכלוסיה או ההיצע ע"י החברות. ולא צריך להכפיש קבוצה שלמה של אנשים שלמדו ועוסקים במקצועות שונים, סתם כי אתה רוצה לחדד נקודה._

אני לא כזה עוקצני. אם תקראי את כל המשפט תוכלי לראות שמשפט זה נכתב לגבי אותם מקרים של ילדים שסובלים מתת תזונה בעולם המערבי (שלא לדבר על אלרגיות). הם-הם אלה הנזונים ממזונות מעובדים. ברגיל הרי מה אוכלים אנשים? את כל אבות המזון לא כי ככה התגלה. אלא כי ככה אנשים אוכלים - זה מה שטוב להם. אלא אם מישהו מתאמץ במיוחד ושם שם רק חלבונים או משהו כזה.

---

דרכך כטוב בעינייך, דרכי כטוב בעיני, בשבי ובחירות, בעדר ומחוץ לעדר, במיוחד ובמאוחד, משפחת האדם.

[חמודונת*]

למה לא "לאסוף" מפתחות לדלתות שונות (רשיון נהיגה, יכולת להרהר ולמדוט, תעודת בגרות, כושר גופני, תואר רשמי, כשרונות...) ולבחור אם ומתי להשתמש ואיזו דלת לפתוח. לא כל שימוש במסגרת, על חסרונותויה ויתרונותיה, בהכרח הורג את האדם החופשי שבך. גם זו אופציה.

[צפריר_שפרון*]

חמודונת,
האדם החופשי רוכש לו רב-מפתח - מאסטר - שמתגמש לנוכח כל מנעול הבא מולו. זה שרכש איהספור מפתחות תמיד ימצא את עצמו מול דלת נעולה. כאן עצם היכולת ללמוד היא היא המפתח - הרב-מפתח.
מכאן, שזה שרכש אינספור מפתחות (עצם התעודות והרשיונות הנרכשים) ישאר מחוץ לדלת שאין לו מפתח בעבורה - שעדיין לא רכש את התואר או מהשזה לא יהיה, זה המתגמש ימצא את הדרך לפתוח את הדלת הזאת מתוך כוונתו ורצונו וידיעתו שהוא יכול.

עם זאת, כשנסגרת דלת - נפתח שער, כשנסגר שער - נפתח פתח.

הכל בתואם מושלם.
כאמור, כטוב בעינייך. כטוב בעיני האדם.

[ש_מים_וארץ*]

מכיוון שבאמת אין מי שחף. אז יוצא שדמותו של האדם החופשי היא יישות ארכיטיפית, מושג תיאורתי שלאורו נסללת לה דרך חדשה.
לכן מסופקתני אם בכלל קיימת אפשרות כזו שיהיה לו לאדם השבוי בכל מקרה (גם אם תוצר חינוך ביתי הוא...) את אותו מפתח מאסטר היעיל.

מזדהה לגמרי עם כל הפסקה שכתבת על בי"ס מקום בו הילד אפילו לא לומד את מה שלא מענין אותו רק לועס ויורק כשחלק קטן נבלע. וכו'...
ויחד עם זאת ולמבוכתי הרבה, מוצאת שאין ברשותי כרגע כל אלטרנטיבה הולמת אחרת להציע לילדי.
בדמיוני אני מפנטזת את המסגרת האולטימטיבית לבני הנוער. מקום אליו יוכלו להגיע בבוקר, לפגוש את חבריהם ולצאת יחד ל'משימות' שבחרו לעצמם. אחדים ילכו לחדר המחשבים, אחרים יבחרו ללמוד בכיתה (יש כאלה שנורא נהנים מללמוד לבגרות!), יהיו שילכו לבית מלאכה של הסנדלר או חרש הברזל, כאלה שיעזרו לחשמלאים ולבנאים, אחרים יעדיפו לגהץ במכבסה, לבשל ארוחת צהריים, לעדור בגינה, לעבוד במוסך. בטח יהיה מי שיבחר להפיק ערבי תרבות וארועים מיוחדים....כל אחד יעסוק במה שהוא אוהב.
כל הנערים/ות שנשאלו על הפורמט הזה הגיבו ב'ערגה'...הלוואי אמן....כאילו דא...בחיוך....
אין לי ספק שילד שילמד ויעבוד במתכונת כזו לא יצטרך את שכחתי מה שלמדתי

[צפריר_שפרון*]

אורית,
מכיוון שבאמת אין מי שחף. אז יוצא שדמותו של האדם החופשי היא יישות ארכיטיפית, מושג תיאורתי שלאורו נסללת לה דרך חדשה.
לא מדויק.
אין מי שחף כל הזמן, לכל אורך ימיו ולילותיו. חירות איננה עמדה או דעה או מצב קיומי. חירות היא חוויה. חוויה רגעית ניתן לומר. או חוויה רגעית למי שגדל בשבי.
אלה המתחנכים תוך הקטנת הכפיה והשרירותיות עד כמה שניתן באופן מודע על ידי מי ש"מסדרים" להם את העולם, אפשר שיהיו חפים. לפחות חפים מהצדקת הכפיה.

