איך להיות מאושרת

[אל_הלב*]

איך להתחיל?

ילדתי לפני שנה ו-7 חודשים, את פיצית המהממת.
עברתי דיכאון וחרדות לאחר לידה כ-10 חודשים קשים מנשוא ואחרי זה עוד כמה חודשים של התייצבות.
כיום שנה ו -7 אחרי כבר לא בדיכאון ובחרדות, אך עם תובנה קשה שחיי ריקים ממשמעות אמיתית ואושר.

מה זה אושר בכלל? אולי הציפיות שלי גדולות מידי? גם אם כן משהו מאוד חסר עלה על פני השטח בעקבות האימהות והטיפול הפסיכולוגי שנמצאת בו.

יש לי מן חור שחור כזה, חוסר סיפוק תמידי, שגורם לי לרצות לברוח מכל עבודה שעבדתי בה ובכלל מחיי.
בנוסף נחלתי אכזבות קשות מחברות טובות ומאוד קשה לי להתקרב היום למישהו באמת.
בעלי נראה לי במעין מסכת דיכאון משל עצמו ורוב מה שחווה ממנו זה חוסר ונתק.
הפיצית מהממת אבל מתישה ומשעמם לי איתה חלק נכבד מהזמן.
עברנו דירה לפני 3 חודשים והחברות והשכנות שהיו נגישות לי כבר לא קרובות ואני לא נוהגת, עוד מחסום שמנסה לשבור אחרי עשור שזנחתי את הנהיגה.
מה שגורם לי להרגיש מאוד לבד לאחרונה.

החגים קשים נורא כי משעמם לי מאוד וקשה לי להעסיק את הפיצית ולהיות תלויה במצבי רוח של האיש שניסע לאנשהו.
מרגישה מן שעמום מהחיים, לא בא לי להיות בעבודה שלא ממש מעניינת אותי, לא בא לי להתקע ימים שלמים עם הפיצית האנרגטית והאיש השתקן והמנותק.
אין לי שקט סתם לרבוץ באינטרנט או מול הטלויזיה לנקות את הראש והכול דורש מאמץ ומעייף אותי.

מנסה להזכיר לעצמי שנמצאת בעבודה הזו כדי שתהיה לי מסגרת שלא אפול שוב לדכאון וחוסר מעש, כדי להתפרנס וכי לא מצאתי עבודה בתחום אחר שיענין אותי ואוכל להרויח ממנה בכבוד. וכדי שאוכל להיות עם הפיצית אחרי הצהרים בלי לקחת עבודה הביתה, עבודה שיש לי בה גמישות בשעות. וגם כדי שאוכל לסיים את 2 הסמינריוניות שלי ולסיים כבר את התואר הראשון.

לפעמים אני חושבת שהבעיה שלי שלא מצאתי את היעוד שלי, את הדרך המקצועית שלי, לא באמת.
עברתי המון עבודות ותחומים שונים ובכל אחד מהם מצאתי את החסרונות שהכריעו אותי בסופו של דבר.
לכן רואה בכל מקום עבודה משהו זמני, שחייבת לברוח ממנו אחרי שנתיים גג.
כאילו שאם תהיה לי עבודה ממלאת ומספקת אחזור בכייף להיות עם הפיצית והאיש השתקן והמנותק פחות יפריע לי.

לפעמים אני חושבת שזה רק תירוץ. שמתעתע בי.
שבעצם בשום עבודה אני לא מוצאת סיפוק ורצון להתמיד לאורך זמן כי יש לי חור שחור, ששואב אותי כל פעם מחדש.
ואני לא יודעת מה זה החור הזה. למה אני ממצה דברים כל כך מהר ומשתעממת.
ומתחומים שכן נהנתי לעבוד בהם: מוזיקה ואימון אישי - לא הצלחתי להחזיק מעמד כעצמאית. שבר אותי כל העניין של לרדוף אחרי לקוחות, זה נגע בנקודה קשה ביותר שלי ששונאת לרדוף אחרי אנשים ולהרגיש שעושים לי טובה.

הכול מעורבב בראש, אולי בחרתי לא טוב את העבודות שעבדתי בהם ב 15 שנה האחרונים מאז הצבא,אולי הייתי צריכה ללכת ללמוד פסיכולוגיה ודרמה בגיל 23 וזה היה משנה את כל העתיד שלי.
אולי בחרתי לא טוב את האיש. לא לקחתי בחשבון איזה מן בעל הוא יהיה לי כאבא לילדים.

ואלי זו תקופה בחיים, שהכל ריק לי ומרגישה שעמום ואכזבה מאנשים ולא מוצאת את עצמי בתוך המערכת החברתית וזה משליך על הכל. הרי החוסר בכיוון מקצועי קיים כבר שנים, זה לא חדש. ועדיין היו תקופות טובות ומלאות. במוזיקה, בחברים, בעיסוקים, בלימודים, בקורסים, בזוגיות.

היום מרגישה שאין לי למה לצפות באופק הקרוב. לא מצפה לחג הבא. לא מצפה לשוב לעבודה. לא מצפה להיות בבית עם הקטנה והאיש. אולי מצפה רק למפגש עם הפסיכולוגית שהפכה להיות האדם הכי קרוב אלי שמבין אותי באמת.

כאילו עם האמהות נפתחה תיבת פנדורה שלא יודעת איך להתמודד איתה.

אשמח לתגובות. תודה שיש לי את היכולת לכתוב, גם אם רק לעצמי.

[פלוני_אלמונית*]

אל הלב
כול כך מבינה אותך, מאוד נוגע ללב מה שרשת פה..
אני מקשיבה לך
עוד מאט יצוצו תובנות..
תמשיכי לכתוב

[סיגל_ששון*]

כשאפור עד שחור בפנים, הכל נצבע בצבע הזה.
לא כדאי להסיק מסקנות על החיים ועל הבחירות שלך במצב כזה.
אולי אפשר להשהות - נכון, עכשיו כל הבחירות נראות לא נכונות, ושום דבר לא מכניס שמחה.
אבל זה לא אומר שהבעיה היא בדברים החיצוניים האלה.
השמחה לא נמצאת בשום דבר חיצוני - אולי את לומדת את זה עכשיו, לא שזה מעודד
הדרך היחידה היא לאט לאט למצוא את הדרך לשם בחזרה - בתוכך.
וזה אולי לא קל כי האפור הזה שבפנים מוציא את כל האנרגיה והחשק לדברים.
אולי, וזו רק הצעה, אם את אומרת שבן זוגך גם הוא באותה הבעיה
אולי תתחילי מניסיון לשמח אותו באיזה אופן, משהו שהוא אוהב
זורקת פה דוגמא, שתביני את הראש, נגיד תורידי איזה מוסיקה שהוא אוהב מהאינטרנט
ותזמיני אותו בזמן שהילדה ישנה לשבת ביחד ולשמוע, רגע של שניכם, פשוט
הנאה קטנה. לא יותר. בלי ציפיות גדולות.
וככה דבר אחד כל יום. במשך שבוע.
אולי זה ידבר אליך ואולי לא.
מקווה שזה אולי עוזר באיזה אופן.

[מישהי*]

שלום לך
אני יכולה להזדהות עם התחושה - בזמנים מסויימים
האושר הוא דבר חמקמק לפעמים, ולפעמים רק הזיכרון שהוא קיים - הזיכרון של הרגעים המוארים, החמים והיפים האלה - מאפשרים לי את האופטימיות שזה יכול גם לחזור

ואז מתישהו זה חוזר (-:

אני רוצה לשתף אותך במתנה שקיבלתי ממישהי לפני כמה וכמה שנים
שעוזרת לי

וזה, כל יום בלילה להגיד 15 תודות. על דברים שקרו/שישנם, היום.
בימים של דיכאון, זה קשה נורא. קשה למצוא.
ואם אני מתעקשת ומוצאת, התגמול גדול מאוד! לא באופן מיידי, אבל לאט לאט אחרי כמה ימים כאלה, ולפעמים אפילו למחרת
פתאום הכל צבוע בצבעים אחרים.
וגם, נהיה הרבה יותר קל למצוא.

ויש ימים שזה פשוט זורם ושופע וכיף וקל ומאוד ברור לי כמה תודות מופלאות יש לי לומר

אני עושה את זה שנים, מתורגלת מאוד, ובכל זאת פתאום יש ימים שקשה לי.
ואז אני מבינה שאני על סיפו של דיכאון. ויודעת שזה קריטי שכן אתאמץ. וחוזרת לדברים הבסיסיים (תודה על האוכל... תודה על קורת גג..), ועושה את זה בלי חשק, אבל - עושה את זה.

עם השנים גם התודות שלי מתחדדות ומתבהרות, האופי שלהן השתנה, ואני מרגישה שהן מתחברות יותר ויותר אל המהות.

אז אני מציעה לך את התרגול הפשוט מאוד אך המאתגר לעיתים
ומקווה שאולי הוא יסייע לך כמו שהוא עושה לי

בהצלחה, ואשמח להמשיך לקרוא אותך,
שתהיה שנה טובה!!

[אבישג_א*]

אוי אל הלב ממש הצטערתי לשמוע
ליוויתי אותך אז בתהליכים של הדיכאון אחרי לידה וקיוויתי ממש שכבר יצאת מזה, שחזרת לעצמך.
נשמע שמאוד קשה לך :הזוגיות, העבודה, ההורות, חברות, הכל בעצם.
מחפשת מה לומר לך

אז קודם כל שווה לבדוק אם זה לא הורמונלי : האם טיפול פסיכולוגי יוכל לעזור או תרופות או שינוי תזונתי, אני זוכרת שלמדתי מבוא לפסיכולוגיה והמרצה אמרה על דיכאון אחרי לידה שלפעמים כדורים כל-כך עוזרים להשיב לאדם את היציבות. אז אני ממש לא ממליצה לקחת סתם, אבל אולי זה משהו כימיקלי (אני גם ממש לא מבינה בנושא ולא מבדילה בין חומרים כימיים להורמוניים וכל זה, הכוונה שכדאי לבדוק אם זה לא משהו שקשור בגוף)

לגבי בן הזוג, נשמע שכדאי שתלכו לייעוץ זוגי, בסך הכל גם הוא עבר חוויה לא קלה בשנתיים האחרונות ויתכן שגם הוא זקוק לתמיכה, אוזן קשבת או עזרה כלשהי להתאושש.

לגבי משמעות , באופן אישי החיים נראים לי חסרי משמעות בלי מציאת משמעות לחיים : אצלי זה עבודת ה' והקשר לבורא, לא יודעת איך אפשר בלי משמעות לחיים - כלומר משמעות חיצונית ולא מה שמקובל היום בתרבות המערב - מימוש עצמי. מקווה שאני לא נשמעת מטיפה אבל הייתי חייבת לומר שאדם לדעתי גם צריך למצוא משמעות לחיים שלו, משהו מעבר לקיום היומיומי ואצלי זה הקשר לבורא. זה גם קצת מתחבר לי עם מה שמישהי כתבה לך על אמירת תודה, אחד הכלים שהכי מחזיקים אותי זה התבודדות (שיחה אישית עם ה') ואחד הדברים שאני עושה בשיחות איתו זה להודות לו, החלק של הודיה מאוד חשוב ועוזר לך לתת מקום לדברים הטובים בחייך, לראות אותם יותר.

ועוד נקודה שכדאי לשים לב אליה, אנחנו נוטים לזלזל בפרטים הקטנים : יציאה לבילוי, זמן עם חברה, אבל הדברים הקטנים והלא חשובים הללו נותנים לנו המון כח ושמחה. כדאי שתמצאי זמן לחברות, זמן לתחביבים, בילויים משותפים לך ולבן זוגך, דברים שאת נהנית לעשות. פנקי את עצמך, פרגני לעצמך - זה יכול לשפר פלאים את מצב רוחך.

בהצלחה וחג שמח

[אל_הלב*]

אין לכן מושג כמה שהתגובות שלכן מרגשות אותי.
ישר מעין הדמעות נפתח.

לא כדאי להסיק מסקנות על החיים ועל הבחירות שלך במצב כזה.
סיגל יקרה, את מאוד צודקת. משתדלת לא להסיק מסקנות, מה גם שבפנים בפנים מאמינה שהכול נכון ומוביל קדימה.
יש המון סיבות למה בחרתי כמו שבחרתי לאורך החיים וזה התאים וענה על הצרכים שלי רוב הזמן.
עכשיו בתקופה שקצת מפקפקת בבחירות שלי כי לא מצליחה להנות ולא מסופקת.

השמחה לא נמצאת בשום דבר חיצוני
נכון. אמת מכאיבה אבל נכונה. אחת הבעיות שכל החיים הייתי מחפשת מילוי זמני כדי לא להרגיש את חוסר המשמעות.
בדמות אוכל, גברים, ריגושים שונים, טלויזיה.
איך שהוא עם האמהות אני באמת מבינה שזה מן חור שחור פנימי כזה.
מה שטוב שאני עומדת מולו ללא מסכות ולא בורחת. מתבוננת בו בלי בהלה, אך עם המון חוסר ובדידות.
עדיין לא יודעת מה לעשות איתו, או איך למלא אותו במשמעות אמיתית ולא בתחליפים זמניים.
אולי זה לא באמת אפשרי?

אולי תתחילי מניסיון לשמח אותו באיזה אופן,
רעיון מקסים. אחפש משהו לעשות לו.

כל יום בלילה להגיד 15 תודות
מישהי, עשיתי את זה שנים ובאמת הפסקתי בזמן האחרון. איכשהוא זה מאולץ כזה בתקופות של ריק.
וגם הבנתי דרך הפסיכולוגית שלי שזו עוד דרך להרגיע את הריק באופן זמני, כאילו לתזכר את עצמי שיש משמעות.
אני עושה את זה כל יום כנמעט בעבודה כדי להזכיר לעצמי למה אני שם ולהרגיע את עצמי שאני לא מתבזבזת.
למשל: תודה שיש לי את העבודה הזו שאוכל לסיים את התואר שלית תודה שבזכות העבודה הזו למדתי לדרוש שכר גבוה יותר עבור העבודה שלי, תודה שבזכות העבודה אני יכולה להיות עם פיצית אחר הצהרים ולהנות ממנה בלי לקחת עבודה הביתה. תודה שיש לי הזדמנות להפעיל את הראש בעבודה, תודה שיש לי אתגרים קטנים במהלך היום. תודה שיש לי את העבודה הזו שבזכותה המשכורת שלשנינו ביחד מאוד מכובדת ומאפשרת לנו לחיות ברמת חיים הגבוהה שלנו.

הכול נכון מצד אחד ומצד שני זה הרגעות שכמו שמות פלסטר על החוסר. לא באמת ממלאות אותו.

מסכימה איתך שההזכרות האלה טובות כדי לתת פרופורציות ולכן אני מודה לאל שיש לי את פיצית, שיש לי איש שדואג לי בהמון דברים (גם כשהוא בתקופה קשה). תודה שיש לי הורים שיכולים לשמור על פיצית ולפנות אותי. תודה שיש לי פסיכולוגית פשוט מעולה, תודה שאני מטפלת בעצמי, תודה שאני לא בחרדות כמו עד לפני כמה חודשים, תודה שיותר קל לי להיות אמא של פיצית ככל שהיא גדלה. תודה שיש לי בית חדש עם המון מרחב, אור ואויר. תודה שאיכפת לי מעצמי ואני מתחילה שינוי תזונתי. תודה שהאמהות גורמת לי להיות יותר רכה ומקבלת.

טוב, מודה שזה כן עוזר להרגיש יותר טוב (-:
אבל שוב, סליחה שאני חוזרת על עצמי, רוצה מילוי אמיתי ויציב לאורך זמן. לא תנודתיות שכזו.

אבישג א יקרה - התגעגעתי אליך ולמילים החכמות שלך. תודה שאת פה.
אני במקום הרבה יותר יציב וטוב מלפני כמה חודשים.
אני לא בדיכאון והכי חשוב לא בחרדות (טפו טפו טפו בלי עין הרע) - שזה היה פשוט סיוט בלתי נסבל.
אז מהבחינה הזו התקדמתי ואני במקום הרבה יותר מקבל, טוב, רגוע ויציב.
אני עדיין עם כדורים וטיפול פסיכולוגי שמאוד מעריכה כי החזירו לי את עצמי במובנים רבים.
מצד שני אני יודעת להבחין כעת שאני בסדר.
הורמונלית, רגשית, נפשית.
אחרי שחווים משבר כזה גדול וחרדות שמערערות את כל ישותך מבפנים - יודעים להבחין בין דאון לדיכאון. אלו שני דברים שונים לחלוטין.
אני פשוט עצובה, מאוכזבת מאוד מאנשים (מחברה טובה שהתרחקה לאחרונה, מבעלי שלא נמצא רגשית בשבילי כי שקוע בדאון משלו), משועממת וחסרת כיוון.
עושה הכול כי צריך, לא כי אני נהנית ומאותגרת. זו הבעיה.

לגבי ייעוץ זוגי, האיש לא מוכן בשום אופן. הוא שונא לדבר ולשתף אנשים בבעיות שלו, בקושי משתף אותי.
אני אופטימית שבקרוב יהיה לו יותר טוב כי הוא בונה עכשיו אולפן בבית וכשיחזור לנגן ולמקסס זה ימלא אותו באנרגיות חדשות.

לגבי עבודת השם, גם לי היתה תקופה די ארוכה שהתחברתי דרך לימודי קבלה להוא שם למעלה.
משום מה גם מזה התרחקתי מאז הלידה. אולי זה הזמן לחזור לשמוע שיעורי קבלה ולהתחבר יותר רוחנית.
יש לי יחסים אמביוולנטים מאוד עם הדת. יש בה המון דברים שמדברים אלי והמון דברים שסולדת מהם.
ובתקופה שכל כך מאוכזבת מאנשים ומתקשה להתחבר אליהם - קשה לי להתחבר ל"ואהבת לרעך כמוך" ונתינה.
בא לי בעיקר להתרחק מאנשים כדי שלא יפגעו בי.
ומצד שני יש חוסר מאוד גדול שלא מרגישה קרובה לאף אחד, שלא באמת יש לי למי להתקשר לשיחת נפש.

הדברים הקטנים והלא חשובים הללו נותנים לנו המון כח ושמחה
את צודקת, צריכה לגייס כוחות נפש להתקשר לחברות שמזמן לא דיברתי איתן וליצור מפגש.
יש לי 4 ימים שהפיצית בגן ואני בחופש מהעבודה למלא את עצמי קצת. להסתובב בתל אביב, לקנות דברים שצריכה, להתחיל את הסמינריונית הראשונה ואולי גם להיות עם האיש.

יוצאת לפסיכולוגית, מקווה לחזור עם הערות חדשות.

[אל_הלב_למונית*]

יצאתי מהפסיכולוגית. הרבה בכי ודמעות שדרכם הבנתי שאני מרגישה לא אהובה ובודדה וזה הטריגר לדכאון. וכן, אני בדיכאון. להפתעתי אחרי שבוע שלא לקחתי את הכדורים ושמחתי שהחרדות לא חזרו. הדיכאון למרבה ההפתעה נגרם לא רק עקב חרדות כמקודם.

תחושה חזקה והבנה שאני לא מאושרת באופן בסיסי ושאהבה של אנשים כלפי מכהה את זה וגורמת לזמן מה לתחושה טובה ויציבה, עד המכה הבאה.
התחליפים כבר לא עובדים עלי יותר, לא באמת והבנה שטוב שבטיפול כדי לשנות את הדפוס ההרסני הזה שבתוכי.

ומה בינתיים? לעבוד על לאהוב את עצמי. למצוא מחדש את החוזקות שלי. ללכת לארון ספרי המודעות עצמית ולעבוד על אהבה עצמית.

[בשמת_א*]

קודם כל

מציעה לך להשיג את הספר "רוח פנימית" מאת אייל פוליטי ולקרוא בעיקר את הפרק על הלב. האמת, את כולו. אבל בעיקר את הפרק על הלב.

