איך יודעים כשמוכנים לילד שני

אני יודעת שהנושא נטחן עד דק... קראתי את כל העמודים שהצלחתי למצוא פה, ועוד כהנה וכהנה במקומות אחרים.... אבל עדיין אני רוצה לשאול – איך מתגברים על מכשול האשמה שב"הדחת" הילד הבכור ממקומו במרכז הבית, ובעצם העולם, ע"י הריון שני???

בתי בת כמעט שנתיים וחצי. לדעתי – הסובייקטיבית כמובן – ילדה נהדרת. רק לאחרונה בעצם התחלנו להנות ממנה ממש. כלומר, אחרי שנגמרו החלפות החיתולים והלילות חסרי השינה, והחלו המלים והמשחקים היותר ילדותיים (ולא תינוקיים) – פתאם ממש כיף. ודווקא עכשיו זהו בעצם הזמן לחשוב על הוספת ילד שני למשפחה.

אין צורך לשכנע אותי שיותר נחמד לילד עם אחים ואחיות, אני יודעת. אבל זה קורה בשלב מאוחר יותר – כשהילד הקטן כבר איננו תינוק, ושני האחים/אחיות יכולים ממש לשחק ביחד. אבל בהתחלה... לילות הנקה טרופים... למי יהיה כח לשחק עם הקטנה?? ונשבר לי הלב לחשוב על זה.

אנחנו רחוקים (גאוגרפית) משתי המשפחות – שלו ושלי – ואין לנו עזרה כלל של סבא/סבתא, דודים/דודות.

השנה הראשונה של הבת שלי היתה לי נורא קשה. הייתי במצב ON כל הזמן, אף פעם לא היה מי שיחליף אותי, אפילו לא לחצי שעה (בעלי עובד שעות ארוכות). אני לא יודעת איך אתמודד עם שניים... ואיך למנוע מהעולם לקרוס על הקטנה כיון שאמא, שעד עכשיו תמיד היתה שם לשחק יחד, לקרוא, או סתם להתכרבל, לא תהיה זמינה יותר.

מה עושים?? אני כל כך מפחדת...

מוכר מה שאת כותבת. מאוד. גם אנחנו היינו שם באותה התלבטות.
יכולה לכתוב מה היו השיקולים שעזרו לנו להחליט על הזמן הנכון בשבילנו, כמובן שזה מאוד אינדיבידואלי אבל אולי יעזור.
דבר ראשון לחכות שיגיע החשק לתינוק חדש. זה בעיני הכי קריטי. כשזה הגיע זה היה מספיק חזק לגבור על רגשי האשמה כלפי הבכורה ומספיק חזק כדי לצלוח את הקשיים של ההתחלה.
דבר שני, שלילדה הבכורה תהייה עצמאות כלשהי. התלבשות, אכילה וכו'. לא שזה הכרח, אך זה מאוד מקל במיוחד כשאין עזרה מהמשפחה ורוב שעות היום את סולו.
ההפרש אצלנו 4 שנים. מספיק קרוב למשחק משותף, מספיק רחוק לכך שלגדולה יש את העניינים שלה ולא רבים יותר מדי.

קודם כל צריך לא להתיחס לכך כאל טראומה. זה לא.
זה אירוע מטלטל ושינוי דרסטי. זה לא תמיד קל, אבל זה גם לא תמיד קשה ונורא. יש רגעים של בכי ותסכול אבל גם רגעים של אושר גדול (לכל הצדדים).
טראומה זה לא.
לגבי עזרה- אני גליתי שלי קל יותר להיות עם שניהם לבדי מאשר עם אמא שלי או בייביסיטר. היה הרבה יותר קל לחזור ככה לשגרה. נוכחות של אנשים שבד"כ לא נמצאים אצלנו בבית, בעיקר בזמני עייפות ותסכול, רק גרמה לילד להרגיש מבולבל ומתוסכל עוד יותר. וגם לי היה יותר קל מרגע שהעזתי לסמוך על עצמי ולא להתיחס לשני ילדים ביחד כאל משימה בלתי אפשרית ומעל לכוחותי.
מה שכן- לא הייתי מסתדרת בלי בן זוגי שיחיה. הוא אמנם עובד אבל נמצא בבית יחסית הרבה ונותן לי מרחב נשימה בעיקר בשעות הערב הקשות. הוא גם מאפשר לי זמן אחד על אחד עם הגדול מדי יום כשאני משכיבה אותו לישון בלי שהקטן יהיה ברקע. זה מאד עוזר. מצד שני אצלי הוא היה מאד נוכח גם עם הגדול. אם את רגילה להיות לבד רוב היום עם אחת, תסתגלי לזה גם עם שניים...