לכן מסופקתני אם בכלל קיימת אפשרות כזו שיהיה לו לאדם השבוי בכל מקרה (גם אם תוצר חינוך ביתי הוא...) את אותו מפתח מאסטר היעיל.
את יכולה להטיל ספק. אלא שהמפתח פשוט - המפתח הוא יכולת הלמידה העצמית. הוא קיים א-פריורי (טבוע) מראש בכל יצור חי. תפישת השבי מעמעמת את היכולת הזו, מרדימה אותה ומורידה את ראשה בכל פעם שהיכולת הזו חוזרת להיות ספונטנית - קוראים ליכולת הזו סקרנות. סקרנות כוללת בתוכה את התמימות. תפישת השבי אם כך מדכאת את התמימות, ללא התמימות מוקפאת יכולת הלמידה הספונטנית.

לתפישתינו אין הילד בשל לעזוב את ביתו וללכת "לשחק עם חבריו" לבדו, במסגרת חיצונית לביתו לפחות עד גיל שבע שמונה ובפועל עצמאותו לכל מה שרשמת עולה ופורחת ומתקיימת סביב התבגרותו המינית.


ויחד עם זאת ולמבוכתי הרבה, מוצאת שאין ברשותי כרגע כל אלטרנטיבה הולמת אחרת להציע לילדי.
יש ויש. בחירתך היא באלטרנטיבות הקיימות. (תמימותך - היכן היא?).

[בר_עדש*]

אני לא יכול להגיב בתור הורה, כי אני די חדש בעסק. אני כותב כאן כתלמיד לשעבר.
קל לי מאד להזדהות עם הדברים שאמר צפריר, לפחות רגשית (למרות שאני עובד במסגרת מאד קונוונציונלית), אך יש לי כמה הערות:

אבל זה מה שזה. מחנה כפיה. או מחנה כפיה ל- X שעות ביום Y ימים בשנה.
בית-ספר הוא לא מחנה כפיה, אלא מקום עם חוקים ברורים שמאפשר לתלמיד תרגול של התנהגות בחברה האנושית המערבית. הוא יכול להפוך למחנה כפייה עם התלמידים יהיו נעולים בכיתות, בלי יכולת לבחור אם להיות שם או לא. זה לא כך. כזכור לי ,אני כתלמיד יצאתי כרצוני אל מחוץ לכיתה, ואל מחוץ לבית הספר. למזלי רוב שנותי עברו עלי בבתי-ספר שקיבלו זאת, חוץ מ-3 שנים בבית-ספר בינוני ואחת בבית-ספר גרוע. בשנים אלו ההורים שלי גיבו את ההעדרויות שלי (הם לא היו מרוצים מזה, אבל סמכו עלי). אחי הקטן "הגדיל לעשות" ובשנות התיכון כמעט לא הגיע לבית-הספר.

בית-הספר הופך למחנה כפיה רק כשההורים הופכים אותו לכזה, כאשר הם מפעילים לחץ על הילד 'להתנהג יפה' ולהשאר בכתה גם כשלא נוח לו וכשהוא סובל שם.

הכלי הזה של הבגרות שהוא מטומטם לחלוטין מתחילתו ועד סופו - הוא הוא שמקטין את הבחירה
לגבי החלק הראשון של המשפט יש לי השגות שלא אכתוב כאן. לגבי החלק השני - במציאות הנתונה היום יש הרבה מקצועות שסגורים בפני מי שאין לו תעודת בגרות או מדד פורמלי כמותי אחר להשגיו. לא לכל מקצוע אפשר להגיע לבד. למשל: סיעוד ומיילדות אפשר אולי ללמוד מחוץ למסגרת פורמלית (למרות שכמות החומר היא עצומה, וחלק מהחומר מאד קשה ודורש עזרה), אבל מיילדת צריכה לעבוד בתוך או בשיתוף פעולה עם המסגרת הפורמלית של מערכת הבריאות (גם מיילדת בית צריכה לעבוד עם המערכת במקרה בו היא מגיעה עם יולדת לבית-חולים).

לא כל בעל תעודה חייב להשתמש בה, אך היא נותנת את החופש לבחור. בפרט, לבחור ממה להתפרנס. הרבה אנשים בקהילה הזו (לא כולם) חייבים את היכולת שלהם לחנך בבית להשכלה הפורמלית שלהם, שמאפשרת להם להרוויח מספיק בשעות עבודה מעטות יחסית, או בעבודה של אחד מבני הזוג בלבד. בזכות ההשכלה הפומלית שלי אני יכול לעבוד מעט שעות ביום בעבודה שאני נהנה ממנה (לרוב), להרוויח מספיק למחיה, להיות עם הבן שלי רוב שעות היום, ולאפשר לאישתי ללמוד את המקצוע בו היא בחרה.

