האשם תמיד

אנונימי

לא, הכוונה לא ליאיר ניצני, אלא לתחושה שאני מקבל כל הזמן בבית.

כמה שאני מנסה לעזור וכמה שאני עושה אני תמיד יוצא לא בסדר. תמיד יהיה אותו הדבר שהיא ביקשה ולא עשיתי, או לא עשיתי מספיק מהר, או לא חשבתי לעשות למרות שהיא לא ביקשה, או לא עשיתי רק בגלל שהיא אמרה שהיא תעשה ולא הבנתי שהיא רצתה שאני אעשה בכל זאת וכו'...
זה נהיה רפלקס כזה, היא כל היום עם הילדים, צריכה להיות חזקה וחייכנית, וכשאני מגיע בערב זה הזמן לפרוק את הכל. עלי! אם העזתי להתקלח קודם אז אני אשם שהיא מגיעה להתקלח רק בלילה. אם הילד הולך לישון מאוחר זה תמיד בגללי, לא משנה מתי הגעתי הביתה, מה היא עשתה עד אז ומה עשיתי מאז.
היום למשל הגעתי מהעבודה ב-8. מאוחר, אני מסכים, אבל ממילא היה פה חבר והם שיחקו, ואתם יודעים - מהעבודה לא מבילוי עם החבר'ה.
הגעתי, היא מניקה ומדברת עם האמא של החבר, והצלחות על השולחן העידו שהם כבר אכלו. הכנתי לי בנתיים משהו לנגוס. אחר כך הם הלכו והיא אמרה שהבן שלנו לא אכל מספיק והושיבה להאכיל אותו. ישבתי ודיברנו ביחד. שאלתי אם זה בסדר שאתקלח וקיבלתי אישור...
אחרכך היא דיברה בטלפון והוא רצה שהיא תקלח אותו אז סיכמתי איתו שנעשה פאזל ואני אקלח אותו. הייתי ממש גאה בזה. סידרנו את החדר, עשינו מקלחת והיא השכיבה אותו לישון (רק איתה הוא נרדם) ואני הסתובבתי בסלון עם התינוק. היא נכנסה לסלון אחרי שהגדול נרדם (אחרי 22:00, שוב...) וחשבתי שהנה יהיה לנו ערב נחמד ואז זה התחיל - איך זה שאני מקולח ואכלתי והיא לא, איך עשיתי איתו פאזל כל כך מאוחר, ומייד כל הקיטורים על אתמול (הלכתי לישון לפניה עם הגדול!) ושלשום...

עד כאן זה די סטנדרטי והתרגלתי. אבל היום החלטתי שאולי נדבר על זה. אמרתי שזה מפריע לי מאוד לקבל ביקורת כל הזמן, שאלתי אם היא זוכרת מתי היא אמרה לי מילה טובה, אפילו ניסיתי לומר שהיא תקבל ממני הרבה יותר אם היא תתן לי להרגיש טוב עם מה שאני עושה מאשר לקטר כל הזמן על מה שלא. ומה אתם חושבים? קיבלתי שוב הסבר עד כמה היא עייפה, כמה אני לא מתחשב, כמה אני לא עוזר וציוני דרך בהיותי לא בסדר בתקופה האחרונה. כוס אמו! מה אני מנסה בכלל...

אוף.

<רציתי להציע עצות קונקרטיות, אבל אז היה יוצא שגם אני אומרת לך מה לעשות...>

את לא צריכה להגיד, את יכולה להציע. זה יהיה חידוש מרענן (גם החיבוק הוא חידוש מרענן... S-:)

זה נשמע לי כמו מקרה קלאסי שבו כל נסיון לשנות את הזולת יביא אותך למקומות לא רצויים, אך אין לי עצה איך לקבל את הזולת מעבר להרבה סבלנות. נשמע שכבר יש לכם היסטוריה, האם זה מצב חדש?

שי אבא של הילי*

אני עובר אותה מסכת כל יום. האמת היא, שאיך שלא נהפוך את זה, הטיעון המרכזי של נשותינו הוא שיש לנו עוד מקום להשתפר. זה כמובן טיעון שלא בטוח שאפשר להתווכח איתו, אבל העובדה שהן נשארות איתנו ולא מעיפות אותנו מהבית בבעיטה בתחת, מלמדת שאנחנו כן עומדים בקריטריונים. כל זכר נשוי הוא גם שסתום שחרור הלחץ של אשתו. איך שלא תתאמץ תגלה שאתה מכעיס אותה. בשלב הזה בחייכם לכל אחד יש אגו בוער. מה שלא תעשו, חיי הנישואין שלכם מחייבים אותך ואותה, במידה שווה, ללמוד זה את רגישויותיו של זה. לכן מכל המאמצים שמנית יש מאמץ אחד משתלם:
היום החלטתי שאולי נדבר על זה.
זה המפתח. כל היתר אולי יעלו את מפלס הסדר בבית, רק זה יעלה את מפלס שלום הבית.
חזק ואמץ אחי!

תודה, רק שהרבה יותר קל להרכין ראש ולבלוע. כשבאתי לדבר נוצרה ציפיה להקשבה, אפילו אם לא לשיפור אמיתי שלפחות תגיד "סליחה, לא התכוונתי לפגוע" אולי אפילו חיבוק... כשאתה בא ואומר "נפגעתי" ומקבל הסבר, אפילו די עצבני, עם subtext שאומר שאין לך זכות להפגע, אתה בעצם מקבל את אותה המכה ממנה נפגעת אבל במקום הרבה יותר רגיש. אז אולי כבר עדיף להתעלם, להתכנס, לגדל שריון ולא לצפות לכלום.

ומה אתם חושבים? קיבלתי שוב הסבר עד כמה היא עייפה, כמה אני לא מתחשב, כמה אני לא עוזר וציוני דרך בהיותי לא בסדר בתקופה האחרונה.
זה נשמע כמו מגננה.
מגננה כזאת יכולה לבוא בנוסף או במקום הקשבה, הבנה, ונכונות לשינוי (שלה).
אולי, (באופן אבסורדי?) אתה צריך לומר את הדברים בלי ציפיה לקבל תשובה, אלא רק שתחשוב על זה, ותענה רק לעצמה.
אתה חושב שזה אפשרי?

איך זה באינטראקציות אחרות שלך? בעבודה? עם אמא או אבא שלך? סליחה שזה נשמע פסיכולוגיסטי, פשוט אמרת
רק שהרבה יותר קל להרכין ראש ולבלוע. וזה נשמע כמו דפוס. הרגל.

אני מתחילה לחשוד שאולי בעלי שלי כתב מילים אלו....

אני מתחילה לחשוד שאולי בעלי שלי כתב מילים אלו....
גם אני התחלתי לפשפש בי. [-:

האשם, אני ממליצה לך לקרוא את "גברים ממאדים ונשים מנגה", ספר שמדבר בדיוק, אבל בדיוק, על מה שתארת כאן.
בגדול, מה שנשמע לך כהאשמה ושנראה לך שדורש פעולה מצדך או פתרון הוא פשוט הדרך של אשתך לחלוק איתך את מה שהיא מרגישה. וגם אם אתה עושה משהו בעניין וגם אם לא, זה לא נותן לה את מה שהיא צריכה באמת: הקשבה, קבלה, השתתפות.
אפשר לכתוב עוד המון על הנושא, אבל הספר באמת מנסח את זה ונותן המון דוגמאות, אז עדיף שתפנה לשם. ואחרי שתגמור לקרוא, תעביר את הספר לאשתך -- אני בטוחה שגם לה יהיה מעניין ומועיל לקרוא.

בגברים ממאדים - נשים מנגה מסבירים שנשים דנות בבעיות כדי לקבל השתתפות, ואילו גברים דנים בבעיות כדי לפתור אותן.
טוב, אז אני מציע פתרונות, גם אם הכוונה היתה השתתפות.
ובשלושה שלבים:

לספר בקיצור נמרץ מה זה גורם לך, בלי להאשים - ומיד להציע אלטרנטיבה

זה מתאים כאשר היא מעבירה ביקורת על האופן שביצעת משהו.
היא פורקת, היא לא רואה את הצד שלך. תבהיר את הצד שלך (לא את האשמה שלה!!), ותציע אלטרנטיבה.

אני עובר מהכללות לדוגמאות:

דוגמא: היא רוצה שתוריד כלים:

היא: אתה לא רואה שיש כלים על השולחן?
אתה: (מוריד) היה לי הרבה יותר נעים אם היית מנסחת "תוריד בבקשה כלים מהשולחן".

או אפילו:

היא, בקול של רס"ר: תוריד בבקשה את הכלים מהשולחן.
אתה: (מוריד) היה לי הרבה יותר נעים אם היית אומרת את זה בקול שבו מדברים למישהו שאוהבים.

אני אדגיש: לא לומר "למה את אומרת את זה בקול כזה קר" - לא לומר מה רע, רק להנחות איך יהיה טוב. התוכן הסמנטי דומה, אבל המטען הרגשי בשני המקרים שונה.

דוגמא: הכנת את האוכל של הילד חם מדי.

היא: תגיד לי, אתה רוצה שהוא יקבל כוויה? זה רותח!
אתה: היה לי הרבה פחות נעים אם היית מנסח את זה "בפעם הבאה אני מבקשת שתכין את האוכל יותר קר, זה חם מדי בשביל הילד".

עכשיו בוא נראה באיזה ניסוחים אתה השתמשת (לפי הדף הזה):

אמרתי שזה מפריע לי מאוד לקבל ביקורת כל הזמן
רבע בסדר:

אתה מדבר על עצמך - טוב.
יש האשמה משתמעת עליה - לא טוב. עדיף בלי ה"מאד".
יש הכללה לגבי הזמן "כל הזמן" - רע.
אין "אני מעדיף" - פיספוס.

הלאה, החלק השני:
שאלתי אם היא זוכרת מתי היא אמרה לי מילה טובה
אוי ואבוי.

יש האשמה - רע.
אתה לא מדבר על עצמך אלא עליה - רע.
יש הכללה לגבי הזמן - "מתי בפעם האחרונה" - רק מאד.
אתה לא אומר מה היית מעדיף (ואל תגיד לי שזה משתמע - זו מוזיקה אחרת) - פיספוס.

ועוד אחד:
אפילו ניסיתי לומר שהיא תקבל ממני הרבה יותר אם היא תתן לי להרגיש טוב עם מה שאני עושה מאשר לקטר כל הזמן על מה שלא
בכלל לא טוב:

דיברת עליה ולא על עצמך - רע (עדיף: אני אהיה הרבה יותר נחמד אם...)
יש האשמה ("לקטר") - רע.
יש התייחסות לזמן בהאשמה ("כל הזמן") - רע מאד.
לא אמרת מה אתה מעדיף (אלא במשתמע) - פיספוס.

ועכשיו המסקנה שלך
ומה אתם חושבים? קיבלתי שוב הסבר עד כמה היא עייפה, כמה אני לא מתחשב, כמה אני לא עוזר וציוני דרך בהיותי לא בסדר בתקופה האחרונה. כוס אמו! מה אני מנסה בכלל...

אז הנה מה שאני חושב: אתה צריך להגיד בדיוק את אותם הדברים שאמרת, רק בשפה קצת אחרת.

לא מספיק שאתה לא מתכוון להאשים - המוזיקה באזניים שלה לא צריכה להיות של האשמה.
דבר על עצמך, פחות עליה.
תגיד מה אתה מעדיף. תגיד את זה במפורש, לא במשתמע.
את תצרף הכללות של זמן. דבר על מקרה אחד קונקרטי.

שלב הציניות

עדיף לא להגיע לשלב הזה, אבל לפעמים זה עניין של פיקוח נפש.
זה כאשר היא מעבירה ביקורת על הגישה שלך או על המעורבות שלך.
העקרון - בשלב הראשון אתה לגמרי לא בסדר, ובשלב השני אתה עוד יותר לא בסדר - כך שזה הופך לגרוטסקי (אני רשע מרושע, ואפילו מהגיהינום זרקו אותי כי ציירתי להם על הקירות).

דוגמאות:

היא: איך זה שאתה כבר אכלת לפני שעתיים ואתה מקולח, ואני עוד לא?
אתה: זה בגלל שאני מניאק בן זונה שלא מתחשב ולא עוזר לך עם הילדים. ויותר מזה, אני גם לא מרים את הקשר כשאני משתין.

(בשום פנים ואופן לא לדבר עליה. רק על עצמך).

היא: וגם אתמול הגעת מאוחר. אתה ממש לא עוזר לי עם הילדים!
אתה: זה בגלל שאני כזה אגואיסט ונרקיסי ששום דבר לא מעניין אותי חוץ מאשר עצמי. וזה לא כל הצרה איתי - אני גם דוחף פלסטלינה בחורים של מנעולים ושופך מרק על השטיח.
היא (מנסה לחזור לנושא): לא אמרתי שאתה שופך מרק על השטיח. דיברתי על השתתפות בעומס במשפחה.
אתה (מסרב להתייחס לזה ברצינות): שלא לדבר על זה שאני חבר סמוי בכת השפן.
היא: אי אפשר לדבר איתך.
אתה: כן, גם זו בעיה איתי - אני הולך ומתחרש, וזה מחייב אותך לצעוק.
היא: אתה מוכן להיות רגע רציני?
אתה: איך שכחתי, הדבר הכי גרוע זה שאני בן אדם לא רציני. ניסיתי להתקבל לקרקס מדראנו בתור ליצן, אבל הם אמרו שאני לא מספיק רציני.

שכחתי מה התכוונתי לכתוב בשלב השלישי.
בכל אופן, יש עוד שני מקורות טובים:

הדף איך לקבל ביקורת
המקור האולטימטיבי הוא הפרק התשיעי, "כיצד יש להתמודד עם ביקורת באופן בונה (עמודים 91-106), בספר "שפת השיחה". מצביעים על הספר יש בתחילת הדף איך להעביר ביקורת.

