החיוניות שלי חלק תשיעי

לדעתי כדאי לפתוח דף שהנושא שלו הוא כריעה. המידע שבעיקר את, בשמת, משתפת על כריעה, ומידע שנשים אחרות כותבות בצורה די אקראית בדפים שהנושא הזה עולה, מעורר כל פעם עניין ומביא תועלת. לדעתי היה טוב לו נשים יכלו למצוא את המידע בדף ייעוד עם שם אינדיקטיבי. למישהי יש רעיון לשם אינדיקטיבי?

למישהי יש רעיון לשם אינדיקטיבי?
כריעה באופן טבעי ? D-:

אני הייתי קוראת לדף פשוט כריעה, אבל אין קו תחתון לקישור. אני מתכוונת, מהשם שלך משתמע שיש כריעה לא טבעית. כמו הדף על סבון טבעי שהתכוונתי לפתוח ועד היום לא פתחתי - יש סבון טבעי, ויש כזה שלא.

אבל יש רק כריעה טבעית, וכזו שהשתבשה בגלל חוסר יכולת גופנית. אין כריעה לא טבעית. לפחות אני לא שמעתי על כזו...

הכי אינדיקטיבי נשמע לי משהו כמו
כריעה איך ובשביל מה
אבל צריך איזה טוויסט בשביל שזה יישמע מצלצל טוב באוזן כזה..
אולי:
על כריעה מידע שיתופים איך למה ובשביל מה

אבל צריך איזה טוויסט בשביל שזה יישמע מצלצל טוב באוזן כזה..
בדיוק!

חוץ מזה, הייתי שמחה להכניס גם את הסקוואט לזה. ליצור גשר בשפה בין שתי קבוצות שרואות חשיבות בכריעה אבל משתמשות בטרמינולוגיה שונה.

כריעה בריאה

כריעה בריאה?
או! אני מצביעה בעד

_איך כל הדברים קשורים זה לזה.
איך באורח החיים ה"מסורתי" לבני אדם יש כל כך הרבה פרטים קטנים שנראים לנו לא חשובים, שאנחנו לא מכירים בכלל, והם בונים בריאות לכל החיים._

הוא גם נותן דוגמא איך אפשר לתקן את זה ולמנוע אוטיזם בהמשך.
אפשר למנוע אוטיזם ??

לעומת מה שקורה לתינוק בן 3 חודשים במעון שבו לא יוצרים איתו קשר עין במשך שעות, שבו אין לו למי להסתכל כדי לדעת איך להתייחס לעולם
לא הייתי הולכת כל כך רחוק... נשמע לי כמו היסחפות ביחס למה שאני מכירה,
נשמע כמו מעון מוזנח עם מטפלות אנטיפטיות ומנהלת אוטיסטית

משהו שבמעון, אפילו אותו לא עושים בזמן
חולקת גם על המשפט הזה, ברשותך

אויש, וסליחה שאני מתווכחת איתך , רק שלא תרדי במשקל בגללי !! (-;

ואז הוא מתחיל בהסבר על חשיבות קשר העין בין ההורה לתינוק, ואיך סימפטום ראשון של אוטיזם הוא שהתינוק אינו יוצר קשר עין. הוא גם נותן דוגמא איך אפשר לתקן את זה ולמנוע אוטיזם בהמשך.
אכנס יותר מאוחר להציץ בהרצאה.
בינתיים משתפת בפריטי מידע מעניינים בהקשר הזה ששמעתי בימי עיון לאחרונה.
הן אמרו שאצל 75% מהמאובחנים עם אוטיזם רואים בדיעבד שזה משהו שהיה מהתחלה (בניגוד ל-25% שההורים מתארים נסיגה סביב גיל שנה וחצי בערך),
ובעצם אצל תינוקות יש נטייה מולדת להימשך לפנים, קול ותנועה אנושית, שמאופיינים בכך שהם אקראיים ולא צפויים לאדם מהצד (למשל אם אני מושיטה את היד לקחת מים, זה צפוי בשבילי, כי זה נובע מרצון שלי, אך לא יהיה צפוי למי שיושב לידי, שלא יודע שבדיוק הרגשתי צמא והתכוונתי להושיט יש לבקבוק). ובעצם תינוק נמשך ומחפש סוג כזה של תנועה.
מה שקורה אצל תינוקות עם אוטיזם, זה שיש להם נטייה לחפש דווקא תנועות קבועות וחזרתיות, ולכן באמת רואים פחות יצירת קשר עין או מעקב אחרי חפץ שנציב מולם וכו' (וכן רואים מעקב אחרי מאוורר מסתובב למשל).
היא הראתה לנו ניסוי, שבו לקחו תינוקות בני 3 חודשים, והראו להם סרטון של אמא שלהם שרה. בעזרת תוכנת מחשב עשו מעקב עיניים, כדי לראות לאן הם מסתכלים בזמן הזה. מרבים התינוקות הסתכלו ישירות בעיני האם בסרטון, והיו תינוקות שהמבט קפץ מהפה, לאוזן, הצידה וכו'. בהמשך, בבדיקה חוזרת בגיל גדול יותר (לא זוכרת כמה בדיוק, נראה לי סביב שנתיים או משהו), כסימן מקדים לאוטיזם.

ומה שהם אמרו זה בעצם שהעובדה שמגיל קטן כל כך אין קשר עין ואין מעקב אחר אנשים, זה פוגע בלמידה החברתית, מה שגורם בהמשך לאיחורים התפתחותיים שונים.

ממה שאני מבינה זה לא שהתערבות מוקדמת "מרפאה" את האוטיזם, אלא בעצם מעודדת את הילד כן ליצור קשר עין ותקשורת עם הסובבים אותו. מה שבעצם אנחנו עושים בטיפול בגילאים מאוחרים יותר, אחרי האבחון - היום הרבה פעמים סביבה גיל שנתיים+. וכך בעצם ייווצר פחות פער תפקודי בתחילת החיים, שכמובן משפיע על כל ההתפתחות בהמשך.
אני רואה אצלי בעבודה (אני עובדת עם ילדים עם אוטיזם בגילאי מעון), כמה התקדמות בתפקוד יש אחרי שהילד לומד לבטוח בסביבה, להתעניין באנשים סביבו, ליצור קשר עין ועניין משותף - זה מוביל ליותר וויסות ורוגע, פחות תסכול, יותר התנסות בפעילויות יום יום (כגון אכילה עצמאית), שאני יכולה רק לדמיין כמה משמעותי זה היה אם כל זה היה קורה כשהוא היה בן 3 חודשים...
אבל הבעיה היא שאבחון כל כך מוקדם הוא לא פשוט... מי שדיברה בהרצאה סיפרה שבארה"ב נראה לי שתחילו להעביר שאלוני סינון כבר בגיל שנה או משהו כזה. זה מאוד משמעותי, פה לרוב ממה שאני מכירה רק סביב גיל שנה וחצי מתחילים תהליך של אבחון. כלומר יש שנה שלמה נוספת שבהם הילד יכול לקבל טיפול.

אפשר למנוע אוטיזם ??
לכי תדעי.
לא בדקו את זה.

ממה שאני מבינה זה לא שהתערבות מוקדמת "מרפאה" את האוטיזם, אלא בעצם מעודדת את הילד כן ליצור קשר עין ותקשורת עם הסובבים אותו. מה שבעצם אנחנו עושים בטיפול בגילאים מאוחרים יותר, אחרי האבחון - היום הרבה פעמים סביבה גיל שנתיים+. וכך בעצם ייווצר פחות פער תפקודי בתחילת החיים, שכמובן משפיע על כל ההתפתחות בהמשך.
בדיוק, זה מה שהוא אומר, אם כי הכל נאמר ממש בקיצור כי הוא רק מעיר הערה ונותן דוגמא על רגל אחת מתוך הרצאה שלא זה המוקד שלה.

אבל הבעיה היא שאבחון כל כך מוקדם הוא לא פשוט...
נכון, אבל אפשר להבחין בבעיה בקשר העין כבר ממש בשבועות הראשונים.
אין פשוט מודעות לזה, ולא רק זה - לא ידענו איך להתערב. אז אם א. תגבר המודעות הציבורית (קודם כל דרך רופאות-רופאי ילדים ואחיות טיפת חלב ואחים ואחיות במרפאות ובבתי החולים) כמו שהיום יש מודעות מתרחבת ללשון קשורה, וב. יופץ המידע שחשוב להתערב וגם כיצד להתערב,
אז
יש סיכוי, שההתערבות תשפר את התיפקוד של הילד בהמשך.
ייתכן שיש דברים שאי אפשר יהיה להשפיע עליהם, או שיתגלו רק בהמשך ורק אז יתברר שניתן להשפיע עליהם ואיך עושים את זה, אבל הנושא של קשר-עין הרבה יותר חשוב ממה שחשבנו או ידענו, והאפשרות לתיקון גם כן הרבה יותר חשובה ממה שחשבנו או ידענו.

אם הבעיה אצל הילד יחסית קטנה - אז כן הייתי אומרת שזה "מרפא" את האוטיזם, ממה שאנחנו יודעים היום על הגמישות של המוח.
כי אם התינוק נולד עם בעיה, שמתבטאת בין היתר בסימפטום של קשר-עין, ואנחנו מתקנים ומשיבים את קשר העין למצב תקין ומלא, אנחנו "מלמדים" את המוח ליצור קשרים ומסלולים עצביים חדשים שלא היו קודם, שאולי ממש "מתקנים" קשר שבור מלידה? ואולי אצל ילדים מסוימים, רק הדבר הזה היה שבור, וברגע שמתקנים אותו מתקנים בעצם את כל המערכת שהיתה "שבורה" מלידה, וכך הילד הזה בכלל לא גדל להיות אוטיסט?

כל אלה השערות.
רק מחקר התערבותי באוכלוסיה גדולה יכול לברר את זה.
ואכן, תארו לעצמכם כמה משמעותי זה יכול להיות אם זה יתרחש כבר בבית עם ההורים וכבר מגיל 4-8 שבועות מהלידה!

ורק רוצה להוסיף, שהיום יש הרבה יותר מודעות, איבחונים וטיפולים למצבים של: מיקוד ראייה, הצלבה בין האונות במוח (לדוגמא חוסר בקו אמצע) ועוד כל מיני דברים שקשורים בין היתר לתקלות בתחום של הראייה והקשר בין העיניים לבין המוח.
כל המצבים האלה קשורים לאיבחונים של בעיות נוירולוגיות. לחלק קוראים "הפרעות קשב וריכוז" (ADD, ADHD) ולחלק "הרצף האוטיסטי", אבל זה לא משנה.
מדובר בכל מיני גילויים של תקלות בקשר לעיניים שאינם פיזיים ברשתית או קטרקט וכדומה, אלא בקשר עין-מוח.

אין לנו אפילו מספיק מחקר כדי לגלות אם התינוק ממש נולד ככה או שאולי זה קורה בעקבות - נגיד - החיסון של גיל חודשיים? או החיסון בלידה? או דברים אחרים שהם הרגלים בגידול תינוקות שאין לנו מושג שפוגעים בקשר עין-מוח?)