וזה לא שאמא לא זמינה יותר. אפשר להקריא סיפור תוך כדי הנקה, לשחק משחקים עם הקטן על הכתף, ולהתכרבל בשלושה

לפי דעתי , גם אם הפרש הגילאים גדול, צריך הרבה תמיכה כדי לגדל ילד/ים.
אני חושבת שיש לי תחושה של צביטה בלב מלשמוע על אמא שהשנה הראשונה היתה בON מתמשך.
זה לא אמור להיות ככה.
עם כל לחצי הפרנסה,הריחוק והכל ישנו לחץ בדבר הקדוש הזה שאנחנו עושות-אמהות ,איך זה משפיע על האנושות?

להיות אמא מבחינתי זה גם כלכלה-כי צריך כסף לכל הדברים שאני רוצה.וזה חשבון פשוט לכמה ילדים אפשר לממן חוגים,לימודים,וכמה זמן יש לי וכוח לעשות את זה.

גם ללמוד להתנהל עם הילדים בציר הזה שבקצהו האחד יש פעיליות , מפגשים,יציאה מהבית, חידושים והפתעות ..
ובצד השני יש זמן לעצמי ,יש פעיליות בית, טיפוח הבית,שיגרה רגועה.

להיות אמא זה גם ללמוד להתחדש ולתחזק את עצמי.

ללמוד להפעיל את האבא של הילדים האלה(שלי לקח יום חופשי פעם בשבוע כשהיתה לי תינוקת שניה,אחר כך התחיל לעבוד בבית .)

להרחיק ממני מה שתוקע אותי וזולל את כוחותי, זמני ושמחתי.

(נכון שלא עניתי על השאלה,פשוט חשוב לי להזכיר לעצמי באילו עוצמות השיעורים האלה התקילו אותי).

לכל אמא, שזה אומר, לכל בן אדם, יש את הקרקע, שהכי פוריה בשבילו.
יש נשים, שילדים במרווחי גיל קטנים, עושה להם לפרוח,
יש אימהות, שזמן איכות, לכל ילד, יותר נכון בשבילן.
אני, באופן אשי, מאוד אוהבת, וממליצה תמיד בחום, על הפרשים גדולים בזמן, אבל, בעצם, רק את בואה של הבכורה תכננתי...
בתי הבכורה בת 16 ובני הצעיר בן חודש וחצי... באמצע יש לי את "אפקט התאומים" - בת 10 ובן 7- שהם הזוג הנשוי של המשפחה, (אנחנו ההורים עדיין לא התחתנו)...

המון תודה על התגובות - זה גורם לי להרגיש לא כל-כך לבד...

בעצם, מהתגובות הבנתי שיש שני נושאים שמפחידים אותי, קשורים ולא-קשורים: הפחד שהקטנה לא תתמודד עם חוסר היכולת שלי להעניק לה את הזמן ותשומת הלב לה היא רגילה, והפחד האישי, הפרטי, שלי ש אני לא אתמודד עם עוד תינוק...

כפי שכתבתי קודם, השנה הראשונה שלה היתה כל-כך קשה לי. בהתחלה זה היה חוסר השינה, אבל אז זה היה חוסר הזמן לעצמי. ללא אפשרות לעשות שום דבר סתם לבד. לקרוא ספר, לנוח (!!!), לאכול ארוחת בוקר בלי הפרעה... הגעתי כמעט להתמוטטות כללית. זה נשמע כך-כך פתטי - סך הכל אני לא האמא הראשונה או היחידה בעולם שטיפלה בתינוק (כמעט) לבד - אבל אולי אני פשוט לא כזאת 'אמא-אדמה', ולא הצלחתי לזנק מעל המכשולים כמו נשים אחרות. אולי אני פשוט חלשה. בכל מקרה, זה מה שקרה ואני מאד חוששת מעוד שנה כזאת... אלא שהפעם היא תהיה קשה אפילו יותר, כי תהיה עוד ילדה קטנה בבית שתזדקק לתשומת לב ולעזרה...

שיהיה לך כיף, ובהצלחה...

זה מה שקרה ואני מאד חוששת מעוד שנה כזאת... אלא שהפעם היא תהיה קשה אפילו יותר, כי תהיה עוד ילדה קטנה בבית שתזדקק לתשומת לב ולעזרה...
אף אחד לא רודף אחרייך עם סטופר

וזה בסדר גמור גם לחכות עוד שנה-שנתיים ורק אז לפתוח את השאלה מחדש.

