על ידי צפרדע_ית » 02 אפריל 2021, 16:21
שיחה נוספת עם מפקחים ומנהלים של משרד החינוך - המחלקה לחינוך יסודי, בעניין הוגנות, נערכה במרץ 2021 במסגרת יום עיון, ואלה עקרי הדברים:
מגדר, מגוון, נגישות, והקשר העירוני עם הורים ששפת אמם אינה אנגלית
חוויותיי כאמא לארבעה, גרה בעיירה קטנה במסצ'וסטס כבר 3 שנים, עם שתי בנות מתבגרות.
זהו הסיבוב השני שלי בארה"ב, בראשון גרתי בקליפורניה עם שני הילדים הגדולים שלי שהיום הם סטודנטים.
בנוסף לעבודתי ולשלל עיסוקיי בקהילה היהודית בבוסטון, ובקהילה הישראלית בסביבתי,
אני מכהנת כיו"ר משותף של ELPAC זו השנה השניה (English learners Parent advisory committee)
חברת בורד של SEPAC -ר"ת של (committee advisory committee Special Ed),
חברת PAC בשני בתי ספר בעיר, school improvement committee של התיכון, שזה כמו הנהגת הורים בארץ, וחברה בdiversity committee של הrecreation center - שזה כמעט כמו המתנ"ס העירוני בישראל, - עם תוספות.
היום אשוחח על קליטת תלמידים ותלמידות ששפת אמם אינה אנגלית, בבתי הספר בעיר, וגם על ההתנהלות העירונית – מול משפחות של ניוקאמרז, "חדשים".
בתוך כך אוסיף מידע על גם על ההתנהלות מול משפחות של ילדים עם צרכים מיוחדים. כאשר יש לשים לב לקושי של המורים לאבחן ולהבין האם ההתנהגות השונה נובעת עקב הבדלים תרבותיים, או שבאמת יש בעיה אורגאנית מסויימת, שצריך לשים אליה לב.
עניין נוסף שמדובר כאן באופן ברור, מועלה תדיר – הוא מגדר. העמדה העירונית הברורה והמוכרזת היא שמערכת החינוך מכילה את כולם..
אז – קצת רקע...
בכל מייל שאנחנו מקבלים ממנהלי בתי הספר – ומקבלים מייל כזה אחד לשבוע לפחות, וגם במיילים שמגיעים מועדי ההורים הבית ספריים ומשלל ארגונים נוספים – מובעת אמירה ברורה וחד משמעית – "כאן מקבלים את כולם, מכל דת, מוצא, צבע ומגדר". בשיחה האחרונה שהמפקחת על בתי הספר בעיר יצרה עם ההורים של בית הספר התיכון, (יש שיחה כזו פעם בסמסטר לפחות, או לפי דרישה) שוחחנו על מתווה החזרה ללימודים.
חלק נכבד מהשיחה כלל הסעות לבתי הספר, הרי לא נרצה שבגלל שילדים גרים רחוק, וההורים עובדים – ילדים לא יוכלו להגיע לבית הספר בבטחה. (עד כה, בימי הקורונה, חלק מהילדים לומדים מהבית בלבד, עם מחשבים שבית הספר חילק לכל מי שביקש, חלק לומדים יומיים בשבוע בבית הספר, ושלושה ימים בבית במבנה היברידי, וילדי החינוך המיוחד לומדים ארבעה ימים בשבוע בבית הספר, ויום אחד מהבית).
יש לציין שכל עיר קובעת לעצמה איך יראו הלימודים בה.
מרגע פרוץ הקורונה – העיר (שנחשבת עיר שיקר מאוד לגור בה, ואין בה כמעט אנשים שידם אינה משגת...), חילקה, ועדיין מחלקת, לכל הילדים, מגיל אפס ועד 21 – סלי מזון שבועיים. צריך להגיע למרכז חלוקה, עם הרכב, לומר לעובדים שם את מספר הילדים שעבורם יש צורך במזון, והמתנדבים מכניסים לרכב ארגז גדול, מלא בירקות, פירות, חלב יוגורט ובשר, ושקית לכל ילד – עם ארוחות קפואות מוכנות מראש לכל השבוע. איש איננו בודק או שואל או רושם דבר. הילדים שלומדים יומיים או ארבעה ימים בבית הספר – מקבלים ארוחת בוקר וארוחת צהריים בחינם בבית הספר, כדי שלא יווצר מצב של ילד רעב. מי שזקוק לכך – מקבל משלוח הביתה.
הגענו לכאן לפני שלוש שנים. בנותיי נכנסו לבתי הספר – חודשיים לפני סיום שנת הלימודים. האחת – לבית הספר היסודי, והשניה לחטיבת הביניים. הן לא דברו אנגלית כלל. כיוון שהיתה זו הפעם השניה שלי בארה"ב עם ילדים, לא באמת דאגתי, אם כי בפעם הקודמת ילדיי היו צעירים הרבה יותר, כן הנחתי שעלולים להיות מעט יותר קשיים, בגילאים הבוגרים יותר.
בתי הספר מסודרים מעט אחרת כאן, גילאי גן חובה ועד כיתה ה' – הם בי"ס יסודי, כיתות ו, ז וח הם חטיבת הביניים – וט' עד יב – תיכון. יש תיכון אחד ציבורי בעיר, ומספר תיכונים פרטיים נחשבים ביותר, שלוש חטיבות ביניים ציבוריות, וושישה בתי ספר יסודיים. יש עוד שלושה בתי ספר פרטיים לגילאים הנמוכים.
בשביל שההלם מהמעבר לא יהיה גדול מידי, בחרנו להוריד את ביתנו הקטנה, שהיתה בכיתה ו' בארץ, לכיתה ה' כדי שתחווה את החיבוק העוטף של בית הספר היסודי לפחות לחודשיים, לפני שהיא עוברת לחטיבת הביניים.
המעבר היה חלק מאוד. כבר ביום הראשון היאהתרגשה מאוד להכנס לאוטובוס הצהוב שעצר לנו ליד הבית, ונכנסה ללא כל ליווי (לבקשתה) ליומה הראשון בבית הספר.
לקראת ההרצאה הזאת, בקשתי שתספר לי קצת על זכרונותיה מהימים הראשונים בבית הספר, בדגש על הקבלה שלה, כמי שאינה דוברת את השפה כלל. שימו לב שיש מספר שיבושי לשון שנגרמו עקב הניסיון שלה לתרגם את זכרונותיהמאנגלית לעברית...
