איך להיות מאושרת

תפילה_לאם

אל הלב, ממש כיף לקרוא אותך.
כמובן שנעים לקרוא תאורים כמו
יש אחלה שירים ישראלים ברקע וריח ריבת חלב משכר באויר. טיפות של אושר ורגע.
אבל גם את התמונה הכוללת, כי הרושם שלי הוא שאת מתבלת את החיים בהרבה תשומת לב לעצמך ולצרכים שלך ונהנית בחברת בני משפחתך, ועוד דבר חשוב במיוחד - מאתרת את המקומות המועדים ויודעת להתמודד אתם ע"ע זיהיתי די מהר שזה המצב ויצאתי. עשיתי מדיטצית הרפיה

ועל זה: אך בתגובה התחלתי לבכות, לא יודעת למה.
חשבתי שאולי הבכי הוא חלק מההרפיה, שחרור.

האם בנסיעה לצימר יכולה להשתלב קפיצה לסבתא שלך?

בריאות לפיצית והרבה רוגע, כוחות והנאה לכולכם! @}

תודה תפילה לאם מקסימה

מניחה שבכי זה אכן פורקן רגשי אצלי.
פיצית ישנה מצוין הלילה וזה מאוד משמח כמובן. לא שזה מנע ממני להיות ערה בין שלוש לחמש בלילה, אבל בגלל נדודי שינה וקושי לחזור להרדם שאופיני לי בהריון.

אתמול אחרי בירורים על מפעילים שונים האיש הציע רעיון מצוין שבמקום לעשות יומהולדת המומית לכל ילדי הגן, שיחד עם ההורים תגיע ל100 איש, נזמין רק 7 ילדים לברים הכי טובים שלה אלינו הביתה וואכל לארגן לה יומהולגת עם משחקים של פעם כמו חבילה עוברת, המםקדת אומרת, חידון על פיצית וכו. גם יותר זול וגם פחות בלאגן ויותר כייף. אז היה לי על מה להגג בלילה במיטה כשלא נרדמתי.

שיהיה אחלה יום גשום וחורפי.

מזדהה איתך מאוד בעניין הנהיגה (רק במצב עוד יותר פחות טוב, כי אחרי שהשקעתי זמן וכסף ולקחתי כמה שיעורים והתחלתי לנהוג עם בעלי הייתה לי נסיעה אחת נורא מפחידה ומאז עברו כבר כמה חודשים ואני ממשיכה להימנע מלנסות שוב).

אוליב אני מפצירה בך, קחי עוד שיעורים.
אל תגררי כמוני את העניין, זה יפגע בעצמאות והניידות שלך שהיא הכרחית כאמא.
עדחף עכשיו לפני הלידה.
ואיך עובר כליך ההריון?
אני היום שבוע 27 ו 4 ימים. נשארו 3 חודשים.
שיעבור לנו בקלות אמן.

אני קצת בדילמה בעניין הזה כי נורא נורא לא בא לי. לא בא לי עוד שיעורים, לא בא לי לנהוג, אני שונאת וסובלת מזה נורא ובעיקר מאוד מאוד מפחדת. מהנהיגה עצמה, מזה שיקרה לי משהו ובמיוחד מזה שאפגע במישהו. ואני עכשיו גם ככה בתקופה מאתגרת גופנית ונפשית ומה לא ונורא לא רוצה להכניס עוד לחץ.
מצד שני, ברור לי שברגע שאצליח לנהוג לבד תתווסף לחיים שלי עצמאות ואגדיל לעצמי את האפשרויות ואהיה פחות תלויה בבן זוג או בתחבורה ציבורית וברור לי שבתור אמא זה הרבה יותר קריטי ויקל מאוד על חיי ועל בני המשפחה שלי ושקשה מאוד היום להסתדר בלי זה. ושזה הזמן ולא אחרי שיוולד התינוק. לא יודעת...
החלום שלי הוא שיהיה איזה פיתוח טכנולוגי דרמטי שיהפוך את הנהיגה למיותרת, איזה מכונית אוטומטית או טלפורטר או לא יודעת מה. אבל לא נראה שזה הולך לקרות ממש בקרוב...

אני מחר מתחילה את שבוע 31

נשארו תשעה שבועות, פלוס מינוס. זה מרגיש המון וכלום בו זמנית... כל הזמן כואב לי משהו, בעיקר האגן (סימפיזיוליזיס) ובזמן האחרון גם מאוד הגב. הבטן כבר נהייתה גדולה וכבדה וקשה לי להתכופף... אבל אני גם נהנית מההיריון, מלהרגיש אותו זז, מלדעת שיש בתוכי תינוק קטן. מאוד מאוד מחכה לו.

שיעבור בקלות ובהצלחה!

מכונית אוטומטית כבר קיימת. בארצות הברית. יש המון בעיות מבחינת חקיקה, ומבחינת ההתנגשות בין תוכנה לאדם - מכוניות שלארות את החוק, אבל גורמות לסכנה בגלל שבני אדם מצפים מהמכונית שתתנהג כמו מכונית שאדם נוהג בה.
כך שמכונית אוטומטית זה לא פיתוח טכנולוגי דרמטי אלא משהו שכבר קיים.
מתי הוא יהפוך להיות נפוץ -זו שאלה אחרת. ומתי ישראל, ארץ הרגולציות הבלתי מוגבלות, תאשר אותו, זו שאלה אחרת לחלוטין.

< אישה במסע בחצי דקה על טכנולוגיות מודרניות>

אישה במסע כתבה מה שרציתי לענות, שכבר יש מכונית אוטומטית אבל זה מאוד יקר ויקח עוד כמה שנים טובות עד שימכר בשוק בישראל.

בכל מקרה לגמרי מבינה אותך אוליב לגבי הנהיגה, כך הרגשתי שנים ובהריון הראשון באמת החלטתי להמתין עד אחרי הלידה.
יש לזה יתרונות וחסרונות כמו כל בחירה.

וואו 9 שבועות זה ממש אוטוטו, לי נשארו 12 שבועות בערך, זה אומר שתלדי בערך חודש לפני.
גם לי כבד וקצת כואב הגב התחתון אבל נהנת מהקפיצות האולימפיות של המתעמלת בבטני, זה ממש מבדר אותי איך היא זזה כל היום. מדהים.

היום נוסעים ללילה לבד, פיצית כבר לא משתעלת, קצת מצוננת. מקוה שיעבור לה בסדר עם סבא.

חייבת לשתף שיש לי מחשבות ממש מפחידות בראש שמנסה להרגיע ולסלק כי יודעת שהן לא ריאליות ומחשבות חרדה גרידא,
אני אפילו מתביישת לכתוב אותן מרוב שהן מופרכות (תודה לאל!).
הסבא בא לישון אצלנו ולשמור עליה בלילה שנעדר. והפחד הלא רציונלי שלי שמה אם הוא יגע בה בצורה מינית ויפגע בה.
כאמור אני חוויתי התעללות מינית בילדותי, משהו קל יחסית, לא אונס או משהו כזה, גם לא הרגשתי שהאדם עשה לי רע, אהבתי אותו כילדה אבל כמובן לא הבנתי שהוא נוגע בי בצורה אסורה.
זה היה בקיבוץ של שנות ה80 שהמודעות היתה אפסית וקרה בלינה המשותפת בבית הילדים.
וזה עולה לי לראש, איך אני מגרשת את המחשבות המפחידות האלה מהראש שלי?
הסבא של פיצית הוא הסבא המושלם, דואג לה ועוזר לנו המון איתה ומאוד אוהב אותה.
עדיין המחשבה על כך שהיא תישן איתו במיטה שלנו מעלה בי מחשבות מפחידות.
אנא הרגיעו אותי.

חזרנו מחופשה קצרצרה של לילה אחד והיה כייף ומטעין אנרגיות.
ישנו טוב, אכלנו טוב, עשינו ג'קוזי, גלשנו לשיחות מקרבות והתלטפנו.
טיילנו קצת וחזרנו לפיצית.
צריכה ללמוד למבחן ורק בורחת הרחק מזה...
קוראת את המסע ונשמע מאוד מעניין, שוקלת לעשות את הקורס. מישהי עשתה את הקורס?

יקרות, למקרה שלא ראיתן את זה - בדף מחשבות ליבה קטנות היה דיון מרתק על נהיגה ועל המצב הזה שדוחקים נשים שלא רוצות לנהוג כן לנהוג ואני מאוד ממליצה לקרוא בעיקר את מה שכתבה שם נוודית ולחשוב על זה קצת. אני השתכנעתי שלא כולם צריכים לנהוג גם אם יש אנשים שזה מאוד תורם לתחושת עצמאות שלהם. שינהגו הם.

תודה באמת לא ראיתי, אכנס לקרוא.
שוב התעוררתי בשלוש...מה יהיה עם הלילות הלבנים הללו.
החלו לי צרבות בימים האחרונים. צריכה לקנות טאמס.
אוכלת נורא בימים האחרונים.

מחר משלימה שבוע 35, כבר כבד נורא וקשה לעמוד וללכת.
כנראה יש לי סימפיוליזיס פיביס.
מרגישה ונראת כמו בסוף תשיעי, למרות שרק בסוף שמיני.
נשארתי לנוח בבית, מתכננת לעבוד עוד יומיים שלושה וזהו, לנצל ימי מחלה עד הלידה ולהישאר לנוח בבית.

מתחילה לחשוב על הלידה אחרי שהייתי די בהדחקה לגבי זה.

מקוה לטוב

שליחה על ידי אוליב* » 11 מרץ 2016, 07:51

שתהיה תקופה טובה והזמן עד הלידה יעבור לך מהר.
גם אני עם סימפי, סובלת מזה מאוד. כבר בשבוע 38, מחכה ללידה אבל מתוך איזו הבנה שזה כנראה לא הולך לקרות מייד, שהזמן הזה של הלפני עוד משרת אותי.

תודה אוליב יקרה, שיהיה לשתינו בהצלחה ולידה קלה מהירה זורמת, עם תינוק/ת בריא/ה ושלמ/ה.
גם אני מכינה את עצמי שלמרות ההרגשה זה יכול לקרות עוד 3 שבועות או עוד 7 שבועות וכל היום ממלמלת לי את השיר של בלי סודות:
"זה לא קשה, זה לא קשה, זה לא קשה בכלל, זה דווקא קל"...(-:
התחלתי לשמוע היום מדיטציות מודרכות ללידה שמצאתי ביוטיוב וזה מרגיע קצת.
מפחדת מללכת מחר לעבודה ואיך לומר לבוסית שלי שמתכננת לעבוד עוד יומיים וזהו.

