מה טוב מה קשה בארץ

שלום,
אנחנו מתכננים לחזור לחיות בארץ במארס, אחרי 9-7 שנים במדינת ניו יורק. אנחנו = אישי, אנוכי, תינוק בן 2-3חוד' (אני בהריון עכשיו), שני חתולים ולברדור. והרבה ספרים ודיסקים

שנינו גדלנו בארץ וגם ביקרנו לעיתים (כל שנה שנתיים) בזמן מגורינו כאן.
החלטנו לחזור כדי לגדל את ילדינו כישראלים, וכדי להיות קרובים למשפחה המורחבת, וכדי שילדינו יגדלו עם משפחה מורחבת. הורי גרים בניו יורק והורי אישי כמו גם שאר משפחותינו בארץ.

אני מודעת לכך שבוודאי יהיה לנו הלם תרבות די רציני כשנחזור... דוגמא קטנה: לא מזמן היינו ב"רובע הישראלי" בקווינס. אכלנו שווארמה (טעימה) במסעדה ישראלית. המוכרים/עובדים נזפו אחד בשני בצורה מאוד ישראלית וגסה... הרבה אגו על משהו שטותי... לי זה היה קשה לשמוע. בטח יש הרבה יותר מזה בארץ.

אז בקשתי אליכם:
אנא כתבו לי מה טוב לכם ומה קשה לכם בארץ. מה אתם אוהבים, למה תתגעגעו אם תעזבו, מה מטריף אתכם והייתם רוצים לשנות? אין הגבלה של תחומים, אבל בעיקר יעזור לי לשמוע על תחומים שעשויים להיות קשורים להסתגלות למקום חדש. (לא אתן דוגמאות כדי לא להשפיע על מחשבתכם)

אודה לכולם/ן מאוד על השתתפותכם/ן!

בתקופה זו של השנה ה חסרון מאוד בולט. חם פה. נורא.

קשה פה המתח הזה, מתי תיפול הפצצה.

וצפוף. כל כך צפוף.
זה משפיע על הכל.
אתה עובד כל החיים כדי בסוף לחיות בקופסה יותר קטנה ממה שגדלת בה בצפיפות אוכלוסין בלתי סבירה בעליל. (לתחושתי שונה מהותית מאשר לפני 7 שנים. מהותית.)
עוד משהו שאותי משגע זו מדיניות ההגירה. אבל אני לא אמשיך, כי זה עוד יהפוך לדף פוליטי, וזה ממש לא מה שאני רוצה לגרום לדף שלך להיות. (למרות שעם שם כזה.. את מושכת אש

)
אולי שולה חתולה חוזרת הביתה?
הכספים מנוהלים בצורה אדיוטית.
אני עוד קצת בהלם מזה שיש פה בריכות חינם לרווחת הציבור, פרקים נפלאים חינם, (הכל עם שירות עד הסוף, מצילים מקצועיים, ריינג'רים ומדריכים) ובארץ? הרס וחורבן. חלם. כבישים עוקפים, טנקים ומטוסים.
בינתיים מתגעגעת למשפחה (לרוטינה של הארוחות בשישי בערב) אבל לא מוציאה מכלל אפשרות שניצור לנו קהילונת פה. מתגעגעת לחברות (שומרת על קשר אונליין ובטלפון וגם יהיו ביקורים) ותוך חודש בלבד מתחילה להרגיש פה כל כך טוב ובנוח, משילה את המתחים והחרדות והלחצים שקשורים אצלי מאד חזק לסיר הלחץ הזה ששמו ישראל. תארי לעצמך כמה טוב היה בניו זילנד! לו!

מצטערת על הכבדות. שיהיה בשעה טובה!!!

ראשית, דווקא רציתי בשם הזה, כי הדף יכול אולי לשמש עוד אנשים שבתהליך חזרה לארץ )או שיהיו בעתיד), ולכן אינו רק שלי.
לא רוצה "למשוך אש" אבל כן למשוך תגובות מכמה שיותר אנשים

ואני כן רוצה לשמוע גם את הטוב וגם את הקשה/מסובך/מעיק.
מחפשת תיאור של המציאות, כפי שאתם רואים אותה...

שנית, ניצן, למה התכוונת ב"מדיניות ההגירה"? אנא הסבירי.

ודבר אחרון: אני לא רוצה לפתח כאן ממש דיונים ארוכים על כל דבר, אך דיונים קצרים/החלפת דיעות יתקבלו בשמחה. לכל דבר יש כמה צדדים...

תודה למגיבים

בארץ יש אוכל טעים

אני גרה בלונדון שנה וחצי והרי הדברים אליהם אני מתגעגעת:

אני שומרת כשרות ומתגעגעת למסעדות כשרות טעימות במחיר נורמלי ושקל למצוא הכל כשר בסופרים. גם ליינות כשרים וטובים במחיר נורמלי.
משפחה וחברים באמת קרובים.
הבת שלי מאוד מיודדת עם הבנות דודות שלה שבארץ.
הרבה גינות משחקים ומזג אויר לגינות כאלה.
גינה פורחת עם עצי פרי וירקות שכ-ולם שורדים גם בחורף.
סנדלים ושרוואלים בכל פינה על אנשים.
מיזוג כשחם (אני לא מתארת לעצמי כמה מעלות יש בתחתית ביום חם)
ים וחוף ים נורמלי!
לקבוע עם אנשים מעכשיו לעכשיו ולא רק לעוד כמה ימים.
כמה שאנשים פה נחמדים ומנומסים לדעתי עם כל החוצפה והאגרסיביות, הישראלים חביבים יותר, זה מקפיץ כשלא רגילים לזה אבל כשמתרגלים זה לא נורא.

וואי וואי, איך כל זה עשה לי חשק לבוא לישראל עכשיו...

יש לי עוד, זה לא עולה לי כרגע.
לרשום גם מה יותר טוב פה לדעתי?

בהשוואה לארצות הברית השרות לקוחות בארץ גרוע, מאוד! בכל אספקט אבל במיוחד בחברות הגדולות, כמו סלולאר, הגז, טלפון, טלוויזיה ועוד.

אבל גם במקומות אחרים.

חוץ מזה, אני עליתי לפה לפני הרבה שנים על כנפי הציונות, ואהבה מטורפת של המשפחה שלי למדינה. כך שלא הייתי מחליפה אותה בשום מקום אחר בעולם. לא רואה את עצמי עוזבת...

ואוהבת הכל, את הנופים, האנשים, הקשיים, הנציגות המצחיקה שלנו באירוויזיון, מדליית הזהב של טל שהביאה כל כך הרבה גאווה, את ההמנון, והתרבות, והחום, החום המפורסם הזה של הישראלים...

כאשר באתי לישראל שני הדברים שהיו לי הכי קשים הם

שאנשים כאן לא מחזיקים לאנשים אחרים את הדלת מישהו ממש סגר לי את הדלת של הבנק בפרצוף(באנגליה בגלל ריבוי דלתות האש אנשים מחזיקים את הדלת לאדם הבא שנכנס )
מלצריות שזורקות לאנשים את האוכל על השולחן ולא מגישות אותו לפניהם בעדינות .

אנשים מתערבים לך בכל דבר במיוחד זרים במיוחד כשאני עם ילדים או כלבים שלא לדבר על השילךוב
כייף לי פה
שאין שיכורים ברחובות שאין מקומות מסוכנים שאסור ללכת בהם לבד או בלילה
שכולם מכירים אותי (לפני כמה ימים הייתי בשוק ואחד מוכרים קרא לכלבתי בשם שלה הוא לא רק מכיר אותי אלא גם את הכלבה שלי:-))
אמשיך אחר כך

מה שאותי מעצבן זה חוסר הסבלנות וסובלנות,
הנהיגה המטורפת של הנהגים בכבישים,
תחושת "הכל מגיע לי",
חוסר עמידה בתורים (היינו בלונה פארק לפני שבוע- אין תור, כולם נדחפים , עוקפים, קופצים מעל הברזלים כי "אחותי שמה, שומרת לי את התור", ובאותו עניין אלה ששמים את עגלת הסופר שלהם בקופה שיתפוס את התור ובנתיים ממלאים מכל הבא ליד. ואז הקריזה שהם חוטפים כי הזזת להם את העגלה לצד....
ומה טוב.....
הירקות והפירות.
הים והנופים.
השקט של שבת בבוקר...ציוצי צפורים, כולם ישנים, נחים...חלות של שבת במיוחד חלות מתוקות.....
אני לא דואגת לביטחונם האישי של ילדיי כשהם חוזרים מאוחר בלילה, לא תמצאו את זה בארה"ב או אנגליה, ששם לא משאירים את הילדים לבד לרגע במיוחד לא בקניונים או אפילו בחצר האחורית של הבית.
נכנסו לדיון עם גיסי וגיסתי שגרים באנגליה, איפה מסוכן יותר לחיות? במיוחד עם ילדים, אז נכון שיש פה אוירה של טרור,מלחמה, פיגועים וכו', אבל ברמת חיי היומיום, אני חושבת שיותר בטוח לגדל פה ילדים. אין את הסכנה שיחטפו אותם בדרך למכולת....
לא יכולה לחשוב על עוד כרגע....
באמת שנעים לפעמים לברוח מכאן, לחוות קצת נימוסים, אוירה אחרת אבל בסופו של דבר אין כמו לחזור הביתה !!!

