הדס מצוי

[אנונימי]

^[po]דף בית אישי[/po] וגם [po]דף בלוג[/po]
[po]דף מוצנע[/po]


הדס, ילידת 69, תל-אביבית,
מבשלתאופה לפרנסתי - אוכל מבית סבתא, גם זו שלי וגם של אחרים (:
חולקת חיים עם שי, צלם אדריכלות ועיצוב פנים מוכשר עד מאד.




[sub]שם דף קודם: [po]החיים בבודדת[/po][/sub]






[spoiler=בלוג ישן]




חיפשתי איך יוצרים פיית-צמר לפני כמה שבועות.
וככה הגעתי.
פול אוסטר כתב בספרו "ארמון הירח" כי "המקריות היא סוג של נכונות".
עדיין לא מבינה לגמריי איך הכל עובד כאן, מגיעה למצב שיש לי 13 חלונות פתוחים (איזה כיף כ"כ הרבה חלונות ומכל אחד נוף שונה).
אני הדס, חולקת חיי עם 2 כלבות וגינה קטנה. מחוברת לים וגם לומדת אותו.
רכה רכה, מלאה אהבה, אבל...
לפעמים מפחד והרגל קצת קוצנית S-:

החיים בבודדת הם החיים שלי.
הדרך ל"אנחנו".

אשמח לשתף ולהשתתף @}




אני אוהבת שירה.
את יהודה עמיחי ואגי משעול וריימונד קרבר וויסלבה שימברובסקה.
והנה משהו שכתב צ'רלס בוקובסקי:

יֵשׁ דְבָרִים גְרוּעִים יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר
לִהְיוֹת לְבַד
אַךְ זֶה לוֹקֵחַ שָׁנִים
לְהָבִין
וְלָרֹב
כְּשֶׁזֶה כְּבָר קוֹרֶה
זֶה מְאֻחָר מִדַּי
וְאֵין דָבָר גָרוּעַ
יוֹתֵר
מִמְאֻחָר מִדַּי.


אה, כן,
לשיר הזה קוראים "אה, כן"









[b][po]עירית לוי[/po][/b] (2005-08-17T16:27:47):
ברוכה הבאה {@


[b][po]יערת דבש[/po][/b] (2005-08-18T03:01:45):
ברוכהבאה




[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2005-08-18T12:52:55):
[list=1]
[*]
[/list]
שנה טובה להתקלפות (-:

ואני רוכבת על אופניים


[b][po]Pלונית אחרת[/po][/b] (2005-08-18T14:45:40):
ברוכה הבאה


[b][po]אילת מ[/po][/b] (2005-08-18T16:39:11):
בורכה הבאה


[b][po]אילת מ[/po][/b] (2005-08-18T16:39:45):
כמובן שהתכוונתי לברוכה הבאה :-)

[b][po]מיה גל[/po][/b] (2005-08-21T09:44:11):
{@ תודה

[po]עודד המחפש[/po]* (2005-08-21T23:34:40):
ברוכה הבאה @}

[u]והרגל קצת קוצנית[/u]
אפשר [po]האם להוריד שיער[/po] ואז היא תהיה קצת פחות קוצנית :-)


[b][po]פלוני אלמונית[/po][/b] (2005-08-22T09:31:48):
שלום הדס,
תודה על הצעת המסך, בינתיים אספתי אלי את זה של [po]לוונדר סגול[/po], עוד לא חיברתי אותו, נראה.
אבל בלי שום קשר למסך, אני שומרת לעצמי את הזכות לעשות שימוש במספר הטלפון שלך, ברשותך :-)

אני שמחה שהסיפור שלנו נגע בנפשך {@
גם אני עברתי תהליכים נפשיים שונים ומשונים בדרך אל האמהות, וכשהייתי בגילך (נא לקרוא בנעימה פולנית כבדה...) הייתי לגמרי לא מחוברת למקום הזה, של הורות, של להיות אמא. לגמרי לא.
שנתיים אחר כך הייתי אמא...
נפלאות דרכי עולם. נפלאות ומופלאות.
כל מה שצריך זה להשאיר את הלב פתוח ולנסות לחיות את הדרך במקום להיות בדרך אל...

אני מזמינה אותך לבקר גם בדף הבלוג [po]שתי משפחות גג אחד[/po]

>[po]מיה גל[/po] מנצלת את המחשב שבמרפאה<


[b]בית[/b] (2005-09-29T09:28:07):
הי בודדת.
הייתי השבוע במדיטציה לקראת השנה החדשה.
היה שם דמיון מודרך על השנה שחלפה, ודיברו על הצהרות.

הצהרה זה להגיד משהו שאת רוצה שיתגשם, בזמן הווה, בחיוב ובדיוק מירבי.
הכוונה ב"חיוב" היא לא לאמר "אני לא בודדה" אלא למשל "יש לי אהבה".
ולא להגיד "אני רוצה כסף" כי זה משאיר אותך ב"רוצה". "יש לי כסף".
התודעה שלנו חכמה. היא קולטת מה שאנחנו מאכילים אותה. אם נאכיל אותה ב- אני רוצה, אני צריכה- כך זה ישאר.
אנשים סיפרו שם סיפורים מצמררים על איך מילים שהם אומרים מתגשמות למעשים.
לא צריך לעבוד קשה, רק להגיד..