החיים אינם מדעיים. אמנם העולם מוכיח סימטריה, מתמטיקה וכן הלאה - אבל הוא אנו עשוי מאלה. העולם הוא עולם. כל השאר פרשנויות.
אני לומד פיסיקה, והרבה פעמים ניסיתי להסביר בדיוק את זה להרבה אנשים (המילים שלי היו אחרות, אבל הניסוח שכתבת הוא מאד מדויק).

למרות זאת, בנושאים מסויימים, למשל ברפואה, יש מקום גם למחקרים אמפיריים - כלומר כאלה שבדקו למעשה שיטות טיפול שונות (אני, למשל, מעולם לא מוכן להסתמך רק על נימוקים תאורטיים - קונבנציולים או לא קונבנציונלים). את התוצאות של מחקרים אלו נוח ביותר לתאר תיאור כמותי: לכתוב למשל לכמה אנשים שיטת הטיפול עזרה, במקום לתאר בנפרד כל מקרה ומקרה (במחקרים על חיסונים למשל, המקיפים מאות אלפי או מליוני מקרים, איש מעולם לא יצליח לקרוא מחקר שלא יתומצת בשפה כמותית). לכן תפישה כמותית ושפה כמותית אינן מיותרות, ויכולות לעזור להחליט החלטות שונות על ידי אספקת עוד סוג של מידע .

הוא מטרטר את אימו כשהוא מבשל אתה ומטריף את אביו כשהוא תולה אתו מדף (זה לא בישול אבל זה ככה).
אצלנו הוא מטרטר את אביו כשהוא מבשל איתו. מדהים כמה זמן לוקח להכין סלט אם עושים אותו "ביחד" .

[ש_מים_וארץ*]

יש ויש לךָ יש. אצלנו הבחירה היא בכלל של הנוער כבר. יותר נוח ונכון להם ללכת בתלם עם החבר'ה שלהם מאשר להמציא גלגל חדש. האפשרות הזו קיימת ועומדת בפניהם כל הזמן. אם הייתי כופה עליהם את אמונתיי הייתי פוגעת בהם. הם מקטרים על ה'מערכת' אבל מעדיפים לשרוד אותה תוך שהם נעזרים (אני מקווה...) בידיעה ובתקווה שבכל רגע ניתן לבחור אחרת. הנסיבות הללו מביאות אותנו למצבים בהם אנו נדרשים להמציא בשביל המערכת עצמה 'גלגלים חדשים' עבור ילדינו. לא אלאה כאן בפרטים ורק אומר שבשנתיים האחרונות המערכת התגמשה יפה לקראתנו (ממש יצאה מגדרה) ואיפשרה שינויים שהקלו מאוד על ילדינו. ויצויין כי לא מדובר בילדים עם 'בעיות חריגות' אלא בפניות של הילד/ה שנבעו מהראש הפתוח והבריא. וכל אלה מתוך שיחה והידברות ללא כל צורך במאבק.

לתפישתינו אין הילד בשל לעזוב את ביתו וללכת "לשחק עם חבריו" לבדו, במסגרת חיצונית לביתו לפחות עד גיל שבע שמונה ובפועל עצמאותו לכל מה שרשמת עולה ופורחת ומתקיימת סביב התבגרותו המינית.
הפנטזיה שלי היא באמת עבור בני הנוער איתם אני חולקת את חיי כרגע.
(תמימותך - היכן היא?). כפי שאתה שומע, שרירה וקיימת.
תפישת השבי אם כך מדכאת את התמימות, ללא התמימות מוקפאת יכולת הלמידה הספונטנית. מסכימה איתך לגמרי. גם בעניין ה'הרג של הסקרנות' תפישתי נחרצת כשלך.
אולי העובדה שזכיתי בילדותי ללמוד בביה"ס הפתוח הראשון מסוגו בארץ שימרה בי את התמימות הזו אך מאידך גם מנעה ממני כמה דברים בדרך.....ושניהם בסדר מבחינתי.
מסכימה גם ש המפתח הוא יכולת הלמידה העצמית. אך מאמינה שנדרשים עוד אי אלו תנאים הכרחיים לאיפשור התפתחותו. דפוסי שבי יכולים להירכש גם בבית הפתוח ביותר. זה מה שאני מנסה לומר...

אלה המתחנכים תוך הקטנת הכפיה והשרירותיות עד כמה שניתן באופן מודע על ידי מי ש"מסדרים" להם את העולם, אפשר שיהיו חפים. לפחות חפים מהצדקת הכפיה.
הלוואי ויכולתי להסכים איתך גם בזה....
אני מאמינה שישות האדם 'מארגנת לעצמה' כפיה בכל מקרה, על מנת שתלמד להשתחרר מכבליה.
ילד שנולד לסיטואציה מוגנת מכפיה ב'עולם מסודר' (ע"י הוריו המודעים ככל שיהיו) בכל מקרה ידאג לזמן לעצמו את ה'סמכות הכופה', לפעמים אפילו בדמות אביו הכריזמתי או אימו העסוקה למשל...
יחווה כפיה ובבוא היום ילמד להשתחרר ממנה.