רוצה מילוי אמיתי ויציב לאורך זמן. לא תנודתיות שכזו
להערכתי, מניסיוני ומנסיונם של אחרים, המילוי האמיתי והיציב לאורך זמן נבנה מאינספור "מילויים" יומיומיים קטנים.
אבל את צריכה למלא כמה תחומים:

• התודות שימלאו לך את הלב בהכרת תודה
• כל יום משהו שמשמח אותך, כי הלב זקוק להזנה בשמחה
• כל יום פעילות גופנית שטובה לך, אפילו 3 דקות (לדוגמא, אני רוקדת מול שיר אהוב ביוטיוב וזה כבר עושה שינוי)
• כל יום לתת לעיניים משהו משמח: תמונות יפות, טיול בחוץ להתבונן בפרחים או בעצים, משהו שירנין את לבך, שתתרכזי בו ותחפשי את היופי במראה
• כל יום לתת לאוזניים משהו משמח: מוסיקה, תפילה יפה, דיקלום של שיר שמדבר עלייך, ציוץ הציפורים לפנות בוקר, רחש הגלים, לא משנה מה.

יש עוד דברים.
אבל חשוב שכל יום תזיני את עצמך בפכים קטנים של שמחה.
לאט לאט הם יצטברו ויעשו שינוי.
זה כמו כושר גופני. את יוצאת מטראומה, נגיד כאילו יצאת מניתוח בטן פתוח. איך תלכי עכשיו לרוץ מרתון? קודם עושים רק פיזיותרפיה מאוד עדינה עד שהכל מחלים, אחר כך עושים פעילות גופנית עדינה ומתונה, ולאט לאט מגבירים ומוסיפים ומתחזקים ובונים בהדרגה כושר.
ממלאים קצת קצת, כל מיני חלקים שלך כל יום.

[אבישג_א*]

יש לי יחסים אמביוולנטים מאוד עם הדת. יש בה המון דברים שמדברים אלי והמון דברים שסולדת מהם.
מאוד מזדהה, גם אצלי זה ככה, ועדיין אני מרגישה שבלעדיו ובלי היהדות אין לי חיים.
אחרי הלידה של בני החמישי, בעוד סוג של משבר רוחני שבא והולך אצלי כל הזמן, קראתי לחברה שאני מאוד מעריכה שתבוא אליי לשיחה (פריבילגיה של אחרי לידה להטריח את כולם אליי (-: ) ודיברנו על אלוהים ואם הוא ישנו ואם הכל אמת. והיא אמרה לי משהו מאוד פשוט שמאוד נגע בי, היא אמרה על מישהו שאמר (לא זוכרת מי) שאם לא היה את אלוהים היה צריך להמציא אותו, ואם אנחנו לא יכולים בלעדיו כנראה הוא קיים. וחשבתי על זה מאז עם כל התסביכים שיש לי איתו, עם כל הקשיים שיש לי עם היהדות (ולא במובן של שמירת מצוות כי זה לא מזיז לי, אלא מושגים ביהדות שמחרפנים אותי) אם אני כל-כך מחוברת אם אני לא יכולה בלי, כנראה שיש בזה משהו.

ובתקופה שכל כך מאוכזבת מאנשים ומתקשה להתחבר אליהם - קשה לי להתחבר ל"ואהבת לרעך כמוך" ונתינה.
בתיכון היה לי משבר בקשרים שלי עם חברות שלי, לא הייתה בגידה נוראה אבל הרגשתי שמה שהאמנתי שצריך להיות בחברות : נתינה ודאגה ואהבה פשוט איננו ושחברות שלי לא היו בשבילי כשהייתי צריכה אותן.
ואחר כך ניתקתי קשרים ושקעתי בעשייה שעשתה לי מאוד טוב והלכתי לגור במקום מבודד ושם נולדו שלש בנותיי... ושם גם גיליתי כמה חברה חשובה לי גם אם אי אפשר להגיע לקשרים ברמה שבה האמנתי ורציתי, גם אם בני אדם מאכזבים ולא אמינים. לי זה מתחבר גם לאלוהים בסוף, בעצם רק הוא מלווה אותנו עד הסוף ואחריו, רק הוא נמצא איתנו באמת. הרגשתי את זה בלידה האחרונה שהייתי מאוד בודדה לפניה, בעלי לא רצה לבוא להיות איתי (גם או בעיקר כי שיגעתי אותו) והייתי לבד חצי שעה לפני הלידה - הניתוח והתקשרתי כדי להתפייס כדי להתעודד ולא היה לו כח אליי ואני כל-כך פחדתי ממה שהולך לקרות, פחדתי שאני אמות בניתוח והרגשתי נורא בודדה . והבדידות הזאת שחשתי, ההליכה הזאת לבד אל הלא נודע (שנגמר בטוב תודה לאל) - הרי זה גם מה שקורה בסופו של דבר לכולנו, מי יהיה איתנו בסוף כל הסופים ?
אז אני משתדלת להקיף את עצמי בחברה, כי אני לא מסוגלת לחיות לבד, כי חברה משמחת אותי ועושה לי טוב, אני גם מזכירה לעצמי שהאנשים הם טובים בסופו של דבר ורוצים לעשות את הטוב, אבל אין לנו כלים ויכולת באמת להיות תמיד עבור האהובים שלנו ושאזכור את זה כשאני מרגישה לבד דווקא במקומות הכי קשים, שאנשים כן רוצים לעזור לי אבל לא תמיד יכולים. ובסופו של דבר מי שתמיד איתנו זה רק אלוהים - זו ההרגשה שלי לפחות.

טוב צריכה לצאת והילדים עוד לא נרדמו, מקווה שיצאתי מובנת - חג שמח (מקווה שלא דיכאתי אותך או התפלספתי יותר מדי, אל הלב את יכולה באמת למחוק אם יש בדברים שלי משהו שמפריע לך או קשה לך בסופו של דבר הדף הזה בשבילך ולא תמיד אנחנו נותנים את העזרה הנכונה לאדם אז סליחה מראש)

[מישהי*]

_איכשהוא זה מאולץ כזה בתקופות של ריק.
וגם הבנתי דרך הפסיכולוגית שלי שזו עוד דרך להרגיע את הריק באופן זמני, כאילו לתזכר את עצמי שיש משמעות._

זה נכון שזה מאולץ (כלומר גם אצלי זה מרגיש ככה) אבל זה עדיין עוזר, ולמעשה - אז זה הכי עוזר (כי מתחילים מנקודה נמוכה יותר, ומגיעים למקום טוב)
אני לא מסכימה עם הפסיכולוגית, אני חושבת שזה להיזכר בזה שאין שם ריק. באמת באמת הכל תלוי בנקודת המבט. בכל מקרה ככה זה מרגיש לי לגביי. וכן, אנחנו צריכות תזכורת. כנראה. אני, ואת, והרבה אנשים אחרים, ויש כאלה שאולי לא צריכים, ברי מזל (-:

רוצה מילוי אמיתי ויציב לאורך זמן. לא תנודתיות שכזו.
מבינה אותך. אצלי אני פשוט מקבלת את זה. ונלחמת בזה באמצעות שיטת התודות, שממתנת את התנודות.

אולי אשתף אותך שממש בימים אלה, כשאני אומרת את התודות, אני מרגישה חוסר טעם. ואז אני יודעת שזה דיכאון, ואני מתבוננת על זה.
ואני יודעת שאם לא הייתי אומרת את התודות, אז היה הרבה, הרבה יותר גרוע.

למשל, היה איזה מפגש חברתי, שלפי כל הקריטריונים היה מוצלח. ואז אני בלילה אומרת לעצמי - תודה על המפגש - אבל מרגישה שזה לגמרי טכני, כי - אוקי, היה מפגש, אז - אז מה??? אני לא הייתי שם לגמרי. לא במלואי. משהו היה סגור. מפוספס. תאכלס, היה אפשר לוותר על זה.

אבל לא! תודה! תודה על המפגש! תודה!!!!!
(-:

[אבישג_א*]

וגם רציתי להמליץ על הספר "האדם מחפש משמעות" של ויקטור פרנקל.

[אל_הלב*]

בשמת תודה על ההמלצות, באמת רעיונות טובים להכנסת שמחה והנאה בעצמי, מבלי להיות תלויה באחרים.

זה כמו כושר גופני. את יוצאת מטראומה, נגיד כאילו יצאת מניתוח בטן פתוח. איך תלכי עכשיו לרוץ מרתון? קודם עושים רק פיזיותרפיה מאוד עדינה עד שהכל מחלים, אחר כך עושים פעילות גופנית עדינה ומתונה, ולאט לאט מגבירים ומוסיפים ומתחזקים ובונים בהדרגה כושר.
זה אשכרה נכון, רק יצאתי מטראומה מאוד גדולה של דיכאון אחר לידה, עברתי דירה, התחלתי לעבוד ועכשיו צריך לבנות שלב אחר שלב שמחה ומילוי.

אבישג - תודה על הכנות והשיתוף שגם אצלך יש יחסים אמביוולנטים עם האמונה. מזדהה איתך שבעצם ה' הוא היחיד שהולך איתנו לאורך כל הדרך, תודה שאת מזכירה לי את הכוח שלו, אשתדל לזכור את זה ברגעים קשים, שאני לא באמת לבד, הוא איתי ורוצה בטובתי בכל רגע.

גיליתי כמה חברה חשובה לי גם אם אי אפשר להגיע לקשרים ברמה שבה האמנתי ורציתי, גם אם בני אדם מאכזבים ולא אמינים.
זה שיעור שעוד לא באמת למדתי. קשה לי עם שטחיות, אני אוהבת קשרי עומק ושיחות נפש. נכון שישי לי גם חברות יותר שטחיות שנפגשנו סביב הילדים, אבל עכשיו גם זה לא קיים כי עברנו דירה והן רחוקות. ואין לי מושג איך ליצור קשרים חדשים ולמען האמת גם אין לי ממש אנרגיה להשקיע בזה.
פעם קשרים היו פשוט נוצרים, דרך החיים עצמם, במסגרות שונות של עבודה, שותפים לדירה, לימודים. היום זה איכשהוא עדיין לא קורה.
אולי כי זו תקופה שאני לא מרגישה טוב עם עצמי, שאני שווה ומעניינת, אז קשה לי יותר לגשת ולתקשר.
למרות שגם בתקופה הכי אפלה שלי, של הדיכאון והחרדות אחרי הלידה, יצרתי קשרים חדשים. כי זה היה צורך הישרדותי. ועכשיו לא ממש.

מזכירה לעצמי שהאנשים הם טובים בסופו של דבר ורוצים לעשות את הטוב, אבל אין לנו כלים ויכולת באמת להיות תמיד עבור האהובים שלנו ושאזכור את זה כשאני מרגישה לבד דווקא במקומות הכי קשים, שאנשים כן רוצים לעזור לי אבל לא תמיד יכולים.
כמה נכון. ועדיין קשה לי מאוד כשמתאכזבת מחברות קרובות. ואז די מוחקת אותן רגשית, כאילו לומר לעצמי שאני לא באמת צריכה אותן ויכולה להסתדר גם בלעדיהן ואז כבר לא מרגישה צורך ורצון לפנות אליהן וככה אני מתרחקת עד שהן יוצאות לי מהלב. ואז אני לבד. מרגישה שאין לי באמת חברות קרובות ואת מי לשתף.
עוד לא למדתי להכיל את האכזבה. מבחינתי מי שממש איכזבה אותי לא מגיע לה שאשקיע בה רגשית. הבעיה שכל אחת מתישהוא מאכזבת אותי... כך שהבעיה כנראה אצלי ולא רק אצלן.

בדיוק אתמול היתה לי שיחה עם בעלי אחר הצהרים והרגשתי קרובה אליו וזה שיפר את מצב רוחי (למרות שהכאב ראש נשאר עד שהלכתי לישון).
הוא חושב שהכעס שלי על חברה שנעלמה סתם הורס לי ושאני צריכה להתקשר אליה ולנסות ללבן את העניינים.
האגו שלי כל כך רצה שהיא זו שתיזום את השיחה ואז אוכל לכעוס.
לא יודעת איך להתגבר על הכעס ולהתקשר. היא פשוט נעלמה ולא חזרה לשום הודעה שלי קרוב לחודש. זה מאוד פגע בי והשאיר אותי לבד.
מצד שני בטח היו לה סיבות שלה שלא קשורות אלי, ואני צריכה לקחת את זה פחות אישית.
מה גם שהיא עוד כמה חדשים יולדת ואז אהיה "חייבת" לדבר איתה, אז אולי עדיף ללבן את זה עכשיו.

והייתי לבד חצי שעה לפני הלידה
אבישג, זה נשמע כל כך קשה. איך את מגייסת כוחות נפש לסלוח על האכזבה הרגשית הזו מהבעל? אני מוצאת את עצמי כל כך כועסת ובודדה שהוא לא שם בשבילי רגשית.
עדיין זוכרת את מה שכתבת לי בעבר שתמיד עדיף לך לסלוח לו כי זה אינטרס שלך להישאר עם אבא של הילדים שלך, גם אם הוא לא מושלם.


_אולי אשתף אותך שממש בימים אלה, כשאני אומרת את התודות, אני מרגישה חוסר טעם. ואז אני יודעת שזה דיכאון, ואני מתבוננת על זה.
ואני יודעת שאם לא הייתי אומרת את התודות, אז היה הרבה, הרבה יותר גרוע._
מישהי, אני חושבת שאת צודקת, עדיף להגיד את התודות גם כשזה מאולץ, כי זה עוזר לשנות את נקודת המבט. באמת צריכה לחזור לזה.
לא כדי לשים פלסתר והרגעה זמנית, אלא כדי להכניס פרופורציות למצב וזה לא סותר את זה שעובדת עם הפסיכולוגית למצוא שלוות נפש יותר בסיסית.

בשמת - איפה קונים את הספר רוח פנימית? מוכרים בסטימצקי וצומת ספרים?
אבישג - תודה על ההמלצה, יש לי קושי לקרוא או לראות סרטים שמדברים על השואה.

והיום, יום חדש, אנרגיה חדשה, מתחילה את הסי=מינריונית בהתמודדות עם קריאת מאמרים באנגלית, שזו משימה מאוד קשה עבורי שלא יודעת אנגלית משהו.
אבל נעשה ונצליח.

תודה שאתן פה, נשים חכמות ורגישות.
אתן מזכירות לי שאני לא באמת לבד, תמיד אפשר לשתף ולקבל כוחות מבני אדם אחרים.

[אבישג_א*]

אל הלב אני מאוד מזדהה עם דברים שכתבת, על קשרים חברתיים ואכזבות מאנשים.

רציתי רק לדייק : אני כן מגיעה עם חברות לקשרי נפש מאוד עמוקים, אבל אני כן לוקחת בחשבון שהן לא תמיד תהיינה בשבילי כשאני צריכה אותן - זה לא סותר את עומק הקשר שיש בינינו. פשוט לוגית וגם מהניסיון אני מבינה שגם אנשים טובים ועמוקים שקרובים אליי מאוד ורוצים בטובתי לא תמיד יצליחו להיות בשבילי כשאצטרך אותן.

וסתם, כדי שלא תהיה כאן איזו תמונה אידילית שלי אז אני כן פגועה מאנשים ומבעלי ומתקשה מאוד לסלוח, אני פשוט משתדלת להזכיר לעצמי את מה שאני כותבת לך כאן - שיש להם כוונות טובות, שהם רוצים בטוב אבל כולנו בני אדם ולכן מוגבלים מעצם היותנו (ומשתדלת להזכיר לעצמי מעשים שלא היתי בסדר בהם לאוו דווקא מאותו תחום - זה עוזר לי לזכור שגם אני לא מושלמת ולסלוח יותר לאחרים).

[סיגל_ששון*]

יקרה,
גם שהשמיים מעוננים בשמיכת עננים כבדה ושחורה, מעליהם יש שמיים כחולים, רק שאנו לא רואים אותם, כי העננים מסתירים.
התחושה שאנו שלמים ומחוברים ופשוט מרגישים טוב, שם, מעבר לכל האפור, הדיכאון והחרדות.
גם אם את לא רואה סימנים, להאמין שזה קיים בך, בשבילך, ורק יש לייצור את החיבור מחדש.
יש אנשים שיוצרים זאת דרך אומנות - כמו סוגי ריקוד או קדרות, לא משנה מה, רק שידבר אליך
ויש עוד אפשרות, המיינדפולנס, מדיטציה פשוטה, ידועה שעוזרת מאוד לדיכאון וחרדה
אני יכולה להעיד מהניסיון שלי, ועברתי תקופות לא קלות (אפילו משתמשים בו במרפאת מיינדפולנס שיש במרכז לבריאות הנפש בבאר שבע)
בגלל שזה עזר לי כל כך, למדתי את זה כדי להעביר את האפשרות הזו גם לאנשים אחרים
כיום אני מלמדת מיינדפולנס, השיטה שאני מלמדת נקראת MBSR .היא פותחה במרכז למיינדפולנס בבית חולים אוניברסיטאי במסצוסטס, ושם גם למדתי.
את יכולה גם ללכת לכל מורה, רק חשוב שתהייה לך כימיה איתו/איתה שתרגישי נוח, בטוחה וחופשייה
אם תבחרי באומנות או מיינדפולנס או כל דבר אחר, זה עשוי להיות לא קל, בייחוד בהתחלה,
חשוב שתבחרי, ותתמידי, כדי שגם תגיעי לתוצאות, וזה יכול לקחת זמן
אני לא מאמינה בשיטות מהירות, של 5 צעדים ל- וכו' - אלא בדרך, בתהליך
ליבי איתך. סיגל

[בשמת_א*]

את הספר רוח פנימית קשה להשיג כיום בחנויות הספרים, קל להשיג באינטרנט. אני קניתי בקישור שכאן, היה להם המחיר הכי זול והגיע אלי עם שליח.

גם לי יש קושי להתעסק עם השואה, אבל אני לא זוכרת ש"האדם מחפש משמעות" גרם לי איזושהי בעיה. הוא מדבר על תפיסות פילוסופיות אנושיות כלליות והשואה לא נוכחת שם באמת.

[תמרוש_רוש]

אל הלב יקרה,
קודם כל (())(())(())(())(())(())(())
לא יכולה לקרוא אותך עכשיו, התינוק התעורר, אבל אחזור מאוחר יותר.
בינתיים, לבי אתך.

[שונרא*]

גם אני מחבקת ומחזקת ומזדהה, ואם את אוהבת לקרוא באנגלית, ממליצה מאוד על הספר When Things Fall Apart של פמה צ'ודרון pd]הנה לינק לקניה באמאזון ka b 2 1[/po]

[אהבת_עולם*]

ואם את אוהבת לקרוא באנגלית, ממליצה מאוד על הספר When Things Fall Apart
יש את זה גם בעברית 'כשהדברים מתפרקים'.

[אל_הלב*]

יש לי את הספר שהדברים מתפרקים, אני זוכרת שכשקניתי אותו לראשונה הוא ממש עורר בי חרדה, התובנה שאין במה להאחז.
מעניין לקרוא עכשיו ולראות מה ארגיש לגביו כעת.
סיגל, נשמע מעניין השיטה הזו. כשיהיו לי כוחות אבדוק מה זה.
היום קמתי עם קצת כאב ראש וגרון.
משתדלת שזה לא יכניע אותי.
שואלת את עצמי האם ההרגשה הפיזית הלא טובה קשורה איכשהוא לנפש.

[אל_הלב*]

בימים האחרונים מרגישה יותר טוב ויציבה.
מנסה למצוא את ההנאות הקטנות במהלך היום ולחייך מהם.
הבוקר מוקדם ישבתי במרפסת שלי ואשכרה ראיתי ציפורים נודדות. זה היה מחזה יפה, יחד עם העיר שמתעוררת לאיטה.
חשבתי שאני מתרגלת BEING במקום DOING שאני כל כך רגילה לעשות כדי להרגיש אפקטיבית וטוב ואולי זו אחת הבעיות כשאני עם פיצית, שמרגישה שהזמן מבוזבז כי לא עושה שום דבר אפקטיבי שמקדם משהו. אבל גם רק להיות איתה מקדם, את הסבלנות שלי, את התקשורת אתה, את הביטחון שלה בעצמה, את הדמיון שלה לשחק בצעצועים שלה ולצייר.
אז נכון שלפעמים אין לי סבלנות ואני משתעממת מהר, אבל ברגע שבאמת מאפשרת לעצמי להיות שם, ולו לזמן מוגבל, אני לא משתעממת ואפילו נהנית קצת.

