מחשבות על מלחמה

[אנונימי]

_{דיון שהחל בדף אלבאום דף נוסף}

[משה_אלבאום*]

חזרתי לפני לא מזמן מישראל המופגזת. חוויה בכלל לא נעימה להיות תחת ההפגזות. מקווה ומאחל שבשנה הקורבה הבאה עלינו לטובה, יימצא פתרון. מקווה שבני דודנו לא ידחפו אותנו להפוך לקיצוניים ממש על מנת לפתור את הבעייה איתם.

לכל באי הסדנאות, תודה רבה על נוכחותכם, על פועלכם והשתדלותכם. נהנתי ביותר לשהות במחיצתכם. שוב תודה. מקווה שהצלחתי להוסיף ולו במקצת ליכולותיכם ולידע הרב שכבר אגרתם. כולי תקווה שאת מי שהאצתי, לא האצתי יותר מדיי, ואת מי שלא האצתי מספיק, שידע להמשיך ולהעלות עצמו לגבהים ומעמקים מתאימים, על מנת לאפשר לעצמו להבין בקלות הניתנת את הנושאים השונים שבהם עסקנו.
אשמח אם נפגש בסדנאות הבאות.

שנה אזרחית חדשה טובה ומועילה לכולנו. שכל חלומותינו יתגשמו במהרה, במדוייק ובקלות. ששלום ושמחה ישרור בביתנו במדינתנו ובעולם. שהאהבה תשנה את הקושי והבדידות. בריאות טובה ועוצמה מספקת לכולנו. שהחמלה תתפשט במחוזותנו

[משה_אלבאום*]

ארבע ימים מזמן חזרתי לארה"ב. תחושת המלחמה עדיין בקרבי. כל הזמן בודק עיתונים, חושב על משפחתי החייה בקיבוץ מפלסים ואינה ישנה בעקבות הרעש מחריש האוזניים של המלחמה והחרדה מהטילים. חושב על חברי ותלמידיי הרבים החיים באזור. נהוג לחשוב שמתרגלים לקושי, אך נראה שזה לא כל כך נכון.
לראות את אימי בת השמונים מכונסת בכורסתה, ללא ידיעה מה ילד יום, לאחר ימים ושנים ללא שינה רצופה, ללא חדר ביטחון שהובטח לה מזמן. קשה להרגיש את התחושות הנולדות בעקבות כך.
ביום הראשון של המלחמה הייתי בקיבוץ, קילומטב בקו אווירי מהרצועה. תחושת ההפגזה של צה"ל הייתה חזקה כל כך ומפחידה. לקח זמן עד שהבנו האם זה שלנו או שלהם. האדמה רעדה, האוזניים צלצלו, החלונות והדלתות רעדו ללא הפסקה.
רק מספר ימים בתחילת המלחמה הייתי במקום, לאחר שחייתי שם כל ילדותי וחצי שנה לפני שעברתי לארה"ב. מצד אחד הכעס הרב על המצב הבטחוני, מצד שני הרגשות המעורבים על חוסר יכולת להגיע לשלום.
מיצר הולך וצר, שאינו מאפשר לפתח את תחושות האנושיות שאני כל כך כמהה אליהן.
לכל החיים בצל המלחמה, אתכם בנשמה.

[טליה*]

בתפילה חרישית נתפלל ונבקש מהאל.
שמור על החיילים ועל תושבי מדינת ישראל.
ישובו במהרה לגבולם הבנים.
ברכת החלמה מהירה לפצועים.
נחבק בחום את תושבי הדרום .
שידעו שלווה וישרור שלום.
אמן !

[פלוני_אלמונית*]

לכל תושבי הדרום היקרים,
וללוחמיינו אשר במערכה.
מחבקים ומחזקים אותכם
אנחנו אתכם!
רפואה שלמה לכל הפצועים.
וכולי תפילה ש...
"אחינו כל בית ישראל, הנתונים בצרה ובשביה, העומדים בין בים,בין באויר ובין ביבשה
{ובתוכם גלעד בן אביבה} המקום ירחם עליהם ויוציאם מצרה לרווחה, מאפלה לאורה ומשעבוד לגאלה,
השתא בעגלא ובזמן קריב
ונאמר אמן."