[קלא_אילן*]

גם אתה ברוטוס?

אני הראשון!

כבשה שגדלה בבית גידולה לא צריכה למצות את יכולתה. היא רק צריכה להזהר מטורפים ולמצוא עשב ללחך.

<קלא מתרחק מהנקודה המקורית. נו מילא>

למה לא "לאסוף" מפתחות לדלתות שונות (רשיון נהיגה, יכולת להרהר ולמדוט, תעודת בגרות, כושר גופני, תואר רשמי, כשרונות...) ולבחור אם ומתי להשתמש ואיזו דלת לפתוח.

מפתח לעולם לא יהיה חלק ממך, אלא רכושך.
רכוש אינו דרוש כשיש שיח, ומפתח הוא תוצאה מובהקת של העדר שיח - איני צריך לפתוח דלת בעזרת מפתח אם אני יכול לצלצל בפעמון.

[יונת_שרון*]

למה לפתוח דלתות לכל מיני חדרים סגורים במקום להסתובב במרחב הפתוח?

[צפריר_שפרון*]

לךָ יש.
לכל אחד יש. תמיד יש. מבחינתך את עושה הטוב ביותר למען ילדייך ומכבדת את רצונם. זוהי ברירה שאת בוחרת בה. וטוב שכך.
ראי, כל הנחרצות הזו מתייחסת לילדים לפני גיל ההתבגרות, כשהילד מתנער לנערותו - הריהו מגלה את עמאותו. מכאן, כאשר הוא מכיר את חווית החירות ונותר סקרן ותמים - אינו שבוי בכפיה כמוצדקת.

איני חושב שיש לנו ויכוח. אלא אם באיזה אופן את מצדיקה כפיה (מה שלא נראה לי).

ו... נזכרתי. יש חף. או היה לפחות אדם אחד שהיה חף לחלוטין מתפישות שבי. אולי בגלל זה דבריו כל כך קשים לעיכול. שמו היה יידו קרישנמורטי. כל מלה, רעיון, דימוי או תובנה שלו - שיהיו קשים או מעוררים התנגדות ככל שיהיו - שווה הרהור.

[צפריר_שפרון*]

יונת,
באמת אין דלתות כלל. עבדו עלינו. באמת הכל מרחב פתוח.
הצבת דלתות אם כך היא חלק מאותן תפישה מרכזית. ויש שמוצאים לה הצדקה. כאמור.

[ש_מים_וארץ*]

מתנער לנערותו @}

לא..בטח לא מצדיקה כפיה אך כאמור, מאמינה כי מזדמנת ונכפית בכל מקרה.

קרישנמורטי. (לא מכירה) אם באמת היה חף כפי שאתה אומר, בטח היה טיפוס מיוחד, אולי לא חברותי במיוחד? אולי תמהוני קצת? כפייתי משהו....?


<עכשיו כופה על עצמי לצאת לפגישה עם סינדי בבמרחב הסלון הפתוח שלי>

[צפריר_שפרון*]

חפשי את "לגעת במהות".
תמהוני? לא.
חברותי? כן.
כפייתי - ממש לא.

נקי.

[שרון_ג*]

בכלל לא עולה הטענה שהדרך של החירות היא הדרך הטובה. לא עולה הטענה שהדרך של הכפיה היא רעה.
מעצם בחירת המילים ניתן ערכן.

דרכך כטוב בעינייך, דרכי כטוב בעיני, בשבי ובחירות, בעדר ומחוץ לעדר, במיוחד ובמאוחד, משפחת האדם.
הבה נסתפק בזה להפעם, בסדר?

אצלנו הוא מטרטר את אביו כשהוא מבשל איתו. מדהים כמה זמן לוקח להכין סלט אם עושים אותו "ביחד" .
אחד מהדברים שגרם לי האתר הזה הוא לנסות ולעשות הכל עם ילדותיי. הגדולה מערבלת את התערובת, הקטנה שופכת לה את המרכיבים לתוך הקערה, אני ממלאת לקטנה את המידות המדוייקות בכוס המידה. שתיהן עוזרות לי "לנקות" אח"כ את הכלים (בעזרת עשרים אצבעות ושתי לשונות...).