ממשיכה עם עניין התודות: תודה שיש לי מרפסת עם נוף מרהיב לנשום בה אויר, להירגע וליהנות מהנוף, תודה שיש לי ילדה מדהימה שגדלה ומתפתחת מאוד יפה, תודה שיש לי בעל שמתחיל לעשות דברים שאוהב ולחזור לעצמו ואלינו כזוג, תודה שיש לי מקום עבודה שמספק לי אפשרות לעזור לאחרים ומאתגר אותי בחלק מהזמן מחשבתית, תודה שיש לי בית חדש ומרווח שטוב ונוח לי בו, תודה שאני חוזרת לנהוג ואוכל לנסוע לחברות מתי שארגיש צורך או בדידות, תודה שיש לי פסיכולוגית פשוט מצוינת שגורמת לי להבין את עצמי ולהתקדם, תודה שהאיש לוקח את הפיצית לג'ימבורי הבוקר שאוכל להמשיך את הסמינריונית שלי. תודה שפיצית לא מתעוררת בלילה בימים האחרונים ואני ישנה רצוף.

תודה על החופש הארוך הזה שפחדתי ממנו מאוד שבסך הכול הספקתי בו להתקרב לבת שלי, להיפגש עם משפחה וחברים, להתחיל את הסמינריונית, לאפשר לאיש לבנות את האולפן שלו ולהטען מחדש, לישון ולנוח, לצפות בסדרות שאוהבת, להיפגש כפול עם הפסיכולוגית, לנהל שיחה רצינית עם הבעל ובעיקר להבין שהמשימה שלי עכשיו היא למצוא את השמחה והאור בפיסות קטנות לאורך היום ולהטען מהן ולקבל משמעות לחדוות העשייה והחיים. בתקופת הדיכאון לאחר לידה מישהי כתבה לי משפט כאן בפורום שהלך איתי המון זמן קדימה "קודם שורדים, אחר כך לומדים לשמוח". אז אחרי תקופה מאוד ארוכה של הישרדות, אני כבר לא שם (למרות שיש נפילות מצב רוח קיצוניות, בעיקר כששוכחת לקחת את הכדורים). עכשיו מתפנה ללמוד לשמוח.

הבנתי בטיפול האחרון שהבסיס לחוסר יציבות ולנפילה לדיכאון טמון (סופרייז סופרייז) בהורים שלי, שלא מהווים עבורי גב ומקום שורשי ומוגן.
תמיד הרגשתי שאין על מי לסמוך, שהם ילדים אבודים בעצמם ושעלי לגדל את עצמי.
ובעצם מצאתי באיש את ההורה שהיה חסר לי, שייתן לי יציבות ואהבה וקבלה.
הבעיה עם זה שהוא לא תמיד פנוי נפשית לתמוך בי כמו שאני צריכה, כמו שהורה אמור להיות שם בשביל הילד שלו וכמו שאני מאחלת לעצמי ומתכננת להיות שם בשביל הילדה שלי.
וכשהוא לא פנוי, והחברות רחוקות ולא נגישות - אז מרגישה בדידות תהומית שגורמת לי לדיכאון ולהרגשת חוסר אהבה וערך.
אחרי הדיכאון של יום ראשון, בזכות הפגישה עם הפסיכולוגית והשיחה עם האיש (וגם בזכות התגובות שלכן כאן שהראו לי שאני לא לבד) - נרגעתי ומצב רוחי התייצב.
ואז אני מרגישה שאני יכולה לפעול בעולם, בעצמאות ובלי להזדקק לאף אחד ולהיות תלויה בו.
רק הידיעה שיש שם אנשים בחוץ שאוהבים אותי ודואגים לי מילאה אותי.
השאלה איך לתת לעצמי את הגב הזה והשורשיות הזו של אהבה וקבלה עצמית, גם בתקופות שהאיש לא פנוי ואין עוד מקורות תמיכה זמינים.
או שעלי לדאוג כל הזמן לרשת קשרים עם חברות שתתמוך בי ותוריד את הלחץ והציפיה הזו ממנו.

שיהיה בוקר טוב

[אבישג_א*]

אז נכון שלפעמים אין לי סבלנות ואני משתעממת מהר, אבל ברגע שבאמת מאפשרת לעצמי להיות שם, ולו לזמן מוגבל, אני לא משתעממת ואפילו נהנית קצת.
מזדהה מאוד

עכשיו מתפנה ללמוד לשמוח.
יופי, שמחה לשמוע, ולקרא את רשימת התודות

על החלק הראשון יש לי המון מה לכתוב, מזדהה עם התחושות האלה כל-כך והגעתי לכל מיני תובנות שבחלק כבר שיתפתי וחלק אני רוצה לשתף
אולי יותר מאוחר בלילה כשאסיים את החובות שלי אכנס לכתוב קצת על כך

[אל_הלב*]

אולי יותר מאוחר בלילה כשאסיים את החובות שלי אכנס לכתוב קצת על כך
אבישג יקרה, מאוד אשמח לשמוע את התובנות שלך.

היום היה יום טוב, למרות שקמתי עם כאב ראש החלטתי שזה לא יעצור אותי ויהיה לי יום טוב.
לקחתי כדור שעזר (לא תמיד עוזר ואז נדפק לי כל היום) ובאמת היה לי נחמד בעבודה, תיקשרתי טוב עם כולם שם, הספקתי יפה את העבודה, לא נלחצתי ממה שנשאר למחר, אכלתי בריא, קניתי לי סלט שווה על הבוקר שהחזיק אותי עד שלוש, הלכתי לספריה ולקחתי לי שני ספרים לקרוא, שיחקתי קצת עם פיצית ונתתי לה לאכול, גלשתי קצת בנט כשהאיש רחץ אותה, השכבתי אותה לישון והיא נרדמה לבד (ממש שיא. בקושי קורה שהיא לא קוראת לי שאשב לידה). והכי טוב אני מרגישה פיזית ונפשית טוב ולא עייפה.
אני הולכת לתרגם קצת מאמרים לסמינריונית שלי איזה שעה.
הכל כל כך משתנה כל הזמן, מצברוח תנודתי להפליא.

[תפילה_לאם]

בימים האחרונים מרגישה יותר טוב ויציבה.
היה נעים לקרוא מה שכתבת.
ממש נוסך תקווה במובן המקרין אור גם אל הזולת.
נראה שאת מוצאת את הכיוון שלך איך להיות מאושרת . כל עוד את בכיוון הנכון, אל תיבהלי אם לפעמים הדרך לא לגמרי ישרה וחלקה.

[מישהי*]

יקרה,
מאוד שימח אותי לשמוע שהמצב משתפר ואת התודות שלך

רציתי לכתוב עוד כמה דברים,
לא תגובה ישירה על מה שנכתב אלא עוד מחשבות שלי בנושא

בעיני האושר הוא לא מצב מסויים, אלא הוא המשקפיים שדרכם אנחנו רואים את העולם
זאת אומרת, העולם הוא כמו שהוא, ואני יכולה להסתכל עליו ולהיות מדוכאת, ואני יכולה להסתכל עליו ולהיות מאושרת
ואני יודעת את זה כי חוויתי את זה
אז בעיני האושר הוא משקפיים, סוג של הסתכלות, ולפעמים היא הולכת לי לאיבוד, ולפעמים אני מוצאת אותה.

עוד אני חושבת שהאושר הוא המצב הבסיסי, ודברים מכסים אותו - ובעיקר ההסתכלות שלנו על העולם וכל מיני שטויות שאנחנו מתעסקים בהן.
זאת אומרת, אני חושבת שלא צריך למצוא מה יעשה אותי מאושרת אלא למצוא מה לשחרר כדי שמה שמכסה אותו - יתפוגג

ככה זה אצלי

ועם זאת אני יודעת שיש דברים שעושים לי טוב ומקפיצים אותי למקום הזה שבו הפרופורציות הן לטובת האושר: חברה טובה, סרט טוב, שינה טובה, סקס טוב, וכיוב'

[מנסה*]

טוב לקרוא אותך. ועוד יותר טוב לקרוא מההתחלה ואז להגיע לסוף ולראות איך התקדמת לעבר הטוב.
אני נשארת באזור...

[סיגל_ששון*]

לא הייתי בבאופן איזה זמן. שמחה כל כך לשמוע שיש גם ימים טובים, זה כיף כל כך.
גם אני... נשארת באזור. כל הכבוד. גאה בך.

[אל_הלב*]

ממש נוסך תקווה במובן המקרין אור גם אל הזולת.
תודה יקרה, שמחה לשמוע (-:

סיגל ומנסה תודה שאתן כאן, זה מחזק לדעת שיש מי שקוראות אותי.

_שהאושר הוא המצב הבסיסי, ודברים מכסים אותו - ובעיקר ההסתכלות שלנו על העולם וכל מיני שטויות שאנחנו מתעסקים בהן.
זאת אומרת, אני חושבת שלא צריך למצוא מה יעשה אותי מאושרת אלא למצוא מה לשחרר כדי שמה שמכסה אותו - יתפוגג_
מישהי זו מחשבה מאוד יפה, התחברתי.
אני רואה את פיצית איך האושר כמו שאת אומרת זה המצב הטבעי, היא קמה בשמחה ולאורך היום שמחה רוב הזמן.
מה שמכסה על האושר אלו דאגות, בעיות שלא מוצאת להן פתרון, הרגשה פיזית זיפתית.
מאמצת את התובנה למצוא זוית הסתכלות נקיה יותר ואחרת כשבפלונטר.
לרוב הפסיכולוגית שלי עושה בדיוק את זה, נותנת לי משקפים חדשות להסתכל ולבחון דרכם את העולם שלי.

היום שמתי לב שאני מאוד מכוונת לעצמי. פחות סבלנית לשמוע אחרים.
בתקופה שצריכה למלא את עצמי לפני שיהיה לי מה לתת ואנרגיות ליזום מפגשים עם חברות רחוקות גיאוגרפית.
החברה שכעסתי עליה עלתה לי לראש היום, האם להמשיך להעלב מהאגו שנפגע, שהיא התנתקה ונעלמה ולא חיזרה אחרי עד שאענה לה, שלא היתה מספיק חכמה ורגישה אלי להבין שנפגעתי ועכשיו תורה להתאמץ.
או להתקשר ולומר שנפגעתי. כעסתי. התרחקתי. ורוצה לשמוע את הצד שלה.
האמת שלא בא לי לעשות את זה. יש לי מן אדישות כזו כלפיה כרגע, כאילו יצאה לי מהלב.
שואלת את עצמי אם ככה אמחוק כל מי שתפגע בי.
כנראה שכן.
רק שזה משאיר אותי בלי חברות כמעט.
או שהן כבר לא מתאימות לי לעכשיו.
לא יודעת.

מרגישה שהחיים שלי כרגע זה העבודה שמפעילה שם את השכל ויש אתגרים קטנים לאורך היום.
פיצית שנמצאת איתה עד שהולכת לישון.
האיש שמאוד חשוב לי, גם אם אנחנו בתקופה קצת משעממת ביחסינו.
הסמינריונית שמפרה אותי אינטלקטואלית לסיום התואר.
קצת משפחה שכייף לחלוק איתה את האהבה לפיצית המדהימה.
קצת ספרים שהתחלתי לקרוא, סוף סוף שנגמר התואר יש זמן לקרוא לא חומר לימודי.
הטיפול הנפשי שלי עם הפסיכולוגית, שבעזרתו חווה קרבה ואינטימיות אמיתית שעוזרת לי מאוד לצמוח ולהרגיש שיש לי איפה לפרוק ולהתמך.
וזהו.

בהמשך מקוה להוסיף פעילות ספורטיבית פעמיים שלוש בשבוע ולחזור לכתוב שירים לנגן ולשיר אותם באולפן החדש הנבנה שלנו.

אילו אנרגיות זה בעצם משאיר לי לחברות?
איכשהוא הן לא תופסות מקום מרכזי בתקופה זו.
הן לא זמינות לי, לא גרות לידי ואין לי כרגע עדיין חברות בשכונה ולא יודעת איך ליצור חברויות כאלה חדשות וכמה אנרגיה יש לי לזה באמת.
יודעת שאתגעגע לקשר עם חברות מתישהוא בקרוב.
אולי לחכות לזה ואז ליזום משהו ולא להכריח את עצמי עכשיו לעשות אתזה בעל כורחי.

תקופה כזו של התכנסות ושמירת אנרגיות. לא להתפזר.
מצד שני גם לא להשאר לבד.
כרגע הפיצית, האיש, המשפחות והדינמיקות החברתיות בעבודה מספקות אותי.

ליל מנוחה.

[אבישג_א*]

אל הלב אני רואה שהנושא של חברה ואכזבות מחברים חוזר אצלך בפוסטים
אז רציתי לשתף אותך בחוויה שלי

יש לי חברה טובה בישוב, חברת נפש
לפני כמה שנים חטפתי דלקת בשד, הייתי מושבתת לגמרי, אפילו לא הצלחתי לקום מהמיטה להתלבש או לשטוף פנים
היא באה אליי, הייתה צריכה משהו על המחשב (לא היה להם אז מחשב ובטח לא אינטרנט - אני מהמתקדמים כאן (-: ), נכנסה לחדר שלי ודיברה איתי קצת, סיפרתי לה שאני ממש לא מרגישה טוב ואפילו לא מצליחה לקום. היא הקשיבה, אחר כך הלכה למחשב, עבדה עליו קצת, צעקה על הבן שלי בגלל שכנראה הרביץ לבן שלה והלכה.

הייתי בהלם
ראו שאני ממש לא מתפקדת והילדים מסתובבים סביבי, נכון שהמצב לא היה נורא אבל אני חולה ואנחנו חברות ושכנות - איך היא יכולה לראות אותי כך ולא להציע עזרה ? אם לא בשביל זה יש חברים אז בשביל מה ? אגב בימים שהייתי חולה כמעט אף אחד לא הציע עזרה ואני בן אדם די חברותי וחיה בקהילה חמה והרבה פעמים כן עזרו לי אבל לפעמים גם פספסו את הצורך בעזרה וכדאי שנדע את זה ונזכור שלא תמיד אנשים שמים לב, גם כשאתה מוקף אנשים שאוהבים אותך. אבל ההתעלמות שלה מאוד בלטה : היא רואה אותי במצבי ולא מציעה עזרה ואפילו לא מתנצלת שהיא לא יכולה, היא פשוט הלכה.

רתחתי מכעס
אחרי יומיים היא התקשרה והציעה עזרה, כבר הרגשתי די טוב וסירבתי בטון פגוע
אחר כך דיברנו על זה ושאלתי אותה איך היא יכלה להתעלם ממני ככה, היא אמרה לי שהיא לא יודעת, שהיא לא מצליחה להזכר במה שהיה, שאין לה תשובות, אולי היא הייתה כל-כך שקועה במה שעשתה שלא שמה לב. היא ממש הצטערה ובכנות (אני מאמינה לה) לא ידעה להסביר איך זה קרה ולמה היא התנהגה כך.

וזה ההסבר שלי :
האם היא בן אדם רע ? לא
האם היא חברה גרועה ? אני לא חושבת
אז איך זה קרה ? כשאלוהים רוצה שתהיה לבד אתה תהיה לבד, לא משנה מי יהיה סביבך, זו התיאוריה שלי. אני חושבת שהאנשים רוצים להיטיב אבל אנחנו מאוד מוגבלים.

אני יודעת על עצמי שאני לא מספיק נמצאת בשביל הקרובים אליי : אמא שלי התגרשה לא מזמן, היא מאוד בודדה וגרה רחוק ממני, היא אמורה לעבור לגור לידי באיתמר - היא כבר עברה וועדת קבלה אבל אנחנו לא מוצאים דירה פנויה (וגם לא ממש מקלים עלינו כי מעדיפים לקלוט משפחות ולא אנשים בודדים). אמא שלי לא אדם חברותי ורוב החיים שלה סבבו סביב הילדים שלה והתלמידים שלה. היא הייתה מורה בחסד ואמא אוהבת ומשקיעה. עכשיו היא לבד ואני לא ממש מנסה להקל על הבדידות שלה, להתקשר יותר, להתעניין יותר. כי גם אני בתקופה לא קלה וקשה לי לראות את הסובבים אותי, וזה התירוץ שלי להסביר את עצמי אבל הנקודה היא שגם אני לא ממש נמצאת בשביל האנשים שקרובים אליי.

[מישהי*]

הרבה ממה שכתבת יכולתי אני בעצמי להגיד
הדברים שמעסיקים אותי
עד שאין אנרגיה לדברים שפעם היו כל כך חשובים

אני גם עם מעט מאוד חברה, לפעמים זה מאוד מציק לי, אבל לפעמים אני גם מבינה שאין לי אנרגיות לזה
בטח שאין לי אנרגיות להשקיע מעל ומעבר כמו שהיו לי פעם
אני רוצה עכשיו שדברים יגיעו אלי, והם לא מגיעים

ואז כשהם כן מגיעים אני מגלה שגם לזה לא תמיד יש לי כח, זה צריך להיות מאוד מדוייק לי ולמצבי כרגע כדי שיהיה לי כח אמיתי לזה
לפעמים נדמה לי שיש לי כוח אבל אז אני מגלה שזה לקח ממני כוחות בגלל שהלחיץ ואיתגר יותר מדי

הייתי רוצה עוד חברות, הייתי רוצה עוד רגעים של מפגש אינטימי, אבל קשה לי לראות איפה אני מכניסה את זה בלו"ז הצפוף כל כך ובעייפות המתמדת

ואז אני חושבת שאולי באמת זו תקופה שבה יש טרנספורמציה בקשרים, והם משתנים, ובמקום להילחם בזה ולהמשיך להיאחז במה שהיה,
צריך לברך על המעט שיש, ולנסות לברוא עוד - את מה שמתאים עכשיו

אני אדם שפעם היה מאוד משקיע בקשרים, ואחרות היו פחות משקיעות, זה לא הפריע כי היתה לי המון אנרגיה להשקיע
היום כשאין לי אנרגיה, אז הקשרים מתרופפים מאוד.
בהתחלה הייתי מאוכזבת וכעסתי, ואז הבנתי שהן מתנהלות כמו שהיו תמיד, זו אני שהשתניתי. ואני מצפה שהן ישתנו ועכשיו יבואו לקראתי.
ציפיה מטופשת שמובילה לאכזבות וכעסים.

חוץ מזה שגם הן מאוד מאוד עמוסות בחייהן. בדיוק כמוני.

אני חושבת שאולי זו תקופה שתעבור כשהילדים יגדלו, כשהקריירה תתבסס, כשהמצב הכלכלי יתאזן....כשנצליח למצוא את נקודת האיזון שלנו בכלל (זה לוקח זמן. זה בכלל קורה מתישהו?)

[אל_הלב*]

_האם היא בן אדם רע ? לא
האם היא חברה גרועה ? אני לא חושבת
אז איך זה קרה ? כשאלוהים רוצה שתהיה לבד אתה תהיה לבד, לא משנה מי יהיה סביבך, זו התיאוריה שלי. אני חושבת שהאנשים רוצים להיטיב אבל אנחנו מאוד מוגבלים._
הי אבישג, את לגמרי צודקת ותודה על השיתוף שלך על החברה.
צריכה ללמוד להיפגע פחות ולהבין שזה לא אישי, פשוט כל אחד שקוע בעצמו ולא תמיד פנוי רגשית אלי.
מה לעשות שהעולם לא מסתובב רק סביבי ולא אידיאלי כמו שהייתי רוצה.
הקטע שזה ישר גורם לי לכעוס ולהרגיש מושפלת שאני רודפת אחרי מישהי וזה לא הדדי.
ואז אני מעדיפה לחתוך, אחרי המון אכזבות וכעסים.