תפילה_לאם

"זה לא קשה, זה לא קשה, זה לא קשה בכלל, זה דווקא קל"...

ולצד החיוך והחשיבות שבבחירה באופטימיות רוצה לציין, שבכל הסיטואציה יש בהחלט גם לא מעט קושי, ולכן לגיטימי ביותר לעבוד עוד יומיים וזהו ועוד כל מיני הקלות והנחות (אף שבשעתו התייסרתי והרגשתי מפונקת ונצלנית על לקיחת ימי מחלה P-:).
הרבה טוב! @}

גם אני מכינה את עצמי שלמרות ההרגשה זה יכול לקרות עוד 3 שבועות או עוד 7 שבועות
חשוב!
לי היתה הרגשה שהלידה תהיה מוקדם (הרגשה שהסתמכה על תחושות פיזיות, על הלידה הקודמת, על הלידות של בנות המשפחה שלי) ועם כל כמה שניסיתי לשחרר את ההרגשה הזו נראה לי שהיא נשארה תקועה אי שם באחורה של הראש... כמובן שבסוף ילדתי כמה ימים אחרי התל"ם...
והשבוע-שבועיים האחרונים כבר היו לי קשים מאוד ואני חושבת שהרבה מזה נבע בגלל שאיפשהו בראש שלי היתה תקועה המחשבה שאני אמורה ללדת בתחילת תשיעי ואיך הגעתי עד הלום בכלל...

(())(())(())(())(())(())(())

את תהיי בסדר גמור!

אז זהו, יום שלישי 15.3.16 היה היום העבודה האחרון שלי במשרד לפני הלידה.
אתמול בערב הייתי קצת בסערת רגשות וכעסים על האיש שפתאום רצה לבטל מחר את הסיור בלניאדו ובכלל חזר עצבני וחסר סבלנות והיו לו רק תלונות.
אחרי שבכיתי והוצאתי את כל העצבים בלילה, עשיתי מקלחת, נרגעתי והלכתי לישון.
היום קמת כמו חדשה, תכננתי תוכניות על דף לתקופה הקרוב, בישלתי (ויצא אפילו טעים), תפרתי מכפלת לתחפושת של הילדה למחר, יצא עקום משהו אבל השיג את המטרה (-:
קבעתי צילומי הריון עם חברת ילדות צלמת בטבע במוצ"ש הבא, בחרתי בגדים לצילומים, והיום עבר עף בסבבה, עם מוזיקה ברקע.

מזכירה לעצמי להוריד ציפיות מהאיש, גם לו קשה, יש עליו מלא עומס בגלל שאני לא מסוגלת לעמוד או ללכת יותר מכמה שניות רצוף.
להיות סבלנית עם הילדה, שדווקא עכשיו כנראה מרגישה שאוטוטו לא תהיה לה 100% תשומת לב ומירכוז ולכן מותחת גבולות ועושה קונצים על כל דבר.
המצב המגביל הפיזי, שלא יכולה ללכת, אוטוטו יחלוף, זה בסדר לנוח ולהעזר.
לנצל את היום שלי למה שאני אוהבת ובוחרת ולא להגרר למריחת כל היום בטלויזיה ובוואטצאפ ופייסבוק.

לשחרר ולהרגע כמה שאפשר לקראת השלב הבא והלידה.

זה בסדר לנוח ולהעזר.

שליחה על ידי מיכלי* » 19 מרץ 2016, 15:37

...מעוררת השראה.. 3>

ציפיות. מובילות לאכזבות.
מרגישה לבד. שאין אף אחד קרוב אלי בימים אלו.
תחילת תשיעי, די כבולה לבית בגלל הקושי ללכת מעל כמה שניות בלי כאבים.
חברות זה לא משהו שהשקעתי בו לאחרונה.
בסופו של דבר שתי חברות הנפש הכי טובות שלי אי שם במרחקים, בתוך החיים שלהם והאתגרים שלהן.
אחת לאחר לידה ובתקופה קשה בעצמה והשניה עם 3 ילדים ועסק חדש.
כבר כמה ימים חושבת להתקשר אליהן ולבקש שיבואו לבקר אותי.
היום באופן מקרי, לאחר חודשים, שתיהן נתנו אות חיים בוואטצאפ.
סיפרתי על מצבי הפיזי וביקשתי שיבואו. איך מבקשים בלי להשמע לוחצת או נזקקת? או כועסת?
הכדור אצלן. לא בונה על זה שיגיעו בקרוב.

ועכשיו אמא שלי שכל הזמן בלי לדעת בכלל פוגעת בי ומאכזבת אותי שוב ושוב.
בחוסר טקט הידוע שלה שואלת בקבוצה המשפחתית בטלפון מי מגיע לאחותה שגרה בטיזנעמק (מרחק שעתיים ממני) לערב פסח.
שאלה שמבהירה לי שהיא בכלל לא חושבת עלי, לא לוקחת בחשבון שאמורה להיות ישר אחרי לידה או שבוע 41 עם צירים וציפיה ללידה כל רגע.
ואני עוד בוחרת את לניאדו, גם כדי שהיא תוכל להשאר איתי שם בלילות אחרי הלידה ולעזור לי בביות המלא, והיא יודעת את זה, ואמרה שתקח חופש מהעבודה ותבוא.
אז איך בדיוק זה מסתדר עם התוכניות שלה לנסוע ליומיים בחג עד סוף הארץ?
וזה אחרי הערה שגם הפכה אותי לגמרי לפני שבוע שהיא זרקה בטיפשות ואטימות תוך כדי שיחה טלפונית, שבגיל שנה וחצי (?!!!) היא נתנה לי לחזור לבד מהפעוטון ביתה בקיבוץ?
קצת התנפלתי עליה שהיא לא יודעת על מה היא מדברת ובטח לא זוכרת את הגיל הנכון ומה זה החוסר אחריות הזה??? להוסיף לזה את הסיפור המיותר שלה כמה ימים לאחר הלידה של הגדולה לפני 4 שנים שראתה איך לקחו אותי בתינוקיה כמו תרנגולת מהרגל והיא נותרה מאחורי החלון של התינוקיה בוכה וחסרת אונים ולא העיזה להגיד ולעשות כלום...
ועוד במצב שהייתי בו, בחרדות ודיכאון נוראי לקראת לידה. כמה טיפשה את יכולה להיות.
שנאתי אותה רוב חיי וכעסתי עליה שהרסה לי הרבה מהילדות ושהיא אחראית בהרבה לחרדות ותחושת הנטישה שחשתי כל חיי עקב התפרצויות הזעם הבלתי נשלטות שלה כל הילדות והבגרות שלי. דווקא אחרי הלידה כמו גיליתי אותה מחדש, היא עזרה לי עם התינוקת בישא הדאון והדיכאון, ולמרות שבמקביל הייתי בטיפול פסיכודינמי פעמיים בשבוע שחשף את כל הפוסט טראומות שלי מהילדות וממנה, איכשהו הצלחתי להיות בחמלה ולקבל אותה, למרות הכול.
בדיוק שומעת את השיר mama של ג'נסיס שמאוד אוהבת ובוכה, פשוט בוכה. נותנת להכול לצאת.
לוקחת בחשבון שאני הורמונלית ומפחדת מהלידה וגם ירדתי לרבע כדור בשבוע האחרון כדי להפסיק לגמרי לקראת הלידה (למספר שבועות עד הלידה, כדי למנוע תופעות גמילה, לחץ של רופאים בבית חולים ותירוצים להפרדה מהתינוקת) אז יותר רגישה. בשבוע האחרון גם הייתי מאוד עצבנית וצרחתי על אנשים כמו שהמון זמן לא צרחתי.

גם עם האיש לא פשוט, היתה לנו מריבה בשבת והוא זרק שוב מילים שהבהירו לי שהוא עדיין פגוע ותקוע על כך שלא ספרתי אותו בלידה הקודמת ולא הסכמתי לזירוז...
והוא כל כך מרוחק ממני פיזית וכל כך בתוך ריטואל תקתוק החיים והמשימתיות.
ואני מבינה אותו רק שזה לא עונה על הצורך הנפשי שלי בקרבה וחיבוק.
מזל שיש את פיצית שמרעיפה עלי המון חיבוקים ופיזיות, ילדה מדהימה בלי עין הרע. מקוה שאצליח לחלק את עצמי בינה לבין התינוקת בצורה שלא תותיר אף אחת מהן בחוסר. אתגר.

זהו פרקתי. נושמת עמוק. הכול כשורה בעולמי. טבעי שיש כאבים ציפיות ואכזבות, אף אחד לא חי כדי לענות על הציפיות שלי, רק אני כאן בשביל לרצות את עצמי ולהיות מאושרת ממה שיש.
אז כן, להיות מאושרת, ממה שיש, מהתקופה המאתגרת הזו.
מהזמן שלי לעצמי לבד בבית.
אתמול ניגנתי קצת בפסנתר, היום מתחילה ללמוד למבחן שיש לי בעוד 10 ימים ,בתקוה שאצליח.
לוקחת את פיצית למסיבת פורים והצגה פה קרוב בשכונה אחר הצהרים.
מחר אוציא אותה מוקדם מהגן ונבלה ביחד.
הכול בסדר.

אני אלד בלניאדו, שם הגישה שלהם הכי נראית לי והכי מתחשבת ברצוני באפס הפרדה וביות מלא.
אם אמא שלי לא תהיה איתי בלילות אסתדר, או שאקח את אחת המתנדבות מהקבוצה אפס הפרדה שתעזור לי.
בלידה אהיה עם האיש, אשתדל ככל יכולתי לא להשאיר אותו בצד, לתת לו הרגשה שאנו מחליטים ביחד, גם לוותר קצת אולי ולתת לו גם להחליט או לפחות לקחת בחשבון את חששותיו בהחלטות שלי. ויהיה בסדר. אחרי הלידה ישר לחזור לכדור שאפשר גם להניק אתו, להיעזר כמה שאפשר ממי שאפשר ואם לא משפחה אז בתשלום.
לזכור שהכול משתנה ועובר, יש לי כבר פרספקטיבה כשמביטה באוצרית המקסימה שלי, שלמזלי טפו טפו גדלה להיות ילדה מאושרת, בריאה ושמחה וקשורה אלי מאוד. ללא זכר כהוא זה לכאוס הטוטאלי שעבר עלי.
לסמוך על היקום, על ההוא שם למעלה שהכול מדויק ואמן שאחווה חוויה מתקנת בלידה ובפוסט שאחריה.
פורים שמח

_אלמונית*

האופן שבו את מתנהלת מרשים ומרגש. מקווה שתמצא לך כל התמיכה והעיטוף המתאימים לך.