עושים. מבשלים, מקבלים כוויה, נחתכים, רוחצים כלים, עושים חביתה. כשילד רעב הוא ניגש ומכין לעצמו משהו לאכול.
יש גיל מסויים בו אני ארשה לילד שלי לגשת לכלי עבודה/מטבח מסויימים. הגדולה (בת 7.5) יכולה לרחוץ כלי, לחמם אוכל במיקרו, לחתוך ירקות לסלט - גם בלעדיי. אני לא ארשה לה לטגן במחבת או להשתמש בפוד-פרוססור שלא בנוכחותי. (טוב נו, פוד פרוססור הוא בוודאי מוקצה אם מדברים על דרך "טבעית" להכין אוכל ) . הקטנה (3.5) תתחיל לסדר את השולחן, תחתוך לעצמה את החביתה בצלחת (אם תרצה), אבל לא ארשה לה לנסות ולחתוך ירקות קשים.
הגדולה עובדת בעץ עם אבא - דופקת מסמר, מבריגה בורג, מדביקה וצובעת. הקטנה תשתמש בפטיש רק יד- ביד עם אחד מאיתנו. לא לבד.
אני בעד התנסות, אבל כל אחד לפי יכולתו.

המפתח הוא יכולת הלמידה העצמית
האם יכולת זו קיימת אצל כולם?

[ב_דחילו*]

אני מאמינה שישות האדם 'מארגנת לעצמה' כפיה בכל מקרה אני איתך, בלי ההמשך של 'כדי להשתחרר ממנה'.
לא נובע מכך שום צורך בכפיה חיצונית, היא כבר נמצאת שם, 'מהבית'. לראות אותה בתוככך הוא כבר חלק משחרור. אתה מתחיל להבחין שאינך חייב להיות עבד שלה. קשור קצת לארכיאולוגיה של הדף כאן למעלה: מה שאדם יודע שהוא יודע, מה שהוא יודע שהוא לא יודע, ומה שהוא לא יודע שהוא לא יודע.... כשאני לא יודע-שאני לא יודע אני לא מכיר את המנגנון שמנהל אותי, את האוטומט שלי, את העבד שאני.

נפתח בפניך מרחב גדול יותר של בחירה והמצאה (ובדרך כלל שב ונסגר ושוב נפתח, כמו בשיר של עמיחי: פתוח סגור פתוח, שכוח, זכור שכוח וכמו שצפריר כתב: חירות איננה עמדה או דעה או מצב קיומי. חירות היא חוויה. חוויה רגעית ניתן לומר.).

בתפיסות מזרחיות מתרגלים את דרכנו להארה, לנרוונה ולשחרור מסבל. שחרור מ תפישות שבי נשמע לי לפעמים כמו מסלול לקיום מואר. לפי היהדות תמיד נחבוק את אנושיותנו ונכיר במרחק שביננו לבין האל.

[צפריר_שפרון*]

_המפתח הוא יכולת הלמידה העצמית
האם יכולת זו קיימת אצל כולם?_
ודאי. שאחרת לא היה שורד בעולמנו, עם כל הרופאים והיודעים - ללא יכולת למידה עצמית - לא היה שורד.



לפי היהדות תמיד נחבוק את אנושיותנו ונכיר במרחק שביננו לבין האל.
לפי היהדות שאת מכירה. לפי היהדות ניתן גם להודות לאלולכל היש ומכאן להתבונן בגובה העיניים. שזהו גילוי פנים. אבל תפישה זו נחשבת ככופרת בעיני כל מי שתפוש בתפישה של "שטיפת מוח חיובית" שאגב - עובדת (על חשבון האדם).

[ב_דחילו*]

אולי בחסידות אוהבים אותו בגובה העינים, מוצאים אותו בכל דבר, אבל כל הרעיון של קודש וחול נראה לי קשור למרחק מהאל, לחיצוניות של האל. מענין שהאדם נטול השבי מתואר כמי שמלא הודיה ונקיון - וביהדות אנחנו מודים ומבחינים בין קודש לחול בכל פעולה ופעולה. בכל זאת יש דמיון. רק שבדרך אחת מגנים שבי ועבדות וביהדות 'עבד אדוני לבדו חופשי'.

[אורנה_שפרון*]

כדאי לקרוא

[אורנה_שפרון*]

ועוד אחד

[ב_דחילו*]

אורנה, מענין, בריצת התינוקות - חשבתי על המרוץ ללמד ו'לקדם' ילדים אבל גם על המרוץ ל'חברותיות'. כשהייתי אמא צעירה היתה לי תיאוריה, וכתבתי את העבודה הראשונה באוניברסיטה על כך שאמהות ישראליות דואגות לחברותיות של ילדיהן הרבה יותר מוקדם מאחרות. החרדה שמא התנוק לא ידע 'להסתדר' בחברה. הסטנדרט היה מעון מעל גיל שנה - כי הוא כבר 'צריך חברה'. לעומת אירופאיות ואמריקאיות שבכלל לא הוטרדו מכך.