למשל, בשבילך:
יש לי זוגיות.
יש לי אהבה.
אני נאהבת.
אני נמצאת בקשר אוהב בו אני נותנת אהבה ומקבלת אהבה.

אבל להיות מדויקים.
כי אם את אומרת "אני נאהבת", יכול לבוא מישהו שמאד יאהב אותך ואת לא אותו.
מצאי לך את המשפט.

אני מאד מקבלת את הדרך הזאת.
גם אני בבודדת, והשנה פעמיים הייתי עסוקה בהצהרות על הנושא, ואז באו כל אחד בתורו בחורים מקסימים.
אני צריכה לכוון את המילים טוב יותר כדי שהם גם ישארו..

ולא להתעצל, להגיד. להצהיר. יש מי ששומע (בעיקר את).
תודה על ההזדמנות לשפוך פה את רעיונותי...
|עץ| שנה טובה.

[b]בית[/b] (2005-09-29T09:29:44):
שכחתי: להגיד את זה הרבה. שהתודעה תשתכנע.


[b][po]פשוט אלון[/po][/b] (2005-10-01T14:15:50):
היי [po]הדס מצוי[/po] בהמשך לדברים ש בית אמרה לך..
טרנספורמציה מדהימה באה לאנשים המשנים את הדברים הבאים בעצמם:

שפת הגוף
אוצר המילים
האמונות שמחזיקים
הדבר עליו הם שמים את הפוקוס

את כותבת נפלא!

[b][po]פשוט אלון[/po][/b] (2005-10-02T21:33:44):
איך משנים שפת גוף?

קודם כל מודעות - האם את יודעת מה את רוצה/צריכה לתקן?
ואם לא... לצלם את עצמך בווידאו (בהתחלה לא תתנהגי בטבעיות אך בהדרגה תשכחי ותתנהגי בטבעיות)
לשאול חברים האם יש משהו שהם חושבים שכדאי לשנות.
להסתכל במראה.
ללמוד אודות שפת גוף מספרים ואנשים שמבינים - ומה היא מביעה
להסתכל על תוכניות טוק שואו בטלוויזיה, להוריד את הווליום לאפס, ולנסות לזהות מה כוונת האנשים משפת הגוף שלהם.

בעיקרון אני מאמין שדי ברור מה אדם מקרין בשפת הגוף שלו - שילוב ידיים רגליים, תיפוף על עצמים וכו'

אחרי שמודעים יותר אפשר לשים לב לעצמנו, ולסגל שפת גוף מסוימת למצב מסוים.

בכל מקרה לדוגמא בראיון מול קורא שפת גוף מומחה - כדאי לא לבוא לחוצים ולומר תמיד את האמת ואז לא לדאוג יותר מדי לשפת גוף שאז אמורה לפעול לטובתנו ולהצביע על כנות.


[b][po]פשוט אלון[/po][/b] (2005-10-02T21:35:20):
וכמובן אימון אימון אימון, וחזרה חזרה חזרה כדי להטמיע.


[b][po]פשוט אלון[/po][/b] (2005-10-03T21:58:44):
בכלל, שינוי לדעתי הוא עניין שבכמות המוטיבציה שיש לאדם בשינוי, הרבהההה מעבר לעניין של היכולת שלו להשתנות, כי תמיד אפשר להשתנות.

[b][po]עולם ומלואו[/po][/b] (2005-10-08T12:33:49):
נהנית לקרוא אותך. את מרגשת אותי עד דמעות.
תודה


[b][po]יערת דבש[/po][/b] (2005-10-09T23:29:28):
נהדרת את.
וזה לך:
[img]http://users.unimi.it/lingue/img/albero%20klimt.jpg[/img]

יערה.


[b][po]אדם א[/po][/b] (2005-10-09T23:54:53):
לילה טוב. ZZZ
היה מאוד נעים... :-)
שתהיה שנה פורחת @}
(())


[b]נינוצ'קה[/b] (2005-10-15T11:12:58):
_דמעות רכות ממלאות את העיניים.
תודה._
באמת תודה
ושנה טובה



[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2005-08-18T11:12:56):

תודה |L|

כמה חמקמק הוא הצורך המכונה אהבה. הצורך להכניס אדם אחר למרחב הפנימי, לקודש הקודשים ולהשאירו שם, כמו גם לחלוק את אותו מקום אצל אותו אדם.
ויחד איתו באה סערת רגשות ופגיעות גדולה.
וצריך לזכור כל העת לא להעמיד חומות, ולא התעטף בקליפות, שהעבר הביא אותי לגדל, לשם משמרת על תוכי הרך.
וכמה מטלטלת ומערערת בכל פעם מחדש, האכזבה.



[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2005-08-18T20:02:50):
לפעמים החיים ממלאים אותי פליאה.
ביום יום, אני מודה, אני נסחפת לשגרה.
זה מזכיר לי- ביום ראשון הזמנתי חבר לארוחת ערב, ונסעתי להביאו מתחנת הרכבת, וכל הדרך לביתי הוא התפעל מהדרך, מהעצים, מ"הכבישים הקטנים האלה שסלולים בתוך יופי מרהיב".

ואני, לא תמיד רואה את היופי שבדרך.
היא משמשת אותי ליציאה ולכניסה לישוב.
אז הודיתי לו מקרב ליבי על שהחזיר אותי לחווית הפליאה על המובן מאליו.