אהובה. אהובה אהובה אהובה אהובה אהובה אהובה אהובה אהובה אהובה אהובה.

טיפ קטן שגיליתי לבקשת עזרה מאנשים: לפנות תמיד לשלושה במקביל. אם את פונה לאחד או שניים, אולי הם לא יוכלו. אבל פנייה לשלושה מקורות אומרת שכמעט בטוח שעזרה ממקור אחד לפחות - תגיע.
@}@}@}@}@}@}@}

_בחוסר טקט הידוע שלה שואלת בקבוצה המשפחתית בטלפון מי מגיע לאחותה שגרה בטיזנעמק (מרחק שעתיים ממני) לערב פסח.
שאלה שמבהירה לי שהיא בכלל לא חושבת עלי, לא לוקחת בחשבון שאמורה להיות ישר אחרי לידה או שבוע 41 עם צירים וציפיה ללידה כל רגע._
כנראה שהיא זקוקה לתזכורת.
סליחה שאני הולכת להישמע מטומטמת, אבל יש לי את הקטעים האלה בדיוק, מכירה אותם מעצמי: מנסה לקבוע עם חברה אחת לפיקניק סופשבוע, ושוכחת לגמרי, באותו רגע, שיש צפי לסערת ברקים ורעמים, או סופשבוע ארוך שכולם נוסעים בו אל מחוץ לעיר, או שזוט בכנס... כאילו הדברים האלה ממויינים במגירות שונות במוח, ולא מתחברים זה לזה כשנחוץ.
ונשמע שככלל יש לה משאבי אמהות ואהבה מוגבלים, והיא נאבקת עם הקשיים שלה

תודה אלמונית יקרה ותמרוש.
אכן אמא שלי התקשרה בערב ואמרה שלא חיברה את סדר פסח עם תאריך הלידה שלי, שלא ירד לה האסימון... אמרתי לה שהבנתי את זה. עניתי בטון מונוטוני ללא כעס, אז אני מבינה שאולי לא תהיי ישר אחרי הלידה שלי, והיא ענתה שבטח שכן, שאולי לא יסעו ויעשו חג אצלם. שחררתי. תמרוש, אכן לאימא שלי יש המון קשיים ובעיות עם עצמה, אין ספק שזה משליך על האמהות שלה ובאמת שלרוב אני לא מצפה ממנה לכלום וגם לא מתקרבת יותר מידי. לשנות אותה אני לא אצליח, אז מנסה לקבל את מה שכן טוב בה ולשמור על המרחק הנכון כדי לא להפגע.

שוב ערה משלוש, ערה בממוצע שעתיים שלוש כל לילה. מחר תכננתי על הבוקר להתחיל ללמוד למבחן בעוד שבוע. דחיתח ודחיתח וכמעט לא נותר זמן ללמוד. נאבקת עם עצמי האם להכנס בזה ולסיים לפני הלידה או לדחות לאחרי הלידה.

לקבל את מה שכן טוב בה ולשמור על המרחק הנכון כדי לא להפגע.

הייי יקרה,
רוצה לתת לך את הברכה שכתבתי לעצמי לפני הלידה השניה:
ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם
המוציא תינוק מבטן אמו
ומביא חלב לשדיה

את הברכה הזאת כתבתי לעצמי על דף נייר, באותיות הכי יפות שאני מכירה, אחר כך צבעתי את האותיות בצבעים הכי מתאימים שהיו לי, ואחר כך לקחתי דף נייר אחר, וציירתי עליו את עצמי יולדת, ודרך הציור איחלתי לעצמי את מה שרציתי ללידה הזאת, את הגרעין, האלמנט המרכזי שממנו רציתי שהיא תתנהל: לידה מחויכת.
ואחר כך תליתי את שניהם, הברכה והציור, על קיר חדר השינה שלי (טוב, מטעמי צניעות, כיסיתי את הציור בדף של הברכה, כי הבעל ביקש

)
זה מילא, סיפור טריוויאלי. הדובדבן שבסיפור קרה איזה זמן אחרי הלידה. כשלקחתי את הברכה כדי לתייק אותה. העפתי מבט נוסף בציור, ונדהמתי: התנוחה בה ציירתי את עצמי (שהיתה מאוד מוזרה בציור, כי אין לי טכניקות פרספקטיבה מי-יודע-מה, ולכן זה היה מין בערך כזה. לא כיוונתי לשום תנוחה ספציפית), היתה כמעט בדיוק התנוחה בה ילדתי. וזה היה בלתי-מכוון לחלוטין

(())(())(())

וואו תמרי איזה רעיון יפה

בתחילת שבוע 40 והציפייה וחוסר הודאות איך ומתי זה יתחיל ואיך אעבור את הלידה מעסיקה אותי מאוד.
הכול מאוד כבד כבר, קשה לישון, לעמוד, ללכת. משתדלת לנוח אחרי שבשבוע האחרון הייתי עסוקה בטירוף במיליון ואחת סידורים לקראת הלידה.
היום לפי החישוב שלי עוברים בדיוק 266 ימים מההפריה. לפי הספרות זה בדיוק המועד שבו אמורה להתרחש הלידה. כך בדיעבד גיליתי שהיה לי גם עם פיצית הגדולה שלי.
אבל מי יודע.
התחלתי שלשום לשתות חליטת פטל וסרפד, לוקחת כמעט שבוע כמוסות נר הלילה ומשתדלת לנוח.
כבר 3 שבועות ללא החצי כדור ציפרמיל.
היו פה ושם מספר מועט של רגעים של חרדה. רק שהפעם הצלחתי להתבונן בחרדה בלי פחד, כתופעה פיזיולוגית שלא מאיימת עלי ושתיכף תחלוף תוך מספר דקות. וכך היה.
מה שכן, אני לוקחת קבוע אומגה 3 וגם פרנטל וברזל, ויש בי מין אמונה שכזו שהאומגה 3 מחליף את הציפרמיל ושומר עלי.
מישהיה פעם סיפרה לי שהיא הצליחה להפסיק עם הכדור לדיכאון וחרדה רק בהריון. שמשהו הורמונלי השתנה.
אמן וגם אצלי זה כך. בכל מקרה אני לא שאננה, ארוז לי כבר בתיק לחדר לידה ציפרלקס (שניתן להניק איתו) לאחרי הלידה שאקח ישר אם ארגיש שמתחילה ליפול נפשית ופיזית.
כרגע הפסקתי בעיקר בשביל שלא יהיו תופעות גמילה לתינוקת ושלא תהיה סיבה להפרדה בבית חולים מהתינוקת.
משתדלת לחשוב חיובי, קצת מדברת עם האיש על הלידה ואחריה, ואיך ניתן הפעם למנוע את קריסת הזוגיות שלנו והמפולת לצעקות וללחצים שלו ולדיכאון וחרדה שלי.
מקוה שנהיה חזקים ורגועים יותר הפעם. וגם אם לא, לקחת דברים בפרספקטיבה ובפרופורציה.
כבר מכירה אותו כשהוא לחוץ ועצבני, כבר יודעת שיש לו נטייה בלתי נגמרת להעמיס על עצמו עד שהוא מתפוצץ. להיות ערה לזה ולקחת ממנו חלק מהנטל, גם כשקשה לי מאוד ונוח לי שהוא יעשה.
סך הכול הוא באמת מקסים ועושה את הכי טוב שיודע וזה המון.
עדיין חסרה לי ההרגשה שאנו מספיק קרובים.
דווקא בחודש האחרון התקרבנו יותר ועדיין יש דרך ארוכה.
אתמול שניסיתי להעלות את זה הוא ישר התגונן ואמר שאעזוב את זה עכשיו, ששלב שלב, כרגע מתמודדים עם ללדת ולהסתגל למצב אחרי הלידה.
אחרי כן יהיה יותר זמן ופניות לזוגיות שלנו.
פיצית הגדולה מאוד נצמדת אלי לאחרונה ואני משתדלת להיות שם בשבילה בהרבה מגע חיבוקים וקרבה.
הבעיה זה בקטעים בערב, שנגמרת לי הסבלנות והיא לא משתפת פעולה עם ללכת לישון, לצחצח שיניים, ובבוקר ללכת לגן.
ולי ממש קשה לעמוד יותר מכמה שניות בגלל כאבי העצמות (פיזיוליזיס פיביוס) ואז אני לפעמים מרימה את הכול, וישר מצטערת על זה.
שלטתי בעצמי כל כך יפה קרוב לארבע שנים, אחרי שהייתי כל כך בחרדה מצעקות ולצעוק עליה ושהאיש יצעק עליה. בגלל שריטות שלי מהאמא חסרת השליטה שלי בכעסים.
איכשהוא עכשיו לקראת הלידה יש לי פחות סבלנות. משתדלת לעבוד על עצמי בעניין הזה. היא ילדה וברור שהיא תעשה קונצים. היא אף פעם לא היתה יסמנית, תמיד היתה דעתנית. בדיוק כמוני. מנסה לשים לב גם לא להתערב לה בהחלטות שמאפשרת לה להחליט וגם להעיר הרבה פחות ולהגיד תזהרי תיכף נופל לך/את מקבלת מכה וכאלו.
היא באמת מהממת הילדה הזו, אתמול אמרה לי איזה 5 פעמים לאורך אחר הצהרים "אימא את יודעת שאני מאוד אוהבת אותך?" וזה ממלא את הלב ואף פעם לא נמאס לי לשמוע.