ההבנה וכמובן האתר הזה מאוד עוזרים לי להתיחס אחרת ל'בעיות' של ילדים. אני כמעט תמיד רואה ב'בעיה' בעיה של הסטנדרט שנדרש מהם או של הצפיה ל'חברותיות' מסוימת. יש בזה משהו מרגיע מאוד, ומכאן 'מקבל' מאוד. הצד השני של זה, שאיתו קשה לי, הוא החלק שבו מפרשים כל בעיה וקושי כתוצר של אותה 'מסגרת' או שבי. יכול להיות שקשה לי לשמוע את זה כי במקרה הזה אני ה'אמא מהמעון'... אבל לא רק.

[צפריר_שפרון*]

לא..בטח לא מצדיקה כפיה אך כאמור, מאמינה כי מזדמנת ונכפית בכל מקרה.
מכאן לא מצדיקה כפיה אך מכירה בקיומה.
בהחלט. בהחלט. אין כל סתירה. נהפוך הוא.

[צפריר_שפרון*]

_מפתח לעולם לא יהיה חלק ממך, אלא רכושך.
רכוש אינו דרוש כשיש שיח, ומפתח הוא תוצאה מובהקת של העדר שיח - איני צריך לפתוח דלת בעזרת מפתח אם אני יכול לצלצל בפעמון._

מכאן שהמצלצל בפעמון הוא המפתח, הוא הרב מפתח היות ויודע לצלצל בכל פעמון, היות ויודע ליצור שיח. מכאן שהיות האדם עצמו הרב-מפתח עשוי לפתח דו שיח או שיח גם עם מי שאינו מדבר את שפתו.

תודה.

[ב_דחילו*]

השאיפה להיות 'רב-מפתח' לא שונה מהשאיפה להחזיק במפתח הנכון... אולי כדאי לחפש את המפתח המתאים. המתאים לך.

הרבה פעמים אני אומרת לעצמי: לו ידעתי בגיל עשרים את מה שאני יודעת עכשיו, הייתי נהנית הרבה יותר. והעיקר לא לפחד כלל.

[עודד_המחפש*]

לו ידעתי בגיל עשרים את מה שאני יודעת עכשיו, הייתי נהנית הרבה יותר

לו ידעת בגיל עשרים מה שאת יודעת עכשיו, לא היית בת עשרים.

[ב_דחילו*]

לו ידעת בגיל עשרים מה שאת יודעת עכשיו, לא היית בת עשרים.

אשתדל לזכור את זה

[אורנה_שפרון*]

בדחילו,

הצד השני של זה, שאיתו קשה לי, הוא החלק שבו מפרשים כל בעיה וקושי כתוצר של אותה 'מסגרת' או שבי.

אני לא יודעת אם זה הדף המתאים, אבל בתגובה למשפט המצוטט, רוצה לומר כמה דברים:

ראשית, כנראה שזה תגובה אנושית כללית, כי גם אנחנו ושכמותינו זוכים תמיד להסבר כיצד העובדה שילדינו לא הולכים לבית הספר גורמת לכל בעיה שמתגלה אצל ילדינו.

וכמובן ש אף אחד לא יכול לשים את האצבע באופן לגמרי מדויק על הנקודה שגרמה ל"בעיה".

אבל זו הזדמנות בשבילי לומר דבר נוסף:
כל דרך שבה נבחר לגדל את ילדינו שמבטיחה תוצאה כלשהי בעתיד - ילדינו יסתדרו בעולם, ילדינו יהיו מאושרים, ועוד ועוד תכונות חיוביות שאנחנו מאחלים לילדינו - נועדה מראש לכישלון. כי אף אחד לא יודע מה צופן העתיד.
עצם זה שאנחנו שמים עליהם ציפיות כל כך גדולות, לא מאפשר להם להיות מי שהם.

לכן, אני מצאתי שהמצפן החינוכי שלי הוא ההתאמה של הדרך להווה -
אני משתדלת לכבד את ילדי בהווה, לא כדי שיכבדו אחרים בעתיד, אלא, כי ראוי בעיני לכבד כל אדם באשר הוא, כאן ועכשיו.
אני משתדלת לאפשר להם חיי חירות, לא כדי שיהיו חופשיים בעתיד, אלא כי אני מאמינה שלכל אדם הזכות לחופש בכל עת.
אני משתדלת להענות לצרכיהם, לא כדי שיהיו מאושרים בעתיד, אלא כי אני מאמינה להם שהם מבטאים את צרכיהם בכנות, ותפקידי כאמם להענות להם.

ומכאן, חוסר ההסכמה שלי עם דרכי הלמידה המקובלות - הן נענות לצרכי האדם בעתיד חייו ולא בהווה ילדותו, וזוהי תמצית "תפיסת השבי" - ההתכוננות הבלתי נגמרת לעתיד על חשבון ההווה.
ולכן אין להם מקום בחיי.

[אורה_גבריאלי*]

הצד השני של זה, שאיתו קשה לי, הוא החלק שבו מפרשים כל בעיה וקושי כתוצר של אותה 'מסגרת' או שבי.

