על ידי מי_מה* » 04 דצמבר 2011, 23:01
טוב אין ברירה, חיפשתי וחיפשתי את הקטע על אחי התאום ואפילו העלתי את בלוג הצללים שלי בחזרה כי חשבתי שאולי שם הוא מסתתר אבל לא. אני לא מוצאת. כנראה היקום רוצה שאכתוב מחדש.
אז הדבר היה ככה: עד גיל 25 בכלל לא ידעתי שהיה לי תאום. ביומולדתי ה25 ישבנו כל המשפחה במסעדה ובעודנו מרימים את כוסות היין שלנו אמרה פתאום אחותי הגדולה "תארו לכם שהיה פה עכשיו עוד אחד". "מה זותומרת?" תמהתי וכך התברר שכשאמא שלי היתה בהריון אתי היתה לה הפלה בסוף חודש שלישי. מכיון שלא היה אולטראסאונד וכל מני שיכלולים לא בדקו מה קורה בפנים, אבל מכיון שלמעשה ההריון המשיך, אף אחד לא עשה מזה ענין . כשנולדתי אני יצאו אחרי שתי שליות מה שהיה אטרקציה גדולה לכל המתלמדים. לאמא שלי זה כנראה לא נראה מספיק משמעותי בשביל לספר לי. לא מפתיע מאוד, יש לה גישה פרגמטית כזאת לחיים והיא עשתה מספר לא קטן של הפלות יזומות בתקופה שבין שני אחי הגדולים (מהנישואים הראשונים) ללידה שלי.לי בכל אופן זה נראה חשוב אבל לקח די הרבה שנים עד שהבנתי עד כמה. הפעם הראשונה ש'ניפגשתי' אתו היתה בטיפול שקיבלתי אחרי התקיפה המפורסמת. בכל טיפול רגשי/פסיכולוגי שניסיתי עד אז תמיד הייתי נתקעת . מרגישה שיש איזה מחסום שאני לא מצליחה לעבור. בפגישה ההיא המטפלת עבדה בשילוב של כלמני שיטות וגם בקינזיולוגיה והיא התחילה לחפש את מקור המחסום וירדה בשנים והגיעה לתקופת העוברות. מיד אמרתי לה שאני מרגישה שזה שם ועשינו איזה תהליך של חזרה לרחם ואז ראיתי את שנינו שם ברחם, צפים ובכיתי המון וגם הרגשתי בלב שקראו לו יונתן (על כל ענין השמות, שלי , שלו ושל עוד כל מני , אולי אספר בפעם אחרת. זה סיפור ארוך ומורכב). כשחזרתי לכאן ועכשיו אמרה לי המטפלת "את יודעת שהוא שיחרר אותך באהבה רבה?" אז זהו שלא. מאז בכל תהליך שאני עושה, מפה אסטרולוגית, פתיחה בקלפי טארות, לא משנה מה, הוא שב ועולה, הפרידה ההיא מופיעה שוב ושוב כמקור לתחושת חוסר הערך, האשמה והבושה שתוקפות אותי אחת לכמה זמן. אפילו ממש לאחרונה! לפני חודש לימדתי במיזם הגדול 'יוגה ערבה'. הכנתי יופי של תכנית לסדנא הזאת ומאוד התרגשתי לקראתה. בכל זאת להעביר סדנת עומק של שלושה ימים זו קפיצת מדרגה בשבילי. הסדנא היתה מוצלחת מאוד אלא שחטפתי שם ,מה שאחותי מכנה, 'התקף דימוי עצמי נמוך', בכל עוצמתו וחזרתי משם בתחושה קשה. יום אחרי זה ניפגשתי עם ל' הפסיכולוגית ואמרתי לה שאני מרגישה כמו אחרי ההפלה שקרתה לי בין הבכור למרכזי, כשכולם שואלים מה נשמע בצפיה של התרגשות לחוויה של הריון ואני מספרת שקרתה הפלה וגם פה שואלים איך היה בצפיה של התרגשות ואני מרגישה שהיה כישלון. היא מיד אמרה שלדעתה זה קשור לאחי התאום. "תראי איך את מדברת על זה במונחים של הפלה, למרות שבפועל היה טוב!". ובאמת כשהצלחתי לצאת מההתקף של הדימוי העצמי הנמוך יכולתי גם אנ לראות שבעצם היה טוב. טוב מאוד אפילו.
אני מספרת את זה כדי להמחיש איך הפרידה ההיא , למרות שאיני יכולה לזכור אותה במוח החושב במילים, היתה חוויה מעצבת שעם ההשלכות שלה אני מתמודדת כל הזמן.
יצא לי כתוב קצת בקצרנות . אולי ארחיב על זה בהמשך. שרירי הכתיבה שלי קצת נוקשים אחרי הפסקה ארוכה. אני רוצה להודות ל
דג חתול על הבלוג המעולה שלה שהביאני חזרה לכאן. הנה התשובה לשאלה אם 'יש משיח' קיים במציאות . עובדה: התישבתי שם כאחד הסועדים והמנות הוגשו באהבה כף אחרי כף ואחרי שבלעתי אותן בתענוג התחלתי להשיח את אשר על לבי. יש משיח.