חזרתי לקרוא בספר לידה פעילה אחרי שפעם שעברה חוויתי ממנו אכזבה קשה מאוד על שלא היה קשר בין מה שקראתי בו ללידה שלי...
ולחוסר היכולת שלי לשלוט בחרדה הדאגה והפחד מהלידה, שרק' העצימו את הכאב והסגירות והפריעו ללידה לזרום.
רק עם האפידורל בסוף משהו השתחרר ותוך שעה וחצי הגעתי מפתיחה 4 לפתיחה 10.
הפעם באנ בלי אג'נדה, פתוחה, לנסות ללדת טבעי אך גם להיות קשובה לגוף ולנפש שלי.
בהחלט יכול להיות שבחורה חרדתית ופריק קונטרול כמוני, עם כל מה שעבר עלי בילדות, עם ההורים הלא הוריים שלי, בהתעללות המינית שעברתי בילדות, עם חרדות והדיכאון לאחר הלידה, עם כל כאבי הגוף שמעוררים אצלי חרדה עמוקה - עם כל אלו בהחלט יכול להיות שלא אצליח ללדת ללא אפידורל. ואולי כן. אולי עשיו כשמודעת יותר כן ילך.
בקיצור להיות קשובה לעצמי ולזרום ברגע האמת.
בכל מקרה החלטתי שמתי שהסביבה החיצונית לא תעשה לי טוב בבית חולים - ישר מחברת כמו אינפוזיה את האוזניות עם המוזיקה לאוזנים וצוללת פנימה.
אני בטוחה שהיתה לכל הסאגה שעברתי בבית חולים והמאבקים מול הצוות הרפואי שנמשכו כל 5 ימי האישפוז שלי, השפעה רבה על רמת הסטרס החרדה והכאב.
אמן שהפעם יהיה טוב וזורם יותר @}

תפילה_לאם

קוראת אותך. @}

מחזיקה לך אצבעות שילך טוב. ומזכירה לנו שטוב, זה לא אומר X,Y,Z. אלא לא להתנגד למה שקורה...

וגם אם לא, לקחת דברים בפרספקטיבה ובפרופורציה. בדיוק...

איכשהוא עכשיו לקראת הלידה יש לי פחות סבלנות
אם הבנתי נכון, הצלחת עד עכשיו כי השקעת כוחות על בזה, מתוך חרדה שקשורה לילדות שלך. אבל תכלס, זה "נורמלי" שאמא בסוף ההריון תתפוצץ מדי פעם על הילדה. והילדה ממש לא נפצעת מזה. זה סיפור אחר לגמרי מהילדה שאת היית. אז אולי לנסות כיוון אחר, במקום "לנסות יותר חזק לא להתפוצץ כי זה ממש אסור", להיזכר שזה בסדר גם אם מתפוצצת. להיפך, זה אפילו עדיף, זה פחות חרדתי. זה טבעי ובריא. מייצר פחות מתח.

וחיבוק ופרח ולב

יקרה, מאחלת לך לידה יפה וטובה והתאוששות מהירה וקלה. מרגש לקרוא אותך ואת ההתמודדות שלך, ההכנה והחשיבה על הפרטים והקבלה העצמית והתהליך הזה שאת עוברת, מעבירה בו את עצמך. שיהיה בטוב ובהצלחה!
אני ילדתי ואני עם תינוק מתוק שבדיוק שוכב עלי ומצטרף לכל האיחולים.

תודה תפילה, מיכלי ואוליב מקסימות שכמוכן (-:

אוליב המון מזל טוב @} - מקוה שזורם לך טוב ואשמח לשמוע מה שלומך.

להיזכר שזה בסדר גם אם מתפוצצת. להיפך, זה אפילו עדיף, זה פחות חרדתי. זה טבעי ובריא. מייצר פחות מתח.
תודה מיכלי, מזכירה לעצמי שאני בת אדם, ולעיתים טועה וחסרת סבלנות.
ועדיין, בגלל מה שעברתי, אני אובר רגישה לצעקות וכן חושבת שעלי לעבוד על עצמי מאוד בנושא הזה.
רק המבט של הקטנה בעיניים, של הבהלה מזה שאני צועקת מכווץ אותי.
אני לא רוצה שהיא תפחד ממני או תבהל ממני. זה מיותר לגמרי. כמובן שחשוב לקחת בפרופורציה, מפה ושם צעקה היא לא תכווה כמוני וזה לא דומה תודה לאל למה שאני חוויתי מאמא שלי.

אמשיך לעדכן.

את מדהימה.
איזה כיף לקרוא את כל מה שכתבת.
נשמע שאת כל כך יודעת איך להתנהל, במודעות לעצמך ולמשפחה שלך, יודעת - בגדול - מה טוב ומה נכון, ויודעת באיזה כיוון ללכת.

עצה קטנה ללידה: צחוק. תבקשי מהמלווים שלך שיספרו לך בדיחות, או סיפורים מצחיקים מהעבר המשותף שלכם, או שירים מצחיקים. החל מהציר הראשון.
כשאת בבית - תנסי לראות תכניות מצחיקות שאת אוהבת, או לקרוא ספר מטופש שגורם לך לחייך.
הצחוק מעלה את רמת האוקסיטוצין, מוריד חרדה ומרפה את השרירים

לי מאוד עזר שבעלי והחברה-דולה שלי התבדחו זה עם זה מעל הראש שלי.
וגם מאוד עזר לי כשהגעתי לחדר הלידה וקיבלתי מיילדת שלא מצאה חן בעיני (היא לא פנתה אלי להגיד לי שלום ולא הציגה את עצמה) - לעשות לה פרצופים מאחורי הגב ולהשמיץ אותה חצי-בצחוק באזני הדולה שלי. אמרתי לה: "אני לא אוהבת את המיילדת הזאת. היא פרה. לא! היא עז!" והרגשתי כמו תיכוניסטית שעושה פרצופים למורים וכותבת עליהם פתקים והתפקעתי מצחוק מבפנים.
זה כל כך הצליח, שהמיילדת הפוסטמה בכלל לא זיהתה שאני בשלב הפעיל של הלידה, וילדתי לה "בהפתעה" תוך שעה ומשהו. אילו היתה טורחת לשאול אותי....

אבל גם שירה עוזרת. תשירי שירים שעושים לך טוב על הלב ומרוממים לך את הנפש. תשירי "כמו במקלחת". את יודעת למה אני מתכוונת - בלי לחשוב בכלל על התוצר, רק בשביל התענוג.

אני לא רוצה שהיא תפחד ממני או תבהל ממני.
היא כבר בת ארבע, מבינה עניין, ואת יכולה לתת לה כלים פשוטים להתמודד עם הצעקות שלך.
למשל - להסביר לה שזו תקופה לחוצה ומאתגרת, ולפעמים תצעקי עליה שלא בצדק ושלא בכוונה, ושאת מבקשת סליחה מראש ואוהבת אותה.
או שאת יכולה לתת לה סימן קטן, שהיא תעשה לך כשהיא מרגישה שהצעקה לא הוגנת ורוצה שתפסיקי לצעוק.
אולי לשלב זרת בזרת? (זרת שלה בזרת שלך)
או שהיא תשים אצבע על השפתיים?
מה שלא יהיה, סימן של חיבוב, שיקרב ביניכן, יוציא אותך ממעגל הצעקות והעצבים, וייתן לה לתחושה של השפעה ושליטה על המצב.

תמרוש העלאת חיוך על שפתי

וזה לא טריוויאלי כי אני די באמצע התקף חרדה מאתמול בלילה. מחכה בדיוק להכנס לרופאה.

קרה משהו בצהרון של הילדה, שילדים התפשטו הראו אחד לשני ואולי נגעו. שתי ילדות סיפרו, אחת אמרה שילד דחף לה אצבע ופצע אותה.
בתור נפגעת התעללות מינית מהילדות, למרות שמדובר במשחק תמים של ילדים, זה ישר מעלה את רמת החרדה שלי מאפס למאה קמש.
זה התפוצץ לפני שבוע, כאחת שמאוד רגישה לזה ישר פניתי לאמהות ובאחת מהם מאוד תמכתי. שאלתי גם עם ידוע אם פיצית שלי היתה מעורבת, כי הכול מאוד מעורפל ולא בדיוק מה קרה, וצוות הצהרונית משנה גרסא כל רגע. עשינו רעש גדול וערסנו מםקחת ויועצת ואת הגננת, וגם את בעל הצהרון והצוות. רציתי לבוא חעשיבה כנציגה של ההורים אבל האיש שמכיר אותי ויודע שיכולה להצפוצץ מעצבים בדקה מאוד חרד מכך במצבי ורוצה שארגע לקראת הלידה. לכן ויתרתי ולא הלכתי. וממה שתחקרתי את פיצית החכמה שלי היא לא היתה שם ולא ידעה מזה בכלל והיא 144 שמספרת לי הכול, אז אם משהו היה קורה לה סבירות גבוהה שהייתי יודעת ממנה.

אתמול הגננת התקשרה בערב ואמרה שאין לב פרטים אבל השם של פיצית עלה על ידי שתי הבנות שסיפרו שנגעו בהן.
מאז חרדה מאוד. ומרגישה שזה קשור מאוד למה אני עברתי וחוסר היכולת של הורי להגן עלי כילדה. וגם החוסר בהירות וודאות מה הכוונה השם שלה עלה, באיזה הקשר, רק היתה שם, או חס ושלום נגעו בה, מחרפן אותי.
וגם מכעיס אותי מאוד ששתי באמהות, שדיסרתי ופניתי אליהן לא סיפרו לי. אחת תפסתי בערב ואמרה שלא יודעת מה קרה, רק שפיצית היתה באותה תקרית בשירותים כשזה קרה.

עם השניה, שהיא גם שכנה שלי ובחורה הזויה לחלוטין, אדבר תיכף אחרי שלא ענתה לי בערב וסימסה דברים מעורפלים ולא ברורים.
מצד אחד בא לי להרוג אותה שלא סיפרה לי וגם את בסייעת של הצהרון, מצד שני רוצה לשמור על קור רוח כדי להוציא ממנה כמה שיותר מידע. לאחר מכן אדבר עם הסייעת ומזכירה לעצמי לקחת בעירבון מאוד מוגבל מה ששתיהן יספרו.
לאחר מכן שוב אדבר עם פיצית ואפעיל שיקול דעת. האיש כמובן תמך רק בצורה לוגית ופרקטית ונרדם. נשארתי לבכות וחקפוץ כל הכדור פיזיו ולהרגיע את עצמי שפיצית בסדר, ומתערבבות לי תחושות שלי עם מה שלא קרה פה. שוקלת אם לעשות שיחה עם אורנה שפרון בנושא או עם הפסיכולוגית הקודמת שלי.

אאוץ'

תנשמי עמוק. תטפלי בעצמך דבר ראשון. (ציטוט מ"בית האלוהים": במקרה של דום לב - דבר ראשון בדוק לעצמך את הדופק. כן, לך ולא לחולה)
ממה שאת מספרת, נשמע ש- 99% סיכויים שפיצית בסדר גמור. אולי היא נכחה, אולי היא ראתה, אבל לא נפגעה.
אבל את, זה סיפור אחר. נשמע שאת הנפגעת העיקרית פה (לפחות מבחינתך) כי זה פתח לך פצעים ישנים ועמוקים, וממילא את במצב רגיש ובלי כדורים.

