חוסר ביטחון עצמי בילדים

אנונימי

אשמח לקבל רעיונות איך אפשר להחדיר לילדינו ביטחון עצמי. מגיל אפס אנחנו מנסים להכניס להם למוח שהם מיוחדים, נהדרים, מוכשרים. אבל נסיבות החיים מוכיחות להם לפעמים את ההיפך.

האם יש דרך לאפשר להם לעמוד מול הנסיבות האלה ולדעת שלמרות שהם לא הכי מצטיינים על פי הקריטריונים של החברה כיום, וגם אם בבית הספר לא מאמינים בהם ודי מתעלמים מהם, הם בכל זאת הכי הכי?

האם יש פעילויות שמחדירות לילד ביטחון עצמי ומפחיתות את ביישנותו? האם יש גיל בו זה כבר מאוחר מדי? האם בכלל מדובר בדבר מה שההורים יכולים לעזור בו ולהחדיר לילד איכשהוא ביטחון עצמי שכזה, או שמדובר באופי מולד שצריך לקבל אותו?

רק אציין, שאינני מדברת על ביישנות כלפי אנשים זרים אלא כלפי ילדים ומבוגרים מוכרים.

שלמרות שהם לא הכי מצטיינים על פי הקריטריונים של החברה כיום, וגם אם בבית הספר לא מאמינים בהם ודי מתעלמים מהם
אני לא חושבת שזה ממש קשור.
לי יש ילדה מאד מצטיינת לפי כל הקריטריונים, שבבית הספר מאמינים בה וממש לא מתעלמים בה, ובכל זאת חוסר בטחון עצמי הוא שמה השני.

האם בכלל מדובר בדבר מה שההורים יכולים לעזור בו ולהחדיר לילד איכשהוא ביטחון עצמי שכזה, או שמדובר באופי מולד שצריך לקבל אותו?
אני מניחה ששילוב של השניים. אני רואה את ההבדל בין שתי הבנות שלי, ומבינה שלא רק מה שאני עושה זה מה שעושה את ההבדל.

מגיל אפס אנחנו מנסים להכניס להם למוח שהם מיוחדים, נהדרים, מוכשרים
צרם לי שאתם מנסים. וגם השימוש במילה להחדיר. אולי זו אפילו הסיבה לכך שיש להם בעיה עם זה (האם באמת יש להם? או רק לך יש?).

בטחון עצמי זה משהו שמתפתח מבפנים, ולא מבחוץ. ולכן אי אפשר להחדיר אותו. לראות את הילד כמו שהוא ובגובה העיניים (באופן טבעי) נשמע לי כמו משהו הרבה יותר בכיוון מאשר נסיונות מכוונים להחדיר בטחון עצמי.
וראו: כבד את ילדיך

בהצלחה

טוב.

אולי זו אפילו הסיבה לכך שיש להם בעיה עם זה (האם באמת יש להם? או רק לך יש?).

כן, יש להם בעיה. כי יש לזה תופעות נלוות. זה לא כיף להתבייש להתקשר להזמין חברים, זה לא כיף שמתעלמים ממך בבי"ס כי אתה ביישן.

אבל לפחות עכשיו אני יודעת שאני האשמה. זה מאד מקדם אותי.

שוין.

אולי לקבל את זה שיש אנשים בישנים (קראתי פה דף על ילד בישן, לא זוכרת את שמו, נדמה לי שהשתתף בדיון איתי שרון ). זו לא בעיה, ואפילו לא בטוח שזו תכונה קבועה אלא שלב, לעניות טעמי זו התנהגות אינטיליגנטית ורגישה. בכלל ילדים מרבים לצפות, להתבונן.

לא חושבת שעודד התכוון שאת אשמה, אלא שיש לך בעיה עם הבישנות, שהיא 'דורכת' לך על נקודה שרגישה אצלך. יכול להיות שזה מלווה אצל הילדים במשהו אחר והוא זה שמפריע לך (סתם מנחשת) כמו הסתגרות, המנעות או עצב. אם ככה אני כן הייתי מנסה לעזור.

אם ההתנהגות ה'נמנעת' היא רק עם זרים או במסגרת כמו בית ספר זה נשמע לי טבעי לגמרי. איך הילדים במסגרת המשפחה? האם אתכם הם פתוחים, מביעים את עצמם ושמחים? האם זה תמיד היה המצב, או שמשהו קרה?

יש הבדל בין ביישנות לבין חוסר בטחון. ביישנות זו תכונה בריאה ומאוד הגיונית אם חושבים מנקודת מבט אבולוציונית -- קודם להתבונן, ורק אחר כך להסתכן. חוסר בטחון זה משהו אחר. הערה של עודד נראית לי יותר רלוונטית לחוסר בטחון. חוסר בטחון קשור בעיקר לחוסר אמון (בעצמי, בעולם, בהורים -- כולם כאחד). האופנה הפסיכולוגית הנוכחית אומרת שהאמון מתפתח בעיקר בשנת החיים הראשונה.

טוב, קודם כל אני מעבירה את הדיון ל"היא" במקום "הם". לשאר ילדיי אין את הבעיה, כך שאין מדובר בדפוס שעובר אצל כל ילדיי, אולי זה גם יבהיר משהו.

