נוכחות הורים בבדיקות רפואיות

אנונימי

ושאלה, אולי לדף אחר...הזכירה לי קרן עם "זכויות החולה". אם לכל אדם יש זכות למלוה מטעמו. למה מתעקשים להדיר הורים משהיה עם ילדיהם- במיוחד תינוקות- בפרוצדורות רפואיות? כמו לקיחת דם מהצואר, הכנה לניתוח...

ובכלל, האם לא צריך להרחיב את החוק ולאמר שאסור לצוות רפואי לטפל בתינוק ללא נוכחות הוריו?

זה מאד קשה לבצע את הפעולות האלה כשההורה עומד בצד ושומעים אותו ברקע אומר כלזמן "אויש" ו"אאוץ'" וכאלה. וגם כשהוא שותק, אבל אנחנו יודעים שהוא שם.
יש גם הורים שצונחים, ואז אנחנו צריכים לעזוב את התינוק ולרוץ להורה.

אני בעקרון שואלת את ההורים מה הם מעדיפים - להשאר או לצאת - אבל זה גם ככה נורא קשה לעשות את הפרוצדורות האלה, ונוכחות ההורים מאד מלחיצה.
אצלנו במחלקה הבוס אסר על המצאות הורים בחדר בדיקות. אז בבוקר הם היו מחכים בחוץ, ובלילה (כשאני הבוס) הייתי עושה מה שבא לי. בהסתייגות אחת - האחיות. קשה ללכת נגדן. אז אם האחיות הן נגד - אני לא יכולה לעשות כלום.
בקיצור - אין חוק נגד זה. זה קשה לביצוע מבחינה נפשית (לרופא), וצריך המון בטחון עצמי (בבדיקות דם לילדים - למעטים יש). וצריך שההורה יהיה חזק ויישב (שלא יצנח).
ואם מפספסים בפעם הראשונה, הפעם השניה הופכת קשה לאין נשוא. גם ככה יוצאים כמו אחרי טיסת לילה - מזיעים ומותשים. ואם ההורים נמצאים - זה עוד יותר קשה.

אבל שרון, לתינוק זה הכי קשה.
ולהורה שעומד בחוץ ושומע את הצרחות- קשה, קשה...
ואם הורה אומר שהוא מסוגל להשאר ואפילו מבקש להחזיק את התינוק בעצמו- למה להוציא.
אז אם האחיות הן נגד - אני לא יכולה לעשות כלום.
אבל זה הילד שלי!!! מה הן יעשו? לא יבצעו את הבדיקה?
ועוד דבר. הזכרת לי את האשפוז של תהילה. הכניסו לה ערוי אולי 5 פעמים ב10 ימי אשפוז. בכל פעם הייתי בפנים. ולצערי אני יכולה לספר לך, שחלק מהרופאים מאד!!! מיהרו לדקור. היה רק אחד שהקפיד לבדוק כל וריד כדי למצא את זה שנראה לו הכי "שוה". אם הוא היה הראשון, הייתי דואגת שכך יעשו השאר. אבל הוא היה אחרון...

אני לא מתייחסת כרגע לכל מה שהעלית, שרון, מבחינת הקשיים של הרופא. מובן לי שקיימים כאלה. רציתי רק לשאול לגבי
אין חוק נגד זה.
מוזר. ממה שהבנתי, כל אדם זכאי למלווה כרצונו בעת בדיקה רפואית. האם תינוקות הם יוצאים מהכלל מבחינה זו?

האם תינוקות הם יוצאים מהכלל מבחינה זו?
ברור. אין להם רצון. הם תינוקות. הם אפילו לא מדברים!

(שרון, זה לא אישי נגדך, את לא יכולה לתאר את מידת התיסכול שאני חשה כשאני חושבת את זה).

(שרון, זה לא אישי נגדך, את לא יכולה לתאר את מידת התיסכול שאני חשה כשאני חושבת את זה).

מצטרפת לגילה.

לתינוק זה הכי קשה.
נכון. בגלל זה אני מכניסה.
גם להורה יותר קל לראות מה עושים מאשר לשבת בחוץ ולשמוע את הצרחות.
אני רק מסבירה ממה זה נובע. חוצמיזה, אם נוכחות האמא תגרום לי לפספס יותר - אז התינוק ייסבול יותר.

מה הן יעשו? לא יבצעו את הבדיקה?
כן. הן היו אומרות לי "או אני, או האמא" ואני חייבת אחות בשביל לקחת דם לתינוק. הרוב, כמובן, לא היו כאלה.
חלקן היו עושות את זה כשהיו קולטות שהאמא היסטרית לחלוטין ושהיא רק תפריע (ואז התינוק יסבול יותר), והיו עושות לי סנקציות לפני האמא כדי לתת לי את האפשרות להשאיר אותה בחוץ.

אין חוק נגד זה.
אין חוק נגד הכנסת הורים לחדר בדיקות, התכוונתי. זו רק מדיניות של מחלקה.

זו רק מדיניות של מחלקה.
והמדיניות הזו אינה מנוגדת לחוק (כלומר, לסרב להכניס הורים לחדר הבדיקות גם אם הם רוצים להיות שם)?

אין לי מושג.
גם לחדר ניתוח מסרבים להכניס אותם.

יש פורום של משרד הבריאות ב- ynet. אפשר לשאול שם.

"או אני, או האמא"
נשמע לי כמו "כלב נובח", בסכומו של דבר. הרי היא חייבת לבצע את הבדיקה. הרי אין לה שום עילה חוקית להדיר את ההורים. זו ממש אלימות מצידה.
אני חושבת שאם מלכתחילה היתה אוירה של "כולנו יחד למען הילד" לעומת "אנחנו פה היודעות/קובעות/ שבי בצד אמאלה ואל תפריעי", הורה היה יודע להחליט אם הוא תורם בכניסתו או מפריע.
וגם הרופאה והאחות לא היו מרגישים מאויימים ומצליחים פחות כשהורה נמצא בחדר.

והמדיניות הזו אינה מנוגדת לחוק (כלומר, לסרב להכניס הורים לחדר הבדיקות גם אם הם רוצים להיות שם)?

קרן???

כשמחנכים אותך שעדיף שההורים יהיו בחוץ, ואתה מתמחה צעיר, מאד קשה לקום נגד הממסד והאחיות הותיקות ולעמוד על הרגליים האחוריות.
ומה את חושבת, שכשנתתי להורים להכנס פנימה בחופשיות לא היו מקרים של אמהות (ויותר מזה - אבות) שנשברו? ואח"כ האחיות אמרו לי "אמרנו לך!" (לא שזה שינה לי כהוא זה).

וכבר קרה אצלנו שאבא ניסה להרביץ לרופאה כי החליט שלא עשתה זאת כמו שצריך.

בקיצור - לא כל העולם "באופן" ולא כל האוכלוסיה דומה למי שמסתובב כאן. ויש בעייתיות.

ולכן הרוב לא נהגו כמוני בעניני נוכחות הורית בבדיקות. אני, לחרדתן של האחיות, הייתי מסכימה גם לנוכחות בזמן ביצוע ניקור מותני.
לא בתינוק קטן.
זה טראומטי מדיי.
וזה בכלל לא עוזר שהאמא שם. התינוק לא יודע שהיא שם כי האחות חייבת להחזיק אותו ככה שאין מקום לאמא. (ואם ההורה יתעקש, אני יכולה לעמוד בזה, אבל זה כבר פרוצדורה יותר מדי משמעותית. שוב אני מזכירה את חדר הניתוח)

חלק מהאחיות היו גם אומרות שאם ההורה בפנים, אז הוא הופך להיות חלק מה"רעים" ועדיף שהוא יהיה ה"טוב", המנחם, זה שלא היה קשור למעשה הרע.

http://www.ynet.co.il/home/1,7340,L-2455-16385,00.html
שאלתי בפורום של משרד הבריאות.
בואו נראה מה הם עונים

כשמחנכים
מילת מפתח.

וזה בכלל לא עוזר שהאמא שם. התינוק לא יודע שהיא שם.
לא מסכימה. אני כמעט בטוחה שהוא יודע, מרגיש שהיא שם.

אז הוא הופך להיות חלק מה"רעים"
הוא יותר מהרעים אם הוא משאיר את הילד לבד.

ואם ההורה יתעקש, אני יכולה לעמוד בזה, אבל זה כבר פרוצדורה יותר מדי משמעותית. שוב אני מזכירה את חדר הניתוח)
לא הבנתי את המשפטזה...

ועודבר, חבל שאת במיעוט. חבל שלא כל הממסד "באופן".