ולכן,
שוקלת אם לעשות שיחה עם אורנה שפרון בנושא או עם הפסיכולוגית הקודמת שלי.

לחלוטין בכיוון הזה.

את יכולה להפיק הרבה מהתקרית הזאת, במובן של איך לחזק את ההורות שלך, לתת לילדה שלך משהו שלחלוטין לא קיבלת בעצמך כילדה (לא פשוט, בהחלט אפשרי), אבל קודם כל: טפלי בעצמך. הגני על עצמך. תני לעצמך שכבה טובה של הגנה וריפוד ו - כן - אמהות, מהמקום של האני הגבוה הכי עוצמתי שיש לך. מהאמא הזקנה ששוכנת בכולנו, ומהשכינה בכבודה ובעצמה.
ומאתנו

:-((())

ושהצהרון וכל מה שכרוך בו (כולל האמהות של הילדות האחרות) ילכו כרגע לעזאזל. הם משניים כרגע. משניים לחלוטין.

(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())

אה, כן:
את לא לבד.
הפעם, את ביחד אתנו.

אתמול שניסיתי להעלות את זה [ענייני זוגיות] הוא ישר התגונן ואמר שאעזוב את זה עכשיו
כרגע זה ממש לא חשוב, אבל אני כותבת כי אחר כך אשכח:
נשמע שבנקודות מסוימות לפחות, אתם עדיין לא מדברים באותה השפה.
לא על אותו תדר.
ואז דברים כמו אהבה או רצון לקרבה או רצון להגן (דברים שבאים ממניע חיובי) מיתרגמים אצל השני להפעלת לחץ.
@}

תודה תמרוש.
אני לא מצליחה להפסיק לבכות לסירוגין מהבוקר.
קבעתי למחר בבוקר שיחה טלפונית טיפולית עם הפסיכולוגית הקודמת שלי, שלדעתי יכולה מאוד להבין ולתת לי כלים פרקטית להתמודד כרגע.

דיברתי עם האמא השכנה, הבנתי שהתקרית שקרתה לדברי הסייעת היא יחסית תמימה ולא קשורה לתקרית יותר חמורה בה הבת שלה סיפרה שילד החדיר לה אצבע ופצע אותה.
מסתבר ששבוע שעבר הן שיחקו באשה בהריון 0- ורופאה. לא ברור מי אמרה למי או עשתה למי אבל אחת ביקשה מהשניה לעשות אגרוף מהיד ולגעת בה בפות וזה מה שלדברי הסייעת קרה.
הילדה השניה סיפרה שהם שיחקו באשה בהריון ורופאה ושהיא רק הרימה לה את החולצה כדי לבדוק לה את הבטן ואת התינוק...
הסייעת הביאה להם מבט שהבהיר להן כנראה שהן עושות משהו לא בסדר, אמרה להן להתלבש וללכת לשחק במשהו אחר.
הסייעת נשמעה מאוד מבולבלת, פעם אמרה שפיצית זו שבדקה את הילדה ופעם שהילדה עשתה את זה לפיצית. האמא של הילדה אומרת שפיצית אמרה לילדה שלה לאגרף את היד ולבדוק אותה, את פיצית למטה. לא יודעת מה הגרסה הנכונה ולא נראה לי שזה ממש משנה.
חושבת איך לתקשר את זה מול פיצית. ברור שמבחינתה זה היה משחק תמים, מה גם שעירום אצלנו בבית זה מש לא אישו, היא רואה אותי ואת האיש בעירום והדלת תמיד פתוחה כשאנחנו במקלחת. לפחות הבנתי שלא היה לה שום קשר ונוכחות למקרה שבו הילד דחף לידיה אצבע ופצע אותה.
הסייעת פתאום אמרה שגם לפני 3 חודשים היא תפסה את פיצית ועוד בן ובת מתפשטים ואמרה להם מהר להתלבש.
לא מבינה למה לא סיפרה את זה עד עכשיו. היא לא מישהי אינטילגנטית במיוחד ולא ממש סומכת על זה שאומרת לי את כל האמת ומה בדיוק ראתה ואיך הגיבה.

מצד אחד יותר רגועה שככל הנראה פיצית לא נפגעה מאף אחד מצד שני אני מבינה מזה שכנראה היא רואה בזה משחק תמים, ואולי גם בגלל ההריון שלי זה עוד יותר מעניין אותה לשחק באישה בהריון ורופאה. מצד שני אני לא רגועה בכלל כי זה כמו מפיל לי אסימון שלא אוכל לוודא אף פעם במאה אחוז שאף אחד לא יפגע בה או יגע בה ללא רצונה.
התחלתי לחשוב ברצינות לשלוח אותה לקורס הגנה עצמית, אבל זה נראה לי עדיין מוקדם מידי וגם היא כל כך עדינה ולא אחת שמרביצה, שלא ברור לי איך אחבר אותה לדבר הזה.
וגם את עצמי, זה אף פעם לא היה מתחומי העניין שלי. אבל מרגישה שאולי זו הדרך היחידה כדי להיות רגועה שהיא מוגנת ותוכל במקרה הצורך להגן על עצמה.

את לא לבד. הפעם את ביחד אתנו
רק המשפט הזה ישר גורם לי שוב לבכות.
אני מרגישה מאוד לבד רגשית.
האיש לא מסוגל להיות בזה איתי, רק בפרקטיות.
מבינה שזה מאיים עליו מאוד וזו הדרך שלו להתמודד.
הוא לא מסוגל להכיל את הרגשות האלו שלי והוא גם לא יכול להבין. וזה בסדר. אני אפילו לא מאוכזבת מזה.

קודם כל: טפלי בעצמך. הגני על עצמך. תני לעצמך שכבה טובה של הגנה וריפוד
זה מאוד נכון תמרוש, לכן מגייסת לי תמיכה נשית פה ומחר עם הפסיכולוגית.

באופן הזוי התחילה לכאוב לי היד נורא, כאילו אין לה אנרגיה, מהבוקר.
ישר אני עושה את החיבור חרדה-כאב ביד- אני בלי נוגדי חרדה-אני יותר רגישה.
ומתבוננת על זה. שמה לב שעכשיו היד הרבה פחות כואבת.
העיקר לא להכנס ללחץ מהחרדה או מהכאב. לנשום עמוק ולדעת שזה יעבור. לעבור דרך זה. במקום לברוח מזה.
זו גם הכנה לצירים...

שפוכה מעייפות, ישנתי בלילה בערך חמש שעות ורציתי לנוח אבל כבר לא אספיק,
רוצה לקחת את פיצית ולעשות איתה יצירה. ינקה לשתינו את הראש.

ובקשר למה שכתבת:
ואז דברים כמו אהבה או רצון לקרבה או רצון להגן (דברים שבאים ממניע חיובי) מיתרגמים אצל השני להפעלת לחץ.
זה פשוט בול פגיעה. משני הכיוונים.
אני מרגישה שהוא מפעיל עלי לחץ להירגע (איזה אבסורד...) כדי שהלידה הפעם תהיה קלה וזורמת ולא אפול אחריה לדיכאון שהפיל גם אותו אחרי.
והוא עושה את זה בכך שמנסה לחסום את מה שמרגישה, אמר לי תתעסקי בעניין הזה שקרה בצהרון אחרי הלידה...כאילו זה בשליטתי.
כמו לא מבין שאני חרדה עכשיו וצריכה עכשיו תשובות. לא אחרי הלידה!
ואני מרגישה שהבקשה שלי שיחבק אותי ויתקרב אלי פיזית גורמת לו ללחץ והרגשה שאני מפעילה מניפולציה.
אין לי מושג איך לפתור את זה, אנחנו באמת לא מדברים באותה שפה.
יש לנו המון בעיות בזוגיות, אבל זה נכון, שזה לא הזמן כרגע להיכנס לזה.
כרגע צריך לגייס ולאחד כוחות ללידה ולתקופה המאתגרת שתבוא אחריה.

תודה שאתן פה בשבילי

אל הלב יקרה,
עבדתי בעבר במערכת החינוך וגם בגני ילדים.
חלק מהתפקיד שלי היה סביב איתור והתייחסות ראשונית לפגיעות מיניות בין ילדים.
המסקנה שלי מדברים שונים שראיתי היתה:
יש מישהו אי שם למעלה שנוח לו שנחשוב שאינטראקציות שיש בהן אלמנט מיני בין ילדים מתחלקות בין פגיעה לבין משחק תמים.
תפיסה בינארית כזו מעניקה המון כוח לגורמי סמכות כמו עובדים סוציאליים שכבייכול מומחים בלמיין ולהבחין בין השניים.
המציאות דרך העיניים שלי היא לא כזו.
ישנם מצבים שהם בבירור פגיעה.
ישנם מצבים שהצופה המתבונן מקטלג כ"תמים". וזה די סובייקטיבי, מה נתפס בעיניו באופן מובהק כ"תמים".
יש המון אפור באמצע כי לילדים יש מיניות ולא כל אינטראקציה שיש בה אלמנט מיני בין שני ילדים בגיל הזה היא פגיעה.
לפעמים דווקא לקטוע משהו זה לא רגיש.
אבל אינטראקציות כאלה בקלות עלולות לגלוש למקום של פגיעה.
לכן כמבוגרים אנחנו מעדיפים לקטוע אותן.

מערכת החינוך ומערכות הרווחה רוצות להנחיל נורמות מסויימות בתחום של אינטראקציה שיש בה מימד מיני בין ילדים ולטעמי האישי זה מצויין.
כנורמות התנהגות, אנחנו כהורים, מחנכים וכו' רוצים ללמד ילדים לא להיכנס לסיטואציות מסויימות. לא מהצד של היוזם ולא מהצד של המשתתף הנענה או המובל.
אין קשר בין השאלה אלו נורמות אנחנו רוצים להנחיל לילדים ובין השאלה האם קרתה פגיעה או לא.
הנורמות נועדו למנוע פגיעות.
למנוע מראש מצבים בהם ייתכן שיתרחשו פגיעות.
לפעמים אנחנו מתרגמים בטעות את הנורמות של מה אנחנו מאפשרים ומה לא כשיקוף של דיאגנוזה האם התרחשה פגיעה או לא.
כלומר, אם יש משהו שאנחנו לא מרשים והוא קרה, אנחנו עלולים לתרגם זאת בטעות כאילו מה שקרה הוא אולי פגיעה.
והאמת היא למיטב הבנתי (ושוחחתי על כך בזמנו עם אנשי מקצוע שהובילו את התהליך) שאין קשר.
יכול להיות שיש משהו שאנחנו לא מרשים אותו, כדי למנוע אפשרות של פגיעה, אבל הוא כשלעצמו ממש לא בהכרח פגיעה.

