תמיכה לאחר אובדן הריון

[אמא_נמרה*]

עצוב מאד, קוראת וחושבת עליך. יהיו עכשיו ימים לא-קלים, הרבה דמעות, תני לעצמך להתנקות, אל תפחדי לבכות.

[לוטם_מרווני*]

כל כך עצוב, הפרידה היא תהליך שרק עכשיו מתחיל, ומצטרפת למה שהנמרה אמרה- תני לעצמך להיות עצובה, לבכות, להפרד, להתאבל.

[רק_אתמול*]

תודה, באופן מוזר קל יותר "לדבר" דרך המסך.... האם מישהי יודעת איך אוכל לעזור לרחם להתנקות? אם יש תרגילים או מאכלים שיחזירו אותו לקדמותו ואת הגוף לאיזון?????

[אמא_נמרה*]

שלום רק אתמול,

אני הלכתי לדיאטיקנית שמבינה גם בצמחי מרפא והיא התאימה לי תפריט לחיזוק ונתנה לי גם תמצית שמאד עזרה.
בנוסף קיבלתי עיסוי עדין ומקצועי לראשונה בחיי והרגשתי שזה גם תורם להחלמה הפיזית והנפשית.

חשוב לנוח הרבה מאד בשבועיים שאחרי, לפחות שבועיים. ממש לנוח.

לוטם, אולי תוסיפי קוים לדמיון מודרך ?

[לוטם_מרווני*]

רק אתמול-
אספרגוס, מרווה, ילקוט הרועים, דבקה זיפנית, אלו הם מאכלים ווצמחי מרפא שיעזרו לרחם להתנקות.

[לוטם_מרווני*]

הי, רק עכשיו ריפרשתי. לגבי דימיון מודרך- דמייני את הרחם מתכווץ, מתנקה, הניחי שתי ידיים על הבטן באזור הרחם ודמייני את האור זורם מידייך לרחם וזולג עימו דרך הואגינה החוצה, נספג באטדמה, זורם למרכז כדור הארץ ומחזק את האדמה בתודה...

[ההולכת_בדרכים*]

מצטרפת למה שכתבה אמא נמרה, הגוף צריך מנוחה, כמעט כמו אחרי לידה, כשההפלה קורית בשלב כזה.
אפשר להתמך גם בדיקור סיני כדי להחלים.
בנוגע להריון הבא-כשתגיע השעה הכנסי נא לדף הריון תקין עם חששות מהעבר.
בהצלחה @}

[רק_אתמול*]

תודה עמוקה לכל אחת מכן, אמא נמרה- האם את זוכרת משהו ספציפי שעזר לך להתנקות ולהתחזק??
לוטם- חוץ מאספרגוס ומרווה-איפה ניתן למצוא את שאר הצמחים?
ההולכת בדרכים- מצד אחד הדבר שאני הכי רוצה עכשיו הוא להרות שוב, ומצד שני אני בפחדים מטורפים- לא יכולה לחשוב שזה יכול לקרות לי שוב, זה נראה לי עכשיו נס להרות וללדת תינוק בריא, ממש נס. אני רוצה לתת לגוף זמן להתאושש ומצד שני רוצה כבר לעבור את ההריון הבא....
מחפשת כוחות ומה הייתי צריכה ללמוד מהחוויה הזאת....
תודה שאתן כאן, באמת..

[לוטם_מרווני*]

דבקה זיפנית גדלה כמעט בכל חור בכרמל. אם את צריכה שלחי לי מייל (godisshe ב gmail נקודה קום)עם כתובת לדואר- ואקטוף לך ואשלח לך בדואר ואת תחלטי אותן במיים ותשתי ותוכלי את הכבעולים והעלים, או שתוכלי טרי אם את קוטפת בעצמך.
ילקוט הרועים יש רק יבש אולי אפשר להשיג בחנויות טבע, אני השנה ייבשתי כמות קטנה לשימוש עצמי בלבד.
ובשביל להתחזק- תשתי ותאכלי דברים בצבע חום שיחזקו בך את אלמנט האדמה.
איתך כאן@}

[ההולכת_בדרכים*]

רק אתמול יקרה, אני כל כך מבינה אותך
את מחפשת מה היית צריכה ללמוד מהחוויה הזו...
אני מניחה שבתוכך את יודעת מה את לומדת על עצמך ועל טבע העולם בימים אלה.
אני יכולה לספר לך שכשאני עברתי הפלה, איכשהו ממש הזדמנו לי מורים שהאירו והעירו אצלי את המקום
שיודע למה הדברים קרו כפי שקרו.
היום כל זה נראה רחוק, אבל אז החוויה היתה מדויקת ועוצמתית מאוד,
ומה שלמדתי שם נטמע והפך לחלק מאוד חיובי ומחזק בתפיסת העולם שלי.
אני מאחלת לך שאם את מזמינה שאלות וחיפוש, יגיעו אלייך גם ההבנות בדרך כלשהיא.
<יצא לי מרגיעון-הכל נכון, גם פרשנות לקויה>
שולחת לך כוחות לריפוי הגוף והנפש @}

[אמא_נמרה*]

רק אתמול יקרה,
אני זוכרת שהקפדתי לאכול טוב כדי להתחזק. הקפדתי לא לאכול אוכל-זבל אפילו שזה היה מאד מפתה (במיוחד עם כל הרחמים העצמיים והרגשת הריקנות).

ובשביל להתחזק- תשתי ותאכלי דברים בצבע חום שיחזקו בך את אלמנט האדמה.
ממליצה על תמרים. אפשר להוציא את הגלעין ולשים במקומו אגוז מלך, מתוק וגם ממלא את הצורך בלעיסה.

משהו ספציפי שעזר לי - ישבתי עם ספר עם ההגדרות של פרחי באך והרכבתי לי תמצית אישית. אין לי ידע נרחב בנושא, פשוט ישבתי עם הספר וחשבתי "באיזה מקום אני נמצאת עכשיו ולאן הייתי רוצה להתקדם". אחרי שהרכבתי את התמצית (החלטתי אלו תמציות אני רוצה) הלכתי למישהי שיש לה את כל התמציות והיא הכינה לי בקבוקון. לקחתי כל פעם שהרגשתי שאני צריכה חיזוק. זה היה ברמה הנפשית.

עזר לי הרבה להרגשת ההתנקות להיות בחוץ, בטבע, על דשא, ולא בבית.

אני בפחדים מטורפים- לא יכולה לחשוב שזה יכול לקרות לי שוב, זה נראה לי עכשיו נס להרות וללדת תינוק בריא, ממש נס. אני רוצה לתת לגוף זמן להתאושש ומצד שני רוצה כבר לעבור את ההריון הבא....
כל כך מוכר . מציעה לך להתרכז בהתאוששות. לתת לגוף לחזור לעצמו. להסביר לחברות הקרובות שאת צריכה יחס מפנק כמו אחרי לידת תינוק חי (דהיינו תשומת לב, אמפתיה, עזרה בבית, פינוקים!).
אני משערת שגם בן-זוגך צריך הכלה, גם הוא חווה אובדן. לנו עזרו טיולים קצרים בחוץ. גם כשעצובים זה בסדר אם מתחשק לנקות את הראש ולראות סרט, לשחק במשהו, ליצור (אני למדתי לשחק שחמט, ציירתי עם אישי ועם חבר טוב ציור קבוצתי של עץ, תוך כדי היה ערב אחד שהתגלגלנו מצחוק עם חבר אחר, לא זוכרת כבר מה היה בדיוק, אבל גם הצחוק שחרר הרבה דברים שנשארו תקועים).


עניתי לך בהרחבה על הבראת הנפש, אני מקוה שזה בסדר. בסך הכל, גופנו הוא חכם ויודע לעשות את המלאכה, רק לא צריך להפריע לו.

אני מזמינה אותך לפתוח דף סיפור הפלה , שיהיה מוקדש לך. אולי תגלי שתרצי לכתוב בו מידי פעם, ויהיה לך מקום לשאולף שתף, להתייעץ, ולהעביר הלאה את מה ש
הייתי צריכה ללמוד מהחוויה הזאת.... . יש הרבה מידע על התמודדות עם הריון ולידה. הרבה פחות מידע זמין על הפלות, לידות מוקדמות ומה לעשות.

עוד בינתיים.

[רק_אתמול*]

אוייייייייי........ תודה תודה תודה, מה עוד אפשר להגיד??????? אתם מעלות אצלי חיוכים והרבה תקווה....לוקחת מאד כל הצעה ורעיון- משימות למימוש, מרגישה שמתחילה להאסף ולהתאפס יותר, באמת לא מצאתי בספרים הרבה מידע- האם להמשיך לקחת ברזל וחומצה? מתי אפשר להרות שוב? אבל מחר אני אצל הרופא...
מי היה מאמין שבמקום אולטראסאונד לראות שהוא גודל נעשה אולטראסאונד לבדוק שהכל יצא....
כוחות כוחות והרבה תפילות, ואהבה גדולה לכל אחת מכן....הפירוט של ההתאוששות מאד מאד עוזר- מרגישה שמיקוד טוב לי עכשיו,
על רעיון דף סיפור הפלה- אני אחכה עוד קצת שזה ישקע..........
תודה לכן אבירות השולחן העגול, מרגישה את החיבוק.

[יושי_י*]

מצטרפת לתודות, גם אני נעזרתי בכן בצורה סמוייה. לרק אתמול מקווה שתתאוששי, יודעת מה עובר עלייך. גם אני מנסה לאסוף את עצמי, למרות שמוזר לי שאני כבר לא בהריון. הבטן עוד לא ירדה, אבל התאבון חזר. אולי כשאתאושש אכתוב את הסיפור המהיר והכואב הזה שלא האמנתי שיקה לי. תודה נשים יקרות

[לוטם_מרווני*]

יושי י ו רק אתמול, הגוף יתנקה, הזכרון לעד ישאר אבל כשהרחם תתמלא בחיים וכשהחייק יתמלא בתינוק חדש ובריא- הריפוי שלך יושלם.
שולחת לשתיכן הרבה אנרגיות להתנקות הגוף.
נזכרתי היום שמרגע אובדן ההריון שלי לקח לגוף שלי 40 יום עד שהופיע הדם ששטף את הרחם וניקה את הגוף. ובזמן ההוא הזמן עצר מלכת, כמו הפסקתי לנשום והיה לי קשה ושותק ולא כתבתי ולא דיברתי כמעט- עד שהדם שטף הכל גם את האובדן וגם את הדמעות. אז יושי י, אני מרגישה שאת לא נושמת, אני מתכוונת לאותו מצב שכתבתי עליו. קחי שאיפה עמוקה, לטפי את הבטן שלך, חשבי כמה את אוהבת את הרחם ובוטחת בריפוי המלא ושהכל לטובה. זו מחשבה חיובית, שתישא אותך גבוה לתוך האהבה.