אני ממש לא באופן.
(למרות שקיבלתי אישור מההנהלה שאני גם לא מיינסטרים

)

ואם ההורה ייתעקש להשאר איתי בזמן שאני מכניסה מחט לגב של תינוק בן יומו, אני יכולה לעמוד בזה. אבל זו פרוצדורה יותר משמעותית מלקיחת דם (פרוצדורה היא פעולה בשפת הרופאים), ואז נשאלת השאלה איפה עובר הגבול? אז למה לא להכניס הורים לחדר ניתוח?

ו- כן, חבל שאני במיעוט.
אבל הגישה שלי בכלל לרפואה היא שונה משל הרוב. אולי אני בכלל לא מתאימה בגלל זה. אני הרבה-פחות-מדי פטרנליסטית בגישתי. נותנת הרבה חופש בחירה ברוב המקרים (חוץ מהדברים שאני חושבת שיש עליהם אות אזהרה אדום או שחור. ואז אני נורא לא ותרנית וסלחנית. ראו בדף על בטיחות של ילדים).
ויש כאלה שחושבים שזה לא טוב. והם הרוב.

אבל הוכח שכשההורים נמצאים, הטיפול יותר עדין. מעבר לכך, מרבית הטיפולים בתינוק בריא בן יומו, הם דברים שהורים עוברים עם ילדם - חיסון, טיפות עיניים, שקילה. שום דבר "מחריד".
כשבתי היתה בת שנתיים ואושפזה עקב התעלפות בלתי מוסברת, היה ברור מאליו שאבאמא איתה בכל הבדיקות ובכל הזמנים. גם כשבני היה בן 11 ח' - כנ"ל. כולל בבדיקה הדי נוראית ציסטוגרפיה (מחוץ לאשפוז). למה כשתינוק נולד זה לא ברור מאליו?
ההורים הם האפוטרופסים של הילד, הם צריכים להיות איתו. זה לא בשביל ההורים. זה בשביל הילד.
(ולמה בכלל בדיקות כאלו לא יכולות להתבצע בלי להפריד את התינוק מאמו?)
(שרון - שוב, זה לא נגדך...)

אה, כשתינוק נולד - מה הבעיה שיהיו ההורים ליד? בד"כ האבא בא כי האמא בחדרלידה.

מה שלא הבנתי זה:
שוב אני מזכירה את חדר הניתוח)
פרוצדורה אני דוקא יודעת מה זה.
וגמני לא ממש באופן...

אז למה לא להכניס הורים לחדר ניתוח?
למה באמת?
אני התעקשתי ונכנסתי עם שני הבנים שלי- עד שנרדמו. לא נשארתי בניתוח עצמו.

ותינוקות בתינוקיה עוברים לא מעט דברים ללא אם או אב לידם...

אני מדברת על להיות בניתוח עצמו.
כמה פולשנות כדאי לבצע בנוכחות ההורים?

לי מותר להיות בחדר ניתוח.
לא מאמינה שיסכימו שאהיה נוכחת אם מי מילדיי יזדקקו לניתוח. בחדר התאוששות - כמובן שאפשר.

כמה פולשנות כדאי לבצע בנוכחות ההורים?
זו שאלה שההורים אמורים לענות עליה, לא?
>לא נגדך וכו' וכו' וכו'

<

תראי, הרי לא מדובר פה במציצנות. כמובן שאין לי מה להיות שם בזמן הניתוח. הילד ישן, אחת היא לו אם אני שם או לא.
הנוכחות שלי פשוט מיותרת, לא מפריעה, מיותרת.
אבל בכל פרוצדורה בה הילד שלי ער וזקוק לנוןכחותי המוכרת, מנחמת, מרגיעה, משרה ביטחון (לתפיסתי) שם אהיה.

אם ההורה בוחר להיות, והמנותח לא תחת הרדמה כללית, אני לא רואה סיבה שלא.
ואני יכולה לראות כמה סיבות למה כן.
הרי לניתוחים קיסריים מאשרים היום מלווה מטעם המנותחת, בבתי"ח רבים, ונעזרים בווילון שמסתיר את האקשן מפני ה"אורחים", כולל כלת השמחה.

אני מסכימה איתך, סמדר.

אמבניםשמחה: יתתכן מאד שאת צודקת.
תראי את התיאור שלי מקודם עם המחט וכו'. תעמדי בזה? יעזור שתהיי באותו חדר בלי יכולת לגעת בילד (כי זה מפריע)? אם התשובות הן "כן" לשתי השאלות., מבחינתי - תפדלי.
קחי בחשבון גם, שבחלק מהמקרים עובדים על לחץ זמן, ולפני שמתחילים כזה דבר צריך לשבת ולהסביר להורים טוב טוב מה הולך לקרות.
אני לא מנסה לתרץ למה לא.
רק להסביר למה בד"כ לא נהוג.

לניתוחים קיסריים מאשרים היום מלווה
שצריך לעבור הדרכה קודם.
לא יכניסו מישהו שלא עבר הדרכה לניתוח חירום.

במצבים שאני מטפלת אין כל הכנה מוקדמת.

מחט ואפילו 10.
אם הוא מסוגלהיות שם גמני מסוגלת.
אני הרבה פחות מסוגלת להשאר מאחורי דלת סגורה ולהיות 'לא נוכחת' מבחינתו.
ולדמיין את זה עדיף? לא בטוחה...
וכמו שכתבה המסעדה. אני לא חייבת לנעוץ מבטי במחט...

אבל שרון, מדובר באנשים בוגרים, לרוב בעלי תבונה בסיסית ואפילו משכילים.
אני לא חושבת שצריך הכנה. ברור שלא נכנסנו לעסוי שבדי לילד. ברור שזה יכאב, יראה רע ויעורר הרבה רגשות.
ואפילו חו"ח טפו טפו טפו, עלול להסתבך לכדי מצב חרום לא נעים עוד יותר.

...ויש לי כל הזמן תחושה של טשטוש גבולות בין הרצון של הצוות להגן על עצמו ולא להיות תחת עינים בוחנות לבין הכאילו רצון (לא במודע) להגן על ההורים המודאגים והשבריריים...

אמבנים: דברי בשם עצמך.
את אדם בוגר בעל השכלה ותבונה.
לא כל מה שברור לך, ברור גם לבוזגלו (ואין כאן כל כוונה עדתית או להטלת סטיגמה, אלא רק בבחינת "משפט בוזגלו")
רוב האוכלוסיה איננה כזאת לצערי.
רוב האוכלוסיה, אם אתן להם לשבת איתי בחדר, יתחילו לצרוח ולמרוט שערות או להתעלף או להכניס מכות לרופא. ואני מדברת על דברים שקרו.
אני מוכנה לקחת את הסיכון. לא כל אחד מוכן.
ואם יתדרדר למצב חירום - גם אני לא רוצה שהורה יהיה איתי כשאני צריכה להתחיל החייאה.
יש כאן אלמנט פסיכולוגי משמעותי.
עדיף לך שאני אהיה לבד אם אני צריכה להיות עם מחשבה קרה וצלולה. ולא כל הזמן לחשוב בירכתי הגולגולת שאני צריכה לשים לב מה אני אומרת או עושה כי האמא פה.

ולא להיות תחת עינים בוחנות.
בוודאי!
גם כאקט של הגנה,
וגם כי תחת עיני האמא רועדות לי יותר הידיים.

חד וחלק:
http://www.ynet.co.il/home/1,7340,L-2455-16385,00.html

הבוס אסר על המצאות הורים בחדר בדיקות.

נתחיל מזה. זה בעייתי מאוד מאוד מאוד.

גם אני לא רוצה שהורה יהיה איתי כשאני צריכה להתחיל החייאה
זו לא שאלה בשבילך אלא בשביל ההורה. הוא האפוטרופוס של ילדו.

ולא כל הזמן לחשוב בירכתי הגולגולת שאני צריכה לשים לב מה אני אומרת או עושה כי האמא פה.
הייתי מאוד רוצה אותך עם מחשבה צלולה. הייתי רוצה גם שכל עבודתך תעשה, באופן טבעי לגמרי, כאילו המטופל שלך מודע לחלוטין למה שקורה ובעל כושר לשפוט, בין אם זה אדם בוגר ובין אם ילד או תינוק.

הממ...
ואני הייתי רוצה מליון דולר...

