ציפור שיר

[אנונימי]

^{דף סיפור לידה, דף סיפור לידה בבית חולים}

[ציפור_שיר*]

אחרי כמה שנים של קריאה פאסיבית, החלטתי לפתוח דף משלי.
מקווה שאהיה פוריה גם בכתיבה כמו בקריאה.

[ציפור_שיר*]

מתחילה בסיפור הלידה של בתי. לקח לי הרבה זמן לכתוב אותו, אבל זו היתה חוויה כל כך מעצימה, שאני חושבת שזה דבר טוב בשבילי להתחיל בו (-:

סיפור הלידה של הגוזל

בבוקר של תאריך המשוער הראשון של הלידה של גוזלי, בוקר חג שבועות, קמתי בבוקר עם כאבי גב.
התלוננתי בפני בן-זוגי קצת על הכאב, והוא אמר שאולי זה בגלל שהבטן כבר גדולה, ואולי זה מתחיל להכאיב בגב.
התלבטתי קצת מה לעשות והחלטתי ללכת לשחות.
בבריכה חשבתי כמה זה היה נחמד עם היה חדר ללדת בו אחרי שחיה. זאת אומרת, אם אפשר היה לשחות ואחר כך לצאת לחדר הזה וללדת.
אכלנו ארוחת חג אצל חברה. הגב שלי כאב לאורך הארוחה (כנראה שהשחייה לא ממש "פתרה" את הבעיה).
סיפרתי לאחת האורחות בארוחה של שאני מתכוונת ללדת במרכז ללידה טבעית, והיא אמרה, בטון קצת ספקני (או הרבה ספקני) בהצלחה.
בסביבות 20:30 כאבי הגב נעשו יותר חזקים. ב- 21:30 החלטנו לצאת לטיול. בדרך במדרגות פגשנו את אחד השכנים שלנו. לא יודעת למה, אבל עבר לי בראש שבא לי להגיד לו שאני הולכת ללדת. לא אמרתי.
עשינו סיבוב של משהו כמו חצי שעה, שמכונה היום "מסלול צירים". בדרך כמה פעמים הרגשתי כאבים ועשיתי קצת תרגילים שלמדתי בספר של הלידה פעילה, בעזרתו של בן-זוגי.
חזרנו הביתה. החלטתי שאני מנסה לישון. בן-זוגי הביא לנו כוס יין (אמרו שזה משכך צירים אם זו לא באמת לידה) וגם נתן לי כרטיס מקסים שהכין עבור יום החברות השמיני שלנו (כן, הכל התכנס לאותו התאריך...).
ניסיתי לישון אבל כל הזמן היו כאבים והתחלתי לנוע בחוסר נוחות במיטה. באיזה שהוא שלב החלטתי להתחיל לקפוץ על כדור פיזיו ובן-זוגי התחיל לרשום את הזמנים בין ההתכווצויות. כשראינו שהם די תכופות – משהו כמו כל 10 דקות, בן-זוגי התקשר למיילדת במרכז לידה שאמרה שזה קצת מהיר ללידה ראשונה והציעה שנצא לבית החולים.
בן-זוגי ירד לארגן את האוטו – וסידר מאחור הרבה כריות שיהיה לי נוח. ברחוב היו כמה בחורים שדיברו. חשבתי לעצמי כמה מוזר שהם עומדים כאן ומדברים ואני, אולי הולכת ללדת.
כל הדרך לבית החולים חשבתי שזו תהיה די פדיחה אם אלה סתם כאבי גב... הגוזל, שכל ההיריון התנהגה למופת, היתה סופר מתחשבת בנסיעה, והיו לי רק ארבעה צירים בשעת הנסיעה, שעברו די בקלות.
הדרך היתה ריקה, והצחיק אותי כמה דאגתי שאלד באמצע היום, שיהיו המון פקקים, וכמה כולם דאגו להסב את תשומת ליבי לדרך הארוכה לבית החולים.
הגענו לבית החולים ב- 3:00 ונרשמנו בחדר הלידה הרגיל. האמת שהייתי מטושטשת לגמרי, לא כל כך הבנתי מה קורה סביבי, והאחות אפילו שאלה אם אני מדברת אנגלית. איך שהגעתי ממש חיפשתי כדור. כאב אבל עדיין לא האמנתי שזה אכן זה.
האחות בדקה אותי ולהפתעתי (הרבה מאוד!) הייתי בלידה, בפתיחה של 4 אצבעות! כמה מרגש.
הרופא בדק אותנו גם ונתן אישור ללידה טבעית.
