סימני התעללות בזוגיות

[מי_אני*]

הפכתי, מטבע הדברים, לרגישה ביותר לסימנים כאלה בכל מיני מקומות. כעת אני חושבת שאחת מחברותיה הטובות של בתי היא לא מתעללת, כמובן, אבל כל הזמן משחילה איזו אמירה קצת מרושעת. היא ילדה מתוקה וטובה, שבחודשים האחרונים היתה לי לא נעימה, ולא הבנתי למה. אפילו האשמתי את עצמי, שאין לי סבלנות אליה. היא קצת צריכה להתבלט, וקצת משתלטת על השיחה (כל הזמן פתרתי את זה ב"היא קצת דברנית. אז מה") וקצת יודעת יותר ועשתה יותר וקצת גילתה לי בנוכחות בתי משהו שבתי לא היתה אמורה לעשות (לא איזה אסון. נגיד ראתה בחופש טלויזיה יותר מהזמן המוקצב). אולי באמת מה שמפריע לי שהכל עטוף במתיקות. והיא ילדה, אני לא יכולה להאשים אותה. היום אספתי אותה וחברה נוספת, ובתי ענדה עגילים חדשים. החברה הנוספת מיד אמרה לבתי: איזה יופי. והילדה המדוברת אמרה כן, הם יפים אבל ארוכים מדי.
לא אאשים ילדה צעירה בהתעללות, חלילה. אבל אני כן חושבת שהמנגנון דומה- היא מרגישה בשל נסיבות חייה (זו לא פרשנות, אלא עובדה) מוחלשת והיא מנסה להרים את עצמה.

והשאלה העיקרית: איך אסב את תשומת לבה של בתי לכך שזו אמירה לא חברית ולא חד פעמית? אני לא רוצה "ללכלך" על ילדה אחרת, ולא יודעת איך בכל זאת לחזק את בתי.

[קור_את*]

והשאלה העיקרית: איך אסב את תשומת לבה של בתי לכך שזו אמירה לא חברית ולא חד פעמית? אני לא רוצה "ללכלך" על ילדה אחרת, ולא יודעת איך בכל זאת לחזק את בתי.

המילה "ללכלך" בכלל לא מתאימה לסיטואציה שבה את מדברת עם הבת שלך. לדעתי, אחד התפקידים הכי חשובים שלנו בתור הורים הוא לעזור לילד/ה לזהות סיטואציות לא חבריות, מקטינות ולא חיוביות. זה יכול לחסוך להם הרבה עוגמות נפש ובזבוז זמן רגשי.
אני חייבת להגיד שאני די גאה באופן שבו חינכתי את הבן שלי לזהות דברים כאלה. זה לא שהוא זרק את החבר שהיה לפעמים ממש לא חברי ועשה דברים בלתי נסבלים. אבל הוא זיהה את זה ולא היה מוכן לקבל את זה. יש לבן שלי מעגל חברים ממש מקסים. הוא ממש טוב בלרכוש חברים נחמדים וחבריים.

הייתי בהחלט אומרת לבת שלך לשים לב שהילדה המדוברת נוהגת בחוסר חברות או שליליות לפעמים ומסבירה לה בדיוק איך. אפשר גם דרך השוואה לחברה אחרת. כשהיה יותר צעיר היה לבן שלי חבר שמצד אחד היה החבר הכי טוב לכאורה, ומצד שני תמיד היה קשה להשגה וגרם לכאבי לב קלים (סך הכול שני חברים לא נחמדים. זה לא הרבה). תמיד הראיתי לו את החברים שמאוד שמחים לפגוש אותו. הייתי אומרת לו שבאופן כללי כדאי להסתובב עם אנשים "שעושים לנו חם בלב" (זה היה הניסוח שהיה קטן).

[רחלה*]

קור את? יקרה,

אני רואה, גם בדברים שכתבת לי, וגם בתגובות שלך לכותבות אחרות, שהקו שעובר בין החברי והחיובי לבין האלים, הפוגעני והמקטין מאד ברור לך...

אני מציינת את זה כי מהניסיון שלי, זה מאד לא מובן מאליו. לאנשים רבים קשה להבין את זה כך, באופן כל כך ברור ובהיר. כמו שכתבת, המילה "ללכלך" לא רלוונטית, כשצריך, בסיטואציות מסוימות, לזהות דברים שאסור להסכים לקבל אותם.

רוב האנשים שאני פוגשת מבינה את נושא האלימות רק "בערך", "ליד", או שבעצם בכלל לא. את כותבת שלימדת את בנך לזהות מתי חבר עושה דברים בלתי נסבלים, והוא זיהה את זה ולא היה מוכן לקבל את זה.
ואת מוסיפה ואומרת הייתי בהחלט אומרת לבת שלך לשים לב שהילדה המדוברת נוהגת בחוסר חברות או שליליות לפעמים ומסבירה לה בדיוק איך הבן שלך זכה....

אשמח לדבר אתך בפרטי.... לא מצאתי כאן באתר אופציה כזו. אם זה מתאים לך, אשמח לדבר להתכתב או לדבר אתך יותר.

תודה

[לי_את*]

רחלה שלום,

מה שלומך ?
איך עברו עליך החגים ?

[רחלה*]

הי לי את?

קשה. החגים עוברים עלי מאד קשה.

הויתור על האימהות שלי, המנוגד לכל יישותי והווייתי הוא בלתי אפשרי ויותר מאשר בלתי נסבל עבורי.

אני כל הזמן שואלת את עצמי מה אעשה ולאן אפנה, ומי יוכל לעזור לי.

ואני לא מוצאת תשובה.

תודה שאת שואלת.

[לי_את*]

היי רחלה,

ליבי ליבי איתך. זה באמת סבל בלתי נתפס ולא אנושי.
ובכל זאת אני רוצה לאמר לך משהו ותסלחי לי אם זה יכעיס כי זה בא רק ממקום טוב.

תתחילי לראות את עצמך וכשתראי את עצמך יראו אותך.
מה שאת חווית מהילדים שלך שגידלת זה משהו מאד מאד פסול ואת צריכה להכיר בעובדה הזאת גם אם זה כתוצאה משטיפת מח שנעשה להם ובטח ובטח אם זה בגלל שיקולי נוחות או תמיכה בצד המבוסס כלכלית. תחפשי משהו שירגיע לך את הנפש כמו ללכת ללמוד משהו שמעניין אותך כמו להתנדב למתן עזרה כמו לאמץ לוחם כל דבר שיעזור לך להרגיש שאת תורמת כדי שימלא לך את הנפש.

אני רוצה לספר לך על חבר קרוב שלי שלא יהיה בארץ בדיוק בשבוע שהבת שלו מתחתנת וזה בגלל שהיא הוציאה משפטים מחרידים מהפה שלה כמו להגיד שהיא רוצה שבן זוגה של האם ילווה אותה לחופה כי "הוא אבא שלי בדיוק כמו שאתה". כמו לדרוש שישתתף בהוצאות של מסיבת האירוסים שלה מבלי שהוזמן אליה (הוא גילה שנערכה מסיבת אירוסין דרך תמונות בפייסבוק") וכו'. ואני מכירה את האיש מקרוב הוא היה אבא לתפארת. לכל גחמה של הילדים הוא נענה אבל גם שם ככל הנראה הילדים ניזונו מהשמצות של האם והסובבים אותה. כשהילד שלו (חייל בן 18) הלך לניתוח האמא באה לבית החולים לפני הניתוח ועזבה אחרי שעתיים עוד בטרם הילד התעורר בחדר טיפול נמרץ ומאז לא שבא לשם אפילו פעם אחת לביקור. האב סעד אותו יום יום עד שיצא מבית החולים.

בקיצור מה שאני מנסה לאמר זה שפעם חשבתי כי אסור לוותר על הילדים שלך. היום לצערי אני חושבת שחובה להתנתק גם מילד או הורה שהורס אותך נפשית.

[רחלה*]

לי את,
מה שאת אומרת לא רק שאינו מכעיס, אלא להפך.
אני מרגישה תודה גדולה מאד שאת אומרת לי את זה.
אני מסכימה איתך שאני צריכה להתחיל לראות את עצמי, אבל לא כי אז יראו אותי - אני מתחילה להבין שאסור לי לבנות על זה שהן תראינה אותי - אלא כי זו כנראה הדרך היחידה בה אוכל להציל את עצמי, שלא אאבד את עצמי, שלפחות יהיה לי אותי.
את כותבת נכון: ילד או הורה שהורס אותך נפשית. זה תהליך שנמשך כבר שנים, אבל לא הבנתי, או שלא רציתי או לא יכולתי להבין, שזה התיאור המדויק של מה שקורה. זו לגמרי תוצאה של שטיפת מוח אינטנסיבית , קשה ואובססיבית, וגם הנוחות והעדפת הצד המבוסס יותר כלכלית.

בחגים האלה זה נעשה ברור מאד מאד.

אני בתנועה פנימית בין חוויה של סבל בלתי נתפס ולא אנושי, לבין רגעים בודדים בהם נדמה לי שאולי ההכרה בעובדות הקשות וניסיון להגן על עצמי מההרס יצילו אותי. רגע אחר כך אני שוב מרגישה שהוויתור על ילדים הוא לא אפשרי... שזה עלול להיות סוג של מוות ושאולי לא ארצה שוב לחיות יותר. והנה, נדמה לי שאת כותבת, שאולי זה הסיכוי היחיד לחיים, ויש בתוכי צד שמתחיל להבין שאולי זה באמת כך.

אני מבינה מאד את הסבל שעובר החבר שאת מספרת עליו. החוויה של לא להיות מוזמנת לאירועים חשובים של הילדים... כשהם מארגנים אירוע "משפחתי" ולא מזמינים אותך כי את לא "משפחה" עבורם.... הקושי להשתתף בחתונה של הבת כשאת מרגישה כמו אחרונת האורחים... אני גם יכולה להבין את הצורך לנסוע למקום רחוק כדי לשרוד את זה. אני חושבת הרבה על נסיעה לגור במקום אחר, בקצה העולם... אבל לא ממש יודעת איך עושים את זה. והאם הכאב והבדידות לא נוסעים איתך לכל מקום שתיסע אליו....

תודה גדולה על כל מה שכתבת. זה נדיר מאד שיש מישהו שמבין מה אני עוברת, ואומר דברים תומכים ונכונים וחשובים.

תודה.

[קור_את*]

רחלה יקירה, אני שומרת על אנונימיות פה. מקווה שזה בסדר. אבל אני קוראת אותך פה ובעדך לחלוטין ומרגישה את כאבך על העוול הנוראי שעושים לך, ומה שאת עוברת שובר את הלב!
אגב, אני לא מטפלת או עוסקת במקצוע שקשור לזה (אם יצרתי במקרה רושם לא נכון).
כתבתי לך למעלה על אתר או שניים שיש בהם קישורים לקבוצות תמיכה. האם חיפשת?

והאם הכאב והבדידות לא נוסעים איתך לכל מקום שתיסע אליו....

אני מאוד מצטרפת לדברי לי את החכמה. במקומך, הייתי מתנדבת במקומות שונים, נכנסת לפורומים בתפוז שאולי קשורים לנושא הבעיות עם הילדים. הייתי מארחת ילדים מפנימיות לחגים. יש ילדים מבתים הרוסים שצריכים את זה מאוד. אני מכירה אנשים שעושים את זה. אלה דברים שיעשו טוב לאנשים אחרים ובעיקר לך, וגם עשויים להפיג את הבדידות ולתת לך תחושה שצריכים אותך.
מה דעתך?
את יודעת, בארצות הברית ילדים רבים עוזבים את הבית כבר בגיל 18 לחלק אחר ורחוק של הארץ ואז כמעט לא רואים אותם יותר. אז רוב האנשים מפתחים קבוצות שיוך שונות. גם פה זה נכפה עלייך בתוספת כאב עצום של ניכור ושל העובדה שהם פה.

[רחלה*]

קור את? יקרה,

כמובן שזה בסדר לשמור על אנונימיות. גם אני אנונימית כאן.... אני כבר לא זוכרת מה בדיוק גרם לי ברגע מסוים לרצות לדבר איתך אישית, אבל הכוונה היתה לשאול אם יש בתוך האתר אפשרות לדיבור אנונימי שלא בתוך הקבוצה. אבל האמת היא שזה לא משנה. יש יתרונות גדולים דווקא להתכתבות המיוחדת הזו כאן, בתוך הקבוצה המיוחדת שנוצרה כאן.

חיפשתי קבוצות תמיכה במקומות שונים, אבל לא מצאתי משהו מתאים, של אנשים שחווים ניכור ודחיה מהסוג המסויים הזה. יש פורום בתפוז שעוסק בהורות לילדים גדולים, אבל הנושאים שם אחרים לגמרי.