את יודעת כמה אי הבנות יש בין הצוות לבין המטופלים בגלל עניני ניסוח?
שאני אצטרך לחשוב על זה בזמן אמת?
ואח"כ יבואו לי עם העורך-דין ויגידו אבל את אמרת ש... ואני בטח גם אזכור מה אמרתי כשכל מה שהיה לי בראש זה איך לעזאזל אני מחזירה לתינוק הזה את הנשימה??
אם תהיי פעם נוכחת בהחייאה תביני על מה אני מדברת.
מהומת אלוהים.
אדרנלין בשחקים.
צריך להיות מאד ממוקד.

כמה אי הבנות יש בין הצוות לבין המטופלים בגלל עניני ניסוח?
אני מתכוונת ביומיום. סתם. בלי מצבי לחץ

אני, לחרדתן של האחיות, הייתי מסכימה גם לנוכחות בזמן ביצוע ניקור מותני.
כשהייתי בת שלוש היתה לי דלקת קרום המוח.
אבא שלי החזיק אותי מצד אחד ואחות מצד שני, אמא שלי גם היתה איפשהו קרוב, והרופא ניקר.
עד היום אני זוכרת את המשפט שרץ לי בראש תוך כדי: זה כל כך כואב עד שזה לא כואב.

כשהזריקו לי את האפידורל ( )-: ) חשבתי שיוציאו את בן זוגי מהחדר וכבר התכוונתי להילחם על זה, אבל הרופא המרדים בכלל לא חשב להוציא אותו - להיפך. הזריקה ניתנה לי כשאנחנו מחובקים והוא תומך בי מלפנים.

כמו בכל מפגש עם המערכת הרפואית: אין חוקים ברורים, אז צריך להיות ברור ואסרטיבי ולא לאפשר לאף חלוק לבן לתפוס תחת על היחסים האינטימיים בתוך המשפחה. לפחות לנסות.

מרתק, הדף הזה - ולו בגלל שכל-כך נדיר לשמוע מה קורה בצד השני, של הרופא. את השני גרוש שלי מותר? שום ילד שלי לא עבר מעולם שום פרוצדורה רפואית (להוציא ממש בחדר ניתוח) בלי שהוא יהיה על הידיים שלי או (בגילים גדולים יותר) בטווח ראייה לפחות, כשאני מחזיקה לו את היד. אמת, אני חסינת-דם-מחטים-וכיו"ב, לא מתעלפת מכלום ובלי נטייה להיסטריה - אבל להשגתי גם הילדים שלי היו רגועים הרבה יותר כשהייתי בסביבה (האמצעי עבר די הרבה צרות עד גיל שנתיים, כולל ניתוח, אישפוזים ודקירות בלי סוף - ואני חושבת שעבר את הכול יותר טוב עם אמא צמודה). מצד שני, אני בהחלט יכולה להבין את הרתיעה מפני הורים היסטריים, וגם לגיסתי הרופאה יש אי-אלו סיפורי זוועה מימיה במיון על השתוללויות אלימות של פציינטים. אני מניחה שדרך הביניים היא באמת פשרה נוסח שרון ג - גמישות סלקטיבית בכפוף לטיפוס ההורה.

עדיף לך שאני אהיה לבד אם אני צריכה להיות עם מחשבה קרה וצלולה. ולא כל הזמן לחשוב בירכתי הגולגולת שאני צריכה לשים לב מה אני אומרת או עושה כי האמא פה.
מדבריך משתמע כאילו כשאת מטפלת באדם מבוגר, את לא במיטבך. מחשבתך אינה צלולה. רק כשמטפלים בתינוק. מישהו שאינו מבין מה עושים לו, לא מקשיב, לא "מחפש לעשות צרות", רק אז- הטיפול הוא טוב. זה הרי לא הגיוני.

ויש לי שאלה ישירה אליך. מדוע את מאפשרת להורים להכנס? (מתאפקת לא להכניסת המילה "מאפשרת" למרכאות...)

התנהגות הורים אינה דומה כהוא זה להתנהגות האדם המבוגר המטופל בעצמו.
הם הרבה יותר לחוצים, וזה משפיע על התנהגותם.
לא התכוונתי שישתמע שאדם מבוגר "מחפש צרות" או משהו בסגנון.
להחייאה של אדם מבוגר לרוב לא יהיה עד אחד מבני המשפחה. למיטב ידיעתי.
זה לא יפה ומסודר כמו באי. אר.

למה אני מכניסה הורים?
שאלה טובה.
אני גם שואלת את ההורים שבאים לטיפול מה הם רוצים, דהיינו - מה הם מצפים שאעשה לילד.
אני גם בטוחה בעצמי מבחינת יכולת טכנית בביצוע הפעולות, ולא חוששת שאפספס. כשאני כבר מפספסת- הנשמה יוצאת לי בלי קשר לעובדת המצאות ההורים איתי או לא.
אבל כשיש הורה שעושה קולות מהצד כל הזמן (מין סססס... כזה תוך שאיבת אוויר. אחד מהקולות הקשים ביותר לעיכול...) זה מוציא אותי מריכוז.
לקחת דם לילד זו פעולה שדרוש לה הרבה ריכוז.
יש גם ענין של אמונות טפלות בבתי החולים: אסור לומר שהמיון שקט היום, כי הדלתות ייפתחו לפתע ויבואו שלוש תאונות דרכים ושתי החייאות בו זמנית. אסור להגיד "יש פה וריד טוב" כי אז בטוח שהוריד יתפוצץ. אני תמיד אסרתי להגיד "זהו" לפני שהעירוי מקובע לחלוטין, כי אז סיכוי רב שמשהו יקרה. ו...כן, כשההורים בחדר סיכוי רב שהעירוי לא יצליח בדקירה הראשונה.

אני חושבת שהורה צריך להיות ליד הילד שלו אם הוא חושב שיעמוד בכך ויצליח לשמור על ניטרליות בתגובותיו הסביבתיות (בלי מכות, ובלי "אוי מסכן שלי" וכאלה)

ועכשיו אני חייבת לרוץ לעבודה, אבל אני אחשוב על השאלה הזאת.

אני גם הרבה פעמים ממליצה להורים להשאר בחוץ. למשל בלקיחת דם מהצוואר. זה נראה נורא למסתכל מהצד, אבל זה הרבה פחות כואב מבדיקת דם רגילה. אם ההורה מבקש - אני מסבירה לו את התהליך ומאפשרת לו להשאר.
כשהבת שלי היתה זקוקה לבדיקה הזאת - אני באופו אישי החזקתי אותה ולא נתתי למישהו אחר. אבל זה בגלל שלא סמכתי על אפחד שיחזיק טוב כמוני. רציתי שהיא תקבל את הטוב ביותר. ולדקור אותה לא רציתי.

אני באופו אישי החזקתי אותה ולא נתתי למישהו אחר. אבל זה בגלל שלא סמכתי על אפחד שיחזיק טוב כמוני
כי את אמא, או כי את רופאה?

כי אני רופאה שמחזיקה טוב ילדים. אני לא בטוחה שלא הייתי מעדיפה להיות רק בתפקיד האמא במקום זה לו זה היה אפשרי.

להיות בתפקיד האמא זאת אומרת ללטף מהצד, לדבר. להחזיק לבדיקה זו אחיזה מאד חזקה ולא נעימה.

קשה להיות רופאה של הילדים שלך, אה?

אני משתדלת מאד שלא להיות הרופאה של הילדים שלי.
אבל לפעמים הגדולה שלי היתה אומרת "אבל למה אנחנו צריכים ללכת לרופאה? תבדקי אותנו את!".
היא עוד מילא. אבל הקטנה? אין צ'אנס שהיא תסכים לזה שאבדוק אותה...
הגדולה לא מוכנה שאף אחד אחר יקח לה דם חוץ ממני. ולוקחים לה הרבה.

שליחה על ידי יעל_צ* » 28 מאי 2004, 11:33

אני משתדלת מאד שלא להיות הרופאה של הילדים שלי.

את יודעת, זה מפתיע אותי קצת. ואולי לא חשבתי על זה מספיק.
תמיד חשבתי שרופאי ילדים מטפלים בילדים שלהם בעצמם.
אבל בעצם יש הרבה היגיון גם בהפרדה בתפקידים. לא?
נושא מעניין.