אנחנו מחכים, המיילדת עדיין בדרך. מסתבר שהיא לא היתה בבית בחג, ונתקעה באיזה שהוא יישוב שהשער שלו לא נפתח. אני לא יודעת איך ולמה, אבל זה ממש לא הזיז לי. בן-זוגי ואני ביקשנו מהרופא חדר חשוב וקיפצתי לי שם על הכדור.
כשהמיילדת הגיעה היא התנצלה מאוד מאוד על האיחור ופתחה את המרכז לידה. כשנכנסתי היא ארגנה הכל כל כך מקסים ושקט, הרגשתי כאילו שאני בבית שלי. בן-זוגי בצ'יק הביא את הדברים מהאוטו ופרס הכל על הדלפק – מיץ תפוחים, חטיפי אנרגיה וכו' וכו'.
המיילדת אמרה שבגלל ששבת היא תעשה הכל חוץ מלהדליק אורות ומוזיקה. חמוד שהיא אמרה את זה בכזו רגישות.
התחלתי לקפץ על הכדור וביקשתי ממנה עזרה איך להתמודד על הכאב. היא בינתיים כבר מילאה מים באמבטיה ואמרה שכל מה שאעשה על הכדור לא יעזור כמו האמבטיה והציעה שאכנס למים.
נכנסתי. כבר התחיל ממש לכאוב. המיילדת הציעה שאצעק כי זה פותח יחד את כל הפתחים (פה-נרתיק-פי טבעת). האמת שזה עזר מאוד. במקביל, היא לימדה את בן-זוגי איך לעשות לי את הגב, ובו זמנית עיסתה את שלו.
התהפכתי די הרבה באמבטיה. באיזה שהוא שלב היא אמרה לי שאני נושמת בצורה שלא טובה לי והסתכלה במה שכתבתי בתוכנית לידה – החשש שלי היה שאהיה יותר מידי לחוצה. היא הציעה שאשנה את הנשימה קצת לנשימה קצת יותר מתאימה, וזה ממש עזר. נשמתי ככה עד משהו כמו 6:00 בבוקר, בין ציר לציר. מידי פעם היא הצמידה מוניטור. וכשבדקה אותי ב-6:00, היא אמרה לי שזו פתיחה מלאה, ושזה ממש מהר, ושאפשר ללחוץ ולהוציא את הגוזל. בשלב הזה היה לי ממש קשה – פשוט לא הצלחתי לדחוף אותה החוצה. ידעתי שאני רוצה ללדת בעמידה, כשהידיים שלי נשענות על המיטה. ניסיתי ולא הצלחתי. המיילדת הציעה שאעזר בחבל, באמבטיה וכו' וכו', אבל כנראה שידעתי מה שאני רוצה... חזרנו לעמוד כשאני נשענת על המיטה.
ואז, המיילדת אמרה משהו שמאוד עזר לי – שאני מאוד בתוך עצמי ובתוך הראש ושאני מפחדת לשחרר את התינוקת. האמת שבאותו השלב, פחדתי שאני אצטרך לחזור הביתה עם פתיחה של 10 אצבעות ועם התינוקת בפנים.
החלום שלי היה שאני אמשוך אותה החוצה, אבל כנראה שפחדתי מידי בשביל זה. המיילדת שימנה בהמון שמן את הנרתיק. באיזה שהוא שלב היא אמרה שמרגישים את הראש. כל כך התרגשתי. ביקשתי מיד להרגיש. זה היה רך מאוד, כמו גומי או מדוזה. כל כך התרגשתי, מייד אמרתי לבן-זוגי שירגיש גם ושמתי את היד שלו על הראש.
לחצתי, לחצתי, ולחצתי. ופתאום, אחרי לחיצה ענקית שממש התאמצתי, הגוזלית התגלגלה החוצה.
המיילדת הניחה אותה על המיטה. והרמתי אותה מיד והחזקתי. היא עדיין היתה מחוברת אלי בטבור.
כל כך יפה, שקטה, עם עיניים ענקיות. היא לא בכתה בכלל, רק הסתכלה סביב עם עיניים ענקיות.
התרגשתי נורא נורא נורא.
החזקתי אותה, בן-זוגי צמוד אלינו. מאושרת.

[יעלי_לה]

מקסים!
תתחדשי על דף בית אישי
ועל דף סיפור לידה

[ציפור_שיר*]

מאז שהגוזלית נולדה, העולם בחוץ נעשה הרבה פחות מעניין. הכל מעניין איתה. היא המרכז.
חשבתי על זה שאנשים בחברה שלנו מבלים יותר זמן עם עמיתים לעבודה מאשר עם בני הזוג שלהם/ן או עם ילדיהם.
כששיתפתי את בן-זוגי הוא אמר "ברור". הופתעתי. אף פעם לא הייתי ערה לכך קודם.
מרגישה שהיא מוסיפה לי כל כך הרבה אושר, ורצון ליצירה שהיו רדומים כבר שנים.