שיהיה בהצלחה!

עודד, לדעתי פספסת את שלב אפס, שחייב לבוא לפני כל מה שכתבת. ונראה לי שאחרי שלב אפס כל שאר השלבים האלה יהיו מיותרים. שלב אפס הוא שלב ההקשבה, הקבלה, ההשתתפות. לדוגמא, אם היא אומרת "איך זה שאתה כבר אכלת לפני שעתיים ואתה מקולח, ואני עוד לא?" אז אולי מספיק להגיד "את בטח מותשת" או לשתוק ולחבק. ואם היא תמשיך לקטר (זה בטח מה שאני הייתי עושה) אז להמשיך להקשיב. אולי בסוף היא תספר לא רק על מה שמפריע לה על פני השטח אלא גם דברים קצת יותר עמוקים. ולפעמים פשוט קיטור טוב עוזר יותר מכל פתרון מעשי -- תנו לנו לשפוך את הלב בלי לקטוע אותנו בפתרונות, תשובות, ושאר דרכים שמקטינות את חשיבות הרגשות שלנו.

אכן לא כתבתי על זה כאן. שלב האפס נמצא ב- איך לקבל ביקורת / הקשבה פעילה.

בכל אופן, במצב כמו שתאר האשם, לפעמים אין האנרגיה או יכולת ההכלה להקשיב: הוא ראשית צריך קצת מקום לעצמו, קצת לגיטימיות לעצמו, קצת זכות קיום. את המקום הזה אפשר לפנות אם היא פחות תנשוך אותו.
את המקום הזה אפשר להשיג כעבור זמן ועם מעט חיכוכים בעזרת הקשבה פעילה, או מיד ותוך חיכוכים בצורות שכתבתי למעלה. לפעמים מיד ותוך חיכוכים הוא צורך קיומי.

תודה רבה.
הפתרון הנקודתי היה לכתוב מכתב שאומר את מה שהרגשתי בלי להתקיף, שנגמר בזה שאני אוהב אותה ורוצה לעזור אבל רחמנות עם הביקורתיות. זה עזר והשיחה הבאה היתה רגועה יותר. באופן מוזר (לי) הסתבר שהכל קשור למקרה מלפני כמה שבועות שלגדול היה חום והיא לא הצליחה להעיר אותי. הן לא מנגה, היא מגלקסיה אחרת!
אני חושב שלהבא אשלב: נראה לי שאסור לי לתת לביקורת להיות אופן ביטוי לגיטימי, והתשובות של עודד (בלי הציניות) מעבירות את המסר בלי לעורר ויכוח. אני גם לא חושב שמאחורי כל הערה עוקצנית שלה עומדת קריאה לשיחה עמוקה, אך אני בהחלט צריך להיות ערני לכך ובמקרים שכן להקשיב יותר.
ושוב, תודה.

יופי לשמוע!

בהחלט יופי לשמוע!
ובמחשבה שניה - כן, בהחלט כמעט תמיד עדיף בלי ציניות.

קשה

בדקתי. זה לא בעלי כתב. אני הרבה יותר גרועה מאשתך אבל בדקתי בכל זאת.
כתבתי קטע ארוך ועמוס בהסברים למה היא מתנהגת ככה. אבל מה אתה צריך את זה. יש לך משלך בבית.
יש משהו לא שפוי, לא בריא, לא ייתכן, בחיים בזוג עם ילדים בתוך בית. מה שתגידו לא יעזור. ההזדהות שלי עם אשתך היתה עצומה למרות שיש לי בעל מקסים, עוזר, אוהב, סלחן, מקשיב, תומך, טוב לב וכל יכול.

גם אישתי ילידת נוגה (ועוד ממזל בתולה...). מעניין אותי לכן האם כל אלה שהזדהו פה עם האישה (לפחות חצי מהמגיבות פה....) רואות בהתנהגות הביקורתית טבע לגיטימי או דבר שהן פועלות לשנות בעצמן.
אני קורא את הסיטואציה באופן מאוד לא סימטרי, ועוברת לי התחושה שהנשים רואות בה פשוט חוסר תקשורת בינאישית, בלי הבחנה בין הגורם והתגובה.

מעניין אותי לכן האם כל אלה שהזדהו פה עם האישה (לפחות חצי מהמגיבות פה....) רואות בהתנהגות הביקורתית טבע לגיטימי או דבר שהן פועלות לשנות בעצמן.
אני מזדהה.
מנסה להשתפר בתקשורת.

אני קורא את הסיטואציה באופן מאוד לא סימטרי, ועוברת לי התחושה שהנשים רואות בה פשוט חוסר תקשורת בינאישית, בלי הבחנה בין הגורם והתגובה.
לא הבנתי, יכול לתרגם?

בהתנהגות הביקורתית
הן לא רואות את זה כהתנהגות ביקורתית. מי ששומע, שומע ביקורת. מה שהן משמיעות זה משהו אחר. פה מתחילה הבעיה, לא?
(סליחה שאני מדברת בשם מחצית המגיבות )

כן, בדיוק. אם היא אומרת שרע לה זה לא האשמה שלו או דרישה ממנו. מילא זה שקשה לה, מילא זה שהוא לא יודע בדיוק איך לעזור (בלט לי הפשע של ללכת להתקלח בלי לחשוב שאולי גם היא רוצה להתקלח ולא יכולה כי מישהו צריך להיות עם הילדים), אבל אפילו לספר על זה כבר אסור לה פן נפשו הרכה תפגע???
חבר'ה, תהיו גברים! כל מה שאתם צריכים זה להקשיב בשקט. זה כל כך קשה? המתקדמים יכולים גם לנסות לשקף, אבל זה באמת רק לאוהבי אתגרים. אה, כן, וגם לתת חיבוק.

הי אני לא מסכים.
קודם כל להקשיב מבלי לראות בזה קריאה לפעולה או קריאה לתיקון (ביקורת) זה נורא קשה. זה פשוט מנוגד לטבע שלי. (שלנו?)
ודבר שני - הלכנו על דיבור, שיתוף, הקשבה? זה הולך לשני הכיוונים. יש פה באופן ברור מישהו שמרגיש שלא מקשיבים לו.
הוא פחות מדבר, פחות משתף, (בטח גם פחות מרגיש) אבל גם הוא בטח מרגיש משהו.
ברוח הבנת ההבדלים ע"י כל צד, נראה לי שלמרות שאת מרגישה שאם הוא לא מנצל את הבמה אז את יכולה לפרוק 100 אחוז, עדיף שתעצרי אחרי 50% ותבדקי אם יש לו גם מה לפרוק. (איך היה לך בעבודה?) זה פשוט לא בא לו טבעי.
צריך לקחת בחשבון גם שפריקה או שיתוף היא לא דבר ניטרלי. כלומר-
יש כאלה שלשבת שעה ולדבר על מה שרע עושה להם טוב. (נגיד נשים - ואז קוראים לזה לפרוק,להוציא את זה מהמערכת)
ויש כאלנ שלשבת שעה ולדבר על מה שרע עושה להם מאוד רע. (נגיד גברים - ואז קוראים לזה לקטר, לשקוע בתוך הרע ובעיקר לא מבינים בשביל מה זה טוב)

אם היא אומרת שרע לה זה לא האשמה שלו או דרישה ממנו_ או _מי ששומע, שומע ביקורת. מה שהן משמיעות זה משהו אחר
בדיוק אל זה אני מדבר. יוצא שהוא אשם בזה שהוא כזה מרוכז בעצמו שכל מילה שלה הוא לוקח כביקורת...
סליחה בנות, זה אולי הסבר יפה למקרים מסויימים, אבל לי נראה שיש פה בהחלט גם הרבה ביקורתיות. נראה לי שגם עודד קרא את זה כך (את המקום הזה אפשר לפנות אם היא פחות תנשוך אותו)
ויונת, תשימי לב שהוא כבר ענה על השאלה כל מה שאתם צריכים זה להקשיב בשקט. זה כל כך קשה?_ במשפט _רק שהרבה יותר קל להרכין ראש ולבלוע_. האשם, אני חושב שאתה צודק באמירה _נראה לי שאסור לי לתת לביקורת להיות אופן ביטוי לגיטימי זה מאוד נחמד להכיל, לשקף וכד', וזה אופן תגובה שיכול לפתור את הסיטואציה, אבל לדעתי יש לסיטואציה גורם וזה לא אתה. היא כבר לא ילדה והיא צריכה לקחת אחריות על ההתנהגות שלה, ועל איך שהדברים שהיא אומרת נשמעים.

הד, השחלת את זה תוך כדי שכתבתי אבל נראה לי שאנחנו אומרים אותו דבר.
מדהימה אותי החלוקה המגדרית של אופן הבנת הסיטואציה.

טוב. לא ברור לי למה, אולי כי אני עוד לא מפוקסת, אולי כי יונת מדברת ברור יותר, ואולי כי יונת מדברת בשפה שלי -
אני מצליחה להבין מה יונת אומרת, ולא מצליחה להבין מה בועז והד אומרים.

מצד שני - אני חיבת להסביר את עצמי מקודם.
זה לא שביקורת היא לא לגיטימית בעיני. אני מותחנית-ביקורת גדולה מאוד... בעיקר חשוב לי שדברים יעשו כמו שצריך.
(דוגמה אמיתית מלפני שבועיים) - כאב לי הגרון, יכולתי להעביר דרכו מזון/שתיה בטמפרטורה מסוימת. מעט קר יותר - כואב. ואני גם חולה, אז הוא מכין לי את כל האוכל. אחרי כל מנה, ביקשתי - חם יותר/קר יותר/כמות קטנה יותר (כדי שלא תתקרר)/יחס שונה בין חלקי המנה. לא כדי לומר "אתה דפוק", אלא כדי לבקש "בפעם הבאה נסה להתאים לי את האוכל שלי".
יכולתי גם לבחור לשתוק, ולאכול את המרק הקר, מורשת פולניה לדורותיה.

זה לא ביקורת ואני מניח שזה ממש לא הפריע לבעלך. זו פשוט הכוונה שנדרשת מכיוון שאין לו תאי עצב בגרון שלך. אם לזה את קוראת ביקורת לא פלא שאת לא מבינה אותנו (-:

לאור הבדלי מאדים ונגה התהומיים המתגלים בדף זה , לא נותר לי אלא להפנות אתכם לדף יעוץ זוגי פילוסופי, וגם להמליץ המלצה חמה ל"האשם תמיד" , לפגוש בנעמי גבע , אשר גדולתה העיקרית היא ב"תרגום" השפות השונות בין בני זוג, ויצירת זוגיות המושתתת על הבנה זו.

הכל (כמעט) עדיף על "לבלוע, לשתוק ולגדל שריון..."

מבלי ללבן, לדבר, להקשיב ואפילו רק "להסכים לא להסכים" - הכל יתפוצץ לכם בפרצוף מאוחר יותר!

זו דעתי האישית ועם כל קשיי השפה (שמנסיוני נעלמים ככל שמדברים (ומקשיבים) יותר) אני משתדל ליישם אותה בכל - לא רק בזוגיות, אלא כמעט בכל תחום.

בהצלחה.

טוב, דיברתי על הדף הזה עם חברותי למפגש והגעתי למסקנה שאני צריכה לבלוע בחזרה את מה שכתבתי קודם. אז סליחה. <בולעת>
ודיברתי גם עם רועי והוא הזכיר לי את הניסוחים מהספר (מאדים ונגה), ונראה לי ששווה להכיר אותם. אני מתנצלת מראש על ההכללות המגדריות שבהחלט לא נכונות לכולן, אבל הן נוחות אז אני משתמשת בהן.

נשים מדברות בשביל לשתף, גברים מדברים בשביל למצוא פתרונות.

לכן כשאשה מנסה לשתף גבר במה שעובר עליה הוא מרגיש שהיא רוצה ממנו משהו, שזה מה שניסיתי לומר קודם. וגבר לא משתף בקשיים שלו אם הוא לא חושב שיצא מזה משהו מעשי.
מסקנות מעשיות: לגבר -- להקשיב בשקט; לאשה -- לא לצפות מהגבר לדבּר, ולא לחשוב שאם הוא לא מתלונן אז הכל בסדר.

בשביל נשים התערבות היא עזרה, בשביל גברים התערבות היא ביקורת.

לכן כשאשה מנסה לעזור לגבר הוא מרגיש שהיא יורדת עליו, וכשהיא עושה דברים בעצמה היא מרגישה שהוא לא עוזר לה.
מסקנות מעשיות: לאשה -- אף פעם לא להתערב או להעיר לגבר, ואם את רוצה ממנו עזרה אז צריך ממש לבקש ממנו במלים; לגבר -- ?

אגב, אולי יעניין אותך להציץ בדף למה ללכלך על איך שהוא מלכלך כדי לראות שיש דברים שאחד מבני הזוג יכול בכלל לא לראות (אצלנו זה אני) ולשני הם יהיו נורא חשובים. גם דברים כאלה עלולים לגרום האשמות וביקורת שייראו לך חסרי הצדקה.

יונת,

נשים מדברות בשביל לשתף, גברים מדברים בשביל למצוא פתרונות.

איכשהו מה שהאשם כתב נשמע לי קצת שונה משיתוף:

כמה שאני מנסה לעזור וכמה שאני עושה אני תמיד יוצא לא בסדר. תמיד יהיה אותו הדבר שהיא ביקשה ולא עשיתי, או לא עשיתי מספיק מהר, או לא חשבתי לעשות למרות שהיא לא ביקשה, או לא עשיתי רק בגלל שהיא אמרה שהיא תעשה ולא הבנתי שהיא רצתה שאני אעשה בכל זאת וכו'...

הרושם שנוצר אצלי הוא שהטקסט שהוא מדבר עליו אינו מדווח עליה ועל ההרגשה שלה, אלא דן בו ושופט את התפקוד שלו.