רביעית: "אני מנחשת שהמורה ביסודי בקשה ממישהי להיות חברה שלי, כדי שלא אשאר בחוץ, הילדה, אנה, דברה איתי הרבה במהלך בית הספר. הילדים עצמם מקבלים במיוחד. לא היתה להם בעיה לתקשר איתי בסימנים.– המורים עצמם לא התייחסו אליי שונה. ביום הראשון כל הילדים עמדו מולי ואמרו בעברית (אחד אחד) "שלום קוראים לי" ואת השם שלהם באנגלית – והיה ילד אחד שאמר את זה באנגלית. זה גרם לי לתמוהה מה אמרו להם עליי לפני שהגעתי".
שאלתי בעניין ההנגשה של הלימודים – ביסודי –רביעית: "ויתרו לי על שיעורי הבית ועל המשימות. הגעתי בסוף השנה, אז אני מניחה שזה שינה משהו..."
מספר ימים לאחר שהיא נכנסה לבית הספר בקשתי מהמורה להגיע ולספר קצת לילדים על המקום ממנו רביעית הגיעה, היא הסכימה בשמחה. סיפרנו על הטלפן הסלולארי שצמוד לכל ילד מכיתה א', (כאן הם מקבלים אחד לקראת כיתה ז', אולי...) ועל העובדה שילדים הולכים לחברים אחרי בי"ס – כאן זה מאוד מאוד לא מקובל. כאן האמהות קובעות מפגש שבוע לפני, ואף מסכימות על הכיבוד שיוגש, ועל הפעילות שתיערך במפגש... כל זאת בינן לבין עצמן... והראינו להם איך נראה כתב עברי. כאן שמתי לב שהמורה מחזיקה את הראש עם היד, בתנועה הבינלאומית של "עכשיו אני מבינה". היא הבינה עד כמה ההסתגלות היא קשה, משפה שכותבים אותה מימין לשמאל לשפה עם אותיות שונות לחלוטין, שאפילו כוון הכתיבה בה – אחר.
רביעית ממשיכה לספר:
"בחטיבת הביניים הצמידו לי מורה ייחודית, מיס בי, שעזרה לי, לדעתי קצת יותר מידי עם ההומוורק. היא עבדה איתי באופן פרטני כל יום. לשיעור אחד ביום. לאחר מכן זה הפך לפעם בשבוע, ולקראת סוף השנה זה הפסיק בכלל."
רביעית קבלה מורה פרטנית – כי היא היתה הילדה היחידה בשכבה שלה שלא דברה אנגלית
לראשלישית, אחותה הגדולה, היו שמונה ילדים בקבוצה.
הESL מתוכנן כאן לארבע שנים, כאשר רוב הילדים כבר לא זקוקים לו לקראת השנה השלישית, ברם, יכולים להמשיך לקבל את העזרה הזו כל עוד הם – או ההורים שלהם – מבקשים. כן ממשיכים את המעקב אחריהם, וממשיכים להציע עזרה, אם נראה שיש בה צורך. יש מבחנים מדינתיים שמעריכים את מידת ההתקדמות של הילדים, ואת מידת העזרה הנדרשת. התוצאה, כמובן, איננה נחשבת כחלק מממוצע הציונים השנתי.
קיים גם רצון לשמר את שפת האם, ומנסים לעודד זאת בכל דרך. בכיתה י' למשל, מי שמדבר, קורא וכותב שתי שפות באופן רציף כמו שפות אם – מקבל תעודת הערכה מהמדינה. תעודה שאיתה הוא ממשיך לקולג'...
יש אפשרות למצא דרך להבחן ל AP (מעין "מוגבר" לציון הסופי של התיכון) בשפת האם שלך, וזה מוסיף לממוצע הכללי.
רביעית גם מאובחנת כADHD, ולכן היא מקבלת עזרה נוספת. למורים היה מאוד קשה להבחין אם ההתנהגות ה"disrespectful" שלה, נובעת מחוסר ידע, או משובבות יתר. כשאני מדברת על התנהגות לא מכבדת אני מדברת על כך שכאשר היא לא הצליחה להבין מה רוצים ממנה, היא פשט סגרה את הספר, או שהמשיכה לכתוב את השם שלה בעברית על דפי העבודה, או שלא ניסתה מספיק, ובעיקר – שנהגה ביתר חברותיות עם המורות, מעין קרבה לא מקובלת. היא לא שמרה דיסטאנס...
כאן הילדים אפילו לא מכירים את השם הפרטי של המורה... זה תמיד מיס או מיסטר, ושם המשפחה... והישראלית שלי... זה לא באמת הצליח לה. בשלב מאוחר היא אף ניסתה להסיבר למורה שכאשר משתמשים רק בתואר, ובשם המשפחה שהמורה קבלה מבן הזוג - בעצם מוחרים את ה"עצמי" של המורה, וזה לא מקובל עליה... אני חוששת שגם זה היה disrespectful אבל כל כך חינני - וחדשני, שסלחו לה....
נראה היה שמרוב רצון לעזור לה, הם קצת מוכנים לוותר על המשמעת... כאשר יישרנו את ההדורים, והסברתי למורים על הישירות הישראלית, וניסיתי לנתח איתם את הבעיות – הם הצמידו לה עזרה נוספת.
רביעית נזכרת::
"suported study– זה אומר שמיס גרקו uאני עושות שיערי בית, והיא מלמדת אותי pronunciation ו spelling.
academic support - מיסטר בסט גם עוזר לי בשיעורי הבית, וגם מגיע לכיתות שאני נמצאת בהן, ומוודא שאני עושה נכון במתמטיקה,"
היה גם ניסיון לאפשר לה שיח קבוצתי בארוחת הצהריים פעם בשבוע, בקבוצה קטנה מאוד, עם ילדים נוספים שהיו זקוקים לעזרה באינטראקציה קבוצתית – בפיקוח. (אנגר מניג'מנט, רגשות, ניסו ללמד את הילדים נימוס....) משהו כמו כישורי חיים בארץ.
רביעית התנגדה מאוד, וזה הופסק ביוזמתה, היא הסבירה שהיא מעדיפה שהמפגשים שלה עם ילדים אחרים יהיו בלתי אמצעיים ולגמרי בלתי מפוקחים, אם אפשר. כי גם ככה אין לה מספיק חברה שכזאת בזמן הקורנה, והיא מעדיפה לשמר את מה שיש. זה עבד. המורים קבלו את זה.
lESL – "קראתי ספרים והתאמנת על אותיות, כתבתי סיפורים על בעלי חיים (תחום העניין שלה), וגם קראנו בויקיפדיה על כל מיני בעלי חיים".