קוראת מרותקת לרעיון הזה של הקשר בין הנקה (ואולי האכלה בכלל?) ליצירת קשר עין.

קפצה לי מחשבה משונה שבפועל, בחברה העקומה שלנו, דווקא אימהות שאינן מניקות צפויות ליצור יותר קשר עין עם התינוק בדיוק משום שהן אינן מכסות את עצמן ואת הילד אף פעם. אז כל בקבוק ניתן עם אפשרות לקשר עין.
מה שכן, אם העין רצה לה לטלפון הנייד, אז בלי קשר לצורת ההאכלה אין קשר עין וזה נראה לי עניין תרבותי מתפתח ועמוק שרק צפוי להחריף. מאכילים ילדים בלי להביט בהם, ובמקום זה - מביטים במשהו שמנתק מהתינוק ומהסביבה כולה.
כאילו שהתינוק אוכל מתוך משהו או מישהו שלא רק שלא מחובר אליו, לא מחובר לסביבה. זה כמו ניתוק כפול כי הגוף המאכיל לא מגיב לסביבה שהתינוק יכול לחוש בה בעוצמה רבה, ואז כל השדר האפשרי דרך אדם אחר פשוט משתבש.

האמת, זה די מעיף את המוח לחשוב על זה ככה. וגם עצוב

היום נותנים לתינוקות להאכיל את עצמם בבקבוק לבד )-: זה מה שרואים באיזור שלי )-:
אמהות אוהבות מסוגלות לאהוב גם עם בקבוק.
כשלמדתי שיש חשיבות להחלפת הצדדים בהנקה כי כך שתי העיניים מקבלות גירוי שווה (פעם יונק מצד ימין ופעם יונק מצד שמאל, כל פעם עין אחרת מסתכלת) רצתי מייד לספר ל[מישהי שלא אפרט] שלא הניקה, כדי שמייד היא והאבא יישמו את זה בהאכלה מבקבוק: פעם האכילו ביד ימין בהישענות על זרוע שמאל, ופעם האכילו ביד שמאל בהישענות על זרוע ימין.
כך שיש דברים שמתרחשים באופן טבעי בהנקה וניתנים ליישום בהאכלה בבקבוק, בתנאי שאת מבינה מהם ואיך לחקות אותם.

אלא בעצם מעודדת את הילד כן ליצור קשר עין ותקשורת עם הסובבים אותו

אין לי כוח להכנס לעומק לכל הנושא שהעליתן פה, אבל הוא מעציב אותי

בתור מישהי שהרבה פעמים לא יוצרת קשר עין, המחשבה על כך שמישהו ינסה לכפות עליי את צורת התקשורת שלו "לטובתי", במקום לתת לי לתקשר בצורה שנוחה וטבעית לי, ממש מעציבה.

אני לא מאמינה ש"טיפולים" שמוגדרים על ידי בוגרים אוטיסטים כהתעללות יכולים להוביל לדברים טובים. וממש עצוב לי שאנשים מחפשים לרפא התקפי לב באמצעות מניעת התקרחות.

מצטערת שאין לי כוח לפרט, אם מישהי מעוניינת שתגיד על מה.

המחשבה על כך שמישהו ינסה לכפות עליי את צורת התקשורת שלו "לטובתי", במקום לתת לי לתקשר בצורה שנוחה וטבעית לי, ממש מעציבה.

אישה, אגיב בקצרה כי אני ממהרת - אני משערת שבמשפט הזה ש"טיפולים" שמוגדרים על ידי בוגרים אוטיסטים כהתעללות את מתייחסת לABA. אני יכולה להגיד שכשאשת טיפול, אני מאוד לא מתחברת לגישה הזאת, אמנם לפעמים חוטאת ונוהגת טיפה יותר בכיוון הזה, אבל משתדלת מאוד שזה לא יהיה המקום שממנו אני מגיעה אל הילדים. יש שיטות, שמאוד נפוצות היום, שממש לא מתנהלות ככה.
שכל הבסיס בהן הן יצירת תקשורת ממקום של אהבה, כבוד, הנאה משותפת.

אני חושבת שכבר פירטתי בעבר על דוגמה לטיפול, בו בהתחלה הילד לא הסכים כלל להביט לעבר הפנים שלי, ולאט לאט, תוך משחק משותף, הוא הביט יותר ויותר קרוב, עד שהביט לי בעיניים (הדבקתי מדבקה על היד שלי, בהמשך על הזרוע, אחר כך על הכתף, ואז על הלחי והאף. הוא נהנה מהמשחק ובכל פעם הוריד את המדבקה, כשהיא הייתה על האף הוא הסתכל לי בעיניים. זה נעשה מאוד בהדרגה ורק כשראיתי שזה מתאים לו). מאותו יום הוא עושה יוצר איתי הרבה יותר קשר עין.
אני חושבת שכל אדם שהיה רואה זאת מהצד היה מבין שלא כפיתי עליו, ולא דרשתי ממנו.
יצרתי יחסי קירבה וביטחון בינינו.
תעיד על זה העובדה שכמעט בכל פעם שאני נכנסת לגן הוא רץ אליי, נותן לי חיבוק, לוקח את היד שלי על מנת שאספר לו סיפור או אשחק איתו.

אני יכולה להעיד גם על עצמי, שלעיתים אני נרתעת מקשר עין, בעיקר עם אנשים זרים או כאשר אני לא מרגישה בנוח.
עם ילדים קטנים זה קצת שונה, כי ילד בגילאי 2-3 יוצר הרבה יותר קשר עין עם מבוגר. וגם - עבור הילדים שאני עובדת איתם במשך שנה שלמה, אני לא אדם זר, אלא דמות קרובה.
וכאשר הם מתחילים להרגיש בנוח ליצור קשר עין, רואים שזה דבר שיוצר קרבה ותורם לפעילות משותפת, הם עושים זאת יותר גם מיוזמתם. כמובן שרואים הבדל בין קשר עין עם ההורים או המטפלות בגן, ומול אנשים חדשים ולא מוכרים. זה הגיוני מאוד לטעמי.

אני יודעת שלא כל מי שעובד עם ילדים אוטיסטים עובד כך אבל רואה שזאת גישה מאוד נפוצה היום. ממש לא משהו יוצא דופן. ואני אישית מאוד משתדלת להפיץ את זה כמה שיותר בקרב הצוות שאני עובדת איתו.

את מתייחסת לABA
לא רק. בהקשר הזה, לניסיון לכפות קשר עין. לא ראיתי ולו בדל של ראיה לזה שיש בזה תועלת. מה שאוטיסטים (ולא רק) עושים זה למצוא דרכים להעמיד פנים שיוצרים קשר עין, בשביל לא לסבול מסנקציות חברתיות. אלא אם כן התמזל מזלם והם נמצאים בסביבה שלא מענישה אנשים שמעדיפים לתקשר בצורה שונה. למשל המשפחה שלי...

יש שיטות, שמאוד נפוצות היום, שממש לא מתנהלות ככה.
מצטערת, אבל הדעה שלך לא נחשבת בעיניי. הדעות של המטופלים הן אלו שנחשבות, וברובן המוחלט הן שליליות. אני מאמינה שאת אדם מקסים שהילדים שמחים לקשר איתו, אבל מה זה קשור לשיטת הטיפול? ראית איך נשים אחרות מיישמות אותה? את נפלאה כי את נפלאה, לא כי שיטת הטיפול נפלאה. ואולי לא כפית עליו, אבל לא עשית משהו חיובי במיוחד. הנצחת את הגישה שצריך קשר עין לקשר. כלומר, שהבחירה שלו היא בין לדכא את הצורך שלו להמנע מקשר עין, לבין לוותר על קשר. זו הבחירה הנוראית שבאופן קבוע כופים על אוטיסטים, במקום לתת להפ לתקשר בדרך שלהם.

מה כל כך נורא בזה שהוא לא היה יוצר איתך קשר עין? למה לא יכולת להתעלם מזה, ופשוט להמשיך כמו שהיית ממשיכה עם מישהו שכן יוצר קשר עין?

ההנחה שצריך לנרמל אוטיסטים היא מזיקה. ולא משנה אם עושים את זה בנחמדות או בכפייה. היא מובילה לילדים שמתשלבים וטוב ונחמד להורים שלהם ולהם, ואז הם קורסים. כי אי אפשר לדכא חלקים באישיות שלך באופן קבוע בלי שזה ידרוש מחיר.

למה למנוע דברים לא מזיקים בשם הנורמליות? הוא פוגע בך או במישהו אחר בזה שהוא לא יוצר קשר עין? כמות האנרגיה שיש לו מוגבלת, ולדעתי זה ממש בזבוז לבזבז אותה על להתאים חיצונית לחברה, בדברים כמו קשר עין, ולא לדברים חשובים באמת. כמו תקשורת. כמו התפתחות בדרך שלו, ולא בניסיון לחכות את מה שנחשב להתפחות נורמטיבית.

אישה במסע, אני ממש לא מסכימה איתך.
זה עניין של דעה.
זכותך לדעתך.
דעתי שונה לחלוטין.
והמדובר פה איננו במבוגרים אלא בתינוקות בני כמה ימים או שבועות, שמגלים לגביהם כל מיני דברים שלעניות דעתי את כולם רצוי לתקן:

יש בעיה בקשר עין.
יש חרשות/כבדות שמיעה.
יש לשון קשורה.
יש בעיה בטונוס השרירים.

ועוד.
"להתאים חיצונית לחברה"??? זה לא מה שאני חושבת.
אני חושבת שמדובר ב תיפקוד ושעדיף גוף בריא עם תיפקוד מלא מאשר גוף עם תקלות שיכולות להוות מגבלה.
וכן, שמעתי את החרשים שמציגים את המצב שלהם כ"סתם שונות" ולא כנכות.
אז לדעתי, זו מכבסת מלים, או סוג של התמודדות חברתית. לא מתווכחת עם הרצון של אנשים כבדי שמיעה/חרשים בוגרים להציג את עצמם איך שהם רוצים, אבל לגלות שתינוק בן 5 חודשים חרש ואינו מסוגל לשמוע צלילים ולא לעשות שום דבר לטפל בזה מתוך תפיסה ש"זו בסך הכל שונות טבעית" זו לדעתי הזנחה רבתי.
אני, אילו הייתי חרשת או אילו היה לי תינוק חרש, הייתי עושה כמיטב יכולתי להיות שומעת. "מיטב יכולתי" יכול להגיע ל-50% אבל עדיין הייתי עושה את המאמץ.

למשל, העובדה שיש לי משקפיים היא מגבלה ונכות בעיני, והייתי מעדיפה בהחלט ראייה 6/6 ולהעיף את המשקפיים. הייתי שמחה מאוד אילו הורי היו יודעים מה לעשות כשהייתי ילדה והיו מטפלים בי בשיטות שמוכרות היום כך שהעיניים שלי היו מתפתחות אחרת ולא הייתי נאלצת להתמודד כל החיים עם המגבלה הזאת. אני מנסה כבוגרת לשפר את המצב אבל זה לא כל כך קל כפי שיכול היה להיות אילו הייתי מטופלת בגיל 9.