ודווקא עכשיו זהו בעצם הזמן לחשוב על הוספת ילד שני למשפחה.
מי אמר שדווקא עכשיו? נשמע שזה קול חיצוני שמהדהד באוזנייך. לא הקול שלך.

לדעתי, ההפרש האידאלי בין הילדים זה 5-6 שנים, במיוחד במצב שלך, שאין לך עזרה חיצונית. בגיל הזה ילד יותר עצמאי, מבין יותר, יכול לחכות.
ברוסיה כמעט כולם עושים הפרש גילאים כזה, כי זה יותר קל להורים.
בהצלחה בכל מה שתבחרי.

אלמוניתית,
אני מבחינה בשתי שאלות לפחות שמטרידות אותך
א. מתי זה נכון לילדה
ב. מתי זה נכון לך
ואולי עוד מחשבות לא מסודרות על הקושי התשישות והמאמץ להיות אמא מנותקת מעזרת המשפחה , והאיש....,
עכשיו אני רואה שגם את הבחנת בכך :
בעצם, מהתגובות הבנתי שיש שני נושאים שמפחידים אותי, קשורים ולא-קשורים: הפחד שהקטנה לא תתמודד עם חוסר היכולת שלי להעניק לה את הזמן ותשומת הלב לה היא רגילה, והפחד האישי, הפרטי, שלי ש אני לא אתמודד עם עוד תינוק...
לדעתי השאלה העיקרית היא את , המוכנות שלך, הכוחות שלך, הבניה של מציאות שתתמוך בך ואולי אחרת מהפעם הראשונה, מה גם שעכשיו , התחלת סוף סוף להשתחרר קצת ולקבל את עצמך בחזרה וילד שני הוא תמיד ויתור מודע על העצמיות הזו שהשתקמה לה סוף סוף ושוב....
כשזה יהיה נכון וטוב לך זה יהיה הרבה יותר קל לילדה ואולי אפילו היא תחווה התרחבות ולאו דווקא צמצום וויתור,
אולי שווה לתכנן הפעם עזרה אפילו בשכר בכדי שתוכלי לישון ולהטען בתקופה הראשונה אם אישך לא יכול לעזור? וגם אולי לשמר חלק מהחופש שלך ככה?
בקיצור אני חושבת שאושרם של ילדיך תלוי באשרך ולכן חשוב שתדאגי לו דבר ראשון

יכולה לספר שעד שהגדולה שלי היתה בת שלוש לא יכולתי לחשוב על עוד ילד. השנתיים הראשונות היו אינטנסיביות מאוד ובשנה השלישית באמת הרוחות נרגעו ואיזשהו שקט נעים הגיע וההתנהלות נכנסה לאיזו שיגרה טובה. וכל הזמן הזה היו קולות מסביב שתהו מתי יהיה עוד ילד וסילקתי אותם ממני.
ובסביבות גיל שלוש שלה צמח לו חשק עז לתינוק נוסף - אצלי, לא אצל בן זוגי. האמת שהופתעתי מאוד מהחשק הזה שלי. הוא הופיע בפתאומיות ובעוצמה והביא איתו כמה שינויים בחיי.
הקיצור - במקומך הייתי מחכה (בפועל אכן חיכיתי וילדתי את ביתי השנייה כשהגדולה היתה בת ארבע.) - הרצון והמוכנות עוזרים לדעתי מאוד להתמודדות עם כל ענייני הילד השני.

אני כל כך מזדהה עם הדילמה. כאילו אלמונית כותבת את מחשבותי.
אני רוצה להוסיף כי יש גם שיקולים נוספים להבאת ילד נוסף לעולם:

יש את עניין הגיל של האשה - אי אפשר לדחות את זה עד אין סוף.
שיקול הפער בין הילדים - האם פערים של 4 ויותר שנים לא גורמים לאחים להיות פחות קרובים לפחות בעשור הראשון לחייהם?

בנוסף, עולמי כל כך מלא ושלם עכשיו עם ילד אחד בן שנתיים וחצי ובעל אחד... חיינו נעימים וטובים (סוף סוף אחרי שנה וחצי גועשות).
לי אין חוסר כרגע אבל אני חושבת שלטווח ארוך יותר לבני יהיה טוב ונכון שיהיה לו אח. האם להביא לו אח ולא לי בן זו טעות מרה?
כמו אלמונית, אני רוצה ולא רוצה, אז אולי לצלול בקפיצת ראש ונתמודד תוך כדי?