אורנה, אני נוטה מאוד להסכים איתך,

אני, מטבע הדברים, שדה הניסויים הראשי של חיי. זה המקום העיקרי שאני בוחנת בו כל דבר שלמדתי. ואני מתבוננת גם באחרים.
ככל שאני מאפשרת לעצמי להתפתח באופן טבעי ומעצמי אני מקבלת רושם חזק יותר ויותר שתהליך ההתפתחות האנושית עובר, לעיתים, במקומות קשים ומוזרים. בין אם בבית ספר ובין אם מחוצה לו.

מה שאני כותבת נשמע לי בנאלי (במיוחד באתר הזה) ויחד עם זה אני מתכוונת למשהו שנדמה לי שהוא מעבר לבנאלי: לאחרונה, מתוך אי ידיעה גמורה, עברתי תהליך קשה ומוזר של מין תהליך אלכימי משולב בחניכה.

ככל הידוע לי אף אחד (כולל אני עצמי) לא יזם במודע את התהליך. הוא פשוט התחולל והביא עמו בסופו של דבר, שמחה, מעמקים חדשים וחופש ברמה חדשה.
יחד עם זה זה לא היה כיף. מן הסתם לא רבים היו בוחרים לעבור תקופה קשה כל כך.
זה היה בסדר גמור אבל כואב, מטורף, ללא מטרה ידועה מראש.

מה אני מנסה לומר -

א. שמה שאנחנו תופסים כקשיים באמת נובע מעצמו והוא כנראה חלק אינטגרלי מצמיחה אנושית. (למה זה נשמע לי בנאלי ולא בנאלי בעת ובעונה אחת? - טוב, מה זה חשוב בעצם). לפעמים נדרש מאיתנו מבפנים להגרר בבוץ בשערות ראשינו או להשרף או להערף. ואם אנחנו מאפשרים את התהליך, מתמסרים ולא מתנגדים - בדרך כלל זה יעשה לנו טוב בסוף. (גם זה לא מאה אחוז בטוח אבל הסיכוי גדול).

ב. בחזרה לנושא הדף הזה: אי אפשר להכחיש את הצורך לזכור דברים מסויימים ולו רק ברמת ההשרדות והתפקוד. אבל הו - חדוות השיכחה! לפעמים אני מצרה קצת על כל הדברים שקראתי ולמדתי שנעלמו ממוחי - או שאינם נגישים יותר. אבל אין ספק שזה גם עוזר לי לחיות בעכשיו. ושמתי לב שבשנים האחרונות, בניגוד לעבר, יש לי התנגדות מפתיעה לקרוא כל מיני דברי חכמים. גם חכמים מאוד מאוד. ולאחרונה תהיתי, אם מה שקורה לי זה בעצם מחוייבות גוברת והולכת (שנמצאת שם ברקע כבר שנים רבות - אבל לא כך) לתת לתהליכי ההתפתחות שלי לקרות עם מינימום השפעות. לאפשר לעצמי לגלות לבד יותר ויותר.

אפשר לומר - ופתאום אני מבינה את זה - שזו הפעם השלישית בחיי שאני נעשית תינוקת!

סליחה - רגע של התרגשות

בפעם הראשונה כשנולדתי לפני 40 שנים, בשנייה כשיצאתי לפני 17 שנים מאפלת הדכאון שארך עשור ולמדתי הכל מחדש ובשנה האחרונה.
פתאום אני מבינה בבהירות רבה יותר, למה השתמשתי ביחס לעצמי בתקופה הלא קלה של מה שאני מכנה 'החניכה האלכימית' בביטוי 'אני בתעלת הלידה'.

אני קולטת באופן עמוק יותר את ההזדמנות שניתנה לי.

סליחה - זה הופך אולי בלוגי מדי

תודה למי שהקשיב

[יונתן*]

איזה דף מרתק חבל שהתעייפתי באמצע. בכל אופן אפרופו הילד שגדל באפריקה פגשתי אותו לפני עשר שנים בסביבתו הטבעית, בכפר קטן ומרוחק. ילדים בני 12 שגדלים בלי בית ספר ובקהילה הקטנה שלהם הובילו אותי בניווטים, לפחות כמו מ"פ בצנחנים. השיטו אותי בסירות, דגו דגים, שיווקו עוגות שסבתא עשתה ועוד. בינתיים אמא ואבא נחו. עלי זה הותיר רושם עז (גם אני רוצה לנוח...)
חוץ מזה, נראה לי שלימוד "פורמלי" יכול להיות מועיל אחרי שכבר התנסת בדבר עצמו. לדוגמה - אם פעם היית צריך למיין רשימה (נדמה לי שככה מתחיל הדף) ושברת על זה את הראש יומיים, כשתלמד את זה "פורמלית" תבין על מה מדברים איתך, ולא תשכח מה שלמדת (לפחות אצלי זה עובד ככה)

[חגית_נובק*]

תודה לכולכם על הדיון המרתק הזה. למדתי המון.