טוב אין ברירה, חיפשתי וחיפשתי את הקטע על אחי התאום ואפילו העלתי את בלוג הצללים שלי בחזרה כי חשבתי שאולי שם הוא מסתתר אבל לא. אני לא מוצאת. כנראה היקום רוצה שאכתוב מחדש.
אז הדבר היה ככה: עד גיל 25 בכלל לא ידעתי שהיה לי תאום. ביומולדתי ה25 ישבנו כל המשפחה במסעדה ובעודנו מרימים את כוסות היין שלנו אמרה פתאום אחותי הגדולה "תארו לכם שהיה פה עכשיו עוד אחד". "מה זותומרת?" תמהתי וכך התברר שכשאמא שלי היתה בהריון אתי היתה לה הפלה בסוף חודש שלישי. מכיון שלא היה אולטראסאונד וכל מני שיכלולים לא בדקו מה קורה בפנים, אבל מכיון שלמעשה ההריון המשיך, אף אחד לא עשה מזה ענין . כשנולדתי אני יצאו אחרי שתי שליות מה שהיה אטרקציה גדולה לכל המתלמדים. לאמא שלי זה כנראה לא נראה מספיק משמעותי בשביל לספר לי. לא מפתיע מאוד, יש לה גישה פרגמטית כזאת לחיים והיא עשתה מספר לא קטן של הפלות יזומות בתקופה שבין שני אחי הגדולים (מהנישואים הראשונים) ללידה שלי.לי בכל אופן זה נראה חשוב אבל לקח די הרבה שנים עד שהבנתי עד כמה. הפעם הראשונה ש'ניפגשתי' אתו היתה בטיפול שקיבלתי אחרי התקיפה המפורסמת. בכל טיפול רגשי/פסיכולוגי שניסיתי עד אז תמיד הייתי נתקעת . מרגישה שיש איזה מחסום שאני לא מצליחה לעבור. בפגישה ההיא המטפלת עבדה בשילוב של כלמני שיטות וגם בקינזיולוגיה והיא התחילה לחפש את מקור המחסום וירדה בשנים והגיעה לתקופת העוברות. מיד אמרתי לה שאני מרגישה שזה שם ועשינו איזה תהליך של חזרה לרחם ואז ראיתי את שנינו שם ברחם, צפים ובכיתי המון וגם הרגשתי בלב שקראו לו יונתן (על כל ענין השמות, שלי , שלו ושל עוד כל מני , אולי אספר בפעם אחרת. זה סיפור ארוך ומורכב). כשחזרתי לכאן ועכשיו אמרה לי המטפלת "את יודעת שהוא שיחרר אותך באהבה רבה?" אז זהו שלא. מאז בכל תהליך שאני עושה, מפה אסטרולוגית, פתיחה בקלפי טארות, לא משנה מה, הוא שב ועולה, הפרידה ההיא מופיעה שוב ושוב כמקור לתחושת חוסר הערך, האשמה והבושה שתוקפות אותי אחת לכמה זמן. אפילו ממש לאחרונה! לפני חודש לימדתי במיזם הגדול 'יוגה ערבה'. הכנתי יופי של תכנית לסדנא הזאת ומאוד התרגשתי לקראתה. בכל זאת להעביר סדנת עומק של שלושה ימים זו קפיצת מדרגה בשבילי. הסדנא היתה מוצלחת מאוד אלא שחטפתי שם ,מה שאחותי מכנה, 'התקף דימוי עצמי נמוך', בכל עוצמתו וחזרתי משם בתחושה קשה. יום אחרי זה ניפגשתי עם ל' הפסיכולוגית ואמרתי לה שאני מרגישה כמו אחרי ההפלה שקרתה לי בין הבכור למרכזי, כשכולם שואלים מה נשמע בצפיה של התרגשות לחוויה של הריון ואני מספרת שקרתה הפלה וגם פה שואלים איך היה בצפיה של התרגשות ואני מרגישה שהיה כישלון. היא מיד אמרה שלדעתה זה קשור לאחי התאום. "תראי איך את מדברת על זה במונחים של הפלה, למרות שבפועל היה טוב!". ובאמת כשהצלחתי לצאת מההתקף של הדימוי העצמי הנמוך יכולתי גם אנ לראות שבעצם היה טוב. טוב מאוד אפילו.
אני מספרת את זה כדי להמחיש איך הפרידה ההיא , למרות שאיני יכולה לזכור אותה במוח החושב במילים, היתה חוויה מעצבת שעם ההשלכות שלה אני מתמודדת כל הזמן.
יצא לי כתוב קצת בקצרנות . אולי ארחיב על זה בהמשך. שרירי הכתיבה שלי קצת נוקשים אחרי הפסקה ארוכה. אני רוצה להודות ל [po]דג חתול[/po] על הבלוג המעולה שלה שהביאני חזרה לכאן. הנה התשובה לשאלה אם 'יש משיח' קיים במציאות . עובדה: התישבתי שם כאחד הסועדים והמנות הוגשו באהבה כף אחרי כף ואחרי שבלעתי אותן בתענוג התחלתי להשיח את אשר על לבי. יש משיח.