וגם החיים, מובנים מאליהם.
מדי פעם יש משהו מטלטל.
מן אורח שמראה לך את המקומות היפים, המרהיבים.

יש לי חברה. שאני אוהבת אהבת נפש. ובשבועות האחרונים יש התרחקות מצידה.
ואני לא שאלתי, הייתי בָהמתנה.

כמו משפט עם שלוש נקודות.

והיה בלבול וחוסר הבנה.

ולא יכולתי לשאול.
לא יכולתי לשאול "למה?".

הגוף שלי מדבר איתי.
יש לו חופש משלו לחוות ולחוש.
והוא לא יכול להיות כשלא נח לו.
כשיש סערה בבטןף או גוש בגרון, או כיווץ בלב.
והוא מדבר כבר שבועות.
ואני מתעלמת.
אתמול לא יכל יותר.
והכריח אותי לשאול.

ושאלתי.
וקיבלתי הסבר ארוך על שהייתי חלק מתהליך קשה, וזה בעוכריי,
על שאני אומרת יותר מדי דברים טובים עד שיש תחושה שאני מעריצה,
על שלא היתה מסוגלות להיות איתי בחברות.
שקשה להכיל את הנתינה שלי.

והכאב התעצם.

ואמרתי שהכל מתקבל.
אבל,
איני יכולה להיות במקום של שלוש נקודות.
וצריך להגיד גם כשאי אפשר ולא רוצים.
צריך להיות המקום הקטנטן הזה, שברגע של ירידת מתח, ירים טלפון ויגיד- אני במשבר וצריכה לעבור אותו לבד, אני צריכה מרחק.
משהו רבאק.
משהו.

[b]ואיזה שיעור לחיים זה היה[/b]
ראיתי שיש יותר מקשר אחד שאני נמצאת בו במקום לא ברור.
[b]שיש בי משהו שמרשה לאחר לבחור את כיוון הקשר עבור עצמו ללא התחשבות בי.[/b]
וגם בי יש משהו שממתין שהאחר יבחר ואז אני עושה הסתגלות לצרכיו. גם אם אינם תואמים לצרכיי/רצונותי.
גם אם ההויה שלי משלמת על זה מחיר כבד.
תודה על התובנות הללו שמכות כמו פטיש חמש ברגעים שלא מצפים.

[b]והבטחתי לגופי ונפשי להיות בהשתדלות ולשים גבולות ברורים למה אני צריכה, ולשאול, ולא להיות יותר במקום של שלוש נקודות! (סימן קריאה)[/b]



[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2005-08-20T17:27:15):
לפעמים יש תנועה המורגשת כמו גל גל שיניים אחד קטן שנע, ומכח תנועתו, כל גלגלי השיניים ממשיכים.
ותנועה שכזו, היא עושה לי פליאה, היא עושה לי וואו גדול.
והקלה גדולה מתפשטת בגוף.
וואו.
|*|



[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2005-08-21T09:35:49):
שבת מבורכת עברה.
מלאה בחברים ואהבה ואוכל והתחדשות.
והרבה עבודה בגינה הקטנה שלי.
והגינה שלי מהווה מקור יופי והתמלאות גדול מאד עבורי.
האדמה הריחנית,
עלה חדש,
ניחוח גינת התבלין.

פעם היתה לי גינה אחרת.
הגינה הראשונה שלי.
ואהבתי אותה מאד.
ובנו אצלי חדר נוסף, ולמרות שביקשתי והתחננתי, שפכו את כל הפסולת עם הסיד בגינה.
וגינתי קמלה ומתה.

זמן רב לא היה לי רצון לגנן.
לפני חודשיים הוא חזר, הרצון, ובשלב הראשון הוצאתי כמות עצומה של פסולת שהצטברה בשטח הקטן.
אבנים, עשבים שוטים, סתם כל מיני גרוטאות שזרקתי לשם.
וכשהשטח נשאר ערום מהכל,
ראיתי שרק צמח אחד שרד מהגינה הראשונה.
שרד את פסולת הבניין, את האדמה הענייה, את המחסור במים.
ההדס.

וכשראיתי אותו פשוט התחלתי לבכות.
מאושר.

זה מלווה אותי כל יום מאז.

למה נזכרתי בסיפור הזה היום? לא יודעת, אבל הוא ממלא אותי בשמחה עדינה עד קצות האצבעות.

אכן שבת מבורכת.



[b][po]לוונדר סגול[/po][/b] (2005-08-21T14:14:27):
גם אני פעם זרעתי בערוגות שלי, מלא זרעים - גזר, בצל, ועוד...
השארתי את האדמה לחה, מאוררת, מדושנת קומפוסט אורגני, ומלאה בהמון המון זרעים קטנים
ופתאום - גם אצלי באו טרקטורים וכיסו את הרחם האדמה המופרית שלי - אמנם בגבעה של אדמה ולא זבל, אבל זה היה כל כך עצוב...
אז אני מבינה את הכאב שהיה לך וההתרחקות משם לשנתיים.
אבל איזה יופי שזה עבר לך וחזרת אליה, וגם חיכה לך שם הדס ריחני.
כיף גדול לעבוד את האדמה וגדל בה גידולים, ולקטוף ולאכול...
בקרוב אצלי שוב, אמן.