אוי כן הדרך שאנשים כאן לא מבינים למה יש תור זה אחד הדברים שעד היום לא עברו לי
וגם הקופאיות בסופר אשר לא עונות למי שאומר להן תודה מה היה קשה להן לומר תודה לך
וגם אלה שרוצים לעבור כי הם קנו רק דבר אחד
דף חשוב ומעולה

מתח מתח מתח מטורף.
הילדים הקטנים צריכים יום אחד ללכת לצבא ושאר חייהם לחיות עם רגשות אשם על מה שעשו שם.
הרחובות לא בנויים לשיטוטים עם ילדים.
אנשים לא מחייכים אחד לשני
לכל מקום נוסעים באוטו
רוב השנה אי אפשר ללכת לשום מקום בלי אוטו, כי אי אפשר להיות בחוץ בלי מזגן
מחסור חמור בגני שעשועים, וגם כשיש, אז מתוחזקים על הפנים

מצד שני...
האוכל האוכל האוכל...
התקשורת הפשוטה
האנשים

מה נגיד,
זה פשוט המקום שלנו.

יכול להיות שבמקומות אחרים יותר מנומסים,יש פחות מתח בטחוני והכבישים נוסעים מאליהם...
אבל כאן,האור,הריח צליל השפה...
הקדושה (העזתי לכתוב)

את מבינה,לא בגלל שאין במקום אחר יתרונות,
יש כאן המון חסרונות,
אבל עדיין זה המקום אליו אני כל כך מחוברת,
לפעמים בכאב גדול,לפעמים באהבה גדולה.

בואי...

השפה
השבת
הרדיו
אבא ואמא
האנשים
הציניות

ומה רע?
הפוליטיקה.

אולי זה ישמע משונה - אבל בעיני אין על המזג אוויר של הארץ.
אחי גר באחת ממדינות הצפון, באירופה. הקיץ שלהם חם כמו החורף שלנו בערך, אבל זה עוד כלום לעומת החורף הקשה שכולל גם קימה בבוקר בחושך (השמש זורחת ב-9:00) וחזרה הביתה בחושך (השמש שוקעת ב-15:00).
עכשיו תחשבי על החורף שלנו...
לא תענוג?

וואו, אילו תגובות מדהימות! גם ה"חיוביות" וגם ה"שליליות".

תודה תודה תודה!
תמשיכו לכתוב, אני קוראת וחושבת...

לא יודעת, אולי נסחפתי קצת בקטע של האנשים. (אבל זה הכול מהאהבה לארץ.)

להרגיש שייך.

להביע את עצמך בחופשיות, בשפה שלך, עם הסלנג והניואנסים.
לתקשר - לתקשר בחופשיות, בספונטניות.

לאכול חומוס ביפו, תבשילים של אמא.

חברים, חברים, חברים.

לראות את הכנרת נפרשת לפניך בבת אחת בירידות יבניאל.

וסיני - אין כזה מקום בעולם.

להסתובב עם בירה ברחובות

באופן כללי להיות שכונתי

רק מילה בעברית חודרת אל עורקי אל נשמתי
בגוף רועד , בלב רעב, כאן הוא ביתי.
השפה, תחושת השייכות, הצבעים והריחות, המשפחה,הכל קרוב(לקטן יש גם יתרון), לפגוש אנשים מוכרים ברחוב,שירים בעברית, חום אנושי, חגים ביחד: יש עם מי לעשות, יש אווירה ברחוב. בכלל, הרחוב מושפע מהתרבות שלך כי זו המדינה שלך(שבת,חג,צום,צרה,שמחה וכו). עם כל הקטן הזה...רב גוניות בנוף,עזרה הדדית (עדיין קיימת),הרבה הרבה אנשים טובים,מזג אוויר נוח,רדיו של יום הזיכרון,פיתה עם..,לבנה, סלט חצילים,אשל,מקופלת, ים תיכון (אבל מה זה מזוהם),הרבה מוחות ממציאים, הומור שלנו,ביקורת עצמית,קדושה,הרבה יהודים וישראלים.

ועכשיו ועכשיו
הפוליטיקה, הצפיפות, המסחרה, מדיניות ה"סמוך", תופעת ה"אחי", גסות רוח, לעשות לאחרים מה שאתה שונא שעושים לך,הרדיפה אחרי הכסף, אכול היום כי מחר נמות, המדינות הסמוכות, המזרח התיכון (אוף למה אנחנו לא עוד מדינה באירופה, או אולי בתוך אוסטרליה, או אפילו על איזה אי), המצב הבטחוני, המצב הכלכלי, המצב החברתי, העבדות המודרנית, השבת הקצרה, החופש הקצר (למה נותנים רק שבועיים בשנה?), מדינה מאוד לא מתוקנת, חוסר נימוס(:דיבור מגעיל, קללות, אין מאור פנים, אין תודעת שירות, לא מחזיקים דלתות, לא נותנים לצאת ממעלית, לא יודעים לחכות בתור
ועוד ועוד), הצפיפות בכבישים, המטורפים על הכבישים, הרבה כבישים דו סטריים ללא הפרדה, חוסר מודעות למצב האקולוגי החמור בו אנחנו נמצאים, עוני של המדינה, שירותי רפואה גרועים, אין מדיניות סוציאלית, אי עמידה בהבטחות, אי עמידה בלוח זמנים, הצפיפות בחגים, אין מספיק טבע ומרחבים,
אני לא יכולה יותר
בגוף רועד בלב רעב כאן הוא ביתי.

להסתובב עם בירה ברחובות
וואו! חשבתי שרק באוסטרליה אסור.

אולי כתבתי את זה בדף אחר. עשיתי רשיון נהיגה כאן (אוסטרליה) , וחיכיתי לתוצאות. אנשים לפני בתור מדברים עם הטסטרית, והיא מסבירה להם איפה הם טעו ולמה הכשילה אותם. הערתי למ שישבה לידי שבישראל לא נותנים את התוצאות באותו היום, אלא רק למורה שלך, למחרת, כי פוחדים מאלימות. תגובתה הייתה "אני לא הייתי מסוגלת לגור במקום כזה".

הולך ברחוב דיזינגוף עם הילדה ושק קניות. שלוש נשים עומדות על המדרכה ומדברות. אני אומר "סליחה", ושוב בקול יותר רם. אחת מעיפה בי מבט עייף, וכולן זזות רבע סנטימטר, כאילו מאפשרות לי לעבור.

שהמחירים בסופר לא מסומנים, ואף פעם אי אפשר לדעת כמה עולה משהו.
שכל הזמן מתלוננים, ועונים שאין מה לעשות, ואכן לא עושים כלום.

אבל האמת, כל מה שרע בישראל כבר פגשתי יותר גרוע במקומות אחרים. לדוגמה, באוסטרליה הכבישים פחות טובים, לא יודעים לעמוד בתור (לא דוחפים, אבל אף אחד לא יודע מתי תורו), השירותים הסוציאליים מאוד נחמדים ומנומסים אבל לא יודעים לפתור בעיות באמת.

הדבר שהכי מציק לי זה חוסר התרבות, והידיעה שהכל נהיה יותר גרוע. שכשהייתי ילד ישראל היתה מקום טוב לגור בו, והאנשים היו נחמדים יותר, ועכשיו הם לא.

הדבר שהכי מציק לי זה חוסר התרבות, והידיעה שהכל נהיה יותר גרוע. שכשהייתי ילד ישראל היתה מקום טוב לגור בו, והאנשים היו נחמדים יותר, ועכשיו הם לא.
אתה יודע, גם לי יש תחושה כזו, אבל אני לא יודעת כמה היא באמת נכונה. כולם, בכל מקום, בטוחים שכשהם היו ילדים הכל באמת היה יותר טוב. אני חושבת שבתור ילדה בעיקר ראיתי את ישראל דרך העיניים של ההורים שלי, שהיו מאד ציונים ומאד אופטימיים, אבל אני לא מוכנה לומר שבאיזשהו אופן אובייקטיבי היה אז בישראל יותר טוב.