אם ההתנהגות ה'נמנעת' היא רק עם זרים או במסגרת כמו בית ספר זה נשמע לי טבעי לגמרי. איך הילדים במסגרת המשפחה? האם אתכם הם פתוחים, מביעים את עצמם ושמחים? האם זה תמיד היה המצב, או שמשהו קרה?

במסגרת המשפחה המורחבת, כולל בני דודים רחוקים, היא פתוחה, שמחה, מלאת חיים. כשהיא פוגשת חברות היא מורידה את הראש ומתביישת. כך שמצד אחד זה נראה כמו חוסר אמון, אך לא בכל העולם.

ואני מאד מודעת לכך שזו נקודה רגישה אצלי, לא מכחישה. אבל חשוב לי להבהיר שלא המצאתי בעיה שלא קיימת.

ואני מתחילה להשלים עם זה שאין מה לעשות בנדון מלבד לנסות לעזור בהשלכות. לדאוג שלא יתעלמו ממנה, לעזור לה למצוא כמה שיותר מעגלים חברתיים.

במסגרת המשפחה המורחבת, כולל בני דודים רחוקים, היא פתוחה, שמחה, מלאת חיים. כשהיא פוגשת חברות היא מורידה את הראש ומתביישת
ככה אני הייתי בילדות.
ככה אני בסביבה חברתית שלא כל כך מתאימה לי לעומת סביבה חברתית של דומים לי.

אולי אם הייתי יודעת לקרוא טוב יותר סיטואציות חברתיות הייתי מתנהגת אחרת.
מצד שני - כשמצאתי סביבה חברתית שעונה על צרכי, פרחתי. לא הפריע לי שבבית הספר לא מודעים לקיומי (אני מגזימה. היו מודעים, אבל היתה עלי תוית כל כך גדולה, שאף אחד לא טרח לחפש אותי מתחתיה.) אותם אנשים - אלה שמצאתי בעצמי - חברים שלי עד היום.

מה אני מציעה לך ולבתך?
לעזור/לאפשר לה להכיר אנשים בעוד דרכים (חוגים, תחומי ענין, אפילו אינטרנט - בליווי צמוד שלך). עד שהיא תמצא חברים שאתם היא תרגיש (פתוחה, חופשיה, שמחה) כמו עם המשפחה. כולל, אגב, ליזום יותר מפגשים משפחתיים.

בת כמה היא?

לא חושבת שעודד התכוון שאת אשמה, אלא שיש לך בעיה עם הבישנות, שהיא 'דורכת' לך על נקודה שרגישה אצלך
נכון.
נראה לי שקצת נפגעת מההערה שלי, אז סליחה. היא נכתבה קצת בחופזה...

בקשר לביישנות יש דף: ביישנות של ילדים

האם יש דרך לאפשר להם לעמוד מול הנסיבות האלה ולדעת שלמרות שהם לא הכי מצטיינים על פי הקריטריונים של החברה כיום, וגם אם בבית הספר לא מאמינים בהם ודי מתעלמים מהם, הם בכל זאת הכי הכי?

ה דרך_ היא _לאפשר להם .

הדרך היא לאפשר להם לחוות את החוויות שלהם ולחוש את התחושות שלהם, ולדעת באמת שאנו נמצאים שם בשבילם.

תודה על התגובות. עודד סלחתי..

לתת לה הזדמנויות להכיר חברים חדשים, לתמוך בה בתהליך ההיכרות, לאפשר לה להבין שאני שם בשבילה.
להכיר בכך שביישנות היא תכונה לגיטימית שלא חייבת לגרום סבל לבעליה, ולעזור לה להתמודד עם השלכות שליליות של התכונה, שזה אומר לדאוג שבבית הספר לא יתעלמו ממנה, להרחיב את מעגל החברים וכו'.
וגם.. להתמודד עם הביישנות של עצמי ולהיפתח יותר לעולם. כמו בכל תחום אין כמו דוגמא אישית.

זה הכיוון.

שתי בנות בערך בנות אותו הגיל, 6.5 ו 7 האחת יכולה לרקוד מול קהל של 200 איש בלי שום בעיה, אבל מפחדת לנסות לעשות דברים חדשים "כי אולי לא יצליח לי " {ציטוט שלה}.
השניה לא תעז להתעטש מול קהל כזה גדול, אבל אין דבר חדש שהיא לא מוכנה לנסות.

אני מבינה למה הראשונה מפחדת לנסות דברים חדשים {תוצאה של תגובת אמה ל "כשלונות" שלה, כמו שפיכת מים לריצפה בעת מזיגה לכוס} אבל איך כן יש לה בטחון לקום ולרקוד לפני עשרות אנשים שהיא לא מכירה?

השניה לעומת זאת תמיד מקבלת חיזוקים חיוביים בקשר להתנסויות שלה.
אז למה היא מתביישת מול קהל? זה לא שאני רוצה שעכשיו היא תהיה שחקנית או זמרת. מפריע לי הביישנות הזאת, מאיפה היא נובעת?
האם זה תוצאה של היחס שהיא מקבלת ממני? או שזה עניין של אופי?

רוצה לשמוע דעות, הצעות, הסברים.

לדעתי, גם אופי וגם תוצאה.
אבל כל דבר אפשר לפתח אם את רואה שהביישנות מציקה גם לבת... למשל, משחקי פנטומימה למיניהם במעגל הולך וגדל.
או שאולי זו לא ביישנות ופשוט אין לה צורך לרצות את הקהל.