אבל הרעיון של לארח ילדים מפנימיות לחגים ואולי גם לסופי שבוע עלה בדעתי פעמים רבות, ואז - או שלא ידעתי לאן לפנות, או שחשבתי שבמקומות האלה מעדיפים לשלוח ילדים למשפחות ולא לבית של אישה בודדה.... ויחד עם זאת יש לי בית גדול, והוא מלא בצעצועים ובספרי ילדים וחדרים ריקים עם מיטות פנויות, ולב גדול שרוצה לאהוב.

ולכן אשמח מאד לבדוק את האפשרות הזו, ואם את מכירה אנשים שעושים את זה ויכולה לומר לי לאן לפנות (מבלי לפגוע באנונימיות) - אשמח מאד לשמוע.

הרעיון הזה נראה לי מאד.

תודה

[מי_אני*]

רחלה, נראה רעיון נהדר עבורך ועבור הילדים.
תראי פרטים בקישור המצורף.

http://yeladim.org.il/he/page.asp?p=7

[קור_את*]

יש יתרונות גדולים דווקא להתכתבות המיוחדת הזו כאן, בתוך הקבוצה המיוחדת שנוצרה כאן.

בהחלט. ואני פה קוראת אותך (אם אני לא טועה, אז באמת בתפוז יש אפשרות להתכתבות אישית. לא בטוחה. כנראה שזה מה שגרם לך לחשוב כך).

אבל הרעיון של לארח ילדים מפנימיות לחגים ואולי גם לסופי שבוע עלה בדעתי פעמים רבות, ואז - או שלא ידעתי לאן לפנות, או שחשבתי שבמקומות האלה מעדיפים לשלוח ילדים למשפחות ולא לבית של אישה בודדה.... ויחד עם זאת יש לי בית גדול, והוא מלא בצעצועים ובספרי ילדים וחדרים ריקים עם מיטות פנויות, ולב גדול שרוצה לאהוב.

יקירה, את ממש מתאימה לזה. קראתי בקישור שצירפה לפה מי אני. אנא קראי. כתוב שם במפורש שהאירוח מתאים גם למשפחות חד הוריות וכאלה עם ילדים גדולים. לדעתי, לא כדאי להיכנס לפרטי המקרה שלך. זה עלול לבלבל וליצור רושם לא נכון.
צריך לציין שיש לך ילדים גדולים, כדי שיראו ניסיון בהורות. מה שחשוב להם זה יציבות במגורים, תנאים סבירים וכו'. יש לך את כל זה וצריך לציין את זה.

[מי_אני*]

הרבה שנים אחרי שנפרדתי והתגרשתי מבעל מתעלל (היינו 22 שנים ביחד), הוא עדיין ממשיך לשלוט ביחסים של הילדים שלנו איתי

בעצם, בעלך לשעבר ממשיך להתעלל בך. והוא יודע, כמו כל המתעללים, בדיוק איפה ללחוץ ואיך הכי להכאיב לך. דרך הילדים. אז הבעל של רמזורית מאיים לנתק איתם כל קשר, והבעל לשעבר של סוזן סוזן מאיים לדרוש משמורת משותפת, ובן הזוג של לי את מאיים בפרידה ובעלך לשעבר הסית את הילדים. כל אחד מהם בחר בדיוק את הדרך שתכאיב הכי הרבה לאשה. אין כאן תגלית גדולה, אבל חשוב להסתכל על זה גם דרך הפריזמה הזו. כי כמו בכל התעללות, ברגע שה"איום" שלו יפסיק להפחיד אותך, הוא גם יפסיק להתקיים.
מובן מאליו שהכאב שלך הוא מובן ואמיתי, אבל צריך למצוא את הדרך הכואבת לא לתת לדבר הבאמת קשה הזה לנהל את חייך.

אני כותבת זאת מאוד בזהירות, כי מובן שנתק מהילדים הוא אולי ההתעללות הכי קשה שאפשר להעביר בן אדם, אבל דווקא בגלל שאני מהצד, אני מרשה לעצמי גם לומר שאלו הם חייך. תחזירי לך את השליטה עליהם. כאשר תהי עסוקה ומלאה, תורמת ונתרמת, מוקפת באנשים שכן יודעים להעריך אותך, אני מקווה שיהיה לך קל יותר להתמודד עם המצב הזה.

חשבתי, באותו הקשר ואם את אוהבת, גם לאמץ חיית מחמד. לא רק שתתני בית למישהו שצריך, החיה גם מספקת חברה. אמנם לא אנושית, אך זו חברה לכל דבר. פעמים רבות אני חושבת שדווקא לאחר שהילדים יגדלו אאמץ כלב (הם מתחננים עכשיו לכלב ואני מסרבת- אין לי זמן ואפשרות כרגע). הטיפול בכלב מחייב אותך לצאת מהבית לפחות פעמיים ביום. פעמים רבות בגינה הציבורית נוצרים קשרים עם בעלי כלבים אחרים, וזה פתח נוסף להיות בחברה. ובעלי כלבים רבים ממש מרגישים כאילו יש להם בן לוויה. הרי לדבר לכלב או לחתול זה לא כמו לדבר לקירות P-:
<אני מקווה שההצעות שלי, שבאות מהלב, לא מצערות אותך. אני לא חושבת שכלב יכול להחליף את הילדים. אני כן חושבת שחיית מחמד יכולה למלא את החיים ולתת להם פעילות ואף משמעות נוספת>

לא מצאתי משהו מתאים, של אנשים שחווים ניכור ודחיה מהסוג המסויים הזה.
רציתי לספר לך שקראתי השבוע מאמר על גבר שילדיו ואשתו בכת הסיינטולוגיה. אז לאחר שהיו שותפיו בעסק ורוקנו את העסק מכסף וציוד, בהוראת הגורו/מדריך שלהם- ניתקו כל קשר עם האב. צרת רבים אינה נחמה, חלילה, אבל אני חושבת שיש בידיעה שאינך היחידה שעוברת דבר קשה כזה- הקלה. והבנה שזו לא את. זה הגרוש המתעלל שלך.

[רחלי*]

הי.. ביקשת שאעבור לדף הזה. אענה לך תשובה: יש לנו תינוקת אחת בת שנה

[מי_אני*]

שלום רחלי.
באתר החליטו להעביר את הדיונים לדף הזה.
יש כאן כמה נשים מופלאות (ואולי כמה גברים מופלאים ושקטים? ) שישמחו להקשיב לך.

[רחלה*]

מי אני, תודה על הדברים שכתבת. אני מסכימה עם כל מילה. זה נכון שכל אחד מהגברים המתעללים בחר בדיוק את הדרך שהכי תכאיב לאשה. וזה נכון גם שכאשר האיום שלו (ולא במרכאות) יפסיק להפחיד אותי, הוא גם יפסיק להתקיים. כשעוצמת המצוקה של יורדת קצת, אני מסוגלת יותר לראות את זה, ומסוגלת להתחיל לחשוב כיצד להחזיר לעצמי את השליטה על חיי.
בכל מקרה ברור לי שנתק מהילדים לא בא בחשבון עבורי בשום פנים ואופן, ועל כן אני צריכה למצוא את הדרך להשיב לעצמי שליטה על חיי מבלי לוותר על הקשר איתם. כי זו באמת, כפי שכתבת, ההתעללות הגדולה ביותר שאפשר להעביר בן אדם עבורי ולא אוכל להמשיך לחיות בתוך נתק כזה.
אני מנסה, בזמן שעבר מאז שכתבתי כאן לאחרונה, למצוא את הדרך. אני מרגישה שזה מתחיל במציאת הדרך הזו בתוכי, ובעדינות ובזהירות ותוך כדי ניסיונות (לא תמיד מוצלחים) לשמור על עצמי - גם בפועל עם הילדים עצמם. אני מגששת ומחפשת אחר שבילים בהם אפשר בכל זאת להיפגש מבלי לאפשר לאבא שלהם לחדור, לדרוס ולהרוס. זה קשה מאד מאד, אבל יותר מכל זמן אחר ברור לי שזו הדרך היחידה עבורי ואסור לי לוותר עליהם כי משהו בעולם הפנימי שלי לא מאפשר לי לעשות את זה.
הכתיבה כאן, והתגובות החמות והתומכות שאני מקבלת מכן, מאד מאד עוזרות. המחשבה שמישהו אי שם שומע אותי ומבין על מה אני מדברת, יכולה לשנות את כל העמדה הפנימית מול ההרס הקשה הזה.
מי אני, ההצעות שלך לא מצערות אותי, להפך. זה מחמם לי את הלב ומקל מאד את חוויית הבדידות הקשה שנכנסתי אליה.
היו כמה ארועים בשבועות האחרונים שאיפשרו לי לראות יותר מקרוב את האופן שבו הוא שולט בילדים ומכתיב להם כיצד להתנהג איתי. מצד אחד זה היה מאד מערער, ומצד שני זה איפשר לי לראות במו עיני איך זה קורה, ולהבין יותר לעומק את הדינמיקה. אני מנסה ללמוד מזה איך להתנהל איתן תחת ההתקפות המאסיביות שלו...
הסיפור על הגבר שאשתו וילדיו רוששו אותו וניתקו איתו קשר הוא מזעזע מאד. ליבי איתו. לא חשבתי שאני היחידה שעוברת דבר קשה כזה, אבל אני לא יודעת איך ליצור קשר עם אנשים ונשים במצבי ולהיות עימם בדיאלוג מיטיב ותומך, לא מצאתי את המקום המתאים לכך (מלבד כאן). אני חושבת שיש משהו באופי המצוקה שגורם להסתגר, להתבייש, להרגיש פגומים, לחשוש מחשיפה. ואנשים כמוהו וכמוני נשארים מאד מאד לבד.

אבל החשוב ביותר הוא מה שכתבת לי בסוף דברייך: "זו לא את. זה הגרוש המתעלל שלך." אני יודעת את זה כבר כל כך הרבה זמן, ובכל זאת חשוב לי כל כך לשמוע את זה גם מבחוץ. אני צריכה מידי פעם תזכורת כזו. זה בלתי נתפס שאדם ממשיך להתעלל, בצורה כל כך אקטיבית, כל כך הרבה שנים, בכזו אינטנסיביות. זה פשוט לא נתפס. אני שוכחת שזו לא אני.
תודה גדולה

[סוזן_סוזן*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הי בנות,
כבר הרבה זמן שלא הייתי פעילה כאן בדף.
רצית לשתף אתכן בחוויה מתקנת שעברתי עם הגרוש שלי.
לפני כחודש וחצי חיפה בערה באש, וגם לצערי הבניין בו אני מתגוררת. זהו בניין רב קומות ודירתי לא נשרפה, אבל חלק מהבניין נשרף והתשתיות נפגעו ולא היה אישור לחזור לבניין במשך 10 ימים.
כיוון שהורי אינם בחיים ואין לי משפחה בארץ, הגרוש שלי היה המפלט היחיד. חייבת להגיד לטובתו שפתח את ביתו וקיבל אותנו בזרועות פתוחים. התנהג כל כך יפה ובכבוד. בישל, ניקה, קנה, הסיע דאג לכל דבר.
נכון, אני יודעת שיש לו אינטרס כי מעוניין לחזור אלי, ואני גם מתארת לעצמי שהבסיס שלו לא השתנה ואם היינו חוזרים כנראה היה חוזר לסורו, אבל חייבת גם לומר מילה לטובתו, שהיה אדיב ותומך, והיה שם לצידי בעת צרה.
אז עם כל החוויות הרעות שספגתי, יש גם דברים חיוביים

[פלונה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

גם למתעללים יש חלקים טובים. לא סתם התחתנת איתו.
את יודעת לבד ש נכון, אני יודעת שיש לו אינטרס כי מעוניין לחזור אלי, ואני גם מתארת לעצמי שהבסיס שלו לא השתנה ואם היינו חוזרים כנראה היה חוזר לסורו
זה לא אומר שחייבים להתעלם מהטוב שבא עם הרע

[קור_את*]

הי סוזן! טוב לראות את שמך פה. מסכימה עם טענתה של פלונה כי
גם למתעללים יש חלקים טובים. לא סתם התחתנת איתו.