[יושי_י*]

תודה רבה לוטם מרווני, ממש קלעת בול: עוד לא לקחתי שאיפה עמוקה, אולי כי זה מפחיד, כי אני עדיין בהדחקה ויש לי ילדה בבית שבזמן האחרון לא ממש היתה לה אמא (היתה לה אמא מקיאה, חיוורת שירדה 5 ק"ג בגלל ההקאות). גם אני לא מדברת, חמותי הנחמדת שטפה לאיש את השכל שזה שום דבר, כולן עוברות את וגם לה זה היה. אז מה בכלל אני עושה עניין? כי אני לא מוכנה להיפגש איתם: לא בא לי על הטפות ומבטים מרחמים וחוסר לגיטימציה לרגשות שלי (כנהוג במשפחתם). בתכלס ריק לי וחשוך ברחם, הבטן עוד לא ירדה והחזה עדיין גדוש. מאז שחזרנו הביתה אחרי יומיים במרכז לצורך ההפלה, אנחנו לא מדברים על זה. כי מה יש לדבר? לכאורה הכל בסדר: אני מקלחת אותה, משחקת איתה, מכינה אוכל, לשיטתם: היה, נגמר, יאללה תמשיכי הלאה ותפסיקי להתפנק. קשה לי המחשבה שבשבוע הבא אצטרך לחזור למקום העבודה הזוועתי שבו אני עובדת. פתאום הכל נראה שחור, עצוב וחסר תקווה.מקווה לימים טובים יותר

[לוטם_מרווני*]

אוי, אוי, אוי. יושי י , תפסיקי להתייחס אליהם ותתייחסי אל עצמך. שולחת לך והמלצה- תדברי תדברי תדברי. רוצים לשמוע או לא, תשחררי ותדברי. איתם. עם כולם. כל מי שמזדמן ומי שלא, יפרד עימך מההריון הזה, מהעוברון הזה, עם רחמים בלי רחמים, בכלל לא משנה. תדברי. את אוגרת בפנים והכאב רק גדל. בכלל לא משנה מה הם אומרים לך . כן משנה שאת אומרת, שאת נותנת להריון לעזוב, כמו שקיבלת אותו באהבה ככה את משחררת אותו באהבה, ומתוך זה שאת מלאה באהבה את מפזרת אותה(()):-]

[ההולכת_בדרכים*]

יושי יקרה
אני מציעה לך לא להתייחס ברצינות למי שאומר לך "אפשר לחשוב מה קרה...כולנו עברנו את זה...מה את מתפנקת..." ושאר פנינים
זה מרגיז לשמוע שבעתיים כשזה מגיע מנשים אחרות, כאילו- על אחוות נשים לא שמעתן?!?
ככה חינכו את הדור הקודם, להיות קשוחות, כמו הגברים. להמשיך תמיד לתפקד כרגיל, לשים מסכות על הכאב. עצוב
את לא חייבת לשתף עם זה פעולה.
אני חושבת שלאשה אחרי הפלה מגיעה חופשה, כמו אחרי לידה. הגוף והנפש זקוקים לזמן התאוששות ועיכול.
את זקוקה לזמן של "כלום", כדי לתת לאנרגיה חדשה לצמוח מתוכך, כמו במחזוריות של הטבע.
אם יש לך אפשרות לקחת עןד כמה ימי חופש ולהיות בהם במנוחה, תוך כדי היעזרות באחרים-קחי את זה!
ככה תוכלי לחזור לכוחותייך בצורה מלאה וטובה יותר, והרווח הנפשי והמעשי יהיו גדולים.
מאחלת לך החלמה שלמה @}

[מיכל_שץ*]

על אחוות נשים לא שמעתן?!?
מקום של אחוות נשים מאוד גדולה לתמיכה אחרי הפלה או אובדן של תינוק.
פורום אובדן הריון תמיכה
בתפוז

[רק_אתמול*]

יו-שי אהובה , מעניין שהעלתן את עניין הנשימה, כי באמת לא מצליחה לנשום עמוק לאחרונה, אבל הכל לאט לאט-ובעזרתכן- מתחיל להאיר בעדינות ושקט, נסי להרפות מהסביבה, אני עזבתי את העבודה-שדווקא אהבתי, אבל הבנתי שכאב מגיע למקום שמבקש יחס- אהבה והקשבה, ושאני רוצה ללמוד מההפלה הזאת כל מה שהיא באה ללמד אותי- כדי שלא אצטרך לעשות "שיעור חוזר...", מרפאה מדהימה המליצה לי לדבר עם הנשמה, זה קשה, ומרגיש מוזר- ומשחרר כל כך הרבה, אם אין לך בבית סביבה תומכת- אולי נסי לצאת קצת, אפילו לבד, אפילו לסרט או לספריה- או לכל מקום שתוכלי להתחיל עם עצמך מהתחלה, -הזדמנות היא אצלי עכשיו מילה מאד חזקה- "תנצלי "את זה לאפשר לך מה שלא איפשרת עד עכשיו- הכל כמובן מאד אישי, ומה שאוסף אותי אולי יפזר אותך, אבל תנסי, ותנסי להקשיב לעצמך כמה שיותר, ולא לאפשר לאנרגיות שמורידות מבחוץ-יש לך מספיק בפנים כרגע....תתחזקי, תאמיני, אני עוד מדממת...... אבל רואה הרבה תקווה- תאמיני........ועוד ועוד, מחבקת..

[ההולכת_בדרכים*]

רק אתמול יקרה, מילותייך מרגשות
< המרגיעון שיצא לי- אפשר להזמין הזדמנויות ...> @}

[גם_אני*]

_קודם כל קחי חיבוק.
אח"כ קחי כמה נשימות עמוקות.
ותרגישי, ותחשבי.
הילדה הזאת שלך לא היתה אמורה לבוא לאוויר העולם בכלל. היא לא היתה מצליחה לחיות כאן.
היא רק באה להגיד לכם שלום והלכה.
היא אוהבת אותך, אבל היא לא יכולה היתה להישאר.
לא היה דבר שיכולת לעשות כדי למנוע את הליכתה. אין בך אשמה.
תני לה ללכת, ואז יתפנה בך המקום לעוד ילד שלך.
זה לא יקרה היום ולא מחר. אבל יום אחד תביטי לאחור ותדעי שהתגברת.
לעולם לא תשכחי אותה, אבל הכאב ישכך._
תודה שרון ג

[התינוקת_שלי*]

לצערי גם אני פה. ביום חמישי האחרון ילדתי את בתי התינוקת (שאין לה שם) אחרי חמישה חודשי הריון. בדיקות מי שפיר וסקירת מערכות לא הותירו בנו ברירה אלא להפסיק את ההריון. החוויה היתה קשה מנשוא, לא אתאר כאן איך המיתו אותה ואיך היא יצאה ממני שקטה כל כך רק אספר לכם שהתחושות הן כל כך קשות ואנשים מסביב פשוט לא מבינים. לא מבינים שהיתה לי תינוקת ששומעת, בועטת, מתגלגלת וישנה. לא מבינים שכשהייתי רוצה להרגיש אותה הייתי שרה לה שיר מיוחד רק שלה והיא היתה עונה לי בבעיטה קטנה. אנשים לא מבינים שהתינוקת שהיתה בבטני היתה ייצור חי ומגיב. אני בוכה ולא מספרת לאף אחד כי אז הם אומרים לא נורא יש לך את איתן (בני הקטן), ותרגעי עוד מעט תהיי שוב בהריון ואם גם זה לא יצליח יהיה עוד אחד, ותהיי חזקה תמשיכי הלאה, שכחי מהעניין ותתחילי לחיות. הם אומרים את כל הדברים שאני הכי לא רוצה לשמוע והכי לא מעודדים. נכון שאיתן נותן לי רגעי צחוק ואושר בכל סערת הרגשות הזו ונכון שאני לא מרשה לעצמי להתאבל על אבדני לפניו ואולי זה מה ששומר אותי שפוייה. אבל לעזאזל, למה לא מבינים שזה קשה ושזה בסדר שזה קשה. למה לא מבינים שאני (ומי שמרגיש כמוני) לא יכולים להמשיך כאילו דבר לא קרה? למה למרות כל מה שעברנו אני צריכה להרגיש לא בסדר? האם יש דבר כזה רגש לא בסדר??? למזלי בן זוגי מבין, תומך ואוהב. למזלי בן זוגי מבין שגם לו קשה ושעליו להתאבל, הוא מבין שאנחנו צריכים לתת לגופי לנוח ולנפש שלנו להבריא. הוא מבין שייקח קצת זמן עד שנחליט לנסות שוב. הוא מבין שהריון נוסף לא מכפר על התינוקת שמתה. וזה המזל שלי, שלפחות האדם שאני כל כך אוהבת מבין אותי. אז לכל מי שעבר\ה את זה, אני לא בשלב של לעודד, כי אין מה להגיד, אני בשלב של להתאבל ועושה את זה עם בן זוגי. אני חושבת שצריך ללכת בעקבות הלב במקרים כאלו ולא לפי השכל הישר בסופו של דבר אני מקווה לזכור את היום הזה בכל שנה ולתת לתמונת הפנים שלה באולטרה סאונד נשיקה קטנה ולהגיד לה שאני אוהבת אותה למרות ההחלטה הנוראה הזו. זה מה שיש לי להגיד. ואם כבר יש לכם מכרה או חברה שעוברת את זה, תנו לה לדבר ולבכות ואל תגידו כלום אם לא יודעים מה להגיד, זה בסדר. והכי חשוב עזרו לה בקניות בסופר, בתשלומי חשבונות, סידור הבית וכו'. אני מודה שהייתי רוצה קצת עזרה בזה.... אז עכשו אני שוב בוכה (איתן ישן ואני יכולה) וזה מקל מעט על תחושת המועקה.

[סימנים_בדרך*]

את עוברת תקופה קשה כ"כ! בטח שצריך לבכות, להתאבל, איבדתם תינוקת קטנה,איך אפשר שלא?? טוב שיש לך איש אוהב ותומך. עזבי אותך מכל השאר, הכוונות שלהם אולי טובות, אבל התגובות האלו ממש לא במקום...
הרבה אהבה..

[ציפ_ציף*]

את צודקת,מגיע לך תמיכה.
זה בסדר להיות בכאב,בצער.
איך אפשר שלא???
תקשיבי לעצמך,את יודעת מה נכון עבורך,גם אם איתן יראה שאמא עצובה ובוכה זה בסדר.

ונסי לקבל גם עזרה טכנית בניקיון ובישול.אם אין לך חברה או אמא קרובה שווה אפילו לשלם לנערה שתבוא פעם\פעמיים בשבוע לעזור לך.זה רק לתקופה זמנית.

מאחלת לך נחמה פשוטה.
עוד יבואו ימים טובים יותר.

[התינוקת_שלי*]

תודה לכולכן,
אני קוראת את התגובות כמעט יום יום ועדיין בוכה. בוכה ונרגעת.
מרגישה הרבה יותר טוב למרות שעבר רק שבוע וחצי מאז הלידה. יש דברים קטנים שצובטים בלב (כמו חנויות לבגדי תינוקות, הבגדים הורודים הקטנים האלה...) ואני יודעת שזה ימשיך לצבוט ולכאוב אבל איכשהוא אני ממשיכה.
תודה לכן שוב ולכל אלו שכתבו דברים שעוזרים לי להמשיך.