אבל האמת, כל מה שרע בישראל כבר פגשתי יותר גרוע במקומות אחרים.
ולהיפך, כל מה שטוב בישראל פגשתי יותר טוב במקומות אחרים. בכלל, לשאול מה טוב מה קשה בארץ זה קצת חסר טעם בלי התייחסות לאלטרנטיבה קונקרטית. אנחנו משווים כאן לארה"ב? להולנד? לאוסטרליה? לאפגניסטן? לסודן? האוכל לדוגמא - אני גרה בהולנד ובאמת, ההולנדים אוכלים מזעזע (למרות שהתוצרת החקלאית נהדרת. אבל תרבות הבישול פה פשוט איומה). אבל אם הייתי גרה נניח, באיטליה, לא נראה לי שכ"כ הייתי מתגעגעת לאוכל בישראל. ואת הנימוס הבסיסי כאן אני מאד אוהבת, אבל אני בטוחה שיש מספיק מקומות בעולם שהמצב יותר גרוע מבישראל (הודו?).

ובכל אופן, בהשוואה לכאן:
אני מתגעגעת לאנשים שלי. טוב, זו בעיה של כל מהגר.
אני מתגעגעת למזג אוויר (אבל אני ירושלמית במקור).
אני מתגעגעת לאור, בעיקר בחורף.
אני מתגעגעת למדבר.

לא מתגעגעת:
ל "חום הישראלי" (האנושי). לדעתי סתם דרך מתייפייפת לתרץ חוסר נימוס.
לזה שמציקים לי בחורים ברחוב.
לחרדה הקיומית (לדעתי, אגב, היא תוצר תרבותי שלחלוטין מחוץ לפרפורציות לאיומים האמיתיים).
לאלימות היומיומית.
לתרבות הצבאית.
לעוני.
לכיבוש.
לשחיתויות.
לחוסר התקווה.

וואו, יצא לי הרבה יותר מבאס ממה שהתכוונתי.

אה, ומי שרוצה תזכורת למצבים ההזויים שנוצרים כשאין הפרדת דת ומדינה, מוזמן לדיון הנוכחי ב{{}}שמות משפחה שונים לאמא ולאבא.

דבילי להפליא, אני יודעת, אבל כשגרנו בארה"ב, ממש לפני שחזרנו לארץ, הייתי במסיבה של בת דודה (אמריקאית לחלוטין), והכנו הכל ביחד, ופתאום קלטתי שהיא מכינה שליש מהאוכל שאני הייתי מכינה, ופי 5 משקאות חריפים. משום מה זה היה לי מעין סימן כזה שאני במקום הלא נכון.

וואו! חשבתי שרק באוסטרליה אסור.
שמע הייתי בחו"ל במקום כלשהו, מאוד מתורבת ואיכותי.
קניתי שם אופניים שיהיה לי להסתובב, בקיצור, צריך להוציא שם רשיון לאופניים!

מפה לשם כ"ישראלי למה מה קרה" טיפוסי, לא התחשק לי להוציא כסף על רשיון אופניים,
ובכלל להתחיל להתעסק עם הדברים האלה, וקרה שעצרו אותי שוטרים בלי רשיון! אלו אופניים!
בקיצור רצו להחרים לי, אני דיברתי במבטא שקשה להבדיל בינו לבין מחבל פוטנציאלי,
והם מה זה פוליטקלי קורקט, אני לא אתפלא אם הם היו אנדרואידים למעשה.
בסופו של דבר הם הבינו שהם מתעסקים עם בן אדם מפלנטה אחרת
אז הם אמרו איזה משפט משולב רובוקופ-רמבו "בפעם הבאה לא נוותר לך".

כל הרובוטיות הזו אולי עושה את המערכת יעילה יותר, אבל זה כאילו אנשים מתוכנתים. (בעיקר כל מספקי השירות)
איפשהו אני אוהב עבודה על פי נהלים מדויקים, אבל גם איפהשהו אני מעדיף את השכונתיות.

בכלל, לשאול מה טוב מה קשה בארץ זה קצת חסר טעם בלי התייחסות לאלטרנטיבה קונקרטית. אנחנו משווים כאן לארה"ב? להולנד? לאוסטרליה? לאפגניסטן? לסודן?
מי שיש לו לאן להשוות, משווה. למשל - אני בראש משווה לניו יורק כי אני גרה כאן. אנשים אחרים משווים למקומות אחרים בהם גרו/גרים. את משווה להולנד. כל זה בסדר גמור מצידי, ועוזר לי מאוד.
אבל, בקשתי היא אנא כתבו לי מה טוב לכם ומה קשה לכם בארץ. מה אתם אוהבים, למה תתגעגעו אם תעזבו, מה מטריף אתכם והייתם רוצים לשנות? כך שלא חייבים להשוות לשום מקום קונקרטי. אפשר פשוט להגיד מה אנשים אוהבים בארץ ומה קשה להם בה - והנה, הכותבים עושים את זה מצויין גם בלי להתייחס לאלטרנטיבה קונקרטית

(מקסימום משווים לאיזו אלטרנטיבה תיאורטית בראש

)

במילים אחרות ובקיצור: אני פשוט רוצה לשמוע על הארץ ואיך אנשים חווים אותה, עם או בלי השוואות למקומות אחרים.

מקווה שלא נשמעתי תוקפנית, זו לא כוונתי כלל, ואני מאוד מודה לכל מי שכתב ומצפה לעוד ועוד תגובות @}

אה, וגם פה אסור לשתות אלכוהול ברחוב (בפארקים צריך אישור מיוחד). אסור אפילו להחזיק בקבוק פתוח, או בקבוק סגור בשקית שקופה (לא בטוחה לגבי החלק האחרון, אבל תמיד תמיד אנשים יקחו כאן אלכוהול מוחזק בשקית נייר).

הכי טוב- החברים. אלו שגדלת איתם, או מהצבא, או אחר-כך וממשיכים ללוות אותך לאורך החיים. שלא מחכים שתתן להם הזמנה רשמית עם תאריך שעה ומקום כדי להפגש. שלא מנומסים מדי ובאמת מתעניינים. ובאמת עוזרים כשצריך (וגם כשלא אבל זה הצד הפחות מוצלח..).
אחר-כך הנופים והאור שממש נותנים תחושה שזה הבית וזה המקום הנכון.
וגם שאין מעמדות ואין סנוביזם אמיתי (אולי יש אבל לא פגשתי בהם ואני כבר באמצע החיים).
וההכרות עם חשיבות שונות כי יש כאן עירוב של לאומים ועדות. בכל אופן כאן בגליל.

קשה- הוולגריות, חוסר הנימוס, לא נותנים "ספייס", תאוות בצע, חמדנות, קומבינות, קליקות
של חבר מביא חבר (מהצבא למשל). מין התנהגות "יהודית גלותית" כזאת.
זה יותר במרחב הציבורי ולא בין חברים.

במילים אחרות ובקיצור: אני פשוט רוצה לשמוע על הארץ ואיך אנשים חווים אותה, עם או בלי השוואות למקומות אחרים.
הבנתי, אני פשוט טוענת שאין כזה דבר לחוות מקום בלי השוואה לאלטרנטיבה (קונקרטית או תיאורטית, כמו שאמרת). את יכולה באותה קלות שאת מדברת על מאפיינים של מגורים בישראל לדבר על מאפיינים של מגורים בכדור הארץ? וכשתדברי על מאפיינים של מגורים בכדור הארץ, זה לא יהיה בסופו של דבר אפשרי רק ע"י השוואה לאלטרנטיבה תיאורטית?
זה דף מעניין, אני רק חושבת שחשוב לשים לב ולכתוב למה משווים, אחרת יש אמירות קצת תלושות. נניח, ניצן אמ כתבה ש{{}}צפוף. כל כך צפוף, ודוקא מבחינתי זה ממש לא ניכר - הולנד מדינה מאד צפופה, זה לא משהו שמפריע לי, ובטח שהצפיפות בישראל לא נראית לי נוראית בהשוואה. או נגיד, אם אני אגיד שבישראל טוב שיש ברזים בבתים והיגיינה בסיסית, זה אולי נכון, אבל לא ממש רלוונטי לרובנו, כי רק מעטים כאן חיו תקופה במקומות בהם זה לא כך. או אם אני אגיד שבאסה שבישראל לא נופל מן מהשמיים וצריך כסף כדי לקנות אוכל, נו, זה גם נכון, אבל לא משמעותי בגלל שזה נכון בכל מקום.

מקווה שלא נשמעתי תוקפנית, זו לא כוונתי כלל
ממש לא! ואני מקווה שגם אני לא נשמעת תוקפנית. אני פשוט מנסה להצביע פה על משהו שלדעתי הוא מאד מרכזי בחוויות המקום שלנו, ואיך הן מתעצבות.

פשוט אלון, מתוך סקרנות, באיזה מדינה צריך רשיון לאופניים?