אנחנו בטיפול כבר כמה חודשים בבית החולים שניידר לילדים.
האחות עושה ספירת דם, או שאנחנו עושים ישירות במעבדה - כשההורה צמוד לילד. אין דבר כזה "תינוק לבד" או "ילד לבד".
איך זה שלאחות לא רועדות הידיים? ההורים צמודים, לפעמים אחד מחזיק את הילד והשני מסתכל לידה. בטח נושפים לה בגב.
ובחדר יש עוד אנשים.
את התינוקות מכניסים לא בפרטיות - יש שתי אחיות, ומכניסים שניים בבת אחת. זה בעצם אומר שתי משפחות, כי כל תינוק או ילד קטן בא עם הורה אחד לפחות.
והמון אנשים מחכים, לחץ זמן, לחץ של תיקים, ובגלל ש זה נתון ולא רק נתון אלא מצופה (בגסטרואנטרולוגית קראתי שלט ברור, שלא מתקבלים ילדים בלי הורה מלווה), אז האחיות והרופאים עושים הכל עם ההורים, כולל נוכחות לא כל כך נעימה
(בשבוע שעבר היה שם אבא אחד שהתעצבן על ההמתנה בתורים והתחיל לצעוק שם שמקפחים אותו והכניסו אנשים אחרים לפניו, צעק על מנהל המחלקה, תקף מילולית את האחיות...).
ואני ראיתי שהאחיות מתפקדות יפה מאוד.
אפילו בקולונוסקופיה אנחנו היינו בחדר הניתוח והחזקנו אותו עד שההרדמה פעלה. אם כי אני רציתי להישאר. לא אהבתי את זה שהוציאו אותנו בשביל הקולונוסקופיה.
אני מאמינה, שגם תינוק בהרדמה כללית מרגיש אם אני שם או לא, וזה משפיע עליו.
אני מאמינה, שצריך לדבר לידו בזהירות ובעדינות, כי המוח הישן שלו יקלוט מסרים לא נעימים.
רציתי להיות לידו גם בקולונוסקופיה בהרדמה כללית ולהחזיק לו את היד (בלי להסתכל מה הם עושים, כן, זה יותר מדי בשבילי), וגם בשביל שהם ייזהרו במה שהם אומרים לידו.

אז שרון, אני מוכרחה להגיד שהאחיות והרופאים עושים שם הכל ליד ההורים, תחת עינם הפקוחה של ההורים, כל מיני סוגים של הורים, וזה נראה להם טבעי כי זה בית חולים לילדים. חושבים על הילד. ברור להם שהילד לא יכול להיות לבד במצבים כאלה. אז עובדה שהם מתפקדים יפה תחת כל הלחץ הזה (ואני מקפידה להחמיא לאחות הקבועה שמטפלת בנו על בדיקות הדם שלה, כי היא באמת עושה מצויין ומהר ואחר כך לא נשאר שום סימן).

אני מסכימה עם בשמת בעניין הזה.
כשהבת שלי היתה מאושפזת בפגייה ביקשתי להיות נוכחת בכל הבדיקות, ולא תמיד איפשרו לי. בתי התינוקת היתה מחזיקה לי את האצבע ומסתכלת עליי בזמן הבדיקה וצורחת. אני היתי מלטפת אותה ומדברת איתה כל הזמן, וההרגשה שלי היתה שזה מאוד משנה לה.
הגישה של האחיות שניסו לגרש אותי מהחדר היתה פטרונית ומתנשאת בעיניי ומאוד מעליבה. כשנכנעתי היה זה בגלל שלא רציתי להסתכסך עם אלו שמטפלות בבתי גם בהעדרי, לצערי, עד כמה שזה עצוב (פחדתי שזה יתנקם בה).
מאז שהיא בבית אני לא נותנת לאף אחד לעשות לה שום דבר בהעדרי, על אחת כמה וכמה משהו כואב.

לא דין בדיקת דם כדין ניקור מותני.
ונכון שזה גם ענין של מדיניות המחלקה.
ואני יכולה להגיד לכן שאני, בתור מי שבהחלט מאפשרת להורים להיות נוכחים, נלחצת נורא כשיש וריד קשה וההורה לידי עומד וצופה עליי. לא שאני מראה את זה. אבל זה נורא לא נעים ובתור מתמחה צעירה יותר ה"לא נעים" הזה היה פוגע ביכולות שלי. וכשאתה מתמחה יחיד באמצע הלילה במחלקה אתה לפעמים מעדיף להמנע ככל יכולתך ממצבים כאלה.
אני מסכימה שלרוב לילד עדיף עם ההורה.
אגב - לא תמיד. כשההורים בלחץ הילד מתנהג נורא בלחץ לידם, ודווקא אם הם יוצאים מהחדר הוא נרגע.
וזה גם עניין של נסיון - אחיות ותיקות במרפאת בוקר שעובדות 8 שעות והולכות הביתה, אינן דומות למתמחה צעיר רעב ועייף שכבר 24 שעות עובד כמעט בלי מנוחה. מרפאה ומחלקה זה לא אותו הדבר.

חוצמיזה, אין לנו בכלל ויכוח.
סתם ניסיתי לספר לכם מה קורה מהצד השני.

גם בבי"ח כרמל, עם כל ילד מעבר למחלקת ילודים (למען ההגינות: לא ילדתי שם, ולא יודעת איך, אבל חושבת שדומה לכל בתי החולים) היה ברור מאליו שאנחנו (לפחות אחד) נוכחים בכל הבדיקות, וכל זמן הערות שלפני ואחרי הניתוח. לפני 30+ שנים באותו מקום, אמא שלי היתה צריכה להאבק על נוכחות כזו עם בתה (לא אני). כך שלפחות יש התקדמות....

כשהייתי בת 6 שנים אושפזתי בבי"ח. בחדר ארוך עם, נדמה לי, כעשרים ילדים ואף לא הורה אחד.
היה לי עירוי נוזלים, ובאמצע הלילה הוכנסה לחדר ילדה עם עירוי נוזלים ביד אחת ועירוי דם ביד השניה.
אני חשבתי שעוד מעט יבואו להכניס לי את העירוי השני, כמו לילדה.
אני חושבת שלא ישנתי יותר באותו לילה.
ילדים ב', בי"ח קפלן, 1976

חלק מהאחיות היו גם אומרות שאם ההורה בפנים, אז הוא הופך להיות חלק מה"רעים" ועדיף שהוא יהיה ה"טוב", המנחם, זה שלא היה קשור למעשה הרע.
שרון, המשפט הזה נתקע לי בראש והציק לי - אני הייתי פוחדת דווקא שהילד ינטור לי על שעזבתי אותו לבד עם "הרעים" (no offence - את יודעת שבעיני את מהטובים, נכון?) כשקרה לו משהו רע. שיראה בזה נטישה דווקא כשהוא היה זקוק לי ביותר.

לא יודעת.
אני רק יודעת שאם הרופאים, שהם לרוב פריקים של שליטה, היו מעמידים את עצמם במקום ההורים של הילד שעומד עכשיו להדקר, הם אולי היו מאפשרים יותר להורים להיות נוכחים.

אני רק יודעת שאם הרופאים ... היו מעמידים את עצמם במקום ההורים של הילד שעומד עכשיו להדקר...
אני (וגם את, לדעתי) בטוחה שאם הרופאים ... היו מעמידים את עצמם במקום כל פציינט שהוא, הרפואה היתה נראת הרבה הרבה (הרבה) יותר טוב.

כן

(ואני לא מתיימרת אף לרגע לחשוב שאני קדושה בים של חוטאים. לקח לי זמן לפתח את הבטחון המינימלי בעצמי כדי שאוכל לעמוד על דעתי ועל אמונותיי, ועד היום יש תחומים בהם אני עדיין חוטאת. אני מאמינה שעם הזמן גם זה ישתנה. אבל ככה זה בכלל בחיים ולא רק ברפואה, לא?)

לקח לי זמן לפתח את הבטחון המינימלי בעצמי

נדמה לי שזו נקודה חשובה - כשאת בטוחה בעצמך יש לך גם את הביטחון הפנימי להביא בחשבון שיכול להיות שהצד השני צודק. והשצדק שלו לא בהכרח מערער את הסמכות שלך או קורא עליה תיגר. מניסיוני עם הממסד הרפואי, כמה שהרופא מולי היה יותר בטוח בעצמו (ולא מהיבט של שחצנות - קשה לי להסביר, confident ולא arrogant - אולי צריך לקרוא לזה בוטח?), הוא גילה נכונות רבה יותר להקשיב לי ולבוא לקראתי, ולשים את טובת הילד שלי (או טובתי) לפני הכבוד העצמי/יוהרה (לא יודעת איך לכתוב את זה בצורה לא פוגעת) שלו. אני לא בטוחה שזו פונקציה של זמן - נדמה לי שזה יותר עניין של אופי ומוכנות בסיסיים. כשאני מוצאת רופא כזה, שמוכן להתייחס אלי כאל אדם חושב והגיוני ולא כאל גוש בשר, אני הולכת אחריו באש ובמים, ונוסעת למרחקים כדי להמשיך להיות מטופלת על ידו. שווה.
<כל הכתוב לעיל נכתב בגוף זכר מחמת הנוחות - יש להתייחס לכתוב לעיל ללא הטייה מיגדרית