עירית_לוי

כל אחת מהילדות "החליטה" במהלך חייה (לא באופן מודע) החלטה על סמך חוויותיה ותצפיותיה. כל אחת החליטה החלטה אחרת.

אחת "החליטה" שבעולם יש דברים מסוכנים ויש להזהר מהם.
השנייה "החליטה" ש אנשים הם מסוכנים ויש להזהר מהם.

האחת נזהרת מחוויות.

השניה נזהרת מאנשים - מה הם יגידו עלי, מה הם יחשבו עלי.
אני מניחה שהזהירות הזאת קשורה בשני דברים:

היא מעתיקה אתכם וחווה את איך שאתם, כהוריה, מרגישים כלפי אנשים. את יכולה לבדוק איך אתם תופשים אנשים? האם אתם מסוגלים לעמוד בחופשיות מול קהל? האם אתם זקוקים לאישורים חיצוניים?

כנראה שקרו במהלך חייה כמה אירועים שגרמו לה "להחליט" זאת. אני מתארת לי שהיא נולדה כלוח חלק, שפעם מתישהוא היא כן העיזה להתבטא בחופשיות מול קהל. ואז היא אמרה משהו שהתברר כטעות גמורה ובעקבותיו צחקו עליה, או שירדו עליה או שהביכו אותה. היה אירוע או אפילו רצף של אירועים קטנים וכלפי חוץ לא מורגשים, שעליה הם השפיעו. האירועים לא היו בהכרח מול קהל גדול, אלא אפילו מול אדם אחד או כמה אנשים, אך הם הובילו אותה לגבש את תפישתה לגבי אנשים.

מה אני הייתי עושה?
בשלב ראשון הייתי מתבוננת על עצמי ובוחנת איזה שינוי אני יכולה לעשות עם עצמי מתוך אמונה ששינוי בי יוביל לשינוי אצלה (ראית איזו הזדמנות היא מספקת לך כדי לעשות עבודה עם עצמך ככה פתאום באמצע החיים?

).
אני מניחה שאחר כך היית נעזרת ב פרחי באך. זו שיטה שמתייחסת לפן הרגשי ולכן נראית לי מתאימה כאן. ומטפלת קודם בי ואולי אחר כך גם בה (את יכולה להכנס לדף הזה ולהתייעץ על כך עם צפריר).

הי אמא לשלושה,

אז למה היא מתביישת מול קהל? זה לא שאני רוצה שעכשיו היא תהיה שחקנית או זמרת. מפריע לי הביישנות הזאת, מאיפה היא נובעת?
כדאי קודם כל לבדוק אם הביישנות מפריעה רק לך או גם לבתך. ילדה שמפחדת לנסות דברים חדשים משלמת על כך מחירים כבדים, אבל ילדה שמפחדת להופיע מול קהל - לאו דווקא. ביישנות היא לא בהכרח בעיה. לא כולנו נועדנו להיות מסמר המסיבה.

כדאי מאוד לנסות לנטרל כאן את הציפיות שלך מבתך (ממליצה בהקשר זה על הדף להימנע משאיפות עבור ילדינו). כשאת מתאכזבת מהביישנות שלה, היא בהכרח מרגישה שהיא מאכזבת אותך, וזה מקשה עליה ומסבך את התמונה.

האם זה תוצאה של היחס שהיא מקבלת ממני? או שזה עניין של אופי?
קשה לדעת על סמך הדברים שסיפרת. אני חושבת שבמקרים רבים זה עניין של אופי. הבת הבכורה שלי (3) גם היא ביישנית. בהתחלה התבאסתי מזה, אחר כך למדתי שזה בסדר גמור. ככה היא. השבוע היינו יחד בשעת סיפור. כצפוי היא לא שיתפה פעולה אפילו פעם אחת עם ההפעלות של המסַפֵּר. אבל בתום השעה היה לה מספיק אומץ כדי לגשת אליו ולומר לו תודה. זה שימח אותי.

עירית_לוי

ביישנות היא לא בהכרח בעיה. (נוסעת סמויה)
אני מסכימה.

יחד עם זאת -
ביישנות וביטחון עצמי אינם אותו הדבר בעיני.
אפשר להיות ביישן ועם זאת בעל ביטחון עצמי.

ביישנות היא תכונה הקשורה בעיני יותר לאיזו עדינות או רגישות טבעית, אפילו מולדת.
ביטחון עצמי הוא תכונה שמתעצבת בתגובה לסביבה.

אמא לשלושה – את חושבת שבתך ביישנית או חסרת ביטחון (או אולי שניהם)?

כשאת מתאכזבת מהביישנות שלה, היא בהכרח מרגישה שהיא מאכזבת אותך, וזה מקשה עליה ומסבך את התמונה.

הדרך לשנות משהו מתחילה תמיד בלקבל אותו.

איזה תגובות מדהימות. קשה לי להתייחס לכל אחת בנפרד, אז אתייחס בכלליות.
הביישנות שלה לא מפריעה לי. זה מפריע לה. אני רואה שהיא מקנאה בכל מי ששר ורוקד מול קהל (בתקופה האחרונה זה הפסטיגל) אני ממש מרגישה שגם היא רוצה אבל מתביישת.

