על ידי אם_ילדה* » 15 יולי 2013, 07:30
אני האמא שלא רצתה להיות אמא. כינוי שתואם ביותר את המציאות, אבל דרש בדחיפות שינוי אנרגטי.
כבר שנתיים אני מכורה לאתר הזה. אף פעם לפני כן לא השתתפתי, אפילו לא קראתי, בשום פורום. מאז יצא לי (שוב הרבה בזכות האתר הזה) להתקל בעוד פורומים (בעיקר נשיים) בעברית ובאנגלית, אבל אני מוצאת את האתר הזה מאוד מעניין, נוח ומקבל פנים.
הגעתי לפה כמו כולם.
חיפשתי מידע על עקרון הרצף, הגעתי לפה.
חיפשתי חיתולים אקולוגיים, הגעתי לפה.
חיפשתי מידע על הנקות, הגעתי לפה.
האתר הזה ליווה אותי מתחילת ההורות שלי. ובהזדמנות זאת אני רוצה להודות לכל הנשים שכותבות פה. בלי לדעת, תמכתן בי המון.
כתבתי פה מעט בשמות שונים, אך בעיקר קראתי ואספתי אינפורמציה מאוד מעניינת ומתאימה מאוד לדרכי. הרבה פעמים פשוט קיבלתי אישור שאני לא היחידה עם מחשבות מוזרות כמו שלי.
אני מרגישה צורך לכתוב, אבל לא רוצה לפתוח דף חדש. את האמת, מרגישה שזה יהיה חוצפה מצידי (גם ככה הדף הזה היה בסך הכל די מיותר, לעומת מה שקראתי פה).
כאשר פתחתי את הדף הזה לא הבנתי מה אני עושה, זה היה דחף מוזר ולא ממש מובן לי.
אותו דבר קורה לי עכשיו, אבל הפעם יש לי דחף עצום לשתף ולהשתתף בחווית ההורות שלי.
פתחתי את הדף הזה, מתוך בלבול, היום אני יכולה להגיד גם דיכאון קל. לא דיכאון לידה, יותר שוק מהמציאות שלא בחרתי בשבילי. הסיטואציה עצמה לא הייתה קלה גם לאישה שמשתוקקת להיות אמא (כלכלית, פיזית ועוד…), אבל מעל הכל היה לי קשה לקבל את העובדה שאני אמא, כי באמת לא רציתי. מהרבה סיבות לא רציתי.
לא קל להיות אמא בחינוך ביתי, שמניקה בלי סוף ודוגלת בלינה משפחתית. אין לי כמעט עם מי לדבר על כך. עם מי להתייעץ, ואפילו להוציא קצת תסכולים מהלב. אם אגיד לאמי שאני עייפה כי כל הלילה הילדה הייתה על הציצי, אני אקבל ביקורות על דרכי, במקום אוזן קשבת וסימפטיה שזה מה שבאמת מתבקש וחיוני בשבילי.
עברתי תקופה מאוד קשה, והכל לבד. יש לי בן זוג מאוד תומך ואוהב, אבל עדיין לא יכל לספק את נפשי מכמה סיבות. הוא עסוק בלשקם אותנו כלכלית, כדי לתת לי את השקט לטפל בילדתנו, אבל הסיבה העיקרית היא שהוא גבר. הוא יכול ללטף, לחבק, לספוג על צווארו דמעה, אבל הוא לא יכול להבין עד הסוף, מה עוברת אישה בהריון. חוץ מזה שלמען זוגיות בריאה, אני לא מאמינה שזה היה טוב אם הייתי מספרת לו את כל מה שאני מרגישה.
בזכות ההורות הגעתי לתבונות מאד עמוקות על עצמי. הגעתי לגבהים ולתהומות שלא ידעתי שקיימים.
לא מזמן חגגתי שנתיים ללידת בתי והאמא שבתוכי.
סיכומים נפשיים הביאו אותי להחלטה מאוד מפתיעה מבחינתי.
_כשאין רצון, צריך סיבות.
כשיש רצון, לא צריך סיבות. פשוט רוצים._
משפט יפיפה שיעל כתבה פה למעלה, ששיגע אותי לא מעט מאז שקראתי אותו. הבנתי אותו מבחינה מילולית, אבל רק עכשיו אני מבינה אותו מבפנים.
בגלל זה אני כותבת עכשיו.
אני מתחילה תהליך שאני יודעת שאזדקק לעזרה מנשים, גם אם לא אכיר אותן אף פעם אישית.
זה הכל טרי, רק אתמול קבלתי את ההשראה ובעקבותיו הגעתי להחלטות שהולכות לשנות את חיי מהקצה אל הקצה, אז ברשותכן אציג את הכל לאט לפניכן.
כדי לא לבלבל יותר מדי (בעיקר את עצמי), אפסיק עכשיו ואשלח לפני שאתחרט ואאבד את האומץ לפתוח ככה את ליבי.