[פומיקי*]

מפומיקי הפכתי לפלונית אלמונית....

[שרי*]

שלום מהדרום.
תודה על התמיכה.
אני מתעקשת להישאר בבית, מרגישה בטוח בבית שלי למרות המצב.
לפחות כאן זה אמיתי.
מתפללת לשלום החיילים ובכלל לכל בני האדם שנקלעו לטירוף הזה.
עושה את המאמץ, משגיחה על האנרגיה שלי שלא תיפול למקומות שאין בהם תועלת.
מאמינה בטוב, מקווה לטוב.

[אילת*]

שלום לכולם.
אני רוצה לפנות לכל מי שמרגיש שיכול לעזור (בכל דרך שתמצאו לנכון - תפילה, אנרגיות טובות וכו') לשלוח ולכוון לידיד משפחתי ושכני שנפצע אנושות אמש ונמצא בטיפול נמרץ בביה"ח בלינסון. מקווה לטוב.

[טליה*]

לאילת.
צר לי מאוד על ידידך.
כתבי את שמו ואת שם אימו , בבקשה .
מאחלת לו רפואה שלמה.

[אילת*]

טליה,
שמו בן ש. אימו-נתיבה אביו-עופר (אני לא רוצה לכתוב את שם משפחתו המלא מפני שאני חוששת שזה אסור כרגע מפאת הצנזורה). תודה רבה על דאגתך.

[טליה*]

לאילת.
שלחתי לו אנרגיית ריפוי והחלמה מהירה.

[אילת*]

טליה תודה רבה וענקית. ממני, וגם בשם משפחתו.

[משה_אלבאום*]

לאילת מאחל לבן החלמה מלאה.

[אנונימי]

אילת רק עכשיו קראתי על חברך/שכנך ,אני מאחל לו החלמה מהירה, ונחת לכולכם.

מחזק את ידי החיילים, חבריי, אחיי, הנלחמים בשטח, לצערי לא התאפשר לי להשתתף במלחמה, כול שנשאר לי הוא לתמוך בכול דרך אפשרית.
יש יוזמה של "רשת" לטובת החיילים, נכנסים לאתר "רשת" כותבים ברכות ואיחולים לחיילים, ורשת מעבירה להם זאת בתוספת שי ובשידור חי.
כול מי שיכול ורוצה, שיכנס ויכתוב.

לתושבי הדרום מחזק אתכם על האומץ, הכוח והתמיחה בפעילות החיילים, שהשקט יחזור לבתיכם ולליבכם.

חלום הוא תקווה
תקווה היא דרך
דרך היא פיצול
פיצול הוא מלחמה
מלחמה היא אמצעי
אמצעי למטרה
המטרה היא חלום
חלום הוא התקווה
(y.p)

[אנונימי]

תודה

[משה_אלבאום*]

היום נשאלתי על ידי שרי למה אני לא כותב. לאחר מחשבה קצרה, התשובה היא כי מצב הרוח שלי כמלחמה עצמה. אין לי חשק לעסוק בעינייני רוח והתפתחות כשהרובים יורים. מסתבר שלמרות שאני כאן במרחקים, כל הזמן אני מחובר למלחמה, וכנראה שעד שהיא תיגמר, אשאר במצב הזה.
לכל מי שיש עדיין חשק לכתוב, אנא מכם כתבו. לקרא אשמח תמיד וכנראה רבים נוספים גם.

[אנונימי]

משה אני מבין מה אתה אומר, זאת אחת הסיבות שבגללן גם אני לא כותב.