[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2005-08-23T15:45:56):
ישבתי אתמול עם חבר, שתינו בירה עם אחוזי אלכוהול מרשימים, והאלכוהול שחרר מילים ללא צנזורה.

ואז הוא אומר לי: "את חיה את חייך דרך אחרים. את ממצה את האושר האבוד שלך דרך אושרם של אחרים."

בום.
טראח.
אגרוף בבטן.
גוש בגרון שממאן להחליק.

כל היום מסתובב לי בראש ולא נותן מנוח, מהדהד- חיה דרך אחרים... אושר אבוד

ויש כיווץ גדול בגוף. אני צריכה להיות עם זה. עם הכאב שהמילים הללו הביאו.

חווית החיים סוחפת אותי. תמיד סברתי שרגשותיי העשירים כצבעי הקשת, וביטויים, הם מתנה גדולה לי ולסובבים אותי.
הרגשתי שהשמחה בשמחתו של חבר על כך שמצא אהבה, או האהבה המציפה אותי לנוכח לידתו של אחייני הראשון, שהדברים הללו הם חיוביים.
ופתאום זה מקושר למחסור.
ועולה שאלה האם ביטויי הרגשות נעשה מתוך אנוכיות? האם [b]הצורך הגדול שלי[/b] להיות בשמחה הוא הוא שאחראי על ההסתכלות החיובית וההתרגשות.
[b]היש אמת בכלל[/b] בביטויי האהבה, שמחה, חום, שלי?

אני מודעת לחסר בחיי. ואני מחבקת את היש.
מתרכזת ביש.
ואת החסר משתדלת למלא.

אני לא כל כך מבינה בעצמי את מה שאני עוברת עכשיו, אבל הכתיבה, יש בה איכות של "לעשות סדר" בבלאגן הפנימי. וגם קתרזיס מסויים.

זהו לעכשיו.




[b][po]הכאב שבנפשי[/po][/b] (2005-08-23T17:32:09):
באתי לבקר,ואהבתי לקרוא פה,
מצאתי את עצמי כאן:[u]לפעמים מפחד והרגל קצת קוצנית_ וכאן:סיפור החברה שנגמר ב [/u]משהו רבאק.
משהו._
פול אוסטר-מצוין! אבל מה זה פית צמר?..@}

אוהבת שאת פתוחה לשעורים ותובנות דרך הקשבה לנפש וגוף,רוצה להאמין שגם אני.
יש עדינות רבה והקשבה לעצמך בדרך שבה את בוחרת להתנסח.והכנות בשאלות שאת שואלת את עצמך.
בנתיים יש לי קצת פחד להתקשר פתאום,אבל אשמח לקרוא אותך עוד!
ספרי לי עוד על ההתמקדות,איך באה לידי ביטוי ההקשבה לגוף?
האם את עוסקת בתחום גופני כלשהו?



[b][po]פשוט אלון[/po][/b] (2005-08-28T23:16:29):
נעים מאוד!
את ממש תוספת מבורכת לאתר! (סימן קריאה ולא שלוש נקודות) ;-)
כיף לקרוא אותך! |*|


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2005-08-29T00:31:52):
התחלתי לכתוב היום לפחות פעמיים.
ולא היה כח.

ועכשיו, לילה, שעות שבד"כ מוצאות אותי באיזה חלום שישכח עד הבוקר.
לא מצליחה לישון.
בנסיון להיות יעילה, ביצעתי חלק ממטלות הבוקר כבר עכשיו.
עם הכלבים טיילתי גם, וניסיתי לשכנע אותן לעשות את הפיפי של הבוקר עכשיו (-:
משום מה יש לי הרגשה שזה לא ילך...

שבת מורכבת עברה.
בעיקר שבת "גושית".
יש גוש גדול חוסם בגרון. לא יורד. להפך גדל וגדל, ואף מפריע בנשימה כבר. כמו מצר את קנה הנשימה, ועושה רצון להקיא (רציתי לכתוב "תחושת קבס" אבל זה ביטוי עדין מדי).
ולא ברור מאד מדוע.
שישי עבר עלי בבישול והכנה לקראת ארוח חברים. ונהנתי גם מההכנה וגם מהארוח. מאד.
בעצם, נראה לי שהארוח הזה היווה עבורי מעין הפוגה בין תחושת הגושיות.
ולאחר ההפוגה, חזרה לה התחושה ביתר מורגשות.
וכל השבת במיטה.
אין אנרגיה לעשות כלום.
כאילו הדבר הזה שאב לתוכו את כוחות הנפש שלי.
והיום בבוקר, חוסר רצון ללכת לעבודה.
איחור משמעותי.
מזל שיש עבודה, אחרת הייתי מוצאת את עצמי גם היום שרועה בקטטוניות על הספה...