זה קרה לי עם 2 חברות מאוד טובות שאיכזבו אותי פעם אחר פעם ואחרי כמה שנים עייפתי מזה וחתכתי.
ואז הם יצאו לי מהלב והיום אני כבר לא מרגישה אליהן כלום.
אם הן פונות אלי בפייסבוק או במקרה רואה אותן ברחוב אז אני מדברת איתן ולא מתעלמת אבל כבר אין להן באמת מקום בלב שלי. הן לא מעניינות אותי יותר.
המקום האוהב, המקבל והמתעניין האדיר שהיה להן בחיים שלי לא קיים יותר ואני היום, מאמינה שזה לטובה.
היו חברות טובות, בהמשך הוכיחו לי שהן ממש לא חברות לפי הסטנדרטים שלי, חלה התרחקות טבעית, כעסתי ונפגעתי מאוד, עד שזה עבר והיום אדישה אליהן.
אין לי שום עניין ליזום אינטרקציה ואם הן יוצרות אני עונה אם מתאים לי וכשמתאים לי, בלי להכנס לזה רגשית.

זה מדהים. השינוי הזה. במשך שנה כאבתי את הנתק מהן כל יום. וכעסתי נורא. והתגעגעתי. עד שנגמר.
מסתבר שלכל אדם יש תחליף. וגם שאפשר להפסיק לאהוב מישהו לעומק ולהשקיע בו רגשית.
פעם חשבתי שבכל מחיר צריכה לשמור על חברות קרובות, גם אם הן מאכזבות, גם אם הן יותר פוגעות מעוזרות.
הייתי מגדירה את עצמי דרכן, הן היו כמו משפחה שלי ולא ויתרתי בקלות, כי לא מותרים על משפחה בקלות.
היום השתחררתי מהמחשבה הזו והבנתי שאני מגדירה את עצמי ובוחרת למי להיות קרובה. זו לא גזרת גורל.
ובכל תקופה האנשים שמלווים אותי וקרובים אלי או חייה איתם את היומיום (במקום עבודה למשל) משתנה. וזה בסדר.
אני לא מפספסת כלום כי אני לא אותו בנאדם והן לא אותו בנאדם ומה שהתאים פעם לא מתאים היום.
ולהשאר חברות רק לשם הנוסטלגיה, זה כבר לא ממלא כמו בעבר.

אני יודעת על עצמי שאני לא מספיק נמצאת בשביל הקרובים אליי
איזו כנות מרגשת.
נכון, גם אני לא תמיד פנויה לאחרים, אבל אם הם מתקשרים ואומרים שצריכים אותי - אני תמיד שם.
פרט למקרים שואבים כמו אחותי, שהקשר איתה מורכב והיא לא חברה שלי.


_אני גם עם מעט מאוד חברה, לפעמים זה מאוד מציק לי, אבל לפעמים אני גם מבינה שאין לי אנרגיות לזה
בטח שאין לי אנרגיות להשקיע מעל ומעבר כמו שהיו לי פעם
אני רוצה עכשיו שדברים יגיעו אלי, והם לא מגיעים_
מישהי - מזדהה בול עם מה שכתבת.
רוצה שהדברים יגיעו אלי, כבר אין לי את האנרגיות שהשקעתי בעבר כדי ליזום ולתחזק חברויות.
עכשיו כשגיאוגרפית רחוקה מחברות והן לא מתאמצות, גם לי אין כוח להתאמץ.
הייתי רוצה להכיר באופן טבעי וזורם, בגינה, בגן של הפיצית - אמהות וחברות חדשות.
אבל זה משום מה לא קורה, למרות שאני וספר חברותית באופיי.
אמא שלי לקחה את פיצית לגינה לפני שבוע והיתה בשוק כמה אמהות יש למטה ויצא לה לדבר ולתקשר עם מלא, והיא מאוד בישנית.
היא אמרה לי "מה הבעיה? יש כל כך הרבה נשים למטה בגינה ואת הרי חברותית?"
אין לי מושג, אבל זה לא קורה.
אולי כי בתקופה נטולת אנרגיות לפזר.
אולי זה יקרה בהמשך.
בכל מקרה לא בא לי להתאמץ במיוחד בשביל זה.
גם לא יודעת איפה זה יכנס לי בלו"Z.
כשחוזרת מהעבודה עם פיצית בבית ולא ממש משעמם לנו, גם ככה יש 3 שעות בסך הכול עד שהולכת לישון.
אחרי זה רוצה זמן לעצמי, לאכול, להתרחץ, לראות סדרה או סרט או ללמוד על המחשב ונשפכת לישון.
סופי שבוע יותר חסרה לי חברה.
אבל אז רוב האנשים עם המשפחות.
לא יודעת. זה יסתדר בטח בהמשך.

אני חושבת שאולי זו תקופה שתעבור כשהילדים יגדלו, כשהקריירה תתבסס, כשהמצב הכלכלי יתאזן....כשנצליח למצוא את נקודת האיזון שלנו בכלל (זה לוקח זמן. זה בכלל קורה מתישהו?)
שאלה טובה אם זה יעבור מתישהוא... כי החיים הם מירוץ בלתי נגמר.

פיצית חולה, ישנה כרגע.
מקוה שתרגיש טוב ויעבור סופשבוע נעים ולא לחוץ ומתיש.

[ביישניתית*]

היא פשוט נעלמה ולא חזרה לשום הודעה שלי קרוב לחודש

אוף למה הן עושות את זה? זה כל כך פוגע

[אל_הלב*]

היום היה יום מעצבן בעבודה.
חזרתי רק עכשיו ופיספסתי את הפיצית שכבר הלכה לישון.
מתגעגעת אליה.
הבנתי שאני צריכה לעבוד בעבודה שאני יותר נהנית ממנה ומסופקת בהמשך היום.
אבל במה? רוצה עבודה עם אנשים, כשכירה, יש למישהו הצעות?

הבנתי שדברים שפעם עשו אותי מאוד שמחה ומילאו אותי באנרגיות, כמו מפגשים עם חברות, לוקחים ממני אנרגיה, רק בארגון המפגש והמאמץ שלי להגיע למקום המפגש כך שזה כבר לא "משתלם" לי ואז מפסידה גם את הנאת המפגש.
אין לי פתרון כרגע, שמאוד צריכה זמן ואנרגיות לעצמי.
אולי לחזור לנהוג. לקחת כמה שיעורים להחזיר את הבטחון.
איכשהוא זה נורא מפחיד אותי לנהוג, סוג של לא מספיק סומכת על עצמי.

[מנסה*]

אל הלב, אפשר לשאול מה את עושה למחייתך ?

[אל_הלב*]

מנהלת חשבונות

[תמרוש_רוש]

הבנתי שאני צריכה לעבוד בעבודה שאני יותר נהנית ממנה ומסופקת בהמשך היום.
אל הלב יקרה,
כשקראתי אצ המשםט הזה, התגובה הראשונה שקפצה לי לראש היתה "אל תעשה את מה שאתה אוהב, תאהב את מה שאתה עושה".
זה רעיון קצת הפוך למה שמקובל כיום, שכולם טוחנים לך כמה חשוב לעסוק במה שאת אוהבת, במה שמתאים לך, שנכון לך, שמספק אותך...
ולא שזה לא נכון.
(אני לא הולכת להמליץ לך להתחיל לעבוד במכרה פחם, דווקא כי זה דוחה אותך... )
אבל זו רק חצי אמת.
והחצי השני הוא: להתמקד על פיתוח היכולת לאהוב יותר את מה שאת עושה.
אני חושבת שקשה לך להשלים עם הצדדים הרעים, האפורים, המשעממים, המעצבנים, הלא-מושלמים של העבודות שלך.
וכנראה גם של החברות והאנשים סביבך.
יש משהו שמה שאת כותבת, שמפתה אותי להגיב בקשיחות מסוימת. "תפסיקי להתפנק". משהו בסגנון הזה.
וזאת כמובן טעות נוראה. כי את הגדרת יפה מאוד את הבעיה השורשית: זה לא פינוק, זה חסר בסיסי, שמקשה עלייך להתנהל עם חסרים ספציפיים, בלתי נמנעים (בעבודה, ביחסים) ולדעת איך לחיות אתם

ובכל זאת, נראה לי שאפשר ואולי צרך לעבוד בשני הכיוונים במקביל: אחד, למלא את החסר הבסיסי. לאט לאט, בהזנה יומיומית, כמו שבשמת כתבה. ועם תמיכה מתאימה מבחוץ.

ובשני: ללמד את עצמך, גם כן לאט ובהדרגה, לאהוב יותר את מה שאת עושה. את החלקים הבלתי נמנעים של העבודה והחיים וההורות, אלה שעד עכשיו גרמו לך לברוח.
אין לאן לברוח. לא באמת.
כי בכל עבודה ובכל מערכת יחסים, יהיו החלקים האלה.
יש רק דרך אחת: פנימה. להעמיק לתוך התפקיד הזה, המטלה הזאת, האספקט המשעמם / מתסכל / דוחה / מרגיז הזה, וללמוד איך לעשות אותו אחרת: מתוך תשומת לב, עדינות, אהבה.

האם היית רוצה לעשות ניסיון? תביאי לדוגמה אספקט אחר כזה בעבודה שלך, או בעבודה קודמת שלך, וכזה שגורם לך לרצות לברוח, ונסי לראות איך את יכולה להתייחס אליו אחרת, ובסופו של דבר לבצע אותו באהבה.

---

להלן שיתוף שהיה אמור להיות קצר, ובסוף, כרגיל אצלי, יצא מגילה (שאלת אותי מה שלומי, לא?... אז הנה משהו שהעסיק אותי מאוד לאחרונה... תודה שנתת לי מקום לפרוק ):
לפני הילדים, די שנאתי עבודות ניקיון בית.
אחרי שהגדול נולד, זה לא השתפר מעצמו (נו, מה...) ונהיה יותר גרוע להתמודד עם דברים כמו תליית כביסה ורחיצת כלים כשתינוק של 8 קילו קשור לך לבטן ומגביל לך את התנועה.
והמלכוד של או לצאת מהבית, לראות אנשים ולהרגיש טוב, ואז לחזור לבית מלוכלך ומבולגן ומוזנח, או להישאר בבית ולעשות הכל בקצב של צב, לעולם לא לגמור (כי עד שאת מסדרת משהו, מתבלגנים שניים תחתיו), ולעולם לא ליהנות מהתהליך. וכמובן, להרגיש לבד.
ואז, במשך השנים, משהו השתנה. אני חושבת שזה היה הזכות הדיונים על פליי ליידי. גם מצאתי את המפתח להרגשת סדר וניקיון (כיור המטבח כמובן, אם הוא נקי שאר הבית אוטומטית פחות מדפרס, ועד היום אני פשוט לא מבינה למה למען השם זה עובד. זה פשוט עובד), וגם, ויותר חשוב: לאט לאט חילחלה אלי איכשהו התובנה שכל דבר שאני עושה למען ניקיון הבית, אני עושה למען עצמי. למדתי לעבוד נכון. ואיכשהו למדתי לעבוד באהבה. ובלי טינה, למשל, לבעל שלא עשה את זה או לא עשה את ההוא. ובלי טינה על עצמי, ש"אני לא מצליחה לנקות את הבית" "כמו שצריך". וגם: לעבוד בקצב נכון, שיאפשר לי ליהנות מעצם הפעולה (בוקר אחד ניקיתי כל מיני חתיכות בסלון ובמטבח, והקו המנחה היה: לנקות רק מה שיאפשר לי גם להתבונן מזוית העין בבן שלי וליהנות מלתצפת עליו משחק ומהמהם לעצמו).

שיתוף אחר: בעבודה האחרונה שלי, יימח שמה וזכרה אמן, היה מרכיב עצום של בירוקרטיה.
עוד לא פגשתי מקום עבודה שהיה יותר בירוקרטי מהמקום הזה (נקרא לו "סקופ").
עוד לא היה לי מקום עבודה שבו ביליתי כל כך מעט שעות בטיפול, וכל כך הרבה ב"מסביב". להתארגן לפני טיפול. להתארגן אחרי הטיפול. לנסוע (עשרות קילומטרים) לביקורי בית. לכתוב סיכומי טיפול. להעלות למחשב סיכומי טיפול. לדווח, יום יום, על כל הפעולות שעשיתי, לפי קטגוריות ומטופלים ונושאים (פלא שלא היתה שם קטגוריה "ללכת לשירותים"). ישיבות צוות. פגישות ותיאומים עם קולגות שעובדות, עבדו או אמורות לעבוד עם אותו הילד. טלפונים לקולגות כנ"ל ממרכזי טיפול אחרים. טלפונים ותיאומים אינסופיים עם המשפחות, על הנושא "מתי הטיפול הבא". טלפונים ואימיילים עוד יותר אינסופיים כשהיה צריך לארגן ביקור בבית ספר. המלצות ורכישות של ציוד טיפולי, עם ערימת בירוקרטיה נלווית. לשריין את חדר הטיפולים לכל טיפול שעשיתי במרכז. לשריין מכונית חברה לכל ביקור בית/ בבי"ס. לשריין את האייפוד או המצלמה כל פעם שהייתי זקוקה להם. לאסוף ציוד טיפולי מחמישה מקומות שונים, ואחר כך גם להחזיר אותו למקום, מסודר. לתדלק. לתעד כל נסיעה ביומן הרכב. ל.......
(אלוהים, רק מלכתוב את זה אני מתעייפת)
עכשיו, קחי בחשבון שנטבעי אני בלגניסטית במידה בינונית. זה היה אסון.
בהתחלה נורא סבלתי מכל הקטע הזה - ונלחמתי בו. נלחמתי בצורך לתעד ולדווח כל פלוץ שעשיתי. בכרמות הניירות והטפסים שליוו כל פעולה. שכחתי ודחיתי וקיטרתי והתלוננתי וניסיתי לחתוך פינות ודחיתי וחיפפתי...
וכל הזמן חוויתי את הבירוקרטיה כמשהו שמפריע לדבר האמיתי - הטיפול.
עד שיום אחד הבנתי, אחרי שיחה רצינית עם המנהלת, שכל האספקט הבירוקרטי הזה אינו מהווה הפרעה לטיפול - הוא הכלי, המיכל, שבאמצעותו מתאפשר לי להעביר את הטיפולים. במודל שבו עבדתי (שהיה בירוקרטי מדי, אין מה לדבר, אבל זה היה המודל שהיה) - כל הניירת הזאת היתה הכרחית. היא זו שאפשרה לי להגיע בכלל לאנשים ולהגיש להם איזושהי עזרה.
בלי הניירת - לא היתה לי, כמטפלת, לא הזכות ולא האפשרות להסתכל בכלל על מישהו.
אני יכולה לקטר על זה עד מחרתיים, וזה לא ישנה שום דבר: או שאני עובדת עם הניירת כמו שצריך - או שאני לא עובדת.
התמזל מזלי ומצאתי ציטוט מהמקורות שהבהיר לי את הנקודה:
_"משל לאדם שאמר לחברו: יש לי אלף מידות שמן ואלף מידות יין.
אמר לו חברו: יש לך כלים לתת אותן בהן? אם יש לך – הכל שלך. ואם לאו – אין בידך כלום"_

טוב. אז אין ברירה אלא לחיות עם הניירת הזאת. לא רק לחיות - לאהוב. אבל איך??
צעד ראשון: להכיר בצורך
צעד שני: החלטתי, החלטה מודעת, להתחיל להתייחס לניירות כאל אנשים. כל אחד מהטפסים השנואים עלי, יזכה אצלי ליחס ולתשומת לב, כאילו הוא מטופל. כי למטופלים יש לי את כל הסבלנות שבעולם (ביום טוב ). ומבחינת המערכת שמממנת אותי - כל טופס כזה הוא אכן מטופל. הוא הוכחה לכך שהמטופל קיים, או שהטיפול התרחש.
אחרי שהתגברתי כך על המכשול הרגשי הגדול ביותר (וזו היתה מהפכה של ממש, כל הפרספקטיבה שלי התהפכה), היה קל (יחסית) למפות את הרגלי העבודה שלי, את הבלגניזם, ולנסות להבין איזה אספקט בעבודה הוא "כיור המטבח" של פליי ליידי, המקום שאם אני שומרת עליו נקי ומסודר - ישמור על כך השאר תחת שליטה.
במקרה שלי זה היה ניהול זמן, וליתר דיוק - הערכה נכונה של הזמן הדרוש לכל משימה ומשימה.

והשלב הבא היה ליישם את כל זה. וזה אכן הצליח, חלקית, אלא שאז גיליתי ש"לאהוב את מה שאני עושה" זה לא מספיק, בכל זאת צריך "לעשות את מה שאני אוהבת", כלומר: לבחור את מקום העבודה שיאפשר לי להתמודד ולהצליח באתגר של לאהוב את כל החלקים של מה שאני עושה. גיליתי שמקום העבודה הספציפי הזה העמיס עלי יותר מדי מהחלקים האלה, איתגר אותי יותר מדי עם הצורך לשמור על סדר וארגון תוך כדי תנועה מתמדת, בלי טריטוריה קבועה משלי (היתה לי טריטוריה מנהלתית, שולחן עבודה משלי, עם מחשב וטלפון, אבל לא היתה לי טריטוריה טיפולית, כלומר חדר טיפולים קבוע, והציוד הטיפולי היה מאוחסן בחמישה מקומות שונים), ולא נתן לי מספיק זמן בשביל להשתנות ולהשתפר. וזה לא היה רק זה, כי אני גם התעלמתי מהקונטקסט המשפחתי שלי: באותו זמן בעלי עבד על סיום התזה שלו לדוקטורט, והמאמץ הנוסף שזה דרש ממני צמצם את הכוחות שהיו זמינים לי לעבודה. ואני לא הכרתי בזה בזמן, ולא לקחתי ימי חופש כשזה היה צו השעה.
זה היה יותר מדי בשבילי, התחלתי לחולל שינוי חיובי בהרגלי העבודה שלי, אבל המתח היה ללא נשוא, התפקוד הבין-אישי שלי נפגע, מטופלים התלוננו, ובסופו של דבר נאלצתי להתפטר.

והלקח שלי מהניסיון הזה הוא מאוד ברור: אכן, יש חשיבות ב"לעשות את מה שאת אוהבת", לבחור את מקום העבודה הנכון, את האנשים הנכונים להיות אתם. אבל חשוב לא פחות "לאהוב את מה שאת עושה", לעבוד על עצמך כדי לקבל, להסתדר, להבין, להתייחס באמפתיה ובסופו של דבר לאהוב את כל האספקטים הבלתי נמנעים של העבודה או היחסים שלך.

[תמרוש_רוש]

ועכשיו, שתי המלצות תכלס:

1. הספר "לדרוש אלוהים" של אריה כספי. מומלץ מומלץ מומלץ, וזה היה הדבר הראשון שעלה לי בראש כשרק פתחתי את הדף שלך וקראתי את הפוסט הראשון. זה ספר שמזמין אותך לשיחה עם אלוהים. הוא מתבסס על הכלים היהודיים, אבל מתייחס אליהם באופן לא-אורתודוקסי. אני חושבת שתמצאי שם את עצמך. וגם יהיה מעניין לגלות מה הפסיכולוגית שלך תחשוב עליו.

1. [נשימה עמוקה] בקשר לחסר הבסיסי ההוא, החור השחור...