[טליה*]

לשרי ,.
שולחת לך ולמשפחתך ולכל תושבי ישראל הנמצאים בקו האש חיבוק גדול והמון אהבה .

ברצוני לשתף אתכם בתחושות ורגשות שחוויתי היום בנמל ת"א במתחם אנגר.

קבעתי עם חברה להגיע היום למתחם כדי להזדהות עם תושבי הדרום .לערוך מסע קניות . לפתוח את הלב, הכיס והנשמה.
השעה היתה שעת צהרים מוקדמת . בכניסה למתחם נוצרו פקקים . איש לא צפר , לא ניכרה תחושת עצבנות ומתח. התנועה הזדחלה באיטיות ובסבלנות רבה.
סוף סוף מצאנו חניה . נכנסנו לאולם ענק והמקורה . מאות רבות של אנשים מילאו את המקום . הצפיפות היתה רבה מאוד.
בדרך כלל אני בורחת ממקומות צפופים שכאלה .(סופר טקטילית) ראו זה פלא .
כל תופעות הלוואי הפוקדות אותי במקומות שכאלה , לא באו לידי ביטוי.כמו: הרגשת חנק, עייפות רבה . חוסר סבלנות. עצבנות ועודדדדד.
נהפוך הוא , הרגשתי סופר אנרגטית .(גם ללא מדיטציית אפור) איש לא הפריע לי בנוכחותו למרות הצפיפות .שמחה רבה מילאה את ליבי. במקום הייתה אוירה של אהבה ענקית . המון פירגון והזדהות .הרגשתי , אהבה רבה לכל האנשים שהיו במקום.
הקשבתי לקונים שלמרבית הפלא לא התמקחו והתווכחו על גובה המחירים .הסוחרים נראו מחוייכים מאושרים ומאוד אדיבים.


אגב. מצאתי במקום מוצר שנקרא: "ספר רך" . ( מיוצר בקיבוץ סעד) הספר עשוי מבד . בכל דף פעילות מוטורית תחושתית . כמו: כיפתור. מישוש. קשירת סרטים לראש ילדה . כיפתור כפתורים. ועוד. מוצר יפיפה . אסטתי . נפלא לפיתוח המוטוריקה העדינה . קואורדינציה ותחושת המגע.
מאוד מומלץ.
מקווה כל כך , שהשקט ישרור במהרה. שהאהבה ,, הנתינה , ההזדהות והחיבוק יהפכו להרגל . יום יומי ולא רק בעת מצוקה.

[שרי*]

טליה, תודה על הזווית האופטימית.
בדקתי את הצורך הזה להשאר למרות הצעות ותחינות של חברים להתארח, מבקתה בנווה אטיב ועד ווילה באילת וכל מה שבינהם.
חשבתי שזה באמת נראה מוזר להעדיף לחוות משהו קשה כשאפשר לחוות משהו מהנה.
אבל אתמול כשהגעתי לטיפול בבית של מטופל, היה לי ברור שלפני שאני מרגיעה ומרפה יש אנרגיה עצורה שצריך לשחרר.
וקפצנו והרעדנו את הגוף עד שלא היה ברור אם זה תנועה רצונית או בלתי נשלטת ואח"כ אפשר היה להרגע.
לצערי תהיה הרבה עבודה לעשות עם הילדים כאן. ולו רק בשביל זה היה שווה לחוות את זה.

[משה_אלבאום*]

אני לא מצליח למצא את הרצון לכתוב, למרות כל כך הרבה נושאים שיש וניתן לכתוב עליהם.
אני מרגיש שברגעים כאלו, אין כל כך הרבה טעם לנסות ולהתעסק ביומיום הרגיל. האנרגיה לכך יורדת.
שרי, אני מזדהה איתך. אמא שלי בת השמונים, לא תסכים בשום אופן לעזור ולו לתקופה קצרה בגלל שלא יהייה מי שיטפל בפרחים שלה. גם הכעס על העובדה שמישהו מנסה להכריח אותה לעזוב את ביתה, לא מאפשר לה לעזוב.
אחי, מנהל הרפת, לא יסכים בשום אופן להתפנות בגלל הדאגה לבעלי החיים.
יש משהו בהישארות על מנת להוכיח שאנחנו חזקים, שלא תמיד יכול להיות מובן לגמרי. משהו שנובע מהמעמקים של הנשמה והרגש.