מה טוב לי בארץ?
תחושת שייכות, שפה, חברים, ספרים, מוסיקה.
לילדים שלי יש זכרונות ילדות דומים לשלי - הם מכירים את אותם שירים ואוכלים את אותו אוכל.
המשפחות שלנו כאן,
כשמתקרב חג מרגישים אותו ברחוב ובחנויות. בסוכות שומעים את הפטישים שבונים סוכות וכל הרחובות מלאים דוכנים של קישוטים לסוכה, בחנוכה יש סופגניות ורואים חנוכיות דולקות בחלונות ולקראת ראש השנה יש מבצעים על דבש ועל כלי אוכל. בט"ו בשבט יש נטיעות של קרן קיימת ובל"ג בעומר הילדים שלי הולכים עם כולם לאסוף עצים ואז עושים מדורות איפה שהם רוצים (ולא רק בתוך טבעות מתכת על חוף הים כמו בארה"ב)
יש לי כאן תחושת ביטחון. באמת יש איומי מלחמה כל הזמן אבל ביומיום אפשר לקחת אוהל ולישון באיזה יער בסביבה בלי לחשוש, אפשר לשלוח ילד לחבר או למכולת לבד.
מאוד קל, לי לפחות, לעשות כאן חינוך ביתי. משרד החינוך לא מתערב לנו, יש כאן הרבה קבוצות ומפגשים ותמיכה מכמה כיוונים. מכיוון שגם אנחנו גדלנו כאן, אנו יכולים באמת פשוט לחיות ותוך כדי להעביר לילדינו את ספורי התנ"ך שנתקלים בהם בכל פינה כאן, ספרות ושירים וכל התרבות כי הכול נגיש והרבה דברים מזכירים לנו דברים מהילדות שלנו ומעוררים שיחה.
מעבר לזה - מסתבר שאני די ציונית. אני חושבת שחשוב מאוד שיש ליהודים מדינה ואני גאה להיות חלק מהמדינה הזאת ומהתרבות הזאת.

מה קשה לי בארץ?
חובת גיוס לצבא
הכיבוש המדכא והמשחית

רחל, מסכימה איתך. "הכל יחסי", לא? רציתי רק להדגיש שגם מי שלא מכיר מקום אחר יכול לכתוב, כי כולנו שמענו בוודאי על מקומות אחרים, וגם אם לא, אפשר פשוט לחשוב "וואו, אם לא היה לי X היה לי מאוד קשה" או "איזה יופי זה יהיה אם לא נצטרך לעשות Y". מנסה לא להגביל אנשים

ל"ג בעומר - אחד החגים שאני הכי מתגעגעת אליו! וגם סתם לשרוף ערימה של עלים/עצים בחצר (בלי להכנס לדיונים על זיהום אוויר). כאן אוספים עלים לפחי זבל או שקיות והמועצה באה ואוספת את זה. נראה לי מוזר.

מנסה לא להגביל אנשים
סבבה, אני בעד (-:

עוד דברים שהזכרתם לי עכשיו:
החגים - נחמד (טוב, חלקם יותר וחלקם פחות. מתגעגעת לחנוכה פורים ושבועות, לא מתגעגעת לפסח ולחגי תשרי). מצד שני, גם החגים החדשים מגניבים (מישהו היה ביום המלכה בהולנד?)
זבל - ממחזרים פה! אמנם לא מספיק (למה לא למחזר פלסטיק לעזאזל?), אבל יש מחזור אורגני וזכוכית ונייר וטקסטילים ופסולת כימית ביתית (חומרי ניקוי חריפים, צבעים וכו').

אבל אני גם יוצאת דופן קצת ביחס שלי לישראל, כי אני אוהבת להיות זרה. ממש לא מתגעגעת לתחושת שייכות או בית או שום דבר כזה (אולי כי לא באמת הייתה לי). אני אוהבת את תהליך הגילוי שבלהיות זרה, את הלימוד של שפה חדשה, את החופש שיש בלהיות קצת אאוטסיידרית (רשמית, הפעם). ובדיוק עכשיו קיבלתי פטור מהיר ממבחן ממשלתי בהולנדית על סמך היכולת שהפגנתי בשיחת טלפון שבכלל נועדה לשנות את תאריך פגישת התיאום שנקבעה לי, אז אני בכלל מרוצה מעצמי כרגע p-: .

רחל ברמן רשיון לאופניים ב-הונולולו.

מה טוב מה קשה בכדור הארץ

בעד:
קשת בענן ושקיעות (אבל למה לא תמיד?)
מוזיקה של באך, יוני רכטר, גטרו טאל.
סנובורד.

נגד:
אף אחד לא יודע מה קורה באמת, ואם מישהו יודע, הוא לא מספר.
בתי ספר.
פוליטיקה.
האוכל הכי טעים הוא גם הכי משמין.
הסבון הכי טוב גם הכי מזהם וגם נוסה על בעלי חיים.

_מה טוב מה קשה בכדור הארץ
d-:

הייתי צריכה לדעת שמישהו ייקח אותי ברצינות...

הזיתים הכבושים!

שיש לקנות כאן גרעינים שחורים ולא בתור אוכל לתוכים (לא שאני עושה אתזה אבל שם נורא רציתי גריענים ולא היו )
ושאפשר לזרוק זבל בכל יום ולא רק ביום ד'

בעד:
זו הארץ שלנו! שייכות
אלוהים - פשוט כאן. בחו"ל לא ממש מצאתי אותו.
אפשר להתחבר אליו בכל מקום.
מדברים בעברית

נגד:
כל השאר, : טעם רע, צעקנות, ווכחנות, נובורישיות, המוניות, (לפחות איפה שאני גרה)
דת שתלטנית, דעות קדומות, פחדים, אלימות,
צבע האויר.

צבע האויר? <פרצוף מבולבל>

שולה חתולה , תודה רבה רבה לך על הדף הזה.

אנחנו חוזרים לארץ עוד שבוע, אחרי שנתיים בארה"ב. אמנם רק שנתיים, אבל בעירת חלומות (חלום אמריקאי) מבחינת שירותים, צרכנות, יופי, טבע, נימוס אנושי ותרבות נהיגה.
אפשר לומר שעבור מי ש"חי" לפי פרסומות המקום הזה פשוט מושלם, אבל בשבילנו אין מה להישאר כאן אפילו דקה אחת נוספת!
זה לא המקום שלנו, לא התרבות שלנו, לא המסורת ולא הנשמה.

זה יש לי המון דברים טובים לומר על העירה הציורית הזו וגם המון המון דברים רעים, אבל זה לא נושא הדף, נכון?

אני חוזרת לארץ בידיעה שזה המקום שלי, בארץ נמצא היעוד שלי, החיבור הכי נכון שלי פיזית למהותית הנשמתית שלי (תודה לציף ציף על מה שכתבה, זה הכי נגע בי).

את הדברים הטובים שהיו לנו פה ננסה להביא לארץ (ספריות בחינם! פארקים מתוחזקים, נימוס במתן שירות ללקוח וכדו'), במקום לקונן על ארצנו הנהדרת והוציא דיבתה רעה.

אני חושבת שלחיות בפחד, במתח או בלחץ זו בחירה אישית בסופו של דבר. לפני שבאנו לכאן חיינו חיים רגועים בארץ, לא רצנו ולא הזענו.

@}
התרגשתי...

גורל אחד שם אותנו כאן בארץ הזאת

איזה שיר יפה ומתאים......

ברוכים הבאים (-:

לגבי צבע האויר - הכוונה כשחוזרים מחו"ל - בעיקר מאירופה הכל נראה עמום ומלוכלך
האור נשבר אחרת בארץ - הצבעים פחות חדים וברורים.
הציירים שהגיעו מאירופה בתחילת המאה - גוטמן/זריצקי/שטריכמן - התלבטו בנושא רבות. ניסו להבין את האור.
לכן כתבתי צבע באוויר.

מעניין, החוויה שלי דוקא הפוכה - שהצבעים בישראל הרבה יותר חזקים וחדים, וכאן יותר עמומים, בגלל השמש. הייתי תחת הרושם שזה מה שגרם לגוטמן ורובין, למשל, לצייר בכאלה צבעים חיים.

החוויה שלי דוקא הפוכה - שהצבעים בישראל הרבה יותר חזקים וחדים,
גם החווייה שלי (תלוי, כמובן, מנין חוזרים).
ביקרתי בנורבגיה, אולי הארץ הכי יפה שיש. בכל הטיול הרגשתי שאני עוצרת את הנשימה מרוב יופי. כל הטיול היתה לי הרגשה של "וואו!". רק לקראת סופו קלטתי שהצבעים עמומים, אטומים, חסרי-חיים. בנורווגיה, ובכלל בסקנדינביה, הבתים מאוד צבעוניים. אולי זו קונטרה אנושית לעמימות הצבעים הטבעיים?
בשובנו ארצה נפעמתי מהגוונים הרבים של הירוק, ובעיקר מהירוק החי והזוהר של עלוות עצי ההדר, ירוק שמכיל בתוכו את כל אור השמש שיש פה.
אין בנורווגיה ירוק חי כזה.
כמובן שאם חוזרים מהוואי - החוויה היא אחרת.

