לפי המלצת הנוירולוג, התחלנו לעבוד עם מנתחת התנהגות בסוף השנה שעברה. למרות הליווי שלה והתדרוך הצמוד לגננות (יש 3 על 34 ילדים) המצב החמיר השנה משמעותית. הוא התחיל להשליך חפצים בגן בקריזות, להרביץ לגננת, לקלל. לראשונה גם ההתנהגות מועתקת גם לבית. התיאוריה שלנו היא שההחמרה היא תוצאה של מסגרת יותר ממוסגרת. השנה בגן יש המון כללים לגבי מה עושים, מתי, איפה ואיך. על אף שגם בבית אנחנו מקפידים על כללים, הם הרבה יותר 'מאווררים'. בנוסף, חשבנו שגננת סמכותית יותר תעזור, אבל לדברי הצוות דווקא פניות סמכותיות ותקיפות אליו מחלצות ממנו התפרצויות זעם. (בבית, איתנו, הוא דווקא כן נענה לסמכות שקטה ותקיפה ברוב המקרים.)
התחלנו לחשוב ברצינות על מעבר לחינוך ביתי. ברור לנו שהבעיות הראשוניות דורשות המשך טיפול - הוא ימשיך עם ריפוי בעיסוק ותרפיות שונות. אבל כרגע, אנחנו משלמים הון לליווי מקצועי שיאפשר את לימודיו בגן (משרד החינוך מממן כלום וחצי לבעיות התנהגות) וכרגע לדעת המנתחת חייבים להוסיף סייעת צמודה כמה ימים בשבוע שתלמד איתו 'אסטרטגיות התנהגות נכונות'. התחושה שלנו הוא שבעצם הגן מחריף מאד את הבעיה ואז אנחנו נדרשים לספק כלים כדי להתמודד עם ההחרפה הזו. (מחוץ לגן אנחנו כן רואים שיפור: לפני שנה, כל ביקור של חבר בבית הגיע למכות בנקודה זו או אחרת. היום הוא מסוגל לשחק עם חבר גם שלוש שעות בלי אלימות ועם שיתוף פעולה) למזלנו יש לנו אפשרות לסדר את הלו"זים שלנו כך ששלושה בקרים בן זוגי יהיה עם הילד, ושלושה בקרים אני. נפסיד קצת כסף כך, אבל לא יותר ממה שנדרש לשלם ממילא כדי שהוא ימשיך במסגרת הרגילה. (חינוך מיוחד אינו אופציה מבחינתנו: ממה ששמענו על הגנים ההתנהגותיים באזור, הוא בעיקר ילמד בהם מעשי אלימות חדשים ומעניינים. הבנו גם שחלק גדול מהילדים שם סובל בנוסף מבעיות קוגניטיביות, בעוד הוא מצד שני אובחן כבעל אינטליגנציה גבוהה בהרבה מהממוצע, וגם אוהב ללמוד)
אם נלך על חינוך ביתי - הוא יהיה כנראה הילד היחיד בעיר שלנו בחינוך ביתי (אני לא יכולה לפרט את הסיבות להנחה הזו מטעמי אאוטינג, אבל אני לא סתם מנחשת) לפיכך, אנחנו בעיקר תוהים לגבי הנושאים הבאים:
- איך מסבירים לילד את המעבר לחינוך ביתי במקום שבו העניין חריג מאד? 'אתה מרביץ אז משאירים אותך בבית' לא נשמע לנו נוסחה אידיאלית
הבעיה רק מורכבת יותר כי הילד אוהב את הגן למרות הכל וכל פעם שאני משאירה אותו בבית (נגיד, אחרי יום בו התנהג ממש באלימות, אבל אני לא מגדירה את זה כעונש) הוא לוקח את זה קשה מאד ובוכה שהוא רוצה גן. - מה עושים עם חברה? אנחנו לא רוצים לעבור למקום בו יש קהילת חינוך ביתי כרגע כי פה יש סביבנו המון משפחה שהוא קשור אליה מאד. דודים, בני דודים, סבים וסבתות, ועוד. גם הם חברה, כמובן, אבל כמעט ואין ילדים קרובים לגילו, ואני מניחה שכדאי שישחק לא רק עם דודנים בני 16...סביר שנוכל לרשום אותו לחוג או שניים ולהשיג ביקור של חבר פעמיים-שלוש בשבוע, אבל לא מעבר. זה מספיק? אם לא - מה הפתרונות? הוא אמנם ילד שזקוק גם לזמן עם עצמו, אבל גם אוהב חברה וחברים.
- האם יש מחקרים כלשהם לגבי חינוך ביתי של ילדים עם אתגרים התנהגותיים? אשמח גם לשמוע עדויות אישיות. באנגלית קראתי לא מעט בלוגים של אימהות שהעבירו ילד ספציפי לחינוך ביתי בגלל בעיות תחושה, ליקויי למידה וכו'. בארץ משום מה לא נתקלתי בזה. תחושת הבטן שלי אומרת שכך הילד מקבל צ'אנס טוב יותר, אבל הייתי שמחה לקבל חיזוקים לתחושת הבטן שלי...
) מה שמונע גרימת נזק נוספת.
). השני היה מנהל עם הגדול שלי שיחות מסועפות בנודע ל"מלחמת הכוכבים" - נושא אהוב על שניהם.