[פלוני_אלמונית*]

אפילו שאנחנו לא מכירות, אני חושבת עלייך הרבה. מקווה שלא תדעו עוד צער!
שולחת לך הרבה חיבוקים ואהבה...

[פלוני_אלמונית*]

הפלוני אלמוני מלמעלה זו סימנים בדרך ..

[חגית_ל*]

גם אני עברתי את זה בשבוע 20 לא חושבת שמישהו במשפחתי הבין את מצבי הנפשי בכלל.
נושאים את זה תמיד בלב. המצפון מציק ולגוף לקח הרבה להתאושש מהטראומה.
אני חושבת שמה שצריך לקרות קורה והכל לטובה, יש הרבה דברים שאנחנו לא יודעים למה הם קורים אבל הם באים לעזור לנו בדר"כ.
שנתיים אחרי אני עומדת ללדת בבריאות ושמחה. מאחלת גם לך בריאות ושמחה והריונות טובים @}

[הרועה_בגיא*]

אני עוברת את זה עכשיו
אני בתוך הסיוט
היום נודע לי מבדיקת מי השפיר ומחר אני בבי"ח
וזה כבר אובדן שני
ליבי איתך ואיתי

[יושי_י*]

ליבי איתך. עברתי דבר דומה רק בשובע מוקדם יותר. אל תחפשי הבנה אצל מי שאין לו. עם מי שאת מרגישה בנוח - תפרקי, תבכי, תספרי. רצוי גם לכתוב את הדברים (ככה ייעצה לי דיאנה אידלמן). אל תדחקי בעצמך, זה לוקח זמן. גם אם ידיגידו לך שזה הרבה - אל תתחשבי, רק את קובעת כמה זמן דרוש לך. שולחת לך המון כח.

[הרועה_בגיא*]

תודה
אני לוקחת את הזמן

[התינוקת_שלי*]

שלום לכן שוב,
אני כבר חודש וחצי אחרי הלידה הנוראית הזו. הפסקנו את ההריון בגלל תוצאות מיי שפיר. התוצאה היתה לא ברורה לרופאים (מרקר קטן הופיע בנפרד מזוגות הכרומוזומים שלא יכלו לזהות), הם לא יכלו לקשר את המרקר עם זוג מסויים כך שהבעיה יכלה להיות לא משמעותית אך גם יכלה להיות פיגור שכלי או נכות פיזית. בקיצור ההחלטה היתה שלנו. מה שעזר לנו להחליט היתה העובדה שגם בסקירת המערכות היו ממצאים לא תקינים (גידולים בקיבה שיכלו להיעלם או לא ואז זו בעיה). שום דבר לא היה וודאי ואני, האמא, היתה לי הרגשה שהתינוקת שלי בסדר גמור, הרגשה חזקה אך את הסיכון לא יכולתי לקחת בגלל איתן התינוק שלי, לא רצינו להפוך את חייו התמימים והמאושרים לחיים מלאי פחדים וחרדות (שיגיעו מהתחושות שלנו). זה משגע אותי, ההרגשה הזו, שהתינוקת היתה בסדר, זה לא עוזב אותי. אני מתחמקת ומתעלמת ובורחת לחיים השיגרתיים רק כדי לא לחשוב על זה אבל זה בא בדרכים אחרות (עצב לא מובן שתוקף אותי מדי פעם). לא השלמתי עם מה שקרה ולא יודעת אם זה איי פעם יקרה. דבר נוסף... למי שיש לב חלש נא לדלג על השורות הבאות. בזמן שהמיתו את הקטנה (הזרקת תמיסת מלח ישירות ללב - נאמר לי שזה מוות מהיר ולא כואב) הרופא ניסה שלוש פעמים לפגוע בלב ולי היתה התחושה שהיא נלחמת על חייה, שלוש דקירות כמו חרב ישר לתוך הלב - התנתקתי רגשית בזמן שזה קרה אבל עכשיו אני לא מסוגלת שלא לחשוב על איך יכולתי להסכים לדבר כזה - שלוש דקירות בתינוקת שלי. אני לא מפסיקה לחשוב על כמה כאב לה וכמה היא סבלה. לא מפסיקה לחשוב שאולי ההמתה הזו היתה דווקא אכזרית ולא לטובתה. זה מטרף אותי. ואני מסתכלת על הפנים שלה בתמונת האולטרה סאונד, פנים תמימות ושלוות, הפנים שלה דקות ספורות לפני המוות.
אני מצטערת אם מה שכתוב כאן מדכא אתכן עוד יותר. הייתי צריכה לשפוך את לבי. אין לי כל כך עם מי. אני לא רוצה שמי שקרוב לי ואוהב אותי יידע כמה אני סובלת. במיוחד לא בן זוגי שייקח את זה קשה.
עוד בעיה שיש לי ואולי קשורה לעובדה שלא השלמתי עם מה שקרה. אשתו של גיסי אמורה ללדת בחודש הבא (שלושה שבועות לפני שאני הייתי אמורה ללדת). אני לא מסוגלת לראות אותה. מה שמתסכל אותי זו העובדה שאני לא מוכנה לראות אותה לא בגלל שזה יכאב לי (אני דווקא אוהבת לראות נשים בהריון ותינוקות למרות הצביטה בלב) בגלל שאני שונאת אותה עכשו. בגלל שכל ההריון היא רק חושבת על איך גופה ייראה לאחר הלידה ומה יהיה אם יהיו לה סימני מתיחה. היא גם דואגת שלא יהיה לה זמן ללכת לחדר כושר ואיך אפשר לגדל ילד אם הכי טוב לבן אדם לישון 8 שעות בלילה... אני לא יכולה להשתחרר מתחושות הקנאה, הכעס וההשפלה שהיא הצליחה ואני לא. אני יודעת שזה לא הגיוני ואין שום קשר בין ההריון שלה לשלי אבל ככה אני מרגישה. יכול להיות שזה בגלל שעוד לא השלמתי עם מה שקרה ועם התחושה הזו שיכולתי לסמוך על ההרגשה שלי ולתת צ'אנס לתינוקת ולהיות אמא טובה? אני לא בן אדם ששונא וברור לי שאת התינוקת שהיא תלד אוהב (איך אפשר שלא?) אבל אותה אני לא יכולה לראות. בן זוגי שאל אותי לפני מספר ימים אם אני כבר מוכנה לפגוש אותם. עניתי לו שלפעמים כן ולפעמים לא. זה יקרה בקרוב ואני לא יודעת איך לעבור את זה.

[מיכל_צמות*]

מודה שהייתי רוצה קצת עזרה בזה.... אז עכשו אני שוב בוכה (איתן ישן ואני יכולה) וזה מקל מעט על תחושת המועקה. קראתי אותך מהסוף להתחלה ובכיתי איתך. על תחושת הכאב שלך, על התחושה שלך שהתינוקת היפה שלך בסדר - ועל ההליכה הכפויה נגד האינטואיציה שלך.
את צריכה עזרה ותמיכה פיזית טכנית ואת יודעת את זה. חשוב שתמצאי ממי לבקש אותה. תקני אותה בכסף. רק תדאגי שהיא תהיה שם.
תרשי לעצמך להתאבל. תבכי. איבדת את התינוקת שלך וממש לא משנה אם יש לך עוד ילד או עוד 20 ילדים. היא התינוקת שלך.

אני לא רוצה שמי שקרוב לי ואוהב אותי יידע כמה אני סובלת. במיוחד לא בן זוגי שייקח את זה קשה. הלוואי ויכולת לשתף. זה היה מקל עלייך. שאלה שהתשובה די ברורה לי - ישבתם עליה שבעה? נראה לי שלא - ואולי זה גם לא בהתאמה עם הדת לשבת שבעה על עובר (לא מחשיבים אותו כתינוקת) אבל זה כל כך חשוב לאפשר לך את התהליך של האבל. וגם לבן זוגך, שלפי מה שכתבת קודם, נראה לי שגם זקוק לעיבוד של אובדן התינוקת שלכם.

[התינוקת_שלי*]

תודה על המילים מיכל צמות. שקלתי עזרה מקצועית ודיברתי על כך עם בן זוגי, רציתי לחכות ולראות אם נוכל להתגבר לבד. יש לי חברה שהיא פסיכולוגית ומתמחה גם באובדן הריון (שגם היא חוותה לפני 5 שנים) איתה אני מתכתבת במייל ומדברת בטלפון (היא בקליפורניה לצערי...), היא עוזרת לי המון. חשבתי שאני במצב טוב אבל אז מגיעים הימים כמו היום שבהם אני מרגישה עצובה, כועסת ואף שונאת (כמו שקראת). אבל יש גם ימים סבירים ואפילו ביום שישי האחרון קמתי בבוקר מאושרת, מלאת אנרגיה, רוצה להיות בהריון שוב ולא מפחדת. זה נמשך יום אחד אבל התעודדתי, ראיתי בזה התקדמות מסויימת: היום הטוב הראשון שלי מאז סקירת המערכות שנערכה במרץ. אין לי שום ספק שאני זקוקה לעזרה אבל אני מפחדת. מפחדת שאין לי כוח להתמודד עם הכאב לעומק, זה יהיה קשה מאוד ואני עדיין לא מוכנה לזה, אולי כשאיתן יגדל, לא יודעת, לא רוצה שזה ישפיע עליו. אולי אני צריכה את זה דווקא בשביל איתן... ובשביל בן זוגי. אולי כמו שקראתי למעלה, אנסה להתחבר לרגשות שלי ולנשמה ואתן לזה עוד כמה חודשים.
לא ישבנו שבעה ולא בגלל הדת אבל אין סיכוי שאוכל לעשות את זה עם בן זוגי שמעדיף להמשיך הלאה עם כל הכאב. הלוואי ויכולתי לבד אבל זה סוג ההתמודדות שאני לא בטוחה שאוכל להתמודד עמה.

[רסיסים_של_אור*]

אמא יקרה, אני קוראת ותך עוד ועוד ומתוך כל המילים שלך מרגישה שאת כל-כך חושבת ומתחשבת בכולם חוץ מבעצמך.
יותר מכולם ולפני כולם את זו שהמתודדות ומתמודדת עם כל האובדן הזה בעוצמות הכי הכי חזקות.
התינוקת שלך חיה בתוך הגוף שלך, את חווית את ההמתה שלה, את זוכרת את המלחמה שלה, את זוכרת אותה נעה בתוך הגוף שלך, את זוכרת את כל החלומות שרקמת לגביה כשהאמנת שהיא תיוולד בריאה ושלמה.

הדברים נגמרו אחרת ועכשיו את זו שצריכה לחיות, לישון, לתפקד עם כל הזכרונות, האכזבה, הגעגוע, רגשות האשם ועוד ועוד ועוד.

