יש לי חידה לחוד לכם. אולם לפני-כן אני רוצה לשחק איתכם במין חידון מילים. אני אתאר מוסד מסויים, ואתם תנסו לנחש מה זה. רק ניחוש אחד, אם כי אנסה לעשות זאת קל יחסית, מוכנים? טוב, הנה הוא:
הוא בדרך כלל מאוכסן במבנים גדולים בנויים מלבנים; המודרניים יותר בנויים מבטון. האוכלוסייה הבסיסית (אקרא להם "לקוחות") כלואה בתוכו, אלא אם כן מישהו מהם מקבל היתר יציאה מיוחד. הלקוחות נמצאים תחת שליטה מלאה של קבוצת אנשים אשר אקרא להם "משגיחים", ואשר מורידים פקודות על הלקוחות.
הכלל הבסיסי של המוסד הוא שעל הלקוחות לציית לפקודות של המשגיחים או להענש (למשל, כליאה נוספת).
ללקוחות אין למעשה זכויות, חוקיות או אחרות. האווירה היא של דיכוי בדרך כלל, וכעקרון יש מין מתח בין המשגיחים לבין הלקוחות. לעיתים קרובות, מופעל לחץ פסיכולוגי חזק על הלקוחות. רבים מהם נשברים תחתיו, תוך כדי נסיונם להמלט, על ידי כך שהם בורחים או על ידי פניה לסמים, למשקאות משכרים או לאלימות.
החופש איננו מוכר בין קירות המוסד; היוזמה הפרטית מדוכאת, בלשון המעטה. המשגיחים אינם סובלים התקוממות או עצמאות. מאידך זה נדיר שיהיה איכפת להם מה היחסים בין הלקוחות. לציות יש חשיבות עליונה.
מוצהרת באופן נרחב התקווה שהלקוחות יעברו הכשרה מספקת במשך כליאתם אשר תכין אותם לחיים מחוץ למוסד כאשר לבסוף ישוחררו. אני אומר "תקווה" כי, לעיתים קרובות, זה לא קורה, ואחת התלונות הנשמעות היא שהלקוחות-לשעבר שזה עתה שוחררו אינם מאומנים מספיק טוב כדי לעשות משהו מועיל, ולעיתים קרובות שוררת ביניהם הבורות.
הלקוחות, מצידם -- וזה דבר אשר אינו מפתיע -- כמעט כולם שונאים את המוסד, והם חולמים לצאת לחופשי. לפעמים, הם ישאו פנים לאיזשהו משגיח ידידותי, אם כי טבעה של החיה היא לחוש התנגדות עמוקה כלפי השולטים בה בכח שרירותי.
אחרי שנים אחדות של חשיפה לכעס, לעויינות ולתיסכול של חיי היומיום בסביבה מדכאת בעצם מהותה, רוב המשגיחים עוזבים, מנסים לעבור לתפקידי ניהול, או שמפתחים שריון מגן של קשיחות וציניות כדי לכסות על כאב אכזבתם.
האם כבר ניחשתם מה הוא המוסד אשר תיארתי? נכון! זה נקרא "בית-ספר"!
זה גם נכון אם אמרתם "בית-סוהר"!
וזה מביא אותי לחידה אשר הבטחתי לכם במשפט הפתיחה.
חידה: "מדוע בית-ספר הוא בית-סוהר?"
כדי להשיב עליה כהלכה, עליכם להשיב על צרור חידות, אשר כולן מפליאות באותה המידה.
[ראו נא את החידות לעיל ב-
דוד רובנר (31.08.2001 11:20)]