הי
א. לי יש שתי אחיות. אני בקשר טוב עם אחותי הבכורה שגדולה ממני בארבע שנים ואני בקשר מצוין עם אחותי הקטנה שצעירה ממני בחמש וחצי שנים. פער השנים כשלעצמו נראה לי ההיבט הפחות משמעותי מבחינת הקשר בין האחים, הבדלי אישיות, החיים בבית וכדומה חשובים יותר.
ב. פער של ארבע שנים בין הבנות שלנו נוח לנו מאוד. הבכורה קיבלה יפה את הקטנה והיתה מספיק עצמאית ונתונה לענייניה, בכל השנה הראשונה לחיי הקטנה (שהיתה שנה קשה במיוחד עקב ענייני בריאות), באופן שהקל על כולנו. זה לא שהיא לא זקוקה לתשומת לב, לא מקנאה, לא מביעה רוגז וכדומה. ברור שכן. אבל היא גם נהנית להיות הגדולה וגם דורשת תשומת לב באופן שהוא שונה מהקטנה (למשל עניין ההנקה - ביקשה בהתחלה כמה פעמים ונתתי לה ומהר מאוד איבדה עניין בציצי שלי. לא מפריע לה שהקטנה יונקת והיא לא. אני מניחה שבגיל קטן יותר היתה מגיבה אחרת). לכן למשל אפשר להניק את הקטנה ולקרוא סיפור לגדולה ושתיהן מרוצות.
ג. ענין הגיל של האם היולדת הוא אכן נקודה חשובה. מסביבי לא מעט נשים בשנות הארבעים לחייהן שילדו (גם לידה ראשונה) אבל זה לא אומר כלום, ואין ספק שכל דחייה פירושה לקיחת סיכון בתחום הפריון. אני בכל-זאת בחרתי לחכות עם ביתי השנייה וללדת אותה בגיל 38. מבחינתי חשוב היה לרצות מאוד את הילדה הנוספת ואני מרגישה שהרצון הזה משמעותי ל"עבודת האימהות".

תגידי, אמא בעננים, את בטוחה שאת לא אני במקרה?? איך הצלחת לתאר בדיוק מה שאני מרגישה???

יש את עניין הגיל של האשה - אי אפשר לדחות את זה עד אין סוף.
שיקול הפער בין הילדים - האם פערים של 4 ויותר שנים לא גורמים לאחים להיות פחות קרובים לפחות בעשור הראשון לחייהם?

בדיוק בדיוק בדיוק מה שאני חושבת. גם אנחנו סוף-סוף שמחים (רוב הזמן) בחלקינו, עכשיו שיש אמא, אבא וילדה (במקום אבא, ואמאתינוקת - עד לאחרונה זה היה כאילו שתינו היינו אדם אחד, ועתה היא יותר עצמאית) וגם אני חוששת שאם אחכה ואגדיל את הפער בין האחים/אחיות אולי הם לא יהיו כל כך קרובים.

ובקשר לצורך, אני לא סוג כזאת של אמא. הקטנה לא היתה נולדת לעולם אם הייתי מחכה עד שיהיה לי צורך...(-: כך שמבחינת הוספת אח או אחות זו תצטרך להיות החלטה רציונאלית ולא אמוציונאלית...

האם פערים של 4 ויותר שנים לא גורמים לאחים להיות פחות קרובים לפחות בעשור הראשון לחייהם?
מה זה "קרובים"? הם חייבים לשחק בדיוק באותם המשחקים ובאותה רמה כדי להיות קרובים? יש משמעות גם להגנה רגשית ופיזית של הגדול על הקטן (למשל כשאני יוצאת לרגע, הגדול שומר שהתינוק לא יקפוץ ראש מהמיטה המשפחתית). או להערצה של הקטן את אחיו הגדול. גם זה חלק ממה שיוצר קרבה.

קראתי באחד הגריינים משהו שכתבה בשמת א שמאוד אהבתי - השאלה היא לא אם את/ה/ם רוצים ילד/ים אלא האם את/ה/ם מוכנים להיות אמא/אבא. אפשר לקחת את זה גם בשביל ילד שני או שלישי....
ואני חושבת שזאת השאלה שצריכה להישאל כאן - לא איזה פער גילים יהיה טוב לילדים למשחק או לדברים אחרים, אלא האם את מוכנה להיות עכשיו אימא לשניים.
וגם אני שומעת שהקולות שאומרים 'הגיע הזמן לחשוב על ילד נוסף' הם קולות זרים.
ילד נוסף זה לא 'לחשוב על' אלא חשק עז שמישהי לפניי היטיבה לתאר. את כבר תדעי מתי זה מגיע...