חוץ מזה שבעיני להיות מישהי שכותבת בצורה כל כך אינטליגנטית וחיה חיים מלאים של בוגרת עצמאית לא מזכה אותך בזכות להחליט באיזו מידה האוטיזם הוא מגבלה, כשבגיל חודשיים ממש אי אפשר לדעת אם הילד שיגדל, גם בגיל 30 צורח כל יום במשך שעות רבות, שבצאתו לרחוב הוא צועק ומשמיע קולות כל הזמן , שדופק את הראש בקיר שוב ושוב ושוב בבית או במקומות ציבוריים, שאינו מסוגל לתקשר בשום שפה ולכן הוא סובל מאוד (כי לא מבינים אותו ולא מסוגלים לתת לו את מה שהוא צריך כשהוא מנסה לבקש) והסובבים אותו סובלים מאוד. שאינו עצמאי בכלל ולכן זקוק כל החיים למפרנסים ומטפלים.
ואני סתם מתארת את השכן שלי. ואת הוריו המבוגרים.
את לא מוגבלת בשום צורה. את עושה מה שבא לך, והבחירה שלך ליצור או לא ליצור קשר עין היא בחירה כמו של כל אחד מאיתנו.

לא מזכה אותך בזכות להחליט באיזו מידה האוטיזם הוא מגבלה.
בהחלט. את הזכות הזו אני משאירה לבוגרים עצמם. שיודעים להבדיל טוב מאוד בין דברים שהם מגבלה ודברים שהם לא. קשר עין זה לא מגבלה. וזה מאפיים אוטיסטי שדווקא יש פה.

אז מכל הבעיות האמיתיות שיש לאוטיסטים, אפשר לקבוע עליהן אובייקטיבית שהן בעיות, להתייחס לזה? לזה, ולא לזה שהוא דופק את הראש בקיר, או לא מסוגל לתקשר?

לדעתי, אוטיזם זה הקצנה של התנהגויות מסויימות. יותר מזה, לדעתי זה לפעמים (לפעמים, זה כי האבחון הפסיכיאטרי התחרפן. אבל אני לא רואה סיבה להתעלם מבעיות שקיימות רק כי כמה פסיכיאטרים התחרפנו) בעיה פתולוגית, שנובעת משיבוש של תבניות התנהגות טבעיות.

ומה זה תבניות התנהגות טבעיות? זה מה שלפעמים קוראים לו "מאפיינים אוטיסטיים". זה אבא שלי, ואמא שלי, ואני. ועוד המון אנשים, שהם אנשים מתפקדים בחברה.

והאנשים האלו לא יוצרים קשר עין בחלק גדול מהזמן. זה לא בחירה כמו של כל אחד אחר, כי קשר עין מפריע לי במקומות שאחרים זקוקים לו. אבל למה להניח שזו בעיה?

לדעתי חשוב מאוד להפריד בין הרכיבים הבעייתיים לאלו שלא. כי אדם לא יכול להתכחש למי שהוא. זה לא עובד. כל מה שיקרה זה שהוא יעמיד פני נורמלי כמה זמן, אולי שנים, ואז יתמוטט. מה שצריך זה לתת לגיטימציה לכל מה שלא מזיק, ולנסות להקטין את מה שמזיק. כל ניסיון הלגביל דברים לא מזיקים (וכל ניסיון לטפל בתוצאה במקום בסיבה) יגרום לנזק. וקשר עין, בעיניי, הוא דוגמא לזה. אני הייתי מלמדת ילדים אוטיסטים לזייף קשר עין, כדי שיתנו להם לחיות בשקט...

<גם אני הייתי שמחה לראות 6/6 וגם לי יש משקפיים. אני לא בטוחה שאני מוכנה לוותר על הקריאה והטלוויזיה שכנראה קלקלו את הראייה שלי, אבל הייתי שמחה לו לא הייתה לי את הנטייה הגנטית הברורה לזה, או לו היו מלמדים אותי את התרגילים המתאימים, ולו הם היו חלק בלתי נפרד מהחברה>

השאלה החשובה בעיני היא:
למה ילד לא מסתכל בעיניים?
סתם?
או שאולי עצם ההסתכלות בעיניים מפריעה לו?
למשל, אפשר לדמיין שכל פעם שמסתכלים למישהו בעיניים אז שומעים זמזום באוזניים. (לא שאוטיסטים שומעים זמזום, אני פשוט מנסה להמחיש מצב שבו יש הפרעה כשמסתכלים בעיניים.)

אם עצם ההסתכלות בעיניים גורמת להפרעה, אז הפתרון האידאלי היה להעלים את ההפרעה.
הפתרון של פרח הוא לגרום לילד להסתכל למרות ההפרעה, בלי להעלים אותה.

למה ילד לא מסתכל בעיניים?
המממ. שאלה חשובה. אני מנסה לענות על שאלתך מהזוית שלי (סתם ניסוי מנטלי, ניסיתי להתחבר לתחושה שמתרחשת במצב הזה): כשאני לא יכולה להסתכל למישהו בעיניים, זה כי יש שם משהו בתוך הגוף שעולה והוא overwhelming (לא מוצאת מלה בעברית לזה).
אם מוצאים דרך להרגיע את זה (או שאני מוצאת דרך או שמישהו אחר מוצא דרך), אני אז יכולה להסתכל בעיניים.

אז בין היתר ייתכן, שפרח לאו דווקא גורמת לילד להסתכל למרות ההפרעה, אלא אולי מרגילה אותו להירגע בהדרגה במקום הזה ובתוך הקשר איתה , ואז ההפרעה שוככת עד לכדי אפשרות להסתכל בעיניים?
<מעלה שאלה, היפותיזה, לא אמירה>

לדעתי השאלה היא בדיוק הפוכה - למה כן להסתכל בעיניים? רוב הזמן אין סיבה. לפחות בשבילי.

לטעמי יש שתי סיבות:

כדי לקרוא סימנים מהפנים, במיוחד מאזור העיניים שמלא בשרירים קטנים שמגלים הרבה על המצב הפנימי.
כי זה מה שמקובל בחברה שלנו, בדיוק כמו בגדים ונעליים ואכילה במזלג ודיבור בעברית.

כדי לקרוא סימנים מהפנים
אז ברוס ליפטון מרחיב על זה בסרטון, ומסביר שזה גם בשביל לקרוא סימנים מהפנים עצמם (להבין, פשוט להבין מה האדם שממול אומר לך ומה הוא מרגיש או חושב וכו' וכו'), וכמו כן, הוא מרחיב קצת לגבי החשיבות הקריטית שבקריאת הסימנים מהעיניים לתינוק ולילד הקטן, כי זה מה שמתווך עבורו את המציאות החיצונית.
הוא צריך לדעת: האם בחפץ הזה יש סכנה? האם מה שקרה עכשיו, נורא או בסדר? האם מקובל או לא מקובל?
חלק נכבד מלמידת העולם החיצוני בשבע השנים הראשונות מבוסס על "קריאת" העיניים של האנשים מסביב, ובראש ובראשונה ההורים שלך.
הביולוגיה שלנו מתוכנתת ככה.
והוא מעיר כמה דברים לגבי המשמעות עבור התינוק, כאשר הוא לא "יודע" להתבונן בעיניים, ולכן רואה רק את הפה למשל (זה מבלבל אותו ומכניס אותו למצוקה, והוא גם חווה את העולם כעוין מאוד ככה, כי הבעות הפה שונות מהבעות העיניים וחסר שם משהו קריטי להבנת העולם ולרגשות) או אם אין עיניים של הורה בסביבה, התינוק או הפעוט נכנס לחרדה קיומית בעצם, כי לא יודע מאין יבוא עזרו, כי לא מבין את הסימנים בעולם ולא מוצא מי שיפרש לו או יסביר אם זה טוב או רע לו, אם זה מרגיע או לא מרגיע (אגב, אחלה דרך להורים חרדתיים להכניס חרדות מיותרות בתינוק P-: ).

התינוק הבריא נולד עם מנגנון ביולוגי תקין שמנווט אותו גם להימשך לעיניים, גם להימשך להתבונן בפנים של האנשים הכי קרובים אליו ומשמעותיים לו (שהוא מזהה כבר מהרחם ולכן נמשך אליהם יותר, זה התיכנות), וגם לדעת לקרוא את הסימנים (המחקר הוכיח שתינוק מסוגל לקרוא רגשות בדייקנות מייד בהיוולדו, ואינו זקוק ללמוד את הזיהוי הזה), וגם - מנווט אותו לינוק.

אז התינוק נולד לא בשל ותלוי בפענוח העיניים של ההורים, כפי שהוא נולד עם מערכת חיסונית לא בשלה שאינה מסוגלת להגן עליו, והוא מתוכנת ביולוגית להיות תלוי ולהתבסס על המערכת החיסונית של האם, שמייצרת עבורו כל הזמן הגנה בדרכים שונות דרך ההנקה ודרך העור (לכן ההנקה עצמה קריטית מבחינת המערכת החיסונית, והמגע עור לעור קריטי מבחינת המערכת החיסונית, ויש עוד דברים קריטיים לבריאות שאנחנו לא יודעים או שאני ברגע זה לא זוכרת ואמורים להתרחש גם הם בחודשים ובשנים הראשונות לחיים).

הביולוגיה שלנו לא הכינה אותנו לחיים בעולם המערבי המודרני של היום, שם הכל מנוגד לצרכים הביולוגיים הכי בסיסיים שלנו.

ממליצה לצפות בהרצאה הזאת, לפחות באיזור הדקות שציינתי, כי חבל על המאמצים שלי להסביר משהו שכל אחד יכול לראות ולהבין בעצמו. זו אנגלית מאוד קלה לדעתי.

כדי לקרוא סימנים מהפנים
קל יותר להתרכז בגווני הקול כשלא צריך להסתכל בפנים. חוץ מזה שיש עוד המון שפת גוף שהיא לא פנים, אבל אני מעדיפה להתרכז בקול.

מה שמקובל לא עובד על אוטיסטים. אוטיסטים הם חלק מקבוצה שנולדה עם החלשה משמעותית של החלק שאחראי על קונפורמיזם.

אוטיסטים הם חלק מקבוצה שנולדה עם החלשה משמעותית של החלק שאחראי על קונפורמיזם
כשאתה תינוק קטן, לא הייתי קוראת לזה קונפורמיזם. זה יותר מדי בוגר.
מסכימה עם "החלשה משמעותית" אבל מדובר בחלק שקשור לתקשורת ולהבנת העולם החיצוני. "קונפורמיזם" זו שיכבה מעל זה, מטא שיכבה. לא יודעת לדייק יותר. ברמות היותר גבוהות של אוטיזם (כלומר מה שנקרא "תיפקוד נמוך") זה חמור יותר.

לא הייתי קוראת לזה קונפורמיזם
זו מילה מאוד לא מדוייקת, אבל אין לי רעיון למשהו מדוייק יותר. אז בחרתי מונח שלפחות יהיה ברור ממנו למה אני מתכוונת. יש לך רעיון למילה מדוייקת יותר?