[בר_עדש*]

חוץ מזה, נראה לי שלימוד "פורמלי" יכול להיות מועיל אחרי שכבר התנסת בדבר עצמו.

מסכים. בניגוד להרבה מהדברים האמורים למעלה על בתי-הספר, אני כן נהניתי מרוב החומר שלמדתי (גם אם לא תמיד מהמורים) וחלקים ממנו אני זוכר עד היום. (כמובן שלא נהניתי בכל השיעורים כי חלק גדול מהם הוקדש לחזרה או סתם בוזבז, וחלק קטן מהחומר היה באמת משעמם). אולי זה נובע מכך שאת היסודות (קריאה וכתיבה, חשבון, הבנת הנקרא) למדתי מחוץ לבית-הספר.

אני חושב שיש מקום ללימוד ליניארי של חומר (גם כשילד לומד לבד מספר זהו לימוד ליניארי), אך בתנאי שהתלמיד מגיע עם הכלים המנטליים המתאימים להבין ולישם את החומר אותו הוא לומד.

כל דרך שבה נבחר לגדל את ילדינו שמבטיחה תוצאה כלשהי בעתיד - ילדינו יסתדרו בעולם, ילדינו יהיו מאושרים, ועוד ועוד תכונות חיוביות שאנחנו מאחלים לילדינו - נועדה מראש לכישלון. כי אף אחד לא יודע מה צופן העתיד.
אני מאד מזדהה עם מה שכתבה אורנה ועם המסקנות שלה.

אני בכל זאת חושב שילד יכול להנות ולהעשיר את עצמו גם ב"דרכי הלמידה המקובלות".

<disclaimer: אין לראות בכתוב לעיל רמז כלשהו לתמיכה במוסדות הלימוד כפי שהם היום.>

[דגנית_ב*]

חוץ מזה, נראה לי שלימוד "פורמלי" יכול להיות מועיל אחרי שכבר התנסית בדבר עצמו ואפילו מהנה.
וכאן מערכת החינוך החליטה שאיפשהוא בסוף גן חובה, אחרי ערימות של חימר, חול וצבע ידיים - מיצינו את הדבר עצמו ואפשר לגשת ללימודים האמיתיים...

[תמרול_ה*]

אני מרגישה כל פעם שהמדעים המדוייקים מגדילים לי את המוח במונחים של בשמת כאן למעלה, ושהם מציידים אותי בדימויים שדרכם אני יכולה לעשות קישורים והקבלות שלא יכלתי לעשות בלעדיהם.
הם מאפשרים לי להגיע, בתחושה שלי, לאיזה "ידע קולקטיבי" שקיים הן שם בחוץ והן בתוכי, שהדרך אליו לא היתה פתוחה עבורי בלעדיהם.

וזה לא חשוב לי בכלל שאני לא זוכרת את הטבלה המחזורית, ואת הנוסחאות של חמצון וחיזור, ואת נוסחאות המשוואות בשני נעלמים.

נפתחה הדלת, נפתחו צוהרים, נוצרו שבילי חלב בתוכי וקישורים חדשים. גדלה הפליאה והיכולת לפליאה.
משהו כמו "העין מביטה בעין שמביטה, ורואה שם גם את אלוהים וגם את הרשתית והסינפסות" (לא מצוטט משום מקום, אבל זו רק מטאפורה).

זה כמו שלימודי השמאניזם באוניברסיטה קירבו אותי בבת אחת לתת מודע קולקטיבי ולחוויות אחרות.

זה כמו שהלמידה על האבורג'ינים מדהימה אותי כל פעם מחדש באיך שהעולמות קשורים ביניהם.

לכן אני מרגישה שלצד הצורך והרצון להשאיר את הדברים פתוחים ולא להרוג את הסקרנות,

עצם ההכרה של הדברים הקשים, "המדעיים", והמשמעת שנדרשת לזה, יש בהם עוצמה עבורי.

[יונת_שרון*]

מעניין לחזור לדף הזה אחרי הרבה שנים, עם ילדים ממש גדולים.
כן, אנחנו שוכחים הרבה ממה שלמדנו. אבל אנחנו זוכרים הרבה מ-איך שלמדנו.
ומי שלמד לנגן, יודע איך להשתפר באמצעות תרגול, ואיך ללמוד את הקטעים הקשים לאט ובתשומת לב -- בכל תחום.
ומי שלמד ספורט, יודע להתאמץ וליהנות מזה -- בכל תחום.
ומי שלמד את השיטה המדעית, יודע לחשוב ולנסות ולבודד גורמים -- בכל תחום.
ובטח יש עוד הרבה איך-ים שאפשר ללמוד מתחומים שונים, חלקם טובים וחלקם פחות (כמו איך להתחמק מעשיה, מאחריות, מבחירה).

לכן נראה לי שבהרבה מקרים לא חשוב מה לומדים, אבל מאוד חשוב איך.