עם המורה לESL יש לי קשר טוב עד היום, גם דרך ELPAC וגם בכלל.
היא שולחת לי מיילים, מספרת על חייה האישיים, ומציעה שוב ושוב עזרה בכל דבר ועניין, היא מתעניינת בהתקדמות של שתי הבנות, ואני יודעת שהיא עוקבת אחריהן גם באמצעים אחרים..
היא אפילו הגיעה לראות את המחזה שראשלישית הופיעה בו, שנתיים וחצי אחרי שהיא הפסיקה ללמד אותה..., וראשלישית כבר עברה לתיכון... אגב זה מאוד מקובל כאן לראות את מנהל בית הספר בכל מיני הופעות או תחרויות של התלמידים, לפעמים גם בערים אחרות.
בשלב מסויים המורה לESL העובד הסוציאלי של בית הספר (מקביל ליועצת) והמורה לsupported study, הגיעו לבקר אותנו בבית. זה היה אירוע מאוד משמעותי ומרגש, לכולנו. הכל היה כמובן מתואם מראש, ונשאלנו המון פעמים אם זה בסדר מבחינתינו. (בכל זאת, אמריקה... הבית שלך הוא המבצר שלך...), המטרה היתה להכיר את רביעית במקום הנוח לה, וגם לשבת לשיחה בלתי פורמלית – עד כמה שאפשר – עם ההורים שלה. השיחה עברה בנחת, ובנועם. דברנו בעיקר על מה רביעית תרצה לעשות כשהיא תהיה גדולה (זאולוגית...) ועד הדרך שהיא צריכה לעשות כדי להשיג את זה, ואיזו עזרה היא יכולה לקבל מבית הספר (חטיבת הביניים, אני מזכירה...).
HEALTH CLASS השנה מחולקת לרבעונים, כל רבעון לומדים משהו אחר בנוסף ללימודי הליבה (הנדסה, מוסיקה אמנות וHEALTH ) המורה לhealth מלמדת על מרחב בטוח – ("מה שלומדים בhealth class נשאר בhealth class") בכיתה ו הם למדו על שיטת הhימליך, כחלק מלימודי הבריאות הללו, ואפילו התאמנו על בובה. הם למדו גם מיניות (נתבקשתי לחתום על אישור ...), (הלימודים כללו בחירת pronounce... אני לא בטוחה שיש כזו מילה בעברית... בחירת מגדר...איך אתה/את/הם/הן רוצה שיפנו אליך...).
בכיתה ז' למדו על מיניות, והמשיכו לדבר על בחירת מגדר, ולהטב"ק, כמובן, וגם- שוחחו על התאבדות ומניעת התאבדות... הבנת תהליכים, למי לפנות בעת הצורך, למה לשים לב – אצל חברים. כל זה, בתקשורת מלאה , ובתיאום עם ההורים.
בחטיבת הביניים ובתיכון יש "מועדונים". בדרך כלל נפגשים אחרי בית הספר בתוך בית הספר, עם מורה ממונה – שהמועדון הזה הוא ה"passion" שלו. המורה לhealth היא גם מובילת מועדון "pride club" – מקום בטוח למי שמגדיר עצמו הטב"ק, וגם לכל מי שמעוניין. הם פשוט יכולים להיות יחד. הם מדסקסים pronounce, ומשחקים יחד. הם בוחרים פרוייקטים שמתאימים להם, – אם לצאת בפומבי עם שלטים שתומכים בלהטב"קים, ולהצטרף לאחד מהמצעדים העירוניים (יש הרבה... זו קהילה לא גדולה...) או להוציא סרטון חמוד שמסביר איך הם מרגישים. אבל בעיקר זה היה מקום מפגש חברתי שמאפשר שיח פתוח –ומפוקח. הילדים רוצים ללכת למועדונים הללו. יש ילדים (שאני מכירה באופן אישי
) שהצטרפו לשבעה או שמונה מועדונים שונים, וגם הקימו כמה בעצמם...
הם שמחים על ההשתייכות (יש כל מיני מועדונים, לאיכות הסביבה, מועדוני טיולים, מועצת התלמידים, דראמה קלב – שמרימים הפקה פעמיים בשנה, ומועדון "טק" שעוזרים להם עם התפאורה, הסאונד והתאורה... מועדון מדעים, או מתמטיקה, מועדון תנ"ך, ושח מט... בתיכון כרגע יש 57 מועדונים שונים... וכל ילד שמעוניין להקים מועדון כזה, באיזה נושא שהוא מעוניין בו – (למשל בעלי חיים...) פשוט צריך למצא מורה שיהיה מעוניין ויסכים להצטרף. אם הם מבקשים, הם יכולים לקבל מימון מהPAC (כמו ועד ההורים המוסדי, אבל בעיקר לחלוקת כספי הורים), של עד 500$ בשנה – לכל מה שהם רוצים (לדוגמא - אוטובוס לתחרויות, כלי יצירה או חטיפים...).
במהלך השנה אני יכולה לבקש פגישה עם המורים של הבנות. אבל – כל מפגש כזה בעצם כולל את כל הצוות הלימודי (גיליתי את זה במקרה, כשהגעתי לדבר עם המורה למתמטיקה, ואז גיליתי שאני יושבת מול שמונה מורים והעובד הסוציאלי הבית ספרי (על תקן יועצת), והם מדברים איתי כצוות.
עם הצוות של ראשלישית נפגשתי פעם בשנה, ועם הצוות של רביעית שלוש פעמים במהלך כל שנה, למעקב אחר ההתקדמות שלה. את המידע הם ניסו לשלוח לי בעברית – התפעלתי מהרעיון ומהרצון הטוב, אבל הביצוע, גוגל טרנלייט – לא באמת עבד... אני בטוחה שזה ישתפר.
השאלה הראשונה שלהם היתה "איך רביעית רוצה שנתייחס אליה מגדרית". זה היה מפתיע, בהתחלה, אבל בהחלט מחמם את הלב.
אגב, רעיון יפה שמבוצע בבית הספר היסודי, ובחטיבת הביניים הוא- קפה עם המנהלת. בית הספר מזמין את כל ההורים של השכבה ל"קפה עם המנהלת" יש כיבוד, העובד הסוציאלי הבית ספרי נמצא שם, וגם המורות שלא מלמדות באותו הזמן. זה מאוד לא פורמאלי, ומנגיש את המנהלת לכל דבר ועניין, למשך כשעה, בזמן בית הספר.