אני כבר יותר משנתיין וחצי אחרי האובדן ומרגישה יותר ויותר שאם יש משהו טוב שאני מצליחה להוציא ממנו הוא ללמוד סופסופ לשים את עצמי במקום גבוה בסדר העדיפויות, אם לא אפילו במקום הראשון.
ולדעת, שכשאני לוקחת את עצמי לטיפול, כל המשפחה והסביבה הקרובה אליי מרוויחה מזה יחד איתי. לפעמים אפילו הרגשתי כאילו הילדים שלי ממש דוחפים אותי כבר לטפל בעצמי.

יש הרבה תחושות שנתקעים איתם ואני ממליצה בחום למצוא מישהו שנכון וטוב לך לפתוח אותן איתו,.

שולחת לך חיבוק חם ותומך

[התינוקת_שלי*]

רסיסים של אור, את כל כך צודקת.
אני מקווה שגם אני אגיע לאן שהגעת, מקווה שאפסיק להרגיש לא נעים כל הזמן ובאמת אלמד לשים את עצמי במקום הראשון בזמנים כאלה.
איך עשית את זה? האם מספיק למצא משהו קרוב לדבר איתו או שעדיף פסיכולוג? אני עדיין לא מסוגלת להיות כנה עם עצמי מספיק כדי לחוות את עוצמת הרגשות הזו (גם אם לפעמים נדמה לי שאני כן חווה אותם).

[רסיסים_של_אור*]

אמא יקרה,
עוד לא הגעתי, אבל אני כל הזמן בדרך.
כן, אני מקבלת תמיכה טיפולית, עברתי כל מיני מטפלים וכרגע אני במקום שהכי הכי מתאים לי. אני אצל מטפלת מכילה, רכה שמאד מאמינה בי וביכולות שלי.
אני מרגישה שהיא יותר מלווה אותי בדרך, אני מנווטת, אני עובדת, אני בוחרת. עכשיו כשאני חושבת על זה, אז אצלה בחדר, אני הכי מרשה לעצמי לשים את עצמי ראשונה.
זה תהליך מאד מאד ארוך ומורכב למי שמגיע מהקצה השני. והרבה נשים נמצאות בקצה השני לדעתי. זה קשור כנראה להמון התניות חברתיות ואחרות שיש בנו.
ואז בא משהו חזק עוצמתי וכואב כל-כך, שנוגע בעצם הנשיות שלנו, ומטלטל אותנו טלטלה גדולה וחזקה ומאפשר לנו לעשות קצת למען עצמנו.

אני מאמינה מאד מאד שהעשייה שלנו למען עצמנו היא תרומה משמעותית לביתנו, למשפחתנו ואפילו לעולם כולו.

[התינוקת_שלי*]

המילים שלך כל כך מעודדות רסיסים של אור, עוד לפני שקראתי את תשובתך החלטתי שאני פונה לעזרה מקצועית כי גם כמוך הבנתי שרק שם בחדר עם הפסיכולוגית אוכל להרשות לעצמי לשים את עצמי ראשונה. פתאום הבנתי שמה שקרה לי רק הקצין הרבה רגשות אחרים שהפנמתי עד כה. אני מרגישה עייפה להעמיד פנים ולהיות בסדר כשאני לא (ולאו דווקא בתקופה זו אלא גם לפני). אולי אני כבר מתחילה להיות מוכנה למסע המורכב הזה שמחכה לי, אני מקווה. תודה, תודה רבה לך. ומי יודע, אולי בזכותך חיי ישתנו... אני מקווה שהידיעה שאת הדחיפה לצעד הראשון שלי במסע זה את גרמת עושה לך טוב. חיבוקים.

[רסיסים_של_אור*]

אמא יקרה, המילים שלך כל-כך מרגשות אותי ונותנות לי תחושה שלפצע העמוק שבי יש ערך, הנה יוצא משהו טוב ממנו. אנחנו יכולות לתת ולתמוך זו בזו.

צאי לדרך ותני לעצמך המון המון זמן, מקום ואהבה.
(אנחנו נמשיך לתמוך בך כאן מתי שתצטרכי )

[מיכל_צמות*]

_צאי לדרך ותני לעצמך המון המון זמן, מקום ואהבה.
(אנחנו נמשיך לתמוך בך כאן מתי שתצטרכי )_ - לשתיכן.

ואני עדיין לא מוכנה לזה, אולי כשאיתן יגדל, לא יודעת, לא רוצה שזה ישפיע עליו. יקרה, זה משפיע עליו. איך שלא תהפכי את זה. את אמא שלו -והוא מרגיש אותך. חלק מההרגשה שלו הוא גם אם את מטפלת בעצמך או לא. הוא גם לומד ממך - אם את לוקחת לעצמך את הזכות לטפל ולשהקיע בעצמך, הוא לומד באופן מאד ישיר שגם לו יש את הזכות הזו. זו ידיעה שמקלה עלי הרבה פעמים במקום של ההחלטה לקחת לעצמי (זמן, אנרגיות) במקומות שההתנייה החברתית שלי - מהילדות - היא להתחשב בכל הסביבה חוץ ממני - הידיעה שהילדים שלי לומדים ממני להרשות לעצמם ולתת לעצמם.

יצא לי מרגיעון - בכל אדם מבוגר שוכן ילד שמבקש הכרה. וזה מתחבר לי דווקא לתינוקת שלך - שההכרה בה ובאובדן הקשה שלה יבוא דרך האבל שאת יכולה לאפשר לעצמך לחוות.

כן, אני מקבלת תמיכה טיפולית, עברתי כל מיני מטפלים וכרגע אני במקום שהכי הכי מתאים לי. אני אצל מטפלת מכילה, רכה שמאד מאמינה בי וביכולות שלי. @}

עוד לפני שקראתי את תשובתך החלטתי שאני פונה לעזרה מקצועית כי גם כמוך הבנתי שרק שם בחדר עם הפסיכולוגית אוכל להרשות לעצמי לשים את עצמי ראשונה

אולי אני כבר מתחילה להיות מוכנה למסע המורכב הזה שמחכה לי אמן. שולחת לך אנרגיות מחבקות של אור ואהבה.

[אורי*]

שלום לכולכן
הסיפור שלי הוא כזה עברתי הפלה עם גירדה בשבוע 8 העובר לא התפתח ולאחר מכן ילדתי בן מדהים לפני יומיים היתה לי הפלה טבעית דימומים חלשים שהתפתחו לכאבים חזקים ודימומים חזקים שאלתי היא האם יש הבדל בין הפלה עם גרידה והפלה ללא גרידה לגבי הזמן בו מותר לנסות להיכנס חהריון שוב כי אחרי ההפלה הראשונה אמרו לי לחכות 3 מחזורים
תודה

[פלוני_אלמונית*]

אורי,
למיטב ידיעתי אחרי הפלה טבעית אין צורך לחכות ולתכנן, פשוט לזרום עם מה שיבוא.
בניגוד להפלה בגרידה, שם צריך לתת לרחם לנוח ואולי גם לנפש לנוח ולחכות 2-3 חודשים.
בהצלחה.

[אורי*]

פלוני אלמונית,
תודה רבה לך זה היה לי חשוב לדעת לשם ההתמודדות הקלה יותר כי כשאני יודעת שזה יכול להיות בקרוב זה מעודד אותי
אז תודה

[רק_טוב*]

הי אורי
למייטב ידיעתי הצורך בהמתנה אחרי גרידה הוא מחשש לזיהומים ברחם אחרי ההתערבות הפולשנית. אחרי הפלה טבעית הגוף (הרחם) למעשה לא פצוע ואין שום סיבה שלא לנסות להיכנס ישר להריון. מה שכן כדאי לעשות אולטראסאטנד לוודא שאכן הרחם נקי ולא נשאר שום דבר.
הרבה בריאות ופוריות

[אורי*]

תודה רבה לכולכן

[תינוקת_שלי*]

היי,
לפני שלושה חודשים עברתי לידה מוקדמת (הסיפור לעיל). עוד לא הספקתי להתאושש נפשית ונכנסתי שוב להריון (שבוע 9!). אני מבולבלת. לא מתחברת להריון הזה, אדישה, מפחדת לקוות שהכל יהיה בסדר, מתעלמת מהיותי בהריון, אין לי תיאבון, יש בחילות ולא אכפת לי לא לאכול בכלל, לא אכפת לי אם לא שתיתי מספיק ולא אכפת לי שכבר רזיתי 2 ק"ג. בעוד שבוע וחצי אני אמורה לעבור בדיקת סיסי השיליה ואני רועדת מפחד מהתוצאות (אז כנראה אני לא כל כך אדישה...). שונאת בדיקות, מתעבת אותן, את הרופאים, את המחשבה לשכב שם במיטה ושיגעו בי. חדשות רעות או טובות לא יעשו לי טוב. חדשות רעות = הפלה. חדשות טובות=עוד 6 חודשים של מתח וחרדה. לא קוראת כלום על ההריון ולא אכפת לי באיזה שבוע אני וכמה העובר שוקל עכשיו. ובכל זאת, אני כל כך רוצה את התינוק\ת. במשך היום "הכל בסדר" מבחינתי ואפילו בלילה אני פשוט מתעלמת מהפחדים בצורה כל כך טובה שרק כשאני מתחילה לכתוב יוצאות הדמעות ואני מתפרקת. זה עוזר לכתוב וזה עוזר לקרא את הפורום הזה.
אני מרגישה חלשה ופחדנית. מנסה להיות חזקה בשביל עצמי להיות אמיצה ולמה לא? הרי אין לי שליטה על העתיד, אין לאף אחד. אז אם כבר לעבור את זה אז לעבור את זה אחרת, זו החלטה שלי אם להיות מאושרת או לחוצה הרי מה שיהיה יהיה ואם היום הכל טוב אז למה לבכות על מחר שאולי יהיה פחות טוב? יש לי כל כך הרבה דברים לשמוח עליהם ומה שאין לי לא משמעותי מבחינתי בגלל הדברים הטובים שיש לי בחיים ושאתם אני צריכה להתעסק.
אני מנסה לעודד ולחזק את עצמי... פתאום אני קצת מעודדת, כבר לא בוכה.
אז סתם שיתפתי אתכן בתחושותי, לא יודעת למה, אולי בגלל שאני סוחבת את זה כבר כמעט חודש...
ביי בינתיים.