שפת הנורמות שונה משפת הדיאגנוזות.
כשזה בהיר, רוב השאלות נפתרות..

לדעתי המאוד מאוד אישית מתוך קורות חיי, דיבור מוגזם על מוגנות מפני פגיעות מיניות לעתים יוצר מצב שבו האזהרה ההורית מפני פגיעה מיתרגמת בראש של הילד או הילדה כמשהו שהוא לחלוטין מחוץ לרצף המוכר. מעבר לטווח החוויה הגופנית המוכר לו. לעניות הבנתי, לפעמים דווקא עודף עלול לאפשר מצב של חוסר מוגנות בגילאים בוגרים יותר כי הילד או הילדה מתייגים את תוכן האזהרה תחת תווית של זרות, של משהו שלא שייך למוכר להם. ולא תמיד ידעו לתרגם לעצמם חוויה גופנית או התנסותית לכותרת שאבא ואמא דיברו עליה. כי זה נתפס כשני דברים נבדלים מידי.

אז מה כן?
מה שאת בטוח יודעת לעשות מצויין, ומה שנכון תמיד: לדבר על מרחב אישי ואיברים פרטיים ונורמות התנהגות שרצויות בעינייך ומקובלות על הסביבה הן מהצד שמישהו יזם איתה והן מהצד היוזם. זה אותו הדבר, בגיל הזה, במצבים מהסוג שתיארת, אחרי ככלות הכל. לטעמי.
(לא תאמיני אלו חרדות היו לי כאמא בגלל שהתעסקתי בתחום הזה שמא הילד שלי יוגדר פעם פוגע מינית, כל פעם שעלה איזה פיפס פצפון.. כי הבלבול במערכת באמת רב סביב ההבדל בין נורמות רצויות לדיאגנוזות משוערות.. או שלפחות היה כך בזמני. בגלל זה עזבתי).

בשיחה אחרת ונפרדת, להסביר סכנות מצד מבוגרים ומה עושים (מתרחקים מהמקום, מספרים לאמא ולאבא) ולמה.

וזהו.
באמת זהו.

ורק אחרי שאת לוקחת אוויר לעצמך ונרגעת מכל מה שזה חולל בך.

אה, וחוץ מזה אם ניתן הייתי ממליצה בשביל הצוות שם על הדרכה איך מקנים נכון נורמות. להגיד לילדות להפסיק את מה שהן עושות בלי כמה משפטים מתווכים מרגיש לי כמו צורת הקנייה לא מדוייקת ורגישה דייה וחוסר בכלים.

ולגבי מה שהיה או לא היה:
אם אין סימני מצוקה, אז על פי מה שאת מתארת בתסריט הכי חמור האפשרי - כנראה שאין מצוקה.
על רוב הפגיעות רוב הילדים בגיל הזה יגיבו בסימני מצוקה.
למה ששייך לתחום האפור ולמה ששייך לתחום ה"תמים" יש טווח רחב כל כך של תגובות אפשריות של ילדים, כך שאם אין מצוקה, ואין סיפור רקע שיוצא מהתחום האפור לאזור הפגיעות, אז ממש ממש שלא הייתי מחפשת את המצוקה בכוח.

הרבה טוב לך.
ואם משהו מכל מה שכתבתי עושה לך טריגר למשהו לא טוב - אז אנא תמחקי. או תסנני. בקיצור - רק מה שטוב לך.

_יכול להיות שיש משהו שאנחנו לא מרשים אותו, כדי למנוע אפשרות של פגיעה, אבל הוא כשלעצמו ממש לא בהכרח פגיעה.
שפת הנורמות שונה משפת הדיאגנוזות.
כשזה בהיר, רוב השאלות נפתרות.._

לב שומע, את נפלאה!
עשית לי סדר בסלט שבראש. ומאוד אהבתי את האבחנה הזאת.

התחלתי לחשוב ברצינות לשלוח אותה לקורס הגנה עצמית
תחשבי על זה שוב בגיל 11, 12 לכל המוקדם. לפני זה ממש אין טעם.
ומה ש לב שומע אמרה.

_אין לי מושג איך לפתור את זה, אנחנו באמת לא מדברים באותה שפה.
יש לנו המון בעיות בזוגיות, אבל זה נכון, שזה לא הזמן כרגע להיכנס לזה._
נכון

ובכל זאת, שוב לא מצליחה להתאפק:
אני חושבת שלפחות חלק מהבעיות האלה נובעות מתלות ופגיעוּת, אצל שניכם.
ככל שתהיו יותר "בוגרים", יותר מסוגלים להכיל בעצמכם את הלחצים של החיים, פחות תתפתו להפעיל לחץ זה על זו.
הלחץ הזה הוא בקשת עזרה שאי אפשר באמת להיענות לה.
"תהיי חזקה... כדי שגם אני לא אתפרק".
"תהיי נהגת טובה (או אל תנהגי בכלל) - כדי שאני לא אחוש את החרדה הזאת כשאני נוסע אתך"
"תחבק אותי ותהיה קרוב אלי - כדי שלא ארגיש בודדה מבפנים"

אבל... האם באמת מישהו אחד יכול לגרום למישהו שני להרגיש פחות בודד? האם אדם אחד יכול באמת למנוע מאדם אחר להתפרק רגשית? ("למנוע" - להבדיל מאשר "לתמוך כשזה קורה")
ככל שאני תבגרת, אני חושבת שבדידות היא מצב פנימי, הרבה יותר מאשר מצב חיצוני.
הגוף המנטלי-רגשי שלי, מכיל אחוז מסוים של תחושת בדידות, ולא משנה בכלל כמה אנשים אוהבים אותי או מחבקים אותי בפועל.
אם טריגר הבדידות שלי פועל - החיבוק יעזור לרבע שעה, או ליום. או בכלל לא.
לא יותר.
אם הטריגר לא פועל, אז מי בכלל סופר את האנשים האחרים? אני נהנית מהם כשהם שם, ונהנית מהשקט שלי כשהם לא שם.
כנ"ל לגבי חרדות, חרטות, אמון, ייאוש ותקווה.

לטווח הארוך, ממליצה לך בחום רב על "משפחה במבחן" מאת אוגוסטוס נפייר וקארל וויטאקר. ספר מעולה, שמדבר בדיוק על הדברים האלה, והוא למעשה זה שאפשר את הנישואין שלי. בלעדיו היה לי הרבה יותר קשה להבין מה קורה ביחסים בינינו - ולעבוד בכיוון הנכון.

אחד הרגעים החשובים ביותר בזוגיות שלנו היה בתקופה שאני רציתי שנחזור ונהיה זוג, והוא עוד "התלבט", ואז יום אחד עמדתי מולו ואמרתי לו במילים פשוטות: האושר שלי לא תלוי בך.
לא לגמרי האמנתי לעצמי אז.... היה מאוד מפתה לחשוב שהוא כן תלוי בו. כי הרי רציתי שנחזור להיות חברים, וידעתי שאם נחזור זה יוביל לחתונה וילדים ועולם שלם של מערכת יחסים דומיננטית מאוד בחיים שלי. והייתי אומללה כשהוא לא רצה להחליט ורק דחה ודחה את זה. אבל ידעתי שלצורך העניין, כל עוד הוא מרגיש שאני תלויה בו, כל עוד הוא הרגיש את החובה הפנימית שהיתה לו לעשות שלא אהיה עצובה (כי ככה הוא היה מתנסח: "איך לעשות שלא תהיי עצובה?") - ההחלטה הנכונה לא תצליח לקרות.
וידעתי גם שלמרות שהחיים איתו יביאו לי הרבה מאוד אושר - גם החיים בלעדיו יביאו לי אושר. סוגים אחרים של אושר.
אז העמדתי פנים שאני מאמינה בזה ב- 100%, למרות שהייתי רק באזור ה- 90%

ואם את מאמינה בדבר כזה רק ב- 20%, אז להעמיד פנים שיש בך אמונה של 30%, גם כן יעזור להפחתת לחץ נקודתית.
fake it until you make it.

והמנטרה האולטימטיבית:
אני גדולה וחזקה, אוהבת אותי עד אינסוף ומטפלת בעצמי היטב.
(וזה נכון. רואים)

_ישר אני עושה את החיבור חרדה-כאב ביד- אני בלי נוגדי חרדה-אני יותר רגישה.
ומתבוננת על זה. שמה לב שעכשיו היד הרבה פחות כואבת.
העיקר לא להכנס ללחץ מהחרדה או מהכאב. לנשום עמוק ולדעת שזה יעבור. לעבור דרך זה. במקום לברוח מזה._
נו???? נפלאה או לא נפלאה?
בטח שנפלאה. תראי איזו תבונה. איזו עוצמה פנימית.

תודה רבה לב שומע ותמרוש.

לב שומע, תודה על מה שכתבת, זה מרגיע אותי. מחדד לי את ההבנה שהיא באמת לא נפגעה ורק שיחקה באמא בהריון וגילתה סקרנות טבעית.
אני זו שהעמסתי על הסיטואציה את שק החרדות שלי, גם בגלל שהמידע הוסתר מצוות הצהרון והאמהות והשאיר אותי בחוסר ודאות שבו הדמיון הולך רחוק, לתרחישים הכי גרועים.
אתמול שדיברתי איתה שוב בערב, אחרי שהגננת דיברה איתם על המרחב הפרטי שלהם הבנתי שזה לא נכון להמשיך לחפור לה בנושא וליצור אצלה בלבול או צורך לרצות אותי. היא הבינה שהנורמה שאני והגננת מדברות עליה ששומרים על הגוף הפרטי ולא משחקים עם הורדת בגדים. אז כל חפירה נוספת תגרום לה להרגיש שהיא עשתה משהו לא בסדר.
אני דווקא מאוד סומכת על הגננת, עכשיו כשהיא מעורבת בעניין, שתתקשר ותתווך את זה נכון לילדים ואף תדריך את הסייעות בצהרון כיצד להתייחס ולהגיב בנושא.
וזה מאוד נכון שהנורמות מטרתן למנוע פגיעה, ובטוחה שלא היתה פגיעה במשחק של שתי הבנות. אני גם מאמינה לפיצית שאמרה לי שלא היתה עם עוד ילדים בסיטואציה אחרת שקרתה בשירותים. שזה בעיקר מה שהלחיץ אותי, שהיתה בסיטואציה רחוק מעיני הצוות עם עוד ילדים באותו תא שירותים, כי זה מה שילדה אחת שנגעו בה ללא רצונה אמרה, שפיצית גם היתה שם. אני מאמינה לה כי היא היתה מאוד טבעית ונחרצת לגבי זה שהיא לא נכנסה אף פעם עם עוד מישהו לשירותים וגם בגלל שמדובר בילדים שהם לא הקליקה שלה בגן ולכן הגיוני שלא היתה איתם וגם מהסיבה שיש עוד ילדה עם שם כמו שלה בגן ויתכן שהאחרת היתה נוכחת.