בהחלט לא צריך לקחת ממנו וממך את הדברים הטובים. אני משערת עם זאת שלא ישתנה בצורה יסודית

[מי_אני*]

יש גם דברים חיוביים
בוודאי. ולא מעט. לא לחינם היית איתו. למעשה, דווקא החלקים הטובים הם בעצם הבעיה. לב ליבו של התעתוע. כי אדם רגיל לא יכול ליישב בתוכו כזו סתירה- מחד מלאך, מסייע, נכון בכל עת, ומאידך - מעליב, צועק, מלבה ריב, משפיל.
גם אני לאחרונה נקלעתי לאיזו מצוקה וידעתי שאם אפנה אליו- כמו שעשיתי- יתייצב מיד. ואכן זה נדנד אותי. הייתי במקום חלש, נזקקתי לעזרה- והנה הוא שם מבטיח לי לא רק סיוע מיידי, אלא את כל ההרים והגבעות הרגילים. מפתה.
לפני כמה זמן אחת הבנות כאן כתבה לי איך גם בן זוגה אלוף במצבים האלה. מיד יתייצב, יבטל תוכניות שלו, יציל את המצב. מיותר לספר שכשהיינו ביחד לא יכולתי לסמוך עליו. עיתים יופיע, עיתים לא- ועוד יטיל בי דופי או יזלזל או יצעק כי נקלעתי למצב כזה (מי שישמע- פנצ'ר, מכשיר חשמלי שהתקלקל).

[מי_אני*]

באתי לכאן היום מעט נסערת דווקא בגלל משהו שמסתבר "הסעיר את הרשת". בקצרה- בחור פורץ לדף הפייסבוק של בחורה שזה עתה נפרדה ממנו וחסמה כל דרך שלו להתקשר אליה, ומשאיר שם הודעה עבורה.
אפשר היה לחשוב שיש כאן מניפולציה תקשורתית או כל דבר אחר. אבל דווקא מה שהוא כתב לה מזכיר כ"כ את מה שהלשעבר שלי כתב לי כ"כ הרבה פעמים כשרציתי להפרד. על אף הבדלי הגיל הניכרים- זה כמעט אותו דבר, אולי מילים ועברית שונה. התוכן זהה.
דוגמאות מדף הפייסבוק של אותה בחורה:
למעשה, האחראי הבלעדי לכך הוא ללא ספק אני בעצמי.
לא הקדשתי לה את מלוא תשומת הלב שהגיע לה.
לא כיבדתי אותה מספיק, אפילו רחוק מכך, למרות שהיא חזרה והתריעה שנית.
או:
מקווה שאראה שוב את פנייך ואריח את ריחך.
אני אוהב אותך כמו שאיש לא יכול!
ואם אי פעם נחזור, אז תדעי שבאמת אנחנו נוכל להיות מאושרים.
אני נשבע לך.
ותדעי שאם אי פעם נחזור, אז אני רוצה להתחתן איתך.

עכשיו ראיתי שראיינו את שני הצעירים האלה, כמובן בבדיחות השמורה לראיונות כגון דה. והבחורה כמובן חזרה אליו. היא אומרת- כי היא פוחדת שאף אחד לא יאהב אותה כמו שהוא אוהב אותה (אבל מי אמר לה את זה? הוא עצמו!). הוא מספר שקרא לה בכינויי גנאי (שמנה, משוגעת), אבל אף פעם לא קילל (!!).
קשה לי לראות אותה נסחפת לשם שוב. ואי אפשר לעזור. ברור שיש שם משהו מאוד לא תקין: לבחור אין חברים, לא עובד, לא מוצא עבודה.
לפני שנים הייתי חושבת, אולי, איזה מתוק ומקסים. איזו מחווה מהסרטים עשה לה. הלוואי שגם אותי יאהב ככה מישהו. היום אני כבר יודעת (מהצד. לא בטוחה בכלל שאם אנסה שוב להפגש עם בחורים אשים לב)- אלו הם בדיוק הסימנים לבחור מתעלל.

[לי_את*]

מי אני ?
וואלה איזה קטע טוב הבאת פה.

אני חיה עשר שנים עם בחור כזה.
איזה קסם, איך שהוא יודע לעזור ולפתור מצוקות, איזו התגייסות ... הרים וגבעות הוא יכול להזיז

אבללללללללללללללללללל
כשזה מתאים לו. כשזה משרת לו את האינטרס. כשזה לא גוזל ממנו מאמץ כי הוא מפעיל מישהו אחר .... כש.. כש... כש...

אם לא מתאים, אם זה דורש ממנו משהו, אם הוא בדיוק צריך "לחנך" אותי אז אין למה לצפות וזה כל כך הרסני וכל כך לא הוגן בתוך מערכת יחסים קל וחומר בזוגיות.
אז למדתי לסמוך רק על עצמי. לא צריכה טובות. נקודה סוף פסוק.
מה ש"מצחיק" זה שדוקא עכשיו כשאני לא צריכה אותו ולא מעריכה אותו סיפקתי לו אינטרס ענק כן לעזור וכן לעשות וכן להוכיח לי כמה הוא שווה (וזה מתקשר ישירות למה שאת וגם סוזן כתבתן).
אבל כמה שהוא משתדל זה כבר לא עוזר להשיב את הערכתי והערצתי אליו.

ולמרות שהוא שינה בהתנהגותו הרבה דברים ואני עדיין איתו, בנפשי אני כבר שואפת לצאת מהמעגל הזה באופן סופי.
זה יקרה, עוד יומיים, עוד חודשיים או עוד שנתיים. זאת לא הזוגיות שאני רוצה לעצמי.
הוא מתאמץ אבל את הבסיס הוא לא יכול לשנות ולכן יש כל הזמן נפילות שהן בלתי נסבלות עבורי. לעומת זאת מהצד שלו הוא לא מבין למה אני מגיבה כך, בעבר זה היה הרבה יותר גרוע, ככה שהוא מרגיש כאילו אי אפשר לספק את הרצונות שלי ושאני דורשת עוד ועוד.

שיהיה יום טוב

מי אני וסוזן שמחתי לקרוא תגובתכן.
סוזן יופי שהכל בסדר והבעיה זמנית.

[קור_את*]

עכשיו ראיתי שראיינו את שני הצעירים האלה, כמובן בבדיחות השמורה לראיונות כגון דה. והבחורה כמובן חזרה אליו. היא אומרת- כי היא פוחדת שאף אחד לא יאהב אותה כמו שהוא אוהב אותה (אבל מי אמר לה את זה? הוא עצמו!). הוא מספר שקרא לה בכינויי גנאי (שמנה, משוגעת), אבל אף פעם לא קילל (!!).

איזה סיפור קשה. למה נשים מוכנות להישאר במעגלי אלימות כאלה? זה כואב לחשוב שחלק גדול מהשוביניזם האלים נובע משיתוף פעולה של נשים.

[קור_את*]

זה יקרה, עוד יומיים, עוד חודשיים או עוד שנתיים. זאת לא הזוגיות שאני רוצה לעצמי.

כל הכבוד! כל הכבוד על המודעות ועל התזוזה קדימה. חיים רק פעם אחת, אסור לבזבז אפילו שעה בתוך סיטואציה מתעללת.

[לי_את*]

תודה קוראת שאת פעילה כל כך בנושא ועוקבת ללא לאות אחר הדברים הנכתבים.

[פלונה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני אוהב אותך כמו שאיש לא יכול!
והבחורה כמובן חזרה אליו. היא אומרת- כי היא פוחדת שאף אחד לא יאהב אותה כמו שהוא אוהב אותה (אבל מי אמר לה את זה? הוא עצמו!).הוא מספר שקרא לה בכינויי גנאי (שמנה, משוגעת), אבל אף פעם לא קילל (!!).

מצמרר. קשה לקרוא.
במיוחד שאני זוכרת את עצמי אומרת את אותם הדברים על בן הזוג שלי.
קוראת את הדברים שהוא עצמו הודה שאמר לה וחושבת לעצמי שאני מקווה שלא תעשה את זה לעצמה.
מיד לאחר מכן עוברת לי בראש המחשבה, למה אני עושה זאת לעצמי? הרי אני בחרתי ועדיין בוחרת להישאר עם בנאדם שאמר לי את אותם דברים בדיוק. גם אני "שמנה" וגם אני "משוגעת" אני גם "עצלנית" ו"עפיפון" ו"חיה בסרט" ועוד הרבה דברים.
ואני בוחרת להישאר שם.
צריכה להזכיר לעצמי שמדובר במעשה פעיל, שאין הכרח שאהיה שם ושהבחירה נעשית מידי יום ביומו.

[לי_את*]

" למה אני בוחרת להיות שם ?"
שאלת המיליון..............

אני עשיתי מחקר ארוך מאד על עצמי וכל פעם סיפקתי לעצמי תשובות אחרות .............

בכללי אני חושבת שאני שם כי גם אצלי בדיוק כמו אצל בן זוגי קיימת הפרעה שנקראת "ספליט" היכולת להפריד בין דברים.
בן זוגי רואה אותי ראיה חד ממדדית, דהיינו או שאני הכי טובה בעולם, מוצלחת, חכמה, סקסית, מעניינת או שאני מבוטלת לגמרי, הכי מפוזרת, הכי לא מבינה בחינוך ילדים, הכי לא יודעת מהי זוגיות וכן הלאה.

וגם אני חוטאת בדיוק באותו חטא, כשהוא רגוע אני מרגישה הכי בעננים גם כי "איתי הוא רגוע ושלו ... אני הצלחתי במקום שאחרות כשלו" (הרגשת סיפוק מאד גדולה) וגם כי אז הוא נעשה פשוט מלאך, מפרגן, מפנק, מבטיח, נושא עיניו רק אלי (וגם זה מן הסתם ממלא בי צורך אדיר להיות מוערכת על ידי הסביבה. להרגיש שווה כי הנה ההוכחה זה מה שמרגישים כלפי ואומרים עלי). וכאשר הוא מבטל אותי ומתנהג אלי בנבזות אני חשה כעס עצום ורצון אז לנתק את הקשר ואם היה אפשר פשוט שיתנדף זה היה הכי טוב לי בעולם. אז למעשה גם אני חיה באיזו שהיא צורה בעולם חד מימדי שבו או שטוב לי מאד איתו או שרע לי מאד איתו וחוזר חלילה. חוסר היכולת להבין שזה האיש הוא גם טוב מאד וגם רע מאד שהצוף מהול בהרבה מר זה מה שעיכב אותי מלפעול, בין היתר. ברור שזה מורכב יותר, הרי גם לי יש פחד מנטישה, התקוה שדברים ישתנו, הרחמים עליו והרצון לטפל בו בגלל שהוא לא שולט בכעסים שלו, הכרת תודה על כל הדברים הטובים שהוא עשה וכן הלאה וכן הלאה.

בכל מקרה מה שהראש מבין הנפש מסיבות רבות ומוסתרות לא מבינה.
כדי להגיע למצב שהנפש תבין עברתי טיפול והוא היה ארוך וקשה.
חוץ מזה אני קוראת הרבה מאד על גברים מתעללים ועל הפרעת אישיות גבולית (יש גם המון הרצאות מומלצות ביו טיוב).

זה הביא לי מזור גדול מאד למצוקת כל מיני הלמות : "למה הוא עושה את זה?", "למה הוא לא מבין?, "למה אני נשארת שם?"


מי שאינה יכולה או אינה פנויה רגשית עדיין ללכת לטיפול. קריאת חומר היא עזרה גדולה.

[מי_אני*]

גם אצלי בדיוק כמו אצל בן זוגי קיימת הפרעה שנקראת "ספליט"
איך כעסתי כשהמטפלת שלי אמרה לי את זה! אצלי?! הפרעה פסיכיאטרית?
כן. מה לעשות. ולהבין את זה ולהכיר בזה מרגיע מאוד. להסתכל על זה כקושי שאת נושאת איתך. לא כתיוג.
וגם לזכור להפריד- העובדה ששניינו מתמודדים עם קושי דומה, אינה אומרת יחס שווה למעשים הנובעים מאותו הקושי. כי פה כבר יש הבדל גדול. וגם: בנכונות להכיר בכך שיש לי בעיה או קושי וכאדם בוגר להתמודד איתה, לטפל בזה- גם טמון ההבדל העצום מהמתעלל שלא מוכן (וגם לא מסוגל, כנראה) להכיר, להודות, להתמודד ובעיקר לא לטפל.

[מי_אני*]

עדיין בוחרת להישאר עם בנאדם שאמר לי את אותם דברים בדיוק.
מדהים אותי באמת לראות עד כמה המתעללים דומים.
את יודעת, בזמן האחרון וכתבתי גם כאן, לא כ"כ ידעתי האם הלשעבר שלי אכן מתעלל. כי לעומת הסיפורים המובעים כאן- הוא לא עשה דברים כ"כ חמורים. וכשכן השתמש ב"משוגעת", למשל, זה היה "בצחוק", מה את נעלבת. לא בצעקות ובכעס. לזה הוא שמר האשמות רבות שעל אף שהתקוממתי נגדן, כנראה גם הסכמתי איתן.
ודווקא כשקראתי את המכתב שקטע פצפון ממנו הבאתי לעיל- זה הזכיר לי. לכן אני כ"כ נסערת מזה.
ובעיקר מעצמי ששוב ושוב נפלתי למלכודת הדבש הזו.
היום אני קוראת ובכלל לא ברור לי מה נראה לי שם "מקסים", "אוהב", "מודה ועוזב ירוחם". במיוחד שזה קרה בפעם האולי עשירית. אבל אז הייתי חוזרת באנחת רווחה, באושר עצום שלא ידעתי כמוהו.