בתיכון – המנהלת מוזמנת ע"י הpac פעם בכמה חודשים לשיחה עם כל ההורים. לרוב – השיחות הללו מלאות...
לפני כשנתיים קבלתי מכתב מהמפקח על בתי הספר בעיירה בה אני גרה, שמזמין את הורי הESL להגיע לפגישה, בה ידובר על הקמת גוף מייעץ לעיריה בענייני הוראת שפה שניה. בפגישה נכחו כל מורי הESL של המחוז, המפקח שלהם, המפקח על בתי הספר וגם כמה מנהלים של בתי ספר. לא הגיעו הרבה מידי הורים...
בעיירה יש 30000 תושבים, ובבתי הספר ישנם ילדים שדוברים מהבית 52 שפות שונות, ממעל 60 מדינות.
שוחחנו על הקשיים של הילדים, ובעיקר של הורים מהגרים שמטופלים בילדים, על הקושי להבין את כל האימיילים, וההתנהלות השונה מאוד וחודד הצורך, של כל הצדדים, בהקמת גוף, מעין ועד שיאגד בתוכו את ההורים לילדים דוברי שפה שניה, אשר ישמש כיועץ למפקח וגם למנהלי בתי הספר.
שוב, היוזמה הגיע מטעם העיר, אבל כל ההקמה של הגוף הזה בעצם היתה חייבת להגיע מטעם ההתנדבות של ההורים.
הגוף הוקם, ונחנך ברוב טקס במועצת העיר, בשידור ישיר בטלויזיה המקומית, ואני מכהנת כיו"ר משותף של ANDOVER ELPAC , יחד עם דייג'ה הואנג, שהגיעה מסין, עד עצם היום הזה. כתבנו תקנון, והתחלנו לארגן אירועים שונים, אירוע פתיחה, ראש השנה הסינית, ואף התחלנו לארגן הדרכות של מורים בבתי הספר, בהן דברנו על קשיי הבנה של השפה הבלתי מילולית, עזרנו להקים מערך לימודי ESL למבוגרים, חברנו לארגונים שונים בעיר, והצענו מרצה, סוציולוגית שתשוחח עם הורים על הבדלים בינתרבותיים. הקמנו דף פייסבוק, די פעיל, הצטרפנו לישיבות ועדי ההורים העירוניים עם המפקח, פעם בחודש, התחלנו לקבל הכרה בעיר, רואיינו לעיתון המקומי, ואז פרצה הקורונה והכל עצר.
כרגע אנחנו מנסות להחיות את ELPAC שהקורנה הקריסה, והתחלנו בכך שהצטרפנו ל"מתנס המקומי" הרקריאיישון סנטר, לועדה שמתפקידה לייצר הוגנות (equity), מגוון (diversity), ולאפשר שוויון מירבי בין תושבי העיר. אנחנו נפגשים פעמיים בשבוע, כבר חודשיים, אוספים רעיונות ממקומות שונים, הצעות רבות שלנו כבר התקבלו, כולל שינוי לוגו, הוספת תמונות מגוונות לספר החוגים המוצע, ואנחנו גאות מאוד בהצעה שהתeבלה ובוצעה לעילא: הכנת יומן אירועים עירוני בו אפשר למצא את כל החגים האפשריים של כל הדתות שאנחנו מכירים, עם מעט מידע עליהם, וכל הארועים העירוניים שמתעדכנים תדיר (כרגע עדיין יש מעט כי קורונה, אבל זה משתפר...), עם אפשרות להנגיש את היומן הזה לשפות שונות בלחיצת כפתור.
בזכותינו הוצעו חוגים מן העולם,לימודי שפה, ובספריה הציבורית העירונית אפילו דואגים למדפים עם ספרות עולמית. אנחנו מרגישות שמקשיבים לנו, מבקשים את עצתינו ומחפשים אותנו. הצטרפתי למספר ועדות בית ספריות, כנציגה של קהילה גדולה, ואני מרגישה שיש לי קול. יש מי שמקשיב. וזה מחמם את הלב.
הרצינות שבה מתייחסים לשוויוניות ולטיפוח הקשר עם ההורים בא לכדי ביטוי במגוון אופנים, ברמת בית הספר – התקשורת מול ההורים קורית כל הזמן, יש מיילים של המנהלת, עם מידע עדכני בכל שבוע. מיילים מממובילות צוות המורים – פעם בשבועיים לפחות, ומיילים מהמורות בכל פעם שעולה הצורך. בנוסף יש "ASPAN" שזו תוכנה, מעין תכנת משוב עם כל המידע על התלמידים, יש מפגשים עם המנהלת פעם ברבעון, וכרגע בקורונה – אפילו יותר כי הזום נגיש מאוד לכולם. ברמה העירונית – superintendent – המפקח, בהחלט נגיש, מהניסיון שלי, לכל הצעה או רעיון, ושמח לקבל הצעות חדשות. וגם המתנ"ס העירוני, הrecreation center – שפתח מטעם עצמו את הועדה שמנסה לייצר תקנון להוגנות, מגוון ושוויון.
ש ועדה עירונית – education committee – שאליה נבחרים פעם בשנה – למשך שנתיים. כל הפגישות של הועדה הזו פתוחות לציבור, ויש פעם בחודש פגישה "לא פורמאלית" בספריה הציבורית (או בזום, כרגע), בה עולות טענות, וגם עולים רעיונות לשיפור תנאי הלימודים בבית הספר. אני מצטרפת לכל הפגישות הלא פורמליות כדי ללמוד על הלך הרוחות העירוני בענייני חינוך. כרגע עומד על הפרק שיפוץ מבנה של אחד מבתי הספר – עלות השיפוץ המוצע 151מליון דולר... ואם זה יצא לפועל – אני מבטיחה לכם שאני חוזרת לכיתה א' רק כדי להנות מהמבנה המדהים המוצע. אגב, כל העיר מצביעה על שיפוץ כזה. עניין נוסף שעל הפרק – שינוי שעות ההתחלה והסיום של הלימודים בתיכון – יש רצון לאחר את שעת ההתחלה, ל8:45, כדי לאפשר לבני הנוער התארגנות נוחה בבוקר, ועוד שעות שינה.
אני יכולה להמשיך ולספר על הדברים שנעשים כאן עוד שעתיים, אני חושבת, בלי לנשום אפילו קצת... אבל אולי כדאי לאפשר שאלות?
גם אתם מוזמנים לשאול...