ואז זה מכֶּה.
יש הבנה.
הוא שם כי עשיתי שקר לאמת שלי.
כי היה רצון לרָצות מישהו.
כדי ליצור קשר אלי.
ומתוך הרצון לרָצות עשיתי מעשה מיותר. מיותר לעצמי.
לא היה צריך להעשות.
אני זוכרת שהייתי בכיתה א'.
לא הייתי מלכת הכיתה וגם לא אחת מסגניותיה, ובאקט נואש של רצון להיות "מקובלת" גנבתי לאמא שלי את הכסף הקטן מהארנק, קניתי מלאן ממתקים וחילקתי בכיתה. וכמובן שכולם התכבדו.
זה לא הפך אותי לסגנית ראשונה, שניה או בכלל.
ופתאום אני קולטת, שיש רגעים שהילדה הזו שרוצה להיות נאהבת, עדיין קונה לעיתים מלאן ממתקים.
אבל כבר לא גונבת מהארנק של אמא.
גונבת מהמשאבים הפנימיים.
וחוטאת לאמת, למהות.
ומשלמת מחיר יקר של גושים בגרון ושבתות עצובות.
והנה אני כותבת, ומשהו משתחרר, ויש דמעות (כמובן, איך אפשר בלי) ולרגע אני מחניקה, ואז נותנת להן דרור, וכבר הן מתגלגלות על הלחי ונאספות בליקוק אל הפה. והטעם המלוח הזה, יש בו משהו עדין, אינטימי ומשחרר.
והנה הגוש מתכווץ.
[b]הקלה[/b]
אפשר לנשום.

אני רוצה להבטיח לעצמי [b]לא לנסות לקנות לב אחר בממתקים[/b].
[b]להיות בהקשבה לאמת שלי[/b].
לו הייתי שמה את ליבי אליה, הייתי יודעת שהדבר לא צריך להעשות.

פלא שלא יכולתי להרדם?
הגוף יודע.
הגוף ידע.
תודה לאלוהים שלי ולגוף שלי @}



(להדס יש ערפל בעיניים והיא הולכת לתת את עצמה להתפרקות)



[b][po]פלוני אלמונית[/po][/b] (2005-08-29T11:11:39):
(())
מ [po]מיה גל[/po]


[b][po]חני בונה[/po][/b] (2005-08-29T14:28:31):
_הקלה
אפשר לנשום._
[u]להיות בהקשבה לאמת שלי.[/u]
הקשר שבין הנשימה לנשמה
אהבה


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2005-08-29T15:49:40):
שוך הסערה.
אין מה לעשות.
יש מיתר עדין מאד, מיתר המהות.
כל סטייה ממנו עושה טלטול.
חזרה אליו עושה שקט.

[u]הקשר שבין הנשימה לנשמה[/u]
בעצם נשימה זה נשמה עם י'.
מה זה אומר? לאיודעת.
י זה אלוהים.
אולי נשימה זה להכניס קצת אלוהי לתוכי?

איך שונה יומי מאתמולי. כמה חיוכים יש לי בפנים היום.
כל אלה שלא היו אתמול באים לי היום.
אז יש לי כפול.
נפלא שכלום לא מתבזבז

שחר, חבר שהוא פיזיקאי, אומר שזה חוק בסיסי בפיזיקה, שום דבר לא מתבזבז באמת.
(אבל הוא לא התכוון לחיוכים שלי, שנצברים לזכותי כמו תכנית חיסכון).


[b][po]מיה גל[/po][/b] (2005-08-29T16:08:17):
[u]אולי נשימה זה להכניס קצת אלוהי לתוכי?[/u]
אהבתי |L|
נשמע מאד נכון ומרכך ומלא אהבה

[u]איך שונה יומי מאתמולי. כמה חיוכים יש לי בפנים היום[/u]
איזה יופי :-)
כן ירבו
{@



[b][po]לוונדר סגול[/po][/b] (2005-08-30T14:14:59):
איזה יופי את כותבת
ואיזה יופי מה שאת כותבת, מה שעובר עלייך.

זה שחווית כזה גוש בגלל הסטייה שלך מעצמך
אומר שאת במקום מצויין, של חיבור וקשב.
הגוף מדבר - ואת שומעת!!
זה נפלא.

תמשיכי

{@ {@ {@



[b][po]חני בונה[/po][/b] (2005-08-30T18:11:33):
@}



[b][po]לוונדר סגול[/po][/b] (2005-09-01T16:24:01):
גם
{@


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2005-09-01T17:29:59):
כמה קשה לי לטעות.
כמה קשה לי לדעת בפנים שטעיתי.
כמה קשה לי להודות שטעיתי.

אני, שעוד מילדותי סווגתי כ"חכמה" (אחותי היתה ה"יפה"). שרוב חיי הבוגרים עוברים עלי בין כתלי מוסדות אקדמיים (ואף עוד מעט אני שבה לכתלים הללו), שקוראת בצימאון ספרים מכל סוג ומין, שמייחסת חשיבות גדולה לחוכמה שמסביבי.
אני יכולה לטעות?
<כמובן שהקורא ישתמש בטון אירוני>

אני, שאומרת דברים שאני יודעת בטון פסקני שמעורר פחד אפילו להתווכח.
אני יכולה לטעות?
לא כל שכן להודות בכך?

[b]כן[/b] (בצעקה גדולה) [b]!!![/b]
אני טועה כל הזמן.
המון טועה.

היום לא דייקתי.
טעיתי בבחירת מילים ובמעשה שעשיתי.
ואמרתי את זה.
(לא רק לעצמי)
ואני אומר את זה שוב עוד מעט.

הופ הופ טרללה גדלתי בטעות (-:.




[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2005-09-04T15:59:28):
אני שמה לב שהפכתי את כל העניין הזה של הקושי להודות בטעות, לפארסה.
זו אחת הדרכים שלי להתמודדות עם קושי- הומור.