לא התפלאתי לגלות שאת מייחסת את קיומו להורים שלך. לחסר בהורות.,
את יכולה לקררןא מה שכתבתי ב: כרוב ניצנים (2006-07-01T11:27:54)
כולנו זקוקים לחסד האמהות. לאהבה הלא-אנוכית הזאת.
התמזל מזלי וזכיתי להכיר את המורה שלי, שנתנה לי את האהבה הזאת, ומילאה כמה חורים ישנים.
נשמע שגם את מצאת משהו דומה אצל הפסיכולוגית שלך.
זה מבורך.
אז מה אני אומרת בעצם: שאפשר ורצוי לעבוד על מילוי הבור הזה בהזנה עצמית, אבל גם אפשר ורצוי לחפש ולמצוא את האנשים שמומחיותם בחיים היא להעניק אהבה לא-אנוכית באיכות גבוהה. ולא לחפש את זה אצל חברים בני תמותה, כי המשא גדול וכבד מדי בשביל אנשים "רגילים" וחסרים כמו רובנו.
((-))(())
<מקווה שמצאתי את המילים הנכונות. אני עייפה ומעורבבת מדי כרגע>

[תמרוש_רוש]

אלהלב יקרה, אנא אל תצפי ממני ליותר מדי. הגישה (והגלישה) שלי באינטרנט מקוטעות, לא צפויות, ותמיד פחות ממה שהייתי רוצה. יום כן, שבוע לא... וכמעט תמיד על חשבון שעות שינה. החיים שלי עם שני ילדים ובעל עם דד-ליין והתנדבות כמדריכת הנקה - אינטנסיביים מאוד.
אז לכי תדעי מתי אוכל להיכנס שוב...

[דנדי*]

איך היא יכולה לראות אותי כך ולא להציע עזרה ?

כשקראתי את זה לפני כמה ימים קלטתי שאני עשיתי בדיוק כזה דבר, יש לי חברה טובה שגרה קרוב אלי, ופעם הגעתי אליה לקחת/להביא משהו וראיתי שהיא ממש חולה, בקושי יכולה לזוז, ולא חשבתי על להציע לקחת את כל הילדים שלה אלי או משהו כזה (האמת מדובר ביותר ילדים משלי, אז לוגיסטית זה היה בעייתי, אבל זה לא תירוץ). פשוט ריחמתי עליה והשארתי אותה שם עם כל הבלאגן.
ו... שכחתי שהיא ככה, המשכתי בבלאגן השוטף שלי. נזכרתי בה אחרי כמה ימים.
ואני אחת כזאת שדווקא משתדלת לעזור לכוולם ולא לחשוב רק על עצמה, אבל אז איכשהוא אמרתי לעצמי שהיא תסתדר, בעלה יגיע ויעזור, אמא שלה, הבנות הגדולות, והנחתי לזה. אח"כ שכחתי.
דווקא יש לי שכנה ממול, שהיא בכלל מבוגרת ממני ולא כזאת חברה, ובכל פעם שהיא חולה אני בהחלט זוכרת להביא לה סיר מרק ולעזור בכל מה שיכולה, כי היא מולי אז אני מקבלת תזכורות כל הזמן.
והנה... אתמול ביקרה אותי שוב החברה הזו, ובעלה בחו"ל והיא שוב חולה, הפעם כן הזמנתי אותה להישאר לארוחת ערב, והיא לא רצתה, ואמרתי לעצמי לעזור לה היום, להזמין את הילדים אלי לפחות, משהו כזה, ושוב שכחתי אותה.
יום שלם שלא חשבתי עליה אפילו קצת, כי הייתי עסוקה כל כך בלחץ של החיים שלי.
מחר חייבת לזכור אותה! חייבת!
מקווה שאני מצליחה לתאר איכשהו את הצד השני של המטבע, ומקווה שהיא לא נפגעה ממני כמו שאתן נפגעתן!
מוזמנות להוציא עלי את העצבים שיש לכן על החברות שלא עזרו לכן - מרגישה שמגיע לי.

כשחוזרת מהעבודה עם פיצית בבית ולא ממש משעמם לנו, גם ככה יש 3 שעות בסך הכול עד שהולכת לישון
אני כל כך מבינה אותך! גם אני בקושי יוצאת איתם מהבית, ולפעמים אני ממש ממש מכריחה את עצמי לצאת ולהגיע לגינה, לא כי הילדים צריכים את זה, אלא כדי להגיע למפגש האמהות הזה, ולהיות קצת חלק. בפועל אני מותשת מידי מכדי להיות יותר מידי מעורבת, אבל לפחות מקשיבה ונראית חלק.
ודרך אגב - אני אף פעם לא מצטערת שעשיתי את זה, גם אם זה אומר השכבה יותר מאוחרת ויותר קשה לפעמים. פחות זמן לארוחת ערב וכו' -
כי אין קבוצת תמיכה יותר טובה מאמהות כמוך שיכולות לבכות אחת לשנייה על השילוב הקשה בין עבודה לילדים, על כל הקשיים בגידול הילדים וטיפול בבית במקביל, ירידות משותפות על חוסר האונים של הגברים בחיינו וכו' וכו'.
אפשר להוציא ולהוציא את כל האיכסה ואז כולן ביחד צוחקות על זה ולא מרחמות אחת על השנייה.
המפגשים האלה פשוט מרעננים, אני חוזרת משם הרבה יותר שמחה לכמה רגעים - ממליצה.

[אבישג_א*]

דנדי תודה על מילותייך ועל השיתוף

האמת שאני כבר לא כועסת עליה בכלל (נראה לי) כי דיברנו על זה ופרקתי והיא התנצלה, אבל לקרא כאלה תיאורים מהצד ובלי הרגשות שלי מעורבים עוזר לי להבין טוב יותר שכל בני אדם וכולנו שואפים לטוב גם או שוכחים לעזור לפעמים.

[דנדי*]

ותודה לכן! כי היום זכרתי להתקשר אליה ולהתעניין בשלומה ולהזמין את כל הילדים שלה אלי לאחה"צ (היא מרגישה יותר טוב, ובסוף הם לא באו), אבל זה בהחלט עזר לי להרגיש קצת יותר טוב עם עצמי.

[אל_הלב*]

_אני חושבת שקשה לך להשלים עם הצדדים הרעים, האפורים, המשעממים, המעצבנים, הלא-מושלמים של העבודות שלך.
וכנראה גם של החברות והאנשים סביבך._
קלעת בול, תמרוש.
אני חושבת שאת מאוד צודקת. ועובדת על עצמי לאהוב את מה שאני עושה, ויש שיפור, בשבועיים האחרונים מרגישה יותר טוב בעבודה ועם הקטנה.
אבל זה לא כל הסיפור, כמו שכתבת, גם חשוב לעשות את מה שאת אוהבת.
ומה שאני אוהבת באמת קשה להתפרנס ממנו - מוזיקה, אימון אישי.
דילמה.
כרגע מתאים לי להיות שכירה אבל עדיין צריך להתמודד עם כל השיט של אנשים בעבודה, שלא עובדים כמו שצריך ומפילים עליך את העבודה שלהם.
זה מה שקרה לי ביומיים האחרונים. ויחסית לא חטפתי קריזות של עצבים אבל כן התרגזתי.
והיום נשארתי בבית, כי הרגשתי שחייבת זמן לעצמי לסמינריונית ולהתנתק מכל הבולשיט הזה בעבודה.
לא קרה לי שרציתי להתנתק מהבירוקרטיה והפוליטיקות של אנשים בעבודה כש הייתי עצמאית כזמרת או מאמנת.
זאת אומרת שיש חשיבות גם לעשות את מה שאת תופסת כמהות או יעוד שלך.
וזה עדיין מסובך לי, כבר שנים.


_אין לאן לברוח. לא באמת.
כי בכל עבודה ובכל מערכת יחסים, יהיו החלקים האלה._
מסכימה איתך שאין לאן לברוח, אבל גם שזה ככה בגלל שלא עוסקת במהות וביעוד שלי, שעוד לא ממש מצאתי דרך להביא אותו לידי ביטוי באופן מקצועי לפרנסתי.

בעבודה האחרונה שלי, יימח שמה וזכרה אמן, היה מרכיב עצום של בירוקרטיה
תודה על השיתוף, נשמע שהיה לך באמת קשה מאוד בעבודה הזו.
אני חושבת שזה עניין של מינון, אם רוב הזמן מרגישה שמתעסקת בדברים מהותיים וחשובים - יכולה לחיות בשלום עם הניירת והבירוקרטיה. אם לא - אז הבעיה מציקה לי.


לאהוב את כל האספקטים הבלתי נמנעים של העבודה או היחסים שלך.
נשמע כמו משימת חיים, בעיקר בתוך מערכות יחסים.
קשה לי לאהוב את ההתעלמות ממני ע"י חברות, זה מאוד פוגע בי ולא חברי בעיני.
נכון שצריכה ללמוד קצת קלילות ולזרום יותר, אבל עדיין אם לא מפרים את החוזה הבלתי כתוב להיות אחת בשביל השניה ואפילו לא מסבירים למה ההתעלמות או הניתוק מגע, זה גובה ממני מחיר רגשי שעולה על היתרונות של החברות ואז אני מעדיפה להתרחק רגשית.
יחד עם זאת, מהחברה האחרונה שנפגעתי ממנה, החלטתי לדבר איתה השבוע וללבן את העניינים.
לומר שנעלבתי ולתת לה הזדמנות להסביר את עצמה ואת בחירתה להתרחק לפני שמוחקת אותה רגשית מחיי.

שאפשר ורצוי לעבוד על מילוי הבור הזה בהזנה עצמית, אבל גם אפשר ורצוי לחפש ולמצוא את האנשים שמומחיותם בחיים היא להעניק אהבה לא-אנוכית באיכות גבוהה. ולא לחפש את זה אצל חברים בני תמותה, כי המשא גדול וכבד מדי בשביל אנשים "רגילים" וחסרים כמו רובנו.
יפה כתבת. אכן התמזל מזלי ומצאתי את האכפתיות והחוכמה הזו להסביר לי את עצמי אצל הפסיכולוגית הנדירה שלי.
אני בטוחה שגם היא לא מושלמת אבל בפגישות שלנו היא כל כולה בשבילי ונותנת לי מקום, ללא שיפוטיות. כך שבשבילי היא כן מושלמת בפגישות האלה.
ללמוד לקבל את הפאקים של אחרים, צודקת, זה מאוד קשה לי.
נובע מהפרקציוניסטיות שלי ומכך שהתעלמות ממני מאוד מערערת אותי וגורמת לי לכעוס.
אני מניחה שאני בתהליך של למידה.

שאפשר ורצוי לעבוד על מילוי הבור הזה בהזנה עצמית, אבל גם אפשר ורצוי לחפש ולמצוא את האנשים שמומחיותם בחיים היא להעניק אהבה לא-אנוכית באיכות גבוהה. ולא לחפש את זה אצל חברים בני תמותה, כי המשא גדול וכבד מדי בשביל אנשים "רגילים" וחסרים כמו רובנו.

יש משהו שמה שאת כותבת, שמפתה אותי להגיב בקשיחות מסוימת. "תפסיקי להתפנק". משהו בסגנון הזה.
באמת מעניין אותי למה זה מה שעולה לך?
לפעמים גם אני חושבת שאני "מתפנקת" - יש לי בעל שעושה הכול בבית (כשאני עושה מעט מאוד נקיונות, בישולים וקניות). יש לי בית חדש מהמם. יש לי עבודה נוחה שמרויחה בה הכי הרבה שהרווחתי אי פעם. יש לי שתי מנהלות מקסימות. יש לי בת מהממת , בריאה בלי עין הרע.
אז על מה אני מתלוננת? למה כל כך קשה לי לפעמים?
לא יודעת. זה כנראה מאוד סוביקטיבי התחושות שחשה.
לכן לומדת לפרק אותן ולהבין מאיפה בבאות ואיזה צורך הן ממלאות אצלי - יחד עם הפסיכולוגית.

_אל הלב יקרה, אנא אל תצפי ממני ליותר מדי. הגישה (והגלישה) שלי באינטרנט מקוטעות, לא צפויות, ותמיד פחות ממה שהייתי רוצה. יום כן, שבוע לא... וכמעט תמיד על חשבון שעות שינה. החיים שלי עם שני ילדים ובעל עם דד-ליין והתנדבות כמדריכת הנקה - אינטנסיביים מאוד.
אז לכי תדעי מתי אוכל להיכנס שוב..._
זה ממש בסדר תמרוש, מאוד מעריכה שהקדשת זמן לענות לי באריכות ולעומק. זה בא ממש במקום ועורר אותי לחשיבה.
ותרגישי טוב עם שני הקטנים, בטוחה שאת עושה חיל


מוזמנות להוציא עלי את העצבים שיש לכן על החברות שלא עזרו לכן - מרגישה שמגיע לי.
דנדי תודה שנתת את הצד השני, זה נשמע אנושי לגמרי.


_אין קבוצת תמיכה יותר טובה מאמהות כמוך שיכולות לבכות אחת לשנייה על השילוב הקשה בין עבודה לילדים, על כל הקשיים בגידול הילדים וטיפול בבית במקביל, ירידות משותפות על חוסר האונים של הגברים בחיינו וכו' וכו'.
אפשר להוציא ולהוציא את כל האיכסה ואז כולן ביחד צוחקות על זה ולא מרחמות אחת על השנייה.
המפגשים האלה פשוט מרעננים, אני חוזרת משם הרבה יותר שמחה לכמה רגעים - ממליצה_
מבינה אותך לגמרי, המפגשים האלה הצילו אותי בחופשת הלידה והקלו על תקופת הדיכאון והחרדות מאוד.
עכשיו, בשכונה החדשה עוד לא מכירה אף אחת, כך שירידה לגינה היא מאמץ לנסות לתקשר שאין לי כל כך אנרגיות אליו.
אבל אמשיך לנסות פה ושם, כי זה חשוב שיהיו חברות אמהות בסביבה.

שיהיה אחלה יום

[אל_הלב*]

הספר "לדרוש אלוהים" של אריה כספי
תודה על ההמלצה, הלכתי להזמין אותו בצומת ספרים ליד הבית שלי.
נשמע מעניין ממה שסיפרת.

[פלוני_אלמונית*]

יאיר כספי, לא אברהם כספי....

[אל_הלב*]

איך אני גאה בעצמי היום...
סוף סוף התחלתי לכתוב את הסמינריונית שלי, כמובן בנושא קהילה באינטרנט של נשים בדיכאון, והתקדמתי חלק ניכר.
בנוסף, העזתי ובישלתי לעצמי פסטה, שאומנם לא יצאה משהו, אבל לפחות העזתי.
שמחה שלקחתי לי 3 ימים לעצמי ולסמינריונית, למרות רגשות האשמה שקצת מנקרים שלא הלכתי לעבודה.

הולכת לאסוף את פיצית.
ממש אוהבת לחבק ולקבצץ אותה, אבל לא תמיד בא לה על זה, זכותה.
הבעיה שלפעמים אני מרגישה כל כך משועממת איתה, כמה אפשר לשחק באותם צעצועים.
אני אוהבת לדבר איתה, לשכב איתה על המיטה או הספה ולדגדג אותה ולצחוק ביחד,
להיות איתה עם המשפחה שלי.
מחכה שתגדל ואוכל לקחת אותה איתי לים, לפסטיבלים, להופעות, לטיולים שיעניינו את שתינו.
יש לכן רעיונות איך להעביר את הזמן איתה בכייף? בת שנה ו-8 שלא נחה לשניה ומשתעממת מכל דבר אחרי דקה.

[אל_הלב_למונית*]

יצאתי הרגע מהשרינקית. הבנתי משהו חשוב. מאז הלידה אני לא מעריכה את עצמי כמקודם. לפני הלידה הייתי בטוחה שאני אדם מאוד מעניין ומיוחד, שעוסקת במוזיקה ואימון אישי, לומדת קבלה ותמיד יש לה תשובות לכל בעיה ועניין. מאז הסטירה שחטפתי, הדיכאון והחרדות אחרי לידה, הבנתי שאני לא כזאת חזקה ולא יודעת הכול. ובגלל הכאוס בחיי התנתקתי מהמוזיקה והיצירה וגם הציונים לתואר ירדו. וגם עליתי עוד 8 קילו ואני כבר לא כזאת יפה ומושכת. אני מבינה שכל השינויים האלה השפיעו מאוד על הדימוי העצמי שלי. היום חושבת שאני סתם עור בנאדם, שקם בבוקר, הולךלעבודה משרדית משעממת ומגדלת את ביתי. כבר לא מורמת מעם.

[אבישג_א*]

פעם היית סתם עוד בן אדם כישרוני ומוצלח

היום את עמוקה, חכמה, מבינה, נגעת במקומות עמוקים בנפש, חווית קשיים עצומים, היום את חזקה יותר, חכמה יותר, עמוקה יותר, מבינה יותר.
עברת כברת דרך עצומה, התפתחת. תראי שכשתחזרי למקומות שבהם היית קודמת זה יהיה ממקום אחר, גבוה יותר, עמוק יותר, טוב יותר, איכותי.

[אל_הלב*]

אבישג, תודה - את מרגשת.

נראהת לי אחלה גישה לאמץ, יחד עם התובנה שחייבת לחזור להזין את עצמי בדברים שאהבתי לעשות שיזכירו לי שיש בי יותר מסתם שגרת חיים משעממת.

[תמרוש_רוש]

אוי, אל הלב..
כל כך הזדהיתי.
יש משהו בהורות שמעמת אותך עם הגרושים והכפתורים האלה של החיים.
אולי כי התפקיד הזה "הורות" פשוט מלא בהם.
אני חושבת שכבר כתבתי על זה אתך, כל ה"הרם-הורד". להרים את הילדה, להוריד. להרים את הצעצוע ה- 5,000 מהרצפה. להרים את הפריט-השביר-השלוש-מאות קצת יותר גבוה כדי שהיא לא תגיע אליו. להוריד את מה שכן צריך להגיע אליו. להרים אותו בחזרה אחרי שגמר את תפקידו...
וכל אינספור פעולות התחזוקה.

זה דורש כל כך הרבה זמן, ואין זמן (ומקום, ואורך רוח) לדברים "מעניינים".

אבל כל זה לפני שהתחלנו לדבר על הדברים ה"מעניינים", ולמה אנחנו מדרגים כך אנשים (ואת עצמנו), כאילו ש"צריך" להיות "מעניינים", אחרת אנחנו לא עומדים באיזה סטנדרט - רבאק! הצורך הזה להיות מעניין וההערכה שיש לנו לאנשים "מעניינים" שעושים דברים "מעניינים", אילו זה היה מתוך הנאה פשוטה לדבר עם אנשים מעניינים על דבריהם המעניינים אז מילא, אבל אז אנחנו כמובן חייבים להשוות את עצמנו לאנשים ה"מעניינים" ולהרגיש נחותים במשהו כי אנחנו לא "כאלה" - אלוהים!! מאיפה זה בא בכלל? והזלזול הזה בדברים שהם לא "מעניינים". כל מערכת הערכים שלנו בעניין הזה עקומה לגמרי.

מצד שני, יש את:
חייבת לחזור להזין את עצמי בדברים שאהבתי לעשות
וזה כבר משהו אחר לגמרי: את זקוקה לדברים האלה, לא כדי להוכיח לעצמך שאת בנאדם מעניין, כי אין שום ערך אמיתי בהוכחה כזאת (ועדיף להיפטר מהצורך הזה, שכל-כולו מזויף, נשען על ערכים קלוקלים וכו'), אלא כדי שיזכירו לך את הדברים המעניינים של העולם, הדברים המלהיבים והמרתקים והמקסימים שיש לחיים להציע לך.
(והדגש הזה עומד כניגוד לפוזה של "אדם מעניין", שכולה בעצם ניסיון שלך למכור את עצמך לאנשים אחרים. במפגשים חברתיים, מסיבות קוקטייל, פגישות מחזור וסמול-טוקים למיניהם)

אז לתבוע מהחיים את העניין שיזין אותך - כן וכן.
אבל לתבוע מעצמך עניין שיזין את התדמית שלך בעיני אנשים שחשובים לך כקליפת השום - לא ולא!

