אימא ילדה את הלל

[אנונימי]

^{דף סיפור לידה, דף סיפור לידת בית, דף סיפור לידה בבית חולים, דף סיפור לידה במים, דף סיפור לנלק}

[אימא_טרייה_פלוס*]

זהו המשכו הטבעי של הדף אימא יולדת בפעם הראשונה
חשבתי שיש לפתוח לסיפור הלידה דף מכובד משלו.

סיימתי את הדף הקודם ביום חמישי 08.05.08 בצהריים. ברגע שהלכו כל החברים ונכנסתי לאמבטיה עם בתי חזרו להם הצירים וב-ג-ד-ו-ל. שלשלתי קצת...
לא כ"כ ישנתי בצהריים.
הצירים הלכו והצטופפו ואחר הצהריים בשעה 17:00 החלטנו שזה לא מסתדר עם הקטנטונת שלנו והיא נסעה לה לסבא וסבתא.
קרול המיילדת כבר הייתה פה. עוד לא רציתי אותה פה, והנוכחות שלה הפריעה לי, אבל היא הייתה בדרך מירושלים ולא היה טעם שתחזור לצפון... היא אמרה לי שברגע שהבעל יסע הצירים יפסיקו, וכך היה:
ברגע שהבעל לקח את הקטנטונת נהייתה הפוגה ועוד לפני ששמעתי את הרכב חוזר תקף אותי ציר חזק במיוחד שבסופו נכנס בעלוני והתחלנו בלידה פעילה.
היה מדהים. טיילנו ברחובות המושב, עוזרים לצירים להתחזק. צפינו יחד בשקיעה. הצירים כאבו אבל לא סבלתי. נהנתי. היה רומנטי. שמרנו על האינטימיות שלנו וקרול תפסה מרחק, ניפחה את הבריכה.
מתישהו לקראת ערב ביקשתי את הבריכה והם התחילו למלא אותה. בינתיים התקלחתי.

לא האמנתי שזה קורה לי.

לבשתי בגד ים. המים היו נעימים ומרגיעים. הרגשתי כמו בספא. בעלי כל הזמן מלא לי עוד ועוד מים חמים. סירים, קומקומים... היית מוסיקה נעימה ברקע, הלידה התקדמה ולא האמנתי שזה קורה. כל הזמן אמרתי לקרול שאני מחכה לסבל הנורא.
יצאתי להשתין מדי פעם. השלפוחית לא יכלה לסבול פיפי.
קרול אמרה שאנחנו מאד מתקדמים. לא האמנתי לה- איך היא ידעה בלי לבדוק פתיחה?
שקלתי במשך שעה את העניין ובקשתי שתבדוק. פחדתי שעדיין אין פתיחה. שכל זה- לחינם. המון שעות ושלא התקדמתי. טעיתי. התקדמתי מאד נשאר שול של 2.5 ס"מ.
הוא היה רך מאד והיא יכלה להזיז אותו עם האצבע.
בערך ב00:30, התחלתי להתעייף. רציתי לישון- וכבר לא יכלתי. הייתי מאד מפוחדת ומכאן הדברים התחילו להסתבך. נתקענו עם השוליים המרגיזים, מתישהו קרול הזיזה אותם ונשאר חצי סנטימטר.
היו לי צירים מוזרים. לא בדיוק ידעתי מה לעשות. פחדתי לדחוף עם השול- וקרול לא הייתה לי מספיק ברורה.
שוב- לא האמני שזה קורה לי.

עכשיו מתחיל הקטע הקשה- ואני חייבת הפסקה.

[ריש_גלית*]

עוקבת...

[יעלי_לה]

עוקבת...

[אינדי_אנית*]

עוקבת...

[במבי_ק*]

עוקבת... במתח

[רונ_צ'ה*]

עוקבת...

[ילדת_טבע*]

איזה מתח... בכל אופן עד שתמשיכי המון מזל טוב. לא משנה מה ההמשך, נכון?
מחכה בקוצר רוח להמשך.

[או_רורה*]

יו, תמשיכי, במתח.
וכמובן, המון המון מזל טוב! (והלל זה שם מקסים מקסים...)