וכשאני קוראת, עולה בי תחושה שיש בזה סוג של זיוף.
אין בזה שום דבר משעשע.

זהו קושי אמיתי ואני שמחה על הפריצה הקטנה שהיתה.


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2005-09-04T16:00:53):
יש לי עניין עם גבולות.

צריכה ללמוד להציב גבולות.
לא להתכוונן בהתאם לאחר, אלא לדעת מה מדויק בשבילי.
כל הזמן.
בחברות, בעבודה, בלימודים, בבחירת ערוץ בטלוויזיה, בבישול, באכילה.
בהכל.



[b][po]אני נעמה[/po][/b] (2005-09-10T00:41:04):
Y Y Y = ווי ווי ווי..........
קודם כל שולחת לך חיבוק (()) על ההצטרפות ועוד אחד על האומץ (()) והאמת היא שמגיע לך אחד נוסף לפחות בגלל שאת כזאת אמיתית/פתוחה/חזקה/חשופה/ישירה/מודעת/מחוברת (())
ברוכה הבאה, הדס ושבתשלום לך.


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2005-09-10T09:45:10):
לאבא שלי יש מחר יומולדת. 62.
ואני לא קונה מתנה.

אבא שלי כבר מת 26 שנים.
ועוד מס` חודשים אהיה בגיל שלו, כשעזב את החיים האלה. 36.

כשהייתי ילדה, היה מגיע בסופו של יום הביתה ואומר לי -"שמעתי שעשית כך, שקיבלת כך וכך בבחינה..." ואני, בתמימות ילדותית לא הבנתי כיצד ידע, ושאלתי "אבא, איך אתה יודע?" והוא אמר "דוכיפת קטנה סיפרה לי".
ושנים שלא ראיתי דוכיפת. הן בטח מסתובבות להן כל הזמן בסביבה.
אני לא ראיתי.
וביום ראשון, בדרך לעבודה, התיישבה לה דוכיפת על מכסה המנוע של האוטו שלי, כשעמדתי ברמזור אדום.
וידעתי, זו היא, הדוכיפת שמספרת לו דברים.

וזה מס` שנים שאני מנסה להכיר אותו, מתקשרת לחברים שלו מהצבא, מציקה לכל הדודים. מנסה להרכיב את הפאזל הזה, מנסה למלא ריק. והריק איננו מלא.

גם היום, פגשתי חבר שלו, שהשלים לי עוד כמה חלקים בפאזל הזה.
וכשסיפרתי שיש לו מחר יומולדת, ואני נוסעת לבקר, ביקש ממני למסור ד"ש.

לאבא שלי יש מחר יומולדת. יותר שנים שהוא לא אבא שלי משנים שהיה.
ופתאום נפתח לו סכר של דמעות, מסרבות להפסיק, וילדה קטנה, עוד מעט בת 36, מתגעגעת לאבא שלה.




כתבתי את זה לפני מס' חודשים.

אבא שלי.

ואני חוזרת אליו ואל העדרו הרבה לאחרונה.
במחשבה מודעת. חוקרת ומפשפשת.
בודקת למה העובדה שמת כך, באמצע חייו ובתחילת חיי, מונעת ממני להיות מסוגלת ליצור מערכת זוגית בריאה.
ואפילו הניסוח הזה אינו מדויק.
איני מגיעה לשלב של "מערכת זוגית".
מראש נמשכת לאלה שכתוב להם על המצח "לא מתאימים להדס".
או אולי הם מתאימים רק אני מרחיקה בשלב כלשהו.
לא יודעת.
כל ההתעסקות הזו מדכאה אותי.
עושה לי עצוב במהות.
אני מפסיקה עכשיו.



[b][po]רוקדת לאור ירח[/po][/b] (2005-09-10T12:58:20):
(())
מאד נהנית לקרוא אותך.
רק רציתי לשתף אותך שיש כאלה כמוני שאבא שלהם חי, הן פוגשות אותו כל יום או כמעט והן עדיין מחפשות את אבא שהיה או לא היה או היה בדמיון. הזכרת לי שצריך להנות ממה שיש.


[b][po]אני נעמה[/po][/b] (2005-09-10T21:10:24):
הדס יקרה
גם אני "חגגתי" יומולדת לאבא שלי לפני חודש וחצי ועברתי משבר לא קטן..
גם אני מתחבטת כל יום עם עצמי בשאלות לגבי הגברים שבחרתי עד היום לנהל איתם מערכות יחסים כאלה ואחרות, ואף פעם לא הגיעו לכדי מימוש.. האם זה קשור אלי ואליו? האם בגללו? אולי בגללי? מה זה שם שכתוב אצלי על המצח? האם אפשר לשנות ? איך אפשר לשנות?
מזדהה איתך ,עם כאבך ועם מילותיך.. היי חזקה, מחר מתחיל שבוע חדש !!!
את לא לבד פה (()).


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2005-09-11T01:39:34):
חזרתי עכשיו מהופעה של שוטי הנבואה.
מוזיקה עושה לי את זה.
הגוף שלי אינו ברשותי. הוא מתחיל לזוז.
והראש, נשאר לפעמים במחשבות בלי יכולת להרפות.

הרמוניה.
הלוואי.