מה שעוד יכול להיות זה שהיא באמת שיפוטית ומאשימה, אבל אחר כך לא נעים לה להיות המאשימה, אז היא מפרשת מחדש את מה שהיא עשתה כ"רק רציתי לשתף אותך". ואז היא גם יכולה להרגיש את החוויה המזככת של צדקת הנפגע. ויוה פולניה.

מצטרף לעודד. לא תמיד הכל סימטרי ולא תמיד ההצעה לתת דוגמה אישית היא מספקת. לפעמים צד אחד הוא רודני והשני כנוע, ואני לא חושב שיותר כניעות או הבנה מהצד המדוכא תפתור את הבעיה. אם כבר אז להפך.
זה די ברור כשמדרים למשל על אישה מוכה, אבל אני גם קורא את האשם (תמיד, אבל לא מתמיד...) כמישהו שמאוד רוצה קשר קרוב יותר אך עומד מול צד שני פחות מתחשב וקצת כוחני.

מטבע הדברים, גם לי כמו לגילה, קל יותר להתחבר לעמדה מסויימת המועלית כאן...אבל כיוון שאת רוב מה שהיה לי לומר כבר אמרו לפני, אתייחס בעיקר למשהו שהפריע לי בדברי עודד:
הרושם שנוצר אצלי הוא שהטקסט שהוא מדבר עליו אינו מדווח עליה ועל ההרגשה שלה, אלא דן בו ושופט את התפקוד שלו.
אני יודעת שזה סיכון מקצועי שלי, אבל אתה לא חושב שאתה בונה תלי תילים של תיאוריה (או נכון יותר מנסה להפריך תיאוריה אחרת) על סמך 'עדות שמיעה' חד צדדית? זה לא שאיני מאמינה למה שהאשם מספר. אלא הנקודה היא שהאשם מביא את דברי אישתו כמו שהוא מבין או שומע אותם, את הפרשנות על דבריה, וזה הרבה אחרי שהוא (אולי) נפל לאותן מלכודות שיונת (והספר) מצביעים עליהן.
בועז, זה בעצם מתייחס גם לדבריך. אתה 'קורא' את האשם כך. אולי מפני שכך הוא כותב? אולי מפני שלא קראת את אישתו? אולי מפני שכגבר סביר שתקרא כך? חשוב על זאת - איך זה שאף אחת מאיתנו הנשים (אני חושבת, לא עשיתי בדיקה יסודית, אז אולי אכתוב, 'מרבית' הנשים שכתבו כאן) לא ראו באישה "צד פחות מתחשב", אלא דוקא בהאשם? אתה כבר הצצת בדף 'למה ללכלך' - ראית שדווקא כמה מהנשים ש"הגנו" שם על הגברים הזדהו כאן דוקא עם עמדת האישה. למה?
אז זה מאוד נכון שהספר וההכללות שבו לא מתאימים לכולם או אפילו לכל סיטואציה. קשה למצוא הכללה שתענה על הדרישה הזו (גם אני, כאישה, אדבר כדי למצוא פתרונות, למשל, בענינים מקצועיים שלי). אבל דבריו של האשם בפתיח לדף ממש ניראים כאילו נלקחו מהספר, ואולי מכאן הנטיה גם לפנות לספר לפתרונים.

זה מוזר, שמכל הדברים שהאשם העלה גם לי נורא צרמה הדוגמא של המקלחת. זה כאילו שברור לו שהוא יכול ללכת להתרחץ (או לישון או לצפות בטלויזיה, או...), בלי כל מגבלה (הוא מניח שהיא תטפל בכל המגבלות עבורו?) ובלי לשאול את רעיתו האם היא הייתה רוצה לעשות את הדברים הללו בעצמה. אני בטוחה שיש משפחות שבהן התפקידים הפוכים. גם שם זה נראה לי לא לגיטימי.
(אגב, נושא מקביל על "חירויות הגבר" עלה גם בדף חפצים שחבל עליהם).

עכשיו אולי זה ענין של סמנטיקה (בעיני לא) - אבל כשבעלי חוזר הביתה הרוג מהעבודה (כן. אני מודעת שגם חייו שם אינם פיקניק), יש מבחינתי הבדל עצום בין סיטואציה בה הוא פשוט נופל על הספה, מכריז שהוא הרוג ופותח את ערוץ הספורט, לבין סיטואציה בה הוא אומר לי 'את נראית עייפה, גמרו אותך הילדים, הא? גם לי היה יום מטורף. בואי נראה איך מפילים אותם והולכים לנוח'. אתה יודעים מה? סביר שאחרי האפשרות השניה, אני מעצמי אומר לו לצפות בערוץ הספורט וסביר שגם הוא יוותר על הצפייה ויעדיף להכין לכולנו מרק חורפי חביב.
לשמחתי יש אצלנו הרבה-הרבה יותר מהאפשרות השניה. ולא - אף אחד מאיתנו לא עושה בזה שימוש ציני מחושב. זה מסובך מידי אם זה רק בשביל זה.

ויונת - אני לא כ"כ מבינה מדוע חזרת בך מדבריך. ראשית, איני רואה הבדל גדול בינם לבין מה שכתבת אח"כ. שנית, אני מקווה שהחזרה אינה בענין החיבוק. פעמים רבות באמצע ריב מטופש, אני חושבת לעצמי - 'איזה טמבלול, הוא לא מבין שחיבוק אחד עכשיו והכל היה נגמר?'. לרוב הוא לא מבין. לפעמים אני אומרת. לפעמים לא בא לי לומר. לפעמים אני מחבקת בעצמי וזהו. בטח הוא חושב שאני מטורפת...
<בכלל - הפניה ל'למה ללכלך'? מוזר ומעניין

>

ממש ממש לסיום - אחד הדברים הכי יפים בעיני שבן זוגי אמר לי פעם אחרי סידרה של מריבות (שלהודות על האמת, קצת הדאיגה אותי), הוא שלהבדיל מאיך שהיינו בתקופה בה היינו חברים, היום אנחנו יכולים להרשות לעצמנו גם לריב...
אוהבת אותו, כבר אמרתי?

<רציתי קצר. יצא ארוך. אישה. משתפת...>

אם כבר התחלתי בלשאול מהשירה הישראלית - אז "התגעגתי אז באתי אני, שמח כל כך".
אני שמח שהתפתח פה דיון כזה למרות שלא ציפיתי לכך שהנשים יתפסו מייד את הצד של אישתי (חוץ מטרה, תודה על החיבוק).
מצד אחד אני רוצה לתקן פה את התיאוריות שהועלו לכך שאולי תחושת הביקורת נובעת מאי הבנה שלי, ומצד שני יש פה מילכוד כי כל מה שאני אגיד בא ממני ולכן אינו מייצג את המציאות האוביקטיבית.
אבל בכל זאת, אין הרבה דרכים אחרות להבין משפטים שמתחילים ב "למה אתה תמיד...", "כמה פעמים...", "אני כועסת עליך..." וכד'. גם הביקורת הפחות ישירה היא מתוך הרפרטואר הפולני המשובח ולא קרובות לדוגמה של גילה. האמת היא שאישתי מודה בזה שהיא ביקורתית (למרות שהיא מייד מוסיפה "אבל, אתה...").
יש פה עוד משהו חשוב, אני חושב שבהשוואה בנינו אני הוא זה שיותר מודע בקשר, יותר תומך ויותר מפייס. אני זה שמסיים את המריבות וזה שמנסה למצא את הפיתרון השלישי ופתרונות win-win. במידה מסוימת אני מרגיש שאני יותר "נוגה" ברגשות למרות שברמת התקשורת החלוקה שיונת הציגה מתאימה בהחלט למה שקורה אצלנו.
אולי זו גם קצת הבעיה. אולי אם הייתי "מאדים" מושלם גם לא היה אכפת לי כלכך לקבל את הביקורת הזו ובמקום להעלב הייתי באמת מתיישב מול ערוץ הספורט.
אם זאת, בהחלט אנסה להיות יותר מודע להטיות שבי ולנסות להכיל את התסכולים שלה. חנון חנון - אז עד הסוף.

למרות שלא ציפיתי לכך שהנשים יתפסו מייד את הצד של אישתי (חוץ מטרה, תודה על החיבוק).
אתה נשמע קצת נעלב ומאוכזב מן המין הנשי. אז בתור חברה בו (הגם שאין לי הסמכה לדבר בשמו) - סליחה, לא היתה כל כוונה כזו. בכלל, כגבר לא ציפיתי שגם אתה תרצה חיבוק

אח, הכללות, הכללות...אז במקום להציע חיבוק שכבר איחר את מועדו הרשה לי לומר את הדברים הבאים:
אתה יכול למצוא נחמה בשני דברים: ראשית, הגברים 'תפסו מייד את הצד שלך', לא?

. שנית, הנשים 'שתפסו מיד' (לא אגרר אפילו לנושא הזה...) נמצאות בעצמן במערכות יחסים לא רעות בכלל (נשים, נכון?:-)). אז יש תקווה לכולנו, ויש ודאי תקווה גם לכם. תיקווה שמתעצמת מהנכונות הכנה והמרשימה שלך לענין.

אולי אם הייתי "מאדים" מושלם גם לא היה אכפת לי כלכך לקבל את הביקורת הזו ובמקום להעלב הייתי באמת מתיישב מול ערוץ הספורט.
אוי ואבוי, זה מה שהבנת מדברי? קודם כל, 'איש המאדים' שלי בהחלט היה נעלב. יש להניח שהעלבון רק היה מדביק אותו טוב יותר לערוץ הספורט. שנית, תודה לאל, שלא אתה ולא הוא אנשי מאדים מושלמים. שלישית, ואולי הכי חשוב - איך לדעתך אישתך רואה אותך? הרי כאן הכל מתחיל ונגמר - הדרך בה אתם משדרים וקולטים זה את זה.

אין הרבה דרכים אחרות להבין משפטים שמתחילים ב "למה אתה תמיד...", "כמה פעמים...", "אני כועסת עליך..." וכד'
זו כל הנקודה - וודאי שיש! נכון, זו טקטיקה נלוזה לפתוח את פנקס החשבונות של העבר, אבל יתכן שאלו רק סיסמאות קבועות, שבאופן מסויים גם היא שבויה שלהן. יתכן שהיא מנסה להעביר מסר אחר ושוגה בחזרה על ה'מנטרות' המקוממות האלה.
למשל, בדוגמא שהבאת בפתיח - כשהגעת הביתה- ניגשת אליה? אמרת שלום ונתת נשיקה? או שמא - הסתכלת סביב (היא מניקה ועם אמא של חבר), אספת ראיות (צלחות על השולחן) הסקת מסקנות (הם אכלו) ופנית לענינך (עכשיו תורי)? מאוחר יותר, האם הצעת שאתה תמשיך להאכיל את הילד (אתה כבר ממילא ליד השולחן...)?
אני לא יודעת. לא פרטת, אז אני שואלת.
וכן - לו במקום לבקש רשות להתרחץ (בכלל, כל סיטואצית 'בקשת הרשות' נראית קצת מצחיקה, לא? זה כאילו בעצם העלאת הבקשה, הנחת שאתה אכן צריך לקבל רשות ושהיא בעלת הזכות להעניק אותה. אתה, במו ידיך, שמת את עצמך במעמד של ילד). כיון שאלו היו סוגריים ארוכים אני חוזרת - לו במקום לבקש רשות היית אומר: 'אני רוצה להתרחץ, רוצה קודם?', היתכן שכל הערב ההוא היה מתגלגל אחרת? אני גם מקווה וגם מניחה שכן.

להכיל את התסכולים שלה
רגע, רגע - חנון, חנון, אבל לא ספוג! גם לך יגמר בסוף כושר הספיגה...

. אף אחד לא מצפה ממך לעמוד ולשתוק בזמן שהיא עומדת ומונה את כל רשימת העוולות הארוכה שלך. מה שאני מנסה לומר הוא שיש דרכים להמנע מלכתחילה מלהגיע לסיטואציה כזו, וכשמגיעים אליה, יש דרכים 'לנטרל' אותה (את הסיטואציה, לא את האישה), והן לא ע"י הודאה באשמה ועמידה בראש מורכן.

על דבר אחד אני רוצה להודות לך - שכמו שקרה לעוד נשים כאן, דבריך הביאו גם אותי לעשות בדק בית. כנראה שרובינו נופלים מתישהו לאותן מלכודות, ועצם הדיון כאן מביא אותך לשמוע את עמדת האחר באופן שקול ולא תוך כדי סערת רגשות.
יש דרך שתוכל לנהל דיאלוג כזה גם עם רעיתך?
שבוע טוב לכולנו.

טוב, נשברתי והתחלתי לקרא את הספר. מה הקטע של השימוש במילה "בונניות" במבוא? משהו לחץ על "החלף הכל" בבודק האיות?

בועז, זו שאלה ל בקשר לתרגומים ...

בועז,
בוננות

תובנה

insight

מיכל,
מודה באשמה - הסתמכתי על מה שהאשם כתב.
בדרך כלל אני נוטה להתייחס למסכת העובדות שהועלו בפני - האחת והיחידה שהועלתה בפני (אם היא עקיבה (קונסיסטנטית) בתוך עצמה),
ולא למסכת נוספת שאפשר לרקום מנקודת מבט אחרת - אות מאלף שאפשר לרקום.

הסיבה היא שאם מתחילים להשלים את העובדות הקיימות בעובדות בדויות, על מנת שיחזקו נרטיב מסויים, אז מספר המסכתות העובדתיות שאפשר לרקום גדול לפחות כמספר הנרטיבים.