[פלוני_אלמונית*]

אני לא יודעת אם זו יד המקרה (או שמא אין מקריות בחיים) אבל נכנסתי לאתר כדי לקבל אולי קצת תמיכה בדרך שבה אני חושבת ומצאתי את דבריה של "תינוקת שלי?", שעברה בדיוק את מה שאני חוששת שאצטרך לעמוד בפניו.
גם אני נמצאת בשבוע ה-9 להריון ונמצאת בבלבול נוראי מפני מה שאת עברת בעצמך, יש לי כל כך הרבה לשתף ואני מקווה שאצליח להביע את עצמי.
מכיוון שזה כל כך מפריע לי לתפקוד וכל כך יושב לי על הלב החלטתי לשתף, אולי זה מה שיעזור לי, ואולי אוכל ללמוד מהתובנות שלכן.
ועל מה אני מדברת?
אני בת 35 ו-8 חודשים, ואני אמא לילדה שלי שהיא בת 4 וחצי.
זה הוא ההריון השלישי שלי, כשההריון הקודם נפסק באופן טבעי בשבוע 9 בחודש דצמבר 2006 (אם הוא היה ממשיך בכלל לא הייתי עומדת במצב שבו אני נמצאת היום, כי לא היו כל הבדיקות האלה של מעל גיל 35 וכל הסיכונים שהחליטו הרופאים שיש לנשים מעל גיל 35).
שלשום הייתי בבדיקת אולטראסאונד ראשונה וקיבלתי רשימה ענקית של בדיקות, וזאת לאחר שהודעתי חד-משמעית לרופא שלי שאני לא מתכוונת לבצע דיקור מי שפיר או כל פעולה פולשנית אחרת.
לאחר מכן היתה לי שיחה ארוכה עם בעלי שאמר לי שכדאי אולי שבכל זאת אבצע את הבדיקות האלה, שאני מעדיפה שלא לבצע אותן מכיוון שאני לא יודעת מה אני אעשה אם התוצאות שלהן, מה אם הסטטיסטיקה גבוהה? סטטיסטיקה של מי? מי הם אלה הרופאים האלה שקבעו את הסטטיסטיקה הזאת? הרי זו רק סטטיסטיקה. ואם באמת הילד/ה שיוולדו יהיו חולים, מי אני או הרופאים שנחליט אם הם צריכים לחיות או חלילה למות?
אני מבולבלת מאד. מצד אחד אני לא רוצה להעמיד את בעלי היקר והאהוב במתח הזה בכל ההריון ולקחת על עצמי את כל האחריות, אבל מן הצד השני אני לא יודעת אם אוכל לעמוד מול התוצאות שהבדיקות האלה יביאו, שתוצאות אלו בכלל לא מדויקות.
כמו שאמרתי אני מאד מבולבלת וכנראה שגם הדברים שאני כותבת כאן מאד מבולבלים ואני מקווה שהובנתי.

תודה רבה על ההקשבה.

[רסיסים_של_אור*]

הריון אחרי אובדן הריון הוא ל-כך טעון ומורכב ועמוס רגשית... עד שאתה לא חווה את זה בעצמך אין לך שמץ של מושג כמה מורכב וקשה זה עשוי להיות.
יש רגעים שכולך פחד צרוף, אין לגוף בכלל אוויר. הפחד משתק ומחניק.
את כל-כך רוצה שזה כבר יגמר, שתהיי אחרי זה ושסופסופ תחזיקי תינוק/ת חי/ה בידיים העורגות שלך...

אני לא יודעת מה יכול להקל. אולי באמת לחלוק את זה, לשתף, לכתוב, לבכות ולצחוק.
הרי אנחנו כבר יודעות שאין לנו בכלל בכלל שליטה על שומדבר. או כמו שאמר לי הבכור החכם שלי בסוף התשיעי (אחרי אובדן הריון): "אמא, לא משנה מה תעשי, רק אלוהים יכול להחליט אם התינוק הזה יחיה או ימות..." (הלוואי שהייתי מסוגלת לראות את זה כל-כך פשוט וברור כמו שהוא ראה את זה...).

שולחת לכן הרבה אור וכוח {@{@

[אור_ואהבה*]

ביום חמישי עברתי גרידה, שבוע 8+5, של הריון שכל כך שמחנו בו.
אבל לא יה דופק, ושק ההריון, לדברי הרופא "לא נראה יפה".
עשינו את זה באופן פרטי. כדי שלא יישארו טראומות.
כדי שזה לא ילווה בפחדים.
והאמת? זו הייתה ההחלטה הכי טובה. הכל עבר חלק, והיחס של הרופאים היה כל כך נעים ומתחשב שלפחות מזה לא נותרה בי טראומה.
ועכשיו אני קוראת את הדברים של כולן פה - ותוהה מה אני לא עושה נכון.
יום אחד בכיתי, זה היה ביום שהתברר לי.
אבל מיד אחר כך הרגשתי שהדבר שהכי יחזק אותי הוא קודם כל להיות חזקה.
לחשוב על ההריון הבא, על הילדים המקסימים שעוד יוולדו לנו, על הביחד היפה שלנו. דבר ראשון הזמנתי כרטיס לחו"ל ואנחנו נוסעים בעוד שלושה שבועות לחודש. זה יעביר את ההמתנה למחזור ולביוץ הראשון. הרופא שלי אמר שאין שום בעיה להיכנס להריון אחרי המחזור הראשון, ואנחנו נחושים להכנס להריון הכי מהר שאפשר.
קראתי את ההמלצות היפהפיות של כולן פה ועכשיו אני קצת מוטרדת. לא מתחשק לי לבכות לחברות, לא מתחשק לי להתאבל ולהספיד, מתחשק לי להמשיך הלאה בכל הכוח, מתוך חשיבה חיובית, מתוך העוצמות שלי.
בא לי להרגיש שאני לא מנוצחת.
שכלום לא ישבור אותנו.
וכל כך לא בא לי להתעכב על זה, להפוך בזה.

בלילה לפני הגרידה דיברתי עם העובר שלי. אמרתי לו שאני אוהבת אותו ושאני מכבדת את זה שהביקור שלו בחיי היה ביקור קצר. כמו דברים רבים ואנשים רבים שמגיעים לחיינו לביקורים קצרים. אמרתי לו שאני מקווה שהיה לו טוב בתוכי. ושילך לאן שפניו מועדות.
דמיינתי לי שאולי עכשיו, בגלגול קיומו הבא הוא יהיה פרח. או ענן. ושאני אוהב אותו בכל צורה שיהיה.

ואז איחלתי לי שיבוא אלינו הריון שלא רק אנחנו נאחז בו בכוח. אלא שיאחז בנו בכוח.

יצא קצת ארוך..
אבל באמת רציתי לדעת אם יש בעיה בגישה שאני נוקטת, אם אני צריכה למרות הכל להתעכב ולהתאבל.
תודה ענקית לכולכן

[ציפ_ציף*]

את יודעת מה נכון עבורך,אין כאן מקום של צריך,
אבל יתכן שהאבל יגיע גם יותר מאוחר,
הכל טוב.
את מקשיבה לנשמתך ויודעת מה נכון עבורך,
אולי גם נכון להרפות מהרצון הדחוף בילד,אם תאפשרי הוא הרי במילא יגיע...

[אור_ואהבה*]

ציפ ציף, תודה!
זה בדיוק מה שחשבתי - לאפשר לילד להגיע.
ה"דחוף" הוא רק בחוסר הסבלנות שלי, ברצון שלי לדעת שזה מתקדם.
אבל את צודקת שז הדרך - פשוט לאפשר.
יש פה שיעור חשוב (וקשה) בסבלנות...

[פלונית*]

אני עברתי גם הפלה .
התאבלתי שבוע והמשכתי הלאה.
אחרי מעט זמן נכנסתי להריון תקין.
השבוע (אחרי למעלה מ-4 שנים), הייתי בטיפול וההילרית שאלה מה קרה לי בגיל 40? אמרתי לה הפלה אבל שלא היתה כל כך טראומטית.
היא אמרה שעכשיו עולה משהו גדול ולא מעובד מההפלה ההיא.

לגוף ולנשמה שלנו יש את הדרך המיוחדת ונכונה שלהם.
לפעמים זה מתאים -אבל גדול ולפעמים לא ולפעמים פשוט זה נדחה לזמן מאוחר יותר, כשמתאים יותר להתמודד עם המשמעויות והכאב.
אין נכון ו/או לא נכון. אפילו לא לגבי אותה אישה עצמה.
כל תגובה שלך נכונה בדיוק וטובה.

אני משערת שאם הייתי מתאבלת מאד על ההפלה ההיא, לא הייתי פנויה להכיר גבר שממנו נכנסתי זמן קצר לאחר מכן להריון.
היום, אחרי שכבר אני אמא והעניינים פחות דחופים, הגיע זמנו של הכאב ההוא לעלות...

[אור_ואהבה*]

מקסים, פלונית.
דרך מקסימה ורגועה להסתכל על החיים. לפעמים אני מפחדת שדברים מהעבר יגיעו מתישהו בצורות לא טובות (מחלות, למשל), אבל אני מאמינה שאם, כמו שאת אומרת, הם יגיעו בזמן המתאים להם ואני לא אתעלם, אין סיבה שזה יקרה.
תודה גדולה וחמה. ועשה לי טוב לשמוע שנכנסת להריון זמן קצר לאחר מכן. מאוד מאוד מרגיע.

[שירלי*]

שלום, אני עו"ס ויוצאת למחקר איכותני על משמעות הפלה טבעית מוקדמת(עד השבוע ה-20 ) למערכת הזוגית. המחקר הינו איכותני ומבוסס על ריאיון אישי של כל אחד מבני הזוג בנפרד. אם התנסיתם בחמש השנים האחרונות בהפלה טבעית מוקדמת, הינכם בין גילאים 25-40 ויש לכם לפחות ילד אחד בבית ואתם מעוניינים להיות חלק מן המחקר, אנא תיצרו איתי קשר במייל [email protected] מטרת המחקר הינה להגביר את מודעות החברה, הצוות המקצועי , הסביבה הקרובה על מה הזוג חווה מבחינה רגשית ולבחון אם יש מקום להעניק להם ליווי מקצועי לעיבוד ההתנסות ,תודה מראש,שירלי

[מטפחת_ירוקה*]

שלום לאחיותי לצרה.
אבדתי את תינוקי בתחילת חודש שביעי, והאובדן היה עצום, והכאב היה ועודנו קשה מנשוא.
המקום היחיד בו אני מרשה לעצמי להיות "אני" ולכאוב בגלוי הוא קבוצת התמיכה שלנו, של נשים שאבדו הריון.
הקבוצה היא במודיעין, כתובת האתר של המנחה הוא
www.galkoren.co.il
גל היא אישה מקסימה, מיוחדת במינה, שכמובן גם עברה אובדן...
מאחלת למדור זה ודומיו להתרוקן ולהסגר הכי מהר שאפשר.

[כרמל_האורחת*]

מחפשת רעיון למתנה קטנה לחברתי שעברה הפלה. היא אצל חמותה, כך שאוכל זו לא בעיה. אפשר אולי משהו מזין ומיוחד. בקיצור תחליף לשוקולד/פרחים. ואם יש גם רעיון למילות עדוד שיצורפו.
שולחת לכל הנשים הגיבורות הרבה כח פיזי ונפשי ומאחלת שיהיו רק בשורות טובות.

[מטפחת_ירוקה*]

כרמל האורחת היקרה!
אל תביאי דברים שנקשרים לשמחות - בטח לא פרחים!
הכי הכי - אוזן קשבת.
ספר טוב, להסיח את הדעת. הזמנה לארוחה מיוחדת, בריאה - כדי לחזק את הגוף. אל תתביישי להגיד לה - עכשיו המטרה היא להבריא. הבראת הגוף לוקחת מעט זמן בד"כ ואני רוצה לעזור לך. הבראת הנפש לוקחת יותר זמן, וגם בזה אני רוצה לעזור - תוציא הכל!
תדעי לך, שהכאב שמחזיקים בפנים, שמתביישים להציא או לא יודעים שמותר (הרבה נשים פשוט לא חושבות שזה לגיטימי. בהמשך אסביר למה).