[טדליק_נהנאנע*]

בשבילך:
http://www.youtube.com/watch?v=WJnG1GlJIA4

[ציפור_שיר*]

אז עכשיו שהקטנה מתקרבת ל- 1.5 אני מתחילה לעבד כמה מהחוויות הרגשיות והתובנות שלי כאמא.
התחלתי להבין שהיא כאן ותישאר כאן, אז הרבה מהזמן שלי של ה"כיף" וה"פנאי" יהיה איתה. אני רוצה להתחיל "לנוח" לידה - בין אם לנוח פיזית ובין אם רגשית - פשוט להתרווח ולהרגיש נוח. גיליתי שהיא שותפה די טובה לעניין הזה. לפי שעה היא נחמדה, כיף לדבר איתה ויש לה חוש הומור טוב (-:
על סיפורים, ודאות ושגרה -
הקטנה אוהבת, אבל ממש אוהבת, סיפורים והצגות מכל סוג שהוא, במיוחד, כאלה שחוזרים על עצמם ושהיא יודעת בעל-פה את המילים שלהם. כשאני עושה לה הצגה עם כפפות המטבח (תמיד הדמויות שהיא בוחרת הן היא ואבא. כן, צריך לשים קצת את האגו בצד...). הבנתי שזה נותן לה הרבה וודאות ושליטה בעולם שהוא גדול ולא מוכר לה, ושהיא חכמה מספיק כדי להבין שהיא תלויה בו באחרים (לפחות בשלב זה של חייה).
גם לנו המבוגרים מעברים קשים - וסיפורים מרככים אותם. נגיד אני, לפני תחילת השבוע, במוצאי שבת, חוששת איך הוא יהיה. התחלנו לעשות "ישיבה" משפחתית, אני והבן-זוג וזה עוזר לי לספר לעצמי סיפור של איך השבוע ייראה. גם לקטנה אני מספרת כל יום בתחילת היום מה אנחנו הולכות לעשות היום (עד כמה שאני יודעת, וכמובן שהתוכניות משתנות אם מצאנו עלה או התחלנו לטפס ולרדת מדרגות איפה שהוא).
הדבר המאתגר והמרגש ביותר בשלב זה עבורי הוא "הזמן" של הפעוט - היא כל הזמן נמצאת בהווה. משהו יכול לתפוס אותה והיא תתעסק בו עכשיו שעה בלי לחשוב על דברים שצריך עוד לעשות בהמשך היום ובלי לחשוב על העבר וטרדותיו (לפחות זה מה שאני חושבת...). בשבילי, שבאה מהעולם של ה"גדולים" עם דברים "פרקטיים" נורא "חשובים" שצריכים להיעשות, זו אדפטציה לא קלה לעבור אליה, אבל גם חוויה מדהימה כשאני שם. מה שהופך להיות במרכז זה הרגע הזה ומה שקורה בו. שינוי מרענן!

[יערת_דבש*]

קראתי מה שכתבת על לידה ואני מתעסקת באותן התלבטויות.. אם את רוצה להשתתף לי במחשבות, מוזמנת למייל.

[חגית_א_א*]

מהיכן את? ביאזיה בתי חולים את מתכוונת ללדת?
כעקרון אפשר 12 שעות אחרי שנכנסת לבית חולים לצאת ואת מקבלת את כל התנאים מכוון ש 12 שעות נחשב אשפוז ושחרור אחרי 12 שעות נחשב שחרור מוקדם עליו תצטרכי לחתום. בלינאדו נוכלי להשתחרר מיד ולקבל את כל התנאים.

[הילה_גביש*]

אני השתחררתי ממש כמה שעות לאחר הלידה, לא עברתי בכלל למח' יולדות. מחדר הלידה יש למכונית והביתה. חתמתי על מסמך שאני יודעת שזה בניגוד להמלצת הרופאים. לא הייתה בעיה עם ביטוח לאומי. לגבי הבדיקות, הגיע אלינו הביתה אחות טיפת חלב ועשתה את הבדיקה. אנחנו גרנו אז בישוב קהילתי שהיתה בו מרפאה.
בהצלחה ולידה קלה ומעצימה.