את חושבת שבתך ביישנית או חסרת ביטחון (או אולי שניהם)?
זהו שאני לא יודעת. מצד אחד נראה שיש לה בטחון בעצמה, כי היא תמיד מוכנה לנסות דברים חדשים, אבל מצד שני קשה לה מול קהל.

אני לא מתאכזבת מהביישנות שלה, זה ממש לא מפריע לי.
דרך אגב, במסיבות בגן היא תמיד משתתפת ועושה את זה על הצד הטוב ביותר.

פרח, שתי הסיבות שנתת ממש מדברות אליי. אנסה את הרעיון שלך.

הסיבה שפתחתי את הדף הזה היא, שאני לא רוצה שהיא תחמיץ הזדמנויות בגלל ביישנות.

עירית_לוי

אני רואה שהיא מקנאה בכל מי ששר ורוקד מול קהל (בתקופה האחרונה זה הפסטיגל) אני ממש מרגישה שגם היא רוצה אבל מתביישת.
סביר להניח שמה שעוצר אותה זה הפחד מלקבל תגובות שליליות, פחד שילעגו לה אם לא תשיר יפה, אם תזייף, או אם תתבלבל בריקוד.
מחיאות כפיים סוערות בטח לא תהיה לה בעיה לקבל

נסי להסתכל ולראות אם ישנן סיטואציות נוספות בהן היא עוצרת את עצמה מתוך פחד שאולי היא תקבל תגובות לא אוהדות.

ולא פחות חשוב – באילו מקומות בחיים שלך את עוצרת את עצמך?
איפה את נמנעת מלבטא את עצמך באופן מלא?
מה רוצה אבל את לא מעיזה לעשות? מתי את לא אומרת את מה שאת חושבת כאשר יש סיכוי שלא יסכימו איתך? איפה את נמנעת מלבקש משהו כי אולי תשמעי בתגובה "לא"? מתי את לא אומרת באמת מה את מרגישה כי את חוששת שיחשבו שאת מגוחכת או חלשה?

פרח, כמה "שאלות חשובות וטובות ואני לא יודעת את כל התשובות"
התשובה לשאלות שלך הן שסביר להניח שאני מרגישה חוסר בטחון זה כאשר אני נמצאת בחברת אנשים מאוד חכמים, או כאשר אני לא כל כך בקיאה בנושא המדובר.
אני אף פעם לא חוששת לדבר בגלל שלא יסכימו איתי, עם זה אין לי בעיה.
אני נמנעת מלבטא את עצמי באופן מלא כאשר יש סיכוי שהאדם שעומד מולי עלול להיפגע.
נסי להסתכל ולראות אם ישנן סיטואציות נוספות בהן היא עוצרת את עצמה מתוך פחד שאולי היא תקבל תגובות לא אוהדות

מנסה לחשוב ולא כל כך מצליח לי. לפעמים היא נמנעת מלבקש משהו מאדם קרוב {אפילו אבא שלה} מפני שהיא לא רוצה לשמוע לא.
וגם היא כמעט ולא מנסה לפתח משא ומתן. {חוץ מאשר איתי}.

(ראית איזו הזדמנות היא מספקת לך כדי לעשות עבודה עם עצמך ככה פתאום באמצע החיים? ).

תאמיני לי ממש עבודת פרך.

תודה על ההפניות. מחר בבוקר אכנס.

עירית_לוי

תאמיני לי ממש עבודת פרך.

תמשיכי להסתכל על עצמך ולנסות לזהות, אפילו בזמן אמת באילו מקומות בחיים שלך את עוצרת את עצמך?
איפה את נמנעת מלבטא את עצמך באופן מלא?

בקיצור מה שאת מנסה לומר לי הוא, שברגע שאני אשנה את ההתנהגות שלי אז גם היא תשתנה?

אני כבר ממש מבולבלת.

עירית_לוי

בקיצור מה שאת מנסה לומר לי הוא, שברגע שאני אשנה את ההתנהגות שלי אז גם היא תשתנה?
בגדול כן, אבל יש עוד כמה דברים שכדאי לשים לב אליהם.
באופן כללי אני חושבת שאת יכולה להיות המקור לשינוי, ולכן הצעתי קודם כל להסתכל על עצמך ולזהות את הדפוסים שרלוונטיים לעניין.

הנה העקרונות לשינוי שאני מאמינה שיכולים לסייע במקרה הזה:

1. לקבל אותה כפי שהיא
נוסעת סמויה דיברה על לנטרל את הציפיות שלך ממנה והיא צודקת.
השלב הראשון בדרך לשינוי הוא לקבל את מה שיש. לא להתנגד לו או להתייחס אליו כאילו יש כאן משהו שהוא לא בסדר.
זה נכון לגבי שינוי עצמי וזה נכון לגבי שינוי שאת רוצה שיקרה אצל מישהו אחר.

כאשר מתנגדים למשהו הוא מתעצם וכאשר מרפים ממנו הוא קטֵן.
אני מניחה שפגשת את העיקרון הזה במציאות ביחסים שלך עם בעלך או עם ילדייך או עם עצמך.
לא פשוט לקבל משהו שרוצים לשנות ולפעמים גם מפחיד, כי נראה שאם אני אקבל את הדבר הזה אני עשויה באמצעות כך לתת לו לגיטימציה להשאר. זה דורש לשחרר שליטה.

