_פרח, אשמח אם תרחיבי (עם דוגמאות, כרגיל אצלי...) על המשפט הזה:
הרבה פעמים אני לא מסכימה עם המסקנות שהם מוציאים מזה, ועוד יותר פעמים אני לא מסכימה עם הפתרונות._
אוי זה קשה לי... כל היום אתמול הסתובבתי עם העניין הזה, ניסיתי לתפוס איזו דוגמא מוצלחת בגן ולא ממש הצלחתי.
אז אכתוב עוד קצת על דעתי על השיטה (גם ככה מעבירים הכל לדף אחר בקרוב, נכון?), ואולי מזה אצליח להגיע למשפט הזה שכתבתי, שאני מתקשה להסביר אפילו לעצמי.... כי אולי זה פחות עניין של מה אני
חושבת על המסקנות והפתרונות שלהם, אלא יותר של כל השיח עם מנתחי התנהגות גורם לי
להרגיש .
תיאורטית, הרעיון מאחורי השיטה מאוד רחוק ממני.
אנחנו רוצים שהילד יעשה כך וכך, ונגרום לו לעשות את זה, על ידי חיזוקים, שהם בעיני די לא קשורים לכלום. פעם ראשונה שראיתי ילד בטיפול, שם חלק של דומינו במקום ומקבל במבה, זה היה, איך לומר... הזוי מבחינתי.
אז הם מתארים את זה כשלב הלמידה, כדי שהילד יבין את עניין החיזוק. אבל אני חושבת, מה אכפת לי בכלל אם הוא שם דומינו במקום - אם הוא עושה את זה בשביל במבה, ולא נהנה בכלל מהמשחק? כי מה אכפת לי שילד ידע לשחק דומינו? הרעיון לא שהוא ילמד לשחק משחקים וייהנה מהם? ואיך אפשר ליהנות ממשהו אם כל מה שאתה חושב עליו זה הבמבה שתגיע בסוף....
זה קודם כל גורם לי לרצות לברוח מכל מה שקשור לשיטה...
עכשיו, כמובן שלא תמיד זה ככה. לפעמים למשל שילד ירכיב פאזל ויקבל חיבוק או "כל הכבוד" , יותר מתאים מבמבה. אבל גם פה, כמובן שיש את הבעייתיות שאנחנו מלמדים ילד לעשות משהו רק בשביל לרצות אותנו... כשהוא בעצם צריך לדכא בשביל זה את הרצונות שלו עצמו. ולמה זה מספיק קריטי שהוא יידע להרכיב פאזל, שבשביל זה "נפיל עליו" כזה עול?
במקרים כאלו אני מרגישה שהשיטה קצת מטופשת ומתעכבת על התפל. כלומר, במקום ליצור מצב שהילד מתעניין במשחק, מנסים לגרום לו לשחק בו בלי עניין, בגישה שאחרי שהוא יתנסה הוא כבר ייהנה מזה. ממה שאני רואה זה לא ממש ככה (כלומר הילד כן משחק בסוף, אבל לא באמת בהנאה...).
ופה עומדת מנגד השיטה השנייה שנפוצה באוטיזם, ה-DIR. וזה מה שגורם לי להסתכל על הABA בעין עקומה...
לא יודעת כמה אתן מכירות DIR, שם ההתמקדות היא יותר בקשר של הילד עם המבוגר, באינטראקציה הבין אישית. לא ממש מתייחסת למטרות תפקודיות (לפחות לא בשלבים הראשונים, יש 6 שלבי התפתחות לפי השיטה, וב-4 הראשונים מתמקדים בעיקר בעניין הקשר והתקשורת). ושם, באמת אין חשיבות לזה שהילד ישחק דומינו. זה יכול רק להיות אמצעי כדי ליצור קשר עם הילד, אבל המטרה העיקרית אצל ילד ברמת תקשורת נמוכה, היא שירצה קשר עם המבוגר, שייהנה מהקשר, שירגיש ביטחון מולו (למשל, לא יהיה עסוק בלחשוש שהמבוגר ייקח לו את המשחק מהיד, וכך יהיה פנוי יותר למשחק משותף). ויש התייחסות רבה לעניין הסנסורי, שהילד יהיה מווסת, ולהשתמש בגרייה שהילד אוהב כדי להגיע אליו, כדי שתהיה הנאה משותפת וכדי שהוא ירצה להתקרב אלינו.
העניין הוא, שזה קצת מתנגש עם הריפוי בעיסוק, כי למרות שאני בפועל עובדת בעיקר על תקשורת, אני אמורה כן לעבוד על מטרות תפקודיות (פיתוח רמת משחק, הגברת השתתפות בפעילויות הגן, לבוש, אכילה וכו').