בסופ ההופעה אמר אחד מהשוטים "תודה שבחרתם לעשות משהו היום בערב"
את זה אני צריכה לזכור:
[b]לבחור לעשות כל יום ולא להשאב אל ריק המחשבות[/b]

היתה הופעה מקסימה.
שמחה, מלאה בדברים טובים באויר.
שבוע חדש נולד לי ככה בין תנועת אגן לימין ולשמאל.
שיהיה שבוע טוב


[b][po]אני נעמה[/po][/b] (2005-09-11T01:46:12):
לילה טוב (())


[b][po]יפעת ניר[/po][/b] (2005-09-11T10:23:48):
הדס- ברוכה הבאה
אני קוראת את המילים והמשפטים שלך ועולה לי מחשבה בראש וחשבתי לשתף אותך:

החיים כבודדת/ שם של ספר
וכל השאר( התוכן) מתוך ליבך הפועם ורגישותך כי רבה שנוגעת בהרבה אנשים שהיו שם או שגם עכשיו שם נמצאים
את מביעה במילים כה רגישות בדקויות מה שאנשים לעיתים חווים או מפחדים להיות במקומות מסוימים, והמשפטים והמילים שופכות אור על מצבים שונים בחיים
ועכשיו אני מפליגה בדמיוני- זה אחלה הספר לכל המחפשים את עצמם, כאלה שבורחים טסים לחו"ל למצוא משהו אחר...
אז בהצלחה @}


[b][po]לוונדר סגול[/po][/b] (2005-09-11T11:20:14):
[u]שבוע חדש נולד לי ככה בין תנועת אגן לימין ולשמאל.[/u]
:-D איזה כיף של שבוע זה הולך להיות .... {@


[b][po]רוקדת לאור ירח[/po][/b] (2005-09-11T20:00:35):
הדס-
תודה על המילים שלך אצלי בדף.
אבי הוא איש קשה ומאד קשה לי (ולסובבים אותי) איתו הרבה פעמים.
מתוך הקושי שלי איתו נולדים הרבה קשיים עם עצמי ועם אנשים סביבי.
בכל זאת, כשאמרתי לך את מה שאמרתי, נזכרתי והתרככתי ושמחתי שלא כולו קשה,
נזכרתי לשמוח.
תודה.


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2005-09-12T09:24:29):
לפעמים באים לי חלקים, שדורשים את תשומת ליבי, בעת שאני עסוקה בהכרח (עבודה...). כדי לא לשכוח לבדוק אותם ולהקדיש להם אני מזכירה לעצמי לטפל ב:
למה יש חלק מתבייש- בכתיבה, בריקוד, בהבעת דיעה ברבים.
לבדוק את כל הדברים שבחרתי לעשות.
לבדוק שני דפוסים- הפרזה (כסף, אוכל, רגש) וניתוק כשקשה מול מישהו (פחד להתמודד? פחד להגיד משהו לא פופולארי אולי?)


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2005-09-13T19:40:37):
ממחר חופש.
לא לי, לבלוג.
ואני מפשפשת האם יש משהו שרוצה להכתב, לצאת.
ואני בודקת את הגוף- כפות רגליים (קצת שורפות אבל זה מעבודה בגינה), קרסוליים, שוקיים, ברכיים, אגן (מבורך), גב תחתון (מציק מעט, יש כאב של נוקשות), בטן (שום דבר מוגדר, תחושה אמורפית לא ממוקדת של קבס), בית חזה, גרון (יש גושיש קטן), ראש.

שואלת מה זה בגרון שמחניק מעט, ממש מעט (לו לא הייתי מחפשת לא הייתי שמה לב כלל). כן זה משהו שצריך להעשות ונדחה מחוסר נעימות. ידחה עוד קצת.

טוב, אני תקינה (-:

יש בחירה לעשות עד עתה. כל יום משהו. וגם אם רובצת בחוסר מעש זה מבחירה ולא מהרגל שלא נבחר.

יש חלק רוצה להיות בפארק הירדן, יש חלק שמרגיש לא בטוח.
השגרה מבטלת את ההתלבטות. יש עבודה ואין חופשה.

הלוואי שגם עוד 12 ימים אהיה במקום שבוחר לעשות כל יום.

יאללה, הולכת לתלות כביסה.


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2005-09-27T07:05:07):
וכאילו הזמן הזה עבר נורא מהר.
אבל היה הרבה שרצה להיכתב ולא נכתב.
ואין לי את הדבר הזה שיושיב אותי לכתוב בשביל עצמי. כאילו יש פחד מלאחוז בעט. כאילו, אם זה בוירטואלי זה פחות ממשי.
וגיליתי שיש בי חלק מעכב, תוקע טריזים. מקלקל לי.
וגם שוב נותנת להתחלה מעורפלת של קשר להכאיב לי.

היום האזכרה של אבא שלי.
מרגישה שרוצה לשבת כאן ולכתוב אך צריכה להכנס כבר לאוטו וניסע.
הלוואי שהצורך והמילים ישארו איתי.


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2005-09-27T10:31:23):
מוזר.
היום, אזכרה של אבא, והדבר הראשון שרוצה להאמר, לצאת, לפרוץ לא קשור אליו כלל.
בכלל, אני לא בחוויה הרגשית של געגוע אליו היום.

כבר זמן רב שלא היתה התרגשות מהמין השני. הפרפרים העדינים, הציפיה לתנועה שתרדוף תנועה.