אמנם כתבת שהביישנות שלה לא מפריעה לך אלא לה, ולכן זה את רוצה לעזור לה לשנות את זה – אבל זה נכון גם במקרה הזה.
הצעד הראשון יהיה לקבל את זה. להבין שזאת מי שהיא, שזה חלק מהמכלול הנהדר שהיא.
יכול להיות שהיא תמיד תהיה חסרת ביטחון מול קהל וזה בסדר גמור!

כאשר את תקבלי את זה באופן מלא, גם היא תהיה מסוגלת לקבל את זה.

2. להסיר את התווית
לפעמים כאשר אנחנו מכנים משהו בשם או שמים עליו תווית, אנחנו במו ידינו גורמים לו להתעצם ומקבעים אותו.
מהרגע שקלטת שבתך חוששת לעמוד מול קהל, בלי להרגיש שמת עליה תווית של "ביישנית" או של "חסרת ביטחון". זה לא משנה אם את מדברת על זה עם אנשים אחרים או שהתווית נמצאת רק בתוך הראש שלך. מרגע שהיא נוצרה היא מקבעת.

איך זה עובד? מרגע ששמת את הפוקוס על הביישנות שלה, פתאום את מבחינה ביותר ויותר התנהגויות של חוסר ביטחון שבלי זה אולי לא היית שמה לב אליהן.
ה"ההוכחות" הללו מצדיקות את התווית ומחזקות את ה"טיעון" שלך לגבי ביישנותה. כל הוכחה רק מעצימה את זה יותר ויותר.
הנה שתי דוגמאות שממחישות את העיקרון הזה: שכאשר את בהריון, פתאום כל מה שאת רואה ברחוב זה רק נשים בהריון, או אם החלטת למשל להחליף רכב ולקנות פז'ו, פתאום את רואה המון המון מכוניות מסוג פז'ו על הכביש שלפני כן חלפת על פניהן מבלי להבחין בהן. את מסתכלת דרך פילטר מסויים ופתאום רואה דברים שקודם לא ראית.

אם היית מרכיבה במשך הרבה שנים משקפיים עם עדשות סגולות, היית רואה את העולם בצבע סגול.
אחרי כמה שנים היה קשה לשכנע אותך שהקיר, הספר והצלחת אינם סגולים. מבחינתך הם היו סגולים.
ככל שהזמן יעבור יהיה קשה לשכנע אותך או את בתך שהיא איננה ביישנית. יהיה קשה להסיר מעליה את התווית.

3. להשתנות בעצמך
משם התחלנו, ובגלל זה הצעתי לך לראות איפה את עוצרת את עצמך מלבטא את עצמך באופן חופשי.
ילדים מחקים אותנו, גם את הפעולות שלנו וגם את ההוויה שלנו.
לא משנה כמה תנסי "לחנך" אותה, למשל, להיות נדיבה ומתחשבת. אם את אינך כזאת, יש סיכוי קטן שהיא תצליח להיות כזאת.
אם אין מתאם בין הדיבורים שלך לבין מי שאת – מי שאת יתן את הטון.
זו אחת הסיבות בעיני לכך שההורות מספקת את השיעורים הגדולים של החיים, תוך הזדמנות ליצור (אצלינו) שינוי אמיתי.

4. לשים לב היכן אתם חוסמים את הביטוי העצמי שלה
בהנחה שהיא חוסמת את הביטוי העצמי שלה מתוך חשש לקבל תגובות לא אוהדות, התייחסויות שליליות, עימותים וכדומה – אתם יכולים לראות איפה החלק שלכם בכל זה.
כמה מקום יש לה להיות מי שהיא?
כמה מקום יש לה לטעות או להכשל?
כמה מקום יש לה לפשל ולא להיות מושלמת?
ההתבוננות הזאת תדרוש מכם להיות כנים עם עצמכם. לא לכל אחד קל או נעים לראות את ה"תרומה" שלו לעניין.

אני מציעה לך לתמוך בעצמך בתהליך המאתגר הזה בכלים חיצוניים.
יש לי הרגשה, כפי שכבר כתבתי, ש פרחי באך יכולים לעזור.
כנסי לדף ותראי אם זה מדבר אלייך. את יכולה להתחיל מדף הגדרות פרחי באך, בו יש סקירה של כל התמציות.
את תראי שיש שם תמציות המתייחסות לפחד ולחוסר ביטחון וגם לתחומים נוספים. את יכולה לבחור בעצמך מה מתאים לך וגם להעזר בצפריר אם את רוצה.

פרח, תודה רבה רבה.
כתבת כאן המון דברים ששווים מחשבה עמוקה.
בהזדמנות הראשונה שתהיה לי, אכנס לפרחי באך ואעזר בצפריר.

שליחה על ידי מילי* » 26 מאי 2007, 23:25

שלום לכולם.אני אשמח אם מישהו יענה לי על השאלה שלי,מה עושים כאשר יש בטחון מלא אבל הביישנות הזאת תמיד מפריעה,תמיד לפני לומר משהו אני חושבת מה יגידו אחרים מה יחשבו???ובמידה ועושה טעות כלשהי יורד לי הבטחון העצמי.