[אמא_של_דניאל*]

כמו שכבר כתבו לך פה: עפ"י החק.. את צריכה לבלות בבהח 12 שעות.... אני ילדתי והשתחררתי די מהר בלינאדו.. הם לא עושים עניין ואת מקבלת הכל.
לPKU חזרנו אחרי 3 ימים.. בהוראתם.. - בדיקת שמיעה לא עשינו... (נדמה לי שאפשר לעשות בטיפת חלב)

[אמא_בבית*]

בעיקרון אפשר ללכת מיד אחרי הלידה. באופן מעשי, הצוות מנסה לעכב אותך כמה שהם יכולים ומביאים פסיכולוגית ועובדת סוציאלית לבדוק שאת שפויה ולוקחת אחריות על התינוק. באחת הלידות שלי עברתי את התהליך הזה ובסוף יצאתי אחרי שש שעות. ילדתי בארבע בבוקר ויצאתי בעשר באותו בוקר. לבדיקת PKU הגעתי לטיפת חלב בגיל יומיים, לבדיקת שמיעה שלחו לי הזמנה ולא הלכתי אבל כדאי.
מה שעוד צריך לעקוב אחריו בקפדנות זו צהבת שאם היא גבוהה, היא צריכה טיפול כי יכולה להיות מסוכנת.
שתהיה לידה קלה וטובה!

[אפרת_מ*]

לפי החוק את לא צריכה שום דבר. נקודה.
על מנת לקבל את מענק הלידהף הפרשנות של בט"ל לחוק (כי זה לא לשון החוק או התקנות) היא מינימום 12 שעות בבי"ח.
אם תהיי בלניאדו, אני מניחה שלא יעשו לך בעיות לעזוב והם ביה"ח היחידי כיום שלא דורש 12 שעות.
לכן הוא מועדף על יולדות בית להגעה לבדיקת רופא ורישום לצרכי קבלת מענק של בט"ל.
בדיקת שמיעה לא עשינו. PKU עשתה מיילדת הבית, אני מניחה שאם את רוצה את יכולה להגיע למחלקה שוב.

לידה קלה.

[טל*]

אנחנו חזרנו ללני אדו לאחר 24 שעות ל PKU היות ואחות טיפת חלב שלנו אמרה שאינה ממוקצעת דיה על מנת לבצע הדקירות וחליבת העקב...מצטרפת לכך שב לניאדו משחררים מוקדם בלי עניין ( אני יצאתי לאחר 3 שעות). לידה קלה!

[חגית_א_א*]

טיפים? להכין אוכל למקפיא, אם יש עזרה זה הזמן להעזר בה, לי הכי קשה היה אי האפשרות לישון במהלך היום (הגדולה כבר מזמן לא ישנה צהרים).

[יולדת_טריה*]

כמו שכתבתי בדף על לידה בירושלים, אני יצאתי מעין כרם באותו היום
חתמתי על טופס מתאים שמשחרר את התינוקת שלנו והם לא יכולים לא לתת לך אותו , (במידה והכל בסדר)
אם טפו טפו התינוק/ת בריאים הטיעון העיקרי זה שאם תתפתח צהבת או תרחיש אחר תצטרכו להתאשפז במחלקה שהיא לא המחלקה של התינוקות שרק נולדו ושזה מסכן את התינוק/ת שלכם
וזה כבר שיקול שלכם. אני חיכיתי כמה שעות עד שהלכנו - רציתי לחזק את האינטאיציות שלי והרגשתי שלמה מאוד עם ההחלטה
הרופאה לא בדקה אותי ועשו לנו בעיות לשחרר אותי - ככה שאם את לא מתנגדת שהרופאה תבדוק אותך זה יקדם את השחרור, בסוף פשוט הלכנו וקיבלתי מכתב שחרור בדואר
לכן היה צריך לשוב לבית החולים כדי לסדר את הניירת ולהירשם במשרד הפנים
עכשיו כל זה נשמע כמו כאב ראש,אבל זה היה שווה את זה מבחינתי
ומשהו אישי- חששתי להינעל על זה שנלך הביתה , כי בלידה הקודמת בשערי צדק כל כך רציתי ללכת ובסוף הכל יצא הפוך
אז גמישות זה גם חשוב,אבל מצד שני איזה כיף ללכת הביתה כשאפשר:)

[פלוני_אלמונית*]

הי סליחה שלא חזרתי קודם...אבל יש השבוע שוב מיפגש בסאדברי,את מוזמנת להיתקשר
ורד-052-7703418

[יעל_ש*]

בגדי ים שיש בסופרפארם/ניו פארם בתחילת הקיץ. תוהה אם הם עם מסנן קרינה?
כן.