כמה עצוב לשמוע שוב ושוב ושוב שרק בשעות מלחמה נעים הקשר בין האנשים במדינה שלנו.

טליה דיון מעניין ביותר פתחת לתקופה הטקטילית (נקווה שתגיע במהרה).

[אוריאל*]

אני עובד עם כמה מתבגרים ,לפני גיוס, איזה סיפור מבולגן נהיה מהטיפול,
אחד ידע בדיוק מה הוא רוצה, להקה צבאית, הוא נגן מחונן והכל היה בכיוון, עכשיו
הוא מדבר על קרבי ,"כי צריך, כי חייבים, כי כל החבר'ה" וכו'.
השני רצה להיות קרבי ומשקיע באימונים כבר חצי שנה, קורע את עצמו בקבוצה בתשלום,
פתאום יש לו ספקות, "אולי הכי טוב מודיעין, או מחשבים, אני טוב בזה... אמא אומרת...
מעל הכל מרגישים את הפחדים את הבילבול ואת הלחץ החברתי הנורא.
על השניים שלא התגייסו מסיבות טובות בכלל אין מה לומר, מתביישים לצאת מהבית, "מרגישים אפסים"
זמנים מטורפים למטפלים, הטיפולים מצריכים חשיבה מאומצת וסופר יצירתית.

[משה_אלבאום*]

כשרעמים רועמים
ניתן לחשוב שפגז התפוצץ
כשרעמים רועמים
ניתן לחשוב שהטבע כועס
כשרעמים רועמים
ילדים מתקשים לחלום בנעימים
כשרעמים רועמים
אנשים מתרוקנים/נטענים

כשפגזים רועמים
אנשים מתכווצים
כשפגזים רועמים
כפרים נמחקים
כשפגזים רועמים
ילדים בוכים

כשאנשים רועמים
פגזים נטענים
כשפגזים עפים
ילדים מתים
החושך יכול גם לא להסתיים בבוקר
הטבע את שלו אומר.

[משה_אלבאום*]

הנ"ל בן שלשה בתים.

[אלישבע*]

יוצאת עכשיו מהממ"ד, עוד אזעקה.
משה ושרי אני מזדהה עם התחושות שלכם.
אני גרה באזור מטווח, אך פחות.
מרגישה שהמערכות אצלי עברו למצב השרדותי. הגוף מאפשר לעשות את מה שצריך ולא את מה שרוצה.
מאבקים פנימיים עם מה שאני משדרת לילדיי, עד כמה לאפשר להם להתנהל בשגרה לא שגרה במיוחד ביציאות מהבית.
בני בן ה-14 מעביר פעילויות לילדים במסגרת תנועת הנוער גם ברגע זה. גם הוא בחר להשאר ולא לנסוע לאזור בטוח יותר.

ההזדהות הקולקטיבית עם התושבים בדרום המרוחק יותר וחיילינו וההזדהות הקולקטיבית הרחבה יותר עם אנשים וילדים חפים מפשע מעבר לגבול.
הכל עמוס וכבד, החשיבה והרגש מתנגשים ומתנפצים. ברגע זה אני בוחרת להפסיק לחשוב, להפסיק לדאוג ממה שיהיה כי שם החרדה והכעס משתלטתים.
מאפשרת לאמונה ולאור להכנס ולהזרימם החוצה.

משה
כמה עצוב לשמוע שוב ושוב ושוב שרק בשעות מלחמה נעים הקשר בין האנשים במדינה שלנו.