תמרוש אני ממש מסכימה איתך שבדידות זה מצב פנימי. ושהאושר שלי תלוי רק בי. כך אני פועלת ומאמינה בשנה וחצי באחרונות וזה מה שעזר לי גם לשקם את המשבר הזוגי שהיה לנו במהלך שלוש שנים מהלידה.
ועדיין, אני בתקופה שאין לי קשר עם חברות נפש קרובות וגם בתקופה רגישה לפני לידה אז זה יותר חסר.
את צודקת שהאיש לא יכול אמור או צריך למלא את כל צרכי הנפשיים והפיזים ועדיין זו עבודה מתמדת למלא אותם בעצמי ולהשלים עם החוסר שחווה ממנו. כשצפריר ליווה אותי תקןפה הוא מאוד חידד לי את הנקודה הזו, דאני זו שאחראית על האושר שלי ולא להיות קורבן. זה נכון. אחפש את הספר שהמלצת עליו בהזדמנות.

לב שומע, את נפלאה!

מעדכנת שמאתמול אחר הצהרים נרגעתי מהסערת נפש הזו,
היינו בגינה באוויר ובשמש וזה עשה לי מאוד טוב ועזר לי לשחרר ולשנות פאזה.
היום מעבירה את יומי בעיקר בלשמוע מוזיקה נעימה ולהתכונן ללידה (קראתי קצת עם התמודדות עם כאב בלידה).
מזכיר לי שכשנותנת לסערה הנפשית מקום, ולא ישר נבהלת ומנסה לבטל אותה או לברוח ממנה - היא אכן מקבלת ביטוי ונרגעת.
כך גם הגוף והכאבים בעקבותיה.
תודה לאל

כמה טוב לשמוע איך עבר עליך היום.
את נקראת לי נפלאה.

_כשאני נותנת לסערה הנפשית מקום, ולא ישר נבהלת ומנסה לבטל אותה או לברוח ממנה - היא אכן מקבלת ביטוי ונרגעת.
כך גם הגוף והכאבים בעקבותיה._
אח, תענוג

בעצם את כותבת שהבהלה והניסיון לברוח מחריפים את המצב ו"מתחזקים" אותו.
וזה מזכיר לי מה שנכתב אי-שם, שמה שאנו קוראים לו "כאב", בעצם מכיל שלושה דברים נפרדים: הכאב עצמו, הפחד מפני הכאב והפחד שמא הכאב יימשך לעולם.
ועכשיו, אם נוכל להניח בצד את הפחדים, יהיה הרבה יותר קל להסתדר עם הכאב...

(זה כואב, זה בסדר, זה יעבור)

תודה לב שומע יקרה.
ערה כי התחילו כנראה צירים, לא ממש סגורה על זה, רק יודעת שכואב לי בבטן התחתונה והמפשעות. לא מצליחה לתזמן.
ורעבה. החוסר ודאות הזה קשה, זה כן לא מתחיל עכשיו ומה לעשות. ניסיתי לישון, הצלחתי לסירוגין ארבע שעות. משתיים כבר לא יכולה לישון. מתרגשת.

אולי יין יעזור להירדם?

אה, כתבת מזמן... מחזיקה אצבעות!

מאתמול בלילה עד עכשיו צירים לא סדירים.
בשעה וחצי האחרונות כל רבע שעה עשרים דקות. אנסה לישון קצת.

וואו..

בהצלחה! מחזיקים לך אצבעות מפה.

לידה טובה!

תפילה_לאם

הרושם שלי הוא שאת מגיעה ללידה עשירה בכוחות.
בשעה טובה! לידה קלה!

_אלמונית*

בשעה טובה ומבורכת !

שלוש ורבע בלילה היה ציר אחרון. ואז נרדמתי לארבע שעות. הצירים נרגעו לגמרי, למרות שהעוברית בועטת וזזה חבל על הזמן.
קצת מלחיץ ומעורר חרדה שנרגע כך פתאום ומה לעשןת היום.
כנראה עם המזל שלי כן יצא לי ללדת או להיןת מאושפזת בשבת, שזה כאמור לא טידיטלי מבחינתי בלניאדו, בית חולים חרדי.
אך שןב, משחררת. מה שצריך לקרות יקרה.
כבר חשבתי שהצירים ימשיכו ויצטופפו, הגיעו כבא לתדירות כל 12דקות בלילה.
מצד שני שמחה שהצלחתי לישון ןלאגור כוחןת.
מפרק היד מאוד כואב לי ויש לי נפיחות בכפות ידיים, כנראה בצקת.
מנסה לנקות את הראש ולא להיות בציפיה דרוכה מתי זה יתחיל שוב.

תפילה_לאם

בסוף כולם יוצאים...
@}

יו, מתרגשת בשבילך (ואיתך). נשמע שזה קרוב מאוד.

אתמול היה התל''מ וטרם ילדתי.
כבר לילה שני שלא ישנה כי יש ציר כל עשרים דקות. ובסוף נרדמתי מחמש וחצי עד שבע.
כשהתעוררתי שוב נרגעו הצירים ויש פעם ב.
מה זה הקטע הזה???
מילא לא היה מתחיל בכלל, היה לי הרבה יותק קל למשוך ולהתאזר בסבלנות.
אבל זו ממש הטרפת דעת, מתחיל, מפסיק, ממשיך, מפסיק.
ואין נכון לאתמול שום התקדמות עם הפתיחה. עדיין רק חצי סנטימטר, אז כל הכאבים לחינם?.
שיעור רציני בסבלנות ולט גו.
ויחד עם המודעות היומית, שלקראת פסח היום זה התיקון של עקרב, להיות ללא פחד.
מאתגר, עברנו את פרעה, נעבור גם את זה

_שיעור רציני בסבלנות
להיות ללא פחד.
עברנו את פרעה, נעבור גם את זה_

זה בסדר. יש לידות כאלה, שמתחילות עם ימים של צירים לא רציפים. זה מעייף... אבל בסוף כולם יוצאים

אבל, אם יש אופציה שיש פה חרדה שמעכבת את התהליך, ואם את יודעת על דבר שאפשר לעשות כדי לעזור לך לשחרר ולהירגע באופן עמוק ויסודי - דיקור, עוצמת הרכות, שיחה עם הפסיכולוגית, כל דבר אחר שאת יודעת שעובד - שווה לעשות את זה.
לא כדי לגרום לדברים לקרות, אלא כדי לאפשר להם לקרות בזמן הנכון, באופן הנכון ויותר בקלות

ותזכרי:
ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, המוציא תינוק מבטן אמו ומביא חלב לשדיה.
תני לאלוהים ולטבע לעשות בשבילך את העבודה.

שולחת לך הרבה חיבוקים מפה.

תפילה_לאם

שבוע טוב!

מאתמול שוב לילה לבן, צירים שהצטופפו כבר לכל 6-7 דקות. בשלוש ורבע יצאנו ללניאדו.
פתיחה 2.5 צירים יחסית חזקים 90-100 במוניטור שהגיעו לכל חמש דקות. מצד אחד התקדמות מיממה וחצי לפני. מצד שני עדיין לא לידה פעילה. נשארנו שעתיים להסתובב, עשינו טרק לחןף הים לראות זריחה בחמש וחצי בבוקר. כשחזרנו בשבע וחצי שוב נבדקנו, אין שינוי בפתיחה והצירים נחלשו. מותשים חזרנו הביתה בפקקים של הבוקר, לקח שעה.
האיש מצד אחד תומך ומקסים מצד קני לחוץ וחרדתי נורא, מהפקקים, מהמרחק.
מצאתי עצמי מרגיעה אותו במקום שהוא ירגיע אותי...שיש לידות כאלו, שזה מתחיל נפסק ממשיך שוב נעצר וחוזר חלילה.
לפחות הרופא אמר שלהערכתו זה יקרה ביומיים הקרובים ולא אגיע לשבוע 42.
חזרנו, התקלחתי, נחנו קצת. כרגע צירים כל 8-10דקות. מתלבטת מה לעשות. לניאדו רחןק, אם לא בלילה ניסע אז אולי עדיףמאיכילוב או תל השומר. מבררת איפה אפשר יותר אפס הפרדה ואמא שתשאר איתי בלילה.

תמרוש, דווקא מהכיוון של פחד וחרדה מרגישה הפעם, לפחות בשלב זה, הרבה יןתר מברכת ומחכה לצירים ולא נבהלת מהכאב, בינתיים.
פעם שעברה הייתי בחרדה עצומה. ממש.

וואו, בהצלחה!
נשמע שזה ממש אוטוטו קורה:-)

תודה. בדרכי שנית ללניאדו.

ירידת מים וציר כל חמש דקות.

קראתי אותך מזמן ועכשיו נתקלתי שוב בדף (-: לידה נעימה ובהצלחה!

בהצלחה! לידה טובה!

את כבר שם! המון בהצלחה

מזל טוב, גורית הקטנה נולדה שלשום בצהרים.
אעדכן בהמשך על הלידה, שסך הכול היתה טובה, למרות הקושי והאורך.

מזל טוב! שתהיה לך התאוששות מהירה וקלה!

מזל טוב

_אלמונית*

מזל טוב ! שיהיה בשעה טובה ומבורכת.

תפילה_לאם

מזל טוב וחג שמח!
התאוששות מהירה, כניסה חלקה של גורית למשפחה ושפע אושר ובריאות!

מחכה לקרוא את סיפורכן...

יוהו!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
מזל טוב ושפע חלב
@}@}@}@}@}@}

וכמובן, מחכה לסיפור הלידה

מזל טוב!!!