מה שהם אומרים, ואני מסכימה איתם, שרק אם הילד יתקדם בשלבים (כלומר יהיה יותר פתוח לאינטראקציה עם הסביבה, יהנה יותר מקשר, ירגיש יותר ביטחון בעולם), הוא יהיה פנוי ללמידה ויצליח להתקדם באמת בדברים נוספים. וילד שלמד לשחק בלגו, אבל נמנע מאינטראקציה, חסר לו איזה בסיס לתפקוד שלו.
והרעיון זה לא לכפות אינטראקציה או קשר עין, או משחק משותף. אלא לעשות את זה בעדינות וברגישות, באופן שהילד מוכן לכך, ובדגש מאוד גדול על כך שהוא יהנה. אם יש משחק משותף, אבל הילד לא מחייך או צוחק, צריך לחזור אחורה, למקום שיהיה מתאים יותר לצרכים שלו.
אצל ילדים ברמה שאני עובדת איתם, הם לא מתעכבים על האם הילד יושב במפגש, או האם הוא משחק 10 דקות ברצף במשחק קופסא.
העניין הוא, שזה לא באמת עובד בפועל בגן, אלא יכול לקרות רק בטיפול פרטני, בגלל הגישה ש"הילד בא לגן כדי לעבוד" (??? הוא בן שנתיים וחצי...), וצריך לשבת במפגש כדי ללמוד על חנוכה או פורים....
אבל יש מקומות שאני מסכימה שנדרש ללמד את הילד משהו, התנהגות אחרת ממה שהוא רגיל אליה – למשל ילד שרוצה רק לצייר על הקירות וזה לא מתאים לנו, או לאכול במקום שאסור (כי זה ילכלך שם והיה קשה לנקות), או ילד שמרביץ לילדים.
במקומות האלו אני באמת מתלבטת, כי אני לא תמיד מצליחה להבין בעצמי מה מניע את הילד, ולא מצליחה לגרום לו להפסיק.
ובכלל זה מזכיר לי מאוד את הדיון שמתנהל כרגע ב
אמהות שואלות אמהות, על משחקי כוח וילדים עם אופי שבוחן גבולות, במקרים שאין להם שום קשר לאוטיזם.
אולי תעזרו לי לחשוב על פתרון יצירתי למקרה כזה...
למשל, ילד שלא מוכן לאכול ליד השולחן ומרבה להסתובב עם האוכל, כך שהוא מגיע בסוף לאכול בפינה שלא מתאים שיהיו בה פירורים.
אז הפתרון של ה-ABA יהיה למשל לא לאפשר (לא לתת לו לקום מהשולחן עם אוכל, ואם הוא מנסה אז לקחת לו את האוכל או לנסות להחזיר אותו לשולחן), ו"להביא" אותו לשולחן בעזרת חיזוק – למשל אם תשב ליד השולחן לאכול אז נעשה לך בועות סבון, או שתוכל לשחק במשחק אהוב.
והנה, זה כמעט פתר את הבעיה והילד יושב לעיתים קרובות ליד השולחן.
ואני ניסיתי להבין, למה הילד לא יושב ליד השולחן?
דעת רוב הצוות בגן (כולל מנתחי ההתנהגות), הוא בודק גבולות, רוצה לעשות אחרת מכולם, לא רוצה לעשות מה שאנחנו מחליטים ועוד סיבות מסוג זה.
ואני מנסה כן למצוא סיבה אחרת (ואולי הם צודקים, וזאת באמת הסיבה..?).
אז ניסיתי לתת לו חלופות לכיסא – לשבת על משטחים שונים, לעמוד ליד השולחן, לשבת ליד שולחן מרוחק בצד, לשבת על כיסא בלי שולחן וכו'. לא ממש עבד.
הפתרון היחיד שעבד לפעמים, היה לעמוד על הברכיים שלי. לי אישית זה לא הפריע, אבל שאר הצוות בגן פחות אהב את הרעיון שהילד יעמוד להן על הברכיים בזמן האוכל... בכל מקרה, העיקר מבחינתי היה, שגם פה הוא לפעמים התנגד. ולא הצלחתי להבין למה, האם זה באמת כי הוא מחפש גבולות? האם זה כבר נהיה מן מאבק כזה – שרוצים שהוא ישב, והוא לא מוכן וכן האלה, אז הוא פשוט ממשיך אותו? כלומר, אם הייתי מנסה את זה לפני שנה, כשרק התחילו לעבוד איתו על ישיבה בזמן האוכל, זה כן היה עובד? אין לי דרך לדעת...