כמו שכתבת אלמונית בהודעתך האחרונה - גם אני את בני הנוכחי לא תכננתי, לא הייתי מוכנה ולא כמהתי. זה פשוט קרה בלי להתכוון והיום אני מאושרת פי מליון בכל היבט בחיי ממה שהייתי לפניו. הוא טוב וטהור ועשה לי ולמשפחתי הקטנה רק טוב (עם כל הקושי וההתמודדויות!).
אני (ואולי גם את) נוהגת לפסוח על הסעיפים בעיקר בחלטות חשובות. אני באמת מסוגלת לדחות החלטה כזו לנצח.... לכאן ולכאן..רווח והפסד...

אלא האם את מוכנה להיות עכשיו אמא לשניים

אני לא יודעת מה זה אומר לגביי להיות אמא לשניים כי אף פעם לא הייתי... עכשיו שאני יודעת מה זה אומר להיות אם לבני זו ההגשמה העצמית הכי עוצמתית שחוויתי.
אני חושבת שאם אני אתמצת את החוויה הנוכחית שלי: אני רוצה אבל פוחדת, חרדה. אם ממתינים אז הפחד עובר? לא בטוח.... הראש רוצה? הלב דואג...
(בעניין הגילאים השתכנעתי שאין פער שהוא יותר נכון).

אם ממתינים אז הפחד עובר? לא בטוח.... הראש רוצה? הלב דואג...
אני חושבת שכאשר מאוד מאוד מאוד רוצים (עוד) ילד, אז הפחד שוכך, או מצטמצם לממדים סבירים. אולי זה קשור להורמונים של פריון....

כאמא לשלושה צמודים יחסית (שנתיים וחצי בין אח לאח)
על אף הקשיים וההתמודדויות (בעיקר במעבר בין 1 ל 2 ופחות בין 2 ל 3 - ילדים)
אני כל כך שמחה על הפערים האלה.
הם משחקים הממממון ביחד (וגם רבים לפעמים כמובן).
אני בטוחה שפער של יותר מ 3 שנים מזמן כבר דברים אחרים
ויש משהו קסום וממלא סיפוק לראות 3 אחים מתעוררים בבוקר ומיד מתחילים לשחק אחד עם השני.

שלום אלמונית,
מוסיפה את הזווית שלי (רק את מה שחסר, אחרות כתבו הרבה דברים).
כשאצלי הופיע החשק לילד שני, השנייה הייתה בת פחות משנתיים.
חלק מהעניין היה שהרגשתי שזה פשוט נכון לכולם, גם לה.
הרגשתי שהמרכוז הבלתי נמנע של ילד ראשון מתחיל להשפיע עליה יותר ויותר לרעה ככל שעובר הזמן,
ולמרות שידעתי שילד נוסף יביא איתו משבר בשבילה,
הרגשתי שבתמונה הכוללת זה יעשה לה רק טוב.
אסייג ואוסיף שאני כבר מאוד רציתי עוד ילד, וגם רציתי הפרש לא גדול מדי
(ביני לבין אחי הקטן יש חמש וחצי שנים, ואני מרגישה שזה יצר בינינו ריחוק כפוי ומצער. כמובן שלכל שני אחים הסיפור שלהם והכול... כך זה היה אצלנו).
הבנזוג לא היה בעיה. הוא תמיד מוכן לעוד ילד (-:

ממרומי אמהותי הכפולה (הגדולה שלוש ורבע הקטנה 9 חודשים)
אני יכולה לומר שלבכורה זה בהחלט עשה רק טוב.
כמו שחשדתי, היה משבר בלתי נמנע אבל יש ביניהן כזו אהבה וזה הוסיף כל כך הרבה לחייה, ולחיי כולנו.
בסך הכול זה גרם לה הרבה יותר אושר מתסכול.
ה"עבודה" קשה לי מאוד, אבל גם מאוד מאוד מספקת, והולכת ונעשית קלה לאט לאט.

הרבה אושר

אמא בעננים, כרגיל הבעת בדיוק מה שאני חושבת/מרגישה. לפסוח על סעיפים? כן. שמחה שהקטנה נולדה על אף שמעולם לא הרגשתי 'צורך'? כן. רוצה אבל פוחדת? הו כן.

ושוב, מה אם לעולם לא יהיה לי 'צורך'? אני לא מהסוג שמת על ילדים (חוץ משלי...)...