[אל_הלב*]

אוי תמרוש. כמה יפה כתבת. וכמה נכון.
כנראה שפעם (ואולי עדיין) היה לי מאוד חשוב הפיסבק מהסביבה שאני מעניינת ומיוחדת כדי להרגיש שווה ומאושרת.
ואלי עכשיו, כשאין את הפידבק הזה, אני לא מרגישה כל כך שווה ומעניינת ולכן גם לא מאושרת.
מצד שני הפידבק הזה מאחרים גרם לי להרגיש טוב. והיום מרגישה בסדר, לא טוב. לא מתרגשת מכלום.

אתמול זה פשוט פרץ ממני. האיש עשה אמבטיה לפיצית ואני הסתגרתי לי בחדר עבודה ופשוט שרתי בקולי קולות. באיזשהו שלב התחלתי לבכות מרוב התרגשות.
ממוזיקה, מההתמודדות שלי, מהתגלית שאני כן מרגישה ומביעה, מן בכי טוב כזה של של שחרור.
כמובן שכמה דקות אחר כך האיש כבר הפריע לי שאבוא לעזור לו להלביש את פיצית ועל הדרך גם זרק הערה מעצבנת וחסרת טקט שהשירה שלי יותר מידי מוגזמת ומסולסלת.
עניתי לו שזה ממש לא במקום, שלא ביקשתי ממנו פידבק ובכלל שעד שאני שוב שרה ועושה משהו שאני אוהבת כדי לפתוח את הלב שלי - זה מה שיש לו להגיד?.
מזל שלא מתייחסת אליו יותר מידי, אני רוצה לשיר כמה שיותר, אני מרגישה שזה מרפא אותי.
וככל שאצליח לשים את הביקורתיות בצד ופשוט לשיר במלוא הגרון, מהנפש, ולא בצורה טכנית - אצליח להתחבר חזרה אל עצמי ואל המוזיקה.
כבר שכחתי שיש לי קול עוצמתי ויפה וכבר פחדתי שלא מסוגלת לשיר כמו פעם. אתמול גילית שאני מאוד חלודה אבל זה עדיין קיים בי, למרות הכול.

אתמול גם היו לי ערעורים לגבי במה עלי לעסוק לפרנסתי, אולי לעשות הסבה ולהיות מורה? אולי מורה למוזיקה? אולי טיפול ותרפיה במוזיקה?
מי יודע מה יוליד יום. מרגישה שנפתח בי חריץ קטן לשינוי.

[תמרוש_רוש]

אוי, איזה יופי
תמשיכי לשיר. כל יום, תשירי. משהו. גם חמש דקות, גם חצי שי. לא משנה מה, לא משנה איפה - רק תשירי.
זה מרפא @}

שהשירה שלי יותר מידי מוגזמת ומסולסלת
נו, ברור! אחרי הרבה זמן שלא שרת, זה היה חייב לצאת החוצה ככה! מין "תראי מה את מסוגלת לעשות". הבעת-יתר, שבאה חרי הרבה זמן של חוסר הבעה.
אל תשימי לב. הרי לא שרת שם חזרה גנרלית למשהו. זה היה תרגיל. את חושבת שאחי, המוסיקאי הנפלא עטור הפרסים והמלגות, מנגן כל כך טוב כשהוא מתאמן בבית? הרי זה נורא לשמוע מוסיקאי מתאמן, הוא לא מצליח לנגן אפילו חתיכה אחת מהתחלה לסוף בלי להפסיק, ובלי להיתקע על כל שלוש תיבות איזה חמש-מאות פעם
(עד כדי כך שלא רציתי לבוא לרסיטל שלו בסיום האקדמיה, וכאמא שלי הטילה וטו על אי-נוכחות, באתי וישבתי ונדהמתי: הבנאדם אשכרה יודע לנגן!!! ויפה!!! )
זה גורלו של מי שחי עם מוסיקאי, לשמוע את הפירוק-לגורמים הזה של המוסיקה... ככה זה בחיים, אין דרך אחרת. וזו את. עסקת חבילה.

תשירי, תשירי, תשירי.

[פלוני_אלמונית*]

בנות אתן כל כך נפלאות. כולכן. נהדר לקרוא את כל מה שנכתב כאן(כן, גם את הקשיים) ולראות שאל הלב בתהליך חיובי:) תודה זה עוזר גם לי. תמשיכי להתחזק לאט לאט, אני איתך. חיבוק גדול.

[אל_הלב*]

אחרי הרבה זמן שלא שרת, זה היה חייב לצאת החוצה ככה! מין "תראי מה את מסוגלת לעשות". הבעת-יתר, שבאה חרי הרבה זמן של חוסר הבעה.
בדיוק. האבסורד שגם בעלי מוזיקאי וכשהוא מתאמן בגיטרה אני אף פעם לא מעירה לו על הזיופים והפאלטות, רק מעודדת אותו שימשיך לנגן כמה שיותר.
בכל מקרה ממשיכה לשיר כל יום, אפילו חצי שיר או במקלחת. העיקר להתחבר לערוץ הבעה הזה.

פלונית תודה רבה

[אל_הלב*]

אתמול התחלתי לברר על תואר שני בתרפיה במוסיקה והולך ומתגבש בי הרצון ללכת על זה.
אתמול כל היום לא עשיתי כמעט כלום בעבודה רק קראתי על הנושא ובדקתי תנאי קבלה ואיזה השלמות עלי לעשות כדי להתקבל.
לא פשוט, יש לי לפחות שנה וחצי השלמות ואז עוד שנתיים לימודים ושנה נוספת של התנסות מעשית.
בזמן הזה יהיה קשה מאוד לעבוד, או אוכל רק חלקית - יומיים שלושה בשבוע.
לפני שאני מפילה את הפצצה על בעלי אני רוצה להיות בטוחה בעצמי שזה הכיוון, מה גם שזה דורש איזה 5 שנים של השקעה, עם מעט מאוד השתכרות ב3 שנים של הלימודים.
מה שהתפלאתי לגלות שכבעלת תואר שני בתרפיה אני רשאית ללמוד פסיכותרפיה או CBT. שזה בעצם יכולת גם לטפל כמו פסיכולוגית בקליניקה שלי.
אני די בשוק מזה לאור העובדה שהיתה בי הצטערות קלה שלא בחרתי ללמוד פסיכולוגיה כך שאוכל לטפל בצורה מקצועית.
יכול להיות שיש עוד סיכוי שאהיה מטפלת ופסיכותרפיסטית?
מאז שאני בטיפול פסיכולוגי זה נראה לי הדבר האמיתי ואימון כדבר שטחי מאוד.
מצד שני הספקות גדולים - איך אצליח לשכנע את בעלי שיסכים לעוד 3-5 שנים של לימודים, שדורשים ממני גם את סופי השבוע והערבים, האם זה צעד חכם לאור העובדה שרמת השכר שלי תרד פלאים לעומת עכשיו? האם אצליח למצוא בזה עבודה מספקת לאחר התואר? האם זה באמת הכיוון?
האם זו התפשרות כי אני לא זמרת או שבאמת זה משלב שתי אהבות ויכולות מאוד גדולות שלי של מוזיקה ועזרה לאנשים.
בנוסף זה קצת ערטילאי, לא יודעת איך בדיוק מתנהל טיפול כזה והאם אוהב לעשות את זה. כשאני לא זו שבמרכז היצירה. רק כמטפלת.
לא יודעת.
הראש כבר מתכנן תוכניות, איך זה יסתדר עם עוד לידה וכדומה.
גם אם זו ריצה למרחקים ארוכים אולי זו הדרך שחיפשתי עד היום?
לטפל באנשים דרך שיחה ומוזיקה?
קראתי גם על הוראת מוזיקה וזה לא מדגדג לי באצבעות.
יש לי גם רצון לעשות תואר שני ולא השלמה לתואר ראשון.
גם את הקורסים שצריכה להשלים כדי להתקבל אוכל לעשות בפתוחה שאני כל כך אוהבת ללמוד בה.
מצד שלישי לא עייפתי כבר מכל הלימודים האלה?
איך זה ישתלב עם אמהות ומשפחה?
אבל מה האלטרנטיבה, להשאר בעבודת הנהל חשבונות משמימה ללא אופק קידום?
אם אעבוד בהנהלת חשבונות בינתיים עד השלמת התואר בתרפיה נראה לי שאוכל להחזיק מעמד כי יהיה בשביל מה.
ככה בלי מטרה זה ממש אפור לי.
ומה עם הטיפול הפסיכולוגי? שאצטרך להפסיק כי לא יהיה לי כסף כשלא אעבוד.
ואיך בעלי יקבל את כל הנטל הזה. ואולי זו חוצפה מצידי לצפות שיפרנס אותי כל פעם שיש לי ג'וק ללמוד משהו אחר (בעבר אימון, הקמת עסק שלא התניע כלכלית, בתקופת הדיכאון).
תובנות בנות, ממש צריכה לשמוע את דעתכן.

[פלוני_אלמונית*]

אל הלב יקרה.

בעברי הייתי עורכת דין. היה נורא...
ואז נולדו ילדיי המדהימים, והייתי איתם והיה לי טוב אם כי..... משהו תמיד קצת חסר לי.
ואז התחלתי ללמוד פסיכולוגיה.
וכן, זו דרך ארוכה, וכשיש שני ילדים צמודים ועבודה זה לפעמים מרגיש כמו משהו בלתי אפשרי אבל.........
זה מה שאני רוצה.
וטוב לי, ומעניין לי גם אם זה לוקח יותר זמן ממה שציפיתי בהתחלה כי אני עכשיו בהריון שלישי וקשה לי...

ולגבי הבעל:
אני מאוד מאמינה בזה שזוגיות טובה היא כזו שבה בני הזוג תומכים בחלומות זה של זה.
איך בעלי הגדיר את זה פעם?
"אם יש לי אשה מאושרת שעושה מה שהיא רוצה - גם אני מאושר".

תראי, אני לא אומרת שלא צריך לשבת ולעשות שיקולים כלכליים ולראות איך זה מסתדר לכם, אבל בגדול - זו הדעה שלי.
אני רוצה שבעלי יידע שהוא יכול לפרוש כנפיים לאן שהוא רוצה, בתמיכתי, כמו שהוא הסיבה לזה שפרשתי את שלי:)

[אל_הלב*]

סוף השבוע המשיך במגמת המחשבות והתהיות על התואר השני.
אפילו שיתפתי בזה את האיש, שלא התלהב לשמוע את זה אבל לא שלל על הסף.
פשוט לא בטוח בזה שזה הזמן לשינויים כלכליים כאלה.
מרגישה שעוד צריכה להתגבש עם זה ובכל מקרה יש דרך ארוכה עד ללימודים. מסתבר שעלי להשלים איזה 5 קורסים בפסיכולוגיה ועוד 3-6 במוזיקה.
ולעבור בחינה באנגלית, ולעבור בחינה בנגינה. לא מעט. ולפני זה לסיים את הסמינריונית של התואר הראשון.
חשבתי על זה שיכולה בשנתיים הקרובות ללמוד את ההשלמות בקצב די סבבה ולא מכביד, להמשיך לעבוד מלא כמו עכשיו ולהרוויח טוב.
להמשיך את הטיפול הפסיכולוגי שעוזר לי מאוד. ועוד כשנה בערך להיכנס להריון.
ללדת ואז אחרי כמה חודשים להתחיל את התואר השני ולקחת מטפלת ל3 ימים שלומדת. ובשאר הימים להיות עם הפיצי/ת. ואחרי שאכנס לענייני הלימודים לעבוד במשרה חלקית.
זה בטוח יהיה קשה כלכלית אבל מאמינה שהאיש יקבל את זה בסופו של דבר, אם יבין שזה הכיוון שלי ושתמיד אוכל אם לא אמצא עבודה מספקת השלים עם עבודת הנהלת חשבונות. למרות שה לא מה שאני מאחלת לעצמי. בכלל לא.
מאמינה שאוכל להתפרנס מזה יפה ולהתפרס גם לאופקים חדשים שמשיקים למוזיקה וטיפול.

פלונית, תודה על השיתוף שלך, טוב לשמוע מהניסיון שלך שזה אפשרי, אפילו עם ילדים ועבודה ומעולה שבעלך תומך.
בעלי תומך אבל מאוד רציונלי וחרדתי כלכלית, וכבר עשיתי מהפך אחד כשהפכתי לעצמאית שלא הלך כלכלית כך שיש לו פחות אמון בבחירות שלי, נראה לי.

עדיין צריכה לבדוק עם עצמי אם לא מוצאת לי שוב מטרה כמפלט מלהתחבר שוב לשירה כזמרת ויוצרת.
איכשהוא זה לא בוער בי כבעבר.
אבל מבדיקה שעשיתי זה היה חלום שלא ויתרתי עליו לפחות 7 שנים. איכשהוא ב 6 שנים האחרונות החלמות השתנו - להיות מאמנת אישית ואחר כך
בתחום האישי: להתחתן, להכנס להריון, ללדת, לקנות בית.
אחרי שהגשמתי את אלו ואחרי שנה וחצי של משבר וחוסר כיוון הגיע הזמן לחלום חדש.
כרגע זה מדליק אותי. השאלה עם מספיק כדי לצעוד בדרך המאוד ארוכה הזו.
אבל נראה לי שכן, כי תמיד רציתי לטפל בצורה מסודרת ומקצועית ועם נגיעה במוזיקה.
נראה לי שאפנה למטפלים במוסיקה כדי לשמוע מהם על המקצוע והטיפול והדרך.
בינתיים שיהיה שבוע נפלא.
רושמת לעצמי שצריכה לעזור יותר בעבודות הבית, שיותר מידי נופלות על האיש.
אוף, אני כל כך גרועה בזה.

[אבישג_א*]

אל הלב , אני מעיינת בדף זה ימים מספר ולא כל-כך יודעת מה לכתוב
אז תדעי שאני קוראת וחושבת עלייך
זו באמת התלבטות רצינית ולא פשוטה מצד אחד אתם בתקופה לא פשוטה מהרבה בחינות ודווקא עכשיו קשה יותר לגייס כוחות וכסף למשימה כזו, מצד שני זה יכול לקחת אתכם למקומות אחרים טובים יותר ובהחלט ייתכן שזה יצדיק את ההשקעה.

אני חושבת שאם את מחליטה ללכת על הכיוון כדאי להשקיע הרבה חשיבה ולהתייעץ עם אנשים שמכירים את התחום ואותך : האם יש עבודה בתחום ? האם תוכלי לעמוד בלימודים ? האם את באמת רוצה בזה ? וגם כמובן לברר אם יש וכמה תמיכה מהסביבה - בן הזוג אבל לא רק (הורים למשל - יכולים לעזור כלכלית ? לשמור על הפעוטה ? )

[ב_עילום*]

הי אל הלב.

אני שמחה לקרוא את ההתלבטות שלך. מכירה אותה ממקור ראשון .

אין שום סתירה בין מרפאה במוסיקה לבין זמרת ומבצעת

להיפך . בעיני אלו שני תחומים תואמים ומשלימים...

אני זמרת ומבצעת ואני מרפאה במוסיקה ואני מורה למוסיקה (וכמובן.. מנהלת חשבונות בדימוס )
השירה שלי התעצבה בזכות המפגשים דרך מוסיקה עם אנשים, עם ילדים, בקבוצות, ביחידות...

והיכולת שלי לרפא נובעת מכל התכונות שהופכות אותי למוסיקאית...

אם הייעוד שלך הוא גם מרפאה וגם מוסיקאית.... אז פשוט נפלא לשלב ביניהם.

לגבי לימודים- אני הגעתי ללמוד הוראת מוסיקה (בשנת 1987) כי רציתי תואר ראשון במוסיקה, איתו אוכל ללמוד תרפייה במוסיקה.

ואז העניינים התגלגלו להם והמשכתי "רק" כמורה למוסיקה, כשאחת לכמה זמן עוד הייתי בודקת ברצינות את המסלולים לתרפייה (לסלי, בראילן, לווינסקי, דוד ילין ואונ' חיפה )
אבל זה אף פעם לא הבשיל ובסופו של דבר התחילו ממילא להגיע אלי אנשים לשירה וריפוי באמצעות מוסיקה, כך שזה כבר לא כל כך רלוונטי לגבי...

יש לי קילומטראג' עצום כמורה למוסיקה בקבוצות ובפרטי....

השילוב של ריפוי ומוסיקה הוא נפלא ואני מאד מאד נהנית ממנו. אלו תהליכים עוצמתיים מאד ויחד עם זאת מרגשים ומהנים.

למוסיקה יש כוח ריפוי טבעי ועצום.

אגב- אני התפתחתי גם בתחום הטיפולי רק לא בצורה רשמית (עבדתי הרבה שנים במוסדות סוצאליים עם ליווי ועבודת צוות ברמה גבוהה)

במקומך.. הייתי כן מנסה את הכיוון של התראפיה במוסיקה, בעיקר אם את אוהבת ללמוד (אני ה5-6 קורסים בפסיכולוגיה שצריך להשלים, תמיד היו מה ששבר אותי מלהירשם...)
ובד בבד ממשיכה עם כיוון של שירה וביצוע כי זה לא זה או זה. אלא זה וזה...

אני חושבת שזה מאפשר בסיס טוב ומקצר תהליכים... ובתחילת דרכך כמטפלת- זה פותח דלתות וכיוונים רבים
וגם- יש לי חברות שמאד נהנו מכל התהליך עצמו שעברו בלימודי התראפיה שזה שיקול חזק גם כן.

[אל_הלב_למונית*]

חזרתי ברגל מרחק חצי שעה לבית ושרתי בכייף.
אולי עדיין בורחת מהדבר המהותי באמת - לשיר. ליצור שירים. לנגן.
אומנם התחלתי בקטנה לשיר כל יום קצת, אבל ממש קצת. איזה באסה שאי אפשר להתפרנס רק מלשיר. יש לזה מחיר. של מרפקים והשרדות וחשיפה. סתם הרהורים.
עדיין התשוקה לתואר שני בתרפיה במוסיקה בוערת בי.
מצד שני אולי זה ש7ב תירוץ להיות עסוקה מידי כדי לא לשיר ברצינות.
ואולי הלימודים יקרבו אותי מחדש למוזיקה ויעוררו שוב את תשוקת היצירה והביצוע. ואולי שוב אחזור לחפש הקלטות בתשלום כבעבר. גם אם זה פעם ב ולא פרנסה מלאה זה גם ממלא וטוב.
ימים יגידו.

[אל_הלב*]

רק הבוקר רואה את התגובות שלכן, אבישג ובעילום.
אבישג - תודה שאת פה ואת צודקת, זו התוכנית שלי, להתייעץ עם אנשים שלמדו ועברו את המסלול הזה ולברר האם יש עבודה בתחום.
כבר די הבנתי שזה רבעי משרה שצריך לאסוף מכמה מקומות, כי חסרים תקנים, וגם להשלים בטיפולים פרטיים בקליניקה פרטית.
אני חושבת שזה דווקא יכול להתאים לי, כי להיות כל הזמן באותו מקום זה מאוד מקבע בעיני. מצד שני אין ספק שלפחות בשנים הראשונות לא ארויח טוב כמו בהנהלת חשבונות.
אבל זה בסדר מבחינתי. עכשיו רק צריכה לגייס גם את בעלי לעניין שיתמוך ויבין שזה מה שיעשה אותי מאושרת ובסופו של דבר יתרום גם לו ולבית כולו.

בעילום יקרה, איזה יופי כל מה שכתבת, מאוד מעודד אותי לשמוע ובאופן מפתיע עונה לי למה שכתבתי אתמול בערב מבלי לראות שכתבת לי.
את אומרת שזה לא או או, בהרגשה שלי את צודקת ומצד שני עלי להיות מציאותית ויש אנרגיה מוגבלת.
מרגישה ששוב מצפה מעצמי לעשות מיליון דברים ביחד בהצלחה - אמהות, לימודים, עבודה, שירה, נגינה, כתיבה.
זה קצת הרבה. מתי אכניס את כל זה ביום העמוס שלי?
אבל אולי לקחת אויר ולהתקדם צעד צעד.
החלום שלי שהלימודים האלו ירפאו משהו בתוכי שאוכל לשיר וליצור בהמשכיות ורציפות ולהנות מהתהליך, מבלי להתקע כל רגע כמו עכשיו.
כרגע רוצה ובורחת כל הזמן מלשיר, לכתוב, לנגן.
ועוד לא ממש הבנתי למה, רק שכנראה הביקורתיות שלי משתקת אותי נורא.

