על ידי בלוגית_מוצאת_אביר_על_סוס_לבן* » 14 פברואר 2006, 12:49
יוסף הודיע שחזרתו תתאחר ואני מרגישה שלוות נפש. בעבר הייתי מחשבת:"אם הוא נוחת ב5 בבוקר, יספיק להלביש את הילדים בבוקר" או " אם הוא נוחת ב18 יספיק להגיע לארוחת הערב". היום אני משתדלת לא להתרכז בזה, לחיות את חיי , ממילא תמיד הטיסה נדחית, הוא נשאר עוד זמן, יש משבר או אלף עניינים אחרים.
וגם אני עושה סטטיסטיקת משברים. בממוצע ליום יש שני משברים: אחד בבוקר שקמים והשני בערב כשהולכים לישון.
משפטים מיותרים שאני אומרת:
אם אתם לא מתלבשים מייד אני הולכת לבד!
אני אספר לאבא שהתנהגתם לא יפה!(אבל רק פעם אחת בכל התקופה)
עכשיו אתם הולכים להתקלח- רוצים או לא רוצים!
היה עוד אחד אבל כנראה הוא האיום מכולם כי שכחתי אותו.
ואני עובדת על להיות על האביר על הסוס הלבן של עצמי.
אני חולה(דא??) אז אני מחליטה לא לקחת את הילדים איתי למרפאה. מי יודע, אולי הם תמיד תופסים מחלות כי הם באים איתי לשם. אני מבקשת מאמא שלי לשמור עליהם , כולל השד הקטן והיא מסכימה. אני יודעת שהוא קצת יבכה אבל תכף אני אדבר על זה.
אני הולכת לרופאה לבד ומנסה לא להרגיש אשמה. בדרך אני לוקחת מאמא שלי עיתון(הם מנויים על שני עיתונים ולרב לא קוראים) בלי להתנצל. אני קוראת את העיתון שהבאתי ולא את גליונות "לאשה" שפחות מעניינים אותי כיוון שכל מי שכתוב שהתחתנה , כבר התגרשה ולהיפך.
אני נכנסת לרופאה , הפעם היא לובשת פונצ'ו בשלל צבעים ויש לה חרוזים על המשקפיים(בחיי!) היא סיפרה את עצמה עם פוני קצר וחוצמיזה היא שמחה כרגיל. סיקרן אותי לשאול אותה איך היא הספיקה ללקבל את כל התעודות האקדמאיות (4!!) בתור אמא , ובעצם הבנתי שיותר מעניין אותי לשאול איך היא שומרת על שמחת החיים שלה.
היא מסתכלת בגרון שלי ושואלת מדוע לא עשיתי משטח גרון , הרי היא השאירה לי כבר שלשום פתק.אני נאנחת, כל כך קשה לי כל הסידורים הללו, מזל שהיא לא שואלת על בדיקות הדם שנתנה לי לפני חודש ועוד לא הלכתי(ואין לי מושג איפה הפתק). אנחנו מדברות עוד קצת והיא מצחקקת צחוק מוזר שוב, אנ ימשתוממת והיא אומרת:"אני לא מבינה למה לא עשית משטח, זה כל כך מצחיק"
אנחנו מדברות על עניין אחר ושוב היא מצחקקת מאותה סיבה.
טוב אז הבנתי למה היא נראית שמחה.
הלכתי לעשות את המשטח הארור, אבל אספתי את השד הקטן והצורח.
אמא שלי התעניינה לאן אני נוסעת, והסבירה שהיא צריכה ספוג מסויים שיש רק בחנות אחת במרכז העיר. הרמתי גבה(את הימנית) . היא הסבירה שיש לה מנקה חדשה שביקשה ממנה לקנות לה את הספוג.
"מנקה?" אני שואלת
"כן, קוראים לה סמירה"
אני משתוממת. רק לפני זמן קצר העירה לי על המנקה שלנו ומוצאה ה"מפוקפק" והנה היא הופכת חברבורותיה?