כיוון שמבחינתך וודאי אין סימטריה בין מסכת ההולמת את הנרטיב שאת מגיעה ממנו לבין מסכתות ההולמות נרטיבים אחרים, אני מציג עוד כמה מסכתות שגם מהן התעלמתי:

האשם אינו נשוי ולסיפור אין שורשים במציאות. הוא סופר מתוסכל אשר בדה את כל הסיפור מליבו.
מי שכתב זה לא האשם, אלא אישתו. הם נמצאים בטיפול זוגי, והפסיכותרפיסט שלהם נתן לה משימה לנסות ולכתוב את הסיטואציה מנקודת מבט שלו.
מי שכתב את הסיפור זה בכלל אורח שהזדמן לבית, ומנסה לרמוז משהו לאשתו של האשם.
הסיפור נכתב על ידי אחד הילדים שבגרו, ואשר מפשפש בעברו כדי לטפל בעניינים לא סגורים. למעשה האשם עצמו כבר איננו בין החיים, ואשתו בבית אבות. הילד בן ארבעים וחמש, והוא משתמש באתר כגרפו-תרפיה.
האמת היא שהאשם מכה את אשתו, והוא צריך למצוא לזה הצדקות. הוא מוצא את ההצדקות בעולם דמיוני שהוא רוקם, בו היא רודה בו ולא מתחשבת.
הסיפור נכתב על ידי סטודנטית לפסיכולוגיה כעבודה להגשה בקורס על ההבדלים בין המינים, מתוך נסיון לפתח אנטי-תזה למוסכמות בתחום.
אשתו של האשם אילמת. היא איבדה את קולה בסרטן מיתרי הקול לפני חודשיים, ובני הזוג עדיין לא למדו את שפת הסימנים. הוא מפרש את הבעות פניה, ונעלב. למעשה היא מנסה להגיד לו שבפעם הבאה ישים פחות מלח במרק, אבל הוא מפרש את זה כפרצוף מלוח.
האשם התחיל לחזור הביתה מאוחר, בגלל העומס בעבודה בזמן האחרון. אשתו לא קונה את הסיפור הזה, והיא חושדת שהוא בוגד בה. היא גם סימנה כבר עם מי - בחורה צעירה וחתיכה. אותה חתיכה הסתכלה פעם אחרונה על האשם לפני ארבעה חודשים, כאשר הוא הפליץ בסופרמרקט, אבל אשתו פרשה את הסיטואציה בצורה אחרת לגמרי. מאז היא נאנקת תחת חשדות שהיא מאמינה בהם יותר ויותר, אך היא לא יכולה לבטא אותם. לכן היא מאשימה את האשם בדברים אחרים.
אשתו של האשם החליפה קידומת, ומישהו חייב לשלם את המחיר.
האשם העלה חמישה קילוגרם, וזה מעצבן את אשתו. כיוון שהיא עצמה העלתה שמונה, היא מעדיפה לא לבוא בטענות, אז העצבים יוצאים בכיוון אחר.
מאז שבעבודה של האשם החליפו את הקייטרינג, הוא חוזר הביתה עם ריח רע מהפה. בגלל זה אישתו מתרחקת ממנו. הוא מפרש את זה כדחייה, ומתכנס בפינה שלו. היא מסיקה שהוא לא נמשך אליה, וסונטת בו. אף אחד לא אשם, זו רק בעיית תקשורת.
אשתו של האשם היא לסבית לטנטית, ונמאסה עליה העמדת הפנים. מישהו צריך לשלם על זה.

ובמחשבה שניה - כן, בהחלט כמעט תמיד עדיף בלי ציניות.
אני מבינה שזה הרגיש לך כמו אחד המקרים שבגדר ה'כמעט'?

עודד, כמה השקעה! הייתי מעריך שהנקודה הובהרה בערך בדוגמה השניה. מה גרם לך פתאום לעצור אחרי ה 12 ?
אבל מה, אתה צודק.
אשתו באמת לסבית לטנטית (-:

שלום, אני בזמן האחרון מסתובבת פה קצת ונורא מעניין כאן, מסתבר שיש לי פה ושם גם מה להוסיף, מקווה שאין התנגדות.
אז בתור פולניה (לא גנטית אבל מה זה קשור) וגם אמא חדשה עם בנזוג שחוזר מהעבודה מאוחר, אני מכירה את הסיטואציה מהעבר השני. אני משתדלת להתאפק בדרך כלל, אבל לעתים מתפלק לי, ובמקרה לאחרונה התעסקתי עם זה קצת בראש: מאיפה באה העוינות או הביקורתיות הנחרצת, אצלי כמובן. אז בתור התחלה, אני מסכימה עם מיכל - הקלילות שבה הוא מרשה לעצמו נניח ללכת אחרי העבודה לשתות קפה או משהו, בעוד אני תקועה בבית והרבה פחות ניידת. אבל הבוקר חשבתי על זה קצת יותר ונראה לי שזה קשור גם להנאה - הרי כבר הוזכרה פה כבר הפולניות המושמצת - נראה לי שמה שמפריע לי בעצם זה זה שהוא מרשה לעצמו לשכוח את עצמו בבית קפה כי הוא נהנה שם, ואז בשיא חוצפתו הוא גם נהנה לבוא הביתה ולקחת קצת את הילד ולתת לי כמה שעות לעצמי. ואז אני חושבת: אבל אני נהנית עם הילד אז מה הבעיה? נגיד הבוקר - קשה לו להתעורר אז אני קמתי כדי לשעשע קצת את הצאצא, והיה נורא כיף אבל לא יכולתי שלא לחשוב - כוס אמק, אני אף פעם לא ישנה בבוקר וכולי. כאילו אפילו יותר משמעצבן שהוא מתנהג באגואיסטיות, מעצבן שההנאה שלו היא גם לעשות דברים שאני כבר שוכחת שגם אני נהנית מהם, והכי נורא - שהוא נהנה להיות נדיב כלפי. אז כשלב ראשון בשבילי החלטתי להזכיר לעצמי (כשאני תופסת את עצמי מתלוננת ביני לביני) שכיף לי. כי נכון שלעתים באמת יש מקום לביקורת או כעס, אבל קורה גם הדבר האחר הזה שעדיין אין לי הסבר ברור בשבילו - הכעס הזה שאני לא בטוחה לגמרי מאיפה הוא מגיע. נראה לי שבמקרה של אשתו של האשם יש גם הרבה מזה, אם כי נכון שאנחנו פה מקבלים רק את הצד שלו. זהו, יצא מבולבל אבל בערך.

על דבר אחד אני רוצה להודות לך - שכמו שקרה לעוד נשים כאן, דבריך הביאו גם אותי לעשות בדק בית - אם לא הייתי קוראת עכשיו את דברי מיכל לא הייתי שמה לב בכלל שמגיעה לך תודה. התחלתי לשמוע את הקיטורים שלי -באזניים שלו - דרך הדברים שלך. תודה. (הכל אצלנו עכשיו מושלם. הוא בעל שמח תמיד ואני מרוצה תמיד. סתם. סתם. אבל עזרת לי מאד בפתיחת הדף הזה.)
אבל, כאן אפשר להמשיך להתקטנן בלי חשבון אז איבי, הזדהותי המלאה ב:
שהוא נהנה להיות נדיב כלפי

איבי - אז כשלב ראשון בשבילי החלטתי להזכיר לעצמי (כשאני תופסת את עצמי מתלוננת ביני לביני) שכיף לי. - אהבתי.

עודד, לגבי הקטע הזה של האשם:
תמיד יהיה אותו הדבר שהיא ביקשה ולא עשיתי, או לא עשיתי מספיק מהר, או לא חשבתי לעשות למרות שהיא לא ביקשה, או לא עשיתי רק בגלל שהיא אמרה שהיא תעשה ולא הבנתי שהיא רצתה שאני אעשה בכל זאת וכו'...
זה מתאים בדיוק לכלל האצבע השני -- "בשביל נשים התערבות היא עזרה, בשביל גברים התערבות היא ביקורת." כלומר, זה נשמע כאילו מדובר או על מקרים שהיא ציפתה שהוא יתערב והוא לא התערב, או על מקרים שהיא התערבה במה שהוא עושה והוא ראה בזה ביקורת.
וכמובן שיכול להיות שזו סתם התרשמות רחוקה מהמציאות -- אולי היא באמת יורדת עליו כסאח...

מודה. לפעמים גם אני עושה את זה. רק במצבי לחץ קריטיים, אגב. במצבים אחרים כבר הבנתי כמה שזו לא הדרך, והצלחתי למגר את ההרגל המגונה...
מצטרפת להמלצה על "נשים מנוגה, גברים ממאדים". הוא קצת אמריקאקי, שטחי כזה וחוזר כל הזמן על אותן המנטרות, אבל עדיין זהו ספר חובה לכל זוג. זה השירי ביאליק והשפן הקטן. ככה מתחילים.

נהניתי מאד לקרוא את הדף הזה ואני מצטרפת גם לנשים וגם לגברים...
את התחושה של האשם אני מאד מבינה, כי בתור ילדה צרם לי בכל פעם שאמא שלי השתמשה במילים האלו המבקרות והמכלילות וכבר אז נשבעתי שלא לחזור על העניין עם הילדים שלי, רק שגיליתי מוקדם מאד שיש לי אפשרות להתאמן על זה עוד קודם לכן כי בדיוק כך הייתי נוהגת בבן הזוג שלי, וכך התחלתי לשים לב למילים שלי ולבחור אותן יותר מספרות יותר משתפות ופחות מכלילות, מאשימות ומבקרות.... וכמו כל תהליך אני עדיין מוצאת את עצמי
עושה זאת (אני הרי בת של אימא שלי אחרי הכל...) ומתקנת את עצמי הכי קרוב לרגע האמת, גם אם זה בדיעבד.
לסיכום אני לא יודעת אם זה איזה גן נשי או מה, אבל בטוח שהרווחתי מהשינוי הרבה יותר במקום של התקשורת וגם בסיטואציות יום-יומיות יותר נעימות.

שכחתי להוסיף... שבאינטואיציה שלי יש מקום כזה שחושב שהתכונה הזו של ביקורתיות ודעתנות באה לנשים במקור מתוך האמהות. תכונה שנועדה להיות כלי שישרת את הצורך של אם להראות לילדיה את הדרך, ללמד אותם את החיים. לצערי התכונה הזו שאמורה להיות טובה, אימהית, מנחה ומראה אפשרויות, התעוותה ולבשה אופי של עליונות, שיפוטיות, ביקורת וחבל כי אם נוהגים בה נכון היא יכולה להיות דבר טוב.

הממ.
עצות נרשמו פה מצויינות לאללה.
רק הערונת: נכתב פה על חלוקה מגדרית כלשהי, שנוצרה פה בהתייחסות לבעיה, שנשים למשל מחפשות שיתוף ולא פתרונות, שקיטור זו דרך מצויינת בעבור נשים, כאשר אצל גברים היא נתפסת כמיותרת. או שנשים דברניות יותר ומבטאות עצמן טוב יותר בזמן שהבחור מתכנס יותר.
אז אני בדיוק להיפך. כשמדברים על דברים מעצבנים, קשים, מטרידים, בלי למצוא פתרון משותף לבעיה אני מרגישה שכל הקיטורים שלי, חדים וברורים ככל שיהיו, לא היו שווים. חיבוק יכול לרכך אותי, אבל לא לפתור את הבעיה. אני מחפשת רוצה ומתעקשת על פיתרון. לכן אני הייתי מאוד שמחה אם הגבר שאיתי היה אומר בואי נדבר על זה.
דבר נוסף, אני דברנית גדולה, ואכן אוהבת להוציא את כל מה שקשה לי איתו, במלל. אבל יש גברים שהם הרבה יותר דברנים ממני, בוודאות, מניסיון.

חשוב לי להבהיר שהספר נשים מנוגה וכו' הוא נהדר למי שמזדהה איתו, אבל חשוב לוודא שכך הנפשות אכן עובדות ולאו דווקא על פי חלוקה מיגדרית.

כן, גם אני חשבתי לעצמי "אצלנו זה אחרת" (למשל - אשתי היא זו שיכולה שבוע לא לראות משהו שזרוק על הרצפה, ואותי זה משגע). אבל חשבתי שזה לא יתרום לדיון...

<אני בכלל מצדק ואשתי משבתאי>

מעניין אותי לכן האם כל אלה שהזדהו פה עם האישה (לפחות חצי מהמגיבות פה....) רואות בהתנהגות הביקורתית טבע לגיטימי או דבר שהן פועלות לשנות בעצמן.
הי, איזה יופי שגיליתי הרגע את הדף הזה.
אני מאלה שהזדהו לגמרי עם האשה ולגמרי עם הגבר.
למה?
כי לדעתי אני הייתי פעם מאוד דומה לאשה. אבל היום אני מבינה לגמרי את הגבר, ויכולה לשמוע את שניהם באוזניים "מקשיבות".
כאמור, הייתי מאוד דומה לאשה, אבל הגעתי למסקנה שזה דבר שאני צריכה לשנות בעצמי.
בין היתר הודות לנקודת מבט של גבר: אני חושבת שזה היה צפריר שפרון שהפנה את תשומת לבי לצורך של הגבר בהערכה, ולהשפעה של כל מה שנשמע כמו "ביקורת" עליו. בין היתר בדף תחזוקת בעל , אבל למען האמת, הרבה קודם.

ועוד דבר שעזר לי לשים לב ולשנות (וגם כן עלה כבר בהודעה הפותחת): הבנתי שכשאני מבקשת עזרה, או "מתקנת", או כועסת בלי קשר אליו - הוא תיכף ומייד מתרגם את הכל ל"אשמה".
לדוגמא, הוא בא מהעבודה ואני סיפרתי לו שאני ממש הרוגה, היה לי יום קשה, התינוק שיגע אותי היום.
אני רק רציתי לספר לו שאני במצב "על הפנים" ואולי שקצת יבין אותי, אבל בכלל לא ידעתי שהוא שמע את זה כמו האשמה (עד יום לא הצלחתי בדיוק להבין על מה הוא חשב שאני מאשימה אותו, הרי הוא היה בעבודה, מה, הוא חשב שאני ציפיתי שהוא יהיה בבית ויעזור לי במקום בעבודה?).
כנראה הוא שמע את הדברים שלי כאילו אני מאשימה אותו במשהו, ופשוט הרגיש אשם, ומעמדת "האשם" (שאני בכלל לא הייתי מודעת לה) הוא כבר התעצבן על כל מיני בקשות שלי לעזרה.
ואז זה התחיל להסלים, כי אני מהצד שלי הרגשתי עכשיו מותקפת: אמרתי לך שאני הרוגה, ביקשתי שתכין לי סלט וחביתה, למה אתה מתרגז ומסרב להכין לי ואומר לי שהייתי צריכה להכין לעצמי? הרגע אמרתי לך שהילד היה כל היום על הידיים שלי?
ברור שאני התעצבנתי בחזרה. לא איכפת לו ממני! הוא לא מבין! הוא לא רוצה לעזור לי! הוא לא אוהב אותי!
מעגל קסמים מגוחך ומרגיז.