מה לא להגיד - משפטים נדושים.
"את עוד צעירה. זה קורה ל70% מנשים. העובר בטח היה פגום וטוב שהגוף זיהה את זה. עדיף ככה מאשר ילד חולה. מזל שלא הרגשת תנועות/לא נקשרת אליו/ לא ראו את הבטן. אם יש לה ילדים - לא להגיד שזה מזל שיש לה ילדים, כי היא לא אבדה אחד מהם. היא אבדה ילד אחר.

הפני אותה לפורום אובדן הריון בתפוז. דברי איתה על השלכות ותובנות שאפשר ללמוד מאובדן (ויש כאלה!)
תהיי שם בשבילה. הכי קשה באובדן - זה לראות את העולם ממשיך הלאה כאילו לא קרה כלום. הרגשתי הכי בודדה בעולם כששלושה חודשים אחרי האובדן אחת השכנות ממש התפלאה ש"עוד לא עבר לי". רציתי לצרוח מרוב בדידות ויאוש.
זה לא עובר, זה יישאר לתמיד, ויש תמיד לזכור שלעולם היא תהיה יותר רגישה לנושאים כמו הריונות, לידות, אובדנים.

כרמל, כל הכבוד לך על הדאגה לחברתך.

[תינוקת_שלי*]

הרבה זמן לא הייתי כאן. לא יודעת למה לא רציתי, אולי כי לא היה לי הכח, אולי כי רציתי להתרכז בחיים שהתפתחו לי ברחם ולא באובדן. אני פה דווקא לספר לכן שילדתי לפני כשישה שבועות בן מקסים שדומה לאחיו הגדול. התאהבתי במבט ראשון אבל במקום להיות שמחה היה לי עצוב, לא חשבתי על זה עד רגע כתיבת מילים אלו. מוזר, חשבתי ששמחתי, חשבתי שירד כל הלחץ ועכשו אפשר להמשיך בחיים. אבל פתאום יודעת שראיתי בפנים המופלאות האלו את התינוקת שאיבדתי וזה כואב. רוב הזמן אני עם אלון הקטן, שרה לו ומתמוגגת מהפרצופים המצחיקים שהוא עושה אבל לפעמים זה חוזר. בית חולים, בטן, לידה שקטה, נשים אחרות שחוזרות הביתה עם סל-קל ותינוק, עובדת סוציאלית צבועה, רופא מדהים ועצוב, ואני בתוך כל המולת התמונות סתם מתבוננת עצובה ודומעת. זה לא ייעלם הכאב, אני יודעת. אף פעם. לא רוצה שייעלם, רוצה שהיא תמשיך להיות חלק מחיי, התינוקת שלי שאין לה ושאני לא מסוגלת לתת לה... שם. בתחילת מאי, שנה בדיוק מאז הלידה הנוראית ההיא אשב בפעם הראשונה מול התיק שלה, התיק עם כל הבדיקות ותמונות האולטרסאונד שלה. סתם אשב ואסתכל. אנקה את האבק שהצטבר שם, אקרא מה כתוב. ואבקש ממנה סליחה. סליחה שלא נתתי לה צ'אנס לחיות ולהיות איתנו, המשפחה שלה. מעניין איפה היא עכשו, איפה שמו אותה. איך לא ביקשתי אותה ודאגתי לה לקבר, פה, אצלנו בחצר, קרוב. לאן אלך כדי להיות איתה? לתיק? עם המסמכים והתמונות בשחור-לבן? איפה אניח פרחים?
ולמה פתאום כל השאלות האלו צצות משום מקום? למה עכשו? הילדים ישנים ואני מתחילה להשתגע. לא מבינה. בוכה. מבולבלת. צריכה לקרא שוב את כל הדברים היפים שנכתבו למעלה, לנשים אחרות ולי. אולי זה ירגיע.

[גומר_בן_משה*]

שלום, רוצה לספר על תוכנית לפתוח קבוצה של נשים שחוו אבדן בהריון שיעבדו יחד באמצעות תנועה וחוויות של הגוף, כדי לעבד את חוויית האבדן ולשתף עם נשים אחרות. לצערי הרב, קשה למצוא נשים שמעונינות להצטרף. אני בטוחה שיש מי שזקוקות לכך, ואשמח מאוד לנסות לקבוע מועד ולפתוח קבוצה, המיקום ייגזר ממיקום הפונות. אמתין לשמוע מכן באמצעות הדף הזה. גומר

[אני*]

יש לי ילדה מהממת בת שנתיים וחודשיים
אני כל כך רוצה שתיהיה לה אחות. גם לי יש אחות הקטנה ממני בשנתיים וחצי. ובכלל אני מרגישה שהיא בשלה וצריכה ממש כמוני תוספת למשפחה.
בדיוק לפני שנה הפסקתי את הגלולות...יש לי שחלות פוליצסטיות אז לא בדיוק ידעתי כמה זמן זה ייקח.
באוגוסט כבר הייתי בהריון באוקטובר (שבוע שמונה) הפלה טבעית מדימום
ושוב נסיונות אינסופיים, יום כן יום לא, מעקב זקיקים...ממש עבודה שנייה ואינסוף סבלנות.
אתמול אצל הרופא באולטרסאונד (שבוע 9) שני שקי הריון רייקים...נקבעה לי הפלהליום שני
אני כותבת רק עובדות כי לא יודעת איך להסביר את ההרגשה שלי...הנוראית, חסימה, רוצה שהחיים יעצרו לשבוע שאוכל רק לבכות בלי לשים על אף אחד
עדיין עם התחושות של ההריון הכושל של שני שקים שלא התפתחו, עם כל התסמינים לילות ללא שינה, הרגשה מוזרה בבטן, כאב בחזה, ריחות מוזרים...איזה פיספוס, כמה עצב

[תינוקת_שלי*]

אני איתך, "אני". יודעת כמה קשה לעכל, כמה קשה להתמודד לפעמים כשאת נמצאת בתוך כל הניסיונות וההמתנות שלא נגמרות ובמיוחד שיש עוד ילד בבית שלא אשם במה שקורה וצריך לתפקד ולהמשיך הלאה.צריכה להיות חזקה, חזקה, חזקה... כמה רציתי שהכל יראה "נורמלי" במשפחה כשהכל קרה אבל בסופו של דבר שום דבר לא היה נורמלי וזה היה טבעי ביותר. בני חש בלחץ ובעצב אך ידע שאנחנו אתו כל הזמן וכולם ביחד יהיו בסוף בסדר. אני פשוט לא נתתי לעצמי להתאבל ממש ולא יכולתי להישבר לפני בני אך המועקה, העצב המחשבות "מה אם היינו...", לא עוזבות אותי ועד שלא אתמודד עם מה שקרה אני לא חושבת שזה יעבור. אמרתי לעצמי: "תהיי חזקה בשביל המשפחה" אבל בעצם היתה זו חולשה ופחד להתמודד ולהרגיש את גודל הכאב. אז אולי קחי לך קצת זמן ותבכי. תצרחי. תכעסי. תשתחררי. שחררי את ההרגשה בבטן והכאב בחזה, תני לכל זה לעזוב אותך כדי שתוכלי להתחיל מחדש, נקייה וריקה מהמועקה הנוראית הזו. הבטחתי לעצמי שיום אחד אעשה את זה, כשהילדים יגדלו. עדיין לא מעיזה וזה שם הכאב הנוראי הזה שרוצה כבר לצאת ואני לא מסוגלת לשחרר אותו. אולי חלק ממה שעבר ועדיין עובר עליי את מזהה אצליך, לא יודעת. זה עוזר לכתוב. לי עושה תמיד טוב אחרי שאני כותבת כאן ובוכה. אני במשך ההריון האחרון לא האמנתי עד הרגע האחרון שהכל יהיה בסדר, איבדתי אמון בגוף שלי, חששתי שמשהו יקרה אך בסוף הכל היה בסדר והבנתי כמה אנרגיות שליליות בזבזתי על דאגות ותרחישים שלא ידעתי אם יקרו או לא ובסוף לא קרו. אני מציעה לך לחשוב רק חיובי ולהאמין בגוף שלך גם אם זה קשה וכמעט בלתי אפשרי. מסתבר שהאמונה מחזקת לא רק נפשית גם פיזית.
אני מחבקת אותך.

[זאבת_הבריאה*]

שלום לכולן\ם
יש לי זוג חברים אהוב עד מאוד, שילדו תינוק מת בשבוע 38 להריון ראשון.
הם חשים שהיו רוצים למצוא מקום לעבד יחד כזוג, זו העדפתם כעת, את החוויה של האובדן, את הפחדים שעולים כעת, לחוש את האמונה שוב, להביע את כל הרגשות שעולים. הם חשים שהתמיכה החברית \ משפחתית הינה מופלאה, ורוצים בנוסף את התהליך שמלווה על ידי אדם מתאים לכך.
אין להם העדפה לדרך מסוימת, הם פתוחים.
הם מתגוררים באזור נתניה, עם העדפה לאישה, אולי עם זיקה לנושאי אובדן לא בהכרח ברמה האישית.
האם יש למי מכם, נשים - אנשים יקרות, רעיונות, עצות, המלצות.
רשמתי בפניי כבר את אלו שקראתי פה, אני אשמח לשמוע האם יש עוד.
תודה

[רסיסים_של_אור*]

שלום, מצרה מאד לשמוע על חברייך והאסון שפקד אותם, אני עברתי חוויה דומה בשבוע ה- 41 להריון השלישי שלי, אם יכול לעזור להם אני זמינה לשיחה / מייל וכו'. אפשר גם לתת להם לקרוא את הדף שכתבתי בזמנו באתר הזה שנקרא לדמותך הנעלמת
בשורות טובות ישועות ונחמות

[זאבת_הבריאה*]

אצבעותיי תלויות מעל המקלדת, תוהות איך אני מעבירה למילים את רגשותיי.
קראתי את הדף לדמותך הנעלמת.
תודה לך, תודה עצומה.
תודה מלאת אהבה. הפלא הזה, אהבה, שכה בפשטות מתעורר אל מול נפש אחרת. אל מול נפשך, ואל מול זו של איילת.
חשתי עד כמה עבורי דמותה של איילת לא הייתה נעלמת, אלא כה נוכחת. בהכוונתה העדינה, השברירית, האתרית, האוהבת והאמיצה.
זו הייתה זכות לפגוש אותה, את איילת, ואת היחסים שלכן.
התחושה שלי היא שכפי שבשמך יש את המילה "רסיס", ואותו רסיס טומן בחובו את האור כולו, כך באיילת גם. "רסיס" חייה מכיל את החיים כולם.
נזכרת במשפט של אקהרט טול "המוות אינו ההפך מהחיים. לחיים אין כל הפך. ההפך של מוות הוא לידה. החיים הם נצחיים."
התעוררה בי תחושה שעברת לידה עם מוות, ואחר כך לידה עם לידת עצמך. עצמך שמכיל כבר בתוכו את הלידה עם המוות.
את מופלאה, על החשיפה העצומה והכנה, והתנועה של מסעך.
תודה על כך שאת מציעה את חכמתך, ליבך, חוויותייך לחברי, אני אשתף אותם בכך, והם יבחרו.
תודה על כך שמילותייך עוררו, העירו, האירו וערבלו בקרבי, בחוויות שלי.