)

סתם משהו שנזכרתי בו פתאום -
פעם הגיע לידי ילד עם חשד לדלקת קרום המוח, שבגללי בסוף התגלה שבעצם המדובר בגידול.
הרופא הכונן, שהיה במיון, רצה שאני אספר להורים.
בחיים לא קיבלתי הדרכה איך לעשות זאת (ואני חושבת שיש הדרכה כזאת איפשהו), ואין לי הרבה נסיון בזה, לשמחתי (למרות שאני חושבת שאלה דברים שעליי לדעת).
התעקשתי שהוא יבוא להגיד להם.
חשבתי שמגיע להם שרופא בכיר יבשר להם את הבשורה המרה ולא פיסטונית כמוני.
ופעם אחרת, עם אותו בוס old fasioned שלי, זה שלא הרשה להכניס הורים לבדיקות. הוא בא בערב לבדוק חולה לבקשתי. חולה שאני חשבתי שיש לו גידול בבטן (ולא רק אני...) בגלל איזה בדיקה שחזרה פתאום אחה"צ כשכבר כל הבכירים הלכו הביתה מזמן.
וכשהוא בדק את הילד, פתאום הוא מצא את הנקודה בה אפשר לחוש ביד את הגידול, ונתן לי גם להרגיש. ואח"כ הלך לחדרו ואני נשארתי עם ההורים החרדים שרצו שאסביר להם הכל. הוא לא חשב אפילו על הצורך להסביר להם. לא מתוך רוע. מתוך זה שהיה שייך לגווארדיה הישנה שהיתה הרבה יותר פטרנליסטית.
באתי אליו ואמרתי לו, שההורים מבינים שמשהו רע קורה, ושזה יהיה פייר אם נשתף אותם במה שאנחנו חושבים. הוא הסתכל עליי, וביקש שאשלח אותם אליו לחדר. תמיד הוא היה בנאדם. ואותי, משום מה, הוא אהב ואולי אף כיבד. היה מקשיב לי. אף פעם לא הבנתי למה.

כאמא שבעת אישפוזי ילדים למדתי על בשרי את המינון שלי למעורבות.
פעם אחת. ואחת בלבד! הסכמתי להמתין מחוץ לחדר הבדיקות ולא עוד! אני לא מפחדת ממחטים ולא מבכי. אני כן מפחדת שמישהו יכאיב לילד שלי כשאני לא נמצאת.
כבר "פיטרתי" אחיות ורופאים שדרך הטיפול שלהם בילדי לא נראתה לי. (כולל אחת שגורשה מחדר האישפוז של בני בצעקות כי היא הכאיבה לו ועוד לעגה לו על בכיו.) יש לי כללים מאד ברורים לגבי מי יכול או לא יכול לטפל בילדי. סטג'רים צעירים מדי לא מורשים להתקרב לילדי. ותיקים -מותר. כנ"ל אחיות. לקיחת דמים רק האחות הכי מנוסה במחלקה. שאיבת כיח מהראות רק ע"י אחות מומחית טיפול נמרץ ילדים. בבעיות ספציפיות - רק רופא מומחה ולא סטג'ר. שיתגלחו על הזקן של מישהו אחר.
כל טיפול רפואי חייב לקבל את האישור שלי אחרי הסבר מפורט. בדיקות וטיפולים שלא יתקבלו על דעתי לא מתבצעים!!
אחרי שנים רבות של התמודדות עם המערכת למדתי שהשיקולים של הרופאים לא תמיד עולים בקנה אחד עם טובת הילד. לדוגמא לקיחת דגימת כיח ישירות מהריאות בכל ביקור לצורך מחקר.
הפעם היחידה שניפרדתי מבני הצעיר היתה בעת ניתוח חירום שנעשה בו ולא ביקשתי להיכנס לחדר הניתוח. אישית לא הרגשתי שלווה מספיק לצורך העינין. הייתי אחרי יממה מטורפת והייתי מותשת ומפוחדת מדי.

אני ממליצה תמיד להורים לשאול שאלות. ואם עונים להם בשפה רפואית להגיד מה שאני תמיד אומרת "אני לא מבינה מה את/ה מסבירים לי. ועד שאני לא אבין אין שום סיכוי שאני אאפשר את הטיפול, אז תוודא שאתה מסביר ככה שאני גם אבין."

<לכבודי כבר הקפיצו מהבית מנהלי מחלקות באמצע הלילה, שינו נהלי טיפול, מינו רופא שיחקור את השתשלשלות הטיפולים לאורך שנה, הכינו רשימת אחיות שקיבלו את אישורי לטפל בילד, ורופאה אחת גם "זכתה" העיקוב בקידום בגלל טיפול כושל במקרה שלנו. - בקי נאה דורשת ונאה מקיימת>

בקי, לביאה!

בקי - סתם עיניני מינוח:
סטאז'ר זה מישהו שאין לו עוד רשיון לעסוק ברפואה.
אני מניחה שאת מתכוונת למתמחה ברפואת ילדים.
לפי התאורים שלך אני מבינה שעברת הרבה. לחבר'ה כאלה יש לנו הרופאים בד"כ הרבה הבנה לדרישות מיוחדות.

שליחה על ידי זור* » 29 מאי 2004, 12:31

הבת שלנו עברה בדיקה בגיל יומיים [ אני לא זוכר איך קוראים לבדיקה הנ"ל] ולנו לא הרשו להיות בחדר הבדיקה. כמוכן לא הסבירו לנו את מהות הבדיקה.
[ וכן הרופא שערך את הבדיקה התעקש לאשפז אותה , ואילולי היה במיון צדיק אחד דר' גיל גלעד שלמזלנו היה אחראי המיון היא היתה מתאשפזת]
עד היום בגיל שנתיים היא בוכה כאשר רופא נוגע בה או רק חושב לגעת .
בבדיקה האחרונה היא כמעט החלה לבכות כאשר הרופא רצה לבדוק אותה , ואז הרופא [ שמעולם לא ראה אותה לפני זה] אמר שהיא כנראה זוכרת את הבדיקה ההיא.
לכן מסקנתינו היא : שלעולם לא נעזוב אותה לבד בבדיקה בניגוד לרצונה [ למרות שאני לא יכול לראות דם ] .