אז מה עשיתי ששינה את מצב העניינים בבית ב-180 מעלות?
האמת, המון דברים, ובטח לא את כולם אצליח לשחזר:

התחלתי לשמוע את עצמי באוזניים שלו. וזה עזר לי לשנות את הניסוחים שלי (כן, כמו העצות של עודד: ניסוחי "אני", בקשות מפורשות לעזרה, הבעת צורך שלי תוך הדגשה שזה הצורך שלי ואני זקוקה לעזרה, המנעות מוחלטת מביקורת וכל מה שנשמע דומה לביקורת, טון רגוע ואוהב ולא תוקפני או עצבני [כי גם עצבנות שלי על מישהו או משהו אחר התפרשה אצלו ככעס עליו]).
התחלתי לשים לב ולהביע הרבה מאוד תודה והערכה, על כל מה שהוא עושה, על הכוונות הטובות שלו, על תכונותיו הטובות, על כל מה שמזכיר לי שאני אוהבת אותו, ועוד ועוד. יש כל כך הרבה דברים להביע עליהם הערכה ואהבה, ואנחנו בעלי הטבע הביקורתי פשוט נוטים להתייחס אל הדברים האלה כאל "מובנים מאליהם" ולפתוח את הפה רק כשצריך לתקן ולהעיר. כל החיים משתנים כשמתחילים להדגיש את חצי הכוס המלאה במקום את חצי הכוס הריקה.

דוגמא קונקרטית לטובת הזולת: נגיד שהוא ראה שאני עדיין מניקה ומרדימה, ועל המיטה ערימת הכביסה שנתקעתי בקיפולה. ונגיד שהוא קיפל את הכל ושם במקום. ונגיד שפעם הייתי רואה איך הוא שם בטעות את החולצה של הבן אצל הבת, וקיפל קצת מצ'וקמק, ועוד כיוצא באלה "טעויות". בעבר הייתי מצביעה על הטעויות האלה.
למה? תיכנות ביקורתי מהילדות, תפיסת עולם של "צריך להעיר כדי שלהבא תתקן", תפיסת עולם של "אתה צריך להיות מושלם ולשים לב לכל פרט", ועוד פיכסים כאלה.
לעומת זאת, היום אני ארגיש את ההודיה על תשומת הלב ועל טוב הלב שלו - לשים לב שיש כביסה שצריך לקפל, לשים לב שאני לא יכולה לעשות את זה כרגע, לבחור לעשות את זה במקומי (אפילו שהוא שונא את זה). אני אחבק אותו ואודה לו במלים חמות על ההתחשבות ועל האהבה אלי שמתבטאת בה, ואני כן אפנה תשומת לב קונקרטית לדברים שהוא עשה טוב וזכר, נגיד לתלות את השמלה של הילדה כמו שצריך או לקפל את הגרביים שלי כמו שאני אוהבת.
אתם יודעים שכשאנחנו מקבלים תודות ומחמאות אנחנו מתחילים להרגיש טוב לגבי פעולה שפעם לא אהבנו, ואנחנו משתדלים עוד יותר להצטיין בפעם הבאה...

הלאה:

התחלתי לעבוד על הציפיה שלי מעצמי ומאחרים ל"שלמות". לעניין הזה פליי ליידי מאוד מועילה.
אני מצליחה יותר ויותר לדאוג לבית מסודר ולארוחות מסודרות, מרגישה יותר ויותר "מאורגנת", מצליחה יותר ויותר לנקות ולסדר ולבשל, גם כן קודם כל בזכות השיטות של פליי ליידי. כתוצאה מזה שמתי לב שאני יותר רגועה, כי כאשה (אני כותבת "כאשה" רק כדי למשוך תשומת לב לעבודה ששמתי לב שהרבה מאוד נשים הן כמוני), כשהבית נראה נקי ומסודר - אני רגועה ומרגישה טוב. כשאני מקפידה באופן שוטף שכל המשטחים יהיו נקיים ומפונים (בלי ערימות של בלגן על כל השולחנות, הכסאות, המדפים ומה לא) - אני מרגישה הרמוניה וטוהר, וזה משפיע באופן מדהים ממש על רמת השלווה שלי. כשהבית נקי במידה סבירה ונראה מסודר, וכשמשהו טעים מתבשל במטבח - אני בכלל מרגישה אושר מוחלט ומקבלת את פניו של בעלי החוזר הביתה מהעבודה בתשומת לב אוהבת ובפינוק (במקום להרגיש מעוכה, לא מוערכת, מעוצבנת, וכאילו "הכל נופל עלי" בזמן שהוא נהנה לו בשקט).
התחלתי לעבוד על הורדת רגשי הכעס והאשמה שלי, בכל מיני דרכים וצורות. כשאני לא מלאה בכעס היסטורי שלא קשור אליו, אני לא מתכעסת כל כך על כל דבר קטן.

זה מה שאני זוכרת בינתיים.
לתועלת היישוב (-;

אה, דבר נוסף: אני לא בטוחה שאני יודעת איך זה מתקשר, אבל שיפרתי מאוד את תחושת הנשיות שלי. אני אפילו לא יכולה להסביר את זה (אם תשאלו אותי מהי נשיות אני לא אצליח לענות), אבל אני יודעת בבטחון מוחלט שזה השפיע מאוד לטובה על הזוגיות שלי.

מה אני יכולה לעשות עם בעל שכל פעם שיש לי כעסים וטרוניות הוא מתנתק, מקשיב ובולע, לא עונה לי, וכשאני לוחצת אותו לפינה הוא עונה בזעם "אין לי מה להגיד לך, את צודקת, אני חרא של אבא...".
אמרתי לו אתמול "אתה לא חרא של אבא, אתה רק אבא לא מנוסה, ובגלל שאתה לא מנוסה אתה לא מנסה בכלל, וככה אתה מתרחק עוד יותר מלהיות אבא ומלהיות בן זוג, או חלק מהמשפחה...".
אין לו מודל חיובי לחיקוי (אבא שלו באמת היה חרא של אבא), ונדמה לי שאני כל הזמן מחנכת אותו ומדריכה אותו,מפעילה אותו ומעירה ונוזפת. די, נמאס לי להיות גם אמא שלו, יש לי עכשיו תינוק אמיתי לדאוג לו.
ומה בסך הכל ביקשתי? קצת דיאלוג, קצת שותפות, קצת שיוויון.

אמא של יו יו , נשמע שהכעסים והטרוניות שלך מעלים אצלו את רמות הדפנסיביות, וקראי לעיל על ניסוחים, משמעויות נסתרות ואי הבנה.

בשמת, שתי הנקודות האחרונות נראות לי איכשהו הכי חשובות (אולי כי זה טיפול עצמי, שהורג כמה ציפורים באותה המכה?), אבל איך לעזאזל עושים אותן??!
(וסליחה על הניסוח הקלוקל)

מה אני יכולה לעשות עם בעל שכל פעם שיש לי כעסים וטרוניות הוא מתנתק
שימי לב:
את "מבקרת אותו" - הוא נסגר.

הדרך שנראית לך קצרה (לתקן אותו, לחנך אותו) - היא דרך ארוכה, ומוליכה בדרך כלל לסיכסוך זוגי.
הדרך שנראית "ארוכה" - היא הדרך שפועלת הכי מהר (ולכן - קצרה!).
מהי הדרך הארוכה?

להתעלם מכל מה שהוא עשה לא בסדר.
לבלוע את הלשון ולא להגיד אף מלה של ביקורת (הרי את אומרת את זה בגלוי: הוא ממילא לא יכול לשמוע! אז זה לא מועיל).
להעריך ולהודות על כל דבר, הכי הכי קטן, שהוא עשה "בסדר". ואני מתכוונת הכל :

הוא מפרנס? להגיד מלות הערכה על התרומה שלו. הוא הביא את הדואר מתיבת הדואר כשעלה הביתה? "איזה חמוד אתה, התכוונתי להביא את הדואר ולא יצא לי, איזה יופי שחסכת לי", "איך אני אוהבת לראות אותך מנשק את התינוק שלנו, זה כל כך גברי". תחפשי מתחת לשטיח אם צריך, אבל תמצאי כל יום מינימום חמישה דברים טובים להגיד לו. וזה כולל פשוט דברי אהבה: הוא נראה מקסים בחולצה הזאת? את אוהבת את הצורה שהוא מסתרק? ראית פתק בכתב ידו ונזכרת כמה את אוהבת אותו? תגידי לו.

תראי גם יעוץ זוגי פילוסופי . בתמצית: אם את תשכילי להפוך אותו לאביר על הסוס הלבן שלך, הוא יהיה מוכן להרוג את הדרקון למענך.

גבר מוערך, מוחמא, אהוב, מטופח - מוכן להקשיב לך, ולהציל את נסיכתו כשהיא במצוקה.
גבר שחוטף ביקורת מאשתו ומרגיש אפס מאופס - מתנתק ובורח, ולא מסוגל ללמוד שום דבר, כי בתור מטומטם הוא גם לגמרי מפגר. (תרגום: כשהדרך שלך לנסות לגייס את עזרתו מובילה לכך שאת מציגה אותו כמטומטם, אז הוא מרגיש מטומטם וחסר תועלת, ומיואש מראש מכל אפשרות להיות מוצלח).

איבי, אני עושה את זה בעזרת ספרים, בעזרת הקשבה לעצות מחברים באתר (-; , ומצאתי את שיטת אייפק כמאוד יעילה גם לזה (לאלרגיות יש גם גורמים רגשיים, למשל).

הנה רק היום במקרה פגשתי את הדף הזה.
קראתי את דיברי הפתיחה של האשם תמיד והתכווצתי. כששומעים את זה מהצד של הבעל זה נשמע ממש עצוב. במיוחד כמה שאני מנסה לעזור וכמה שאני עושה אני תמיד יוצא לא בסדר. תמיד יהיה אותו הדבר שהיא ביקשה ולא עשיתי, או לא עשיתי מספיק מהר, או לא חשבתי לעשות למרות שהיא לא ביקשה, או לא עשיתי רק בגלל שהיא אמרה שהיא תעשה ולא הבנתי שהיא רצתה שאני אעשה בכל זאת וכו'...
וכמו עוד כמה משתתפות גם אני מיד חשבתי על כך שגם אצלנו זה די ככה. ואני מאלה שמזדהים דווקא עם הבעל. זה הרי באמת הרגשה נוראית שכמה שאתה לא משתדל - לא מעריכים את זה.
גם אצלינו היו סיטואציות מאד דומות. והיה מצב שבעלי היה מתנתק, מקשיב ובולע, לא עונה לי, . וזה היה הכי גרוע מבחינתי. אז לחצתי אותו לפינה, והוא הסכים לבסוף לדבר, ומה שהוא אמר היה בדיוק מה שהאשם אמר - שכל מה שהוא עושה לא מספיק טוב, שתמיד יש לי רק ביקורת, שהוא מרגיש שאני מתיחסת אל העיסוקים שלו כאל לא חשובים וכד'. וזה הזיז אצלי משהו. נורא התביישתי. הרי יש לי את הבעל הטוב ביותר בעולם! ככה הוא מרגיש מהדברים שלי? בושה וחרפה.
ואני חושבת שמאז חל שיפור ניכר במצב בביתנו. אני קיבלתי כמה החלטות ששינו את המצב. למשל - אני לא עובדת כלל אחרי הצהריים. הזמן הזה מוקדש למשפחה. כי הרגשתי שזה מאד מלחיץ את בעלי שאני מטילה עליו את הבית אחרי הצהריים. ואני מאד משתדלת לא לבוא בכלל בטענות - למה עשית כך, למה לא עשית אחרת. אני עושה מאמץ גדול לשמוח על כל דבר שהוא עושה, גם אם אני הייתי עושה את זה אחרת. אני מודה שאני לא תמיד מצליחה, אבל כל פעם אחרי שאני מבקרת - אני לפחות שמה לב לזה, ומשתדלת מאד להמנע מזה בהמשך.
אני חושבת שדווקא מאד חשוב שנשים יקראו את הדף הזה, כי אני חושבת שרבות כלל לא מודעות מה שעובר לגברים בראש. הם הרי לרוב לא אומרים. שותקים.

אתם יודעות מה? נכון. צריך להגיד לגבר כל הזמן כמה הוא נפלא כדי שהוא יתחיל להאמין לזה בעצמו. ממש כמו ילד.
אני תמיד אמרתי לבעלי כמה שהוא טוב בעבודה שלו, וכמה שהוא משקיע וכמה שזה עוד ישתלם לו, ועכשיו זה באמת מדיבורים הופך למציאות, הוא מצליח בעבודה, יש לו ביטחון עצמי והוא מתוגמל בהתאם.אני ראיתי במו עיני במהלך שנותינו יחדיו כיצד הביטחון התעסוקתי שלו הולך ונבנה, מאפס (חסר השכלה אקדמאית ומקצועית) עד לרמתו היום כמנהל וכאיש מקצוע. אני מאוד גאה בו, אולי כדאי שאני אגיד לו את זה....
אני צריכה לעשות את הסוויץ' אצלי בראש ולהתחיל לראות כמה שהוא תורם לבית, ואולי באמת "לחפש מתחת לשטיח" את תרומותיו, ולהזכיר לו אותן וככה לתת לו חיזוקים חיוביים שיצרו אצלו רצון להאדיר את עצמו כאיש משפחה. העצמת הגבר בבית.