[פלונה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

חוץ מזה אני קוראת הרבה מאד על גברים מתעללים ועל הפרעת אישיות גבולית (יש גם המון הרצאות מומלצות ביו טיוב).
ש לך המלצה להרצאות ספציפיות ו/או חומרי קריאה מומלצים?

[לי_את*]

תקראי את הספר "למה הוא עושה את זה". זה ספר חובה למי שחיה עם מתעלל.
וביו טיוב תחפשי "הפרעת אישיות גבולית" - כמובן שאני לא פסיכולוגית אבל זה תואם למקרה שלי כך שזה מסביר לי כל מיני דברים.
את החלק שלי במערכה, כאמור, בדקתי בטיפול.

[עצובה*]

אוהבת מאד את בעלי ומוצאת את עצמי לפעמים מדברת אליו מאד לא יפה. עונה בקוצר רוח. גדלתי בבית שלא היתה בו תרבות דיבור נאותה. הורים עצבניים, מריבות אינסופיות בבית. תרבות דיבור מכוערת. חוסר סבלנות. ניסיתי ששום דבר לא ידבק בי, ובכל זאת משהו דבק. ואני מוצאת עצמי מדברת ועונה לפעמים לבעלי בעצבים, בקוצר רוח, פוגעת בו. אני כל כך אוהבת אותו. אני כל כך מצטערת. לא יודעת איך לשלוט בכעס, בקוצר הרוח. לאף אחד אני לא מדברת ככה. כואב לי כמו גיהנום. איך הופכים להיות סבלניים יותר?

[מישהי*]

עבודה עצמית מכוונת לזה, אולי לימודי ימימה.

[אישה_במסע*]

בדף מה נעשה עם הכעס הזה יש עצות בנוגע לזה

[דנית*]

שוב לא שקטה..
כל פעם שאני חוזרת לפורום אני נדהמת איך הימים עוברים והשנים חולפות, אבל רק כאן אני מרגישה מובנת.
שוב התחלנו טיפול, והוא הפסיק, ושוב לא דיברתי איתו עד ששוב שכנעתי, והוא הסכים. וככה גם הנפש שלי פעם למעלה פעם למטה.
המטפלת לא חושבת שהוא מתעלל. פשוט הוא לא מבין מה זו אישה . הוא רציונלי מידי..
אז מה כבר יעזור הטיפול אם היא לא מבינה אותי.
שהוא קר אלי כמו קרח. מונע ממני כל יחס אוהד או מעריך. שגם אם אני ילקק את הרצפה תמיד יהיו לו הערות.
אז נכון שעכשיו הוא פחות ביקורתי פחות צועק. אבל הוא לא מסוגל להסתכל עלי אז מה זה שווה.
אני מרגישה שקופה. אז מה כל זה שווה בלי אהבה.
אבל גם לבד אני אהיה מתוסכלת. אז למה למנוע מהילדים את המשפחתיות לפחות.
אוף.. אני חייבת למצוא מאהב

[פלוני_אלמוני*]

דנית,

יואווו זה כואב. זה עוד משהו מכל המכלול.
במקום האלימות הבוטה (פיסית ו/או מילולית ו/או כלכלית) ברגע שהמתעלל מבין שהכללים השתנו אז הוא הופך להיות אלים מתחת לפני השטח, עייני ערך פאסיב אגרסיב.

גם בן זוגי עשה לי את הקטע הזה שלא בא לו עלי כי אני "מסרסת" אותו.
כי זה מה שקורה כשאני רוצה להיות הגבר ...

חחחחח גדול... זאת הרגשתי היום במבט לאחור. אבל אז זה כאבבבב מאודדד.

אז רק שתדעי לך שמהרגע שהוא הבין שאין לי שום בעיה שנפרד ושאני מאד מאד רצינית בקשר לזה
ומרגע ששום דבר שהוא אומר כבר לא מעליב כי אני חזקה מבפנים ולא צריכה את המחמאות שלו אז זה פשוט התהפך.

הוא מחזר אחרי ומחפש שוב להיות איתי כולל מבחינת המגע.

איך עושים את זה ?
פשוט תתחילי להבין שאת יכולה להשיג אחרים ואז תתני לו להבין שאת מבינה את זה.
לדוגמא, אם בן זוגי אומר לי "מה זה, השמנת קצת, מה יהיה איתך..." אני מסתכלת עליו בחיוך ואומרת לו שכל גרם שווה זהב ואז מרימה את הגבות ואומרת עדיין בחיוך שאם הוא לא רוצה יש מלא שיהיו שמחים....
מזה כחצי שנה שאני מתאפרת ומתלבשת לעבודה כאילו היום אני הולכת לפגוש את הנשיא לפחות. וזה כי בא לי (ומעולם לא אהבתי להתאפר), בא לי להשקיע בעצמי קודם כל. לאהוב את איך שאני מטופחת. בשבילי אני עושה את זה לא כי אני באמת חושבת שאפגוש מישהו חשוב במיוחד. וההרגשה שלי מושלכת מסביבי וכבר אני נראית באור אחר. אחת שיודעת שאם הוא לא יהיה שם יהיה אחררר.

וכשמפחדים לאבד משהו אז כבר נזהרים

אז דנית המתוקה תתחילי לאהוב את עצמך וקצת לפלרטט בקטנה (לא אמרתי לבגוד חס וחלילה כי זה גם אני לא הייתי עושה) ותראי שכשהוא רק יחשוב שאולי עולה בדעתך לנסות משהו הוא כבר יתחיל להעריך מחדש.

זאת דעתי הלא קובעת שמבוססת על הניסיון האישי שלי.
מאחלת לך רוגע ושלווה.

[פלוני_אלמוני*]

לגבי הטיפול... בבקשה לברוח ממנה.
אין שום טעם לטיפול אם מישהי לא מבינה בנושא.
זה פשוט מזיק הפוך לגמרי מעזרה.

[לי_את*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

2 התגובות האחרונות היו ממני
לא שמתי לב שנרשם פלוני אלמוני

[רחלה*]

אני מנסה, אחרי זמן רב מאד, להכיר מישהו חדש.
השאלה המרכזית שמלווה אותי במפגש עם גבר חדש, היא האם אצליח לזהות מההתחלה אם הוא גבר מתעלל או ששוב אפול באותה מלכודת.
בסוף השבוע האחרון פגשתי גבר מרשים, שבעיסוקו בחיים פגש אלימות במשפחה, וידע להגיד לי את כל הדברים הנכונים על גברים מתעללים.... (לא אמרתי לו דבר על היותי ניצולה של קשר מתעלל).
הוא היה חם, מקשיב, אינטליגנטי, מעוניין מאד בקשר, החמיא לי מאד...
ואז, בפגישה השלישית (!), אחרי שעישן מולי ונשף את העשן לתוך פני, החליט שנלך למסעדה בה מגישים רק שניצלים וצ'יפס, וכשאמרתי שאני לא אוכלת שניצל וצ'יפס, אמר - לא נורא, אז פעם אחת תאכלי. הסכמתי. בדרך למסעדה לקח אותי לראות איזה מקום מעניין שלא הכרתי. "איך זה יכול להיות שאת גרה באיזור ולא מכירה את המקום הזה?!" שאל בתוקפנות, "קצת תרבות!" ואני התחלתי להתנצל על זה שהרבה זמן לא יצאתי לבלות. בזמן הארוחה החליט איזו מנה נזמין למרות שרציתי מנה אחרת, והסביר לי שהוא אוהב את המסעדה הזו כי היא זולה, והוא לא סובל מסעדות שלוקחות 40-50 שקל על מנה שהמרכיבים שלה לא שווים אפילו שקל. סיפרתי לו שאני סובלת מ"כתף קפואה" (כאבים בכתף עם הגבלה די קשה של התנועה) והוא שאל אם זה הצד הפולני שלי. בהמשך שאל שאלות תוקפניות נוספות והתקיף כל תשובה שלי. ואני המשכתי להתנצל.
כשהתחלתי לשאול אותו אם הוא כועס, ולומר לעצמי שבטח עשיתי משהו שהכעיס אותו, ולכן הוא מתנהג כך, עצרתי.
נדהמתי לגלות כמה מהר נכנסתי לתוך תפקיד האשה "המוכה". כמה מהר!!! למה לא דרשתי שלא יעשן לידי? למה הסכמתי לאכול אוכל שלא רציתי? למה התנצלתי והתגוננתי? למה ישר האשמתי את עצמי בהתנהגות שלו?.... איך זה שבפגישה השלישית כבר שאלתי אותו אם הוא כועס?!....

ואז קמתי והלכתי.

כמובן שלא ניפגש שוב.

זה כל כך מתעתע. אבל אולי אני משתפרת, גם מזהה מהר יותר את הסימנים, וגם חותכת בלי התלבטויות. אולי בפעם הבאה אפילו לא אתנצל.

אבל מקווה סופסוף (הגיע הזמן!), לפגוש גבר מסוג אחר...

[קור_את*]

ואו, רחלה, מאוד מעניין ומאלף מה שאת מספרת.
זה מפגש כל כך שכיח בין מישהי/הו נעים ומתחשב למישהו תוקפני (או מישהי תוקפנית). זה בדיוק המבנה של תוקפנות דכאנית. לא בטוח שהוא מתעלל, אבל הוא נשמע מישהו מאוד לא נעים.

סוג ה"תקשורת" המקטין הזה, שגורם לבת השיח כל הזמן להתנצל ולהצטדק כל כך אופייני לגברים מהסוג השוביניסטי. יש גם נשים כאלה. אני גם היום מזהה אותו די מהר.
אני אגב מכירה גם גברים שהם אפילו טובים שחונכו להתנהג כך. יש לי בן דוד כזה שפשוט למד את זה מאבא שלו. הם לא מתעללים באופיים. אבל לא נעימים. בן דוד שלי גם עושה את זה לאבא שלו! כשאני איתו, אני פשוט משתיקה אותו מיד ומראה לו איזה דפוק הוא.

אבל זה לקח לי שנים, שנים, שנים, לא ליפול למלכודות של ההתנצלות ושל למצוא את עצמי עושה משהו שממש לא מתאים לי (כמו לאכול משהו שאני בכלל לא רוצה).

ואז קמתי והלכתי.

באמצע הארוחה? יכולה לפרט אם בא לך? מאוד מעניין.

[רחלה*]

הי, קוראת,
אולי הוא באמת לא מתעלל, אבל היו כל הסימנים של שליטה. הספר "למה הוא עושה את זה" לימד אותי הרבה על הקשר בין שליטה להתעללות. שכל מטרת ההתעללות / הכעס / ההקטנה / ההתפרצויות - כולן מטרתן לשלוט. זה הדהים אותי לראות איך הוא מבסס את השליטה שלו בעצם מהדקה הראשונה ואיך ברגעים הראשונים (בפגישה הראשונה) הוא היה נעים, וכמה מהר זה נהיה לא נעים. כנראה בגלל שבכל זאת הוא קלט שאני לא לגמרי נענית, וכל הסתייגות שלי מציות מוחלט נענתה בהסלמה של ההתנהגות שלו. (אחרי שהוא הודיע שהולכים לאכול שניצל, ביקשתי שאולי נלך למקום אחר, למשל. זה דוכא מיד). אני חושבת שלונדי בנקרופט היה משייך אותו לאחד הטיפוסים המתעללים שהוא מתאר.
אני חושבת כמוך שזה אופייני לגברים שוביניסטיים, שהיינו רוצות לחשוב שהם לא מתעללים, ואולי לכן לא סיימתי את הקשר כבר אחרי הפגישה השניה... ואולי השוביניזם הזה הוא בכל זאת כן סוג של התעללות. זה מבלבל. בכל מקרה, יש אלמנטים ברורים של שליטה והקטנה וביקורת וביטול. זה מספיק גרוע...
לא קמתי באמצע הארוחה, למרות שהמקום בו אכלנו היה מאד לא נעים (וגם לא טעים ולא מזין). הוא לקח אותי אליו הביתה אחרי הארוחה הזו, וההמשך נראה לו מאד טבעי ומובן מאליו... לי שום דבר לא נראה מובן מאליו, ואז הלכתי הביתה.
אני מזהה את סגנון התקשורת הזה מהר יותר מאשר פעם, אבל אולי לא מהר מספיק...
וכמו שאת אומרת, נפלתי למלכודת של התנצלויות והצטדקויות...