נראה לי שלמדתי רפואה עם הצדיק שלכם

שרון ג - מצטערת שלא הייתי כאן לעזרתך עוד קודם. הייתי בחופשה.
קראתי את רוב הדברים בדף, ואנסה לתרום גם מנסיוני, מאחר ואני קצת יותר ותיקה - 20 שנה מאז שהתחלתי לעבוד כרופאה (אני לא מאמינה!!!!).
תמיד הייתי בעד נוכחות של הורים בבדיקות. אבל זה לא תמיד לטובת העיניין. כמובן שתלוי איך מגדירים את טובת העיניין. אין לי כל ספק שמבחינת הילד נוכחות ההורים חשובה. אך העובדה היא גם שלעיתים נוכחות ההורים גורמת לבדיקה עצמה להיות יותר מכאיבה. כי הרי כולכם יודעים שככל שמשתדלים יותר, ככל שמנסים לעשות דברים יותר טוב ויותר מהר, לעיתים קרובות זה מצליח פחות.
אין בכלל מה להשוות בדיקת דם של אחות לפרוצדורות השונות שתוארו לעיל. בעוד שבדיקת דם של אחות היא דקירה באצבע - שאין כמעט מצב שזה "לא מצליח", הרי שבהחלט יש מצבים שהפרוצדורות לא מצליחות, וצריך לנסות שוב. ותארו לעצמכם שמנסים לעשות בדיקה שדורשת דיוק רב, יש תינוק צורח שאחות אוחזת בו חזק, וליד עומד הורה שכל הזמן אומר - "תזהרי, אל תעשי לו חזק, את לא רואה שזה כואב לו? מה, את מנסה עוד פעם? איזה מין רופאה את שאת לא מצילחה מיד?" ועוד ועוד. הסיכוי שאני לא אצליח, ואאלץ לעשות שוב, ודווקא להכאיב יותר עולה. כלומר, אם מגדירים את "טובת העיניין"בפחות כאב לילד - לא תמיד נוכחות ההורים עוזרת.
בדיקת דם מהצואר, למשל, הרבה פחות כואבת מאשר ביד. היה לנו פעם ילד בן 7 שחלה בסכרת, והיו צריכים לעשות לו הרבה מאד בדיקות דם. הוא ביקש שיעשו לו רק מהצואר. אבל כאשר לוקחים תינוק קטן, משכיבים על המיטה, מטים לו את הראש לאחור מעבר לקצה המיטה, ותוקעים שם מחט - יש הורים שרואים בזה אלימות, ולמרות כל ההסברים מאד מקשים על מבצע הבדיקה. ואני לא מדברת על הקושי האישי של מבצע הבדיקה, אלא על הקושי הנגרם לילד, עקב הלחץ בו מצוי מבצע הבדיקה. ולמרות הכל, יש מצבים שבדיקות לא מצליחות בפעם הראשונה, וצריך לבצע שוב, וגם פעם שלישית ורביעית. וזה גם אצל הרופא המיומן ביותר. קורה.
אני משתדלת במידת האפשר לא לנסות יותר מפעמיים שלוש, ואם לא הולך - לבקש מרופא נוסף. אך כמובן לא תמדי יש רופא נוסף בסביבה. ואני נחשבת לבעלת "ידיים טובות". אבל זה לא אומר כלום, לגבי הילד המסוים שמצוי כרגע בבדיקה. וכאשר הבדיקה הראשונה לא מצליחה מסיבה כלשהי, וההורה עומד מעליך, הסיוכי שהפעם השניה תצליח הולך וקטן, ככל שהורה יותר מלחיץ.
ואני גם ראיתי מצבים שלילד היה יותר קל כשההורים לא היו שם. אני יודעת שלא תאמינו, אבל זה היה ממש כך. כאשר ההורה היסטרי, גם הילד או התינוק הרבה יותר סובלים. היה ילד חולה סרטן שקיבל הרבה טיפולים ועבר הרבה בדיקות. כאשר ההורים היו בסביבה הוא נראה הרבה יותר סובל, צורח כל פעם, בורח, היה צריך לרוץ אחריו בכל המחלקה, לתפוס אותו, וכל זה עם ההורים שכל הזמן אמרו - אוי מסכן, למה אתם עושים לו את זה, מסכן, כואב לו, רחמנות עליו וכו' וכו'. ובמאמת עם ילדים החולים במחלות ממושכות יש מדיניות לאפשר להורים להיות איתם כמה שיותר. אבל עם הילד הזה, כאשר נעשה נסיון לבצע את הבדיקות או הטיפול בלי ההורים - ראה זה פלא - לפתע הוא התנהג כמו רוב הילדים האחרים במצבו - כמובן לא התלהב, אך נתן שיבוצעו הפרוצדורות ללא מלחמה נוראית.
זה מאד תלוי בהורים. יש הרבה הורים שרוצים להיות נוכחים בכלל לא בישביל להקל על הילד, אלא כדי לבחון את הרופא, כדי לאיים על הרופא - "אני נותן לך הזדמנות אחת לעשות את הבדיקה. אם אתה לא מצליח, אתה עף מכאן ולא נוגע יותר בילד שלי". תארו לעצמכם כמה שזה עוזר לרופא לבצע בדיקה או טיפול כמו שצריך...
כמובן שברוב המקרים אני כמבון בעד נוכחות ההורים, ומעודדות את זה. אבל דווקא אם נראה לי שהולך להיות קשה, אני מאד מתלבטת - עד כמה נוכחות ההורים תהפוך את זה לקשה יותר. לא לי. לילד.
ולגבי להיות רופא של הילדים שלך - רוב הרופאים אינם הרופאים של הילדים שלהם. כמובן שאם מדובר בדברים קטנים, לא הולכים לרופא, ומסתדרים לבד. אבל אם יש משהו יותר רציני - בהחלט הולכים לרופא אחר שיבדוק.

שליחה על ידי אממא* » 29 מאי 2004, 21:57

גם אני, לצערי, הייתי בהרבה בדיקות ואישפוזים עם הבן הגדול שלי ותמיד הקפדתי לא לעזוב אותו. תמיד אני ואבא שלו עמדנו לצידו ולחשנו לו דברי אהבה באוזן. מאידך, לפני כחודש הלכתי עם גיסתי למיון עם התינוק הקטן שלה לאחר שהיה נראה לי שהוא אפטי מדי. בבדיקות הדם שערכו לו נשארתי איתו במקום האמא (שלא יכולה לראות דם) והחזקתי אותו יחד עם האחות (שכמעט בכתה). אחר כך רצו לעשות ניקור מותני והוציאו אותנו. לא התווכחתי, גם כי אני לא האם וגם כי אני חושבת שאם הרופא מרגיש שלא בנוח בנוכחות ההורים ויכול להיות שיתפקד פחות טוב אני מעדיפה שהפרוזדורה הרפואית תעשה באופן הכי טוב שאפשר. לי אישית, אין בעיה להיות נוכחת בכל בדיקה רפואית, כבר עברתי המון כאלו, אני מתמקדת בילד ולא במה שעושים וחושבת מחשבות חיוביות. שנהיה בריאים - אמן.

אמא ל- 5, תודה.
באמת הייתי קצת בודדה במערכה עד שהגעת...
מה גם שניסיתי להסביר התנהגות של רופאים שלרוב אני לא דוגלת בה.
אני, כמובן, מסכימה עם כל מילה שלך.
גם אני ציינתי קודם שזה קשה לבצע בדיקות תחת עיניים בוחנות, ושזה מגביר את הסיכוי שלי לפספס. אבל את תיארת את זה הרבה יותר ציורי ומובן.

וכן, בהחלט יש מקרים, ולא מעטים, שאחרי שהורי הילד מוצאים מהחדר הוא מתנהג הרבה הרבה יותר טוב. והוא נראה יותר רגוע - זה לא שמרוב חרדה הוא משתתק. כמובן שמדובר על ילדים גדולים יותר ולא על תינוקות בני יומם.
מה שכן, בימינו אחיות לוקחות דם לא מהאצבע, ולפעמים אפילו מכניסות עירוי. לאור הסיפורים על הבן של בשמת אני מוצאת שקשה מאד להניח שכל מה שעושים לו זה ספירה מהאצבע...
ועוד דבר. אני לא יודעת כמה היה הדבר ברור מדבריי קודם לכן (אני חושבת שאת הבהרת את זה הרבה יותר טוב), כשדיברתי על הדברים שגורמים לי אי נוחות, חיברתי זאת ישירות עם היכולת היורדת בהתאם שלי לבצע את המשימה על הצד הטוב ביותר. ז"א, עם כמה שפחות סבל לילד.

(ואצלנו לא אומרים "ידיים טובות" לפני בדיקה כי זה מביא עין-הרע...

)

ואצלנו לא אומרים "ידיים טובות" לפני בדיקה כי זה מביא עין-הרע
כמובן. אני, למזלי הטוב, כבר כמעט פטורה מלבצע דברים לא נעימים, ולכן מרשה לעצמי להגיד את זה. הדבר הנורא ניותר שאני עושה בימים אלה זה בדיקת אוזניים, וזה בסדר גמור מצידי.

תגידו לי -
אם נגיד אני אבוא עם ילד, ולא ארצה לעזוב אותו, אבל אומר (ואחשוב כך בלב שלם) שאני סמוכה ובטוחה שאתן תעשו את העבודה על הצד הטוב ביותר, גם עם נוכחותי,
תעיפו אותי מהחדר על סעיף עין הרע?

תעיפו אותי מהחדר על סעיף עין הרע?
לא, מה פתאום? אם אני יודעת שסומכים עלי, אין כל סיבה שלא ארצה שההורים יהיו. אני הרי באמת תמיד עושה כמיטב יכולתי, עם ההורים או בלעדיהם. ואני גם מספיק סוכמת על יכולתי כדי לא לקבל פחד קהל. הבעיה היא רק כאשר אני חשה שבאים לבחון אותי, ובעצם רוצים לתפוס אותי "על חם".
אבל אני מבינה רופאים צעירים - הרי לכל אחד יש את השלב שהוא עדיין לא ממש בטוח בעצמו. אין מה לעשות - זה חלק מהחיים. יש מנוסים יותר ופחות, ואם המנוסים פחות לא ימשיכו להתנסות - לא יהיה מי שיעשה את העבודה.
אין ספק שזו בעיה - כמובן אף אחד לא רוצה שהוא, או ילדיו, יהיו שפני נסיונות, אבל אין מה לעשות - לכל רופא יש את בדיקת הדם הראשונה, או העשירית, ואף אחד לא נולד עם מיומנות מושלמת. הדילמה לא פשוטה.