שליחה על ידי דיצה* » 28 מאי 2007, 22:41

הי מילי, שאלה כבדה...
קודם כל לאהוב את עצמך על כל טעויותייך. לסלוח לעצמך על הכל. לפני שאת חושבת מה אחרים חושבים עלייך תנסי להתעלם מהשאלה ולחשוב - מה את חושבת עלייך. ואם את מגלה שאת חושבת עלייך מחשבות שליליות או ביקורתיות - תעבדי על כך מול עצמך.
מה כל כך נורא אם אטעה?
תנסי לרשום בדף - מה התחושות שלך כשאת טועה, ולמה.

בגדול, אחרי שאת אוהבת את עצמך וסולחת לעצמך על הכל - כבר לא יהיה אכפת לך מה האחרים חושבים.

שליחה על ידי מילי* » 29 מאי 2007, 22:37

תודה לך דיצה.מה שאת אומרת זה באמת מילים יפות ונכונות אני אנסה לחשוב על מה שאת אומרת.
תודה

שלום, רציתי להתייעץ איתכם ,אנשים יקרים על עניין הביישנות, ביתי בת ה5 ילדה מקסימה שניחנה ביופי יוצא דופן,טפו,טפן,טפו מאז שהיא נולדה האחיות בבית החולים לא הורידו את עיניהם ממנה, ועד היום עוצרים אותנו ברחוב ובכלל החברה שסביבנו כל הזמן טורחת לדבר ולהזכיר לנו על הנושא, בעצם היא חיה עם תחושת מודעות מאד גבוהה למראה שלה, באמת לא היה אפשר להתחמק , ולעניין, אני ובעלי שנינו די ביישניםויכול להיות שזה בא ממנו או השילוב הין הגורמים אך בכל מקרה כרגע מאד צר לי עליה כשאני צופה בה בחברת ,אפילו חברות בגיל שלה, היא תמיד מבחוץ! תמיד הולכת לידם ולא באמת מששתתפת ,מדברת,ובגן הגננת אומרת שהיא מעדיפה לעזור לגננות ולא לצאת לשחק עם כולם , ולי היא אומרת שפשוט יותר נח לה ככה,לבד, וואללה אני ממש מבינה אותה, אבל בכל זאת אני רוצה לעזור לה בזה , אנחנו צריכים חברה,ואיך אני עוזרת לה ובלי שזה ייכנס לה למודעות מידי שהיא בבעיה?

מבראשית,
קודם כל לדעתי ביישנות וחוסר ביטחון עצמי זה שני דברים שונים לחלוטין.

אני מכירה אנשים ביישנים שיש להם ביטחון עצמי יציב. (הם למשל יתביישו לעלות על במה, אבל מרגישים נוח עם עצמם, עם המעשים שלהם ועם הבחירות שלהם - הם מתנהלים בחיים מתוך קבלה עצמית ונינוחות עצמית, בטוחים במי ובמה שהם, לא מרגישים צורך להוכיח וכדומה - מה שלדעתי מעיד על ביטחון עצמי).
ולעומת זאת, אנשים חסרי ביטחון עצמי וממש לא ביישנים (אני למשל. שאין לי בעיה לספר לכל העולם את הקישקעס שלי, אבל בתוכי כל הזמן יש את הפחד ש'לא אוהבים אותי', ש'אני לא מספיק בסדר', 'אני לא מספיק טובה' וכד').

אני לא בטוחה שהצלחתי ממש להגדיר את ההבדל.
אם יש עוד מישהו שמבחין בהבדל בין המונחים ויידע לעזור לי להגדיר אותו, אני אשמח.

*************

חוצמזה,
לא התרשמתי מהתיאור שלך שבהכרח המצב הזה נובע מביישנות ו/או חוסר ביטחון עצמי.
וגם לא התרשמתי שבהכרח זה מפריע לילדה, או שזה מצב בעייתי שכדאי לשנות.

יש ילדים/אנשים, שבטבע שלהם הם יותר שקטים, יותר מופנמים, יותר אוהבים להיות עם עצמם או רק עם מעט אנשים.
ואז השאלה אם בכלל צריך 'לעשות משהו בעניין'.

מה דעתך?

אך בכל מקרה כרגע מאד צר לי עליה כשאני צופה בה בחברת ,אפילו חברות בגיל שלה, היא תמיד מבחוץ! תמיד הולכת לידם ולא באמת מששתתפת ,מדברת,ובגן הגננת אומרת שהיא מעדיפה לעזור לגננות ולא לצאת לשחק עם כולם , ולי היא אומרת שפשוט יותר נח לה ככה,לבד, וואללה אני ממש מבינה אותה, אבל בכל זאת אני רוצה לעזור לה בזה , אנחנו צריכים חברה,ואיך אני עוזרת לה ובלי שזה ייכנס לה למודעות מידי שהיא בבעיה?
הייתי מתחילה מלנסות להפגיש אותה עם חברות.
באחת על אחת.
ולראות איך היא מסתדרת שם.

וגם בודקת למה היא מעדיפה להיות עם המטפלות - כלומר עם המבוגרים?
כי זה לא ממש לבד זה פשוט לבחור להיות עם מבוגרים ולא עם בני הגיל שלה.
האם זה קשור רק בבישנות? האם היא בגן עם אותם ילדים משנה שעברה?
מה הגננת אומרת עח המצב?
האם גם במפגשים משפחתיים היא מעדיפה להיות עם המבוגרים או שיש מצבים בהם אין לה בעייה בחברת ילדים?
האם זה משנה אם הילדים בגילה/צעירים/מבוגרים יותר?