אבל מדובר בחלק שקשור לתקשורת ולהבנת העולם החיצוני
אני לא בטוחה. כמובן, אין לי מידע אמין על אוטיסטים שלא מתקשרים (מן הסתם P-: ) אבל מהמידע שיש לי נראה שאומנם יש הרבה בעיות תקשורת, אבל יש המון המון המון אי הסכמה וחוסר קונפורמיזם. המון. משמעותית יותר מחוסר ההבנה. לא יודעת באיזו מידה האינרפולציה מוצדקת. ושוב אומר שאין מידע אמין על אוטיסטים שלא מתקשרים, כי הם לא יכולים לתקשר את המידע הזה...

אולי המילה הנכונה היא חיקוי?

<אני אישית חושבת שבחברה קדם מודרנית חלק גדול מהאוטיסטים בתפקוד גבוהה היו סתם אנשים. נניח, יש לי מכר שמזון לא מתאים וחשיפה לרעש ולאורות ניאון ועוד על מיני דברים מוציא אותו מאיזון בצורה נוראית. ובאופן כללי אוטיסטים מסתדרים בחברה אמיתית יותר טוב מבבתי הספר, שהם מוסדות מלאכותיים בעליל. שלא לדבר על מה אפשר היה להשיג אילולא היו מבזבזים את הילדיות על ניסיון לגרום לאוטיסטים להסתדר בסביבה רועשת ומלאת ילדים, במקום לתת להם לחיות בלי עודף רעש, ובחברת מספר קטן של אנשים. אבל זה כבר סיפור אחר לחלוטין. וגם פה היחס לאוטיסטים הוא לדעתי הקצנה של היחס לאנשים רגילים, ושל ניסיונות להכחיד את החברות הקרובה בין אנשים בשם ה"חבר'ה" והקולקטיב המקודש

והתפקוד הנמוך? זה שיבוש של נטיות שמלכתחילה אמורות להיות למיעוט בקרב האנושות. והדרך ללמוד להסתדר היא לא לנסות להיות אדם רגיל, אלא לתפוס את המקום שהיה אמור להיות שלך ללא השיבוש. לכן ההבדלה בין המשובש לטבעי אבל יוצא דופן, נראית לי חשובה.>

נראה לי שרובנו היינו מאושרים יותר ובריאים יותר לחיות במקום טבעי, כלומר מוקף טבע, לא עירוני, ולעבוד בעבודות פיזיות, לא עם מחברות וספרים ובטח לא עם מחשבים...
הרבה יותר בריא לגדל פרות בדולומיטים P-:

נראה לי שרובנו היינו מאושרים יותר ובריאים יותר לחיות במקום טבעי, כלומר מוקף טבע, לא עירוני, ולעבוד בעבודות פיזיות, לא עם מחברות וספרים ובטח לא עם מחשבים...
אני ממש אבל ממש לא בטוחה בזה. בסביבה שלי המצב הוא ממש לא כזה. ויש לי הטיית דגימה עצומת ממדדים - המכרים שלי הם מהייטק, והם (אנחנו) נמצאים שם מרצוננו החופשי. אנחנו אוהבים לתכנת (לפרוש, לחקור, וכו'). אני לא מכירה אנשים שהיו מעדיפים חיי כפר על העירוניות. גם אני מעדיפה את העולם המודרני, שיש בו מתמטיקה ומחשב ונגן MP3, על פניחיי כפר עם כל היתרונות. ועל ספרים אני לא מוכנה לוותר בעד שום הון שבעולם, אפילו לא בעד מספרי סיפורים מסביב למדורה.

אבל בלי קשר לזה, יש אנשים שפגיעים יותר לדברים מסויימים. נניח רעשים חזקים גורמים לי לסבל גדול משמעותית מלאנשים אחרים. מהצד השני, אני לא ממש סובלת מהחום הישראלי, בעוד שאמא שלי (שגדלה באקלים קצת שונה P-: ) ובן הזוג שלי (שגדל בישראל, אבל נחשף למזגן הרבה הרבה יותר ממני) סובלים מהחום הרבה יותר. אני לעומת זאת, סובלת ממזגנים.

לעיתים קרובות ממש חבל לי על מקרים בהם יש פתרון פשוט, שלא דורש הרבה השקעה, יכול להפוך את החיים לבן אדם, ולא עושים את זה בגלל חוסר הבנה ו"שיקולי מערכת" וכל מיני סיבות מטופשות. מה היה קורה אם היו מוותרים לכל הילדים האוטיסטים על טקסים בית ספריים? זה חלק כל כך זניח מבתי הספר, זה לא דורש כמעט מאמץ, זה היה מונע המון סבל. אבל בתי הספר ממש נלחמים נגד הורים שרוצים את זה.

כנראה שהמהפך המחשבתי גדול כל כך, וערעור הפרדיגמה נוראי כל כך, שאין לאנשים ברירה חוץ מלאחוז בשיניים ובציפורניים בפרדיגמה שלהם, ולהלחם עליה, שמא המציאות תערער ותהרוס אותה...

אולי יום אחד הדף שלי על חברותיות באופן טבעי יכתב. יש רסיסים שלו בכל מיני מקומות. על החשיבות של חברה רב גילאית, על הגילאים בהם בני אותו גיל מרביצים זה לזה ואילו מול גילאים אחרים יש תקשורת טובה. כל עשרות אם לא מאות העדויות של אמהות על ילדים שמסתדרים טוב באחד על אחד או קבוצה קטנה, אבל לא מוצאים את מקומם בקבוצה. כל הביטול והמניעה של חברויות רב גילאיות גם כשהן קיימות. כל הקונספט של "קבוצת השווים".

כל הגישה לחברותיות מעוותת להפליא בחברה שלנו. מה היה קורה בחברה שנותנת מקום לכל המגוון הרחב של קשרים חברתיים שמתאימים לילדים ואנשים שונים, במקום לנסות להכפיף את החברותיות האנושית לצרכי המערכות השונות?

זה, אגב, תקף גם למבוגרים. לא מזמן ראיתי כתבה שמדברת על זה שלא אמור להיות לנו בוס, ושאנחנו אמורים לעבוד בקבוצות קטנות בהרבה מהעסקים הגדולים, וממליץ על חיפוש עבודה בעסקים קטנים כי היא טבעית יותר. לא מאמר מדעי, אבל בהחלט יש לו נקודה. (אני בכרום עכשיו, אבל כשאהיה בפיירפוקס אוכל למצוא את המאמר ששמור אצלי שם ולקשר, אם מעניין אותך לקרוא).

מוותרים לכל הילדים האוטיסטים על טקסים בית ספריים?
הא?
טקסים בית ספריים?
יש ילד שלא צריך שיוותרו לו על הדבר המזעזע והמיותר הזה? 0-:
אני עד היום בטראומה מטקסים בית ספריים. לא הלכתי אפילו לטקס קבלת תעודה אחד באוניברסיטה. שלושה תארים ואין לי מושג איך הטקס הזה נראה, כי לא חייבים להגיע לטקס הזה. איזה שחרור. איזו הקלה.
לא מזמן ראיתי כתבה שמדברת על זה שלא אמור להיות לנו בוס, ושאנחנו אמורים לעבוד בקבוצות קטנות בהרבה מהעסקים הגדולים, וממליץ על חיפוש עבודה בעסקים קטנים כי היא טבעית יותר
אה, זו את שקישרת?
ישר הלכתי לקרוא ואז שלחתי לכל מכרי ומודעי.

הי מישהי
אוכלת , ניסתה,שמעה על קינגסטון קליניק?
נשמע לי מאוד מדויק אבל מאוד סגפני , בעיקר החלק של א.ערב עד 18
אשמח לשמוע את דעתכן

_אה, זו את שקישרת?
ישר הלכתי לקרוא ואז שלחתי לכל מכרי ומודעי._

יש ילד שלא צריך שיוותרו לו על הדבר המזעזע והמיותר הזה?
רוב הילדים. מהרושם שלי בתור תלמידה, רוב הטקסים לא מעצבנים יותר משיעור רגיל. חלקם נחמדים יותר. עבור אוטיסטים זה יכול להיות סיוט שידרוש עשרות שעות של עבודה כדי להצליח להעמיד פנים שהם לא נפגעים מהטקס, לנוחות המורות. ועוד שעות כדי לרפא את הנזקים. וכל זה "כי צריך", סתם מתוך דבקות בפרדיגמה. איזה טמטום!

אשמח לשמוע את דעתכן
שדיאטות עובדות ב-5% מהמקרים וגורמות להעלת המשקל בשליש עד שני שליש מהמקרים. שכל תוכנית אכילה היא רק קווים מנחים, שלעשות משהו שנראה לך סגפני זה רעיון גרוע.

ושלהפסיק לאכול בשש זה רעיון מצויין, ואני מקווה בעתיד ליישם אותו. כשזה יתאים לשאר אורח החיים שלי.

חחח מסכימה ב-100% עם אישה במסע.
לא לעשות שום "דיאטה" אבל אם יש תפריט שאת נדלקת עליו, אז תנסי, למה לא. לא "דיאטה".
"סגפני" - להתרחק כמו מאש. כל דבר שנחווה כ"סגפני" מעלה את הסטרס. סטרס גורם להפרשת קורטיזול מבלוטות יותרת הכלייה. עודף קורטיזול בגוף מוביל את הגוף ליצור שכבת שומן מגינה על כל איזור הבטן P-: ובעברית: כרס... (-: אז אם את רוצה כרס, תסדרי לעצמך עוד קצת סטרס P-: במיוחד בצורת "דיאטה".

להפסיק לאכול בשש - אני דווקא כן יישמתי, ביחד עם עוד שני שינויים חשובים:

הפכתי את כל היממה, כי השעון הביולוגי שלי היה משובש. אז במקום לקום מטושטשת ואפופה בתשע בבוקר, משתדלת לקום בשש וללכת לישון בתשע וחצי עד עשר וחצי.
מתחילה לאכול ב-6-7 בבוקר.

הסיבה שזה כל כך שווה היא, שמערכת העיכול שלנו לא אמורה להתעסק עם אוכל בשעות החשיכה. ואם משהו משובש בבריאות שלנו, הוא קודם כל משובש במערכת העיכול, ויש לזה הרבה אספקטים. אז ברגע שמפסיקים לאכול בשש בערב, מערכת העיכול נכנסת לשעות ברורות של עיכול ושעות ברורות של מנוחה, והאפקט ממש מיידי, מנסיוני. הגוף פשוט מרגיש טוב.
אני ישנה טוב יותר.
קמה במצב טוב יותר.
יש לי יותר כוחות במשך היום.

אז ההצעה שלי אלייך: תיישמי רק את זה. ומהבוקר ועד שש, תאכלי כל מה שבא לך.
אה, כן אתרום עוד עיקרון מגניב אחד: עקרון הטעים. תאכלי מה שטעים לך. אל תכריחי את עצמך לאכול אוכל לא טעים כי הוא "בריא" (אבל במקביל תקשיבי לגוף, כי אם מה שטעים לא עושה טוב לגוף, אז זה טעים "מזויף" עקב כל מיני חומרים שהכניסו שם כדי לרמות את המערכת שלך).