גם אני מתחבטת בשאלה הזו. האם ההמתנה שלי בהבאת ילד שני לא גורמת בינתיים להפסד של זמן- שההפרש ביניהם יהיה גדול מדי, שהבן שלי נעשה ממורכז מדי, וגם- אני די בטוחה שהוא כל כך יהנה לשחק עם אח/ות קטן/ה.
אני גם שומעת מהרבה אנשים שככל שהילד גדול יותר הוא מקנא יותר- כי הוא מבין...
אני לא חושבת שבגיל חמש הילד יקנא פחות מבגיל שנתיים, מישהי פעם סיפרה לי שכשנולדה אחותה הקטנה היא שאלה את ההורים שלה אם הם כבר לא אוהבים אותה, והיא היתה בת עשר! נראה לי שזה תלוי בעיקר בילד ובהתנהגות ובדברים של ההורים.

לגבי החששות שלך - גם אני הייתי מאוד מאוד בתוך הילד בשנה הראשונה, הייתי עייפה וכל היום 'התעסקתי' איתו ולא התפניתי לשום דבר אחר. היה לי קשה, וגם כיף, אבל אני חושבת שבילד שני הדברים הרבה יותר פשוטים, את כבר יודעת הרבה דברים ולא צריכה ללמוד מאפס (אני מניחה שזה פשוט יותר כי את מנוסה יותר). אבל זו רק השערה, כי יש לי בינתיים רק אחד (-:

אני חושבת שבילד שני הדברים הרבה יותר פשוטים, את כבר יודעת הרבה דברים ולא צריכה ללמוד מאפס (אני מניחה שזה פשוט יותר כי את מנוסה יותר). אבל זו רק השערה, כי יש לי בינתיים רק אחד
אמרו את זה קודם לפני אבל זה מה שאני חושבת

זה נשמע כך-כך פתטי - סך הכל אני לא האמא הראשונה או היחידה בעולם שטיפלה בתינוק (כמעט) לבד - אבל אולי אני פשוט לא כזאת 'אמא-אדמה', ולא הצלחתי לזנק מעל המכשולים כמו נשים אחרות. אולי אני פשוט חלשה.

לא פתטי בכלל!!! אולי בימינו מקובל לגדל תינוקות לבד, אבל זה לא המצב הטבעי הרצוי והבריא, זה מצב שקשה מאוד מאוד לרוב הנשים שנמצאות בו. אני ממש לא חושבת שאת חלשה או צריכה להרגיש כשלון... את לגמרי בסדר, פשוט צריך כפר שלם כדי לגדל ילד, או לפחות משפחה מורחבת, או כל שותף נוסף שיהיה נוכח ברצף ויעזור (בנזוג, שכנה, חברה, ולפעמים אם אין ברירה גם עזרה בתשלום). זו לא באמת משימה ששפוי לשאת בה לבד...

חוצמזה, איך יודעים כשמוכנים לילד שני ?
כמו כל דבר בחיים - לפעמים יודעים במאה אחוז שמוכנים ולפעמים הרגשות מעורבים, לפעמים ההחלטה יותר רגשית ולפעמים יותר מושפעת מההגיון, לפעמים ההחלטה באה מהר ולפעמים מתבשלת חודשים ושנים, לפעמים יש גורם אחד שמכריע את הכף לטובת החלטה, ולפעמים נכנסים להריון לא מתוכנן וכשהוא כבר עובדה בשטח פשוט שמחים בה

בחוויה שלי לעשות ילדים (ראשון, שני... לא משנה) זה גם כמיהה גדולה ורצון עמוק, וגם משהו שמזמן הרבה עבודה ואני נוטה לדחות אותו עד כמה שנראה לי סביר (נמדד בשנים). עד כה אני נוהגת לעכל לאט את ההשלכות של הצעד הזה על חיי וחיי המשפחה... ואז בנקודת זמן מסוימת לקחת נשימה עמוקה, לאסוף אומץ, להיזכר למה זה חשוב לי - ולקפוץ למים.

אני לא חושבת שבגיל חמש הילד יקנא פחות מבגיל שנתיים
אני דווקא חושבת שכן.
כמובן כמובן כמובן שזה מאוד תלוי בילד הספציפי, אבל מניסיון אישי שלי ושל די הרבה חברות קרובות וילדים במשפחה, בסביבות גיל 5 דווקא רוצים אח/ות (כמובן בתיאוריה זה נראה להם הרבה יותר זוהר ממה שזה באמת...), ואז אפשר לרתום את הרצון הזה לתפקיד אמיתי במשפחה ומינימום משברים של אתם-לא-אוהבים-אותי יותר.
אצלי זה היה ככה בהגזמה - הייתי בת חמש וחצי ומרוב אהבה לאחי ולתפקיד החדש שלי בתור אחות גדולה שכחתי מההורים שלי.
זכורה לי השנה הראשונה לחייו בה ממש האמנתי שאני האמא האמיתית שלו והתפקיד של אמא שלי היה רק ללדת אותו...