נכון. צריך להגיד לגבר כל הזמן כמה הוא נפלא כדי שהוא יתחיל להאמין לזה בעצמו. ממש כמו ילד.
ממש כמו ילד.
ממש כמו מבוגר.
ממש כמוני.
כמו אישה.
כמו בנאדם.

לא צריך. אבל כשעושים את זה - זה עובד.
גם עלי.
גם אני הכי שמחה כשמחמיאים לי,
הכי יפה כשהוא אומר את זה בהתפעלות,
הכי משקיענית כשמזכירים לי שאני יכולה...

אני מקווה שלא צריך "לחפש מתחת לשטיח" בשבילי...
אני חושבת שלפעמים אם מחפשים בשבילי מתחת לשטיח אני מרגישה שהוציאו את האבק שטיאטאנו לשם מזמן, זה מרגיש ככה.

אני מבינה את ההמלצות לחפש מתחת לשטיח, כלומר - לעשות הכל כדי להתנהג ככה,
אבל אני מעדיפה את הניסוח הבא -
כולנו אוהבים להרגיש טובים במה שאנחנו עושים ואהובים
כולנו אוהבים להרגיש שאנחנו חשובים באמת, לא שמחמיאים לנו כי מנסים לתמרן אותנו למשהו או להשיג מאיתנו משהו
(זה פשוט מה ש אני_ שומעת כש _את_ אומרת : _כמו ילד_ ו _"לחפש מתחת לשטיח")
ובגלל שככה אני אז ככה גם מי שאני אוהבת,
ואם אני אוהבת - אז אני אומרת

כי המציאות היא כמו המציאות - מתחזקת ונבנית ממה שאנחנו שמים בה

נורמה טבעית ,
כל מלה!

טוב, עלית עלי. הדברים נכתבו מתוך כעס, אבל האדם שהתחתנתי אתו ועשיתי אתו מתוך אהבה ילד הוא לא אדם קל או פשוט (ואם היה כזה אולי לא היה מעניין אותי כאדם).
אני מקווה שדרך המחמאות תעבוד לי, ממני החוצה ושאני אקבל את הריקושטים שלה ואת התוצאות המיוחלות.
אני לגבי עצמי בדיוק כמוך. אני אוהבת ומעריכה את עצמי, מחמיאה לעצמי ובעלת ביטחון עצמי אפילו קצת מופרז. ותמיד התנהגתי בהתאם עם בעלי, אלא שאחרי שנולד לנו הנסיך, עפעס, איך לומר בעדינות, קצת נגמרו לי הכוחות להעצים את בעלי, לטפל בילד (כמעט לגמרי לבד) ועוד לדאוג גם לעצמי.
אז מה שקורה הוא שהבעל יצא נפסד, כי לעצמי אני לא מפסיקה לדאוג ולתינוק אי אפשר להפסיק לדאוג.
אולי אולי הוא יבין ויתן גם לי קצת, מחמאות והעצמה.
כי הוא, לא מדבר הרבה, ולא נותן הרבה.
עד עכשיו הסתפקתי בזה, אבל עכשיו פתאום, כשנדרשות לי תעצומות נפש וגוף כה גדולות כדי לטפל בתינוק, גם אני נזקקת יותר.

ממני אליך

אבל עכשיו פתאום, כשנדרשות לי תעצומות נפש וגוף כה גדולות כדי לטפל בתינוק, גם אני נזקקת יותר
בוודאי.
ולכן הכעס.
ולכן כתבתי "הדרך הקצרה" ו"הדרך הארוכה", כמו במשל על האיש שמתקרב לעיר ופוגש ילד. הוא שואל אותו איפה הדרך לעיר הזאת. הילד אומר לו: יש דרך אחת שהיא ארוכה אבל קצרה, ואחרת שהיא קצרה אבל ארוכה... (נכון שכולם מכירים את המשל?).

למה אנחנו מגיעות למצב הזה עם תינוק ובעל שלא יודע איך לעזור לנו וכעס?
כי לא למדנו אף פעם איך לבקש עזרה ואיך לקבל עזרה , וכי יש לנו עוד כמה תיכנותים מהעבר שמפריעים לנו. והבעל בדיוק כמונו, עם תיכנותים מקבילים.
אז אין ברירה: לא עשינו קורס שחיה? זרקו אותנו למים ומוכרחים להתחיל לשחות, אחרת נטבע.
רובנו טובעים קודם (-;

נורמה טבעית , אני מבינה מדברייך שלא אהבת את השימוש שלי בניסוח:
תחפשי מתחת לשטיח אם צריך, אבל תמצאי כל יום מינימום חמישה דברים טובים להגיד לו.

ובכן, אני רוצה ברשותך לומר על זה משהו:
מצד אחד זה פורום פומבי שבו כולם קוראים.
אז לכאורה אני צריכה לנסח ניסוחים סטריליים שיהיו מדוייקים ונטולי צרימות במאה אחוז.

מצד שני, אני כתבתי באופן ספציפי תגובה לאמא של יו יו. ובתגובה שלי רציתי להדגיש באופן ציורי ומטאפורי תפיסות שלא כל כך פשוט להתחבר אליהן. במיוחד לא כשאנחנו כועסות על אימפוטנציה ביתית (-;

ברגעים של כעס גדול, כשאנחנו מלאות טענות כרימון, אנחנו לא תמיד מצליחות להיזכר שיש גם משהו טוב בבעל שלנו. אבל כשאומרים לנו "לחפש מתחת לשטיח" זה בדרך כלל משעשע אותנו ומזכיר לנו שבעצם זה לא כל כך קשה, ובעצם אנחנו לא צריכות להתאמץ כל כך כמו שנרמז מהביטוי הזה.

עובדה שלא תקפת גם את הדימוי של האביר והנסיכה בנימוקים פמיניסטיים P-:
וזה מזכיר לי שהמביא דברים בשם אומרם מביא גאולה לעולם, וזה המקום להזכיר שאני ציטטתי בתובנה הנ"ל את מיכל דנקנר (והיא בוודאי תגיד שהיא למדה את זה מנעמי (-: ).

בשמת,
_נורמה טבעית? , אני מבינה מדברייך שלא אהבת את השימוש שלי בניסוח:
תחפשי מתחת לשטיח אם צריך, אבל תמצאי כל יום מינימום חמישה דברים טובים להגיד לו._

דווקא היה לי קשה יותר עם ממש כמו ילד

ומכיוון שתגובתה אמא של יו יו הבהירה לי את זה (כאן בניסוח שלך):
_מצד שני, אני כתבתי באופן ספציפי תגובה לאמא של יו יו. ובתגובה שלי רציתי להדגיש באופן ציורי ומטאפורי תפיסות שלא כל כך פשוט להתחבר אליהן. במיוחד לא כשאנחנו כועסות על אימפוטנציה ביתית
ברגעים של כעס גדול, כשאנחנו מלאות טענות כרימון, אנחנו לא תמיד מצליחות להיזכר שיש גם משהו טוב בבעל שלנו. אבל כשאומרים לנו "לחפש מתחת לשטיח" זה בדרך כלל משעשע אותנו ומזכיר לנו שבעצם זה לא כל כך קשה, ובעצם אנחנו לא צריכות להתאמץ כל כך כמו שנרמז מהביטוי הזה._

התגובה שלי היתה זו -

לי עוזר גם להיזכר להסתכל עליו כעל מי שאני אוהבת ומי שמרגיש כמוני כמבקרים אותו/כועסים עליו וכו'...
לא עוזר לי כשאני מסתכלת עליו כמו על מישהו שצריך לעשות עליו מניפולציות כדי שיתנהג כמו שאני רוצה
זה הכל,
לא יותר מזה.

ואני בכלל לא חושבת ש:
בגלל ש _זה פורום פומבי שבו כולם קוראים.
אז לכאורה אני צריכה לנסח ניסוחים סטריליים שיהיו מדוייקים ונטולי צרימות במאה אחוז._
אני דווקא אוהבת לקרוא אותך עם צרימות, ככה אני חושבת יותר

אני דווקא אוהבת לקרוא אותך עם צרימות
איזה מזל!

לא עוזר לי כשאני מסתכלת עליו כמו על מישהו שצריך לעשות עליו מניפולציות
הו הו. את אומרת דבר נורא חשוב.
אני בכלל לא התכוונתי לעשות מניפולציות על הבעל.
אם כבר, אז על עצמנו, אבל גם זה לא נכון.
לא מדובר בכלל במניפולציה. מדובר בשינוי של הראייה שלנו. להסתכל על החיים מחלון אחר, חדש, שונה.

לקחתי לתשומת לבי את עניין הגישה.
ואתמול באמת במקום לקרוס למיטה עם הילד בשמונה וחצי, ברחתי מהמיטה (המשפחתית כמובן) כשהתינוק ישן והתחלתי, בלי כעס, לסדר את הבית לכבוד המטפלת.
בעלי האהוב חזר מאוחר עוד יותר מהרגיל (הגיע הביתה בתשע ועשרים!) ובמקום להעיר לו שכל כך מאוחר ושהוא לא ראה את הילד כבר יומיים, דיברנו על היום המשוגע שהיה לשנינו, פתאום הילד התעורר, הופ! קפץ לו הבעל ואמר "אני אלך אליו". הלך, הלך, הלך, הרדים את הפוצי במשך חצי שעה(!), בזמן הזה אני מברכת על מזלי, סיימתי לשטוף כלים (ולבשל צהריים למחר). גם הילד ראה קצת אבא, גם אבא הרגיש קצת את הילד והשתתף במשהו ביום שלו, וגם הכלים נקיים ויש מה לאכול! וכל זה כי לא קפצתי עם הציצי להרדים את הפוצון!
נראה שהוא מפנים את מה שאמרתי לו בשיחה ההיא מלאת הטרוניות, שגם הוא יכול להרדים את התינוק, אפילו שאין לו ציצי, והראיה היא שהמטפלת, (אמנם עם ציצי אבל לא "פעיל"...) מצליחה להרדים את הפוצון.
ונראה שאני לומדת לתת לו משימות ולא לחכות שהוא ימציא אותן, וככה זה קל יותר...
היתה לו משימה, הוא עמד בה וזה עשה לו כזה מצב רוח טוב שהוא אפילו סידר אתי את הבית וסוף סוף הזיז את הקיטבג מהמילואים שמחכה כבר חצי שנה שיוציאו אותו מהחדר של הפוצי.
הידד! עוד קצת קשה לי עם המחמאות ולמצוא אותן, אני חוששת להשמע מאולצת או לא טבעית.

איזה כיף לקרוא!
תראי כמה מהר שינית את מצב העניינים וקיבלת שיתוף פעולה בזכות:

והתחלתי, בלי כעס, לסדר את הבית

ובמקום להעיר לו

דיברנו על היום המשוגע שהיה לשנינו

פשוט נפלא!

מה עושים עם הכעס שלו?
אתמול בערב התינוק צווח, עם דמעות, אולי שיניים אולי חלומות רעים או חרדת נטישה, אני לא חייבת לתת לזה כותרת. הילד בכה והיה צריך להרגיע אותו.
אני כבר קרסתי במיטה, הילד היה על הידיים של אבא שלו, בוכה וצווח. ופתאום אני שומעת את בעלי צועק עליו (על תינוק בן 9 ח') די כבר! שקט! תפסיק!.
קמתי, לקחתי את הילד שכמובן לא "הפסיק" לבכות אלא נכנס להיסטריה גדולה יותר, ואחרי עבודה מאומצת, תוך שאני מכילה את האומללות שלו, הוא נרגע.
ואז קמתי מן המיטה, נכנסתי לסלון ושאלתי את בעלי "מה קרה לך?" . הוא כמובן התחיל להסתגר ולא רצה לדבר אתי על זה, הוא רק אמר "אני גם ככה מרגיש עם זה רע" ולא הסכים לדבר אתי בכלל. לא בערב, לא בלילה ולא למחרת בבוקר.
אני מרגישה שאין עם מי לדבר. אני רואה את בעלי נשאב למערבולת של תיסכול כללי,
מיני- כי אנחנו כבר לא שוכבים, אני מניקה ואין לי חשק, אני גם עובדת וגם נמצאת עם התינוק כמעט כל היממה, ואני יודעת שסקס זה חשוב לזוגיות, אבל אחרי שממשמשים אותי כל הזמן, הדבר האחרון שבא לי הוא עוד משמוש בדיוק באותם המקומות...
תסכול מהזוגיות- כי אנחנו כמעט ולא מבלים אחד עם השני- אנחנו רק עושים תורניות עם הילד...
תסכול מאבהות- כי הוא כמעט לא רואה את הילד, הוא הרבה שעות בעבודה, וכשהוא רואה אותו אלו הן השעות הכי קשות והילד נודניק ועייף.
בעלי מתוסכל, כועס, ולא יודע להכיל את הכאב והתסכול של הילד. הוא מאבד את העשתונות.
הוא מסתיר ממני דברים, הוא משקר, ולא מוכן ללכת לטיפול זוגי.
נגמרו לי הכלים, אין לי יותר מה לעשות.
אמרתי לו שהכדור במגרש שלו, אני לא מוכנה לחיות עם האומללות הזו. זה לא מגיע לי ולילד.

הוא רק אמר "אני גם ככה מרגיש עם זה רע"
הוא איבד שליטה, ואחר כך הבין וכעס על עצמו. לך זה לא קורה?