[אימא_טרייה_פלוס*]

.....אולי אצליח לסיים הפעם, הוא ישן לי על הציץ, מתוק שכזה...:
קרול אומרת שנשים לאחר קיסרי נוטות להכנס לקטע הזה של "אני לא מאמינה, אני לא מסוגלת...."
באמת לא האמנתי שאני יכולה.
משהו בראש שלי מנע ממני להוציא אותו.
פתיחה כמעט מלאה, צירים מוזרים, תחושות שאני לא מכירה.... הייתי מבולבלת, בערך בשלוש וחצי קראנו לחברה שבאה לתמוך מוראלית- כבר הייתי מיואשת והרגשתי שהמצב תקוע.
השתמשנו בהמון הומיאופטיה, דיבורים, כן בבריכה לא בבריכה. שרותים. מקלחת. במסדרון, רציתי לישון בחדר השינה, בציר כרעתי על המיטה.
הייתי מותשת ומפוחדת. בדיעבד יש רמדיס יותר מתאימות למצב שהייתי בו...
כל פעם התקדמתי המון ונתקעתי.
ראו את הראש.
הייתי בשרותים והרגשתי את הראש בנרתיק.
אבל הייתי עייפה.
לא הצלחתי לנח ולא יכלתי יותר.
מרחוק עשו לי תטא היליניג, זה עזר, קראתי לו לבוא. שאני אוהבת אותו, הבנתי שאני מפחדת. מפחדת להוציא אותו, מפחדת לאבד את הקשר עם בתי....
כאן התחלנו להתווכח- אני רוצה לבי"ח שיעזרו לי להוציא אותו ויקיריי לא מסכימים איתי. מפחדים שאתאכזב. מפחדים שינתחו אותי שוב.
בשבע וחצי בבוקר של יום שישי, ה-09.05.08 עלינו לרכב ונסענו.
ידעתי שעשיתי הכל- מה שיכלתי. הייתי תקועה עם השול הזה של חצי ס"מ שבע וחצי שעות, צירי לחץ. זה יותר שעות מכל הזמן של השלב השני- עד לפתיחה.
כמעט ילדתי ברכב.
כמעט ילדתי במסדרון.
כמעט ילדתי במעלית.
בחד הלידה ביקשתי ואקום- אמרו לי כל מה שידעתי כבר, וחידשו שהראש לא במנח טוב ושהתינוק גדול.
כמובן שהם נלחצו שאני עם צירי לחץ שבע וחצי שעות- ואולי עשיתי קרע לצלקת....
אז אמרתי שאני חייבת לנוח אם יש עוד דרך ארוכה, שיתנו לי אפידוראל ואשן חצי שעה ואז אוכל להוציאו בעצמי.
הרופאה לא הייתה בעניין, המיילדת כן.
אז נתנו אפידוראל. מנה גדולה מדי- והדופק שלו צנח. אז מייד לחדר ניתוח.
שם התחילה ההשפעה הטוקסית (רעילה) של האפידוראל ךגמור אותי, לא יכלתי לנשום או לבלוע, התגלגלו לי העיניים, הרופאים התחילו להלחץ,
אבל פלג גופי התחתון כנראה כ"כ נרגע, שסוף סוף מתוך שחרור הראש ירד והמיילדת הודיע להם שיש אפשרות לואקום.
הייתי מפולגת. חצויה.
חצי כועסת על עצמי שהגעתי לבי"ח ועכשיו אני אמות מהרעלת אפידוראל ואנטוש את בעלי ולידיי,
החצי השני היה מאושר- אני אלד ואגינאלית, הצלחתי, עם עזרה, אבל הצלחתי.ועד הילד הבא אעשה כ"כ הרבה עבודה- שאותו אלד לבד.
הלל נולד ביום שישי, בשעה 09:40, במשקל 3470, עם בכי מדהים ופנים של חרסינה.


בעלי קיבל את בננו ואני הייתי תחת טיפולם של רופאים לחוצים ודאוגים, ומרדים שלא יודע מה הוא עשה לא בסדר ומדוע אני הולכת מאבדת את זה.
כבר לא היה אכפת לי- קיוותי שאצא מזה בחיים ומהר, כדי להיות עם בני, והייתי מאושרת שלא חתכו לי שוב את הבטן. שהבן שלי יצא מאיפה שצריך, כמעט כמו שצריך.

הכרחתי את עצמי לנוח בהתאוששות, בסוף נרדמתי.
מייד כשהגעתי למחלקה הודעתי שאני רוצה את הבן שלי ומייד, שאני רוצה ביות מלא..... את המחלקה עזבנו בבוקר אחרי. כולם נפרדו מאיתנו בשמחה (ווידאו שוב ושוב שאין בכוונתנו לתבוע)
זה מה שהיה. הוא הגיע. וינק. ונרגע. ומאז לא נפרדנו.
אנחנו מאוהבים. אחותו אוהבת אותו, מחבקת ומנשקת אותו- לפעמים קשה לה, והיא מתגעגעת אליי ואני אליה אבל יהיה בסדר.