תודה רבה.
ץ
שיחה נוספת עם מפקחים ומנהלים של משרד החינוך - המחלקה לחינוך יסודי, בעניין הוגנות, נערכה במרץ 2021 במסגרת יום עיון, ואלה עקרי הדברים:
מגדר, מגוון, נגישות, והקשר העירוני עם הורים ששפת אמם אינה אנגלית
חוויותיי כאמא לארבעה, גרה בעיירה קטנה במסצ'וסטס כבר 3 שנים, עם שתי בנות מתבגרות.
זהו הסיבוב השני שלי בארה"ב, בראשון גרתי בקליפורניה עם שני הילדים הגדולים שלי שהיום הם סטודנטים.
בנוסף לעבודתי ולשלל עיסוקיי בקהילה היהודית בבוסטון, ובקהילה הישראלית בסביבתי,
אני מכהנת כיו"ר משותף של ELPAC זו השנה השניה (English learners Parent advisory committee)
חברת בורד של SEPAC -ר"ת של (committee advisory committee Special Ed),
חברת PAC בשני בתי ספר בעיר, school improvement committee של התיכון, שזה כמו הנהגת הורים בארץ, וחברה בdiversity committee של הrecreation center - שזה כמעט כמו המתנ"ס העירוני בישראל, - עם תוספות.
היום אשוחח על קליטת תלמידים ותלמידות ששפת אמם אינה אנגלית, בבתי הספר בעיר, וגם על ההתנהלות העירונית – מול משפחות של ניוקאמרז, "חדשים".
בתוך כך אוסיף מידע על גם על ההתנהלות מול משפחות של ילדים עם צרכים מיוחדים. כאשר יש לשים לב לקושי של המורים לאבחן ולהבין האם ההתנהגות השונה נובעת עקב הבדלים תרבותיים, או שבאמת יש בעיה אורגאנית מסויימת, שצריך לשים אליה לב.
עניין נוסף שמדובר כאן באופן ברור, מועלה תדיר – הוא מגדר. העמדה העירונית הברורה והמוכרזת היא שמערכת החינוך מכילה את כולם..
אז – קצת רקע...
בכל מייל שאנחנו מקבלים ממנהלי בתי הספר – ומקבלים מייל כזה אחד לשבוע לפחות, וגם במיילים שמגיעים מועדי ההורים הבית ספריים ומשלל ארגונים נוספים – מובעת אמירה ברורה וחד משמעית – "כאן מקבלים את כולם, מכל דת, מוצא, צבע ומגדר". בשיחה האחרונה שהמפקחת על בתי הספר בעיר יצרה עם ההורים של בית הספר התיכון, (יש שיחה כזו פעם בסמסטר לפחות, או לפי דרישה) שוחחנו על מתווה החזרה ללימודים.
חלק נכבד מהשיחה כלל הסעות לבתי הספר, הרי לא נרצה שבגלל שילדים גרים רחוק, וההורים עובדים – ילדים לא יוכלו להגיע לבית הספר בבטחה. (עד כה, בימי הקורונה, חלק מהילדים לומדים מהבית בלבד, עם מחשבים שבית הספר חילק לכל מי שביקש, חלק לומדים יומיים בשבוע בבית הספר, ושלושה ימים בבית במבנה היברידי, וילדי החינוך המיוחד לומדים ארבעה ימים בשבוע בבית הספר, ויום אחד מהבית).
יש לציין שכל עיר קובעת לעצמה איך יראו הלימודים בה.
מרגע פרוץ הקורונה – העיר (שנחשבת עיר שיקר מאוד לגור בה, ואין בה כמעט אנשים שידם אינה משגת...), חילקה, ועדיין מחלקת, לכל הילדים, מגיל אפס ועד 21 – סלי מזון שבועיים. צריך להגיע למרכז חלוקה, עם הרכב, לומר לעובדים שם את מספר הילדים שעבורם יש צורך במזון, והמתנדבים מכניסים לרכב ארגז גדול, מלא בירקות, פירות, חלב יוגורט ובשר, ושקית לכל ילד – עם ארוחות קפואות מוכנות מראש לכל השבוע. איש איננו בודק או שואל או רושם דבר. הילדים שלומדים יומיים או ארבעה ימים בבית הספר – מקבלים ארוחת בוקר וארוחת צהריים בחינם בבית הספר, כדי שלא יווצר מצב של ילד רעב. מי שזקוק לכך – מקבל משלוח הביתה.
הגענו לכאן לפני שלוש שנים. בנותיי נכנסו לבתי הספר – חודשיים לפני סיום שנת הלימודים. האחת – לבית הספר היסודי, והשניה לחטיבת הביניים. הן לא דברו אנגלית כלל. כיוון שהיתה זו הפעם השניה שלי בארה"ב עם ילדים, לא באמת דאגתי, אם כי בפעם הקודמת ילדיי היו צעירים הרבה יותר, כן הנחתי שעלולים להיות מעט יותר קשיים, בגילאים הבוגרים יותר.
בתי הספר מסודרים מעט אחרת כאן, גילאי גן חובה ועד כיתה ה' – הם בי"ס יסודי, כיתות ו, ז וח הם חטיבת הביניים – וט' עד יב – תיכון. יש תיכון אחד ציבורי בעיר, ומספר תיכונים פרטיים נחשבים ביותר, שלוש חטיבות ביניים ציבוריות, וושישה בתי ספר יסודיים. יש עוד שלושה בתי ספר פרטיים לגילאים הנמוכים.
בשביל שההלם מהמעבר לא יהיה גדול מידי, בחרנו להוריד את ביתנו הקטנה, שהיתה בכיתה ו' בארץ, לכיתה ה' כדי שתחווה את החיבוק העוטף של בית הספר היסודי לפחות לחודשיים, לפני שהיא עוברת לחטיבת הביניים.
המעבר היה חלק מאוד. כבר ביום הראשון היאהתרגשה מאוד להכנס לאוטובוס הצהוב שעצר לנו ליד הבית, ונכנסה ללא כל ליווי (לבקשתה) ליומה הראשון בבית הספר.
לקראת ההרצאה הזאת, בקשתי שתספר לי קצת על זכרונותיה מהימים הראשונים בבית הספר, בדגש על הקבלה שלה, כמי שאינה דוברת את השפה כלל. שימו לב שיש מספר שיבושי לשון שנגרמו עקב הניסיון שלה לתרגם את זכרונותיהמאנגלית לעברית...