בשמת כתבת
ההצעה שלי אלייך: תיישמי רק את זה. ומהבוקר ועד שש, תאכלי כל מה שבא לך. וזה הכי קשה! יש ימים שאני חוזרת מהעבודה אחרי 19
בכל מקרה אנסה בימים שאני כן בבית מוקדם(שזה רב הימים) להקדים את שעת א.ערב.
לא ידעתי אל הקשר בין סטרס -קורטיזול ושומן בטני. מרתק. תודה

תיישמי רק את זה. ומהבוקר ועד שש, תאכלי כל מה שבא לך
לי זה לא עבד בלי ללכת לישון מוקדם. זה הסתיים בזה שהבטן כאבה לי מרעב מחצות, אז הלכתי לאכול. כבר היה עדיף לאכול ארוחת ערב בשמונה, או עשרה. תועלתנות נטו. בזמנים אחרים זה כן עבד.

אז אני אחזור לחוכמה העתיקה של הדף הזה - תעשי ניסוי! במשכך פרק זמן לכשהו, שלושה ימים או שבוע, תנסי לאכול רק עד שש. ואז תשתמשי בחוכמה בשמתית עתיקה אחרת - לעשות את מה שעובד, ולא לעשות מה שלא עובד. החוכמה הפשוטה הזו עוד לא אכזבה אותי מעולם...

לא ידעתי אל הקשר בין סטרס -קורטיזול ושומן בטני
יש גם קשר מוכח בין מחסור בשעות שינה והשמנה. אני לא יודעת (או שלא זוכרת?) אם זו השמנה בטנית.

תודה אישה במסע

אישה במסע,
קל יותר להתרכז בגווני הקול כשלא צריך להסתכל בפנים. חוץ מזה שיש עוד המון שפת גוף שהיא לא פנים, אבל אני מעדיפה להתרכז בקול.

נכון.
יחד עם זאת, יש סימנים שמפספסים כשלא מסתכלים בפנים, בעיקר באזור העיניים.
זה אנלוגי למצב שבו רואים מספיק טוב את הדרך, אבל לא קוראים תמרורים. ואז לא ברור למה אנשים מצפים שתתני להם זכות קדימה למשל -- מה, את אמורה לקרוא מחשבות?
לא, רק להסתכל בתמרורים.

יש סימנים שמפספסים כשלא מסתכלים בפנים
יכול להיות. בחיי היום יום אני לא מרגישה שיש לי איזשהי בעיה לזהות מצב רגשי של אנשים. כך שהטענה הזו תיאורטית נשמעת נכון, אבל עוד לא ראיתי דוגמאות שלה בחיים שלי.

אישה במסע, הטענה של ד"ר ליפטון לא נוגעת לאנשים מבוגרים ולדרכי ההתמודדות שלהם.
המדובר הוא בתינוקות בשבועות ובחודשים הראשונים, בשלב של התפתחות המוח ולמידת העולם. הטענה היא שיש ליקוי בעל השפעות התפתחותיות שאפשר להתערב בו מוקדם ולשפר הרבה את תיפקוד התינוק הן בשלבי התפתחותו והן לאחר מכן.
ממש כמו התערבות של קלינאית תקשורת, או התערבות לטונוס שרירים (גבוה מדי/נמוך מדי) או כל התערבות אורתופדית, פיזיותרפית וכו'.

חשבתי על המשמעות של המוטיבציה האנושית לזהות את מצבו של האחר. המוטיבציה הזו בוודאי מושפעת גם מהפרקטיקה של מבט בעיני הזולת וגם מהפידבק בעקבות זאת.

ממש כמו התערבות של קלינאית תקשורת
שאומרת שאסור להחזיק את התינוק בתנשא וצריך לשים אותו על הרצפה?

אני אישית חושדת בכל מי שמדבר על התערבויות תפקודיות שכאלו. לא כי בדקתי את הנושא הזה, אלא כי רוב מוחלט ממה ששמעתי בהקשר הזה היה שטויות.

וגם כי עוד לא שמעתי על פידבק אחד חיובי על עידוד יצירת קשר עין, אבל נתקלתי בכמות מפתיעה של אנשים שלמדו להעמיד פנים שהם יוצרים קשר עין. גם אני למדתי...

שאומרת שאסור להחזיק את התינוק במנשא וצריך לשים אותו על הרצפה?
מה? מה זה קשור למקצוע הזה?
בעלי מקצוע גרועים יש בכל תחום P-: זה לא אומר שהמקצוע עצמו גרוע.

בעלי מקצוע גרועים יש בכל תחום
אני חושבת שזה הקונצנזוס המקצועי, מלבד יוצאות דופן עם השכלה באופנית שהם קיבלו מחות למערכת, ובניגוד לידע הקונבנציאונלי. ברור לך מה אני חושבת על הידע הקונבנציאונלי הזה, נכון?

וקשר עין הוא ממש חיוני ומשמעותי
חוץ מבמקרים בהם התינוקות מראים רצון להמנע מקשר עין. ואז אפשר לבחור אם להקשיב לרצון שלהם, או להאמין אם הוא מעיד על בעיה. אני הייתי מעדיפה לראות מחקר בו בדקו כך וכך וראו את התוצאות, אבל כואב לי הראש רק מלחשוב על כל כמות ההטיות שתהיינה במחקר כזה...

לי נראה שיש פה רכיב גנטי משמעותי. כלומר, זה יכול להיות, אבל אני נתקלתי בעיקר בהורים שלא חובבים קשר עין, ולהם ילדים שלא חובבים קשר עין.
<מה שלא אומר שהם נמנעים ממנו לחלוטין, זה עניין של כמות יותר מכל דבר אחר>

אכן יש כאן רכיב תרבותי, ובתרבות שלנו יש הרבה יותר קשר עין מבתרבויות אחרות.
לכן השוויתי את זה לבגדים, נעליים, מזלג, ושאר דברים לא אוניברסליים אבל די נחוצים לחיים בתרבות שלנו.

השאלה היא מה עושים אם לילד יש נטייה גנטית (או אולי נרכשת) לא לרצות להשתמש במזלג, למשל. אפשר לכפות עליו התאמה תרבותית, בדרכים כאלו ואחרות. או למצוא דרכים להסתדר מסביב לנורמה החברתית.

בעיני זה הרבה יותר מתרבותי, זה אנושי אוניברסלי .
(לא נכנסת לדוגמת קשר עין , באופן כללי על אוטיסטים, ובמצבים מוגדרים ברמות שמפריעות לתפקוד)
ממה שהבנתי , מצאו לאחרונה חלק במוח של האוטיסטים שהוא בעצם פוביה מתקשורת.
חרדה שגורמת להם לברוח מתקשורת עם העולם ולהתכנס בעולם שלהם .
זה לא אומר שטוב להם לחיות ככה מבודדים .
את מדברת על בוגרים שיוצאים נגד, אחותי סיפרה לי דווקא על בוגרים לא מטופלים - שמספרים שהם לבד, שרע להם להיות לבד
ושהם מתפרקים מהלבד עד מחלות נפש.

ויש גם את הסביבה , שברמות נמוכות ממש של אוטיזם - לא מסוגלת להתמודד.
מה דעתך על ילד ששופך ארונות בשביל להוציא מה שהוא רוצה, עושה הכל בלי גבולות ולא מתקשר בכלל?
במקרה כזה צריך גם עיצוב התנהגותי, בשבילו ובשביל הסביבה.

את כל זה אמרה לי אחותי, שהיא מטפלת ב DIR, והתנגדה נחרצות לABA
עד ששילבו ABA בלי לשאול אותה, והיא ראתה תוצאות מדהימות עם רמה נמוכה ממש, שלא יכולות לקרות בDIR (בכל אופן לא קרו במשך 3 שנים)
היום היא מאמינה בשילוב.

אני חושבת שאת מדברת על אנשים גבוליים, שיש להם יכולות תקשורתיות, אבל התקשורת שלהם שונה.
אני מדברת על אנשים שיכולות התקשורת שלהם לא קיימות או ברמה נמוכה מאד מאד , ולא מאפשרות להם ליצור קשרים חברתיים.

ממה שהבנתי , מצאו לאחרונה חלק במוח של האוטיסטים שהוא בעצם פוביה מתקשורת.
שטויות. קודם כל, כי מדעי המוח רחוקים מאוד מהאפשרות להגיד דבר כזה, זה בטוח עיוות של תקשורת חובבת סנסציעות בסגנון למהנט או טמקא.

דבר שני, זה כל כך מנותק ממה שאומרים אוטיסטים, שהם טועים בהכרח. בכלל, כל מי שחוק אוטיסטים בלי להקשיב למה שהם אומרים, בהכרח יטעה.

למשל, ההנחה שאוטיסטים בורחים מתקשורת עם העולם היא הרבה פעמים שגוייה. למשל, כי יש פה כל כך הרבה טעיוית שאני לא רואה טעם בכלל להתייחס אליהם אחת אחת. המהותית ביניהן היא ראייה של רצון לתקשר בדרך שונה, בתור אי רצון לתקשרת. זה כל כך עקום, שהשאר משני.

השאלה היא מה עושים אם לילד יש נטייה גנטית (או אולי נרכשת) לא לרצות להשתמש במזלג, למשל. אפשר לכפות עליו התאמה תרבותית, בדרכים כאלו ואחרות. או למצוא דרכים להסתדר מסביב לנורמה החברתית.

בדיוק.
ואפשר גם לשלב, כדי שהוא יוכל להשתמש במזלג כשזה חשוב, ולהיות משוחרר מזה כשלא.

_ממה שהבנתי , מצאו לאחרונה חלק במוח של האוטיסטים שהוא בעצם פוביה מתקשורת.
שטויות. קודם כל, כי מדעי המוח רחוקים מאוד מהאפשרות להגיד דבר כזה, זה בטוח עיוות של תקשורת חובבת סנסציעות בסגנון למהנט או טמקא._
והנה דוגמא מצוינת לתגובה מכבדת, כך צריך להיראות דיאלוג ב״באופן טבעי״. ללא ספק.

ואפשר גם לשלב, כדי שהוא יוכל להשתמש במזלג כשזה חשוב, ולהיות משוחרר מזה כשלא.
ממש כפי שאני בוחרת לאכול בנימוס בסכין ובמזלג כשמתאים לי, ורוב הזמן משחררת את עצמי מזה לטובת נוחיותי הפרטית P-:
(אה, וגם אפשר לקרוא לזה "השיטה האמריקאית" P-: )

אשה, כל הזמן יש לי את ההרגשה שאתן לא מדברות על אותו דבר. את מדברת על אוטיסטים בוגרים בתפקוד גבוה. בשמת מדברת על תינוקות וכשמתייחסת לבוגרים, מדברת על אוטיסטים בתפקוד נמוך.

אני בטוחה שכשהיית תינוקת יצרת קשר עין. תשאלי את אמא שלך, בחייאת. מעניינת אותי התשובה. כי מה שבשמת מדברת עליו הוא ליקוי התפתחותי ולא בחירה מושכלת של אדם בוגר להימנע ממשהו שגורם לו אי נוחות.

(ומי שלא ראה תינוק מביט בעיניים של אמא שלו ודופק חיוך, לא ראה קסם מימיו.)