בין ילדיי הגדולים יש הבדל, יחסית, גדול- 3 ו-8 חודשים.
בהתחלה הכל עבד מעולה ודווקא הקנאה התחילה להתפתח כשהגדולה הייתה באזור גיל 6.
היא 'מתה' על אחיה הקטן, שלא תביני לא נכון, אולם לפעמים יש לה רצון שלא יהיה קיים.
אני גם נוטה לא לתפוס קנאה כמשהו בעייתי בהכרח.
זוכרת איך אני קנאתי נואשות באחי בהיותי קטנה ואף מתבגרת. זה עבר לי...
היום אנחנו ממש חברים טובים ובקשר מעולה.

היא 'מתה' על אחיה הקטן, שלא תביני לא נכון, אולם לפעמים יש לה רצון שלא יהיה קיים.
בלי קשר למספר שנות ההפרש, גם בכורתי מתנסחת דומה. אז אולי זה עיניין של גיל הבכורה?

זה עינין של קינאת אחים,הבת הצעירה שלי מבטאת את זה באופן כל כך ברור,שהאוזנים כמעט ניצלות.
לילדים יש כל מני תגובות לאחים ולאחיות שלהם -מאחות שמטפלת כמו אמא ועד לכזו שהיתה משתוקקת לסיום חיו של ה'פגע הרע'.
זה ממש לא משנה.בכל מקרה צריך שיהיה שם הורה שמקשיב וששם גבולות.ואם יש את האנרגיה הזו, זה יעבור , אבל אם לא,זה סיוט שאי אפשר לדעת לאן יגיע.

ועוד משהו,גם ילד הורי משתוקק למישהו שיגיד לו שישאר ילד עוד כמה שנים, זו דעתי.

הממ... איך יודעים? רוצים! ואז הכל נראה פתאום אפשרי. לי נשמע שאת ממש לא מוכנה לילד שני: את עוד צריכה לנוח, להתאושש ולקבל בחזרה את החיים שלך לזמן מה. אולי להיות תקופה מסוימת ללא הנקה, בלי מישהו שתלוי על הגוף שלך כל הזמן. לצאת בערב, להיזכר איך נראה החוץ בחושך. להיזכר איך נראים חיי חברה של מבוגרים. כי עוד ילד זה שוב להיכנס לבונקר -- אין חוכמות.
בלי עזרה זה קשה מאוד. כשעדיין לא ידעתי אם אמצא את האחד, אמרתי תמיד שאני לא רוצה לגדל ילדים לבד, כי גדלתי עם אמא שגידלה אותנו לבד, וזה נורא קשה -- לאמא, לא לילדים! לכן אין מה להיכנס לזה אם רק חושבים איזה תיק זה יהיה. אלא אם כן כמובן את (כמוני) צריכה להזדרז כי השעון דופק.
ולעניין הקנאה -- קשה לצפות את זה. אצלנו זה הגיע די מהר, ובגדול, אבל זה גם תלוי באופי של הילדים. אני לא האמנתי שהמלאך הנדיב והרגוע והבטוח בעצמו שלי יקנא כל כך, והנה, הוא מקנא עד עכשיו, וגם הקטנה שתהיה בריאה מקנאה בו! אבל יש כאלה שזה לא קורה אצלם, או שקורה אחרי כמה זמן, או שעובר מהר... בקיצור, זה לא שיקול. וממילא לגדול כבן יחיד זו קללה (טוב, לא קללה. אבל מטען בעייתי).

תודה לכולם (כולן?). מאד עוזר לשמוע חוות דעה של אחרים.

אנדלוסיה, את צודקת בהכל - בעיקר בעניין ההנקה. דווקא ניסיתי לאחרונה להפסיק להניק (היא ממילא רק יונקת טיפה לפני שהיא הולכת לישון) ולא יכולתי! יותר ממה שהיא היתה מסכנה, אני הרגשתי נורא (היה לי מעין 'טירוף הורמונאלי' כמו בהריון. בסוף נשברתי וחזרתי להניק...)

אני עדיין פוסחת על הסעיפים - להכנס להריון ופשוט לקפוץ ראש למים העמוקים ולהסתדר (או לא) עם מה שבא, או לחכות עוד בתקווה שאולי משהו ישתנה (מה בדיוק??)...

ו ההולכת בדרכים, תודה תודה תודה. תודה שגרמת לי להרגיש קצת פחות בכיינית ומלאה ברחמים עצמיים...