[שקטה*]

אני מזהה את סגנון התקשורת הזה מהר יותר מאשר פעם, אבל אולי לא מהר מספיק...

היי רחלה, קראתי מאוד בעניין את מה שסיפרת כאן וזה הזכיר לי חוויות דומות ממישהו שיצאתי איתו פעם.
מעולם לא הייתי בקשר ארוך עם מתעלל (או אפילו שתלטן "לייט") ולא ראיתי דפוסים כאלו בבית בכלל בכלל. ועם זאת אני יכולה לומר לך שהמשכתי בקשר עם טיפוס לא נעים, לא מכבד, מזלזל ושתלטן במשך כ3 שבועות עד ששמתי לזה סוף. כלומר הלכתי עם זה עוד יותר רחוק ממך ואין לי "היסטוריה" כזאת בעברי בכלל. כך שזה פשוט לוקח קצת זמן לפעמים לזהות את זה, להתאושש מהשוק ולחתוך. זה אולי נשמע קצת מוזר שזה לוקח זמן או שאנחנו לא מיד קמות והולכות. אבל משום מה יש איזו התנגדות להבנה הזו, איזו נטייה באמת לחפש מה אצלנו לא בסדר, וזה משהו שמשותף להמון נשים לדעתי. כך שאני ממש לא חושבת שלקח לך יותר מדי זמן. מה שחשוב זה שראית את זה וחתכת.

[רחלה*]

הי שקטה,
אני שמחה לשמוע שמעולם לא היית בקשר ארוך עם מתעלל. 3 שבועות עד ששמת סוף לקשר לא נעים זה לא הרבה זמן...
לי יש דיון כזה עם עצמי, כי הייתי בקשרים מתעללים ולא זיהיתי ולא הבנתי במשך הרבה מאד זמן. מכל מיני סיבות, בין היתר גם מה שאת אומרת, שיש איזו נטיה לחפש מה אצלנו לא בסדר.
וגם בגלל שגבר מתעלל יכול להיות נעים מאד, מכבד ומפרגן כביכול, ולטוות חוטים של שליטה באופנים מתוחכמים ומוסווים, ורק אחרי הרבה זמן "להתהפך".
הגרוש שלי הוא כזה, גם היום אחרי הרבה שנות גירושין.
לכן אני כל כך מפחדת להיכנס שוב למערכת מתעתעת כזו.

[קור_את*]

שבועות עד ששמת סוף לקשר לא נעים זה לא הרבה זמן...

שקטה, זה ממש לא זמן רב! להיפך. החמיאי לעצמך על כך שזיהית את זה מהר. בדף יוצאת לאור אל חיים חדשים רואים שזה נמשך כבר 20 שנה! ושוב ושוב חוזרת ההכחשה העצמית .

הקשר בין שליטה להתעללות. שכל מטרת ההתעללות / הכעס / ההקטנה / ההתפרצויות - כולן מטרתן לשלוט.
לחלוטין! המתעללים/ מתעללות לא מסוגלים לסבול שדברים לא מתנהלים כפי שהם רוצים בדיוק. הם ממש נטרפים מזה.

יש אלמנטים ברורים של שליטה והקטנה וביקורת וביטול. זה מספיק גרוע...

ברור שנחשפו אצלו בדיוק האלמנטים האלה. וברור שזה מספיק גרוע!
לחיות עם אדם כזה זאת איכות חיים נוראית.

כל הכבוד על כך שזיהית את זה ועל שאת לא רוצה להיפגש איתו יותר.

[שקטה*]

שבועות עד ששמת סוף לקשר לא נעים זה לא הרבה זמן...

שקטה, זה ממש לא זמן רב! להיפך

נכון. אבל הסיבה שסיפרתי את זה היא כדי להראות לרחלה שכל כך קל ליפול בפח ולהמשיך במשהו כזה. ושזה יכול לקרות ממש לכל אחד ואחת, ושהפעם גם היא חתכה דווקא ממש מהר. רחלה סיפרה שלקח לה שלוש פגישות, ולדעתי זה ממש מעט זמן ולא צריך להרגיש רע שכאילו הייתה צריכה לזהות מהר יותר. מה שחשוב זה באמת לזהות את זה, לדעת שזו לא את אלא הוא, ולחתוך ברגע שמזהים. אם זה לקח שלושה ימים או שלושה שבועות זה כבר פחות קריטי (אם כי חבל על כל רגע שמבזבזים על מרעילים כאלה כמובן...) כל עוד שלא נסחפים לתעתוע ארוך של שנים.

וזה גם מדהים הצלקות שזה משאיר, אפילו סיפור קצר כזה. זה קרה כבר לפני שנים ועדיין לפעמים אני נזכרת בזה וכועסת על עצמי שהמשכתי, שנתתי לו לדבר אלי ככה ולהתנהג בצורה מגעילה ולא קמתי והלכתי ברגע שזה התחיל. ממש מכעיס אותי עדיין גם ממרחק הזמן וטרי בזכרוני.

[רחלה*]

לדעת שזו לא את אלא הוא
זה מאד חשוב לדעת את זה

כל עוד שלא נסחפים לתעתוע ארוך של שנים
לי זה קרה, נסחפתי בעבר לתעתוע ארוך שנים....

וזה גם מדהים הצלקות שזה משאיר
זה אכן משאיר צלקות קשות מאד...

נכון, לזהות תוך 3 פגישות זה זמן סביר, ובאמת חתכתי מיד, ובכל זאת הדהים אותי - כמו שכבר כתבתי - לראות איך אני גם מזהה ומבינה מה קורה, ותוך כדי כך אני גם מגיבה כמו שסיפרתי, בהתנצלויות, בציות, בויתור...
ויחד עם זאת - שלפתי את עצמי משם מהר יחסית.

זה היה מאד מלמד..

[מי_אני*]

זה היה מאד מלמד..
לכולנו.

הוא היה חם, מקשיב, אינטליגנטי, מעוניין מאד בקשר, החמיא לי מאד...
לדעתי, זה אולי, באופן פרדוקסלי, המאפיין העיקרי של המתעלל. אני חושבת שבגלל שהוא היה כזה בהתחלה, לא חתכת מיד. אני, לפחות, ככה. כי אם הוא נחמד, אז אולי יש לו יום רע (קורה), אולי עשיתי משהו, אולי אני דיברתי בתוקפנות והוא מגיב אלי וכו'.
ולכשעצמי (ותודה, רחלה, שפתחת את הנושא) כבר לא יודעת. כי אם מישהו נחמד, תומך ומפרגן בהתחלה- אז אני כבר חושדת בו. האקס שלי היה כל זה ואף יותר. התקשתי להאמין למזלי הטוב (חה!) שסוף סוף פגשתי גבר כזה.
גם גברים שהם אפילו טובים שחונכו להתנהג כך
אבל אז זה יהיה מההתחלה, לא? כי ככה הם מתנהגים. פעם יצאתי עם גבר שהיה לא נעים אלי, למלצרית ולסביבה כבר בפגישה הראשונה. זו היתה הפעם היחידה בחיי שזייפתי תרוץ ללכת. ואגב, עד היום אני כועסת על עצמי שלא קמתי קודם והלכתי. שסיימתי את הקפה, כי זה לא מנומס. ובכל זאת- זה היה קל לזיהוי וחתכתי משם.

[רמזורית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

רחלה, ממש מדהים מה שכתבת. וכל הכבוד לך שחתכת!!!
תשנני לעצמך שאת אישה נהדרת וראויה לבן זוג נהדר, אוהב ומכבד. ושהקשר הזה היה רק שיעור להפנמת העניין.
תודה רבה על השיתוף.
כן, אני עדיין כאן.

[רחלה*]

וואו. תודה לכולכן על התמיכה. והעידוד...

היה עוד פרט בסיפור שנשכח במהלך הדיון כאן - כתבתי קודם, שהוא פגש במסגרת העבודה שלו מקרים של אלימות במשפחה, כארם בכיר במערכת הזו, וכשסיפר לי על זה הוא ידע להגיד את כל הדברים הנכונים על גברים אלימים... גם זה הטעה אותי. חשבתי שהנה גבר שבאמת יבין עם מה אני מתמודדת...

מי אני?, אני כל כך מסכימה איתך, שהפתיחה החמה, המקשיבה, הנחמדה, והמחמיאה היא אחד המאפיינים העיקריים של המתעלל. גם האקס שלי היה כזה. הבעל הכי תומך ומפרגן שיכול להיות. וגם אני התקשתי להאמין למזלי הטוב (חה!) שסוף סוף פגשתי גבר כזה. (חה חה חה!)

תודה שאתן עוזרות לי לפתוח את הנושא הזה.

רמזורית, אני מנסה לשנן לעצמי שאני ראויה לבן זוג נהדר, אוהב ומכבד.... יש לי עוד הרבה עבודה לעשות בכיוון הזה...

[קור_את*]

מי אני??, אני כל כך מסכימה איתך, שהפתיחה החמה, המקשיבה, הנחמדה, והמחמיאה היא אחד המאפיינים העיקריים של המתעלל. גם האקס שלי היה כזה. הבעל הכי תומך ומפרגן שיכול להיות. וגם אני התקשתי להאמין למזלי הטוב (חה!) שסוף סוף פגשתי גבר כזה. (חה חה חה!)

גם הגרוש המתעלל שלי היה כזה בהתחלה. ואז התחילו מעין עלבונות כלליים ולא הגיוניים שלו עם אמירות כלליות "אני לא רלוונטי בחיים שלך", שהיו גורמות לי להסביר כמה שהוא כן ולהצטדק, בלי שהבנתי בכלל מה קורה. אבל הוא עדיין היה נחמד. ואחר כך התחילו לפעמים ימים שבהם מין מתח לא ברור. ואחר כך ניסיונות שליטה. ואחר כך דיבור ממש לא יפה. ואחר כך טיפולי שתיקה וקריזות ודיבור מקטין (גם ליד אנשים). ובכלל, תמיד היה מנסה לשלוט. אבל זה לא היה מיד.
ובהתחלה ובהמשך בין קריזה אחת לשניה היה מקסים ורומנטי ומצחיק ומחמיא.
איכס!

[קור_את*]

כן, אני עדיין כאן.

מה שלומך, רמזורית?

[רחלה*]

בלי שהבנתי בכלל מה קורה
_בהתחלה ובהמשך בין קריזה אחת לשניה היה מקסים ורומנטי ומצחיק ומחמיא.
איכס!_

אני כל כך מכירה את זה. המעברים המתעתעים והמבלבלים האלה. 20 שנה חייתי עם גבר כזה, ולא הבנתי. הוא היה כל כך מקסים ותומך ואכפתי ודואג, והייתי אומרת לעצמי, טוב, אז הוא קצת (חה!) שתלטן, אף אחד לא מושלם, טוב אז הוא מקטין אותי לפעמים - זה בגלל שהוא חסר ביטחון, עם הזמן הוא יבין כמה אני אוהבת אותו והביטחון שלו יגדל ואז הוא ירגיש יותר טוב ולא יתנהג אלי ככה (חה חה חה)... אז מה אם הוא מנהל את חשבון הבנק ובעצם לא מאפשר לי גישה אליו, מה אכפת לי, לי אין צורכי שליטה כמו שלו, אז מה אם הוא לא רוצה שאעשה קניות בסופר כי הוא חושב שאני לא עושה את זה מספיק טוב - זה נוח לי שהוא עושה קניות, אז מה אם הוא קלקל לי הזדמנויות של עבודה והתפתחות, לא נורא, במילא אני אוהבת להיות אמא. אז מה אם הוא מרחיק אותי מחברים ומשפחה מורחבת, העיקר שיש לי אותו.
ואז היו עוד שנתיים נוספות (22 בסך הכל) בהן הצד המתעלל יצא החוצה לגמרי, וכל הצד הנחמד נעלם לחלוטין. אולי כי בכל זאת הצלחתי להתפתח, גם מקצועית וגם אישית. ואולי היו עוד סיבות. ואולי זה רק כי זה המהלך שמאפיין גבר מתעלל - זה מסלים עם הזמן.
ואז היו גירושים איומים ונוראים ("אני אקח לך את הילדים", את תישארי בלי כלום", את עוד תחזרי אלי על ארבע", השמצות קשות באזני כל מי שמכיר אותי). הגירושין היו ביוזמתו, מין דרך עקומה להעניש אותי על זה ש"השתניתי" (כך אמר). בעצם לא באמת רצה להתגרש, הוא חשב שיעניש אותי "קצת", ואז אחזור אליו כנועה יותר או משהו (אפילו לא יודעת מה). והוא ממשיך להתעלל בי עד היום דרך זה שהוא שולט לגמרי, שליטה מלאה ועמוקה, ביחסים שלי עם הילדים שלי באמצעות הסתה, הרחקה ושטיפת מוח מאסיביים.