לא לזה התכוונתי

כשכבר הייתי "ותיקה" בהתמחות, לפעמים היו קוראים לי למחלקה (הייתי עושה תורנויות טיפול נמרץ, או פגיה או מיון, כבר לא במחלקה עצמה. שם בד"כ נמצאים ה"צעירים") לעזור למתמחה הצעיר עם העירוי.
אבוי לאחות שהיתה מעירה משהו על כישוריי כמדקרת טובה. הייתי אוכלת אותה חיה

לא רציתי להעלות ציפיות. גם לי יש את הימים הרעים שלי, כמו כולנו.
העדפתי שקודם נגמור את הקטע הקשה, ושאח"כ יגידו משבאלהם.

ולגבי שפני ניסיונות. היו ילדים שמראש לא הייתי דוקרת, כצעירה, ומבקשת מישהו יותר "גדול בתורה" ממני שיבוא מט"נ או מהפגיה. בד"כ היו אלה ילדים כרוניים בלי ורידים, או בוגרי פגיה בלי וורידים. וזכורני היטב לילה אחד, בו ילד עם סיפור דומה לזה של בשמת שקיבל הזנה תוך ורידית, היה צריך בשלוש לפנות בוקר החלפת עירוי... חיפשתי היטב, ובסוף מצאתי משהו שנראה כמו וריד (לא הייתי מנסה אם לא הייתי מוצאת)... נכנסתי ו..הופ. התפוצץ.
לא ניסיתי אפילו להמשיך. קראתי למתמחה בכיר יותר, שהצליח עוד פחות ממני. זה היה נורא.
והמזל שלנו שההורים שלו היו מלאכים. הם כל כך הבינו. היה בערך בנאדם אחד שהיה מצליח כל פעם להכניס לו עירוי, ועם כל הצער והכאב אי אפשר היה להזעיק אותו בכל פעם באמצע הלילה.
מה שכן, אני ישר האשמתי את עצמי שלולא ניסיתי, המתמחה השני היה מצליח באותו הוריד... אבל זה כבר הדפקט הפרטי שלי, למצוא תמיד למה אני אשמה.

מצד שני היה ילד אחד, בלי שום בעית ידועה של ורידים ברקע, שסתם לא הלך אצלו (אני לא הייתי המתמחה). ההורים נעמדו על הרגליים האחוריות ואמרו שהם לא מוכנים שהמתמחה תיגע בו, האבא הגדיר זאת במילים "בזין שלי אני אתן לך לגעת לפני שתגעי בילד שלי" וניסה להכות אותה (האמא נכנסה באמצע ובלמה את המכה). והיו עוד פנינים כנראה, אבל אני שמעתי רק את ה highlights.

אני רוצה להוסיף משהו על דברי הקודמים.
למרות כל הצורך שלנו כהורים לשמור ולהגן על ילדנו חשוב מאד בעיני גם לתת לאנשי המקצוע את הכבוד והקרדיט שמגיע להם.
בסופו של דבר בהם תלוי לפעמים גורל ילדנו.
אישית אני משתדלת תמיד לנהל שיח בוגר ורציני עם הרופאים והאחיות. אני רואה את עצמי כשווה להם. הם רואים את ילדי במצב קיצוני ואני מכירה את ילדי ביומיום וביחד אני חושבת שאנחנו יכולים לבנות תוכנית טיפול איכותית הרבה יותר.
כשאני זוכה ליחס מכובד ולהקשבה מצד הצוות הרפואי אני מחזירה יחס כזה. עדיין יכול להיות מצב שבו אני אומר לרופא צעיר מדי או לא מנוסה מספיק שאני מעדיפה שרופא מנוסה יכנס לתמונה אבל גם בקשה כזו אפשר לאמר בצורה מנומסת. מצאתי את עצמי לא פעם ולא פעמים מסבירה לרופא צעיר שהבן שלי מטופל קבוע במחלקה ונראה לי נכון לשמור על רצף טיפולי. שהוא יכיר את הצוות המטפל. לא אכפת לי ,אם המתמחה מעונין, שיצטרף למומחה ויצפה בטיפול.

חשוב לאפשר לאנשי המקצוע לעבוד. אבל לא בלי לשאול שאלות.

הם רואים את ילדי במצב קיצוני ואני מכירה את ילדי ביומיום
זו הסיבה שכאשר אני רואה ילד עם בעיה כרונית, אני שואלת את ההורים מה הם חושבים שהם רוצים שאעשה עם הילד. לא שכל מה שהם ירצו אני אעשה, אבל זה בהחלט נכלל במערכת השיקולים המורכבת של איך לטפל בילד. כי לרוב אין כאן רוטינות.
גם בילדים רגילים אני מקשיבה להורים, אבל אז לרוב השיפוט שלהם מוטה לחומרה, והם פחות מבינים את משמעות המצב. אבל אני תמיד אקשיב לאמא שאומרת לי "משהו לא בסדר, זה לא הילד שלי"

ותארו לעצמכם שמנסים לעשות בדיקה שדורשת דיוק רב, יש תינוק צורח שאחות אוחזת בו חזק, וליד עומד הורה שכל הזמן אומר - "תזהרי, אל תעשי לו חזק, את לא רואה שזה כואב לו? מה, את מנסה עוד פעם? איזה מין רופאה את שאת לא מצילחה מיד?" ועוד ועוד. הסיכוי שאני לא אצליח, ואאלץ לעשות שוב, ודווקא להכאיב יותר עולה. כלומר, אם מגדירים את "טובת העיניין"בפחות כאב לילד - לא תמיד נוכחות ההורים עוזרת.

אז חלק מהתפקיד של רופא ילדים הוא להסביר הכל להורים קודם. הם "חלק" מהפציינט...

הבעיה היא רק כאשר אני חשה שבאים לבחון אותי, ובעצם רוצים לתפוס אותי "על חם".

והבעיה בבעיה לטעמי- בטיפול במבוגרים המצב זהה, רק שאז הם עצמם המטופל ואי אפשר לזרוק אותם מהחדר. החשיבה שבגלל שלילד אין יכולת לבקר בעצמו ברמה הזו, עדיף שההורה שלו לא יהיה בחדר היא מקור הבעיה לטעמי. זו בדיוק הסיבה בשלה ההורה צריך וחייב להשאר בחדר. כדי לייצג את החלק המבוגר בהיותו של הילד מטופל. זו המהות של האפוטרופסות שלו.

לדעתי החשיבה הרפואית צריכה להיות שילד הוא פציינט משותף עם הורהו. הם יחידה אחת בהרבה מובנים וחובתו של הורה להגן על האינטרס של ילדו באותה מידה שהיה מגן על שלו לו הוא היה המטופל.

ילד הוא פציינט משותף עם ההורה.
אבל ההורה עם הילד הוא פציינט הרבה יותר קשה מאשר ההורה לבדו, וזה בלי להתייחס לקושי שבטיפול באדם קטן שלא מבין שאתה לטובתו, אלא רק לקושי עם ההורה. גם אדם שלא מתעלף בבדיקות דם של עצמו, עלול להתעלף כשלוקחים דם לילד שלו.
ולא תמיד הסברים עוזרים.
ולא תמיד אתה במצב שאתה יכול לתת הסברים (דחיפות).

ובכל שאר הפעמים - אין בינינו ויכוח. הורה יכול בהחלט להשאר עם הילד שלו.

הבעיה היא רק כאשר אני חשה שבאים לבחון אותי, ובעצם רוצים לתפוס אותי "על חם".
אולי הפתרון הוא שאנחנו, ההורים, נאמר ברחל בתך הקטנה שכל רצוננו הוא ללוות את הילד ולא "לחפש" את הרופא.
איך זה יראה?
אולי זה עוד יותר מלחיץ...

"בזין שלי אני אתן לך לגעת לפני שתגעי בילד שלי" וניסה להכות אותה
אלה בודאי שוליים, לא?

כמו בכביש מהיר, השוליים אצלנו הם רחבים...

_היה לי עירוי נוזלים, ובאמצע הלילה הוכנסה לחדר ילדה עם עירוי נוזלים ביד אחת ועירוי דם ביד השניה.
אני חשבתי שעוד מעט יבואו להכניס לי את העירוי השני, כמו לילדה._
לפני חודשיים, במיון ב"דנה", הילד (בן 5) עם מסכת גז צחוק, מחכים שיטושטש כדי לקבע שבר אכזרי ברגלו.
המרדים מסביר לילד מה עומד להרגיש. בין היתר: "יש הרבה ילדים שצוחקים מהגז הזה".
ילד: "אני עומד למות אמא?"
אמא (לאחר כמה שניות של תדהמה): "לא חמוד זה לא כמו הגז הרעיל של ג'וקר בסרט באט-מן שראית לפני כמה ימים , [לחסרי ההתמצאות בבאט-מן: מי ששואף אותו צוחק צוחק ואז מת] הגז הזה לא רעיל. הוא לא עושה שום דבר רע וכו' וכו'"

השוליים אצלנו הם רחבים...
D-:
ומה דעתכן על ההצהרה השָלוֹמִית שהצעתי?