מסקנות: לידה הבאה- לבד. או שהמיילדת תבוא ממש בסוף. הצירים היו הכי טובים כשהיינו בעלי ואני באינטימיות שלנו עם עצמנו, או כשהייתי לבד באמבטיה או בשרותים.
ועד הלידה הבאה יש כמה פחדים שאני צריכה עוד לעבוד עליהם.
אני מרגישה שעליתי כמה מדרגות רוחניות בעקבות הלידה. עכשיו אני מכירה את גופי ואת התחושות בלידה טוב יותר, ואוכל להקשיב לעצמי כשלא יהיה רעש מסביב.
טוב לי. אני מאושרת ונינוחה. ההחלמה מהירה.
יש לי נזקים מבית החולים: מהקטטר, מההרעלה- אבל אתמול כבר היינו במסיבה בים והיה מדהים.
טוב לי, אני מאושרת.

ההתמודדות עם שניים מתחילה היום- בעלי חזר לעבודה.

[יעלי_לה]

אני דמעות

הסיפור שלך מדהים, ומדהימה היכולת שלך לראות את ההתפתחות שעשית בתוך זה.

ויב"ק היי!

[הגבירה_בחום*]

היי
רק עכשיו קראתי את הסיפור שלך. כמובן שלא ידעתי כשכתבתי לך בדפבית....
ואו!
טוב לי, אני מאושרת.
זה מה שחשוב חשוב, הכי חשוב (-:
בהצלחה מותק (ואת יודעת, אנחנו מאוד קרובות. אם צריכה/ רוצה משהו - תני צעקה (-:)

[אימא_טרייה_פלוס*]

...... מדהים. רגוע לנו. טוב לנו. הכל ממש בסדר.
אחרי לידת בתי הכל היה כ"כ שונה... הייתי מרוטה, על סף טירוף נפשי- הטראומה שעשו לנו אז כ"כ העיבה על הימים הראשונים, וכל מה שרציתי היה להתחפר איתה במיטה. ההנקה הייתה קשה. הכל היה מפחיד.
עכשיו- רגוע.
באמת יחסית רגוע.
זה קצת מפחיד- מאיימים עלי בהתמוטטות, כאילו שאני חייבת להרגיש חרא אחרת בסוף אני ארגיש יותר חרא... אבל איכשהו לא נראה לי שזה יקרה.
הדבר שיהיה לי הכי קשה זה להיות עם שניהם לבד. ונגיע לזה....ואני מקווה שנמשיך להיות רגועים. שהיא תהיה מרוצה, שהוא יהיה מרוצה ושאוכל לתמרן בין שניהם.

[במבי_ק*]

מזל טוב, את נשמעת טוב! סיפור דרמטי, והשורה התחתונה היא התחושה הטובה שלך!

[אימא_טרייה_פלוס*]

אתמול נסענו יחד לזכרון יעקב, ללימודים.
כולן אמרו לי: "וואוו, איזו אמיצה!! איזו כלה!! אך את יוצאת עם כזה קטנצ'יק מהבית... איך את מתפקדת יפה אחרי לידה..."
הייתי גאה.
היום אני עייפה.
עד שבוע הבא אתלבט ברצינות אם לחזור על החוויה בשנית, או שנקח הכל באיזי...
איזה חמוד: הוא נרדם לבד בסל-קל. עם קצת נדנוד- והוא נרדם. נחמד מצידו.
אני לא סגורה על עצמי עם כל עניין ההרדמות. הוא מאד צריך ציץ או תנועה בכדי להירדם ואני רוצה לעזור לו ללמוד להירגע ולהירדם לבד. בגלל שלפעמים הוא אוכל יותר מדי ואז פולט, ובגלל שאחה"צ אני רוצה להיות זמינה גם לאחותו המתוקה- שאני מתגעגעת אליה כ"כ.... ואם קשה לו להירדם אז זה לופ של שעות עד שיוצא לי מהידיים כדי שאשחק איתה קצת...
ואז יש לי רגשות אשם שאני בכלל רוצה להוציא אותו מהידיים שלי. הוא הרי כ"כ קטן וזקוק לי....
שני ילדים, זה סיפור מעניין.....

[אינדי_אנית*]

הוא יודע להרדם לבד. את לא יכולה ללמד אותו את זה. את יכולה רק להפריע לו בזה. וזה שהוא יודע לא אומר שהוא לא יעדיף לישון עם ציצי, או ירדם תוך כדי יניקה. טוב בכל אופן זה משהו שקשה לרשום כי זה דורש הסברים ויכול להתקבל בדרכים נורא לא נכונות, אז בהזדמנות.
בכל אופן אם את מגיעה לזכרון יעקב את מוזמנת ליצור קשר ( מראש) ואולי ניפגש?
וחוץ מזה תזהרי מלהיות אמא כלה שבוע אחרי לידה- אצלי זה הוביל ישר לשלושה ימי חום ודלקות בשד...