כל האינטליגנציה והיצירתיות והתשוקה של האדם הזה מוקדשים כבר שנים על שנים למטרה הזו.

לקח לי כמה שנים להבין שהוא לא השתנה לי פתאום אחרי 20 שנה, זה בעצם היה שם כל הזמן, וזה אפילו לא לגמרי נכון לומר שלא ראיתי את זה...

זה מוזר איך אפשר לראות ולהבין משהו וגם לא לראות ולא להבין, בעת ובעונה אחת....

ועכשיו אני רוצה להתחיל סוף סוף מערכת יחסים אחרת, מבלי ליפול שוב באותו הפח....

אתגר גדול.

[מי_אני*]

זה המהלך שמאפיין גבר מתעלל - זה מסלים עם הזמן.
פלונה, רמזורית- אתן בטח כאן. דיברנו על זה לפני כמה זמן. ולא משנה אם תוותרי על עבודה, קניות, חברים ומשפחה. אין משהו בעלם שיוכל לרצות אותו, כי לא את הבעיה ולכן לא את תוכלי לשנות את ההתנהגות שלו.


אתגר גדול.
כן. אבל הנה, את יכולה לו! זיהית והלכת. כל הכבוד.
אני מניחה שבעוד זמן מה הוא יצור איתך קשר: מחזר ומתנצל, לא מבין מה קרה, היה כל כך טוב. וגם אני ממרחק מהרהרת: שתתני לו ניסיון נוסף? אולי באמת היה לו יום רע (קורה) . כלומר, אני עדיין במקום לא בטוח ולא יודע לזהות.
אבל את כבר כן!

[פלונה*]

ברור שאני כאן

[רחלה*]

לא משנה אם תוותרי על עבודה, קניות, חברים ומשפחה. אין משהו בעלם שיוכל לרצות אותו,

כל כך נכון.

גם אני ממרחק מהרהרת: שתתני לו ניסיון נוסף?

גם אני עדיין במקום לא בטוח... ובגלל שהיו שם כמה רגעים טובים, גם אני תוהה אם לתת לו ניסיון נוסף...
אולי לכן אני כותבת על זה כאן ובכלל עוד מתעסקת עם זה - עם איך שהוא התנהג, ואיך שאני הגבתי לפני שהלכתי....
אני חוששת שזו המלכודת שלי.
אני תמיד נותנת עוד צ'אנס.
וזו כנראה טעות.

[שקטה*]

_גם אני עדיין במקום לא בטוח... ובגלל שהיו שם כמה רגעים טובים, גם אני תוהה אם לתת לו ניסיון נוסף...
אולי לכן אני כותבת על זה כאן ובכלל עוד מתעסקת עם זה - עם איך שהוא התנהג, ואיך שאני הגבתי לפני שהלכתי...._

חס וחלילה!!! ממה שסיפרת, התנהגות כזאת בשלב כל כך מוקדם, זה פשוט נורא. יום רע וכדומה זה תירוץ טיפשי ביותר ולא קביל. אין יום רע שיכול להפוך אותי למישהי מגעילה ומזלזלת ואני בטוחה שגם אותך לא. מקסימום עצובה, מסוגרת, חסרת אנרגיות. אוקיי. אבל בן אדם לא מכבד ומגעיל? לא. זה משהו עמוק הרבה יותר מזה. אם הוא ינסה ליצור שוב קשר פשוט אל תעני ואל תסבירי, אל תישאבי שוב לתוך התעתוע הזה. את לא חייבת לא כלום, אפילו לא מילה אחת נוספת.

[רחלה*]

שקטה, את צודקת מאד מאד.
ואני גם יודעת את זה...

[קור_את*]

אין יום רע שיכול להפוך אותי למישהי מגעילה ומזלזלת ואני בטוחה שגם אותך לא. מקסימום עצובה, מסוגרת, חסרת אנרגיות. אוקיי. אבל בן אדם לא מכבד ומגעיל? לא. זה משהו עמוק הרבה יותר מזה.

נכון!!

זה ממש מבנה עמוק של האישיות.

[רחלה*]

אולי עשיתי משהו, אולי אני דיברתי בתוקפנות והוא מגיב אלי וכו'.............

ובכל זאת, אלה השאלות שעולות. גם אחרי שאני יודעת ש בן אדם לא מכבד ומגעיל? לא. זה משהו עמוק הרבה יותר מזה וש _זה ממש מבנה עמוק של האישיות.

אני יודעת את זה טוב ולעומק, ובכל זאת, הרוע הזה הוא בלתי נתפס.

[רמזורית*]

אמנם לא בדף שלי, אבל רק לספר שאני מבינה יותר ויותר שהמצב אצלי לא היה התעללות קלאסית בכלל, וחקרתי ולמדתי לעומק. אני מבינה כמה האיש שלי גדל בדפוס לא תקין בכלל בבית, כמה הוא פגוע רגשית, עם כל הרציונל האינסופי והשכל שלו, הוא לא מודע ולא יודה בזה לעולם. והדפוס תגובה שלו כאשר הוא נפגע ממני (מדברים שהוא ממש לא אמור להיפגע) הוא צמצום והיעלמות. ונכון שהוא מאוד מאוד משתלט, ונכון שזה יכול לפגוע מאוד, אבל אני השתניתי המון. אני מסתכלת על דברים הרבה יותר אובייקטיבית, הרבה פחות נפגעת ולוקחת על עצמי את השטויות שלו ויכולה לומר לעצמי שזה שלו ולא שלי. ויודעת לדאוג לעצמי ולדעת שאני נורמלית. נורמלית. נורמלית. לא חשוב כמה הוא יטען ההפך. והטיפול מאוד עוזר לי בזה. והחיים יותר טובים ככה בלי ספק. גם אם לא עזבתי והלכתי, עזבתי דפוסים קורבניים שלי ועוד אעזוב כאלו.

[מי_אני*]

אני מבינה כמה האיש שלי גדל בדפוס לא תקין בכלל בבית, כמה הוא פגוע רגשית
ברור. ככה גדל מתעלל. את עכשיו מסבירה למה הוא הפך למתעלל (הרי אף אחד לא נולד ככה), ולמה הוא לא מודע ולא יודה בזה לעולם.

הטיפול מאוד עוזר לי בזה
חשוב מאוד. בנות יקרות שקוראות כאן: קשה עד בלתי אפשרי לעזוב מערכת יחסים מתעללת בלי התמיכה של טיפול טוב ומבין. התעתוע, ההרגל, הפחד- כולם חוברים כדי להשאיר אותנו בדיוק במקום הקורבני.

[קור_את*]

עזבתי דפוסים קורבניים שלי ועוד אעזוב כאלו.

זה שאת עוזבת דפוסים קורבניים זה מצוין. אך מה עם ההתנהגות האלימה שלו כלפייך וכלפי הילדים? היא לא תשתנה.

[רחלה*]

קשה עד בלתי אפשרי לעזוב מערכת יחסים מתעללת בלי התמיכה של טיפול טוב ומבין

קשה מאד עד בלתי אפשרי גם לשרוד אחרי שעוזבים, בלי תמיכה של טיפול טוב ומבין.
הקושי שאני נתקלת בו הוא שמכיוון שהאלימות היא קשה ומתמשכת, גם אחרי הגירושין, ההרגשה היא שקשה למטפלים לשאת את זה. בדומה לחברים: זה מפחיד, זה אינסופי, זה מאיים. הגירושין היו אמורים להוציא אותי ממעגל האימה, אבל במובנים רבים מאד מעגל האימה רק התעצם. ונדמה לי שרק מטפלים מעטים מבינים באמת מהי מערכת יחסים מתעללת.

התעתוע, ההרגל, הפחד- כולם חוברים כדי להשאיר אותנו בדיוק במקום הקורבני.
כשיש ילדים משותפים, והמתעלל הוא אובססיבי מאד מאד, גם אם מתגברים על התעתוע ומשנים את ההרגלים, ונפרדים, ובונים חיים, ומצליחים שלא לשקוע ברחמים עצמיים וקורבניים - עדיין יש לו יכולת לפגוע באופן ממשי ביחסים עם הילדים, לשלוט ביחסים שלהם איתי ודרך זה בי, לבודד אותי בתוך המערכת הזו שפעם היתה המשפחה שלי (אני והילדים שלי), לתעתע בהם ובי כשפעם בכמה זמן יוצר מראית עין של כוונות טובות, רק כדי להתהפך אח"כ שוב ולהעמיק את השליטה (למשל, כשנולדה לנו נכדה ראשונה לפני מספר חודשים.... או החתונה של הבת.... ארועים משמחים שהופכים לים של כאב עמוק בגלל שהוא מנצל אותם לעוד ועוד מניפולציות של בידוד ושליטה).

[סי*]

וואי רחלה. עצוב לדעת שזה נמשך הלאה. כל כך מזדהה עם כל מילה שלך. פשוט כמו גזרת גורל. רק כשאת מבקשת להתגרש צפים ביתר שאת כל הדברים שהזכרת. אכן גירושין לא פותרים את הבעיות בעיקר כשיש ילדים. עצוב מאוד

[רחלה*]

סי, מצד שני זה לא אומר שנכון להישאר בתוך מערכת היחסים הזו... זה באמת קשה מאד.
דנית כתבה כאן לפני כמה חודשים, כל פעם שאני חוזרת לפורום אני נדהמת איך הימים עוברים והשנים חולפות, אבל רק כאן אני מרגישה מובנת.
היא גם כתבה, ש המטפלת לא חושבת שהוא מתעלל. פשוט הוא לא מבין מה זו אישה _
רק מי שעברה את זה יכולה להבין ולכן אני כאן... כי נדיר כל כך למצוא מישהו שמבין.
ויחד עם זאת לא כל המקרים דומים בחומרה ובאובססיסיביות שלהם. נדמה לי שבסיפור שלי זה חמור במיוחד.

סי, אולי כשאת תתגרשי זה יהיה אחרת.

[קור_את*]

ויחד עם זאת לא כל המקרים דומים בחומרה ובאובססיסיביות שלהם. נדמה לי שבסיפור שלי זה חמור במיוחד.

רחלה, הסיפור שלך בהחלט חמור במיוחד. ההשתתפות של הילדים בהתעללות היא חמורה מאוד.

זאת סיבה גדולה מאוד לפירוק נישואין כאלה כמה שיותר מוקדם. נער אחד של רמזורית למשל כבר התחיל לנהוג כלפיה בתוקפנות. את הילד שלי הוצאתי מהסיפור כשהיה צעיר. את החינוך העיקרי קיבל מאז ממני. אני הייתי הבית המרכזי שלו והמבוגרת שמגדלת אותו. גם שמתי בעדינות על השולחן את התכונות של האבא. כך שיש מודעות מסוימת אליהן.

[רחלה*]

קוראת,
איך עשית את זה? איך הצלחת להוציא את הילד שלך מהסיפור?

רחלה, הסיפור שלך בהחלט חמור במיוחד. ההשתתפות של הילדים בהתעללות היא חמורה מאוד.
נער אחד של רמזורית למשל כבר התחיל לנהוג כלפיה בתוקפנות
כן, הילדים לומדים להתנהג גם הם באלימות. למרות שהייתי הבית המרכזי, היו הסדרי ראיה והן היו אצלו מספיק כדי לספוג ממנו את מה שספגו.
כן. זה חמור מאד. אני יודעת.
אני לא יודעת מה אני יכולה לעשות היום כדי לשנות משהו.
המחיר גדול מאד מאד.

[מושמוש*]

אוי רחלה הלב יוצא אלייך...

[רחלה*]

אוי רחלה הלב יוצא אלייך...

מושמוש, תודה...

[קור_את*]

אוי רחלה הלב יוצא אלייך...

