כן לקח לי זמן להמשיך, אני עדיין חושבת על הכל...
גוונים, אני באמת חושבת שאפשר לקבל את האוכל בתודה ובאהבה אבל לא לאכול או לא לסיים אותו. אבל זו שאלה מורכבת מאד רגשית...
אם יש מישהו אחד בבית שכן אוכל ויהנה מזה אפילו קצת, אז אולי זה מספיק ?
אז הגן, הוא ממש בתוך המתחם של מקום העבודה שלי, שמעתי עליו בעבר אבל לא באמת שקלתי אותו כאופציה.
עד שבמקרה הגנן הגיע עד הבית שלנו ממש - לקנות משהו שפרסמנו באתר יד שנייה.
התחלנו לדבר ממש במקרה, הוא סיפר שהוא פותח גן, הוא התחיל לדבר עם הקטן, והילד הביישן הזה שלוקח לו מלא זמן להיפתח לאנשים -
התחיל לדבר איתו בהתלהבות, לענות לו,
לספר לו במה הוא אוהב לשחק...
פתאום האופציה נראתה לנו, הלכתי לראות את הגן כמה ימים אחר כך ודיברתי יותר בפירוט עם הגנן, וממש הייתה לי הרגשה שזה הגן הנכון.
ויחד עם זאת ממש חששתי... איך יהיה לו...
אני חושבת שדי מיד כשהכרנו את הגנן כבר ידעתי שכן נלך על זה. אבל היו המון פחדים והתלבטויות, גם כלכליות.
המשכורת שלי לא מכסה את התשלום של הגן (בקצת).
אחרי המון שיחות ביני לבין בן הזוג, ביקשתי שיספר להורים שלו לפני שניתן תשובה סופית, כי זה מאד ישפיע עליהם, כמובן, ורציתי שיהיו שותפים בהחלטה או לפחות שידעו שאנחנו שוקלים את זה,
והם אמרו שזה יקל עליהם "קצת" - כלומר, בתרגום - כנראה שכבר זה היה באמת יותר מדי.
ואחרי שקיבלנו את המידע הזה, הבנו שבאמת זה או גן, או שאני חוזרת הבייתה לגמרי.
(כמובן שהיו עוד אופציות ביניים כמו מטפלת, אבל זה לא הרגיש נכון)
והבנתי שאני לא רוצה להיות בבית בלי לעבוד בכלל. שאני צריכה יותר זמן לעצמי כבר...
בסוף הסדרנו מול הגן שלא נשאיר אותו ליום מלא עד 16 כל השבוע, אלא רק פעמיים בשבוע (אנחנו המשפחה היחידה שביקשה בלי צהרון...זה הפתיע אותי)
והתשלום נמוך יותר כך שהמשכורת שלי כן תכסה את הגן.
ואני גם אשקיע יותר בעבודה מהבית שלא הצלחתי כל כך להגיע אליה בשעות שהוא ישן...
ומבחינה רגשית,
היה לי ממש עצוב, כל השבועיים האלו לפני תחילת שנת הלימודים בגן, מה, לא תהיה לנו יותר את השגרה הרגועה שלנו?
את הטיולים בשכונה? את הזמן הרגוע בבית, בלי למהר לשום מקום?
ב31 לאוגוסט הסתובבנו כרגיל בחוץ, הלכנו לסופר, הצטלמתי איתו וחשבתי שזהו, זה היום חופש האחרון
(דרמה...)
אבל בסוף הייתה מחשבה שמאד עזרה לי -
הגן לא יחליף את השגרה שלנו, את מה שיש לנו, הוא יהיה משהו נוסף, משהו שמרחיב, לא משהו שמוחק.
ועכשיו שבועיים אחרי, אני חושבת שזה באמת ככה.
אני אוספת אותו ב12 וחצי, הולכים הבייתה (יותר נכון, נוסעים באוטובוס כמה תחנות), הוא יונק, אני נחה איתו בשנת צהריים
ואז יש לנו, כמו שהסברתי לו (וגם לעצמי) - "זמן בית" אחרי ה"זמן גן"
לגבי ההסתגלות, היא הייתה מאד הדרגתית בשבוע הראשון ולא היה קל, אבל אני רואה שהוא שמח שם (למרות שקשה בבוקר, וכן, יש
דמעות גן )
אני רואה שהוא שר שירים של הגן (מה שמראה לי שהוא מספיק נוכח רגשית ורגוע כדי להקשיב ולקלוט), מספר לי על הגן, המצב רוח שלו סה"כ טוב ושמח.
והוא מאד מאד קשור לגנן,
והצוות באמת מקסים, אני רואה שיש להם אהבה ואני אוהבת את הגישה שלהם לילדים, ונראה לי שברוב הדברים אנחנו די רואים עין בעין עם הצוות.
ואני ממש ממש שמחה שאנחנו ישנים ביחד ושהוא יונק, אני מרגישה שזה שומר על הקרבה הזו ומאזן קצת את ה"זמן גן".
ובנושא קשור אך אחר -
שמתי לב שלאחרונה אני קצת מצניעה את העובדה שהוא עדיין יונק (בן שנתיים וחצי). וזה מפריע לי ואני עוד לא מבינה לגמרי למה לא נוח לי.
אני רגילה להיות קצת שונה ולעשות דברים אחרת, אבל פתאום עם זה אני כאילו יותר "מתביישת", יותר מרגישה שזה מוזר ואין לי כח.