ברצוני רק לציין שישנם הרבה דברים יפים שנעשים גם בשגרה רגילה אך הם לא באים לידי ביטוי באמצעי התקשורת. דוגמא קטנה לכך הם רבבות של בני נוער "שמוותרים" על שנה והולכים לשנת שרות בנוסף לשרות הצבאי, עושים עבודה נפלאה ללא כל תגמול חומרי, נתינה שקיימת רק אצלנו.

ואכן רב האנשים רק בזמן כזה יכולים להתפנות מהמלחמות הקטנות היומיומיות שלהם ולהרתם לנתינה רחבה יותר וצריך לומר על כך תודה שגם זה קיים, גם אם לא מספיק.

מאחלת שנזכה לשקט וחזרה לשגרה במהרה.

[פומיקי*]

אלישבע, אני מצטרפת לדברייך.
אני חושבת שבימים אלו כל-כך מדהים ומרגש לראות איך כל העם,הרשתות, העמותות תנועות הנוער ועוד מתגייסים לעזרה ותמיכה לכוחות הביטחון ולתושבי הדרום היקרים
(ולכל אותם התושבים המתגוררים במקומות רגישים שיש שם אי-שקט ודריכות בעקבות המצב כגון- הצפון ויו"ש).
אין לי ספק שנתינת העזרה, הבעת הסולדריות החברתית ,המילה הטובה והידיעה שאנחנו אתכם ומאמינים בכם,
זה מה שנותן את היכולת להמשיך הלאה עד כמה שניתן ...
נכון המצב לא פשוט, האי- וודאות משגעת...
אך אין ברירה אנו חייבים להיות חזקים גם כשקשה אחרת....

חיבוק חם ואוהב
פומיקי

[טליה*]

אחת השאלות שמנקרות במוחי היא, מדוע הישראלים .(סליחה על ההכללה) מתאחדים , מפרגנים ומחבקים רק בעת מצוקה , מלחמה ואסונות ?

[מלכה_החדשה*]

לטליה.אני חושבת שהאיחוד והפירגון הישראלי הוא ייחודי לעם היהודי,על רקע הצורך ההישרדותי שמתחדד אצלנו בעת מלחמה לאור ההיסטוריה שלנו...במצב "רגיל" אנחנו מתנהגים כמו שאר העולם...
בעוד שאצלנו מודגש קדושת החיים,אצל הפאנטים הערבים מודגש קדושת המוות,שהידים...
כולי תקווה שהכל ייגמר מהר בצורה הנכונה לנו ,יחד עם חזרתו של גלעד שליט...ושתחזרו לדון בענייני טיפול מעניינים...
לשרי,חיבוק חם ותומך.מלכה

[פומיקי*]

טליה- זה תלוי כיצד את (ולא רק את) בוחרת להסתכל על זה...
לשמחתי- אני זכיתי זוכה (וב"ה אזכה) לראות (ולהשתתף) תמיכה ועזרה אחד לשני לא רק בעיתות מלחמה...
כגון- מתן בסתר, ועזרה הדדית במציאות היום יומית הרגילה.
אך היופי הוא (אם אפשר להגדיר את זה כך...) בזמן המלחמה ,
שהמלחמה- מעצימה ומגדילה בפומבי את העזרה שנעשית במציאות היום יומית בן אדם לחברו.
אילולא התכונות של עזרה,פירגון, תמיכה , מוסריות ועוד לא הייתה טבועות בנו
מי יודע האם היינו זוכים לראות את התמיכה והעזרה בימים קשים אלו.

[פומיקי*]

השעה כבר מאוחרת יחסית...
יתכן והניסוח הוא לא הכי משהו...
אך אני מקווה שהמסר שלי ,תפסתי והרגשתי את המצב מובנים.