להכנס להריון ופשוט לקפוץ ראש למים העמוקים ולהסתדר
אחרי שנכנסים להריון יש עוד תשעה חודשים של הכנה. זמן לבכור/ה לגדול עוד קצת, ולכל המשפחה להתרגל לרעיון.
ואז כשמגיע השני, מרכיבים את הפזל מחדש, לוקח זמן עד שהכל נופל למקום אבל זה קורה בלי ששמים לב.

או לחכות עוד בתקווה שאולי משהו ישתנה (מה בדיוק??)...
כמה דברים עשויים להשתנות: הרצון שלך בעוד ילד (למשל להפוך להיות ברור יותר) . הכוחות שלך. הכוחות שלך לקפוץ למים גם כשלא ברור מה צפוי. העצמאות של הקטנה שלך, שתלך ותגדל בצורה משמעותית בשנים הקרובות. או - שעון החול הגופני שידחוף אותך לקפוץ למים. אני מאמינה שהעובדה שהקטנה שלך תשתנה מאוד (וזה וודאי) תשפיע מאוד על חייך.
ולגבי הקנאה - אצלנו בהפרש של 4 שנים הקנאה לא דרמטית בכלל. ברור שזה תלוי בבנות ולא ניתן להסיק מזה כלום, סתם עוד פרספקטיבה. הגדולה כמעט ולא מקנאה בקטנה וכשהיא מקנאה היא אומרת את זה בצורה מאוד מפורשת ומסבירה מה בדיוק היא רוצה כך שזה די פשוט להענות לה. אבל היא תמיד היתה כזו: ילדה שמסתדרת טוב בכל מצב, רואה את חצי הכוס המלאה, רגועה ועצמאית מאוד. והופעתה של אחותה הקטנה לא שינתה אותה (למרות שחששנו מאוד). זה לא אומר שהיא לא אומרת (לפעמים) כמה בא לה שהקטנה תעוף מחיינו. אומרת. לא נורא. הן גם משחקות יחד בצורה מקסימה. הקטנה דווקא מקנאה בגדולה, במיוחד במה שנוגע אלי - לא ממש נותנת לה להתרפק עלי, רוצה אותי רק לעצמה, רוצה כל מה שיש לגדולה ומחקה אותה כל הזמן. אבל זה לא נורא. חששתי שזה ירגיש נורא וזה ממש לא.

אני עדיין פוסחת על הסעיפים - להכנס להריון ופשוט לקפוץ ראש למים העמוקים ולהסתדר (או לא) עם מה שבא, או לחכות עוד בתקווה שאולי משהו ישתנה (מה בדיוק??)...

זה ממש בסדר לפסוח על שני הסעיפים, טבעי לגמרי. אני פסחתי איזה שנתיים עד שהחלטתי "ללכת על זה" ואני בטוחה במיליון אחוז שאני לא היחידה.
אז איך בדיוק עוברים ממצב של "רוצה אבל פוחדת" למצב של "פוחדת אבל רוצה"?
קודם כל זה תהליך והוא קורה לאט ובהדרגה, כמעט בלתי מורגש, אבל קורה.
וכמו שכתבו לך כאן - ככל שתחזרי לכוח שלך ולתחושה שאת "שולטת בעניינים" ומסתדרת בשגרה ארוכת טווח עם המצב המשפחתי הנוכחי, כך יהיה לך קל יותר לקחת על עצמך "פרויקט" חדש. זה לא קורה מייד, יש זמן של מנוחה בין סיום ה"מהומה" הקודמת (של תקופת הינקות של הבכורה), לבין המוכנות ל"מהומה" הבאה... וכעת מתבקשת ממך רק סבלנות לתהליך, סבלנות לזמן של המתנה וחוסר ידיעה, אמונה שברגע הנכון הדברים יתבהרו והרצון יתגבש מספיק כדי לגבור על החששות.

תודה שגרמת לי להרגיש קצת פחות בכיינית ומלאה ברחמים עצמיים...
בשמחה @}
אני באמת באמת לא חושבת שאת בכיינית, ומאחלת לך (ולכולנו) שתפסיקי לחשוב את זה על עצמך.
<יצא לי מרגיעון - כולנו זקוקים לחסד>

דפנה

חיפשתי בגוגל את השאלה הזו.. והגעתי לשירשור הזה.
עברו כל כך הרבה שנים אבל חשבתי לכתוב לך בכל זאת.. מה שלומך ואיזו החלטה קיבלת בסוף וכמה אוצרות יש לך?
כל מה שכתבת שעברת והרגשת זה כאילו כתבת מגרוני וליבי.. יש לי בן שלוש וחצי ואני באותו מקום. של פחד בעיקר, וטראומה מההתחלה והלבד.

באופן טבעי

באופן טבעי