רביעית: "אני מנחשת שהמורה ביסודי בקשה ממישהי להיות חברה שלי, כדי שלא אשאר בחוץ, הילדה, אנה, דברה איתי הרבה במהלך בית הספר. הילדים עצמם מקבלים במיוחד. לא היתה להם בעיה לתקשר איתי בסימנים.– המורים עצמם לא התייחסו אליי שונה. ביום הראשון כל הילדים עמדו מולי ואמרו בעברית (אחד אחד) "שלום קוראים לי" ואת השם שלהם באנגלית – והיה ילד אחד שאמר את זה באנגלית. זה גרם לי לתמוהה מה אמרו להם עליי לפני שהגעתי".
שאלתי בעניין ההנגשה של הלימודים – ביסודי –רביעית: "ויתרו לי על שיעורי הבית ועל המשימות. הגעתי בסוף השנה, אז אני מניחה שזה שינה משהו..."
מספר ימים לאחר שהיא נכנסה לבית הספר בקשתי מהמורה להגיע ולספר קצת לילדים על המקום ממנו רביעית הגיעה, היא הסכימה בשמחה. סיפרנו על הטלפן הסלולארי שצמוד לכל ילד מכיתה א', (כאן הם מקבלים אחד לקראת כיתה ז', אולי...) ועל העובדה שילדים הולכים לחברים אחרי בי"ס – כאן זה מאוד מאוד לא מקובל. כאן האמהות קובעות מפגש שבוע לפני, ואף מסכימות על הכיבוד שיוגש, ועל הפעילות שתיערך במפגש... כל זאת בינן לבין עצמן... והראינו להם איך נראה כתב עברי. כאן שמתי לב שהמורה מחזיקה את הראש עם היד, בתנועה הבינלאומית של "עכשיו אני מבינה". היא הבינה עד כמה ההסתגלות היא קשה, משפה שכותבים אותה מימין לשמאל לשפה עם אותיות שונות לחלוטין, שאפילו כוון הכתיבה בה – אחר.
רביעית ממשיכה לספר:
"בחטיבת הביניים הצמידו לי מורה ייחודית, מיס בי, שעזרה לי, לדעתי קצת יותר מידי עם ההומוורק. היא עבדה איתי באופן פרטני כל יום. לשיעור אחד ביום. לאחר מכן זה הפך לפעם בשבוע, ולקראת סוף השנה זה הפסיק בכלל."
רביעית קבלה מורה פרטנית – כי היא היתה הילדה היחידה בשכבה שלה שלא דברה אנגלית
לראשלישית, אחותה הגדולה, היו שמונה ילדים בקבוצה.
הESL מתוכנן כאן לארבע שנים, כאשר רוב הילדים כבר לא זקוקים לו לקראת השנה השלישית, ברם, יכולים להמשיך לקבל את העזרה הזו כל עוד הם – או ההורים שלהם – מבקשים. כן ממשיכים את המעקב אחריהם, וממשיכים להציע עזרה, אם נראה שיש בה צורך. יש מבחנים מדינתיים שמעריכים את מידת ההתקדמות של הילדים, ואת מידת העזרה הנדרשת. התוצאה, כמובן, איננה נחשבת כחלק מממוצע הציונים השנתי.
קיים גם רצון לשמר את שפת האם, ומנסים לעודד זאת בכל דרך. בכיתה י' למשל, מי שמדבר, קורא וכותב שתי שפות באופן רציף כמו שפות אם – מקבל תעודת הערכה מהמדינה. תעודה שאיתה הוא ממשיך לקולג'...
יש אפשרות למצא דרך להבחן ל AP (מעין "מוגבר" לציון הסופי של התיכון) בשפת האם שלך, וזה מוסיף לממוצע הכללי.
רביעית גם מאובחנת כADHD, ולכן היא מקבלת עזרה נוספת. למורים היה מאוד קשה להבחין אם ההתנהגות ה"disrespectful" שלה, נובעת מחוסר ידע, או משובבות יתר. כשאני מדברת על התנהגות לא מכבדת אני מדברת על כך שכאשר היא לא הצליחה להבין מה רוצים ממנה, היא פשט סגרה את הספר, או שהמשיכה לכתוב את השם שלה בעברית על דפי העבודה, או שלא ניסתה מספיק, ובעיקר – שנהגה ביתר חברותיות עם המורות, מעין קרבה לא מקובלת. היא לא שמרה דיסטאנס...
כאן הילדים אפילו לא מכירים את השם הפרטי של המורה... זה תמיד מיס או מיסטר, ושם המשפחה... והישראלית שלי... זה לא באמת הצליח לה. בשלב מאוחר היא אף ניסתה להסיבר למורה שכאשר משתמשים רק בתואר, ובשם המשפחה שהמורה קבלה מבן הזוג - בעצם מוחרים את ה"עצמי" של המורה, וזה לא מקובל עליה... אני חוששת שגם זה היה disrespectful אבל כל כך חינני - וחדשני, שסלחו לה....
נראה היה שמרוב רצון לעזור לה, הם קצת מוכנים לוותר על המשמעת... כאשר יישרנו את ההדורים, והסברתי למורים על הישירות הישראלית, וניסיתי לנתח איתם את הבעיות – הם הצמידו לה עזרה נוספת.
רביעית נזכרת::
"suported study– זה אומר שמיס גרקו uאני עושות שיערי בית, והיא מלמדת אותי pronunciation ו spelling.
academic support - מיסטר בסט גם עוזר לי בשיעורי הבית, וגם מגיע לכיתות שאני נמצאת בהן, ומוודא שאני עושה נכון במתמטיקה,"
היה גם ניסיון לאפשר לה שיח קבוצתי בארוחת הצהריים פעם בשבוע, בקבוצה קטנה מאוד, עם ילדים נוספים שהיו זקוקים לעזרה באינטראקציה קבוצתית – בפיקוח. (אנגר מניג'מנט, רגשות, ניסו ללמד את הילדים נימוס....) משהו כמו כישורי חיים בארץ.
רביעית התנגדה מאוד, וזה הופסק ביוזמתה, היא הסבירה שהיא מעדיפה שהמפגשים שלה עם ילדים אחרים יהיו בלתי אמצעיים ולגמרי בלתי מפוקחים, אם אפשר. כי גם ככה אין לה מספיק חברה שכזאת בזמן הקורנה, והיא מעדיפה לשמר את מה שיש. זה עבד. המורים קבלו את זה.
lESL – "קראתי ספרים והתאמנת על אותיות, כתבתי סיפורים על בעלי חיים (תחום העניין שלה), וגם קראנו בויקיפדיה על כל מיני בעלי חיים".