עדיין לא מצאתי זמן לשבת לכתוב כאן.
רק שלשום חזרנו מבחת החולים ומסתגלים למצב החדש, לא פשוט בכלל, גם עם הגדולה. לפחות ישנתי הלילה בשני חלקים שש שעות אז יותר מאופסת. מקוה שבקרוב יהיה לי זמן לשבת לכתוב במחשב. חג חירות שמח |l|

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מזל טוב יקרה @}

תפילה_לאם

עדיין לא מצאתי זמן לשבת לכתוב כאן.
נחכה בכמה סבלנות שצריך.

היום יום הולדתי וקמתי עם תחושת הכרת תודה גדולה על השפע בחיי.
על שתי הנסיכות המקסימות שלי, על האיש שכתב לי ברכה מרגשת מאוד. על ההתקדמות שעשיתי השנה, עם ההשלמות לתואר בפתוחה, על ההתברגות בעבודה ושהגעתי למצב שטוב לי בה ואוהבת מאוד את האנשים במחלקה ומרגישה שבאה לידי ביטוי בה. על רגעי האושר הגדולים שנהנתי מהם מפיצית שגדלה וכבר בת ארבע, ילדה מצחיקה, בוגרת, מלאת שמחת חיים שמלמדת אותי כל יום משהו חדש. על בריאותי הנפשית שהולכת ומתחזקת והנה אני טפו טפו בלי רסיטל בכלל וחוויתי התקפי חרדה בודדים בלבד השנה. על ההישג בניהול הלידה של גורית באסרטיביות ונחמדות ולא נוקשות ואגרסיביות כמו בלידה הקודמת.
גאה בעצמי על היכולת לכעוס ולהפגע פחות מחברות והקבלה שהמרחק והנתק מחלקן הוא בסדר גמור, שהחיים מזמנים לי קשרים חדשים והכול בתנועה צמיחה ושינוי תמידי והכול לטובתי ומותאם להתפתחות והצמיחה שלי.
מבינה יותר ויותר שהסנטר בחיים שלי הוא אני, שאנינטחראחת לאושר שלי, שהאנשים החשובים בחיי הם פיצית גורית והאיש ואני כמובן. ואיני תלויה בדבר כדי להיות מאושרת.
יש לפני חצי שנה מרגשת של טיפול צמוד בגורית, עשרות ספרי מודעות שצברתי בשנה האחרונה וטרם קראתי שמחכים לי ואולי אספיק לקרוא בין הנקה להנקה. הזדמנות להיות יותר בחוץ באויר ובשמש ולא במשרד, להכיר אמהות חדשןת, בהמשך ללמוד בסמסטר קיץ. יש למה לצפות. יש ויהיו אתגרים רבים ורגשות שיעלו וידרשו תשומת לב וטיפול וזה בסדר.
יש לי כלים, אמונה בעצמי ודרך.
מזל טוב לי L| l|

תפילה_לאם

יש לי כלים, אמונה בעצמי ודרך.
לגמרי. נפלא לקרוא אותך: מציאותית ומיושבת כל כך ומרכיבה משקפיים ורודי עדשות.
מזל טוב!

ואולי אספיק לקרוא בין הנקה להנקה.
או דווקא, כשתסתגלו שתיכן להנקה, תספיקי לקרוא תוך כדי ההנקה. ובין הנקה להנקה תנוחי. @}

כשתסתגלו שתיכן להנקה, תספיקי לקרוא תוך כדי ההנקה.

לחלוטין.

איני תלויה בדבר כדי להיות מאושרת
זהו זה. זה זה.

תמרוש, את יכולה להזכיר לי את חוקי העמידה במשכב הלידה כדי לשמור על רצפת האגן?
ממש כואב לי כל האיזור, התפרים, עצמות האגן המפשעות, לפעמים פי הטבעת. כבר לא ממש מצליחה לבודג את הכאבים. אחרי הנקה כואב לי לעמוד, אולי גם הגב התחתון בגלל תנוחות לא נוחות, עדיין לא מצאתי את התנוחה האידיאלית להנקה.
ועדיין מחפשת זמן לשבת לכתוב את מהלך הלידה, הפסח הזה מאתגר במיוחד.
מקוה שהכאבים יעברו מהר והגוף יחלים, יהיה יןתר קל ונעים.
לגבי בהנקה אצגר בפני עצמו, מאוד כואב לי.
כרגע גורית על הנקה מלאה בלבד, אפילו בלי שאיבות. אחפש יועצת הנקה.

כן, חפשי יועצת דחוף

לגבי העמידה: גג 10 דקות רצוף בשבוע הראשון, 20 דקות רצוף בשבוע השני וכן הלאה. "עמידה" כולל גם הליכה. אחרי כל סשן עמידה, לשכב לנוח מנוחה טובה.
תפרים: קרח, קרח, קרח. 20 דקות כל שעתיים.
לקפל מגבת לצורת מלבן צר וארוך, ולשבת עליה כשהיא לאורך המפשעה, מאחור לקדימה. זה מפעיל לחץ עדין ונכון על המפשעה, עוזק לאיברים להיות במקום הנכון, ומאוד מקל על כאבים.

סתכלי ב יועצות הנקה וגם כאן: http://www.iaclc.org.il/188568/%D7%99%D ... 7%A7%D7%94

ועד שהיא תבוא, את יכולה לספר פה איך הולך, ואתן לך עזרה ראשונה.
או שתתקשרי לקו החם של לה-לצ'ה.
טיפ בסיסי: הנקה אינסטינקטיבית בהישענות אחורה ולשים אותה עלייך, לתת לה להתחבר בעצמה, ובעיקר עור לעור.

3 שבועות מהלידה, כאבי ההנקה ממש קשים, יתכן וזו דלקת או פטריה בשד, בעיקר שמאל כואב יותר.
גם בתחילת הנקה, כאבים בעטרה, לא בפטמה וממש דקירות מבפנים, כואב גם אחרי ההנקה.
השד שלי לוהט, יכולה לטגן עליו שניצלים...
בנוסף כנראה יש לי דלקת או פטריה בנרתיק, כבר שבוע עם משחה טבע קוטן שמקלה אבל עדיין לא נפתר במאה אחוז.
לפני שבוע החלו התקפי חרדה בינוניים, כנראה הכאבים הם הטריגר המרכזי לכך. וגם מחשבות חרדה טורדניות בראש אם חס וחלילה אפגע בה.
לאחר התייעצות הבנתי שזה ממש לא הזמן להיות גיבורה ולרדת מהכדורים ולכן לפני שבוע חזרתי לקחת ציפרלקס.
מניחה שלוקח לזה זמן לעבוד, אתמול מאחר הצהרים נרגעו החרדות, מקוה שלא יחזרו טפו טפו טפו.
בכל מקרה כשהן מגיעות נושמת עמוק, משתדלת להזכיר לעצמי שזה זמני, לא להלחם בזה, להבין שזו הדרך של הנפש והגוף לשחרר מתח כדי שאהיה בריאה יותר.
אבל זה מאוד לא נעים ומקשה על ההתמודדות בטיפול בתינוקת שאמנם עדיין לא צרחנית כמו שהגדולה היתה אבל עדיין סובלת כנראה מגזים ולא רגועה, רוצה כל הזמן על הידים ולישון על גוף או ציצי.
מצד אחד גאה בעצמי שההנקה הולכת והיא עולה מעולה במשקל והיא רק על הנקה כבר 3 שבועות, שזה הישג אדיר בשבילי, כאחת שהיתה בטוחה שזה לא ילך בכלל.
מצד שני הכאבים מאמללים אותי ולעיתים פוחדת מההנקה הבאה ומכמה שתכאב. וגם הדקירות לאחר מכן מכאיבות.
לא יודעת אם ככה זה אמור להיות, הייתי במפגש לה לצה ביום חמשיי והיא טוענת שלא,
שכנראה יש לי פטריה, כי גם הלשון של התינוקת לבנה נורא ולא מתנקה.
יועצת הנקה בבית חולים אמרה לבדוק אם אין לה לשון קשורה, הרופא ילדים בבית חולים אמר שלא.
בטיפת חלב שוב האחות אמרה שלדעתה יש לה לשון קשורה.
מתכננת לקחת אותה היום או מחר לרופא ילדים שיסתכל ויאמר את דעתו.
מתסכל שזה כל כך מסובך ולא זורם וטבעי כמו שחשבתי שזה יהיה.
האיש כל הזמן לוחץ שנעבור לפורמולה, שהגדולה גדלה מצוין גם בלי הנקה ושהבריאות הנפשית והיכולת להנות מהתקופה הזו יותר חשובה מכך.
מצד אחד מסכימה איתו, מצד שני קשה לי לותר על זה, בגלל שאני רואה שהיא ניזונה מזה וגדלה יפה ובריא בלי עין הרע.
בגלל שהייתי בטוחה שזה לא ילך מצידה, שהיא לא תצליח לתפוס ותתנתק כל רגע כמו הגדולה, לא השקעתי בכך משאבים נפשיים וקריאה.
בכלל כל הקטע של האבחון של פטריה או דלקת כל כך בעיתי, לא הבנתי עד עכשיו מי אמור לאבחן ולתת לי את המשחה הזו, רופא ילדים, משפחה או נשים.
בכל מקרה קבעתי למחר גם לרופאת משפחה שלי וגם לרופא ילדים. שוקלת אם להדחף כבר היום בתור, מצד אחד ברור שזה דחוף, מצד שני אין לי כוח להתייבש שם. אוף.

השינה גם מאתגרת, בימים הראשונים ישנה די טוב וצחקנו שאני ישנה טוב יותר מבשבוע של הצירים,
הלילה לא ישנה משהו, התעוררה ב12, 1 וחצי וחמש. לרוב מתעוררת סביבות אחת שתיים וחמש.
עם הגדולה ממש קשה בימים האחרונים, עושה דווקא על כל דבר ומסרבת להתלבש, לצחצח שיניים, להתרחץ, לאכול ולשתות.
כל חזית הופכת למלחמה ואתמול היא והאיש התנגחו ראש בראש.
הקטנה התעוררה אז אמשיך אחר כך.

_אלמונית*

את כל כולך מרגשת עם האופן שבו את מתמודדת. למרות שאנחנו לא מכירות הלב מתרחב עבורך יותר ויותר.
מקווה שתמצאי עזרה מתאימה לענייני ההנקה. מאמינה שכיוון נכון ישפר משמעותית. גם מקווה שיש מי שיעזור עם הגדולה. אם יש אפשרות לתמיענ גם בך (דיקור, עיסוי ןכןו) זה יכןל ממש לעזור.