בהוואי זה מטורף, יש שם המון אדמת געש, שגודלת מתוכה צמחייה מדהימה,
אפשר ללכת על אבני געש במשך שעות ומדי פעם ישנו מעין "גן בוטני" טבעי וירוק באמצע האבנים.
יש שם גם חופים מדהימים של חול שחור (חול שנוצר גם מאדמת געש) וגם חול ירוק (שעדיין לא הבנתי איך בדיוק הוא נוצר)
יש שם שקיעות שמש בגוונים ירוקים, וחופים שאפשר ממש לשחות עם דולפינים וצבי ים ברגיל.

אגב לנו יש את ים המלח, שמשום מה אני מרגיש שלא מספיק ישראלים הולכים לשם, זה מקום מדהים בכל העולם!
מאוד מאוד מיוחד, הרבה מלח ואדמה מיוחדת, הצמחייה שגודלת בכל זאת מאוד יפה, חרכים בקרקע שצריך לקפוץ מעליהם.
מעיינות מים מתוקים סודיים. אנשים שבאים לטייל יוצרים אווירה מאוד טובה לטיול. הרבה הרפתקאות אפשר לעבור שם.
ובכלל לצוף בים המלח זה כיף לא נורמלי...
גם כל האזור של ירושלים, עמק האלה וכו' אלו מקומות יפיפיים עם הרבה סודות והרפתקאות במעינות ומערות.

אפרופו חוצפה וצעקנות, כשפה עולות הטמפ' מעל 27 מעלות כולם "מאבדים את זה"- מתחילים לצפצף בכביש כשמתחלף האור לירוק, חסרי סבלנות בסופר ודוחפים בתחתית.
לא חכמה להיות מנומס ומסוגר בתוך עצמך כשקר ואפור רוב הזמן.

כשהייתי בהריון שנה שעברה והייתי עולה לתחתית כל אחד בקרון היה בוהה בעיתון שלו ואף אחד לא היה קם ומפנה לי מקום לשבת.
מישהו אז הסביר לי שזו חוצפה מצידם להראות לי שהם שמו לב שאני בהריון. יעני, נימוס אנגלי.

אגב לנו יש את ים המלח_ _זה מקום מדהים בכל העולם!
יש לנו פשוט ארץ יפיפיה!

כשנחתתי בקייב לפני שנה - הייתי בהלם מהצבעים.
כל צבע מופרד ממשנהו - האויר היה כ"כ נקי שממש רציתי סיגריה.
הבנתי למה שם בא לך לעשן וכאן אתה נחנק.
גם שהכל אפור ויורד שם גשם ההרגשה שהצבעים עזים.
כשאחותי חזרה משליחות ארוכה בארה"ב -לקח לה שנה להתרגל לקוצים ולירוק המלוכלך מאבק בכל מקום.

אבל נכון שבדרך לירושלים פתאום רואים מגוון של צבעים וגוונים שאין כמוהו.
וגם נכון שהארץ שלנו מדהימה.
כ"כ קטנה ויש בה כ"כ הרבה. מהכל. ובעוצמות .
רק לבחור.

יש לנו פשוט ארץ יפיפיה!_ _כ"כ הרבה. מהכל. ובעוצמות. לגמרי ממש הכל יש כאן מדבר, חרמון, ירוק, ים, שמיים כחולים, חם, קר, לח, יבש, עיר, מושב, חווה

תודה רבה רבה לך על הדף הזה
איזה כיף לשמוע

הנה, מטרת הדף כבר מתגשמת.

אמא נמרה, איזה כיף שאתם חוזרים הביתה! אנחנו החזקנו פה 7-9 שנים, ובאמת סוף סוף הבנו שאין לנו מה להישאר פה עוד זמן... החיים מחכים לנו בארץ!

תודה תודה על התגובות, מרגש וכיף לקרוא (כן גם את הקיטורים והדברים האחרים שעולים! זה לא רק דף-אהבה לארץ, אז בבקשה אל תתביישו ואל תצנזרו. תכתבו את מה שאתם מרגישים.)

אנחנו מתכננים לחזור לחיות בארץ במארס, אחרי 9-7 שנים במדינת ניו יורק. אנחנו = אישי, אנוכי, תינוק בן 2-3חוד' (אני בהריון עכשיו), שני חתולים ולברדור

נשמע שהאתגר שתעמדו בפניו יהיה כפול - גם חזרה אחרי תקופה ארוכה והתאקלמות והלם תרבותי וכל זה, וגם לידת תינוק ראשון והשינויים שבאים בעקבותיו.
בהקשר הזה אני חושבת שישראל היא מאד ידידותית לילדים ותינוקות. אנשים אוהבים ילדים ורואים ילדים ותינוקות כמעט בכל מקום.
בתור אחת שמסתובבת די הרבה עם שני קטנטנים לבד, המון פעמים אני צריכה עזרה ותמיד יש מי שקופץ לעזור בשמחה וגם 'על הדרך ' משעשע את הילדים.

אותי מבאס נורא שהארץ שלנו כל כך קטנה וצפופה ויש כל כך מעט מקומות בטבע בהם אפשר להיות בפרטיות (וגם אז זה חייב להיות לא בחופש ולא בסופשבוע ולא באביב...).

בהצלחה לכם!

אגב לנו יש את ים המלח זה מקום מדהים בכל העולם!

לא לעוד הרבה זמן, לצערנו... הורסים אותו בשיטתיות (בולענים בגלל הקידוחים באזור, התאדות המים ועוד).
זה אחד הדברים שמקוממים בארץ - הרס הנוף וההיסטוריה מתוך חוסר מודעות, ולעתים טיפשות או רשעות.

מה קשה? ישראל
מה טוב? ישראלים

ביקרתי בארץ לראשונה מזה 3 שנים, ונטרפתי מחוסר התפקוד של כמעט כל מקום. אולי כי אני מגיעה מיפן שם הכל מתקתק כמו שעון ואפשר לכבות את המוח ולבטוח שהכל יתנהל כפי שהוא אמור להתנהל. בארץ, שניה ללא עירנות עולה המון. קשה לדעת מאיפה תגיעה החבטה הבאה, אך אפשר בוודאות לדעת שהיא תפגע קשה.
עירנות. שם המשחק.

ואולי בגלל זה, האנשים... תמיד עם דעה תמיד רוצים ומוכנים לעזור. ניהלתי שיחות נפש עם נהג האוטובוס והמלצרית ברמה שלא הגעתי אליה אם אנשים סביבי פה ביפן במשך 10 שנים (ואני חברותית!). תמיד יש קשר עין, וברגע של מעידה (שכמובן תגיע לאחר החבטה שהזכרתי) יהיו זוג ידיים זרות המוכנות לתפוס אותך.
אין תחליף לחום ולאכפתיות, לעזרה ולנתינה של הישראלים.

_כשהייתי בהריון שנה שעברה והייתי עולה לתחתית כל אחד בקרון היה בוהה בעיתון שלו ואף אחד לא היה קם ומפנה לי מקום לשבת.
מישהו אז הסביר לי שזו חוצפה מצידם להראות לי שהם שמו לב שאני בהריון. יעני, נימוס אנגלי._
וגם
אין תחליף לחום ולאכפתיות, לעזרה ולנתינה של הישראלים.

אני אשתדל לגעת רק בנקודות הטובות:

דיברתי פעם עם חבר ישן שלי שטייל בעולם הרבה (לפחות הרבה יותר ממני), ושאלתי אותו על המנטליות הישראלית.
הוא אמר לי שמצד אחד נכון, יש את חוסר הנימוס, אי העמידה בתורים, חוסר הכבוד ההדדי, ידה ידה. אבל מצד שני, הישראלים הם החברים האמיתיים היחידים שיש (לטענתו).
בתור דוגמא הוא אמר לי, שאם איפשהו באיזה חור בעולם מישהו יסתבך בטעות וייכנס למעצר ויצטרך שמישהו ישלם ערבות בשביל לשחרר אותו, רק הישראלים יעזרו לו.

יש בישראל תרבות של "דוגרי". זה אמנם מלווה בחוסר נימוס, אבל זה עדיף בהרבה על תרבות של גלגול עיניים ונימוס מזוייף דיפלומטי משהו.
מזג האוויר פנטסטי (עניין של טעם, אבל זאת דעתי), ויש אחלה של פירות וירקות.
מוסיקה ישראלית.
תל אביב. ירושליים.
גמישות ושכונתיות (מהסוג ש פשוט אלון) הציג.
וכל מני דברים קטנים: חומוס ופלאפל, מדקות, עארק אשכוליות...

נזכרתי בעוד משהו
כניסת שבת
כן כשהיא מגיעה המלכה מרגישים אותה. ממש.
וגם כמובן החגים ובעיקר יום כיפור
איפה יש עוד מקום בעולם עם יום מיוחד שכזה?