התייחסת רק לעניין המראה החיצוני - מה עם תכונות אחרות חיוביות שלה? היא מודעת להם?
אתם מנסים לחזק אותה גם עליהן או שרק על המראה החיצוני היא מקבלת חיזוקים חיוביים?
[כמובן כל השאלות כדי לתת לך כיוונים למחשבה לא דווקא כדי שתעני כאן בדף].

האם היא ילדה שאוהבת לרצות ולקבל חיזוקים מהמבוגרים?
אם כן אולי בגלל שבחברת מבוגרים יותר קל לדעת למה הם מצפים ולרצות אותם קל יותר מאשר עם ילדים שאז לפעמים זה מבלבל.
אולי חוסר הביטחון נובע מסוג של שאיפה להיות "תמיד בסדר".
ואם זה המצב צריך לאפשר לה לדעת שזה בסדר להיות מי שהיא. לאפשר לה לפעמים לטעות או לעשות מה שאסור
ושתראה שזה בסדר והחיים ממשיכים ולא אוהבים אותה פחות בגלל זה.
אולי בחברת ילדים בכללים פחות ברורים לה ולכן קשה לה יותר?

אם הבעיה נראית לכם ממש ברמה שמשפיעה על החברות בעיני כן כדאי לטפל.
אם זה רק בגן ובמקומות אחרים אין לה בעיה עם ילדים אולי כדאי לבדוק מה שונה שם.
אם הבעיה היא רק מול בני הגיל שלה ועם גדולים/קטנים יותר אין בעיה אז אפשר לחזק עד שתרגיש נוח גם עם בני גילה.
אם הבעיה היא רק בקבוצה ובאחד על אחד אין בעיה אז יכול להיות שבאמת היא ילדה ביישנית ואפשר למצוא דרכים לחזק אותה להרגיש בנוח גם בקבוצה גדולה יותר.

אני הייתי מתחילה בלהגדיר יותר את מהות הבעיה ומשם לחפש פיתרון.
וגם בלזהות מה הבעיה מבחינתה - לא מה היא חושבת שבעייתי [כי לא בטוח שהיא תדע להגדיר]- אלא איפה אתם רואים שזה מפריע לחייה?
וגם למה זה מפריע לכם?
אלו שתי שאלות שונות. וחשוב, בעיני, להפריד בינהן.

לא ממש לשאלתך, וכמובן את חופשייה למחוק אם לא מתאים לך, אבל רק רעיון קטן בעקבות מה שאת מספרת. בתי, שהיום היא נערה מדהימה, ניחנה גם היא ביופי שובה לב שלא ניתן להתעלם ממנו. מאז שהייתה בת שנה הקפדתי תמיד להוסיף על כל מחמאה על יופייה מחמאה נוספת או סוג של "תיקון"... לדוגמה: אישה בחנות: "אויש, את פשוט יפהפייה", אני:"אבל היא בעיקר טובת-לב ועוזרת לחברות/חכמה/ספורטיבית/כל דבר אחר שהתאים לי באותו רגע"...
מאנשים קרובים (ובעיקר מאמא שלי...) ביקשתי להקפיד לשבח אותה על דברים נוספים - מותר להגיד לה שהיא יפה, אבל בבקשה לא לשכוח שהיא גם נחמדה, מתחשבת, חכמה וכיוב'. היום כשהיא מתבגרת אני מאמינה שעשיתי נכון. זה לא שליופי אין משמעות בחייה, אבל היא מבינה היטב שהוא לא חזות הכול...

לדעתי, אם היא אוהבצ להיות בחברת המבוגרים, אז אין צורך שתעזרי לה...

מסכימה עם פו והתוספות, עם שלי- נוהגת כמו פלונית מחפר (הכי חשוב לב טוב)- כי יפי משתנה ויכול להמחק ביום, ואת לא רוצה שהיא תימחק מזה, או תיצג את זה. היא ילדה שנשמע שמוצאת לה את המקומות שמעניינים ובטוחים לה- וזה נהדר.
תפרידו את הסיפור המבויש שלכם ממנה. כשאני דואגת זה לפעמים לפצות על משהו באהבה, אז אני בודקת מה.

מה עושים עם חוסר ביטחון עצמי בילדים בגיל העשרה ואחריו? כאשר הילד צובר חוויות של חוסר הצלחה באופן אובייקטיבי, כלומר לא רק בעיניו אלא אי הצלחה ברורה.
ולא רוצה לנסות שוב, בטענה שברור ששוב ייכשל, וזהו מעגל שמזין את עצמו, כי חוסר הביטחון גורם לו לא להצליח. ואז הוא שוקע לאי עשייה ונהיה מדוכא מזה והנה עוד מעגל קסמים...

יש איזשהו תחום שהוא כן הצליח בו? משחק שהוא טוב? חברים? תבשיל?
לעזוב את כל השאר כרגע, ולהתמקד בתחום שבו הוא טוב, או לפחות לא נכשל.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הוא בגיל של עבודה. נדחה ממספר מקומות עבודה כי לא עשה רושם טוב בריאיון, ומקום אחד פיטר אותו אחרי יום אחד כי לא היה מספיק זריז / ראש גדול וננזף הרבה. הצד החברתי לא קיים וזו גם בעיה בפני עצמה.