עם המורה לESL יש לי קשר טוב עד היום, גם דרך ELPAC וגם בכלל.
היא שולחת לי מיילים, מספרת על חייה האישיים, ומציעה שוב ושוב עזרה בכל דבר ועניין, היא מתעניינת בהתקדמות של שתי הבנות, ואני יודעת שהיא עוקבת אחריהן גם באמצעים אחרים..
היא אפילו הגיעה לראות את המחזה שראשלישית הופיעה בו, שנתיים וחצי אחרי שהיא הפסיקה ללמד אותה..., וראשלישית כבר עברה לתיכון... אגב זה מאוד מקובל כאן לראות את מנהל בית הספר בכל מיני הופעות או תחרויות של התלמידים, לפעמים גם בערים אחרות.
בשלב מסויים המורה לESL העובד הסוציאלי של בית הספר (מקביל ליועצת) והמורה לsupported study, הגיעו לבקר אותנו בבית. זה היה אירוע מאוד משמעותי ומרגש, לכולנו. הכל היה כמובן מתואם מראש, ונשאלנו המון פעמים אם זה בסדר מבחינתינו. (בכל זאת, אמריקה... הבית שלך הוא המבצר שלך...), המטרה היתה להכיר את רביעית במקום הנוח לה, וגם לשבת לשיחה בלתי פורמלית – עד כמה שאפשר – עם ההורים שלה. השיחה עברה בנחת, ובנועם. דברנו בעיקר על מה רביעית תרצה לעשות כשהיא תהיה גדולה (זאולוגית...) ועד הדרך שהיא צריכה לעשות כדי להשיג את זה, ואיזו עזרה היא יכולה לקבל מבית הספר (חטיבת הביניים, אני מזכירה...).
HEALTH CLASS השנה מחולקת לרבעונים, כל רבעון לומדים משהו אחר בנוסף ללימודי הליבה (הנדסה, מוסיקה אמנות וHEALTH ) המורה לhealth מלמדת על מרחב בטוח – ("מה שלומדים בhealth class נשאר בhealth class") בכיתה ו הם למדו על שיטת הhימליך, כחלק מלימודי הבריאות הללו, ואפילו התאמנו על בובה. הם למדו גם מיניות (נתבקשתי לחתום על אישור ...), (הלימודים כללו בחירת pronounce... אני לא בטוחה שיש כזו מילה בעברית... בחירת מגדר...איך אתה/את/הם/הן רוצה שיפנו אליך...).
בכיתה ז' למדו על מיניות, והמשיכו לדבר על בחירת מגדר, ולהטב"ק, כמובן, וגם- שוחחו על התאבדות ומניעת התאבדות... הבנת תהליכים, למי לפנות בעת הצורך, למה לשים לב – אצל חברים. כל זה, בתקשורת מלאה , ובתיאום עם ההורים.
בחטיבת הביניים ובתיכון יש "מועדונים". בדרך כלל נפגשים אחרי בית הספר בתוך בית הספר, עם מורה ממונה – שהמועדון הזה הוא ה"passion" שלו. המורה לhealth היא גם מובילת מועדון "pride club" – מקום בטוח למי שמגדיר עצמו הטב"ק, וגם לכל מי שמעוניין. הם פשוט יכולים להיות יחד. הם מדסקסים pronounce, ומשחקים יחד. הם בוחרים פרוייקטים שמתאימים להם, – אם לצאת בפומבי עם שלטים שתומכים בלהטב"קים, ולהצטרף לאחד מהמצעדים העירוניים (יש הרבה... זו קהילה לא גדולה...) או להוציא סרטון חמוד שמסביר איך הם מרגישים. אבל בעיקר זה היה מקום מפגש חברתי שמאפשר שיח פתוח –ומפוקח. הילדים רוצים ללכת למועדונים הללו. יש ילדים (שאני מכירה באופן אישי :-)) שהצטרפו לשבעה או שמונה מועדונים שונים, וגם הקימו כמה בעצמם...
הם שמחים על ההשתייכות (יש כל מיני מועדונים, לאיכות הסביבה, מועדוני טיולים, מועצת התלמידים, דראמה קלב – שמרימים הפקה פעמיים בשנה, ומועדון "טק" שעוזרים להם עם התפאורה, הסאונד והתאורה... מועדון מדעים, או מתמטיקה, מועדון תנ"ך, ושח מט... בתיכון כרגע יש 57 מועדונים שונים... וכל ילד שמעוניין להקים מועדון כזה, באיזה נושא שהוא מעוניין בו – (למשל בעלי חיים...) פשוט צריך למצא מורה שיהיה מעוניין ויסכים להצטרף. אם הם מבקשים, הם יכולים לקבל מימון מהPAC (כמו ועד ההורים המוסדי, אבל בעיקר לחלוקת כספי הורים), של עד 500$ בשנה – לכל מה שהם רוצים (לדוגמא - אוטובוס לתחרויות, כלי יצירה או חטיפים...).
במהלך השנה אני יכולה לבקש פגישה עם המורים של הבנות. אבל – כל מפגש כזה בעצם כולל את כל הצוות הלימודי (גיליתי את זה במקרה, כשהגעתי לדבר עם המורה למתמטיקה, ואז גיליתי שאני יושבת מול שמונה מורים והעובד הסוציאלי הבית ספרי (על תקן יועצת), והם מדברים איתי כצוות.
עם הצוות של ראשלישית נפגשתי פעם בשנה, ועם הצוות של רביעית שלוש פעמים במהלך כל שנה, למעקב אחר ההתקדמות שלה. את המידע הם ניסו לשלוח לי בעברית – התפעלתי מהרעיון ומהרצון הטוב, אבל הביצוע, גוגל טרנלייט – לא באמת עבד... אני בטוחה שזה ישתפר.
השאלה הראשונה שלהם היתה "איך רביעית רוצה שנתייחס אליה מגדרית". זה היה מפתיע, בהתחלה, אבל בהחלט מחמם את הלב.
אגב, רעיון יפה שמבוצע בבית הספר היסודי, ובחטיבת הביניים הוא- קפה עם המנהלת. בית הספר מזמין את כל ההורים של השכבה ל"קפה עם המנהלת" יש כיבוד, העובד הסוציאלי הבית ספרי נמצא שם, וגם המורות שלא מלמדות באותו הזמן. זה מאוד לא פורמאלי, ומנגיש את המנהלת לכל דבר ועניין, למשך כשעה, בזמן בית הספר.