בתור אמא לקטנטנים- מרגיז שכו-לם יודעים יותר טוב ממך מה טוב לילד/ים שלך, ולא מהססים להתערב בכל דבר. ממש ברמה של חדירה לפרטיות. זה מתחיל ב"לא קר לו/חם לו/נוח לו?" "הוא לא נחנק שם?" (בתוך המנשא)= ואני מדברת על זרים גמורים.
רק לפני כמה ימים הייתי בחנות, הייתי לבד עם 2 הקטנים אז שניהם היו בעגלה (הקטן שוכב מאחור והגדול יושב עם רגליים החוצה). המוכרת החליטה שלתינוק שלי בן החודשיים לא נוח בעגלה וברוב חוצפתה הרימה אותו והזיזה אותו. אחר כך כשהתחיל לבכות "את ממש מתעללת בו"... - זרה גמורה!
מצד שני, כמו שציינו- אם את במצב בעייתי לא יהססו לעזור לך למשל להרים משהו מהרצפה כשאת עם תינוק ביד/ בהיריון, להתעסק עם עגלות, וכו'...

טוב, לא קראתי הכל, אז סליחה אם אני חוזרת על מה שכבר כתבו... אנחנו חזרנו לארץ לפני ארבעה חודשים, אחרי שנתיים וחצי בארה"ב. חשבנו הרבה האם לחזור, שאלנו את עצמנו איפה אנחנו רוצים לחיות ואיפה לגדל את הילדים.
חזרנו כי:
אנחנו אוהבים את הארץ, את המקום, האת האדמה, את הנופים. יופי שהוא הבית שלי.
תחושת השייכות
המשפחה המורחבת -בני דודים, סבים וסבתות
ועוד ועוד סיבות

ולמרות:
המצב הכלכלי
המצב הבטחוני
הקצאת הכספים המתסכלת
הלכלוך ברחובות
ועוד ועוד.

אבל:
מאז שחזרנו אני מבינה יותר ויותר שזה המקום. ואלה האנשים שאיתם אני רוצה לחיות ולבלות. הצטרפנו לקבוצה של חינוך ביתי ותוך כמה דקות הגשתי בנוח בחברת אנשים שלא הכירו אותי אבל הרגשתי שייכת, ומובנת, ורצויה. ויש כאן חברים שאפשר להגיע לאיהם מתי שרוצים, ואפשר לשבת ולהרגיש בבית בכל כך הרבה מקומות....

בזכות ההתלבטות האם לחזור או לא, התעמקנו הרבה בקשיים כאן - פוליטיקה, חברה וטבע באופן כללי. אחרי שהבנו שזה הבית ושלכאן אנחנו חוזרים, הבנו שאנחנו לא יכולים לשבת יותר בחיבוק ידיים. הבנו שזה הבית למרות הכל, אבל אנחנו רוצים אותו טוב יותר צודק יותר ירוק יותר...ומיד כשחזרנו הפכנו שנינו להיות פעילים, כל אחד בתחומו. אני בטוחה שאם היינו נשארים כאן ולא נוסעים לארה"ב וחזרה, לא היינו עוברים את השינוי הזה כל כך מהר. לא היינו כאלה בעבר, ורק בזכות ההתבוננות בנעשה כאן מבחוץ (כאילו יצאנו והסתכלנו על מה שקורה בארץ מבחוץ, כמו שמסתכלים על כדור הארץ מהחלל) החלטנו להירתם לעשייה. יצא לי מבולבל, אני מקווה שהבנת את כוונתי.

תשמעי, ההסתגלות היא קשה, במיוחד לאחר עשר שנים בניו יורק. יש המון ביורוקרטיה לארגן, והמון ארגזים למיין, ובכלל לוקח זמן להתחיל להרגיש פה שוב בית. אני מניחה שמאוד תצרום לך צורת הדיבור של אנשים אלייך - קופאית, מוכרת, אנשים בחנייה, וגם מידת המקצועיות והרצינות של כל מיני נותני שירותים.....לנו זה מאוד קשה, אבל זה גם תלוי איפה תגורו. (רעננה, למשל, יכולה להיות מקום טוב לנחיתה רכה. אנחנו בחרנו בבאר שבע וזה רחוק מלהיות רך. (-; )

שיהיה בהצלחה ובקלות!

סיפרתי כאן לאנשים על יום כיפור ורחובות ריקים (ואיך כשהיינו קטנים היינו הולכים לטייל בכביש בית ליד-נתניה ברגל, ואיזה כיף זה היה!) והם פשוט לא האמינו! רחובות ריקים? בלי מכוניות? ב כל הארץ???

גם לי חסרה הרגשת השבת/חג. אם לא גרים בשכונה מאוד יהודית, לא מרגישים כאן כלום. בקושי את חג המולד... הכל כ"כ ממוסחר ורדוד, כולל החגים הנוצריים ועוד יותר החגים האמריקאים.

וקשה לי מאוד מאוד עם "יום הזיכרון" האמריקאי... שמוקדש כולו למבצעים בחנויות! זהו אחד מימי השופינג הגדולים כאן. אין בכלל מה להשוות לזה הישראלי, מלא הרגש... אז נכון, זה עצוב שכולנו מכירים את השכול מקרוב (לרוב האמריקאים זה קרוב כמו הירח), אבל נראה לי יפה וחשוב ביותר לזכור את אילו שתרמו למדינה ולקיום שלנו, לפחות יום אחד בשנה.

בלה, איזה כיף לשמוע מאנשים שחזרו לאחרונה!
גם אנחנו דיברנו המון על הארץ, ועל איך אפשר לשפר אותה ו"לעזור" לה. מקווה שנמצא דרכים להירתם לשינוי כשנחזור... איזה יופי שקרה לכם השינוי הזה, ושאתם עושים משהו בענין! כואב לי לשמוע אנשים אומרים כמה מגעיל בארץ, מבלי שהם טרחו לעשות משהו (מדברת על פורומים אחרים, על אנשים שאומרים "אל תחזרו, מגעיל פה, אני מת לעזוב"...). הם מחכים שהשינוי יבוא מהשמים? שיום אחד הם יקומו ויהיה להם טוב? ועצוב לי בשבילם, כי יש סיכוי די גדול שיום אחד הם יגיעו לארץ חלומותיהם, ויגלו שהדשא שם לא ירוק יותר...
ועכשיו אסייג: אני יודעת שיש בארץ המון דברים מגעילים, מעצבנים ומתסכלים, ואני כן רוצה לשמוע דיעות עליהם. אני חושבת זה חשוב להעלות את הדברים, גם אם זה ייעצבן מישהו

ולי זה דווקא יתרום הרבה.
אז אנא, ==אל תקחו את הערתי האחרונה כביקורת==(אוף, איך מגדילים את הכתב??) ובבקשה המשיכו לכתוב את מה שעולה לכם, מה טוב לכם ומה קשה לכם בארץ. מה אתם אוהבים, למה תתגעגעו אם תעזבו, מה מטריף אתכם והייתם רוצים לשנות? גם אין אתם עסוקים ביצירת השינוי עצמו. לפחות יהיו לי דברים להוסיף לרשימה שלי

שבת שלום! ותודה! @}

אגב, בלה, בהתחלה נהיה באשקלון... מקווה שלא יהיה שם קשה מדי. טוב לדעת שאת די קרובה

שולה חתולה (ובכלל מי שבאזור)
אנחנו גם בחינוך ביתי (מתחילים), עדיין לא כ"כ מכירים עוד משפחות, גרים באשקלון. אשמח להיות בקשר...
המייל שלי- [email protected]

מישהו הזכיר חומוס ??????

אל תחשבי יותר מדי, חמודה. פשוט תבואי, תחיי ותתמודדי. הדיבורים האלה לרוב דיבורי סרק.
אחד שיודע.

הישראלים הם החברים האמיתיים היחידים שיש (לטענתו)
טוב, אז נוסיף לרשימת הלא מתגעגעת:
היהירות הישראלית.

תמיד מדהים אותי איך כ"כ הרבה ישראלים לא מבינים שלתרבויות אחרות יש קודים תרבותיים שונים. זה לא זיוף, זה פשוט אחר. ואז חושבים שהסיבה שאין להם חברים לא ישראלים זה בעיה של כל שאר העולם, כאילו שמישהו ירצה להיות חבר קרוב של אדם שכל כך מתנשא על התרבות שלך.
מצטערת, זו נקודה רגישה אצלי. אולי בגלל החברים שלי כאן, או המשפחה הנהדרת שלי בארה"ב. וכאן או בישראל, אני סומכת על האנשים שלי שיעזרו לי, לא על זרים ברחוב (ואם כבר, קיבלתי יותר עזרה מזרים כאן משאי פעם קיבלתי בישראל).

כואב לי לשמוע אנשים אומרים כמה מגעיל בארץ, מבלי שהם טרחו לעשות משהו
לפעמים הם ניסו, וזה מה שסופית דחף אותם החוצה.