[תוהה*]

השאלה שמטרידה אותי מאוד היא בעצם: איך להשלים עם המצב? יש לי שני ילדים ושני הריונות שנגמרו בשבועות הראשונים, אחד מהם השבוע... אני מאוד מעריכה את ילדיי על כך שרצו והתאמצו להגיע אל העולם, ועצובה מאוד על השניים שהתייאשו בדרך... אני בת 43 ויודעת שהסיכויים לפעם הבאה קטנים מאוד. ואני חושבת לעצמי, במקום להילחם בזמן שעובר, במקום להילחץ מהשעון המתקתק, איך אפשר פשוט להשלים עם המצב? לא לקוות כל חודש מחדש, לא להתאכזב עם כל מחזור, לא להסתכל על משפחות אחרות, לא לרצות את מה שאי אפשר?

[רוני_בלוני*]

שלום תוהה,
אני מגיבה לדברייך אבל לא נמצאת במצבך.
לא באמת יודעת אם משהו ינחם על האובדן.

חשבתי שאולי תנסי להתסכל על הכוס המלאה, להסתכל על שני הילדים שלך, תסתכלי על ההצלחות שלך באמהות.... תמשיכי לחוות חוויות חיוביות ונעימות עם שני הילדים שלך....
המשיכי לגלות צדדים טובים בילדייך...
אולי זה ירכך מעט את הצער ויזכיר לך כמה טוב יש בחייך גם כעת... איזה שני מתנות נפלאות כבר קיבלת.... כמה החיים שלך שלמים גם עם שני ילדים נהדרים....

במזרח אירופה יש הרבה זוגות שאין להם ילדים בכלל מתוך בחירה. בעלי שגדל במזרח אירופה שומר קשר עם בני כיתתו.... לכולם שם יש רק ילד אחד (חלקם כבר מתגוררים במערב אירופה, לחלקם יש כבר ילדים גדולים, אבל לכולם ילד אחד!).
מנסיוני, בארץ מאוד מבקרים (שלא בצדק) הורים שיש להם רק שני ילדים.
אבל אולי ככה זה בארץ, כל אחד מרשה לעצמו להיכנס לרחם של האחר.
כשיש לך חבר... שואלים בלחץ מתי תתחתנו??
כשהתחתנתם.... שואלים בהיסטריה.... מתי תביאו ילד לעולם?
כשהבאתם את הראשון.... מתי תביאו את השני? לא טוב ילד יחיד
וכשיש שניים אחרי כמה שנים, שואלים בחוסר סבלנות.... זהו?? מתי השלישי??

[טאו_להורות*]

לאהוב את מה שיש , "העבודה" של ביירון קייטי (גם באינטרנט)
יש שם כלים לעבוד עם המחשבות המטרידות .
או על פי הניסוח שלה איך לא להיתווכח עם המציאות? ולמה כדאי ?

[חיותא*]

בעברי חמישה הריונות,הפלה מכוונת בגיל צעיר,הפלה טבעית מיד לאחר הינשואים,אחר כך הריון שנוצרה ממנו בתי הבכורה בת השנתיים,אחריה הריון מחוץ לרחם טראומתי ביותר,ועכשיו ברוך השם,הריון שהביא לנו תינוקת מתוקה בת חודשיים כבר.
אני מאוד מזדהה עם הכמיהה הזו כל חודש,האכזבה והקנאה.
אבל יום אחד פתאום האיר לי,שההריונות ההם,שלא הסתיימו כמו שאני רציתי,הפכו אותי לאם לא פחות מההריונות שבסופם ילדתי.
האבדן של הילדים שלא נולדו לי עשה אותי לאמא שאני לא פחות מהילדות המדהימות שזכיתי ללדת.
נשיאת הפכים שכזו...

[תוהה*]

תודה רבה... מאוד עזרתן לי. כמובן שאני מאושרת מאוד עם חצי הכוס המלאה, ואני אפילו מרגישה יותר גרוע מכיוון שבעצם אין לי זכות להתלונן בכלל. אך למרות זאת חצי (או שליש) הכוס הריקה היא למעשה מחשבה או משאלה שגורמת לי צער חודשי, ואני בהחלט מרגישה שזה נכון להפסיק להתווכח עם המציאות. אני לא יודעת עד כמה אשתמש בשיטת "העבודה", אך עצם הידיעה שיש כלים לכך ושניתן לעשות זאת מעודדת אותי.

[פלוני_אלמונית*]

עברתי הפלה (גרידה) לפני שלושה חודשים, נעזרתי המון בדף הזה.
זכור לי שבנות ביקשו לדעת כמה זמן אחרי ההפלה אפשר להכנס להריון.
אז גם אני וגם חברה שעברה הפלה נכנסנו להריון אחרי מחזור אחד.
אני בשבוע 10, הכל תקין בינתיים.
החברה עם תינוק בן חצי שנה.
בהצלחה לכולן!

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

עברתי לידה שקטה בניתוח קיסרי עם שליה נעוצה בשבוע 24 , הכאב גדול מנשוא אני מאד
מעוניינת בecumקבוצת תמיכה עם נשים שעברו אובדן דומה מאזור השרון בלבד
אנא חיזרו אלי במייל [email protected] 50-9942055

[שירה*]

לפני כמה שנים עברתי בכאב גדול הפלה מאוחרת, לאחר כמה הפלות בשלבי הריון מוקדמים.
מאז למדתי ליווי רוחני והיום אני עובדת כמלווה רוחנית בבתי חולים ועוזרת בין השאר להתמודד עם אובדן.
אשמח לדבר ולתמוך בנשים שחוו אובדן הריון, בכל שלב. ללא תשלום
שירה 054-7925772

[מתלבטת*]

שלום לכולכם! יש לי כבר ילדים ורציתי עוד. אני בת 40. עברתי לאחרונה 3 הפלות טבעיות לא מתוכננות
ההפלה האחרונה רסקה אותי לגמרי
דווקא בעלי שלא רצה קודם עוד ילד עכשיו רוצה מאד( כל כך שמח שגילינו על ההריון האחרון)
ואני שכל כך רציתי- מרוסקת, עייפה, מותשת ויש לי מחשבות שאין לי כוח לאכזבה הזו כל חודש ולהפלות ושאולי אחרי שנה אני אוותר. הרופאים מציעים הפריה שאינה בדרך הטבעית .
אמי מתחבטת אם לוצר, לסגור את פרק התינוקות בחיי או להמשיך?
חוצמיזה שאני ממש מתפרקת נפשית השבוע ואשמח לעצות איך לצאת מזה!!
תודה

[רסיסים_של_אור*]

שולחת חיבוק גדול גדול ואשמח לתמוך גם פנחם אל פנים / טלפונית.

[נועה*]

לפני שבעה חודשים אבדתי את ילדי ממש לקראת הלידה
הרבה קראתי פה בחודשים הראשונים - את היומנים של הלידות השקטות
ומילה לא יכולתי לכתוב
הדבר היחיד שהצלחתי לכתוב היה אתר של עזרה ראשונה למי שעתידה לעבור לידה שקטה. אני מודה לכל מי שהצליחה לשתף באסונה הפרטי. נתתן מילים יקרות לכאב חסר מילים שאיים לכלותי.
מביאה פה את האתר - למקרה שלמרבית הצער, מישהי תזדקק לו
www.leidashketa.com

[רסיסים_של_אור*]

שלום נועה, משתתפת בצערכם הכבד.

עיינתי מעט באתר - כל הכבוד. מדהים לראות מה הצלחת ליצור מתוך האבל והאובדן.

הערה קטנטנה - יכול להיות שפיספסתי אבל לא ראיתי, בין שטר הקישורים קישור לאתר הנוכחי שלנו.

[עוד_אחת_לסטטיסטיקה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

קראתי פה הרבה סיפורים ושלי לא מאוד שונה מחלקם אני מניחה אולי חוץ מזה שאנחנו גרים זמנית בחול ועברתי את זה לא בארץ. אצלי הכל התחיל בערב יום חמישי האחרון התכווצויות בלי דם, בוקר למחרת כבר הייתי אצל הרופא שראה התקצרות צוואר הרחם ושהפנה אותי לביהח. שם נתנו לי מנות של מגנזיום ופרוגסטרון. הייתי בשבוע 17 (4.5 חודשים) הריון שחיכינו לו שנה וכשכבר נהייתי אדישה קרה הנס. איכשהו במעמקי תת המודע שלי ההריון הזה הרגיש לי קצת לא שלי אולי כי פחדתי שזה יסתיים, לפעמים חשבתי איך אגיב אם כל זה יסתיים... ואכן זה הסתיים אחרי יום וחצי של התכווצויות ובלילה האחרון אני מניחה שממש צירים שהתחילו להתכווצויות כל 5 ד' ודם טרי ירדו המים וקצת לאחר מכן גם העובר יצא (מסתבר שזה לא מובן מאליו שזה קרה כל כך מהר אז לפחות זה), הלכנו לגרידה ומאז אני בבית. יום אחד אני יותר אופטימית יום אחר פחות. בעיקר לא יודעת איך מתמודדים עם זה בכלל היינו כל כך זהירים עשינו הכל התינוקי היה מושלם בדקנו הכל ובכל זאת ככה זה נגמר... אני מוקפת בחום ואהבה אבל עדיין לא בכל יום יודעת איך לקבל את זה מה אמורים להרגיש, למי להתפלל ומה להגיד, מה יכולנו לשנות ובכלל... מקווה שאמצע את התשובות...

[נועה*]

אני וענת כוכבי רון, מורה ליוגה שגם חוותה אובדן, מנסות לארגן קבוצת תרגול יוגה לנשים שעברו אובדן הריון
זה עדיין בשלבי התהוות - אבל נראה לנו שנעשה פיילוט של ארבעה שיעורים בכפר סבא, במקום שנקרא Myoga מיוגה מול הפארק השיעור יותאם לנשים בכל שלבי הפוריות כלומר גם לנשים מביננו שעוברות טיפולים או שהן בהריון. לגבי מקרים נוספים כדאי להתייעץ עם ענת. אם מישהי מעוניינת להשתתף - שתבדוק כאן

[נועה*]

הי רסיסים, רק עכשיו ראיתי שכתבת לי, אולי כדאי שאהיה פחות פלונית..
אותך קראתי בעיקר, שכתבתי שקראתי, אז התרגשתי מאוד לקרוא שבקרת אצלי באתר
לא קשרתי ל"באופן" כי לא הייתי בטוחה כמה זה מקום לכולן
בשבילי זה מקום מיוחד שמי שלא קשורה לתפיסת עולם שלנו - לא אזמין אותה לכאן

[זואי*]

בקו הדק בין רצון לעוד לחוסר הרצון ישנו האבל, שלי, שותף מלא לאבל שלכן פה הנשים, הכאב שלי, הוא הכאב שלכן משותף לכל הסיפורים שנרקמו. ואם זאת לא מזמן, לא הרגשתי את אותו האבל, וכעת הוא מכלה בי. נפשי כאובה אך שפתי דוממות בשתיקה וליבי ללא מנוח. העבר והעתיד מתערבלים בי בחוסר שקט, ואני דוממת ושקטה, ריקנות.