אני בטוחה שכשהיית תינוקת יצרת קשר עין
כמו שאמרתי (או שהתכונתי לומר ושכחתי), זה עניין כמותי. אני לא חושבת שיש אדם שלא יוצר קשר עין אי פעם. העניין הוא שבשמת חושבת שלכפות קשר עין על תינוקות שלא רוצים אותו יכול להועיל להם, ולי נראה הגיוני שלא.

ואני מדברת על אוטיסטים בוגרים כי תינוקות לא יכולים לדבר. אי אפשר לשאול אותם מה הם חושבים. מהצד השני, אין שום דרך שבשמת יכולה לדבר על אוטיסטים בתפקוד נמוך, כי אי אפשר לאבחן תפקוד לגבי תינוקות.

מה שאני מנסה להגיד, זה שבשמת לא הביאה שום נימוק שכנע לזה שקשר עין זה ליקוי התפחותי אצל תינוקות, אבל בחירה מושכלת אצל בוגרים. באיזו נקודה זה מפסיק להיות ליקוי ומתחיל להיות בחירה? ובלאו הכי, הבחירה מושתת על זה שאני לא אוהבת קשר עין, וגם התינוקת שנמנעת ממנו לא אוהבת אותו. מה ההבדל?

ולמה שאני אחשוב, בניגוד לכל הראיות שמראות ההפך, שזה יועיל, ולא יזיק?

<אמא שלי ואבא שלי הם בעלי אותה רמת יצירת קשר עין כמו שלי. אולי זה תרבותי, אולי גנטי. אבל יהיה קשה מאוד לשכנע אותי, שרמת יצירת קשר העין במשפחה שלי, שנמוכה מהנורמה החברתית המקובלת סביבי, היא ליקוי. זה פשוט סותר בצורה ברורה ומיידית את המציאות שאני מכירה>

אני מאוכזבת ומתוסכלת . אני אוכלת בריא וישנה מספיק ובעיקר מאמינה בריפוי טבעי. לפחות רוצה להאמין. כרגע במשבר אמון.
יש לי הליקובקטור כבר כמה חודשים . לקח זמן לאבחן (לא ידעתי מה זה לפני).
הלכתי לטיפול תזונתי, דיקור סיני וצמחי מרפא. זה ממש לא עזר!!
אתמול התייאשתי והתחלתי טיפול משולב של אנטיביוטיקה ,פלג'יל ואומפרדקס(נגד חומציות). טיפול מתיש
האמנתי ביכולת שלי לרפא את עצמי.
אני מתנגדת ופוחדת מתרופות. אנשים מרפאים עצמם באופן טבעי מסרטן ומחלות רבות קשות אחרות. ולי לא הצליח.
זו בכלל תקופה של "שמיטת קרקעות" בשבילי. הכוונה שרעיונות ,אמונות שהחזקתי בהם נשמטים. וגם אנשים שהאמנתי בהם -אז כבר לא.
זה קשה לי ומרגיש שאין שום דבר להאחז בו. שאין לי דרך. בטח לא תשובות מוחלטות.

התשובות הן איפה שהשאלות
אם אני שואלת את המטפל הסיני והתזונאית הם אומרים שהטיפול הקונבנציונלי בדר"כ לא מצליח ומזיק
אם אני שואלת את הרופא - אז ברוב גדול של המקרים מספיק סבב אחד של הטיפול. והוא מכיר הרבה אנשים שפנו לאלטרנטיבי ואף אחד שזה עזר לו

מים
אני שותה המון. המון המון כוסות מים ביום.
ושמתי לב שאני מתיחסת למים בעיניניות שאין לי אותה עם אוכל ושתיה אחרת. זו לא חגיגה או ארוע מיוחד. אני צמאה ואני שותה וממשיכה הלאה.
יש בזה אלמנט של התנהגות הרגעה (למשל לשתיה במצבים מלחיצים או בזמן עבודה אינטנסיבית יש אפקט מקרר עלי)
אבל זה לא ענין בשום צורה.
ברגע שאני שותה מים מקוררים, או עם עלים בפנים או בכוס יפה יותר - אני מתייחסת אליהם יותר. זה נחמד אבל אני יותר אוהבת את הראשוניות והפשטות של מים מהברז (כאן הם טעימים)
אני חושבת שאין שום שתיה ואוכל אחרים שהיחסים שלי איתם כל כך פשוטים. הייתי רוצה להתיחס ככה לכל מה שאנמ אוכלת כמעט: לאכול לשבוע ולהמשיך הלאה בלי להעמיס על זה שום משמעות עודפת, רגשית, רעיונית או אחרת.

אני לא חושבת שיש מזון אחר שהוא כל כך פשוט.
המשמעויות החברתיות של המזון היו קיימות לפני שהיה המין האנושי - מספיק להסתכל על בני דודינו השימפנזים (או על ציידים לקטים. אבל השימפנזה היו כאן קודם). חלוקת המזון היא חברתית. המשמעות הזו קיימת. ואני לא חושבת שהיא עודפת. וגם אם היא עודפת - היא קיימת המון המון זמן, ואני חושבת שאם את שואפת לפשטות, כדאי לקחת בחשבון את המשמעות הזו ולהתייחס אליה איכשהו.

ואני? אני בסדר לגמרי עם הפולחניות של המזון. מזון כפולחן היה קיים מאז ומעולם, ואני חושבת שחסרים פולחנים אמיתיים וראויים בימינו. אוכל הוא לגמרי אחד מהם. מה גם שיש לו היסטוריה ארוכה ומלאה בדוגמאות שאפשר ללמוד מהן. לטובה ולרעה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אישה, אני לגמרי איתך. מחבבת את ההקשרים הרחבים של האוכל והעיסוק בו - התרבותיים והחברתיים - וגם את האינטימיות שקשורה באוכל.
אבל נראה לי שמצ׳רה מתכוונת למשהו אחר שהיא היתה רוצה ״לנקות״ - תקני אותי אם אני לא בכיוון:
את הסבך הרגשי-האישי שנקשר עם אכילה.
כל הפלונטר הזה של ההנאות שאנחנו מייחסים לאוכל, ופינוק ותחליף וכו.

כן. משהו כזה.
לא בהרגשה כבדה(אוכל זה לא תחום מסובך בחיים שלי) אלא בהוקרה להיבט שבו החיים הם כל כך פשוטים ועניניים.
וגם אני אוהבת מאד ומשתמשת בצד הטקסי של אוכל ובמה שהוא מאפשר בין אנשים. זה אכן לא סותר את העובדה שכיף לחיות פשוט בתחום מסוים. ואת התקוה להרחיב את הפשטות הזו לרדיוס גדול יותר בחיי.

מבחינתי כל הסבך הזה מתקשר לחלק הריטואלי באוכל. בעיני ריטואל לא מסתדר עם פשטות. ברגע שמשהו פשוט, הוא פשוט. קשה לשבש אותו. כשמשהו מורכב, אז יש שם פוטנציאל. לטובה ולרעה. לפולחן יש המון כוח - וזה אומר שאפשר לנצל אותו לרעה. בשביל להאשים, למשטר, להחליש, לשלוט. אם משהו פשוט, אז אין שם את הכוח הזה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

דווקא לדעתי ריטואל קשור בפשטות. יש לו מבנה קבוע, משמעויות קבועות, זמנים קבועים.
ומבינה מאוד מצ׳רה את הרצון הזה לפשטות וענייניות באוכל

משהו אחר:
מחקר על תזונה עונתית בשבט ההדזה (ציידים לקטים בטנזניה), והשפעתה על שינויי פלורת מעיים

תפילה_לאם

במוחי מתנגנת כל הזמן הטענה, שרוב הסיכויים שדיאטה תוביל בסופו של דבר לחזרה למשקל הקודם ואף לעלייה מעבר לו.
הבעיה היא שגם בלי דיאטה אני (ובעלי) עולים במשקל בהתמדה. אז אולי אפשר לומר עליי, שזה בדיוק בשל הזמנים של אפקט הבומרנג, אבל בעלי באמת לא ניסה ולא מנסה לעשות דיאטה...
ואני כמובן כבר לא קוראת לזה "דיאטה". נהגתי לומר שאני "בשינוי תזונתי", ועכשיו אני "משתדלת לאכול טוב", אבל אני ערה לכך שבמידה לא מבוטלת זו מכבסת מילים, כי אמנם אני לא מגבילה את עצמי למאכלים "דיאטטיים", אבל אני כן מכווננת להימנע ממאכלים מסוימים, עד שאני כבר לא נמנעת מהם... שאז כמובן שאני מסמנת לי נקודה שחורה.
ונשאלת השאלה - איך יכול להיות שעברתי כזאת כברת דרך ואני עדיין עומדת במקום?

תפילה,
אולי הדרך לבריאות היא לא דרך ירידה במשקל?

אנחנו מסכימות שהשמנה היא עקב ההפרש בין כמות האנרגיה הנכנסת לזאת שהגוף מנצל?
ההפרש נאגר (שומן).

אז דיאטת הרזיה מכוונת לצמצום הקלט.
הבעיה היא שזה מוריד את חילוף החומרים (הניצול, הפלט).
בסיום הדיאטה, או אף במהלכה, שוב נשאר הפרש, ונאגר.
על כל זה אנחנו מסכימות? (מובן שיש מעורבות של נטיה גנטית, ונטיה להשמנה בטנית לפחות עם העליה בגיל...).

אז אם אתם משתדלים לאכול מאוזן אולי כדאי לנסות מכיוון הפלט?
כלומר איך להוציא יותר אנרגיה.
יותר הליכות, ריקודים, נסיעה על אופנים, חוג פיזי כלשהו או פעילות חינמית שכייף לך ונעשה עם חברות, זמן איכות עם בעלך (הוא רץ ואת נוסעת לידו באופניים...), וכו׳.....

גם אם המשקל לא יורד, ואף עולה, ההקפים מצטמצמים בגלל ירידה בשומן ועליה בשרירים.
כלומר עדיף למדוד את ההתפתחות לפי מידת המתניים ולא לפי הקילואים.

ניסית?

הבעיה היא שגם בלי דיאטה אני (ובעלי) עולים במשקל בהתמדה
התיאוריה במקרה הזה תאמר שאת בעצם כן בדיאטה ולכן את עולה במשקל. הראש שלך חושב דיאטה, וזה לא נעים, וזו אחת הסיבות לכך שאת בפועל אוכלת יותר ממה שאת צריכה, ואולי גם בהרכב שלא מתאים לך.
דיאטה היא מלכוד רציני, כי היא פועלת גם כשלא רוצים בה. אם המוח שלך מכוון לצמצום והקטנה ואיסורים, אז זה מה שמשפיע על ההתנהגות שלך. במקרה שלך, המערכת שלך מגיבה בהתנגדות. אפשר להבין אותה, לא?

אני די בטוחה שאת לא עומדת במקום בכלל. כלומר, תודעתית יש לך היום הבנה אחרת ואפשרויות נוספות שלא היו לך פעם.
אבל יש גם משהו שעומד במקום והוא המיקוד שלך במשקל, לצד המחשבה שלך שהדרך ה"אמיתית" להפחית אותו היא בעצם לאסור ולהגביל ולצמצם.