טוב, לשם האיזון:
בישראל יש את קהילת באופן טבעי

סיפור קטן...
פעם דיברתי עם איש, צייר בשנות החמישים לחייו.
הוא חי בהולנד כ25 שנה, קיבל מלגת מחייה של אמן ולא היה צריך לדאוג לשום דבר.
היתה לו משפחה, ילדים, והכל היה במקום. אבל... באיזה שהוא שלב הוא הפסיק לצייר. לא בא לו.
וכלום לא עזר עד שארז מזוודות וחזר לארץ.
כששאלתי למה, ענה: " פשוט לא היה לי אכפת. החדשות ,ההתרחשויות, כלום לא נגע בי. זה לא היה קשור אלי "

באחד הספרים שלו כותב מילן קונדרה שבישראל מספר סופרים גדול פי 10מאשר בשוודיה, המתח, גורם ליצירתיות. אולי, מי יודע?
"קשה" זה מושג יחסי, אבל "קרוב ללב " זה משהו יותר קרוב לאבסולוטי. ככה נראה לי.

ההודעה האחרונה מ פשוט אני זאת אני. אני קוראת באתר כבר שנים ועכשיו מתחילה גם לכתוב... לא שמתי לב שיש פשוט אני אחרת...
אז מעכשיו אני אוד ליה...

מה קשה בארץ
גסות הרוח
חוסר סבלנות/סובלנות
נהיגה פרועה בכבישים ללא התחשבות בחוקים ובנהגים אחרים
חום ולחות בקיץ
לחץ
שחיתות
אלימות

מה טוב בארץ
אין לי ארץ אחרת
נופים קסומים
משפחה וחברים

בהתחלה נהיה באשקלון...
יופי, כמעט שכנים. 0-:

נזכרתי בעוד משהו שלא חושבים עליו לפני שמגיעים לכאן, ומן הסתם יבלוט לך גם באשקלון (נקודה חשובה לטובה: חוף הים!!!!), זה העולים החדשים. בבאר שבע יש ה-מ-ו-ן רוסים. במרכז העיר יש שלטים שכתובים רק (!) ברוסית. כל המוכרים, כל הקופאיות, כל בודקי התיקים בכניסה לכל מקום (עוד משהו שצריך להתרגל אליו, כולל חוסר הנימוס שלהם.). איך אני אגיד את זה בלי שיישמע מתנשא? הרוסית מכל עבר זה לא מה שדמיינתי כשחשבתי על החזרה לארץ. זה כאילו נחתת במקום אחר. משהו בין ישראל לרוסיה.... (לפני שמאשימים אותי בגזענות, אגיד שאני דוברת רוסית מהבית, ובעצמי הייתי עולה חדשה). כי זה לא רק השפה, זה הרבה מנטליות - לטוב ולרע - ותרבות אחרת, ועוד דברים. הצלחת להבהיר את עצמי? /-:
באשקלון תוכלי מן הסתם לשפר גם את כישורי האמהרית שלך.....

ים נהדר באשקלון, אמרתי כבר?

פשוט לא היה לי אכפת. החדשות ,ההתרחשויות, כלום לא נגע בי. זה לא היה קשור אלי
מאוד מאוד מזדהה עם המשפט הזה.

איך שכחתי??? חוף הים!!!!
סה"כ אשקלון אחלה עיר (תלוי באיזו שכונה גרים כמובן)
באזור שלי- גני משחקים יפים ומתוחזקים היטב, הרבה ירוק, בתים יפים, התשתיות בשיפור מתמיד (כבישים מדרכות וכאלה...), העיר די ידידותית לילדים (רואים למשל במקומות בילוי ומסעדות במשך היום אנשים עם ילדים וזה רגיל), אצלנו בגן משחקים הרבה אמהות עם ילדים אחרי צהריים, ועוד הרבה דברים שבטח שכחתי...
החסרון הגדול של העיר הוא המוניטין שיש לה בתור עיר של פשע (למרות שזה לא כ"כ נכון, שוב- תלוי באיזה אזור גרים), וגם, אני לא יודעת עד כמה את מעורה בחדשות בארץ, אבל יש את איום הקסאמים- אבל עד עכשיו זה לא הגיע ממש לתוך העיר אלא יותר בקצה הדרומי.

כן, חוף הים זה מצוין בשבילי, חולמת על זה כבר הרבה זמן

וכבר הבטחתי לכלב (חולה מים כמוני) שהוא ייהנה מאוד. וכמובן הילד... ויותר מכל, אני!
אוד ליה, באיזו שכונה את גרה? חמי וחמותי גרים בברנע, ואצלם נהיה בהתחלה, עד שנמצא מקום משלנו. מכירה את האזור? אני יודעת שזה מרחק הליכה לים, ויש מכולת מעבר לרחוב וגן שעשועים קרוב ואפילו שמעתי על פארק לכלבים שפתחו לא רחוק. אבל אשמח מאוד לשמוע על שכונות נוספות בעיר, ועוד יותר על אפשרויות לגור בבית קרקע באיזו שכונה סימפטית... אנא ספרי לי מה שאת יודעת!

אם כבר אמרת אני לא יודעת עד כמה את מעורה בחדשות בארץ , מוכרחה להודות שאני חייה בבועה בשנים האחרונות. קוראת ידיעות אחרונות של שישי, וכל כמה ימים חדשות באינטרנט, אבל הרוב מדלג עלי ואני בקושי מעורה באקטואליה. זה התפקיד של אישי לדווח לי על דברים חשובים

לא מתגעגת לחדשות כל שעה בארץ... למבזקים בכל מקום, ולחדשות רעות לעיתים כ"כ קרובות. אבל מצד שני, אני ממש לא מסוגלת להקשיב לחדשות כאן: חוץ מערוץ אחד מסויים כל מגישי החדשות נשמעים לי נלהבים מדי, ומציגים את החדשות (גם חדשות נוראות ומזעזעות!) בתור סקופ גדול, סיבה להתרגשות, וממש לא באופי שהולם את התוכן של מה שהם אומרים. כואב לי כ"כ לשמוע אותם אומרים "ואחרי הפרסומות, נספר לכם על איך נרצחו שלושה ילדים ברחוב X, ולמה ההורים שלהם כועסים" והם אומרים את זה כאילו עוד רגע מכריזים על מבצע שבו כל אזרח מקבל מיליון דולר... ממש לא מתאים!
אז לפחות בארץ החדשות מוגשות (או היו! לא צפיתי/שמעתי בזמן האחרון

) באופן רציני יותר, שהולם את התכנים. או שזה גם כבר לא ככה בארץ?

ורק חייבת להוסיף, כי זאת נקודה שכבר כמה אנשים העלו: הנהגים בניו-יורק יותר גרועים מהנהגים בארץ!!!! אני חווה או צופה בלפחות 5 כמעט-תאונות בכל נסיעה לעבודה (20 דקות מהבית, כביש ראשי עם רמזורים) וגם בדרך הביתה כל יום. מפחיד לעצור באור צהוב, כי רוב הסיכויים הם שזה שמאחורי ימשיך ליסוע ויתפלא שאני בכלל מאיטה! בכל רמזור כמעט, ברוב הצמתים, עוברות לפחות 3 מכוניות בצהוב ועוד 5 (!!!) באדום מלא. אז נכון, הצהוב כאן קצר מדי ואין הרבה מקדמה להאיט לפני האדום (בארץ יש יותר זמן), אבל בכל זאת, שכ"כ הרבה מכוניות יימשיכו לדהור באדום, זה פשוט מדהים. ואני אפילו לא מדברת על נהיגה במנהטן... אנחנו גרים בלונג איילנד! וכמובן יש עוד תופעות נהיגה מעצבנות, כמו אלו שנוסעים בג'יפים ענקיים וסוטים שמאלה כדי לפנות ימינה או להפך. וכמובן בלי לאותת. תלמדו כבר לנהוג, או שתקנו רכב יותר קטן, for God's sake!!!

בגדול: לא צריך להתאמץ כדי להיות יהודי ולדבר עברית.
כלומר -לא צריך להתאמץ או להתעסק עם הזהות היהודית כי כאן זה פשוט ככה.
מדברים כאן עברית, חוגגים את החגים ברמת אומה שלמה וגם הגורל מאד משותף.

מה שכן זו אומה עם אחוז מאד גבוה של הלם קרב.(מכל הדורות והמלחמות ואני כוללת כאן גם טראומה של נשים המחכות לבשורות בבית....)
וזה בא לידי ביטוי כמעט בכל תחום.
ומעבר לזה-אנו צאצאים של עם שסבל פוגרומים, גירושים, זרות, חוסר ביטחון כך שמראש ענין האמון, הסובלנות והשלווה לא ממש מעמודי התווך שלנו.
כדי לשרוד בגולה היינו חייבים לפתח חשדנות, יכולת בלתי רגילה לאלתר, להסתתר וגם נוקשות גדולה.
בגלל חוסר יכולת להתנגד חיצונית, חלה צמיחה עצומה פנימה, לתוך הנפש, לתוך התרבות.

כשחושבים על עם שלם שדורות על דורות היה נתון בכל רגע להתנכלות, לגירוש, לאיסורים, זה הופך את העם לקשה עורף. אי אפשר לשרוד אם אתה חי בנינוחות ורוגע כי אז אתה עדין מדי ולא יכול לשרוד.

