שרון יולדת את בן

[אנונימי]

_{דף סיפור לידה; דף סיפור לידה בבית חולים}

[שרון_של_בן*]

ההריון היה מצוין, עליתי 7 קילו, היה לי תינוק שכולם הבטיחו לי שיהיה קטן, מקסימום 3 ק"ג, ונכנסתי לשבוע 41.
בארבע אחה"צ היתה לי רטיבות משונה, ככה שפיניתי את עצמי (כלומר, נהגתי) לבילינסון, שם הסביר לי רופא אנטיפט שאני עושה על עצמי פיפי. משפיל, אבל לא בלתי סביר. אבל הרטיבות המשיכה, ובאחת לפנות בוקר פיניתי את עצמי עוד פעם לבילינסון, וכשאותו רופא ניסה עוד פעם להגיד לי שאני עושה על עצמי פיפי (הפעם מול בעלי, להשפיל אותי עד הסוף) דחפתי לו את התחתונים בפרצוף וצרחתי "זה מריח לך כמו פיפי?". אז אשפזו אותי.
בארבע לפנות בוקר כבר היה ברור שיש לי צירים, אבל בשבע בבוקר יצאו ממני מים ירוקים, גועל נפש, מקוניאליים, ואז כבר הפכתי ללידה בסיכון והעבירו אותי לחדר לידה.
המיילדת הראשונה (ישראלית, מבוגרת ומנוסה) עשתה לי חוקן שלא הצליח. עד סוף המשמרת שלה היא לא מצאה זמן לעשות לי עוד אחד.
אחרי 14 שעות של צירים, בצום ובלי שינה, החלטתי שהגיע הזמן לקחת אפידורל. כדי להירדם. שלחו לי מרדים קווקזי משופם.
המיילדת השנייה (גם כן ישראלית, מבוגרת ומנוסה) לא מצאה את הזמן להיות איתי כשהזריקו לי. המרדים לא עשה הרדמה מקומית כמו שצריך, והרגשתי את המחט שלו משוטטת לי בעמוד השדרה. לא רק שצרחתי, גם קפצתי. הוא התנפל עליי בצעקות ואני נכנסתי להיסטריה, עם דמעות. בשלב הזה, אחרי הכאבים המטורפים של הזריקה, ביקשתי שיעיפו את האפידורל מהגב שלי. בסוף יצאה לי לידה די טבעית.
המשכתי לשכב שם, עם צירים ועם זירוז (התינוק לא היה בזווית ולכן לא הצליח לפתוח את הצוואר), וכל רגע נכנס מישהו והציץ מה קורה שם. קיסרי הבטיחו בערך מהרגע שנכנסתי לחדר לידה, אבל היה ברור שלא יקיימו.
המיילדת השלישית (ישראלית, מבוגרת ומנוסה גם היא) נכנסה בסוף ואמרה לי לדחוף. לא ידעתי איך והיא לא הסבירה, אז עשיתי משהו. היא העיפה מבט אדיש ואמרה שצריך ואקום. למה ואקום? מי היא שתחליט על זה? חצופה.
בשלב הזה, בשיא הצירים ועצבנית כמו שלא הייתי בחיים שלי, קראתי למנהל חדר לידה והודעתי לו שאני את המיילדת המפגרת הזו לא רוצה לראות יותר (בדרך התלוננתי גם על המפגרות האחרות). ביקשתי שידאגו לשלוח מישהי מקצועית, נורמלית. שלחו צעירונת, עם מבטא רוסי כבד ומשקפיים עבים, שלא רק שהיתה שונה לגמרי ויזואלית מהמפגרות שהיו לפניה, היא גם היתה נחמדה, הסבירה לי איך לדחוף, לצערי ניקתה אחריי את הקקי (כזכור, המיילדת הראשונה לא טרחה לעשות עוד חוקן), בדקה לי אחרי הלידה אם יצאו טחורים (לא) ועודדה מאוד את בעלי. אם היה לי כוח באותו רגע (31 שעות לידה) הייתי מנשקת אותה.
בן נולד במשקל ארבעה וחצי ק"ג (זה התינוק הקטן שהבטיחו לי?), ובגלל החשיפה הממושכת למים מקוניאליים לקחו לי אותו תיכף ומיד.
היום, שלושה חודשים אחרי, אני יודעת שהוא הכי חמוד וחכם - אבל ממש לא ברור לי איך אני הולכת ללדת שוב. מי מבטיח לי שלא יהיו מיילדות גרועות שוב?

[יונת_א*]

שרון, מזל טוב!
קשה מאד לקרוא את הסיפור שלך, ולראות איך כל כך הרבה דברים יכלו להיעשות אחרת. אני אשתדל להתבטא בעדינות.
את בהחלט יכולה ללדת שוב, אבל יש כמה דברים שכדאי לך ללמוד עליהם יותר, כדי שתוכלי לקחת אחריות על עצמך ולא להיות כל כך חסרת אונים מול צוות @#$%%#, גם אם תבחרי ללדת שוב בבית חולים.
כמה דברים בסיסיים שכדאי לעשות:
לא ללדת בבילינסון
לא ללדת בשכיבה על הגב
לקרוא, לדבר עם אחרות שילדו לידה טבעית, ולהכין את עצמך. ככל שיהיה בידיך יותר מידע, יהיה לך יותר כח ויכולת להתנגד, לבחור, ולהיות אסרטיבית.
בהצלחה

[אם_הבנים_שמחה*]

מסכימה עם יונת מלבד משפט אחד.

לא ללדת בבילינסון
אני ילדתי שם, לא על הגב, טבעי, נשלט ומחזק.

מזמינה אותך לקרא את סיפור הלידה של אם הבנים שמחה

>מקוה שזה יקשר ושלא הקלדתי לשוא 5 פעמים_<

[ליזה_ליזה*]

דף סיפור לידה @}

[שרון_של_בן*]

תודה, תודה לכל מי שהגיבה. כרגע, ארבעה חודשים אחרי הלידה הטראומטית של בן, אני שוב בהריון (רצוי ומשמח!), ובהחלט הפקתי לקחים מהלידה ההיא. למשל, שעל לידה טבעית צריך להודיע מראש ולא "לזרום עם זה", אחרת אף אחד לא יודע איך לאכול אותך... ושוב המון תודה, כיף להיות פה.

[סיגל_ב*]

אני שוב בהריון
שיהיה בשעה טובה ובהצלחה!
מאחלת לך הריון מוצלח וחווית לידה מעצימה. @}

[סיגל_ב*]

שעל לידה טבעית צריך להודיע מראש ולא "לזרום עם זה",
אני חושבת שבעיקר כדאי להתכונן לזה. נפשית ופיזית.
ממליצה בחום לקרוא דפים רבים ב- מדור לידה, בפרט:
לידה טבעית
לידה טבעית בעתיד
לידה טבעית בבי''ח

וכל זה בהנחה ש- לידת בית זה לא הכיוון, נכון?
אם במקרה תרגישי שדווקא יש לך עניין, אז מדור לידת בית הוא מקום טוב להתחיל.

ושוב- בהצלחה!