אני האמא שלא רצתה להיות אמא. כינוי שתואם ביותר את המציאות, אבל דרש בדחיפות שינוי אנרגטי.
כבר שנתיים אני מכורה לאתר הזה. אף פעם לפני כן לא השתתפתי, אפילו לא קראתי, בשום פורום. מאז יצא לי (שוב הרבה בזכות האתר הזה) להתקל בעוד פורומים (בעיקר נשיים) בעברית ובאנגלית, אבל אני מוצאת את האתר הזה מאוד מעניין, נוח ומקבל פנים.
הגעתי לפה כמו כולם.
חיפשתי מידע על עקרון הרצף, הגעתי לפה.
חיפשתי חיתולים אקולוגיים, הגעתי לפה.
חיפשתי מידע על הנקות, הגעתי לפה.
האתר הזה ליווה אותי מתחילת ההורות שלי. ובהזדמנות זאת אני רוצה להודות לכל הנשים שכותבות פה. בלי לדעת, תמכתן בי המון.
כתבתי פה מעט בשמות שונים, אך בעיקר קראתי ואספתי אינפורמציה מאוד מעניינת ומתאימה מאוד לדרכי. הרבה פעמים פשוט קיבלתי אישור שאני לא היחידה עם מחשבות מוזרות כמו שלי.
אני מרגישה צורך לכתוב, אבל לא רוצה לפתוח דף חדש. את האמת, מרגישה שזה יהיה חוצפה מצידי (גם ככה הדף הזה היה בסך הכל די מיותר, לעומת מה שקראתי פה).
כאשר פתחתי את הדף הזה לא הבנתי מה אני עושה, זה היה דחף מוזר ולא ממש מובן לי.
אותו דבר קורה לי עכשיו, אבל הפעם יש לי דחף עצום לשתף ולהשתתף בחווית ההורות שלי.
פתחתי את הדף הזה, מתוך בלבול, היום אני יכולה להגיד גם דיכאון קל. לא דיכאון לידה, יותר שוק מהמציאות שלא בחרתי בשבילי. הסיטואציה עצמה לא הייתה קלה גם לאישה שמשתוקקת להיות אמא (כלכלית, פיזית ועוד…), אבל מעל הכל היה לי קשה לקבל את העובדה שאני אמא, כי באמת לא רציתי. מהרבה סיבות לא רציתי.
לא קל להיות אמא בחינוך ביתי, שמניקה בלי סוף ודוגלת בלינה משפחתית. אין לי כמעט עם מי לדבר על כך. עם מי להתייעץ, ואפילו להוציא קצת תסכולים מהלב. אם אגיד לאמי שאני עייפה כי כל הלילה הילדה הייתה על הציצי, אני אקבל ביקורות על דרכי, במקום אוזן קשבת וסימפטיה שזה מה שבאמת מתבקש וחיוני בשבילי.
עברתי תקופה מאוד קשה, והכל לבד. יש לי בן זוג מאוד תומך ואוהב, אבל עדיין לא יכל לספק את נפשי מכמה סיבות. הוא עסוק בלשקם אותנו כלכלית, כדי לתת לי את השקט לטפל בילדתנו, אבל הסיבה העיקרית היא שהוא גבר. הוא יכול ללטף, לחבק, לספוג על צווארו דמעה, אבל הוא לא יכול להבין עד הסוף, מה עוברת אישה בהריון. חוץ מזה שלמען זוגיות בריאה, אני לא מאמינה שזה היה טוב אם הייתי מספרת לו את כל מה שאני מרגישה.
בזכות ההורות הגעתי לתבונות מאד עמוקות על עצמי. הגעתי לגבהים ולתהומות שלא ידעתי שקיימים.
לא מזמן חגגתי שנתיים ללידת בתי והאמא שבתוכי.
סיכומים נפשיים הביאו אותי להחלטה מאוד מפתיעה מבחינתי.
_כשאין רצון, צריך סיבות.
כשיש רצון, לא צריך סיבות. פשוט רוצים._
משפט יפיפה שיעל כתבה פה למעלה, ששיגע אותי לא מעט מאז שקראתי אותו. הבנתי אותו מבחינה מילולית, אבל רק עכשיו אני מבינה אותו מבפנים.
בגלל זה אני כותבת עכשיו.
אני מתחילה תהליך שאני יודעת שאזדקק לעזרה מנשים, גם אם לא אכיר אותן אף פעם אישית.
זה הכל טרי, רק אתמול קבלתי את ההשראה ובעקבותיו הגעתי להחלטות שהולכות לשנות את חיי מהקצה אל הקצה, אז ברשותכן אציג את הכל לאט לפניכן.
כדי לא לבלבל יותר מדי (בעיקר את עצמי), אפסיק עכשיו ואשלח לפני שאתחרט ואאבד את האומץ לפתוח ככה את ליבי.