איך מתמודדים עם זה? סיפור ארוך שדורש התמודדות כל פעם מחדש עם הדיאלוגים הפנימיים שלך כשאת חושבת על אוכל. בחמלה ואהבה והבנה, עד שזה משתחרר.
לצד זה אפשר להעמיק את שיח הצרכים הפנימי שלך, לטובת כל הפעמים שבהן את אוכלת פשוט כי את לא מסופקת במקום אחר.

את מוזמנת להביא לכאן דיאלוגים כאלה אם תרצי, ואם יתאים לך אני אנסה לעזור. אבל זה צריך להיות אמיתי. כלומר, לא איזה דיאלוג כללי שמתרחש בתוכך ביחס לאוכל ואכילה אלא משהו קונקרטי שקורה לך מול צירוף מסוים של נסיבות.
אני לא כל כך כאן בימים הקרובים (ימים ארוכים מחוץ לבית) אבל בשמחה כאשר זה יסתיים.

_הבעיה היא שגם בלי דיאטה אני (ובעלי) עולים במשקל בהתמדה

גם אצלי זה כך. לדעתי זה כי כשאני לא מקפידה על ארוחות מלאות ואין לי מספיק שומן וחלבון מהחי - אני פונה ללחם ולסוכר ומתחילה להעלות במשקל. בדרך כלל זה כי אני מאוד עסוקה ואין לי זמן להכין.. כשאני שמה לב לזה, אני מפנה יותר תשומת לב לתזונה מאוזנת ואז גם כיוון השינוי במשקל מתהפך.

שמתי לב לזה שמעל גיל 50 בערך חילוף החומרים אצלי השתנה, והגוף שלי רגיש יותר לחוסרים ולמרכיבים שבעבר התמודד איתם היטב כך שתזונה לא מיטבית גורמת לעוד תופעות לא נעימות, חוץ מעליה במשקל.

תפילה_לאם

וואו, מעניין. שלוש תשובות בשלושה כיוונים שונים.
תודה לכולכן!

מפאת השעה אענה בינתיים רק לתגובה הראשונה.

אולי הדרך לבריאות היא לא דרך ירידה במשקל?
לצערי, אני לא מתמקדת רק בבריאות אלא גם במראה. למשל, השבוע נחגוג בשעטו"מ בת מצווה לתאומות שלי, ומבאס אותי להופיע שם בסנטר כפול וב{{}}מידת המתניים שמצריכה לטעמי הכנסת הבטן.

כבר שנים שאין לי משקל בבית, כך שאני בכלל לא מסתכלת על הקילואים.

על כל זה אנחנו מסכימות?
כן.

אז אם אתם משתדלים לאכול מאוזן
א- לא כולנו משתדלים לאכול מאוזן. רק אני = שמינית מהמשפחה. ומעניין שזה לא מאתגר אותי במיוחד שלא להתפתות לרוב המאכלים הבלתי-מזינים והמשמינים בעליל שהכנסתי לאחרונה יותר מבשנים האחרונות כדי לייצר שביעות רצון בקרב שאר שבע השמיניות.
ב- למאכלים מסוימים אני כן מתפתה, אפילו אם הם מתבררים בסוף כלא טעימים במידה מוצדקת. (עלה בדעתי לפני איזה יומיים, שאולי אם המאכל הלא מזין נאכל מתוך הנאה אמיתית ושמחה, הגוף לא צריך להחשיב את התוספת הקלורית שלו.

והמחשבה הזאת התגלגלה ממחשבה קודמת שהייתה הפוכה: שאם המאכל נאכל בלי התענגות - שלא ייחשב...)

ניסית?
הוספתי תנועה ביומיום. אני מרוצה מזה מאוד. ואני רוצה גם מכך שאני מרוצה... מכך שלמדתי לשמוח בכמה דקות של ריקוד ששילבתי פה או שם.
אבל בתכל'ס זה מעט מאוד, ואני לא רואה איך הלו"ז שלי יאפשר הוספה של משבצות תנועה רחבות עד כדי העלאה מספקת של כמות האנרגיה שהגוף מנצל. התחזית אומרת שזה יוכל לקרות יותר ויותר ככל שתחלופנה השנים, אבל קשה לי לחכות...

תפילה_לאם

מגיבה לתגובה השנייה - כמה שאספיק בינתיים:

התיאוריה במקרה הזה תאמר שאת בעצם כן בדיאטה.
או! זה גם מה שסברתי בעצמי -

הזמנים של אפקט הבומרנג.
אני כן מכווננת להימנע ממאכלים מסוימים.

ולכן קראתי לשמות החדשים והיפים שאני משתמשת בהם מכבסת מילים.

יפה. הבעיה מוגדרת. כל שנותר עתה הוא למצוא את הפתרון... P-:

משהו שעומד במקום והוא המיקוד שלך במשקל.
זה נכון.
ועל זה יש להוסיף שני דברים: האחד, שכבר הזכרתי בעבר, שאני לא חשה ביטוי משמעותי אחר לאכילה לא מזינה, אבל מעבר לזה, השני, שהמראה שאני שואפת אליו (ובשונה מבעלי - גם רגילה אליו- ולכן מתפלאת ומתאכזבת, כשמתבוננת במראה ומוצאת משהו אחר, זר) ממשיך למשוך אותי, ונראה לי שימשיך גם אגלה קנה מידה מוחשי אחר למדדית ההשלכות של האכילה שלי.

המחשבה שלך שהדרך ה"אמיתית" להפחית אותו היא בעצם לאסור ולהגביל ולצמצם.
זה נכון אבל פחות... כי אני מצליחה (לפעמים) לשכב לישון מוקדם יותר, ורואה במעשה הזה חשיבות עבור היבטים שונים, שאחד מהם הוא המטבוליזם/ המשקל. וגם תוספת התנועה, כמו שכתבתי בתגובה לדבריה של יוליקו. והשאיפה להפחית סטרס, שאיכשהו לא מתממשת דיה, ואמורה לדעתי ולתקוותי לתת את אותותיה גם בהפחתה בנשירת השיער המסיבית שלי. ובטח יש עוד.

ההצעה לבחון את הדיאלוגים הפנימיים מדברת אליי מאוד. (בדיוק מה שהבריח אותי ממשפחת הדפים האלה לפני שש שנים...

)
בעז"ה אגיע לפרט. תודה!

תפילה_לאם

ולתגובה השלישית:

בדרך כלל זה כי אני מאוד עסוקה ואין לי זמן להכין.
מזדהה מאוד!
אז אחה"צ הבאתי את עצמי לבשל קארי ירקות ברוטב טעיםםםם, כמו שאחותי לימדה אותי (עם חמאת בוטנים וקרם קוקוס. אויייייי!!!!).
ההימנעות מארגון ארוחות לעצמי היא שילוב של העומס עם המחשבה של "מה, אני אטרח להכין משהו רק בשביל עצמי?"
ועכשיו מצאתי מעצמי אומרת לבעלי, שלא יאכל מזה הרבה/ ייתן הרבה לקטנה, כי בניתי על התבשיל כארוחת צהריים לימים הקרובים.

תזונה לא מיטבית גורמת לעוד תופעות לא נעימות.
אני יכולה להבין שזה מבאס, ועם זאת, אני מייחלת לזה במידת מה (ואומרת לעצמי: be careful what u wish for), כי אולי ככה יהיה קל יותר להימנע ממאכלים לא רצויים. עד גיל חמישים יש לי עוד עשור, אבל אני רואה שהזמן עובר מהר...

תפילה_לאם

משהו קונקרטי שקורה לך מול צירוף מסוים של נסיבות.
אוקיי. מנסה.
בשבת ערכנו קידוש, כמה זוגות חברים, לחברה שמתחתנת השבוע. סוכם שאנשים יביאו עוגות ופירות.
התחשק לי להכין עוגת ביסקויטים, והיא יצאה מפתה, ואכן הייתה לי טעימה ולא רק לי = נשים אחרות החמיאו לי עליה בהתפעלות, ודווקא קטנתי זנחה אותה לאחר טעימה קלה בטענה שהיא "מרה מדי" (שוקולד 60% בציפוי).
בקידוש עצמו אכלתי פרוסה מהעוגה הנ"ל ועוד את הפרוסה שקטנתי העבירה אליי, מעט פרוסות תפוז יותר למען הפרוטוקול (אבל בתכל'ס השתלבו לי טוב) ועוד פרוסה מעוגת גבינה שמשפחה אחרת הביאה.
מה שבלם אותי מלקחת עוד מהעוגה שלי היה שידעתי שארוחת הצהריים בפתח וגם הפדיחה של ההתחזרות מול כולם.
מראש כשלקחתי - לא הייתה אצלי שאלה של "האם?" (רק אחר כך התעוררה שאלת ה"כמה?").
הייתי רעבה, ידעתי שהעוגה אמורה להיות מוצלחת (בטעמה), אני לא מכינה כזאת לעיתים קרובות. היה לי ברור שאאכל ולא התחרטתי.
את השאריות לקחתי הביתה.
ובמוצ"ש יצאתי להופעות "שבת ארגון" של תאומותיי ובלי היסוס (ואף בגאווה) הבאתי איתי את קערת הסלט שנשארה מסעודת הצהריים פלוס אבוקדו שחתכתי פנימה, אבל אחרי שחזרנו, הייתי מבואסת כמו שתכננתי להיות מכך שנדפק לי (שוב) זמן הצעדה השבועית עם חברותיי ולחוצה מכל מה שעוד יש לי לעשות ושבוזה לקראת יום אל"ף שעומד בפתח ועוד בתחושה של אי-ודאות בשל השנ"צ (למעשה, שנאחה"צ), שהקטנה הפליגה אליה בטעות, ולא היה ברור מתי אפשר יהיה להרדים אותה.
וכמו שכשאקדח מופיע במערכה הראשונה אף אחד לא מופתע, כשהוא יורה במערכה השלישית, כך אין להתפלא שאכלתי את כל שאריות העוגה.
טוב, ברור שבשביל זה לקחתי אותן.
בניתוחים האלה אני מתלבטת תמיד אם אמנם נכון הקישור של מצב הרוח שלי לאכילה ה"רגשית", או שרק למדתי לקשר ביניהם מקריאה כאן וכיו"ב, ובתכל'ס אכלתי כי זה טעים לי. אבל אני מתחילה להשתכנע שה"טעים לי"/ "אין לי זמן" הוא לא סיבה עמוקה דיה. יכולתי לאכול שמנת חמוצה עם דבש, וזה היה טעים לא פחות (אם הייתי זוכרת את קיומה של האופציה). בהחלט קיים רכיב של "מגיע לי" לאכול את העוגה - אני טרחתי עליה, אני עסוקה ועמוסה והולכת להופעות שתקועות לי כמו וכו' וכו'.
ולכן לקחתי את העוגה בידיעה שאאכל. רק שאולי לא תכננתי לאכול הכול בעצמי והכול באותו הערב. (פרוסה אחת השארתי על השיש כשהרדמתי את הקטנה, ובעלי אכל אותה.