ומה דעתכן על ההצהרה השָלוֹמִית שהצעתי?
זהה לשלי, בכוונתה.
(למרות שהשחלתי הלצה בסוף, לביטול כל רמז לרצינות).

אין כל ספק שהורה עם ילד מתנהג לגמרי אחרת מאשר הורה לבד בתור מטופל. אין גם ספק שיש מבוגרים שקשה ולא נעים לטפל בהם. אבל במצב כזה המטופל עצמו נושא באחריות מעשיו - כלומר, אם הוא מאיים עלי או מקשה עלי, ובכך גורם לי לעשות את הנדרש פחות טוב, הוא סובל, אך כאשר מדובר בילד הרי שהילד נושא בתוצאה. וחוץ מזה, מבוגרים רבים אמנם יחושו אי נוחות אם ידרשו שניים שלושה נסיונות להכניס ערוי, אך אם זה קורה לילד או התינוק הבוכה שלהם יתנהגו בצורה לגמרי שונה, ואף מאיימת ותוקפנית. ואם מבוגר מתנהג אלי בצורה לא הולמת כבר קרה שאמרתי לו שלא אטפל בו אם ימשיך כך, אך זו לא אופציה עם ילד.
ובכלל - אתם חייבים לזכור שלא כל האנשים הם קוראי באופן, לא כולם בעלי תרבות דיבור, יכולת הקשבה, כבוד לזולת וכד'. כמובן הם מיעוט (אני מקווה), אך כפי ששרון אמרה - לא תמיד מיעוט מבוטל.
וכל מי שנתקל פעם - פעמיים בהורים מאד לא נעימים תוך בדיקות ופרוצדורות אצל ילדים יבין מדוע לעיתים מעדיפים שההורים לא יהיו נוכחים. ומאחר ולא סביר שבאותו מקום יתנו לחלק מההורים להכנס, ולחלק לא. ואולי זאת הסיבה למדיניות ששרון תארה. זה לא מוצדק בעיני, אבל אני יכולה אולי להבין מאיפה זה בא.
אני חושבת שמה שרצינו שתבינו גם א הצד השני. אנחנו בודאי מבינות אתכם, שהרי גם אנחנו אמהות לילדים. אבל מי שלא היה רופא של ילד עם הורה ביקורתי ומאיים לא יכול להבין את הקושי בטיפול בילד עצמו.

שליחה על ידי אממא* » 30 מאי 2004, 23:44

תגידו, רופאות יקרות, איפה אתן עובדות, כשנדע לאן להגיע בפעם הבאה (טפו טפו טפו) ...

זהה לשלי, בכוונתה.
נכון, גילה.
עניין אותי לשמןע את דבר הרופאים.

אולי זה יפחית את חרדת הבצוע ויעבוד לטובת כלצדדים.
ואולי, בדיוק להפך...

במצב חירום, באמת קודם כל הטיפול בילד, אח"כ רווחתו, ולכן במצב חירום, ההורה בעצמו צריך להיות פרח-קיר, להפריע כמה שפחות, להתערב רק אם יש לו מידע חשוב להוסיף (רגישויות, שיטות עבודה שיעזרו).
במצב לא-חירום, זכותי המלאה, ולדעתי גם חובתי, להיות עם הילד שלי. נכון, לא היה נעים שהיה צריך 3 נסיונות לקחת דם מבן השנה, והכל תוך צרחות שלו, שאני כמעט לא מכירה. אבל הנוכחות שלי הגנה עליו, גם פיסית, יותר מפעם אחת (רופאים ואיבר לא נימול ). וזה גם היה המקום בו התערבתי.

אני מוכרחה לומר, שאני כאמא פחות בעייתית מאשר אני כפציינטית.
כפציינטית, אכן התעלפתי בבדיקות דם.

כאמא, אז למען הילד אני בהחלט מצליחה להחזיק מעמד. אני אומרת לאחות או ללבורנט (אצלו לפעמים לוקחים מהאצבע, ישירות במעבדה, כשרוצים תשובה מהירה חלקית, ולפעמים מהוריד בחלק הפנימי של המרפק, בחדר האחות במחלקה) שיגידו לי מה לעשות, ואני לא מסתכלת .
אני מחזיקה חזק את הילד, שומרת עליו שלא יזוז, מחבקת, מנשקת, אומרת לו דברי עידוד ומפנה את תשומת לבו לדברים יותר נעימים מהכאב - מובייל של דגים, למשל, ציור של תינוק.
אני לא מסתכלת גם מפני שאני לא מסוגלת, וגם מפני שאני רוצה שמי שעושה את הבדיקה יידע שאני בכלל לא בודקת אותו.
הגישה שלי היא במוצהר:
"אני פה בשביל הילד ואני סומכת עליך שאת/ה תעשי/ה מה שצריך לעשות"

מאותה סיבה חשוב לי להחמיא תמיד לאחיות שעובדות מצויין, כי לא כל אחד מעריך את המקצועיות והמאמץ שלהן - ואני יודעת שמי שעושה בדיקת דם כמו שצריך, זה לא דבר מובן מאליו.

אבל אני שוב מזכירה, שאנחנו בטיפול בבית חולים שהעיקרון הטיפולי שלו שהכל נעשה בנוכחות ההורים: בדיקות דם, חוקן, הרדמה, עירוי - רק לא ניתוחים. אז למשל, בקולונוסקופיה הוציאו אותנו אחרי שהילד נרדם - אבל הוא הורדם בזרועותינו ובחיבוק שלנו.
והוא הוצא ישן, והתעורר בזרועותי, ישר להנקה.

בשמת, הלואי וכל ההורים היו כמוך.
והלואי ולא תצטרכו לעבור יותר שום בדיקות לא נעימות.

אני, לחרדתן של האחיות, הייתי מסכימה גם לנוכחות בזמן ביצוע ניקור מותני.

שלושה. שלושה LP עברה הקטנטונת שלי. פעם אחת, בפגיה, פשוט הודיעו לי לאחר מעשה. בפעמיים האחרות הגענו מהמיון, ועמדנו שם בחוץ, שומעים אותה צורחת.
הייתי מעדיפה לקטוע לעצמי רגל בלי הרדמה מאשר לעבור את הסיוט הזה.

לא יודעת איך ולמה הסכמנו, אבל מול ילדה שפשוט מפסיקה לנשום לנגד עיניך יכולת הויכוח שלך וההנמקות ההגיוניות אפעס לא תמיד פועלת כסדרה.

_למרות כל הצורך שלנו כהורים לשמור ולהגן על ילדנו חשוב מאד בעיני גם לתת לאנשי המקצוע את הכבוד והקרדיט שמגיע להם.
בסופו של דבר בהם תלוי לפעמים גורל ילדנו._

hear, hear

נכון, LP הוא לא דבר נעים, אבל תינוקת של 700 גרם עם דלקת קרום המוח זה דבר עוד פחות נעים.

שליחה על ידי שרית* » 31 מאי 2004, 22:01

עם כל הכבוד, אם מתעקשים מספיק, אין כמעט רופאים שיסרבו לך להיות עם ילדך בבדיקות. מנסיון...

אם מתעקשים מספיק, אין כמעט רופאים שיסרבו לך להיות עם ילדך בבדיקות.
זה בכלל צריך להיות מובן מאליו, לא דורש התעקשות. ברירת המחדל. אבל יש מיקרים בהם זה לא רצוי, לטובת הצלחת הבדיקה, כפי שפרטתי למעלה. אלה המיעוט הקטן.
לדעתי הדרך היא להסביר בהגיון לרופא או אחות שמתנגדים, מדוע רוצים להיות נוכחים, לומר שסומכים עליהם, שברור לכם שיתכן וזה ידרוש כמה דקירות וכד', שהנוכחות זה לטובת הילד, שאין לכם שום נטיה להתעלף (בתנאי שזה נכון...). הכל בלי פניקה, בלי צעקות. ברגע שזה הופך לעימות, הרופא יתחפר בעמדתו, כי הוא כבר מרגיש מאוים.
זה, אגב, מניח שכל הרופאים הם בני אדם הגיוניים, שקולים, שמוכנים להקשיב. לצערי הרב מאד זה כמובן לא תמיד המצב. כמו שיש הורים לא פשוטים לרופאים, יש ללא ספק גם רופאים לא פשוטים להורים...