"לא היתה לי ברירה" היא אומרת
אל תדאגו, לא סוחטים אותה ומכריחים אותה להעסיק את סמירה, פשוט נמאס לה לנקות. לכן אין לה ברירה.
"לסמירה יש טרמפ מהכפר, ואם לא הייתי מעסיקה אותה, היא הייתה נאלצת לשבת על המדרכה בגשם עד שההסעה מגיעה" היא מסבירה את המניע הנאצל שלה
טוב, נכנעתי, שמעתי עוד על עלילות סמירה והחלטתי לנסוע כבר. הגעתי למרפאה והשתוממתי שוב איך האחות שם מספיקה גם לזכור את כולם, גם לתקתק את כל האנשים בזריזות וגם להיות נחמדה ומקסימה תוך כדי וכבונוס לתת בלון לשד הקטן. כאילו מדובר בשירות לקוחות של חברה סלולרית באגף העסקים ולא באחות קופת חולים.
אז חשבתי על נושא העוזרת. פעם ביקשתי מחברה (Aאני לא בקשר איתה היום) לתת לי את הטלפון של העוזרת שלה והיא אמרה:"בנושאי זיונים ועוזרת בית אין חברות" ולא פירשה. אחרי שתי עוזרות בית שאיבדתי לטובת חברות אחרות הבנתי שאולי יכולתי ללמוד משהו מחוכמת הרחוב שלה.
בכל מקרה אחרי שתחילה לעבוד אצלי מישהי, הייתי מנתקת את הטלפון ונעלמת כל יום רביעי בבוקר פן אמא שלי תגנוב לי שוב את העוזרת החדשה. גם לאמא שלי יש חוכמת רחוב והיא פשוט הופיעה שם . לשמחתי, מוצאה הערבי של העוזרת הגן עליה מפני חטיפה, אבל כנראה שלא עוד . אני אשאל אותה מחר, ואקווה שהיא גרושה לא עלינו או לפחות יש לה כלב בבית, מה שיגן עליה מפני חטיפה.
יוסף הודיע שחזרתו תתאחר ואני מרגישה שלוות נפש. בעבר הייתי מחשבת:"אם הוא נוחת ב5 בבוקר, יספיק להלביש את הילדים בבוקר" או " אם הוא נוחת ב18 יספיק להגיע לארוחת הערב". היום אני משתדלת לא להתרכז בזה, לחיות את חיי , ממילא תמיד הטיסה נדחית, הוא נשאר עוד זמן, יש משבר או אלף עניינים אחרים.
וגם אני עושה סטטיסטיקת משברים. בממוצע ליום יש שני משברים: אחד בבוקר שקמים והשני בערב כשהולכים לישון.
משפטים מיותרים שאני אומרת:
אם אתם לא מתלבשים מייד אני הולכת לבד!
אני אספר לאבא שהתנהגתם לא יפה!(אבל רק פעם אחת בכל התקופה)
עכשיו אתם הולכים להתקלח- רוצים או לא רוצים!
היה עוד אחד אבל כנראה הוא האיום מכולם כי שכחתי אותו.
ואני עובדת על להיות על האביר על הסוס הלבן של עצמי.
אני חולה(דא??) אז אני מחליטה לא לקחת את הילדים איתי למרפאה. מי יודע, אולי הם תמיד תופסים מחלות כי הם באים איתי לשם. אני מבקשת מאמא שלי לשמור עליהם , כולל השד הקטן והיא מסכימה. אני יודעת שהוא קצת יבכה אבל תכף אני אדבר על זה.
אני הולכת לרופאה לבד ומנסה לא להרגיש אשמה. בדרך אני לוקחת מאמא שלי עיתון(הם מנויים על שני עיתונים ולרב לא קוראים) בלי להתנצל. אני קוראת את העיתון שהבאתי ולא את גליונות "לאשה" שפחות מעניינים אותי כיוון שכל מי שכתוב שהתחתנה , כבר התגרשה ולהיפך.