[אימא_טרייה_פלוס*]

......ארבעה שבועות חלפו להם.
יש לי תינוק מקסים.
עדיין מריצה את הלידה בראש לפעמים.... מקווה להצליח יותר בפעם הבאה. מרגישה שעברתי כברת דרך רצינית עם עצמי, אבל יש בתוכי משהו שאני עוד צריכה לפתור כדי שבפעם הבאה אלד בכוחות עצמי לגמרי ואתחבר לגוף שלי עד הסוף ולתהליך... ולתינוק.
אני ממש מרגישה שאני מגשימה את עצמי. כנרה בחיים אחרים לא הייתי אימא והדברים השתבשו, כי הפעם מאז שאני זוכרת את עצמי רציתי להרות, ללדת ולהיות אימא.
ואני משתפרת ומתחזקת מיום ליום. טוב לי בזה. אני לא צריכה עוד כלום.

[שרה_ק*]

אילו הייתי המיילדת שלך הייתי אומרת לך את יודעת מה תעזבי אל תנסי ללדת. תעשי הפסקה לכי לישון. תנסי להכניס את התינוק בחזרה פנימה תעשי עמידת שש עם הישבן למעלה כדי שהתינוק באמת יכנס חזרה. ואז זה יעבוד הפוך. התינוק יוצא כמו טיל.
יש על זה כתבה באתר של גלוריה למאי - מיילדת

[אימא_טרייה_פלוס*]

אני לא יודעת למה כ"כ קשה לי להוציא את ילדיי מגופי. אני מקווה שעם כל הריון וכל לידה זה יהיה קל יותר.
מאד נהנתי מהחוויה הפעם. שמחתי שהוא יצא מהנרתיק ולא בקיסרי.
אבל אני עדיין מעבדת את כל מה שקרה וככל שהזמן עובר אני לא יכולה לסבול את המיילדת שהייתה ומפתחת כלפיה תחושת כעס וגועל. לא רציתי שתבוא לבקר ורק המחשבה עליה עושה לי רע.

אני מאוהבת בהלל. הוא תינוק מקסים. מדבר אליי, צוחק...

להיזכר ברגעים הקשים של הלידה לא עושה לי טוב, ותחושת האכזבה בכל זאת קיימת. למרות שניסיתי להתעלם.

[אימא_טרייה_פלוס*]

איך שהזמן עושה את שלו... מתרחקים מהלידה. כבר חמישה חודשים עברו.
לא יוצא לי להיות פה הרבה בזמן האחרון.
הזמן עובר ומפנטזים על הלידות הבאות.
הילדים מהממים. אני עם שניהם כל הזמן. הם אחים מאד אוהבים. זה מקסים.
שנה טובה לכולם

[הי_הי_גליה*]

הי אמא טרייה פלוס
קראתי את המשך סיפור הלידה שלך, ואת מה שכתבת לי. אני לא כל כך מתמצאת פה באתר ולא ידעתי איפה לכתוב לך בחזרה. ראיתי שענית לי ישירות ולא הצלחתי לבצע את אותה פעולה . . (בכלל הכל פה נראה לי כמו מבוך...)
בכל אופן אני בשבוע 32, יש לי מיילדת פרטית בשם עופרית מגדרה, שאמורה להתלוות אלי לבית חולים הדסה עין כרם. הרגשות שלי מעורבים לגביה, וכך גם חוזק האמונה שלי לגבי היכולת שלי לסיים את הלידה הזאת וגינלית. מצד אחד בלידה הקודמת לא היו לי שום ספקות, לפחות לא מודעים, לגבי היכולת ללדת. ועם כל האמונה הזו הכל השתבש. עכשיו מנסה להיות יותר מפוקחת, אבל גם יותר מפוחדת, בגלל שיודעת כבר שכל התוכניות והרצונות יכולים להשתבש. בעיקר מפחדת (והסיפור שלך באופן מסוים חיזק את הפחד שלי) להיתקע איפה שנתקעתי פעם שעברה- בערך כמו שקרה לך הפעם- נתקעתי בפתיחה של 9, עם שוליים, ואחרי כמה שעות של ניסיונות לא הותירו לי ברירה אלא קיסרי. נכון שהיום מבינה על עוד אפשרויות לנסות להמשיך מאותו מקום, וגם הפעם אני לא יהיה לבד. ובכל זאת יש בי עוד פחד.