עבודות שדורשות בגדים מגוהצים נשמעות לי ממש מבאסות, כמו גם לבישה של ביגוד רשמי. מקווה שגם מנהג מגונה זה יעבור מן העולם.
ברור לי שפרקטית אין בינתיים אפשרות כזאת. הדגש הוא על
בינתיים. כבר יש רובוטים שמנקים רצפה ושואבים אבק, ואנשים אפילו משתמשים בהם <וכותבים על כך בפורום הורים לילדים ביסודי בתפוז. זה לא מיליונרים, מעמד בינוני או בינוני-גבוהה>. שירותי מכבסה תלויים בעיקר בתרבות, אם זה יהפוך להיות ופולרי יותר המחיר יוזל. וכמובן קיימות אפשרויות להתקדמות טכנולוגית. למשל, אני יכולה בקלות לחשוב על עתיד בו תהיינה מכונות כביסה שגם מייבשות את הבגדים. לא כזו התקדמות טכנולוגית מדהימה. ואז אני פשוט שמה את הבגדים המלוכלכים בסלים <שני סלי כביסה, לצבעוני ולבן>, מכבסת, וזורקת בשני סלי כביסה נקיה, או סל כביסה נקייה אחד. וזהו. אה, גם סל לכביסה חצי מלוכלכת. אין צורך לסדר, העבודה מזערית. מתוך ה -
המיון, ההפעלה, ההוצאה, התלייה, ההורדה, הקיפול והפיזור למקום.. המיון זניח בעיני - פשוט זורקים את הכביסה הצבעונית והמלוכלת לסלים נפרדים כשמורידים אותה, זה לא דורש עוד זמן, אני בכל מקרה מורידה את הבגל וזורקת לסל, מה אכפת לי לזרוק לשני סלים במקום אחד? ההפעלה לוקחת חצי דקה. ההוצאה לסל גם לוקחת חצי דקה. אין תלייה הורדה קיפול ופיזור למקום.
הנה תסריט בו עבודת בית הופכת לעבודה של דקה באמצעות טכנולוגיה, והטכנולוגיה היא לא מד"ב, היא טכנולוגיה שכבר קיימת היום.
בינתיים אכן אי אפשר להימנע ממשימות תחזוקה. אבל פעם היו הרבה יותר משימות תחזוקה - רק טווית החוטים לקחה מהנשים שעות על גבי שעות. ובהתחלה רק עשירות יכלו להרשות לעצמן לקנות חוטים שאחרות טוו בשבילן. עבודות התחזוקה במגמת צמצום מתמשכת.
אני לא טוענת שכרגע ניתן להימנע מהן. אני טוענת שאין ערך מוסרי, רגשי בעשייתן. אין הבדל מהותי בין האהבה שיש כביכול באוכל שבושל על ידי אמא, לבין האהבה שיש או אין באוכל שגודל/לוקט על ידי אמא. אבל אמא שלא גידלה את האוכל שלה לא תחשוב שחסר בו משהו, פשוט כי זה מקובל חברתית. ותשומת הלב שכביכול חשובה לילד ומראה על השקעה גם היא פרי מוסכמה חברתית.
לדעתי, רוב היחס הרגשי לתחזוקה שוטפת הוא סיפורים שנשים מספרות לעצמן כדי שיהיה להן קל יותר לנקות <ע"ע
לנוע לנוע >. בעיה היחידה בזה היא שהניסיון מראה שסיפור שמסופר כדי להקל על ההתמודדות היומיומית לא נעלם כשנעלם הצורך. ופשרה שנוצרה מתוך הכרח נותרת גם כאשר ההכרח נעלם, כי אנשים מאמינים בסיפור שסיפרו לעצמן.
כמו החשיבות החברתית של גנים לפעוטות. פעם היה ברור שעדיף לילד להיות עם אמא. זה היה רשום בכל הספרים והיה ברור שגן הוא פשרה. אבל היו גנים ומעונות, ואמהות פתרו את הסתירה והכאב באמצעות הסיפור שגן טוב ונחוץ לילדים. רק שעכשיו נשים שיש להן את האפשרות לא לשלוח את הילד למעון כבר לא יודעות למה הסיפור הזה הומצא, וממשיכות לשלוח את הילדים למעונות, כי נורא חשוב שהילד יפגוע ילדים אחרים בגיל שנה, ויבלה בחרתם הרבה שעות כל יום.
ובאותה המידה, אני חוששת שכאשר ניתן יהיה להעלים את רוב משימות התחזוקה השוטפת, על ידי שילוב של טכנולוגיה ואאוטסורסינג, נשים תמשכנה לעשות עבודה שחורה ולא מתגמלת, בגלל הסיפור הזה - שזה חשוב.
אז אני אומרת - אם אתן לא רואות באורח החיים האידיאלי אורח חיים לקטי, בו אכן יש שבט שמספק את עצמו מבחינה כלכלית, אם אתן מקבלות את המהפכה החקלאית עם פירותיה, אז התמחויות הן חלק בלתי נפרד ממנה. וכמו שאתן לא רואות בקניית רהיטים ומזון מעשה שגוי מוסרית, מראה על אי איזון, על חוסר אכפתיות לילד וכו', כך כדאי להתייחס גם לשאר המטלות. וכחלק מהמגמה הכללית של התמקצעות גם המטלות האלו תעבורנה בבוא הזמן אאוטסורסינג.
וזה לא אומר שלא תוכלנה לעשות אותן אם לא תרצנה בכך. אך הקשבנה לעצמכן - אתן באמת רוצות בהן? מאמינות בחשיבות של עשייתן בעצמכן? או שאתן עושות אותן כי התחזוקה השוטפת חשובה, אך ממש לא משמעותי שאתן תהיו אלה שמתחזקות בעצמכן? כי אם אתן לא רוצות - אתן לא חייבות. ותוכלנה לבחור בעצמכן אילו מטלות לעשות ואילו לא. ובעצם, המטלות שתבחרנה כבר לא תהיינה מטלות.
וגם אם מי מכן תצלחנה לעשות אאוטסורסינג לכל עבודת התחזוקה כולה - אין בכך שום דבר שלילי, ולא כדאי להתייסר על כך. ובאופן כללי, לא כדאי להתייסר על בחירות, אשמה זה לא דבר מועיל.