הממממ... תרתי משמע)
ואחרי שאכלתי הצטערתי, כי הכמות הייתה מוגזמת, והעוגה אפילו לא הייתה טעימה כמו בבוקר. (אולי כי אכלתי ישר מהמקרר, ובבוקר היא עמדה קצת בחוץ?) אז כאילו, בשביל מה הכנסתי לעצמי את הקמח והסוכר המיותרים האלה?
וכשאני נכנסת לתקופות האלה של יותר ויותר הִתפּתוּת לממתקים, אני מתקשה לראות את עצמי נחלצת מהן, ואולי זאת נבואה שמגשימה את עצמה, כי באמת לוקח לי זמן להיחלץ.

<כתבתי בכיוון שהתכוונת?>

תפילה_לאם

אני חושבת שאני מוצאת באכילה של מאכלים טעימים או כאלה שאני מצפה שיהיו טעימים עונג חושי.
ובהמשך לתהייה אם אמנם נכון הקישור של מצב הרוח שלי לאכילה ה"רגשית"
נראה לי שיש תערובת של מקרים ושל סיבות.
יכולים להיות לא מעט מקרים של חוסר רגשי או אפילו חוסר גופני, שבנסיבות טובות יותר היו מקבלים מענה באמצעים אחרים.
אבל נדמה לי שקיים גם קשר ראשוני מאוד בין סוכר להנאה, שאולי אין לו מענה אחר.
הייתכן?

לבשל קארי ירקות ברוטב טעיםםםם.
איך הכנת?
בדיוק חשבתי שמתחשק לי להכין גם, חשבתי להכין מחר

תפילה_לאם

שמן זית
שום, בצל
גזרים
בטטות
אפונה וברוקולי מהפריזר
הרבה קארי, קצת פפריקה חריפה, מלח
חמאת בוטנים וקרם קוקוס בנדיבות.
בישלתי עד שהתרכך. נחרך קצת למטה, אבל לא אכפת לי.
לא היה לי ממש מבחר של ירקות, אבל אם יש לך - הכול הולך; הקטע הוא הרוטב.
אפשר לשים רצועות פלפלים, כרובית, עגבניות, דלעת, קישואים, שעועית ירוקה/ צהובה, אננס!

אתמול שוב הבנתי שכל פעם שאני מנסה לרזות, אני משמינה. כנראה אני כל כך נלחצת מהאיסורים ומשהו ילדי בתוכי מפחד ומתמרד. וכך אני צוברת עוד ועוד חוויות כשלון ומשמינה ומשמינה ומשמינה. לא מצליחה לראות את הסוף של זה.

תפילה, תודה שכתבת.
א. בזכות זה שראיתי את השם שלך נכנסתי לדף הזה שלא ביקרתי בו כבר חודשים (שנים?) ומניסיון העבר, עצם הכניסה לדף הזה כבר מניעה אצלי משהו בתחום התזונתי.
ב. הזדהיתי עמוקות עם דברים רבים שכתבת. בבקשה תמשיכי לכתוב... לי אין את הזמן הזה לשבת ולכתוב אבל כן מתעסקת בנושא הזה נון סטופ במחשבות. לקרוא אותך זה במובנים רבים קצת כמו לקרוא את עצמי וזה ממש עוזר לי.
ג. אני מקווה שזה עוזר ויעזור (גם?:-)) לך

אבל אני מתחילה להשתכנע שה"טעים לי"/ "אין לי זמן" הוא לא סיבה עמוקה דיה.
למה? בא לך להרחיב על זה קצת?

ה'טעים לי' הוא באמת מאד מסתורי ואצלי זה די מבוי סתום.
אבל ה'אין לי זמן' הו אני באמת מרגישה לפעמים שהוא מקור כל הרע (לפעמים באמת אין זמן, בין אם טכנית ובין אם פניות מסוג אחר, לעמוד ולחתוך סלט, ועוד רק לעצמי!)
אני עובדת על עצמי? להרגשתך (גם) זה רק תירוץ?

לבשל קארי ירקות ברוטב טעיםםםם
בזכותך אכלתי טוב בצהריים!
ותודה על המתכון!

מה זה קרם קוקוס?

שליחה על ידי למ* » 04 דצמבר 2017, 18:50

תפילה תודה עך הסיפור
גם אני מזדהה
במקרה כזה בהיכרותי את הנפשות הפועלות לא הייתי לוקחת שאריות של העוגה כי אז הייתי גם אני אוכלת אותה

מה שעובד בשבילי הכי טוב זה לא להכניס אויבים הביתה (נדמה לי משפט של מירי בלקין)

ואם כבר אוכלת עוגה אז משתדלת לאכול בכיף ולהנות מזה! לפחות לקבל אפקט בריאותי נפשי טוב..

תפילה, אני רוצה להציע את המחשבה, שאולי בשבילך זה דווקא טוב דיאטה?
לא כי את בעודף משקל.
אלא כי זה יותר אינטואיטיבי לך ויותר זורם לך עם תבניות החשיבה שהן אוטומטיות לך.
דיאטה כאן במובן של כל מה שמובנה, מבוסס על תכנון, ניסיון להיצמד לציר מארגן כלשהו. מבוסס על עקרונות של נכון ולא נכון, בסדר ולא בסדר, טוב יותר וטובים פחות.
אולי תוכלי לנסות לאתגר את הקוביות של בסדר ולא בסדר, נכון ולא נכון, בתחומי חיים אחרים, ולהניח לאוכל להתנהל בדרך שיותר מוכרת לך ואינטואיטיבית לך?

אני בהחלט מתחברת גם לתפיסה שטוענת שידאטה גורמת לעלייה במשקל וגם לתפיסה ההפוכה שטוענת שיציאה מהפס של הקפדה תזונתית כלשהי גורמת לעלייה במשקל.
אם מה שמחליף את הדיאטה הוא לא קשב עדין אלא.. כלום, שני התרחישים הסותרים יכולים לקבל היתכנות, בעיני.

דיאטה במובנה הרחב (תוכנית אכילה כלשהי, שיש בה מחשבה על היצמדות לציר מארגן ולא רק לאינטואיציות ועקרונות מנחים כלליים) יכולה להיות משהו שמעניק עוגן, תכנון בסיסי שניתן לסטות ממנו, משהו שמעניק נחמה וגם את האפשרות לסמן לעצמך כוכביות קטנות של בסדר ולא בסדר, שלפעמים יש להן תפקיד במערך הרגשי. וגם - אפשרות למדוד את עצמך על סרגל מסויים, שלפעמים יש לה תפקיד.

למה לא בעצם? אם כל אלה טובים לך, למה לאלץ את עצמך לזוז מהם רק כי באופן זז?

אני בעד מה שטוב לך ומה שעובד, אני מתכוונת לומר. (-:

סליחה ממש שאני רק מבליחה פה.
הצוואר שלי..
זו התעללות בשבילו.
סליחה שלא מגיבה עדיין לדברים אחרים שכתבו לי בדפים אחרים.

שליחה על ידי תמי* » 05 דצמבר 2017, 08:36

לב, הדברים שכתבת מאוד נכונים גם עבורי.
אני מרגישה שהמינוח דיאטה כבר כל-כך משומש וכולל כל-כך הרבה מובנים ומשמעויות שמבחינתי הוא לא אומר הרבה. מה שמשמעותי לי זה
היצמדות לציר מארגן ולא רק לאינטואיציות ועקרונות מנחים כלליים.
זה עובד לי מצוין, ואולי תפילה - גם לך?
חוץ מזה, תפילה, אני קוראת בדברים שלך שאת מאתגרת את עצמך בצורה מאוד קשה שלא ממש מובנת לי.
כתבת: סוכם שאנשים יביאו עוגות ופירות.
אז למה את מביאה עוגה?
הרי את כותבת שאת כן מכווננת להימנע ממאכלים מסוימים, וברור לך איך משפיעה עוגה לעומת פירות.
אני חושבת שהרבה מאוד אנשים היו מתקשים להכין עוגה מפתה ולא לאכול ממנה ואפילו בהגזמה.
לדעתי, חלק מההסתבכויות הפנימיות נמנעות כשפשוט מתרחקים מהמתוקים המפתים הללו.
לשים אותם מול הפנים ואז לנסות להמנע מהם - למה לעשות לעצמך אתגר כזה?

תפילה_לאם

איזה כיף שהדף התעורר לחיים!

מיכל וגוונים, ההזדהות שאתן משדרות משמשת לי חצי נחמה, גם אם זו נחמת שוטים.

באמת, הרגשתי איזו רווחה פנימית של "כן, אני לא לבד".

לא מצליחה לראות את הסוף של זה.

אפשר לשאול, מיכל, למה את רוצה לרזות?
אצלי זה בעיקר כדי להגיע למראה הנחשק ויש גם סיבה משנית של רצון בקלילות, שאני מאמינה שתפחית משהו מהעייפות שלי.

תפילה_לאם

_אבל אני מתחילה להשתכנע שה"טעים לי"/ "אין לי זמן" הוא לא סיבה עמוקה דיה
למה? בא לך להרחיב על זה קצת?_
לא יודעת... כל רגע אני חושבת משהו אחר, ומן הסתם זה תלוי בסיטואציה ויש מכלול של גורמים שמשפיעים במידה שונה בכל פעם.
אם להתייחס ל"טעים לי" - לפעמים נראה לי שזאת סיבה טובה בפני עצמה. כאילו, מה אי אפשר סתם לרצות משהו טעים כדי ליהנות מהטעם? תמיד היה לי מוזר לקרוא את המשפט הזה המופנה לאנשים בדיאטה: "לעוגייה השנייה והשלישית יש אותו הטעם כמו לעוגייה הראשונה". נו, בדיוק. ואם הראשונה הייתה לי טעימה - למה שלא ארצה ליהנות גם מטעמן של הבאות בתור?...
אבל מצד שני, אני חושבת שאם אני יודעת שמאכל מסוים לא רצוי לי, רק הטעם המזמין הוא לא סיבה חזקה דיה כדי לאכול ממנו יותר מביס או בכלל. ואז צריך לברר מהן הסיבות האחרות.
וה"אין לי זמן" יכול להשתלב כאן, כי אם טעים לי, אבל אני יודעת שלא טוב לי, אולי יכולתי להכין לי משהו טעים אחר או למצוא משהו מענג אחר לעשות, לו היה לי זמן.
ומכיוון אחר (מקווה שמישהי מצליחה לעקוב, כי אני בעצמי מבולבלת) נראה לי שגם כשאין זמן - אפשר למצוא דברים טעימים לאכול. כמה זמן באמת לוקח לחתוך סלט, בייחוד אם אני קונה חסה שטופה קצוצה? זה משהו שמעבר... בא לי שמישהו יכין בשבילי. בא לי להתפנק. כאלה.

תפילה_לאם

_בזכותך אכלתי טוב בצהריים!
ותודה על המתכון!_
איזה כיף. עדכנתי את אחותי.

מה זה קרם קוקוס?
יש כל מיני גרסות של המוצר הזה (בפחית, בקרטון). כנראה שזה קוקוס מרוסק על כל חלקיו, כלומר, לא מי אגוז קוקוס או שמן קוקוס אלא הכול ממש. בד"כ אני מוצאת עם אחוז מסוים של מים. משתדלת לא לקנות את אלה שמוסיפים להם גם מייצבים, מסמיכים וכל מיני Eים.