אני נכנסת לרופאה , הפעם היא לובשת פונצ'ו בשלל צבעים ויש לה חרוזים על המשקפיים(בחיי!) היא סיפרה את עצמה עם פוני קצר וחוצמיזה היא שמחה כרגיל. סיקרן אותי לשאול אותה איך היא הספיקה ללקבל את כל התעודות האקדמאיות (4!!) בתור אמא , ובעצם הבנתי שיותר מעניין אותי לשאול איך היא שומרת על שמחת החיים שלה.
היא מסתכלת בגרון שלי ושואלת מדוע לא עשיתי משטח גרון , הרי היא השאירה לי כבר שלשום פתק.אני נאנחת, כל כך קשה לי כל הסידורים הללו, מזל שהיא לא שואלת על בדיקות הדם שנתנה לי לפני חודש ועוד לא הלכתי(ואין לי מושג איפה הפתק). אנחנו מדברות עוד קצת והיא מצחקקת צחוק מוזר שוב, אנ ימשתוממת והיא אומרת:"אני לא מבינה למה לא עשית משטח, זה כל כך מצחיק"
אנחנו מדברות על עניין אחר ושוב היא מצחקקת מאותה סיבה.
טוב אז הבנתי למה היא נראית שמחה.
הלכתי לעשות את המשטח הארור, אבל אספתי את השד הקטן והצורח.
אמא שלי התעניינה לאן אני נוסעת, והסבירה שהיא צריכה ספוג מסויים שיש רק בחנות אחת במרכז העיר. הרמתי גבה(את הימנית) . היא הסבירה שיש לה מנקה חדשה שביקשה ממנה לקנות לה את הספוג.
"מנקה?" אני שואלת
"כן, קוראים לה סמירה"
אני משתוממת. רק לפני זמן קצר העירה לי על המנקה שלנו ומוצאה ה"מפוקפק" והנה היא הופכת חברבורותיה?
"לא היתה לי ברירה" היא אומרת
אל תדאגו, לא סוחטים אותה ומכריחים אותה להעסיק את סמירה, פשוט נמאס לה לנקות. לכן אין לה ברירה.
"לסמירה יש טרמפ מהכפר, ואם לא הייתי מעסיקה אותה, היא הייתה נאלצת לשבת על המדרכה בגשם עד שההסעה מגיעה" היא מסבירה את המניע הנאצל שלה
טוב, נכנעתי, שמעתי עוד על עלילות סמירה והחלטתי לנסוע כבר. הגעתי למרפאה והשתוממתי שוב איך האחות שם מספיקה גם לזכור את כולם, גם לתקתק את כל האנשים בזריזות וגם להיות נחמדה ומקסימה תוך כדי וכבונוס לתת בלון לשד הקטן. כאילו מדובר בשירות לקוחות של חברה סלולרית באגף העסקים ולא באחות קופת חולים.
אז חשבתי על נושא העוזרת. פעם ביקשתי מחברה (Aאני לא בקשר איתה היום) לתת לי את הטלפון של העוזרת שלה והיא אמרה:"בנושאי זיונים ועוזרת בית אין חברות" ולא פירשה. אחרי שתי עוזרות בית שאיבדתי לטובת חברות אחרות הבנתי שאולי יכולתי ללמוד משהו מחוכמת הרחוב שלה.
בכל מקרה אחרי שתחילה לעבוד אצלי מישהי, הייתי מנתקת את הטלפון ונעלמת כל יום רביעי בבוקר פן אמא שלי תגנוב לי שוב את העוזרת החדשה. גם לאמא שלי יש חוכמת רחוב והיא פשוט הופיעה שם . לשמחתי, מוצאה הערבי של העוזרת הגן עליה מפני חטיפה, אבל כנראה שלא עוד . אני אשאל אותה מחר, ואקווה שהיא גרושה לא עלינו או לפחות יש לה כלב בבית, מה שיגן עליה מפני חטיפה.