בהחלט

[רחלה*]

[רחלה*]

[רחלה*]

מצאתי בשיטוט באתר משפט מדהים שמישהי כתבה וראוי לציטוט כאן:

_הנחת היסוד ש"זה בסדר" להישאר לבד, ואין לך זכות או יכולת להקים שערוריה, לתקוע את הרגליים בקרקע ולהגיד לכל מכרייך ומודעייך "עד כאן".
זוהי חרפה, שמעידה לא חס וחלילה על טיפשות שלך, אלא על הזנחה חברתית פושעת_

[מי_אני*]

השבוע הילדה באמצע ההתארגנות בבוקר לבית ספר אמרה לי: את יודעת, אבא מדבר בטון מאוד מזלזל.
הפצצות הכי גדולות נופלות דווקא בשקט. ואולי טוב שכך, כדי שתוכל להגיב בנון שלנט, לכאורה.
אבל זה מדהים כמה הם רואים ושומעים הכל.
ואני חושבת שרק מכיוון שנפרדנו סופית ועבר פרק זמן מספק התאפשר לה לומר זאת. ועוד להתפלא, בדרכה, איך איפשרתי את זה, כי אני כ"כ מתנגדת ומעירה אם אני שומעת דיבור מקטין ומזלזל אצל הילדים.
כמה ימים אחרי,ואני עדיין נעה בין הנון שלנט- סה"כ משפט קטן מתוך הדיבורים הרבים שמתקיימים במהלך היום בבית, ובכל זאת: כמה חזק.
וכמובן, אוכלת את עצמי: איך הרשתי לילדי להיות חשופים לדיבור כזה ולחיות איתו כאילו זה תקין. מפחדת עליה, שלא תיפול במקום כזה.

[פלונה*]

אוכלת את עצמי: איך הרשתי לילדי להיות חשופים לדיבור כזה ולחיות איתו כאילו זה תקין
כמו שאת חוזרת ואומרת, כל אחת מבינה בקצב שלה וכל אחת מצליחה להניע עצמה בקצב שלה. מה שחשוב הוא שהבנת שיש בעיה, הבנת שאת במקום שבו את לא מצליחה להתמודד לבד, פנית לטיפול, קראת והשתתפת כאן בפורומים, התחזקת ולבסוף עשית את הצעד והוצאת את עצמך ואת הילדים מהסיטואציה הזו.

מפחדת עליה, שלא תיפול במקום כזה.
דווקא נראה לי סימן טוב. היא מזהה שמדובר בדיבור לא מקובל ועוד פנתה אליך בנושא.
לדעתי, הרבה מה"ליפול" למקום הזה נובע מבורות שלנו לגבי הסימנים שכנראה כן אפשר לעלות עליהם עוד לפני שאנחנו כל כך קשורות אליהם, עוד לפני שאנחנו בקשר מחייב ומשם לפרק נראה לנו כמו משימה בלתי אפשרית, עוד לפני שהמתח והביקורת והרעל שיוצא להם מהפה מקטין ומתיש. אני חושבת שהרבה מהיכולת שלה להימנע מהמקום הזה כבר נבנתה כשפירקת את הקשר והבהרת לה מה את לא מוכנה לקבל במערכת יחסים.
אנחנו עכשיו במקום די טוב אז אני שוב בהכחשה על כל מה שקורה בינינו אבל אם כן אקביל לזוגיות שלי אז בהתחלה הייתה לי תחושה לא טובה, משהו שם שלא לגמרי התחבר לי אבל לא ידעתי לשים עליו את האצבע. מבחינות אחרות הוא היה כל כך חמוד ומתוק כך שהשתקתי את מערכות האזהרה שלי. לפעמים אני חושבת שאם הייתי יותר מבינה על מה אני מסתכלת ומה אני חווה אז היה לי יותר קל לעצור את הכול עוד בהתחלה (כמובן שאי אפשר לדעת, יכול להיות גם שלא).

[קור_את*]

השבוע הילדה באמצע ההתארגנות בבוקר לבית ספר אמרה לי: את יודעת, אבא מדבר בטון מאוד מזלזל.

מי אני יקרה, זה סימן מצוין! הילדה מבחינה במאפיינים השליליים של הסיטואציה וגם מרגישה שהיא יכולה לדבר על זה איתך. אני הייתי מדברת איתה גלויות ומאשרת את הטענה שלה על הטון של אבא שלה. הייתי גם מסבירה לה שזה לא תקין.
כל הכבוד לך.

ואני חושבת שרק מכיוון שנפרדנו סופית ועבר פרק זמן מספק התאפשר לה לומר זאת.

מסכימה. זאת אחת הסיבות שאסור להשאיר ילדים לגדול בבית עם מתעלל.

וכמובן, אוכלת את עצמי: איך הרשתי לילדי להיות חשופים לדיבור כזה ולחיות איתו כאילו זה תקין. מפחדת עליה, שלא תיפול במקום כזה.
בשום אופן לא!! את יצאת משם. את יכולה להראות להם שפירקת מערכת יחסים שיש בה התעללות. זאת דוגמה בשבילהם!!
את נהדרת.

[מי_אני*]

דווקא נראה לי סימן טוב. היא מזהה שמדובר בדיבור לא מקובל ועוד פנתה אליך בנושא.

הילדה מבחינה במאפיינים השליליים של הסיטואציה וגם מרגישה שהיא יכולה לדבר על זה איתך.

צודקות. לא חשבתי להסתכל על זה מהכיוון הזה.

רק מכיוון שנפרדנו סופית ועבר פרק זמן מספק התאפשר לה לומר זאת.
מדגישה לטובת קוראות נוספות: ילדים, גם המרדניים שבהם (ואולי בעיקר המרדניים שבהם) ממש מתוכנתים לקבל את התנהגות המבוגר כנכונה, כמעט אקסיומטית. אז גם אם היו לה תקלים עם האב, כל עוד הראתי לה בהתנהגותי=נשואה לו - שדיבורו והתנהגותו הם סבירים ונורמליים, היא קיבלה אותם ככאלה ולא העזה להצביע על הבעיה, או לא יכלה לנסחה במילים.

[רחלה*]

אני הייתי מדברת איתה גלויות ומאשרת את הטענה שלה על הטון של אבא שלה. הייתי גם מסבירה לה שזה לא תקין.

מסכימה מאד.
אני מלקה את עצמי על כך שלא אמרתי דברים גלויים לילדים שלי כשעוד היה אפשר.
מי אני, הבת שלך ממש נותנת לך הזדמנות לעשות את זה!. הילדה מבחינה במאפיינים השליליים של הסיטואציה וגם מרגישה שהיא יכולה לדבר על זה איתך.
זה כל כך חשוב.

היא עכשיו גם מצביעה על הבעיה וגם מנסחת אותה במילים, כפי שאמרת. היא ממש נותנת לך במתנה מילים כדי להשתמש בהן בשיחות הבאות שלך איתה על כך. אני שמחה בשבילך.

[פלונה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

משפט שכתבה שקטה כבר לפני כמה שבועות אבל שעכשיו קלטתי
אין יום רע שיכול להפוך אותי למישהי מגעילה ומזלזלת ואני בטוחה שגם אותך לא
במקרה שלי דווקא לא בטוחה שזה נכון. אני יכולה להיות קצרה ועצבנית. פעם טיילתי בחו"ל עם חברה ועבר עלינו יום זוועה ממש ומצאתי את עצמי קצת יוצאת על החברה שלי, פשוט כי היא שם. היא אמרה לי "את יודעת, גם אני עברתי את היום הזה לא רק את" התנצלתי אבל הבנתי שזה כן דפוס שקיים אצלי.
אני גם חושבת שלא פעם זה אחד הדפוסים שמונעים ממני לעזוב כי אני "לא הרבה יותר טובה"
גם עכשיו, בתוך מערכת היחסים שלי, חשפתי או סיגלתי לעצמי התנהגויות שאני ממש מתביישת בהן - נגיד יוצא שאני מחקה אותו, ולפעמים אני מקללת (לפעמים אותו לפעמים את עצמי או את העולם).
אני יכולה להגיד "הוא התחיל" ושצפוי שאחרי תקופה ארוכה של הסטרס והלחץ שאני עוברת איתו יהיה ברור שאני אסגל לעצמי את ההתנהגות הזו אבל אני באמת לא חושבת שזו סיבה מספקת, נדמה לי שבעצם זו אני "האמיתית".
הרי בתחילת היחסים שלנו אני זו שהייתה העצבנית והכועסת והוא היה העדין. זוכרת פגישות שלמות שכיליתי אצל הפסיכולוג שלי בהן ציינתי שאני פוחדת מהצד הזה שלי ושאני "אהיה כמו אבא שלי".

ולרחלה
אני מלקה את עצמי על כך שלא אמרתי דברים גלויים לילדים שלי כשעוד היה אפשר.
אני ממש לא יודעת להגיד איפה הדברים בינך לבין הילדים עומדים אבל תוהה אם יכול להיות שכן אפשר. האם הם עיוורים לחלוטין למה שהוא עושה? אין שום אירוע שבו את קולטת שהוא התנהג בצורה מאוד מניפולטיבית ואז אולי את יכולה להגיד משהו? אפילו ברמיזה?? שואלת ממקום תוהה ומקווה לטוב

[פלונימית_אלמונימית*]

גם עכשיו, בתוך מערכת היחסים שלי, חשפתי או סיגלתי לעצמי התנהגויות שאני ממש מתביישת בהן - נגיד יוצא שאני מחקה אותו, ולפעמים אני מקללת
אצלי גם היה ככה ממש. וזו הייתה אחת הסיבות המרכזיות שיצאתי ממערכת היחסים הזאת. ראיתי שאני מתחילה להיות מגעילה כמוהו ולפעמים ממש באותן מילים או העוויות. ולא הסכמתי לעצמי להיות כזאת!

[רחלה*]

האם הם עיוורים לחלוטין למה שהוא עושה? אין שום אירוע שבו את קולטת שהוא התנהג בצורה מאוד מניפולטיבית ואז אולי את יכולה להגיד משהו? אפילו ברמיזה?? שואלת ממקום תוהה ומקווה לטוב

פלונה, אני חושבת שכן, הם עיוורים לחלוטין למה שהוא עושה. דווקא בגלל שהוא כל כך מניפולטיבי, באופן כל כך מתוחכם ואובססיבי, דווקא בגלל זה הם לא רואים. בכל הפעמים שניסיתי להגיד לילדים משהו עליו זה נהדף בעוצמות כאלה שהפסקתי לנסות.

אני מנסה בזמן האחרון להעביר לילדים מסר אחר באמצעות התנהגות ולא באמצעות דיבורים. להפסיק לגמרי להסביר ולהתנצל, להפסיק לבקש וכמעט להתחנן שיבינו אותי... לשים גבולות הרבה יותר ברורים ואפילו נוקשים. להיות הרבה פחות גמישה, פחות הולכת לקראת, פחות מחזרת. להיות פחות במקום של "החלשה". להפסיק להיות זו ששוב ושוב "נותנת צ'אנס". להפסיק לחשוב ש"מתישהו זה ישתפר".

זה ניסיון לשינוי ואני עדיין עובדת על זה. עוד לא ממש יודעת לאן זה מוביל. אבל ביני לבין עצמי אני מרגישה קצת (ממש קצת) פחות פגיעה וממש קצת פחות כואבת. קצת.

[פלונה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

רחלה נשמע תהליך לא פשוט בכלל אבל שאת במקום קצת יותר טוב.

חוזרת למה שכתבת כבר די ממזמן
אני חושבת הרבה על נסיעה לגור במקום אחר, בקצה העולם... אבל לא ממש יודעת איך עושים את זה. והאם הכאב והבדידות לא נוסעים איתך לכל מקום שתיסע אליו
אולי זו כן אפשרות. גם אם זמנית, אפילו airbnb של כמה שבועות ביעד זול. או אם הגוף והרצון שלך בעניין אז התנדבות בחווה תמורת מגורים לכמה ימים/שבועות.
יש בזה פן של בריחה ויכול שתהיה בדידות אבל יש לי מין תחושה שזה יכול להקל עליך, יוריד ממך את התחושה שהדברים "אמורים" להיות או להיראות אחרת.
אני אתן דוגמה למה אני מתכוונת, היא מאוד שונה ואני ממש לא חושבת שיש הקבלה מלאה אבל, יש לי המון קושי עם חברה שלי שגרה מאוד קרוב אליי ואנחנו בקושי מתראות. שוב ושוב אני מבינה שהרבה מהקושי שלי נובע מהציפייה שלי שכיוון שאנחנו מאוד קרובות גיאוגרפית אז אנחנו אמורות להתראות יותר ואם אנחנו לא מתראות יותר אז כנראה שהיא לא אוהבת אותי או לא רוצה בחברתי. יכול להיות שזה נכון, אבל אם היא הייתה גרה רחוק פשוט לא הייתי חושבת על זה כל כך הרבה.