_השירה שלי התעצבה בזכות המפגשים דרך מוסיקה עם אנשים, עם ילדים, בקבוצות, ביחידות...
והיכולת שלי לרפא נובעת מכל התכונות שהופכות אותי למוסיקאית_
מעולה לשמוע, זה מה שמאחלת גם לעצמי. שזה יפתח איזה סכר שתקוע שם המון שנים.


אם הייעוד שלך הוא גם מרפאה וגם מוסיקאית.... אז פשוט נפלא לשלב ביניהם.
בכל מקום קיבלתי סימנים לאורך השנים שהיעוד שלי הוא לטפל באנשים. ומבחינת רמת האור והשמחה שמציפה אותי כששרה - גם קיבלתי את האישור שזה היעוד. פשוט לא מצליחה להביא את זה לידי ביטוי עדיין, רק לפרקים, בחתיכות קטנות והמון עצירות.

מעניינת הדרך שעברת, מדהים שידעת מראש ללכת ללמוד תואר ראשון כדי להגיע לתרפיה במוסיקה ושהגעת לזה בדרך שונה משתכננת.
אני בשוק שלא הייתי מודגעת לתחום הזה עד היום, כאילו ממש במקרה גיליתי אותו השבוע.
איך לא חשבתי על השילוב על זה שלטפל באנשים ומוסיקה? אני בשוק מעצמי.
אבל עדיף מאוחר מלעולם לא. וכנראה שכל דבר מגיע בזמן הנכון.

תגידי, איך את מוצאת זמן לשלב שירה ויצירה שלך בתוך היום העמוס כמורה, מטפלת ואמא חד הורית?
נשמע לי מאתגר מאוד.

אני חושבת שזה מאפשר בסיס טוב ומקצר תהליכים... ובתחילת דרכך כמטפלת- זה פותח דלתות וכיוונים רבים
למה מקצר תהליכים? זו נשמעת לי דווקא הדרך היסודית והארוכה, של לימודים, התמחות, מציאת עבודה במוסדות.
ואיזה דלתות זה פותח לדעתך?

שיהיה אחלה יום, לפחות מיום חמישי כמה בהתלהבות בבוקר ולא בלאות נוראית כמקודם.
כאילו יש בשביל מה. יש מטרה. יש דרייב לחיות.

[ב_עילום*]

_למה מקצר תהליכים? זו נשמעת לי דווקא הדרך היסודית והארוכה, של לימודים, התמחות, מציאת עבודה במוסדות.
ואיזה דלתות זה פותח לדעתך_

"מקצר תהליכים" ? כי :
כדי להגיע לאן שאני היום כמרפאה במוסיקה, עברו למעלה מ22 שנים של הוראת מוסיקה ואם הייתי ממשיכה מיד אחרי התואר הראשון ללימודי תרפייה, הייתי תרפיסטית כבר אחרי 3 שנים...

סיבה נוספת- שקשורה לדלתות שנפתחות... הדרך הכי קלה, זמינה, היא להתחיל במערכת החינוך ובקופ"ח כמרפאה במוסיקה. את מתחילה שם, ובונה את עצמך כמטפלת (שהרי את לומדת להיות מטפלת רק כשאת מתחילה ממש לטפל...) וגם בונה לעצמך שם, קליינטורה, קשרים וכו'

כשאין לך תואר רשמי כמטפלת במוסיקה: זה יותר מסובך. אסור לך לעבוד במשרד החינוך, בחינוך המיוחד ובטח שלא דרך קופ"ח... ואז כבר צריך למצוא מטופלים, לשווק... וזה, מבחינתי יותר מסובך...

[אל_הלב*]

הבנתי אותך, תודה על ההבהרה.
אחת הסיבות המרכזיות שרוצה ללמוד את זה זה כדי שיהיו לי כלים מקצועיים ופרקטים לטפל.
זה אחד הדברים שמאוד הפריעו לי כשעבדתי באימון אישי, הכלים והמתודולוגיה לא מספיק עמוקים כך שאפשר באמת להצליח להעביר כל אחד שרוצה וצריך תהליך אימוני.
גם בשביל הביטחון העצמי שלי זה חשוב, שאני לא "מאלתרת" והולכת רק לפי התחושות שלי כשמטפלת באנשים, אלא לפי שיטה מסודרת שמוכחת כעובדת.
זה מגביר לי את ההרגשה שאני לא חארטה ומתחזה.
ובקשר לשיווק - בהחלט. השיווק זה אחד הדברים המרכזיים ששברו אותי וגרמו לי להפסיק לעבוד כמאמנת, שנאתי את הצורך למכור את עצמי כל הזמן.
ובשילוב עם החוסר ביטחון שלי האם מה שאני עושה מספיק מקצועי - זה גרם לי פשוט להפסיק וללכת לכיוון אחר.
בלימוד תרפיה לתואר שני יש שילוב של עבודה בתחומים (פסיכולוגיה ומוזיקה) שאוהבת מאוד וטובה בהם, עם כלים ומתודולוגיה נרחבת וגם עם יכולת לעבוד כשכירה במוסדות ולא רק כמטפלת עצמאית שצריכה לשווק את עצמה אחד אחד.
אתמול עשיתי תוכנית חומש (או יותר נכון שומש, לשש שנים) -
עד מרץ - לסיים 2 סמינריוניות ובזאת לסיים רשמית את התואר הראשון.
מרץ 2014 - יולי 2015 השלמות קורסים בפסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה.
אוגוסט 2015 (בעודי בת 38 וחצי והפיצית בת 3.5) ללדת בעזרת השם תינוק/ת בריא/ה. (והפעם לא להכנס לדיכאון לאחר לידה...)
אוקטובר 2015 - יוני 2016 - להיות בחופשת לידה ארוכה ובמקביל ללמוד 2-4 קורסים שחסרים לי במוזיקה באוניברסיטה שבה אלמד (עדיפות 1 בר אילן, 2 - חיפה). לחתום אבטלה אם ניתן.
אוקטובר 2016 עד יולי 2018- תואר שני (3 ימים בשבוע) במקביל למשרה חלקית ביומיים שלושה הנותרים.
אוקטובר 2018 - שנת פרקטיקום (3 ימים בשבוע) ובמקביל לעבוד בחצי משרה.
סוף 2019 - התחלת עבודה כמטפלת בתרפיה באמנות.

הבוקר קראתי איזה מייל שקיבלתי של מודעות יומית שאומר שאנחנו תמיד בזמן הנכון במקום הנכון, כדי שנוכל ללמוד את השיעורים שדרושים לנו כדי להתקדם ולהגיע לאן שעלינו להגיע.
מנסה לאמץ את החשיבה הזו.
יש סיבה שעדיין בעבודה משעממת ודי אפורה, יש סיבה שמתעייפת נורא מהר וסובלת פה ושם מכאבי ראש. יש סיבה ש15 קילו מעל המשקל הרצוי לי.
יש דרך לעבור וזה נותן דרייב להמשיך קדימה.
יום טוב

[אל_הלב_למונית*]

בנופק באילת מטעם העבודה שלי. פיצית והאיש הלכו לישון ואני בלובי שותה קפה וחושבת לעצמי שהיה יום נחמד סך הכול.
אתמול נתקלתי במאמנת מתקופת האימון שלי ואחרי שנפרדנו הרגשתי מועקה וחרדה קלה. כאילו הרצון להוכיח שאני לא לוזרית, למרות שלא המשכתי בכיוון הזה ושאני עם שאיפות גדולות ויעוד.
הרגעתי את עצמי כשהלכתי ברחוב ושרתי את היי שקטה וזה עבד. המועקה ירדה והבנתי שאני לא צריכה להצדיק ולהסביר את עצמי לאף אחד.
מה גם שהבחורה הזו מדסימה והאחרונה שתשפוט אותי. פעם ראשונה בבית מלון עם פיצית, נופש שונה לגמרי ובכל זאת מגניב.

[ב_עילום*]

איזה כיף לך... בנופש (נופק?) באילת ...

אתמול היה לי ויכוח עם חברה

אני מוסיקאית והיא ציירת
חברה באמת טובה מה גם שהיא בעצמה מוסיקאית (כינור ושירה) ואני בעצמי מציירת....

בקיצור... התווכחנו כי היא בסביבות גיל 40 החליטה ללכת בכיוון של תרפייה באומנות ועשתה את זה בכל הכוח.. לימודים רציניים וסופרוויג'ן וכל החבילה

היא התחילה לטפל בלי שעבדה כמורה לאומנות ואילו אני לא למדתי תרפייה אבל אני מלמדת כבר המון המון שנים

אז היה לנו ויכוח על זה:
היא טוענת שבלי הרקע המקצועי.. השיטות.. הפסיכולוגיה ... אי אפשר לטפל ברצינות ואני טוענת שזה נכון עקרונית..אבל שבמקרה שלי זה לא נכון ושהניסיון שיש לי בהוראה לקבוצות ויחידים יחד עם העובדה שאני כל חיי הבוגרים (מגיל 19) באיזהשהו טיפול שווים ללימודים.

טוב מזל שהיינו עייפות, כי זה ממש ויכוח עקר....

תעשי מה שהכי מתאים לך. מה שאת מרגישה איתו הכי טוב ומה שכשאת חושבת עליו... ברור לך שזה אפשרי ומעשי.

@}

[אל_הלב*]

ב עילום יקרה, אני בטוחה שאת מטפלת נפלאה ויש לך את הכישורים לכך בעקבות הקילומטרז' של כל מה שעברת והניסיון שצברת.
מבינה גם את הטענות של חברתך, זה נכון שיש לך כלים אחרים לטפל ואולי לא מלאים כמו מי שלמד בצורה מסודרת טיפול במוסיקה.
מצד שני ניסיון זה המון ואם את מצליחה לגעת באנשים ולעזור להם - זה אומר שיש לך את זה וכדאי שתמשיכי ביעוד הזה.
תמיד לכל כלל יש יוצא מן הכלל (-:

חזרנו מהנופש באילת מותשים לגמרי וקצת בשוק שרצנו כל היום אחרי הפיצית ולא נהננו כפי שאנחנו רגילים בבית מלון.
לא נורא, חודש הבא יש לנו שוב נופש באילת מהעבודה של האיש, הפעם ניסע לבד ופיצית תישאר עם הסבים לשני לילות.
אנחנו חייבים את האויר הזה ולהחזיר לעצמנו את עצמנו מבחינה זוגית ומינית.

הבלתי יאומן קרה באילת, בעודי עם צלחת ביד אחת וכוס קפה ביד שניה,
באמצע ארוחת בוקר בחדר אוכל של בית המלון - פגשתי את האקס המיתולוגי שלי שלא ראיתי 8 וחצי שנים (מאז שנפרדנו)!!!!
הייתי פשוט בשוק חיובי שהוא לא מזיז לי כלום ולא משפיע עלי כהוא זה, לא משיכה ולא נעלים.
והוא נשאר בדיוק אותו דבר. פשוט אני סוף סוף, אחרי שנים, שיחררתי את הכאב והפגיעה (הוא ריסק אותי לכמה שנים טובות).
אפילו שמחתי לראות את הבן שלו ובאינסטינקט של רגע אמרתי לו בוא נצטלם, ועשינו תמונה עם הילד שלו והילדה שלי.
מן תמונה שמהווה הוכחה שהמעגל הזה סגור ומסוגר והכול נשכח ונסלח ומאחורי.
איזו תחושת שחרור הרגשתי.
שנים פחדתי לפגוש אותו ולגלות שהוא מזיז לי משהו בלב.
ובסוף לגלות שאשתו עובדת באותה החברה שלי, והיא לא יפה במיוחד וממש לא הייתי מהמרת שהיא הטיפוס שהוא יתחתן איתה, היה מפתיע לטובה.

בנוסף עוד מעגל נסגר לי השבוע, מלכת הכתה בילדותי שלחה לי בקשת חברות בפייסבוק.
אחרי שחיפשתי אותה מלא פעמים, סתם מתוך סקרנות, ולא היה לה פייסבוק, היא פתחה אחד כזה.
ואז לגלות שהיא עם מחלה שפגעה לה בפוריות ובתהליך גיוס כספים כדי לעשות תינוק עם פונדקאית.
ושהיא לא כזו יפה כמו שהיתה. סגר לי מעגל מבלי לדבר איתה.
והיא אחת שעשתה לי רע הרבה שנים. ועכשיו, במרחק של שנים, נחמד לדעת מה איתה ולא יותר מזה. לא באמת מעניינת, לא באמת רלוונטית לחיי.

השבוע גם שלחתי הודעה והתקשרתי לחברה שהתנתק איתה הקשר סתם כך לפני 4 חודשים. היא שוב לא מגיבה ולא חוזרת.
אתמול שלחתי לה שוב הודעה שרוצה לדעת אם ילדה או שכועסת ובגלל זה לא חוזרת.
היא ניסתה לשלוח לי תמונה שהיתה כבדה מידי ועדכנתי אותה שלא קיבלתי.
ושוב נעלמה. יש י הרגשה שילדה פג לפני הזמן, כי היתה צריכה ללדת רק עוד חודש.
משחררת, את הכעס, את האכזבה, את הציפיה.
מה שצריך להיות יהיה והכול בסדר.
סביר שמתישהוא יתחדש הקשר ועד אז לשחרר ולחיות את חיי.

תקופה של סגירת מעגלים וניקיון.

[ב_עילום*]

ועשינו תמונה עם הילד שלו והילדה שלי.

איזה יופי.

(בהתחלה כשקראתי זה נשמע כמו "עשינו ילד..." )

אני גם הייתי פעם באילת כשהקטנה הייתה פיצית ורב הזמן רצתי אחריה בזמן שכל החמולה נהנתה לה....

קחו קחו חופש , אם יש לכם אפשרות... חייבים לפעמים לאוורר, להתאוורר ולזכור שפעם , לפני עידן הילדים, היינו גם דברים אחרים...

[אל_הלב*]

חייבים לפעמים לאוורר, להתאוורר ולזכור שפעם , לפני עידן הילדים, היינו גם דברים אחרים...
לגמרי (-:

בחודשיים האחרונים אני לוקחת כדורים נגד דיכאון רק 3-4 ימים בשבוע.
בינתיים אני מרגישה לגמרי רגיל.
ממש רוצה להיות כבר בלעדיהם.
למישהי יש ניסיון עם ירידה מכדורים? עד כמה הדרגתי זה צריך להיות? איך יודעים שאהיה בסדר בלעדיהם ולא תבוא איזו נפילה רצינית?
עד כה כל פעם שהפסקתי לגמרי למעל 3 ימים הנפילה או החרדות לא אחרו לבוא בעקבות זאת.
מקוה שהפעם חזקה יותר, בכל מקרה מפתחת סבלנות ומורידה בהדרגה.
היום אני מצוננת קשות והחלטתי להשאר בבית ולא ללכת לעבודה.
גאה בעצמי שלוקחת לעצמי חופש לנוח וגם לסמינריונית שלי כל פעם שממש זקוקה לזה.
בלי לדפוק יותר מידי חשבון.

[תמרוש_רוש]

<קצרה בזמן...>

[תפילה_לאם]

למישהי יש ניסיון עם ירידה מכדורים? עד כמה הדרגתי זה צריך להיות? איך יודעים שאהיה בסדר בלעדיהם ולא תבוא איזו נפילה רצינית?
האם מתאים לך להתייעץ עם הרופא שרשם לך את הכדורים האלה?

[אל_הלב*]

בעבר התייעצתי עם הפסיכיאטרית והיא פשוט אמרה להוריד לחצי כדור. עשיתי את זה שבועיים והחרדות קצת חזרו ובדיוק עברתי דירה והתחלתי עבודה חדשה והרגשתי שזה לא נכון לי באותו זמן להפחית מינון אז עליתי חזרה.
אני מרגישה שזה יותר ניסוי וטעיה, שהיא לא ממש תוכל לומר לי איך זה ישפיע ומה.
הדבר היחידי שהבנתי שצריך להפסיק בהדרגה.
מודה שאין לי ממש סבלנות והמנגנון שלי עובד שאני "שוכחת" לקחת וככה עברו להם כבר 3 ימים רצוף שלא לקחתי.
בינתיים הכול בסדר. אבל היום אקח ליתר ביטחון.
עד עכשיו לא ממש הבנתי איך בדיוק הכדורים האלה עובדים והאם הם באמת משפיעים.
כנראה שכן, ובכל זאת זה קשור להמון דברים שקורים לי בחיים.

עכשיו מרגישה בתקופה טובה יותר.
שיש לי מטרה, ויעוד ללכת אליו, למרות שזה תהליך מאוד ארוך, שרק עוד 4 שנים אוכל להתחיל את התואר השני אחרי כל ההשלמות הנדרשות.
קצת מצטערת שלא הבנתי שזה מה שרוצה ללמוד כבר לפני 4 שנים כשהתחלתי תואר ראשון,
יכלתי לחסוך לעצמי שנתיים של השלמות.
אבל כאמור לא בוכים על חלב שנשפך וכל דבר הוביל לדבר.
תוך כדי היותי מאמנת עמד לעבור חוק בכנסת שרק מי שיש לו תואר שני יורשה לאמן.
בעקבות כך התחלתי להתעניין בתואר ראשון והרכבתי לי תואר כללי רק מקורסים שאוהבת ומעניינים אותי (קולנוע, סוציולוגיה, מוזיקה, אנתרופולוגיה, פסיכולוגיה).
בסופו של דבר החוק הזה לא עבר בכנסת והמקצוע לא הוסדר ובטח גם לא יוסדר בשנים הקרובות.
אבל זה הוביל אותי ללמוד. ואז גיליתי שאני ממש טובה בזה ונהנתי מאוד וסיימתי שנה ראשונה עם ממוצע 97.
לא יודעת איך לפני כשבועיים זה קפץ לי לראש, התחלתי משעמום לבדוק על תואר שני בעבודה ואופס - גיליתי תחום ידע חדש ומרתק.
שמשלב את היכולת לטפל באנשים, שזה משהו שאני מאוד אוהבת ומאוד טובה בו.
ומשלב גם את העיסוק במוזיקה, שזה היעוד הראשוני שמצאתי לי.
יש בי תקוה שהלימודים יחזירו אותי לתעסק במוזיקה גם לעצמי, לכתוב, לנגן, להלחין, לשיר יותר ברצינות.

אתמול היינו במסיבת חנוכה של פיצית ואני לא יכולה לתאר במילים כמה נהנתי לראות אותה רוקדת בטירוף ומשתפת פעולה עם המורה למוזיקה.
פתאום היא גדלה לי בקילומטרז' מטורף.
רק לפני שנה היתה שוקיסטית לגמרי במסיבת חנוכה ולא רצתה להשתתף. פיצית בת 9 חודשים.
ועכשיו שנה ו 9 היתה הכי מפותחת ופעילה במסיבה וקרעה אותי מצחוק ואושר.
פעם ראשונה שהרגשתי מן אושר מזוקק שכזה מלצפות בה.
מן וואו גדול כזה. זו הבת שלי והיא מדהימה (-: בלי עין הרע.
מקוה שיהיו עוד הרבה רגעי אושר כאלה.

תמרוש, כייף שקפצת לבקר, שמחה שאת קוראת פה.