למרות שהרבה מכל התרבות המדהימה שנוצרה בתנאים קיצוניים כאלו לא עלה לארץ ממליון סיבות, עדיין כל אחד ואחד נושא את זה בגנים שלו.
וזה מורגש ברבדים רבים.
וזה עומק ורגישות ומורכבות כמעט קולקטיווים של ציבור אנשים שחווה חוויות דומות.

בעצם גם על מי שחי לא בארץ הוא חלק מזה אבל כאן זה מסה רצינית וזה שלנו.

מה טוב: ירושלים
מה קשה: ירושלים

זהבית, אהבתי מאוד את מה שאמרת. זה משהו שעוד לא עלה כאן, אבל שחשבתי עליו בעבר, ולדעתי יש בזה משהו... תודה.

לידה בארץ הקודש.

את בדרך ללידה, עם צירים והכביש חסום בגלל פיגוע שהיה.

את יוצאת מבית-חולים עם ערכת אב"כ כ"שמרטף" לתינוק שאך נולד.

לארוחת בוקר מגישים לך גיל,גבינה צהובה וגבינה לבנה.

חלק גדול מהמחלקות הם מכספי תורמים ולזכר יקירים.

בעלך מקבל צו 8 יומיים אחרי שילדת.

בכל מקום בבי"ח כתוב שאסור סלולריים וכולם מדברים בהם חופשי.

היולדת לידך היא ערביה ואתן משתדלות לא לגלוש לפוליטיקה.

נולדת לך בת ואת שמחה כי בנות לא קרביות.

נולד לך בן וכולם מאחלים לך שעוד 18 שנים ישרתו רק במשמר הנשיא.

כל שעתיים נכנס לך לחדר מוהל שמחפש פרנסה. "לא נורא", הוא אומר," בת זה סימן לבנים"

הרופא למד עם אבא שלך,המיילדת היתה איתך בצבא וזאת שלידך מכירה את אחיך.

שעות הביקור מאוד ברורות אך אצל השומר כ ו ל ם הגיעו ממטולה/אילת ומבקשים התחשבות.

היולדת לידך קוראת לתינוק הנולד ע"ש אחיה שנהרג וכל הגדוד שלו בא לבקרה.

בחדר האוכל מודגש בגדול שהאוכל הוא ליולדות בלבד ולא לקהל המבקרים.

אתם יוצאים סוף סוף עם הרך הנולד ומחכה לכם קנס על שימשת המכונית.

את יוצאת מותשת מהלידה ומסתבר לך שכל המשפחה ישבה בחוץ שעות וחיכתה.

שעה אחרי שהגעתם הביתה חברות הביטוח כבר מוכרות לך בטלפון ביטוח לתינוק.

שעתיים אחרי שהגעתם כל השכונה והחברים כבר אצלכם.

שואלים אותך אם התאומים הם מטיפולים.

שבועיים אחרי שואלים אותך: נו,ומה עם עוד אחד?

אמא-נהנתי מאד לקרוא את דברייך

אמא

בפרט מ- בחדר האוכל מודגש בגדול שהאוכל הוא ליולדות בלבד ולא לקהל המבקרים

שואלים אותך אם התאומים הם מטיפולים.
כן כן, זה הטאקט הישראלי האהוב

מישהיא הזכירה את הרגשת הסתיו המדהימה בארץ, ואת ההבדל לעומת ארה"ב - אוי כמה שאת צודקת... אתמול הגיע לכאן הסתיו, ישבתי עם סווטשירט בבית ועוד שמיכה עלי (הי, עובר, אתה לא אמור לחמם אותי??) ונזכרתי שהנה מגיע לנו עוד חורף ניו-יורקי ארוך... בררררר.
יהיה כיף להגיע לאביב בארץ אחרי החורף הזה, לשמש ולאור, אחרי החודשים המלחיצים שמצפים לנו החורף הזה (ראו לחזור לארץ). קשה לי עם השמש הזאת... ועם הקור, למרות שבארץ אני ילדת חורף ומתה על סופות!

מישהו אמר שצפוף בארץ. חסרה לי הצפיפות! יותר נכון, חסרה לי ההרגשה שמישהו באמת גר במקום הזה חוץ מאיתנו. יש משפחה אחת(!!!) בשכונה שלעיתים רואים אותם יושבים בחוץ - סבא וסבתא וילדיהם ונכדיהם. מחממם לי את הלב לראות אותם כשאנחנו עוברים... חוץ מהם, ומכמה אנשים שמטיילים עם הכלב שלהם, אין פה נפש חיה. לכולם יש חצר יפה - אנחנו גרים בsuburbs - אבל אף אחד לא משתמש בה...
מפריע לי לראות גינות מקסימות, יפהפיות, שכמותן אנסה יום אחד לטפח לעצמי גינה - ולדעת שדיירי הבית לא נקפו אצבע ביצירתן. הכל זה גננים שכירים - כולל להשקות ולכסח את הדשא... מילא, אם היו יושבים בחוץ ונהנים מהגינות היפות שלהם. אבל לא. כולם יושבים בפנים, במזגן.
עוד נקודה שמציקה לי זה שרוב הצמחים מתים פה בחורף הקפוא. ז"א שכל שנה, משקיעים מאות דולרים ומשאבים בטיפוח גינה (כולל כל הכימיקלים והנזק לסביבה) שאף אחד לא נהנה ממנה באמת ובסוף היא מתה. עצוב...

מוסיפה לכאן משהו שבלה כתבה בבלוג עברנו דירה ונשארנו בבית : (אם לא מתאים לך, בלה, תמחקי)
די מלוכלך פה, המון צואת כלבים על המדרכות, אפחד לא שמע כאן על מיחזור..... עד עכשיו קשה לנו לזרוק מיכלי פלסטיק וקרטון לפח הרגיל. מחזרנו כל כך הרבה בארצות הברית, וקשה לחזור אחורה מהבחינה הזאת. יש לנו באחד החדרים ערימה ענקית של קרטונים ופסולת נייר, שמחכה שניקח אותה לפח מחזור הנייר הקרוב. שהוא די רחוק, כנראה.......

איך עושים את זה? לפעמים בא לי לממן בעצמי כרטיס לסבים רק כדי שיבואו רגע, שאוכל לשלוח אליהם רגע, שאוכל לעשות פוס רגע... לבוא לאסוף אותם אחרי בילוי זוגי (מה זה?) ושידחפו לי לידיים כלים עם אוכל לכל השבוע, כי מילא יש יותר מדי. ולשמוע כמה שהם גדלו ויפו ולראות את הנחת בעיני כל המשתתפים, עם מבט של בבקשה תבואו שוב ומהר. לקבל את הילדים בחזרה עם חויות שלא אנחנו ייצרנו, עם מילים בעברית שלא אנחנו לימדנו. עם ההכרה הודאית הזו של יש עוד אנשים שאוהבים אותי, בלי תנאים, בלי גבולות, פשוט כי אני אני.
בת הכפר מתוך משפחות בחו"ל
פסקה שמאוד הזדהיתי איתה פעם....ורציתי לשתף אותך.

כן, קראתי קצת בדף ההוא, תודה. זה בדיוק מה שאנחנו רוצים שיהיה לילדים שלנו - משפחה מורחבת, חוויות אחרות שלא קשורות אלינו ישירות, אנשים נוספים ללמוד מהם על העולם ודרכיו.
בדיוק זה

_כשהייתי בהריון שנה שעברה והייתי עולה לתחתית כל אחד בקרון היה בוהה בעיתון שלו ואף אחד לא היה קם ומפנה לי מקום לשבת.
מישהו אז הסביר לי שזו חוצפה מצידם להראות לי שהם שמו לב שאני בהריון. יעני, נימוס אנגלי.
וגם_
מה? לי זה לא קרה? גרתי בלונדון, תמיד קמו שעליתי באוטובוס בהריון וגם אחרי זה עם הילד במנשא.
בהשואה ללונדון, התגעגעתי לחומוס אמיתי (באנגליה הוא חומוס חמוץ מוזר ולא טעים), תחושת השייכות, לקפוץ לקפה,חמוצים מלוחים,שמש חמה.

לא התגעגעתי לזה שכל אחד אומר לך מה את צריכה לעשות ואיך,
הופתעתי, שלא כ"כ חם פה כמו שזכרתי,החורף בקושי קיים,הבירוקרטיה,ממיעוט שעות פתיחת הדואר,כמות הפקקים,מיעוט מבחר המוצרים האקולוגים.

כלכליסט - בארץ - עובדים יותר, מרוויחים פחות, מתוסכלים לגמרי

"YNET דוח: קשה יותר ומסוכן יותר להפגין בישראל

זה ארץ מדהימה לא קשור שיש לנו חסרונות זו ארץ הקודש שלנו כבר מהתנך הכנרת ירושלים חומוס קוסקוס הכל יפה פה זה הארץ שלנו!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!