[שקטה*]

היי פלונה,

_במקרה שלי דווקא לא בטוחה שזה נכון. אני יכולה להיות קצרה ועצבנית. פעם טיילתי בחו"ל עם חברה ועבר עלינו יום זוועה ממש ומצאתי את עצמי קצת יוצאת על החברה שלי, פשוט כי היא שם. היא אמרה לי "את יודעת, גם אני עברתי את היום הזה לא רק את" התנצלתי אבל הבנתי שזה כן דפוס שקיים אצלי.
אני גם חושבת שלא פעם זה אחד הדפוסים שמונעים ממני לעזוב כי אני "לא הרבה יותר טובה"
גם עכשיו, בתוך מערכת היחסים שלי, חשפתי או סיגלתי לעצמי התנהגויות שאני ממש מתביישת בהן - נגיד יוצא שאני מחקה אותו, ולפעמים אני מקללת (לפעמים אותו לפעמים את עצמי או את העולם).
אני יכולה להגיד "הוא התחיל" ושצפוי שאחרי תקופה ארוכה של הסטרס והלחץ שאני עוברת איתו יהיה ברור שאני אסגל לעצמי את ההתנהגות הזו אבל אני באמת לא חושבת שזו סיבה מספקת, נדמה לי שבעצם זו אני "האמיתית"._

לגבי זה, האם את לא חושבת שיש הבדל בכל זאת? כלומר בין ההתנהגות שלו לשלך?
כשכתבתי את מה שכתבתי לא התכוונתי שאני איזה מלאך ושאף פעם לא מתפלק לי איזה רגע אומלל של עצבנות או חוסר סבלנות שלא במקום. ההבדל הוא במינון, בווליום, במה שנאמר, ובעוד הרבה ניואנסים שקצת קשה אולי להיכנס אליהם פה. קודם כל מה שסיפרת על הנושאים שבגללם הוא מתעצבן עלייך, אלו דברים שממש מוזרים ולא במקום בעיניי. לדוגמה לגבי מה שאכלת או לא אכלת. או זה שמפריע לו שאת הולכת לפסיכולוג ואת צריכה להסתיר את זה. ירידות על הגוף שלך. את חושבת שהדברים האלו באמת קשורים לאם היה לו יום טוב או לא...? לדעתי אלו נסיונות שליטה. הם אולי מתגברים או קצת נחלשים לפי מצב הרוח שלו, אבל הנושאים עצמם קשורים לשליטה ולפולשנות שלו לתחומים שאמורים להיות רק שלך ובאחריותך.

עוד נקודה שחשוב לקחת כאן בחשבון, היא שההבדל הוא גם במודעות לעניין. האם יש מכיוונו איזושהי מודעת לכך שההתנהגות שלו וההתבטאויות שלו בעייתיות ומעליבות? כי את כן במודעות לזה אצלך וזה מפריע לך, גם אם קשה לך כרגע לשנות את זה. האם גם הוא במקום הזה?

ומשהו אחרון: בהחלט יכול להיות שמערכת היחסים שלכם פשוט בעייתית וכל אחד מכם מוציא מהשני דברים לא טובים. כלומר שזה לא בהכרח הכל עליו כי הוא טיפוס מתעלל, אלא שזה בא משני הצדדים ברמה מסויימת ופשוט השילוב הזה לא טוב. אני באמת לא יודעת - אם כי ממה שסיפרת כאמור בהחלט ראיתי אלמנטים מדאיגים של שליטה וזילזול אצלו שאני לא בטוחה שקיימים גם אצלך באותה מידה למרות מה שכתבת. יכול להיות גם שהוא הטריגר או המקור ואת מסגלת לעצמך התנהגויות דומות כי ראית דינמיקה כזאת בבית ומתוך הגנה עצמית. בשורה התחתונה, אני לא בטוחה שזה כל כך משנה. כלומר זה משנה בשבילך כדי שתוכלי ללמוד מזה, אבל לגבי האם כדאי או לא להמשיך במערכת היחסים הזו ולהקים משפחה כשהדינמיקה כבר עכשיו כזו - לדעתי עדיף להימנע. ובכל מקרה - להישאר כי "במילא גם אני כזאת אז מה אני מתלוננת", זה פשוט תירוץ עצוב ומדכא וחבל שתמשיכי להרגיש אומללה במערכת היחסים הזו בגלל חשיבה מהסוג הזה. לא עדיף לחפש מישהו שאיתו הדינמיקה תהיה אחרת, ולעבוד במקביל על לשפר את עצמך בתחום הזה? נשמע שמה שיש ביניכם לא ממש משתפר.

[קור_את*]

פלונה, שקטה צודקת בכל מילה: גם בהבדלים ביניכם וגם בכך שהזוגיות שלכם בכל מקרה מוציאה משניכם אלמנטים ממש לא טובים ואפילו פתולוגיים.
חבל על החיים. חיים רק פעם אחת.

[רחלה*]

פלונה,
כן, המחשבה על לנסוע רחוק מכאן, ואז אולי אתעסק עם כל זה פחות, חוזרת אלי לפעמים...

אני מעריכה את זה שאת זוכרת דברים שכתבתי לפני די הרבה זמן... או קוראת אחורה, כדי להבין יותר... וכדי לכתוב לי משהו מעודד ומנחם...

ההקשבה והתמיכה העדינה כאן מאד מיוחדים.

תודה.

[מי_אני*]

זוכרת פגישות שלמות שכיליתי אצל הפסיכולוג שלי בהן ציינתי שאני פוחדת מהצד הזה שלי ושאני "אהיה כמו אבא שלי".
אני מאמינה לך ש אני יכולה להיות קצרה ועצבנית. דיברנו על זה בעבר. אני משוכנעת שאת, כמו בן זוגך, הייתם חשופים להתנהגויות מתעללות בבית בילדותכם. לא יתכן שהוא מתנהג כך אם לא היה חשוף לזה, ובודאות רבה- היה המושא של ההתעללות. הוא לקח את זה והפך את זה להתנהגות שלו, ואת לקחת את זה והפכת להיות בת זוג של מתעלל. כלומר- גם המתעלל וגם קורבן של ההתעללות, כמו שאני רואה את זה, מרגישים "בבית" במערכת כזו. ובעצם זה דיי "מזל" או "מקרה" או שילוב של עוד כמה גורמים שהפך אחד למתעלל ושני לקורבן. אבל אני משוכנעת ששני הצדדים קיימים או עשויים להיות קיימים במערכת כזו.
יחד עם זאת, יש הבדלים ניכרים בינכם. ציינו אותם בעבר, ושקטה כתבה אותם. אלו לא הבדלים קוסמטיים. הם קריטיים וגם מאפשרים את השינוי. כי מי שלא מכיר בהתנהגותו (למעט הודאות קצרות לצורך השארת בת הזוג) - לא יכול לתקן.
אני גם בטוחה שהתדירות אצלך נמוכה משמעותית ובעיקר הסיבות צפויות יותר. למשל- את מגיבה לתוקפנותו, אבל את לא פתאום מחקה אותו, ולפעמים אני מקללת סתם באמצע פעילות יום יומית ונעימה. נכון?

[פלונה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אבל את לא פתאום מחקה אותו, ולפעמים אני מקללת סתם באמצע פעילות יום יומית ונעימה. נכון?
אה...לא

[פלונה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

עוד נקודה שחשוב לקחת כאן בחשבון, היא שההבדל הוא גם במודעות לעניין. האם יש מכיוונו איזושהי מודעת לכך שההתנהגות שלו וההתבטאויות שלו בעייתיות ומעליבות? כי את כן במודעות לזה אצלך וזה מפריע לך, גם אם קשה לך כרגע לשנות את זה. האם גם הוא במקום הזה?
לדעתי הוא דווקא כן במודעות לעניין הזה, זה מפריע לו, הוא מבין שהוא לא בסדר אבל הוא גם לא ממש מאמין שזה בר שינוי.
בחודשים האחרונים הוא הולך באדיקות ליוגה ומידי פעם למדיטציה ואחת המטרות המוצהרות היא להירגע.
מה שהוא כן עושה, הוא מקטין את ההתנהגות שלו. ישר אחרי הוא מאוד מצטער ומבין ומתנצל אבל אחרי כמה ימים הוא ממשיך הלאה ולא מבין למה אני לא ממשיכה גם.
הוא לא הצד הנפגע ולכן קשה לו להזדהות עד הסוף עם מה שאני עוברת. גם ברור שאם יזדהה במלואו תעלה בו תחושת אשמה ואין לו יכולת להתמודד עם זה מה שמוביל אותו להכחשה.

"במילא גם אני כזאת אז מה אני מתלוננת", זה פשוט תירוץ עצוב ומדכא וחבל שתמשיכי להרגיש אומללה במערכת היחסים הזו בגלל חשיבה מהסוג הזה. לא עדיף לחפש מישהו שאיתו הדינמיקה תהיה אחרת, ולעבוד במקביל על לשפר את עצמך בתחום הזה? נשמע שמה שיש ביניכם לא ממש משתפר.
תירוץ עצוב ומדכא זה כנראה השם השני שלי. סליחה על ההומור הלא מוצלח אני פשוט תכלס מבינה שאת לגמרי צודקת אבל קשה לי להודות בזה. אני פשוט מרגישה שאני מתנגת בחוסר אונים משווע וזה מגעיל אותי. אני צריכה לקום ולעשות מעשה ואני פשוט לא עושה את זה.
ביום חמישי כבר גמרתי אומר ללכת בבוקר לעבודה ולא לחזור הביתה אחרי שבבוקר היה ממש מגעיל אליי.
האם זה קרה? לא. ברור שלא. הוא בא לאסוף אותי משיעור שלי. חזרנו הביתה בשתיקה. בבוקר הוא התנצל נמרצות. המשכנו הלאה.
חוץ מלכתוב לעצמי תיאור קורקטי של מה היה בפלאפון לא עשיתי עם זה כלום. פשוט כלום.

ובהקשר אחר.
אתמול הייתי אצל חבר טוב שלי. הוא יודע שיש לנו בעיות אבל כמובן לא שיתפתי אותו בכל מה שקורה.
הוא פתח את השיחה בלשאול מה קורה איתנו? המשיך ואמר שהוא חושב שאני יכולה למצוא מישהו שיותר מתאים לי אבל אז לקח את השיחה לכיוון שדי עיצבן אותי - הוא אמר שאני לא בסדר, שהבחור רוצה להתחתן איתי ושאני מחזיקה אותו על אש קטנה.
מהצד אני לגמרי מבינה איך זה יכול להיראות ככה, וגם זה בדיוק הסרט שאני מאכילה את עצמי וחלק מתחושות האשמה שלי על כל העניין, שיש לי איזו מחוייבות לממש את החתונה כי אחרת אני "משחקת איתו".
אחרי שתי דקות אמרתי לו שזה לא משחק ושאני הרבה זמן חשבתי על מה אני עושה לו ושעכשיו נראה לי עדיף שאני אחשוב על עצמי.
כן הודיתי בפניו שאני לא בטוחה שאני שם בגלל שאני אוהבת אותו וכי נועדנו להיות ביחד אלא שהרבה פחד משחק שם תפקיד

[רחלה*]

הרבה פחד משחק שם תפקיד
הפחד הוא סימן היכר מובהק לאלימות... אם את מזהה פחד זה יכול לעזור לך לראות באופן יתר ברור מה קורה ביניכם: את זו שפוחדת והוא זה שמפחיד אותך? אם כך,זה לא משהו הדדי. ואת לא "משחקת איתו". חשוב מאד להקשיב לפחד...

[פלונה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הפחד עליו דיברתי אז היה פחות הפחד שלי מבן הזוג אלא יותר הפחד שלי מהפרידה, מההודאה בכישלון, מלהיות רווקה "זקנה", והפחד מלפגוע בו (למרות שגם בהתנהגות שלי כרגע אני מאוד פוגעת בו).
הפחד ממנו משחק תפקיד יותר ביום יום שלנו. אין לדעת איזה צעד יזכה אותי בפרס על "התנהגות טובה" ואיזה בעונש מאסר, וכמובן שאין חוקים ברורים כי לפעמים אותה התנהגות תניב תוצאות שונות

[רחלה*]

• הפחד ממנו משחק תפקיד יותר ביום יום שלנו. אין לדעת איזה צעד יזכה אותי בפרס על "התנהגות טובה" ואיזה בעונש מאסר, וכמובן שאין חוקים ברורים כי לפעמים אותה התנהגות תניב תוצאות שונות-

על הפחד הזה אני מדברת. "אין לדעת איזה צעד יזכה בפרס או בעונש מאסר (!!!) ואין חוקים ברורים.... זו בדיוק ההתנהגות שלו שמובילה לשליטה בך, לצמצום שלך, הקטנה, בידוד...

לי לקח הרבה זמן לזהות עד כמה אני פוחדת, ועד כמה הפחד - שאני לא לגמרי מודעת אליו - מנהל אותי ואת כל מה שאני עושה או לא עושה.