כן, אבל אני מסכימה לדבר על זה, אני מתנצלת, אני מנסה לגדול מתוך זה.
הוא כועס על עצמו, מסתגר וכועס עוד יותר.
אני יודעת שבראש מתנגנת לו המנגינה שאמא שלו פימפמה לו- אתה לא יכול, אתה לא תצליח, אני לא מאמינה שאתה מסוגל....
אני משתדלת לא להיות כזו. אז שאלתי אותו מה קרה לו, כי לא התינוק צריך לסבול את ההתפרצויות האלו, ומה יקרה פעם הבאה שהוא יצרח? וכשיצאו שיניים? וכשהוא יעשה משהו אסור ויעצבן? הוא יכעס? הוא ירביץ?(כמו שהרביצו לו...). זו השפה שהוא מכיר ואני לא רוצה שהבן שלי יגדל באוירה כזו.
בעלי צריך ללמוד להכיל את האומללות של הילד כשהיא מתפרצת ולא להגיב בהתפרצות משלו.
אין לי כוחות ואני לא מוכנה לגדל שני תינוקות.

כן, אבל אני מסכימה לדבר על זה, אני מתנצלת, אני מנסה לגדול מתוך זה.
את אשה.
רוב הגברים לא מדברים על מה שהם מרגישים. לא מרגישים צורך, או לא יודעים איך.
והתגובה שלך -- אז שאלתי אותו מה קרה לו, כי לא התינוק צריך לסבול את ההתפרצויות האלו, ומה יקרה פעם הבאה שהוא יצרח? -- היא אינסטינקטיבית וטבעית ומובנת, אבל לא מועילה.
לא קל להתעלות על רגשותייך, להתאפק מלנזוף בו (למרות שהתנהגותו בהחלט מצדיקה את הנזיפה), ולתת לו הרגשה שאת יודעת שהוא כן מסוגל, וגם אם איבד שליטה הפעם הוא יצליח בפעם הבאה. עניינית זה כמעט בדיוק מה שאמרת לו, אבל המסר שונה לגמרי. במקום אמירה פוגעת ומקטינה -- אמירה מעודדת ומלאה אמון.
אני יודעת, קל לתת עצות והרבה יותר קשה לבצע, וגם לך יש הקשיים שלך, כפי שאמרת: אין לי כוחות ואני לא מוכנה לגדל שני תינוקות.
אני מאחלת לך הצלחה.

מה עושים עם הכעס שלו?
אוהבים אותו.

אל תעשי כלום. אל תנזפי בו. כשזה קורה לו, קומי ותצילי את שניהם, בעדינות וברכות. זה לא העסק שלך לתקן אותו, אז תשחררי את זה.

מיני - כי אנחנו כבר לא שוכבים
יש לי חדשות ממש רעות בשבילך: )-:
זה מה שגורם לכעס ולתיסכול שלו. קודם כל זה. לא רק, אבל אם יהיה מין עם אשתו, הכל יהיה לו קל יותר.
אני מתנצלת על הניסוח הבוטה, אבל אם את רוצה משהו שיעבוד - זה יעבוד. לא כמניפולציה חס וחלילה - כמקום שאם תתאמצי ותשקיעי בו, תזרעי אהבה ותקצרי אהבה, לך ולילד.
אז ככה:
א.זמן. זמן מהלידה.
ב. תיכנון. זה יכול לקחת שבועיים, אבל תסמני ביומן יום יעד, תשיגי בייביסיטר (סבתא אהובה?) שהתינוק ישהה אצלה קצת זמן, תגידי שאתם בסרט אבל במקום זה תכיני מיטה מזמינה. קחי חצי יום חופש לזה (או שישבת) כי הלילה הוא הזמן הכי גרוע לסקס בשביל אמא מיניקה. ארבע אחר הצהריים (הצגה יומית עאלק (-;) היא שעה יותר טובה, תתכונני את כל השבועיים בכל מיני דברים קטנים שיגרמו לך להרגיש טוב עם עצמך (הסקסיות באה מאיך שאת מרגישה עם הגוף שלך. תפנקי את עצמך).
ג. פלירטוט. תפלרטטי עם בעלך בכל הזדמנות, תרמזי רמיזות, תספרי מה היית עושה אילו לא היית כל כך מותשת. וכשהכל מוכן, תודיעי לו על המזימה.
המטרה הראשית:
ההשתדלות בכיוון יוצרת שינוי גדול.
פלירטוט אגב הנקה, החלפת חיתול ורחיצת התינוק הוא בילוי זוגי טוב בהרבה מנזיפות, ביקורת וכעס. במקום לבזבז את זמנך בלהסתכל על מה שהוא עושה, את משקיעה את זמנך בהתבוננות בכל מה שעושה אותו מושך בעינייך.

תחפשי את הגבר, ותמצאי את הבעל והאב.

בהצלחה, וכמובן הכל עצות, קחי מה שנראה לך ותזרקי השאר.

בשמת - אני מקנא בבעלך...

ולאמא של יו יו, כמו שאת מצליחה להכיל את האומללות של התינוק, תנסי להכיל גם את זו של בעלך. התגובה שלך אליו אינה חמורה כמו שלו לתינוק אבל היא באותו הכיוון הכללי. בסיטואציה שתארת אני מניח שלהתיישב לידו, לחבק אותו, ולהגיד "אוף זה קשה!" מהסוג שמשדר ששניכם באותה סירה היה עושה הרבה.

את צריכה להבין שהוא פתאום בחוץ. את והתינוק בסימביוזה והוא אווטסיידר שנתפס כפוגעני. לא מקום פשוט.

שלא ישתמע שאני מעביר ביקורת חס וחלילה, אני רק אומר לך מה יעבוד. שנאמר - על תהי צודקת תהיי חכמה (ואוהבת...)

תודה. נתתם לי המון חומר למחשבה וגם תמיכה וקצת תיקווה.

בשמת - אני מקנא בבעלך...
D-:

אני רוצה לספר על השינוי הגדול שחל אצלנו בזמן האחרון.
ראשית, אני החלטתי להפסיק לכעוס ולהפסיק "להתקרבן".
כל יום שאני נשארת לבד עם התינוק, אני עושה את זה מרצון ומבחירה, זה לא עונש אלא זכות. אני לא תמיד גיבורה, ומותר לי גם להפגין חולשות של גוף ונפש, אתמול לדוגמא הרגשתי פיזית רע מאוד. הקפצתי את בעלי מהעבודה המאוד מאוד חשובה שלו ע"מ שיהיה עם הילד. אז מה אם עד שהוא הגיע אני כבר הרגשתי טוב יותר ואפילו קצת התחרטתי שהקפצתי אותו כאילו על מאומה, אבל בכ"ז, נחתי כל הערב והיום אני מרגישה נפלא. גם כי פיזית נחתי וגם נפשית- הרשתי לעצמי להיות בן אדם ולא וונדר-וומן.
בנוסף- בזמן האחרון, כשאני לא סופרת לבעלי את השעות "מתי הגעת, למה כל כך מאוחר" וכו', הרגשתי נסיון כנה מצדו להגמיש את העסק והוא מתכנן לקחת יום אחד מיוחד וקבוע בשבוע שבו הוא יגיע מוקדם הביתה (בזמן לאמבטיה וארוחת ערב של התינוק). וזו היתה יוזמה שלו! כדי להקל עלי וכדי לבלות עם הילד גם באמצע השבוע, ולהרגיש כמשפחה וזוג.
אפילו שעניינים כספיים מעיבים עלינו, אני מפרידה דבר מדבר, אני מנסה לא לקשור בין הבעיות הכספיות לבעיות אחרות. אשה חכמה מאוד לימדה אותי פעם להפריד את הגוש הזה (שמרגישים אותו לפעמים חונק את הגרון או רובץ על הלב) למרכיבים שניתן להתמודד עמם.
אז- אני אוהבת את האיש שאני חיה אתו, אני גאה בו על הדברים שהוא הצליח להשיג ואני מופתעת ממנו, עדיין, מזה שמונה וחצי שנים. בזמן האחרון הוא חזר להיות מעורב בבית - הוא שוב עושה כלים, ואתי יש תמיד הרבה מהם...
ברי לי כי לא הכל בגללי, אבל מה שבטוח- אני קובעת את האוירה בבית. ברצותי - היא חיובית, וברצותי- היא איומה, רוויה כעסים והאשמות.
אז שלום לכם כעסים, שלום ולא להתראות רגשות קיפוח ואשם.
ואגב בשמת- תודה על העצות. הן יושמו, מיושמות וייושמו...

כיף לשמוע ! @}
וגם אם יהיו ירידות בדרך, הרי שהכיוון הוא ללא ספק למעלה, וזה מה שחשוב.

קראתי את האשם תמיד וכאילו קיבלתי אגרוף בבטן. יכול להיות שכך הוא מרגיש?
הנה אנחנו, על שולחן הניתוחים.
התחתנו מתוך אהבה גדולה, כמו כולם

ואנחנו חצי שנה לאחר לידה.

בשמת אני נורא מאמינה בעצות שנתת.
בח"לי עובד בעבודה שעיקרה - פיקוח. בחודשים האחרונים אני מרגישה שגם לעי הוא מפקח, נותן הוראות, מעביר ביקורת.
אני אמא חדשה, אבל בטוחה בעצמי. בטוחה מספיק לבקש עצה אם אני לא יודעת מה לעשות, קראתי כאן המווווון לפני הלידה על כל נושא שהוא, ממש גמעתי בשקיקה ואני עדיין גומעת.
הבעיה היא שהוא לא מאמין בי. ניסיתי לשוחח איתו על חיסונים, הוא הפטיר "שטויות" כמעט על כל מה שהיה לי להגיד. הדפסתי מאמרים של דיאטניות, אותם הוא לא טרח לקרוא, וציפה ממני לגבות את דעותי בצורה מוצקה, כאשר מספיק שהוא ישמע משהו ממישהו שהוא פגש רק היום כדי שזה יסגור כל פתח לדיון.
אני מרגישה שאני מנסה לגדול ולהתפתח, והוא עושה ממש ההפך.

הבחור העדין והרגיש שלי נעלם. במקומו הגיע מפקח עבודה סקס מניאק (זה מותר כאן?) שנוזף בי כי אני לא מקבלת את כל מה שאמא שלו אומרת כתורה מסיני (הוא בטוח שיש לי משהו נגדה).
אני לא רציתי להפוך לאמא המשתלטת, שעל פיה ישק דבר. הוא מקלח אותה, הוא מחליף לה, אני נפעמת מהחיבור ביניהם וכל הזמן אומרת לו כמה אני אוהבת אותו, איזה אבא טוב הוא ותודה כמובן על כל דבר.
מתי אני כן מתרגזת?
כשהוא מגיע ישר מהעבודה לשירותים לחצי שעה (מקום המפלט שלו), שכדי לעזור לי הוא לפעמים יקח אותה ממני, וכשאני שומעת אותה מיילת אני מגיעה כדי לראות אותה לבד בעגלה. מרגיז אותי כי הוא יודע מה דעתי על זה, וחשבתי שהגענו להסכמה כאן. אם אתה עייף מידי לשמור עליה אז תגיד לי, אל "תעזור" לי?

אני גם רוצה להתוודות - כבר כמה פעמים כשהיינו בנסיעה ארוכה והיא יללה במושב, אמרתי לה "אוף תשתקי כבר, נודניקית". אני מודה ומתוודה, ומכה על חטא שניה אחרי שאני אומרת את זה. אני חייבת ללמוד להרגע לפני שהיא תבין מה אני אומרת (אם כי לפי הבעת הפנים שלה היא מבינה בדיוק...).
אני מבינה שלמאזין מהצד זה מזעזע, אבל למה הוא חייב לצרוח עלי, ולהבהיל אותה במקום פשוט להציע שנתחלף במקומות, אני אנהג והוא יסיח את דעתה?
שאלתי אותו את זה.

אני נורא משתדלת להגיד דברים ולהתנהג אלי כפי שאני הייתי רוצה שיתנהגו אלי. בעדינות, לא בביקורת, באכפתיות ובאהבה. ומתאכזבת קשות לא לקבל אותו היחס. הרי הרבה יותר קל לי להתרגז כשאני רואה אותה לבד נייללת, אבל יותר חכם לנחם אותה ולדבר איתו יום או יומיים אחרי על הענין באופן כללי.

עכשיו אנחנו בריב, וקרו כל כך הרבה דברים שרק קראתי עליהם.
אין לי כוחות להתחיל איתו שוב את "השיחה". שאנחנו יוצאים ממנה מחוזקים מסכימים וסלחניים, אבל אני נשברת לרסיסים כשאותם דברים חוזרים על עצמם.
אני עמוסה בעלבון, כעס וטינה קשה, שלא חשבתי שתהיה לי כלפי אהוב ליבי.
חשק מיני?
שואף ל0.
דיברתי איתו, אמרתי לו שאני מתגעגעת לסתם חיבוק (לא כזה שהיד גולשת לתוך התחתונים), לנשיקה (לא כזו שהלשון תוקפת את החניכיים), לבילוי זמן יחד - שיש לנו בשפע, אם רק נדע לנצל אותו!
בנתיים אנחנו נוסעים פעמיים בחודש לסופ"ש אצל ההורים שלו, שם הזמן ביחד שואף ל0 אלא אם יש תקווה למגע מיני.
אני כל כך מאוכזבת ופגועה ממנו.
ולאחרונה הרבה פחות סובלנית - למה להתאמץ?

למה להתאמץ?
למה באמת?
(-:
הרי את יודעת למה...
לנחם אותך? השנה הראשונה אחרי הלידה היא הכי קשה, ועשר השנים הראשונות לנישואין הן הכי קשות

את מתארת מצב של מאבק.
אנחנו לא יכולים לשנות אותו. אז מה כן אפשר לעשות? רק לבדוק מה את יכולה לשנות אצלך: איפה את מפקחת עליו, מבקרת אותו, לא מקבלת את הדיעות שלו לגבי הגידול שלה, רוצה להיות הקובעת היחידה, ומעירה לו. בקיצור, כל מה שמעצבן אותך אצלו - תחפשי אצלך.
זו נקודת התחלה.