שיהיה רק טוב.
והמון אופטימיות

[אנונימי]

אני קורא את מה שכותבים פה ולא יודע מה לחשוב, יש כול כך הרבה מחשבות שאין מאיפה להתחיל.
כבר מהיום שידעתי שהולכים להתקיף את עזה מלוות אותי תחושות חזקות מאוד
כעס, תסכול, עצב ,החמצה, חוסר עונים, מתנגשים עם רגשות של סיפוק ושימחה.
פעם אני בחיים ה"נורמאליים" שלי ופעם אני חוזר לחדשות, למלחמה.
חברים, אחים, חניכים ומקרים רבים יש לי במלחמה, ורק אני תקועה פה בשיגרה, אחרי שנים שאני מחכה לכך, עכשיו אני לא יכול להיות שם.
טוב לא משנה זה לא מעניין.....

טליה אני מצטרף לכול מה שאמרו כאן, גם אני חושב שלא רק באת מלחמה אנו מתגייסים לעזרה, מתן בסתר, תרומות, ואפילו חיוך פשוט ישנם כול הזמן, אני חושב שזה גם קשור לכך שאנחנו מדינה קטנה, כולם מכירים את כולם, זה תורם לאיחוד החברתי במדינה.

לפני כמה ימים נתקעתי בפקק כשעתיים בגלל תאונה קשה, לפני עמד אוטובוס עם ילדים ערבים בני 14-15 ממוקבליה כדי שלא יהיה משעמם התחלתי לדבר איתם, מכיוון שיש שמשה, בסימנים ובכתיבה על גבי נייר, הם כתבו עם הרבה שגיאות, אך מכיוון שיצא לי להיות הרבה בחברת ערבים אני יודע לתקן את השגיאות שלהם.
דיברנו על כול מיני אה ודה בדיחות וצחוקים, אח"כ הם שאלו אותי עם אני בעד עזה, אמרתי להם שאני לא בעד אף אחד, למרות שזה לא נכון, כדי לא להרוס
הם שאלו אותי אם אני טוב או רע, ועוד דברים על הממלחמה, לא אמרתי להם את האמת, הייתי די נטראלי, אך מהרגע שהנושא עלה הייתה בי תחושה של החמצה, פספוס ועצב, לא ממש ברור, כשחשבתי על זה קצט, ידעתי שזה בגלל הידיעה שילדים אלו יגדלו ויהפכו להיות ...... כמו ההורים שלהם, ואולי פעם ניפגש פנים אל פנים בנסיבות פחות משמחות.
זאת תחושה שאני מכיר מזמן, הקרע בין אופטימיות לחיים משותפים, על כך שניתן לשנות את הילדים, לבין הידיעה ש"הקם להורגך השקם להורגו"
בקרב, כדי לשרוד אסור להפעיל רגשות, זה יכול להוביל למצב של להרוג ילד, בדיוק את אותו אחד שלפני רגע נתת לו סוכריה.
חבל אבל זאת המציאות , בנתיים.

נקווה לימים טובים יותר תהיו חזקים ותעזרו הרבה.
שבועה טוב.

[טליה*]

לפומיקו ו-y.p
ציינתי את התרגשותי בעקבות האהבה , הפירגון , הדאגה והאיכפתיות שקיימת במדינה בעת מלחמה.(תופעה שחוזרת על עצמה בכל מלחמה)
תופעה שמייחדת את עם ישראל בארץ ובעולם.
כשציינתי את חוסר הפירגון בזמנים רגילים ושגרתיים . לא התמקדתי במקרים אישיים או יוצאים מן הכלל של עמותות , קהילות או אנשים טובים באמצע הדרך.
אלא, בתכונה המאפיינת ציבור רחב של אנשים . מפלגות , אגודות. וכו'.
האם הביטוי :"ארץ אוכלת יושביה" אינו מוכר לכולם ??? ולא בכדי.לצערי , השימוש בו נעשה רבות .
הלוואי והאחדות שחשנו בתקופה קשה זו , תמשך שנים רבות בעת שלום .
נתחיל שבוע חדש במחשבות טובות לשקט ושלווה.