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

לכל הנשים היקרות שמגיעות לפה.

נעזרתי בפורום הזה בשנתיים האחרונות רבות כאשר ברתי ארבע הפלות ברצף. הכאב היה נורא, והתגבר מהפלה להפלה.

היום ברוך השם אני בהריון בשבוע 19.
בפעם הראשונה מזה שנתיים שעברתי את שבוע 9.
ביקשתי הורמונים- פרוגרסטרון- ולדעתי זה עזר.

בהמשך גם פרופ עזרא יוסף אמר שמחקרים מראים כי זה עוזר.

אל תאבדו תקווה.
שולחת חיבוק ענק לכל מי שמנסה, מאמינה ונאחזת בתקווה.

ב"ה שנגיע כולנו לקו הגמר בידיים מלאות ובריאות.

[מרינה*]

שלום.
אני בת 41. הייתי בהריון שלישי. בשבוע 7 נצפה דופק.
בשבוע 9,
כמה ימים לפני כן הופיעו הפרשות חומות במריחה בלבד, בלי שום סימנים אחרים. הייתי בטוחה שזה נורמלי, בהריון ראשון היו לי גם הפרשות כאלו ונולד בן.
הגעתי לרופא שלי לבדיקה. למרות שהייתי אלף אחוז בטוחה שהכל בסדר, האינטואיציה שלי אמרה שהכל מצויין... איך זה, שכל כך טעיתי בהרגשתי. הייתי המומה שכבר אין דופק לעובר.
הרופא הציע הפלה ע"י תרופות או גרידה. קבעתי תור לגרידה לעוד יומיים. רציתי כמה שיותר מהר להתפטר מהעובר המת בתוכי. למחרת, בבית, התחילו לי צירים בתדירות של מספר דקות, וקרתה הפלה. ביטלתי תור לגרידה. באותו יום נפרדתי מהעובר שלי, בכיתי המון... אני בתקווה שאעבור את התקופה הזאת כמה שיותר חלק ועם כוחות מחודשים, אנסה שוב להכנס להריון ולעבור אותו בשלום ולידת תינוק או תינוקת בריאה.

[יולי_קו]

מרינה,
חיבוק גדול.

[פלוני_אלמונית*]

לפלונית אלמונית ולכל הנשים שכתבו פה, מה קרה לכן בהמשך. שתפו בבקשה

[סחוטה*]

לפני שבועיים הלכתי להיבדק בגלל דימום קל. הריון שלישי לקראת גיל 40, שני ילדים מקסימים בבית. שבוע אחר כך עברתי שאיבה באופן פרטי, אחרי ימים של ייסורים בהמתנה לתהליך שיקרה באופן טבעי, עם צירים איומים אבל בלי דימום ״משמעותי״ ועם חור ענק בלב. הייתי בשבוע 7 כשזה התחיל, ״רק״ בשבוע 8 כשעברתי את התהליך לפני פחות משבוע. בשבועיים האלה - ימי הולדת לילדים, בעל חולה ועם גב תפוס, וירוס בטן נוראי שתפס את כולנו, ילד שנשלח הביתה מהגן עם פצע מוגלתי בעין ועוד כהנה וכהנה עד שממש צעקתי בחצי צחוק ובחצי רצינות ״כבר לא נותנים להפיל בשקט?!?״

פיזית אני גרוטאה, והמצב רק מחמיר. אני מרגישה שאני הולכת ונחלשת. קוצר נשימה, חוסר יכולת ללכת יותר מ-5 צעדים בלי שנגמר לי האוויר, כאבים בחזה. הלכתי למרכז המסחרי (פחות מ-10 דקות מהבית שלנו), ולא חשבתי שאצליח להגיע הביתה. כמו אנשים קשישים עם מחלות לב או ריאה, מרגישה שאני צריכה להתחבר לבלון חמצן כל כמה צעדים.
ולא, ממש לא בא לי לפגוש עוד מישהו מהממסד הרפואי עכשיו.

וכן, ״נו, מה את רוצה, עברת הפלה, זו טראומה לגוף״.
אני לא מדממת בכבדות, לא חושדת באיזה סיבוך, אבל מרגישה חלשה והולכת ונחלשת.
נפשית אני שבורה, למרות שזה ״רק שבוע 8, עדיף עכשיו״ הידוע. לא מבינה למה אנשים צריכים לעשות מידרג של חוויות נוראות ולהחליט מה עדיף שיקרה מתי. ו״לפחות יש לי שני ילדים״.
כן, זה נותן פרופורציות, אבל עכשיו, לתחושתי, זה עדיין לא הזמן לפרופורציות. עכשיו צריך להחלים.

לאלו שעברו את זה: כמה זמן לקח לכן להתאושש מבחינה גופנית? האם מישהי חוותה תהליך כמו שלי של תחושה שאחרי הניתוח היא נחלשת ולא מתחזקת? כמה זמן לקח לכן ״לחזור לעצמכן״ או לאיזושהי רמה סבירה של תפקוד? יש לכן המלצות לשיקום ואיזון הגוף - תזונה? ויטמינים? תוספים?

ונפשית, נפשית... מצד אחד אני מרגישה שאני לא מסוגלת לחטט בפצע הזה. מצד שני ברור לי שמשהו חייב להיעשות, אפילו ברמה הסמלית.
למישהי יש רעיון? משהו מוחשי? טקס? ייעוץ? טיפול?
ואם מדובר במשהו קונקרטי (סוג טיפול / אלטרנטיבי / נפשי / אחר) אשמח להפנייה או להמלצה ספציפית (אני מתל אביב).

בריאות ואהבה לכולנו. מחבקת כל אחת ואחת שעברה את זה. אתן גיבורות.

[יעלי*]

כמה זמן לקח לכן להתאושש מבחינה גופנית?
לתפקוד מינימלי, משהו כמו 3-4 ימים.
לחזור לעצמי פיזית, אחרי המחזור שהגיע אחרי. משהו כמו 6 שבועות.


_ונפשית, נפשית... מצד אחד אני מרגישה שאני לא מסוגלת לחטט בפצע הזה. מצד שני ברור לי שמשהו חייב להיעשות, אפילו ברמה הסמלית.
למישהי יש רעיון?_
לי עזר לדבר עם הנשמה של העובר
מוזיקה, כתיבה, בכי
לקבל תמיכה מחברות קרובות
ובעיקר לתת לעצמי לגיטימציה להרגיש, מה שיש. בלי לחטט, ובלי לדלג.

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}


לי לקח בערך שבועיים לחזור לגוף, אבל לא עברתי פורצדורה ניתוחית
כמו כן, לא היו לי עדיין ילדים בבית, וממש לא עלה בקצה רעיוני לצאת למרכז המסחרי.
שכבתי במיטה/בספה ונחתי הרבה בבית.
בגלל שלא איתגרתי את עצמי אני לא בטוחה איך הגוף שלי היה מגיב אז למסע למרכז המסחרי...

ונפשית, נפשית... מצד אחד אני מרגישה שאני לא מסוגלת לחטט בפצע הזה. מצד שני ברור לי שמשהו חייב להיעשות, אפילו ברמה הסמלית
אני דתיה ומדברת מהמקום שלי, אבל מקווה ורוצה שזה יפגוש אותך במקום שלך.
אני חיפשתי מקום שמותר לבכות בו, באון רשמי.
לצערי, בחויה שלי, בעולם שלנו, במידי הרבה מקומות, לבכות - זה לא לגיטימי. ולי, באופן אישי, זה ממש יוצר גוש בגרון.
רעיונות: קבר קרוב של צדיק, כותל,
בירושלים יש את קבר שמואל הנביא
שהוא מקום מקסים
עם נוף ומרחב
לא מכירה משהו באזור תל אביב...

ובכיתי את נשמתי, ממש
באנו לפני צהריים ויצאנו משם לקראת ערב.וזה היה בקיץ.
פשו ישבתי, ובכיתי ובכיתי, ונרגעתי מעט, ואז הגיע גל נוסף של בכי, ובכיתי גם אותו, עד שהוא עבר.
לא זזתי, פשוט ישבתי, הייתי שם, והגיע הגל הבא, ועוד אחד.

כשיצאתי משם הרגשתי מאוששת, וגם מותשת.
ואחר כך הייתי יותר בטוב.

בתל אביב אולי הייתי הולכת לים, אבל זה רק אם את מכירה פינה שתוכלי לבכות בה את נשמך, באין מפריע.

נפשית אני שבורה, למרות שזה ״רק שבוע 8, עדיף עכשיו״ הידוע. לא מבינה למה אנשים צריכים לעשות מידרג של חוויות נוראות ולהחליט מה עדיף שיקרה מתי. ו״לפחות יש לי שני ילדים״
אצלי זה היה 'לפחות עוד אין לך ילדים אז את יכולה לנוח' בלעעעע
מאמינה לך ולכאב שלך.
בלי לדרג

[סחוטה*]

תודה לכן
חיבוק

[יולי_קו]

אוי. חיבוק גדול.

[ליאת*]

הי סחוטה
חיבוק גדול גם ממני!
אני הייתי חלשה תקופה לא קצרה אחרי הפלה. אולי חסר לך ברזל? אני הייתי מאוד אנמית ועירוי ברזל מאוד עזר לי.
עוד משהו שעבד לי בקטע הנפשי הוא לנסות טיפולים מסוגים שונים ולראות למה אני מתחברת. חלקם גם שחררו משהו נפשי על הדרך (התחלתי לבכות באמצע דיקור למשל). אני אוהבת רפלקסולוגיה וגם שיאצו היה נחמד. הרשתי לעצמי להתפרע קצת עם ההוצאות על טיפולים כי בכל זאת זה ארוע לא פשוט.
עוד דברים שעזרו: לשבת מול הים, לדבר עם חברות שעברו את זה גם (מסתבר שזה עסק נפוץ), לקרוא חוויות דומות באינטרנט ולראות שאני לא היחידה שמגיבה ככה ובכלל לחפור בתחושות שלי ולעבד אותן. הבנתי למשל שבפעמים הקודמות הזנחתי את עצמי יותר מדי ועכשיו אני מנסה לדאוג לעצמי טוב יותר.
אם זה מעודד אז אצלי זה השתפר ממצב של בכי ברגעים לא צפויים וחרדה רק מלעבור ליד דברים שמזכירים את ההפלה למצב שזה כבר רדום. אני חושבת על זה לפעמים אבל מרגישה שאולי ההריון יבוא כשאהיה יותר מוכנה לו.
מאחלת לך שלווה והרגשה טובה יותר