היום שוב בבית וחייבת להיות אפקטיבית ולהתקדם עם העבודה.
אז נותנת לעצמי שעה לחשוב ולשוטט בנט ואז - להתחיל.
בוקר טוב

[תפילה_לאם]

עד עכשיו לא ממש הבנתי איך בדיוק הכדורים האלה עובדים והאם הם באמת משפיעים.
לפי מה שאת כותבת, הרופאה נתנה לך קו מנחה של "גמילה" הדרגתית, ולכן אולי באמת לא משנה אם תיטלי לסרוגין או שתפחיתי מינון.
להבנתי (הדלה) הכדורים הם תחליף לחומרים שהגוף אמור לייצר. האם יש דרך לבדוק בבדיקת דם את רמות החומרים בדם? את תפקוד הבלוטות הרלוונטיות?
די באסה שבעניינים רגישים כאלה צריך יהיה להסתמך על ניסוי וטעיה .


אתמול היינו במסיבת חנוכה של פיצית ואני לא יכולה לתאר במילים כמה נהנתי לראות אותה רוקדת בטירוף ומשתפת פעולה עם המורה למוזיקה.
כנראה שהיא מביאה לידי ביטוי נטיות גנטיות לחוש מוזיקלי!
חנוכה שמח!!!

[אל_הלב*]

_כנראה שהיא מביאה לידי ביטוי נטיות גנטיות לחוש מוזיקלי!
חנוכה שמח!!!_
כן, עושה רושם שאוהבת מוזיקה כמו ההורים שלה (-:

האם יש דרך לבדוק בבדיקת דם את רמות החומרים בדם?
למיטב ידיעתי לא ניתן למדוד רמות סרטונין בבדיקת דם.
הלוואי והיה אפשר. אכן באסה היסוי וטעיה הזה אבל זו הדרך היחידה בהסתמך על כך שכל כדור משפיע אחרת על כל בנאדם.

_בנוסף עוד מעגל נסגר לי השבוע, מלכת הכתה בילדותי שלחה לי בקשת חברות בפייסבוק.
אחרי שחיפשתי אותה מלא פעמים, סתם מתוך סקרנות, ולא היה לה פייסבוק, היא פתחה אחד כזה.
ואז לגלות שהיא עם מחלה שפגעה לה בפוריות ובתהליך גיוס כספים כדי לעשות תינוק עם פונדקאית.
ושהיא לא כזו יפה כמו שהיתה. סגר לי מעגל מבלי לדבר איתה.
והיא אחת שעשתה לי רע הרבה שנים. ועכשיו, במרחק של שנים, נחמד לדעת מה איתה ולא יותר מזה. לא באמת מעניינת, לא באמת רלוונטית לחיי._
מתלבטת אם לתרום לה כסף. מצד אחד מרגישה חובה מוסרית לעזור לה.
מצד שני יש בי מן רגשות מעורבים, למה שאעזור לבחורה שאין לי קשר איתה מאז כתה יב' ושלא עשתה לי ממש טוב בחיים.
מניחה שבסוף אתרום. גם מתלבטת כמה. ראיתי שהמינימום שהיא מצפה לו זה 100 ש"ח. אולי זה מה שאתרום. או כפול.
לא יודעת. מה דעתכן?

[ב_עילום*]

מה דעתכן?

אני הייתי תורמת.... הפוך על הפוך

אבל מכל הלב

[מיכל_בז*]

גם אני הייתי תורמת. זה לא המון כסף ונראה לי שזה יכול לתת לך דווקא הרגשה טובה.

[אל_הלב_למונית*]

כבר שבוע מאז חזרנו מאילת שאני לא בקו הבריאות. התחיל מצינון קשה, כאב גרון וחולשה דרך שלשולים, כאבי בטן, ראש ובחילה מטורפת. אם היינו שוכבים הייתי חושבת שאני בהריון (מה גם שעם הכרס שפיתחתי אני ממש נראית כזו).
רק היום הבנתי מה זה ולמה נמשך כבר שבוע, אלו תופעות גמילה מהכדורים שהפסקתי לקחת בשבועיים האחרונים. דווקא טפו טפו דיכאון וחרדה לא מרגישה, רק תופעות פיזיות ומעין עירפול. קראתי איפשהוא שכשמפסיקים לקחת המוח כמו מאפס את עצמו מחדש. מקוה שיעבור מהר ושאכן תמה תקופת הכדורים בחיי. מרגישה יותר חזקה נפשית ושהגיעהזמן להגמל מהם. זה קרה בצורה לא מתוכננת, פשוט שכחתי לקחת וכך עבר עוד יום ועוד יום ועכשיו אני חושבת שאם הגעתי עד הלום, אהיה מספיק אמיצה ואלך על זה עד הסוף. נכנסת לשרינקית.

[תפילה_לאם]

אלו תופעות גמילה מהכדורים שהפסקתי לקחת בשבועיים האחרונים.
אוי ואבוי! ככה זה צפוי לקרות?
שיעבור לך מהר מהר!

[אל_הלב*]

תודה תפילה לאם

לפחות אני אוכלת קצת פחות, עוזר לירידה במשקל.
מוזר שגם כשמתחילים עם הכדורים וגם כשמפסיקים יש את התופעות לוואי האלה.
היום יום טוב בינתיים, מקוה שימשיך להשתפר.

אתמול סוף סוף החברה שנעלמה הגיבה, אחרי שבועיים ששולחת לה הודעות שרוצה רק לדעת שהיא חיה ובסדר עם ההריון.
תשובה מאוד פשוטה, היא עמוסה בעייפה ולא מרגישה טוב בזמן האחרון ואין לה כוח לכלום כשמגיעה הביתה.
כתבה בלקוניות שכזו סליחה שנעלמתי וזהו.
טוב, גם זו תשובה. מה גם גיליתי שהיא נעלמה לעוד חברה שלה.
כתבתי לה שתרגיש טוב ושאני עדיין לא מבינה את ההתרחקות הזו, חשבתי שאנחנו חברות.
אבל שבכל מקרה תרגיש טוב ומקוה שטוב לה בשלל עיסוקיה.
צבט קצת לגלות שהיא פשוט ניפתה אותי מחייה ושאין לה אנרגיה (כבר 4 חודשים) למצוא דקה לדבר.
היא גם לא הביעה איזה רצון לחדש את הקשר וגם הסליחה שלה היתה מאוד סתמית והוכחיה לי שהרגשות שלי לא באמת מעניינים אותה.
אז אני משחררת. קצת בעצב, קצת בהקלה שאין איזה סיפור גדול של כעס או משהו נורא שקרה לה, סתם התרחקה.
מניחה להתעסקות מה יהיה כשתלד ואם נהיה בקשר, ימים יגידו, כרגע זה נותק, שלא מיוזמתי וככה זה.

במוצ"ש הייתי בהופעה של האחד והיחיד שמעריצה כבר שנים, דוד דאור.
מעיין הדמעות נפתח בצורה מטורפת, התרגשתי בטירוף.
בשלב מסוים שאלתי את עצמי על מה אני בוכה.
הבנתי שבוכה על הזמרת שבי שלא באה לידי ביטוי.
על הפרפקציוניסטיות שלא מאפשרת לי להופיע ולשיר.
על ההבנה שהרצון לשיר ולהשפיע על אנשים דרך השירה שלי עדיין קיים, גם אם הודחק ונרמס כבר שנים.
פלונטר שלא יודעת איך לצאת ממנו.
אולי באמת אנסה תרפיה במוזיקה, גם כדי לשחרר משהו חסום וגם כדי להבין האם זה הכיוון המקצועי שהולכת עליו.
ב עילום באיזה ימים ושעות את בתל אביב? רוצה לבוא אליך.

[ב_עילום*]

ימי חמישי צהריים. מוזמנת בשמחה...

דוד דאור למד שנתיים מתחתיי באקדמיה וכבר אז שר כמו דוד דאור...

[אל_הלב*]

ב עילום, מה השעה הגכי מאוחרת שאת מקבלת?
קצת בעייתי בצהרים, כי במשרד (משתעממת למוות....).
שיואו, איזה כייף לך שהוא היה במחזור שלך, מעניין אם כבר אז זיהו את הפוטנציאל האדיר שלו.

אתמול היה יום קשה נפשית, היה לי מאוד מאוד משעמם בעבודה, הייתי מסוחררת כל היום והאיש היה מאוד לא אמפטי למצבי.
תרמתי בסוף למלכת הכתה וגם שלחתי הודעה והיא השיבה תודה.
הרגשתי בדידות שכזו וקצת בכיתי, שאני לא קרובה לאף אחד, שאין לי חברות בשכונה עדיין.
שפיצית מדהימה אבל קשה לי להיות איתה לבד.
שהאיש רחוק נפשית.

הבוקר קמתי עם מצברוח טוב והחלטתי שיהיה יום טוב.
חשבתי על דברים שיכולה לעשות בעבודה כדי שלא יהיה לי משעמם ועשיתי.
האיש מיוזמתו שלח לי הודעה שרוצה שנצא ביום שישי ומאוד שמחתי.
הזדמנות קצת להיות אנחנו ולהתקרב.

[אבישג_א*]

יופי, שמחה לשמוע את הסיום האופטימי

חוויית הבדידות היא מאוד קשה והילדים שלנו עם כל היותם מקסימים לא יכולים למלא לנו את הצורך בחברה.

מציעה ממש בעדינות (וחושבת לעצמי שלא הייתי מצליחה לממש את זה) אולי להתנדב טיפה, ממש ממש בקטנה, כי שמתי לב על עצמי שהתקופות היותר טובות שלי זה כשאני דואגת לאחרים (מעבר למחויבות הביתית) , העשייה למען האחר מצליחה להוציא אותי מהתמקדות בקשיים שלי ואז טוב לי יותר.

[אל_הלב*]

אולי להתנדב טיפה
זה רעיון נפלא רק שלא רואה מתי יש לי זמן לזה.
אבל אפתח את האוזניים, אםלי התנדבות בקהילה של השכונה, ככה גם אכיר אנשים.

תודה אבישג על הרעיון.

[ב_עילום*]

אולי להתנדב טיפה

אצלי כל נתינה יזומה עוזרת... לפעמים השיעורים שאני מלמדת קטנטנים בבוקר , פשוט מצילים אותי..

לגבי השעה וגם המקום:

אני מגיעה די קבוע אחת לשבוע בתל אביב. למשהו פרטי שלי. אין לי מקום שבו אני מקבלת.אני יכולה להיפגש איתך אצלך או במקום פרטי אחר.

[אל_הלב*]

אני יכולה להיפגש איתך אצלך או במקום פרטי אחר.
אצלי זה קצת רחוק, כי גרה בפתח תקווה.
אבל אולי איזה סשן בפארק הירקון?

[אל_הלב_למונית*]

יצאתי מהטיפול ומעיין של דמעות נפתח. מן פגיעות כזאת שעולה בי לפרקים בעיקר על ידי שמיעת מוזיקה או שירה.
הבנתי שזה מן פצע פתןח כזה שמדמם.
על הילדה שבי שלא קיבלה מקום להתבטא.
על ההורים הבעיתיים שקיבלתי. שלא ידעו להיות שם בשבילי.
גם בילדות וגם בבגרות.
על חוסר הבטחון שלי לבטא את מי שאני באמת.
על הפרפקציוניסטיות שלי שהורסת ומסרסת אותי מלשיר ולכתוב שירים, וגם מלנגן.

המון שנים אני בוכה על זה ובראשי מהדהדת המחשבה שאין לי גב.
שאין לי שורשים בנוף ילדותי.
שהבריחה מהמוזיקה מפוררת אותי ומרוקנת אותי מתוכן. ממהות.

הבנתי שאני בוחרת בעבודות האפורות שמפרנסות אותי כי שם בטוח וקל להסתתר. שם אין סיכון שיבקרו אותי, את הכשרון שלי.
שם אפשר להעלם ולא לבלוט, להיות אחת מהעדר של האנשים האפורים שעובדים בעבודה רגילה ומגנגלים עם משפחה.
בלי יעוד, בלי רצון להתפתח ולהשפיע על העולם.
סתם להיות אשה אפורה.

מה היה קורה אם כן הייתי אמיצה והייתי משקיעה את כל כולי במוזיקה?
האם הייתי מאושרת, או שד0גם שם היו צצים תסכולים וחוסר אושר בסיסי.
לפעמים אני לא מבינה מה הבעיה שלי.
אני יודעת להיות פרקטית ולהציב מטרות. ולבצע.
למה לא במוזיקה?
למה שם אני בורחת רחוק מעצמי. רק לא להרגיש חוסר אונים,ביקורת ופגיעה.

[אל_הלב*]

אתמול נחרדתי לראות אבא מרביץ לילד שלו בלובי של הבניין שלנו.
מרוב שוק ופחד קפאתי. רק נעצתי בו מבטים נוראים וראיתי שהוא מתבייש.
הרגשתי חוסר אונים אדיר, רצון להתנפל על האב אבל שזה לא יתנקם בילד ומה אם בכלל הוא ירביץ לי.
פחד נוראי. חרדה על הבת שלי, שחס וחלילה לא אוכל להגן עליה. מהעולם.
מה יקרה אם יום אחד אבא החסר סבלנות שלה ירים עליה יד?
המחשבות ישר גורמות לי זעם נוראי ושאתגרש.
ואז שואלת למה אני רצה עם הסרטים האלה בראש. זה בכלל לא צפוי לקרות.
וסיפרתי לבעלי כשחזרתי והוא לא היה אמפטי ורק אמר שאין מה לעשות וזה לא ענייני.
וזה מחזיר אותי לזכרונות ילדות לא טובים.
אומנם לא הייתי ילדה מוכה אבל היו פה ושם התפרצויות זעם של אמא שלי ומכה פה ושם.
ואני מרגישה שאני שונאת את העולם הזה, שיש בו כל כך הרבה רוע וסבל.
והחוסר אונים הזה, מה אם לא ראיתי טוב? מה אם זה חד פעמי ואני מעלילה על האבא משהו נורא והוא רק איבד את זה פעם אחת?
מה אם זה יקרה לי חס וחלילה שאאבד קור רוח ויתפלק לי. אני נחרדת מזה.
ממש רע לי עם זה.

ניקינו היום את הבית ורק הרגשתי שכולי מתמלעת זעם ועצבים ושאני שונאת לנקות ואם בעלי לא היה כזה קמצן הייתי לוקחת מנקה.
מחרפן אותי שאין שלמות בניקיון והחוסר שלמות הזה ממש מתסכל אותי שמעדיפה לנקות כמה שפחות.
ופתאום התחילו מחשבות קשות על בעלי שיחיה ושאולי לא כדאי להביא איתו עוד ילד לעולם כשהוא כל כך חסר סבלנות ועל הקצה.
ואולי לא צריכה לחיות איתו בכלל ולהתגרש.
ואז שוב שוק לאן המחשבות מפליגות.
מן בלאגן כזה בראש.

מנסה להירגע.

[תמרוש_רוש]

יקרה, קחי נשימה עמוקה (())(())

מה אם זה יקרה לי חס וחלילה שאאבד קור רוח ויתפלק לי.
אז זה יקרה. ואת תתעשתי-חלקית תוך כדי ותעשי משהו פחות גרוע ממה שהיצר הרע ירצה לעשות.
ותתעשתי לגמרי כמה רגעים אחר כך ותתנצלי ותחבקי ותסבירי.
והחיים ימשיכו.
כל רגע של אהבה והקשבה ותשומת לב שאת נותנת לבת שלך, הם חיסון כנגד פגיעה ארוכת-טווח שנובעת מרגע אחד של חוסר שליטה.

---

_ניקינו היום את הבית ורק הרגשתי שכולי מתמלעת זעם ועצבים ושאני שונאת לנקות.
מחרפן אותי שאין שלמות בניקיון והחוסר שלמות הזה ממש מתסכל אותי שמעדיפה לנקות כמה שפחות._
ממליצה בחום רב על פליי ליידי, ועל כל אינפוט שיש ל בשמת א בנושא.
זה משחרר-פרפקציוניזם ידוע.
ובתור בתחלה: לשמור על כיור המטבח נקי, בעדיפות עליונה.
אם יש בכיור הרבה כלים ואין זמן לרחוץ אותם, שוטפים את המינימום שמאפשר גישה לכיור, מנקים אותו, מורידים מהכלים הלא-שטופים את עיקר הגועל-נפש, ומשאירים אותם ליום אחר. הכיור עדיין מלא כלים, אבל ההבדל ענק.
אני ממש לא מבינה איך זה עובד, רק יודעת שזה עובד. משני כיוונים:
א. כיור נקי גורר אתו נקיונות נוספים ללא מאמץ. אני מרימה את הראש ופתאום מגלה שאחרי הכיור ניקיתי גם את השיש והתנור, בלי להרגיש בכלל.
ב. אם כיור המטבח נקי יש תחושה בסיסית של ניקיון ושל שליטה על המצב, גם אם שאר הבית דרדלה.
תנסי?

[ב_עילום*]

הי אל הלב. מה שלומך? עברה הסערה?

[אל_הלב*]

כמעט חודש עבר מפעם אחרונה שכתבתי, חודש קשה מאוד.
התפרצה לי שוב הדלקת בצוואר וביד שמאל והחרדה זוקפת את ראשה במלוא הכוח.
לקח לי זמן להבין את הקשר, שכנראה מהרגע שהפסקתי עם הכדורים, נעשתי יותר חרדה ועצובה ובעקבות זאת התפרצה הדלקת הזו שמבעיתה אותי.
בהתחלה כל כך התנגדתי לכאב והייתי בפאניקה ששהימים עברו בסבל טהור.
חזרתי למדקר, התחלתי לקחת כדורים נוגדי דלקת, הלכתי לשחות והתחלתי ללכת ברגל, מה שקצת עוזר להקלה על הכאב.
עכשיו אני בצומת, האם לחזור לכדורים נוגדי דיכאון וחרדה או להתמודד עם החרדה ולעשות הכול כדי לשחרר את הדלקת בצוואר בכל דרך אפשרית.
התחלתי שוב את הספר של לואיז היי, אתה יכול לרפא את חייך ואין לי ספק שיצרתי את הכאבים האלה על ידי מחשבות שליליות שלא אוהבים אותי, שאני לא מיוחדת ולא תורמת לעולם, שרע לי בעבודה.
בנוסף התחלית לחפש עבודה אחרת.
שוקלת לקבל זריקת וולטרן או קורטיזול, בתקוה שזה יעזור.
בינתיים מחכה לראות אם הדיקור והכדורים יעזרו.
אויל לקחת נוגדי חרדה זמנית לשבוע לראות אם זה מוריד את מפלס החרדה והכאב בעקבות כך.
משתדלת לסלוח לעצמי שהפסקתי עם הכדורים בדיוק שהייתי במצב טוב ויציב.
כועסת שלא חשבתי על הקשר בין חרדה לכאב.
הרי חוויתי את זה עם כאבי שיניים אחרי הלידה מהחרדה.
קשה עם האיש שחסר סבלנות להחמרה במצב שלי.
קשה לי עם החרדה הזו.
רוצה להיות בריאה ולהרגיש פיזית ונפשית טוב.
מנסה להיות אופטימית ולהלחם שזה יעבור, בחיוביות.

[תפילה_לאם]

לקח לי זמן להבין את הקשר, שכנראה מהרגע שהפסקתי עם הכדורים, נעשתי יותר חרדה ועצובה ובעקבות זאת התפרצה הדלקת הזו שמבעיתה אותי.
לא מבינה בזה... אבל אולי הדלקת התפרצה מסיבות אחרות, ועכשיו קשה לך יותר להתמודד אתה בלי הכדורים? מין שאלת "הביצה והתרנגולת".
בכל אופן, את נקראת מודעת ומפוכחת מאוד.
מאחלת לך שבקרוב תחזרי להיות בריאה ולהרגיש פיזית ונפשית טוב.

[אל_הלב*]

אולי הדלקת התפרצה מסיבות אחרות, ועכשיו קשה לך יותר להתמודד אתה בלי הכדורים? מין שאלת "הביצה והתרנגולת".
צודקת לגמרי.
באמת לא יודעת מה גרם למה, רק ברור לי שזה מזין את זה. החרדה מזינה את הכאבים שמזינים את החרדה.
משתוקקת לשבור את המעגל.
על סף בכי כל היום בעבודה ובהתקפי חרדה באים והולכים.

[תפילה_לאם]