קראתי את האשם תמיד וכאילו קיבלתי אגרוף בבטן. יכול להיות שכך הוא מרגיש?
מצטער, אני לא דומה לו, ולכן אולי את אל דומה לה.
כלומר אני מזדהה יותר איתך מאשר עם בעלך בסיפור הזה, אבל מצד שני אולי גם אשתי...
עברה שנה, וניסיתי הרבה מהעצות שהועלו כאן, ואני חייב לומר שהם לא שינו כמעט כלום בהתחיסות של אשתי אבל הם שינו הרבה בהתיחסות שלי לזה. ואולי גם הזמן עשה את שלו.
לאחרונה אני מעיר הרבה על המקומות שבהם היא פוגעת בי. אני לא רב, לא צועק ולא מתעצבן (ואפילו כבר לו שותק בתגובה פאסיבית-אגרסיבית טיפוסית...). אני פשוט מציין שזה היה פוגע ומיותר, בולע את הרוק וממשיך הלאה. זה עובד לא רע, ולרב מביא (לאחר זמן מה כשהמצב רגוע יותר) לשיחה והתפייסות. לא תמיד...

תשמע, מטבע הדברים אני מציגה את הקשיים שלי ולא את שלו. אולי כדאי לי להתיישב ולכתוב על הדברים שאני מודה לו עליהם?

אז מלאך או שטן?

ואני חייב לומר שהם לא שינו כמעט כלום בהתחיסות של אשתי

חבל.
זה לא מפריע לה שהיא כל הזמן פוגעת בך? כלומר, גם אם אח"כ יש שיחה והתפייסות, למה ההתנהגות הזו חוזרת על עצמה?

למה ההתנהגות הזו חוזרת על עצמה?
אולי כי היא לא קשורה אליו? כי יש לה דברים עם עצמה לעבוד עליהם, וזה עדיין בלתי נשלט אצלה? (סתם רעיונות)
(בשמת מוכנה להודות שיש אצלה המון התנהגויות ש"חוזרות על עצמן" אף על פי שהיא כבר החליטה יותר ממליון פעם להפסיק אותן תיכף ומייד!)

עוד נושא לדיון האשמים תמיד-
שטף אותנו היום גשם זלעפות בדרך הקצרה מהמשפחתון של יו-יו לאוטו, היינו רטובים לאלללה. שלחנו בו זמנית את היד לטישואים כדי לנקות את המישקפיים וצחקנו . ואז הוא אמר :"לפחות בזה את לא יכולה להאשים אותי..." זאת אומרת- בגשם המטורף הזה.
וכל זה כי הערתי לו בבוקר שאני אעיר אותו מכאן והלאה רבע שעה קודם כל בוקר כי לוקח לו המון זמן לארגן את עצמו (לגרד את עצמו מהמיטה, להתקלח, להתלבש ולשתות קפה) ויוצא שאני (שחוץ מלהעיר אותו ואת הילד, לקום להתקלח ולהתלבש ולשתות קפה גם מקלחת ומלבישה את הילד, מכינה לי ולילד ארוחת בוקר וצהריים לקחת, מסדרת לשנינו תיקים, מניקה וקוראת את עיתון הבוקר, ולפעמים אפילו זוכרת להאכיל את החתולה), ובגלל שהוא מתעכב אז אני מאחרת לעבודה.
אני לא האשמתי אותו, אני באתי עם תלונה מוצדקת ועם הפיתרון שלה, עם המסקנות והיישום. כל מה שנשאר לי זה לבצע, עם הסכמתו או בלעדיה...

שאני אעיר אותו מכאן והלאה רבע שעה קודם
וגם את זה את לוקחת על עצמך?
מה עם פשוט:
"בשבע אפס חמש אני חייבת להיות בדלת, או שאני מאחרת לעבודה. לכן זו השעה שהילד, אני והמכונית מתפנים מכאן. אין לי בעיה שתתעכב ותיסע באוטובוס". וגם תקיימי את זה (יעני, את מוכנה בזמן? הילד מוכן בזמן? ביי ביי, את חייבת לצאת לעבודה).
קורה לכל אחד שלפעמים הוא מתעכב או מאחר, אבל מדברייך עולה שבעלך גורם לך לאחר באופן קבוע.
זה א. חוסר כבוד כלפייך, וב. סימפטום לאגרסיביות חבויה (התנהגות פאסיבית-אגרסיבית, כלומר: התנהגות שמבטאת כעס לא באמצעות התנהגויות תוקפניות או אלימות בגלוי, אלא באמצעות חבלות של הימנעות, איחור, שיכחה, השמטה, הזנחה וכדומה. שוב: באופן קבוע, וכשברור למי שעושה את זה שהתנהגותו הקבועה פוגעת במישהו).

שימי לב שבהצעתי אין כעס מצדך. יש פשוט שימת גבולות ברורים:
אין לך שום בעיה עם הקצב שלו בבוקר (הרי זה לא התפקיד שלך לזרז אותו או להתעסק בכלל בכמה זמן לוקח לו להתכונן או להעיר אותו! הוא בן אדם מבוגר! רק הוא - לא את - יכול לבקש ממך טובה לתפקד כשעון מעורר, אם אין לו אפשרות להשתמש בשעון מעורר, ואז את יכולה להסכים או לסרב, אבל כל השאר לא העסק שלך) -
הבעיה שלך היא רק עם שעת היציאה שלך בבוקר.
את אחראית לשעת היציאה שלך.
את אחראית לגבולות שלך.
אם חשוב לך להיות בעבודה בזמן, ואת אכן עושה לשם כך את כל המאמצים (מוכנה בזמן והילד מוכן בזמן, כולל חישוב המעבר דרך המשפחתון) - ההגנה שלך על האינטרסים שלך פירושה שאת גם יוצאת בזמן.
אם הטרמפיסט לא מוכן בזמן, זו בעיה שלו. הוא יכול היה להיות מוכן בזמן, אילו זה היה מספיק חשוב לו.
בלי כעס, באהבה רבה, "חומד, אני חייבת לצאת בשעה X כדי להספיק לעבודה, ואני לא אוכל לחכות היום" ועמידה במה שקבעת ("חומד, השעה כבר X, אני יוצאת, ביי חמוד, נתראה בערב" ולוקחת את הילד וביי וסוגרת את הדלת והולכת, בלי שום ויכוחים, התעכבויות, הנחות והקלות) היא משהו שיבהיר לו שאמנם זכותו להתעכב כ-מ-ה שהוא רוצה - אבל על חשבונו ולא על חשבונך.
וכל זה אמור בתנאי שלא הוא הנהג (הרי יכול להיות שלך אין רשיון נהיגה, ולכן את תלויה בו שיסיע אותך, נכון? ).
אם זה המקרה, אני הייתי ממליצה לבזבז כסף על מונית ולהסתלק בזמן

וכל זה כי הערתי לו בבוקר
תהיי בטוחה שזה לא רק בגלל זה....

ואגב, יש קטע מומלץ מאוד של יאיר לפיד על שיתוף פעולה בבוקר. לא מצאתי אותו ברשת בל הוא רץ במיילים, תחפשי זה ממש טוב והמסקנה - כולנו כאלה בבוקר ... )-:

עוד ערב "נהדר". היא עייפה, היא עצבנית כי היא צריכה להכין דברים למחר, ויש לה על מי להתעצבן.
דיוקן עצמי: http://mcs.imageg.net/graphics/[po]product images[/po]/p938063reg.jpg
)-:

ויש לה על מי להתעצבן
תתחיל להוציא את עצמך מזה.
כלומר, מה שמפריע לך זה שאתה באמת לוקח ללב את מה שהיא מפילה עליך.
למה בעצם? זאת אומרת, אני מציעה לך לנסות להסתכל בתוך עצמך ולחפש מה אצלך הוא הנקודה החלשה שנדלקת כשהיא מתנפלת עליך בגלל דברים שלא קשורים אליך.
כי מה שאתה מתאר מורכב משני חלקים: מה שהיא עושה - והתגובה שלך.
אתה לא יכול לשלוט במה שהיא עושה, וגם היא לא, לפי תיאורך. היא עייפה וסחוטה ועצבנית ולחוצה ומלאה רגשי אשמה והיא מאבדת שליטה.
אתה כן יכול לשלוט במה שאתה עושה. בתגובה שלך. הספר לבסוף מוצאים אהבה אולי יכול לעזור לך לזהות למה אתה כל כך סובל מזה.
המטרה שלך צריכה להיות לא לשנות אותה ("אם היא רק תפסיק לשפוך את זה עלי הכל יהיה בסדר") אלא לשנות את עצמך ("אם אני אפסיק להיפגע מזה אני אוכל להיות שליו ושאנן כשהיא מתעצבנת, ולחשוב מחשבות כמו: 'אוי אשתי הלחוצה והמסכנה, שוב היא מתפרקת בתפרים. מה אני יכול לעשות כדי לעזור לה, כשבמקום לבקש ממני היא יורקת אש?' אז אני בטח ארגיש הרבה יותר טוב").
מה קורה כרגע?
היא הופכת לדרקון - ואתה מרגיש קטן, מותקף, מעוך ובסכנה.
מה היעד שלך?
היא הופכת לדרקון - ואתה מרגיש גדול (אתה לא איבדת שליטה! אתה גבר! (-: ), בטוח, שלם ומאוד מוכשר בתור מאלף דרקונים מנוסה.
(אולי אני אזמין את בעלי לדף הזה. ההודעה הזאת שלך גרמה לי לקלוט שהוא בהחלט מאלף דרקונים מנוסה P-: ).

כשבמקום לבקש ממני היא יורקת אש
תוספת למשהו שקלטתי כרגע באופן בהיר יותר:
אשתך, במצב הזה, זקוקה לעזרתך.
הבעיה היא, שהיא לא מסוגלת לנסח את זה במלים של בקשה קונקרטית לעזרה מועילה, אלא רק בצורה מבולגנת של תלונות על מה שלא עשית, שלא ראית, שלא הבנת, וש"היית צריך" לעשות. היא מרגישה קורבן, לא אהובה, ומבודדת בעולם עוין. אין לה שום טכניקה איך לבקש עזרה .
תנסה להקשיב לטענות שלה.
אם תביא דוגמאות לתלונות, לצעקות, לטענות וכדומה - אני מבטיחה שאני אעזור לך לתרגם אותן לבקשות לעזרה.
גם אתה מספיק אינטליגנטי לנסות את זה בעצמך.
אם תתעלם מהעטיפה המכוערת, תוכל פשוט לעזור לעצמך: "מתוקה שלי (אתה אומר בשלווה ובאהבה), אני רוצה לעזור לך, אבל אני חושש לעשות את הדבר הלא נכון. בואי תגידי לי מה את צריכה שאני אעשה עכשיו שיעזור לך".

אני כמעט נכנעת.
אני לא יודעת איך להתמודד עם חוסר האחריות שלו. איך כל השנים שאני אתו זה דישדש אולי, נחבא מן העין, נעלם מהתודעה. אבל עכשיו, כשיש תינוק לטפל בו ומיליון סידורים (מה שנקרא- מציאות), זה עולה וצף כמו חתיכת @####.
הוא לא אחראי מספיק וזה מוציא אותי מדעתי. אני צריכה מישהו שאפר לסמוך עליו ולא לנהל אותו או לנהל לו ת'חיים.
לדוגמא- בבוקר עמוס אחד שכחתי לצרף חיתולים לתיק המשפחתון של הילד. ביקשתי מבעלי (שהיה לו זמן באותו הבוקר) לקפוץ הביתה, לקחת חיתולים ולהביא למשפחתון. הוא עם האוטו וזה לא קשה. ווידאתי שהבקשה "נקלטה". כשהתקשרתי לוודא ביצוע התברר שהוא שכח. הוא שכח, הוא שכח. אופפפפפפ! כמה מעצבן!!
לדוגמא- אני צריכה להזכיר לו כל טלפון שהוא צריך לעשות לבנק או לדברים אחרים אישיים שלו. אם אני לא מזכירה- זה לא קורה. אז מה אם זה לא קורה? מה דעתכם על צ'קים שהוא הפקיד לטובתנו ולא בדק אם הם נפדים. נדנדתי לו חודש, חודשיים, רק אחרי ארבעה חודשים הוא הלך סופסוף ואז הוא גילה שאין להם כיסוי. את זה אני כבר ידעתי, כי אני עוברת על ההוצאות לפחות פעם בחודש ואני ראיתי שאין לכסף הזה זכר.
אוף.
וזה אגב לא קשור לזה שהוא גבר, אלא לזה שהוא לא אחראי וקל לו לגלגל את האחריות לביצוע עלי. כי כשאני אומרת זה גם מתבצע.
אז זהו. יש לי תערובת של כעס, אכזבה ובעיקר יאוש. די, מספיק, שיגדל כבר. שיבין את מה שאני כבר הבנתי- שאין יותר את החיים של קודם, לפני הילד. די, זהו, עכשיו חייבים להיות אחראים, אנחנו אבא ואמא...

אמא של יו יו, האמת שזה שייך לדפים אחרים, כמו אימפוטנציה ביתית (-;
תפיסת מפתח:
זה אף פעם לא "הוא" . זה תמיד משהו שקורה ביניכם .

שליחה על ידי גיל_ו* » 26 מרץ 2005, 23:24

היא עייפה, היא עצבנית כי היא צריכה להכין דברים למחר, ויש לה על מי להתעצבן
האשם תמיד: במקרים כאלו למדתי שעדיף להגיד באופן ישיר "במקום שתתעצבני עלי בגלל שאני לא עושה את מה שאת חושבת שאני צריך לעשות - תגידי לי. אם מעצבן אותך זה שאני עושה או לא עושה משהו - זה לא בכוונה - זה פשוט בגלל שלצערי אני לא מצליח לקרא מחשבות ולא מתוך כוונה לעצבן".
בד"כ זה עובד...