בתיכון – המנהלת מוזמנת ע"י הpac פעם בכמה חודשים לשיחה עם כל ההורים. לרוב – השיחות הללו מלאות...
לפני כשנתיים קבלתי מכתב מהמפקח על בתי הספר בעיירה בה אני גרה, שמזמין את הורי הESL להגיע לפגישה, בה ידובר על הקמת גוף מייעץ לעיריה בענייני הוראת שפה שניה. בפגישה נכחו כל מורי הESL של המחוז, המפקח שלהם, המפקח על בתי הספר וגם כמה מנהלים של בתי ספר. לא הגיעו הרבה מידי הורים...
בעיירה יש 30000 תושבים, ובבתי הספר ישנם ילדים שדוברים מהבית 52 שפות שונות, ממעל 60 מדינות.
שוחחנו על הקשיים של הילדים, ובעיקר של הורים מהגרים שמטופלים בילדים, על הקושי להבין את כל האימיילים, וההתנהלות השונה מאוד וחודד הצורך, של כל הצדדים, בהקמת גוף, מעין ועד שיאגד בתוכו את ההורים לילדים דוברי שפה שניה, אשר ישמש כיועץ למפקח וגם למנהלי בתי הספר.
שוב, היוזמה הגיע מטעם העיר, אבל כל ההקמה של הגוף הזה בעצם היתה חייבת להגיע מטעם ההתנדבות של ההורים.
הגוף הוקם, ונחנך ברוב טקס במועצת העיר, בשידור ישיר בטלויזיה המקומית, ואני מכהנת כיו"ר משותף של ANDOVER ELPAC , יחד עם דייג'ה הואנג, שהגיעה מסין, עד עצם היום הזה. כתבנו תקנון, והתחלנו לארגן אירועים שונים, אירוע פתיחה, ראש השנה הסינית, ואף התחלנו לארגן הדרכות של מורים בבתי הספר, בהן דברנו על קשיי הבנה של השפה הבלתי מילולית, עזרנו להקים מערך לימודי ESL למבוגרים, חברנו לארגונים שונים בעיר, והצענו מרצה, סוציולוגית שתשוחח עם הורים על הבדלים בינתרבותיים. הקמנו דף פייסבוק, די פעיל, הצטרפנו לישיבות ועדי ההורים העירוניים עם המפקח, פעם בחודש, התחלנו לקבל הכרה בעיר, רואיינו לעיתון המקומי, ואז פרצה הקורונה והכל עצר.
כרגע אנחנו מנסות להחיות את ELPAC שהקורנה הקריסה, והתחלנו בכך שהצטרפנו ל"מתנס המקומי" הרקריאיישון סנטר, לועדה שמתפקידה לייצר הוגנות (equity), מגוון (diversity), ולאפשר שוויון מירבי בין תושבי העיר. אנחנו נפגשים פעמיים בשבוע, כבר חודשיים, אוספים רעיונות ממקומות שונים, הצעות רבות שלנו כבר התקבלו, כולל שינוי לוגו, הוספת תמונות מגוונות לספר החוגים המוצע, ואנחנו גאות מאוד בהצעה שהתeבלה ובוצעה לעילא: הכנת יומן אירועים עירוני בו אפשר למצא את כל החגים האפשריים של כל הדתות שאנחנו מכירים, עם מעט מידע עליהם, וכל הארועים העירוניים שמתעדכנים תדיר (כרגע עדיין יש מעט כי קורונה, אבל זה משתפר...), עם אפשרות להנגיש את היומן הזה לשפות שונות בלחיצת כפתור.
בזכותינו הוצעו חוגים מן העולם,לימודי שפה, ובספריה הציבורית העירונית אפילו דואגים למדפים עם ספרות עולמית. אנחנו מרגישות שמקשיבים לנו, מבקשים את עצתינו ומחפשים אותנו. הצטרפתי למספר ועדות בית ספריות, כנציגה של קהילה גדולה, ואני מרגישה שיש לי קול. יש מי שמקשיב. וזה מחמם את הלב.
הרצינות שבה מתייחסים לשוויוניות ולטיפוח הקשר עם ההורים בא לכדי ביטוי במגוון אופנים, ברמת בית הספר – התקשורת מול ההורים קורית כל הזמן, יש מיילים של המנהלת, עם מידע עדכני בכל שבוע. מיילים מממובילות צוות המורים – פעם בשבועיים לפחות, ומיילים מהמורות בכל פעם שעולה הצורך. בנוסף יש "ASPAN" שזו תוכנה, מעין תכנת משוב עם כל המידע על התלמידים, יש מפגשים עם המנהלת פעם ברבעון, וכרגע בקורונה – אפילו יותר כי הזום נגיש מאוד לכולם. ברמה העירונית – superintendent – המפקח, בהחלט נגיש, מהניסיון שלי, לכל הצעה או רעיון, ושמח לקבל הצעות חדשות. וגם המתנ"ס העירוני, הrecreation center – שפתח מטעם עצמו את הועדה שמנסה לייצר תקנון להוגנות, מגוון ושוויון.
ש ועדה עירונית – education committee – שאליה נבחרים פעם בשנה – למשך שנתיים. כל הפגישות של הועדה הזו פתוחות לציבור, ויש פעם בחודש פגישה "לא פורמאלית" בספריה הציבורית (או בזום, כרגע), בה עולות טענות, וגם עולים רעיונות לשיפור תנאי הלימודים בבית הספר. אני מצטרפת לכל הפגישות הלא פורמליות כדי ללמוד על הלך הרוחות העירוני בענייני חינוך. כרגע עומד על הפרק שיפוץ מבנה של אחד מבתי הספר – עלות השיפוץ המוצע 151מליון דולר... ואם זה יצא לפועל – אני מבטיחה לכם שאני חוזרת לכיתה א' רק כדי להנות מהמבנה המדהים המוצע. אגב, כל העיר מצביעה על שיפוץ כזה. עניין נוסף שעל הפרק – שינוי שעות ההתחלה והסיום של הלימודים בתיכון – יש רצון לאחר את שעת ההתחלה, ל8:45, כדי לאפשר לבני הנוער התארגנות נוחה בבוקר, ועוד שעות שינה.
אני יכולה להמשיך ולספר על הדברים שנעשים כאן עוד שעתיים, אני חושבת, בלי לנשום אפילו קצת... אבל אולי כדאי לאפשר שאלות?
גם אתם מוזמנים לשאול...
תודה רבה.
ץ