הוא טוב בכתיבה, מהיר מחשבה ויש לו הומור מפותח.
יש לו בגרות טובה. לא מתאים לו מקצוע באוניברסיטה( ניסה משהו ולא צלח, ואין תחום שמספיק קרוב לליבו) רוצה מאוד להיות עצמאי כלכלית אבל בינתיים בתחום העבודה צבר חוויות מבאסות.

ראיון עבודה זוזו מיומנות שאפשר לפתח. אולי שווה למצוא מכון שעוזר בזה.

אני ממליצה על עבודה מול מחשב בתחום קידום אתרים או קידום בגוגל. ישנם קורסים של מספר חודשים והמקצוע נדרש מאוד. אם הוא טוב בכתיבה ולא טוב עם אנשים זה יכול להיות לו אחלה מקצוע עם פרנסה טובה ויציבה.

יש גם ממומנים מטעם לשכת העבודה.

רוצה להתייעץ כאן לגבי ילדה בכיתה ג' עם קושי משמעותי בביטחון העצמי, כבר שנים. אני מכירה את "הסחורה" מאחים גדולים יותר אבל היא יותר מורכבת.
זה מתבטא באופן חזק למשל במטלות מבית הספר: לכתוב משהו אישי, לכתוב על עצמה, לחבר סיפור.|

היא מרגישה שהיא לא יודעת ולא מסוגלת, למרות שיש לה יכולת קריאה וכתיבה טכנית ברמה גבוהה, בגלל שזה אישי, או דורש ממנה להביע את עצמה, היא חסומה ולא יכולה.
גם אם מדובר בציור... כל דבר שכאילו "מייחצן " אותה גורם לה לסרב להשתתף ולטעון שאינה מסוגלת. ושוב, היכולות שלה באמת לפחות נורמליות ואפילו יותר.
זה מקשה עליה גם בתחום החברתי. היא מאוד ביישנית ולא יכולה נגיד לשאול משהו בחנות לגבי משהו שרוצה לקנות , גם אם זה מוכר שפגשה מאתיים פעם. או אם מחלקים משהו לכולם היא תתבייש לגשת ולבקש לעצמה גם במחיר הפסד.
מאחר שזה עלול להחמיר עם השנים אני תוהה מה אפשר לעשות כדי לעזור לה להתחזק מבפנים.

מהכירות שלי עם ילד שהיו בחייו תחומים רבים בהם היה מאוד ביישן למרות יכולות מאוד מרשימות בכמה שטחים (מחונן בגבול הגבוה), ועם קשיים ניכרים בתחומים אחרים, אז אני חושבת שכדאי לתמוך בה מאוד, ועם הזמן זה כנראה ישתחרר. אצלנו הילד סירב לשאול זרים, והפסיד לא מעט דברים, וזה השתחרר עם הזמן.

מה זה אומר לתמוך?

קודם כל לאהוב אותה כמו שהיא.
להציע לה לעשות דברים (לשאול את המוכר, וכד׳), אבל אם היא נסגרת להסתדר בלי מעורבות שלה. ממילא את רואה שהיא מעדיפה לשלם מחיר גבוה ולא להתמודד עם הפניה החוצה לזרים.
לפעמים אפשר לבקש במקומה כדי שלא תפסיד. ככה היא מרגישה שאיכפת לך ממנה, וזה ממש חשוב.
במקביל אפשר ליזום בבית משחקים ואתגרים שבהם כל משתתף בתורו מצייר משהו, או ממציא סיפור כלשהו (לכי לחנויות משחקים עם משחקי חברה, יש המון משחקי קלפים כאלו. שחקו כמשפחה).
המשחק ׳דרודלים׳ מעודד יכולת שירבוט ודמיון על ידי הוספת קוים עם עט מחיק לצורה מסויימת, והאחרים מנחשים למה הוא התכוון. דוג׳: יש שני קוים קצרים שנפגשים כקרן בזוית צרה. אפשר להוסיף עיגול קטן וחצי עיגול גדול וזה הופך לציפור שזה המקור שלה, או להתייחס לזה כבד של דגל ולהוסיף קו בשביל עמוד של תורן, או להוסיף 3 עיגולים קטנים ואז זה גביע גלידה...).
יש המון משחקים מהסוג הזה, ואפשר לחזק ככה את היכולת שלה לשלוף אסוציאציות, או לשרבט. חשוב להדגיש שמציירים מספיק ברור בשביל שיהיה מובן, אבל אין שיפוט קטלני על דיוק או יופי.
עם הכלים הללו יהיה לה יותר קל להמציא סיפורים או להסתכן בציור. מובן שחייבים סביבה תומכת אז כדאי לוודא שבני המשפחה מודעים מראש לכך שאין הערות כלפי הצייר או איכות הציור. מותר רק לנחש. אם ניחשו- הקלף עובר אל הצייר או אל המנחש נכונה, לפי מה שמתאים לכם.

מה דעתך?

מקסים. אשמח גם להערות מחכימות של @תמרוש רוש
בעלת המקצוע.