וזה שבוע שיש גבר וירטואלי.
נפגשנו ברשת, הוא בארץ רחוקה לזמן קצר, ומתוך עובדת המרחק וזמינות הרשת, החלנו לנהל שיחות ארוכות ארוכות במדיום הממוחשב.
ארוכות כמו שרק שיחות כאלה יכולות להיות.
מצחיקות,
קלילות,
רציניות,
כאלה שבאופן מאד משונה וחסר היגיון עושות ניצוץ קטן של חדווה.

יש ידיעה שהמדיום מוגבל עד כאב.
ועדיין, זה נעים.

וקבענו להיפגש במרחב הוירטואלי אמש.
ואני חיכיתי.
והוא לא בא.

ואני במאבק לעצור את הסרטים.
להיכנס לתחושת ה"נזנחת" הכ"כ מוכרת לי.
ראבאק, אומרת אני לעצמי, מה קורה לך?
האישה הנהדרת, הרגישה, העירנית, החווה את העכשיו- לאן את הולכת.
גברת, חכי רגע, לאן את ממהרת?
כל מה שיש זה מה שיש ולא יותר.
שיחות נהדרות- יופי.
זה מה שיש.

ההשתוקקות ל"ביחד" היא גדולה. היא עצומה.
היא פשוטה וטבעית.

קבלי אותה.
אך אל תזרקי אותה על כל צל של גבר שנדמה כי אולי...
היי בעכשיו.

אבל אני כ"כ פתאטית, והלב שלי צועק: [b]למה הוא לא בא לעזאזל.[/b]

והאכזבה שוב נחלתי.

הלוואי ואדע להיות מאוזנת.
לאזן בין חיי הקיימים לבין השתוקקותי הגדולה למה שחסר.

יש לי גוש בגרון שמתהווה לטיפות בעיניים.



[b][po]לוונדר סגול[/po][/b] (2005-09-27T17:37:34):
אוף...
שונאת (ומכירה) את המקום הנזקק הזה
מאחלת לך שיעבור מהר.
מבטיחה לך - הזמן מרפא את זה!
(-)


[b]שחר[/b] (2005-09-27T23:46:07):
היי, אני מרגיש שהדף הזה מתנהל באינטימיות רבה וקצת מביך אותי להדחף. אל חיים בבודדת אני שולח חיבוק חם ואוהד. כולם נמצאים במקום הזה לפעמים. אני נמצא בו בעצמי לעיתים קרובות מאשר הייתי רוצה. אבל החלטתי להתמודד. להתמודד בכך שאתחזק. (אני לא מתכוון לחזרה בתשובה). להיות חזק, בריא, יציב. שיהיו לי חיים מלאים בעניין ובעשייה. מבחינתי זה מה שמבריא אותי ועוזר לדמעות לבוא בתדירות נמוכה יותר.

[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2005-09-28T08:27:57):
תגובה לשחר (בגלל שאין לך דפבית זה כאן) ואולי גם קצת לעצמי-
עצם כתיבתי כאן, במקום שהוא ציבורי, היא בעצם הזמנה לעוברים ושבים לקרוא, לחוות, לשתף אותי בחוויה, בדעה. אין עניין של להידחף. להפך, אני שמחה שביקרת.
לגבי התמודדות- היא יומיומית ורגעית, עם כל מה שהחיים מביאים. ואני מבורכת בחיי, בחבריי הקרובים, באהבה הרבה שמקיפה אותי, שניתנת על ידי ושמוכלת בתוכי. הברכה היא גם במפגשים עם אנשים שגורמים לליבי לפרפר בעדינות, לגופי לחוש עקצוצי התרגשות ובתקווה שהנה משהו חדש מידפק אל חיי. החים מורכבים משלל צבעים וגוונים וכולם מרהיבים לי, חלקם מביאים דמעות.

ועם כל זה, עדיין הזוגיות חסרה לי. והיא האין המשמעותי ביותר בחיי.@}


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2005-09-28T10:25:19):
החלק החסר שבי, שמשתוקק להיות נאהבת ומוכלת, הוא מזכיר לי את קיומו היום, ומציף לי את העיניים בדמעות בלתי רצוניות ובלתי נשלטות.

אני תוהה למה יש לי כ"כ הרבה חברים, אנשים שאוהבים אותי, ואף לא אחד שאוהב אותי אהבה זוגית.

מה זה הדבר הזה בי שלא מזמן, ששם תמרור עצור.

אני לא רוצה להיות לבד.

ואני כבר לא יודעת מה לעשות כדי לצאת מזה.




[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2005-09-30T10:07:25):
אין לי כח יותר.

מלחמת ההתשה הזו מנצחת אותי. העצב ממלא, ומחשבות רעות, וחוסר רצון להיות בכלום, וחוסר הבנה, ותסכול, ועצב ועצב ועצב.

יש לי היום 15 אורחים לארוחת ערב, ואין לי מושג מאיפה אני לוקחת אנרגיות לבשל ולהיות איתם בשמחה.

אני בוכה כל הזמן.


[b]שחר[/b] (2005-09-30T18:37:26):
15 אורחים זה הרבה חברים, (אלה אם כן את מארחת, בתפקיד, איזה קבוצת כדורגל...) חברים זה טוב, אולי מהם את יכולה להשאיל אנרגיה באופן זמני. באופן קבוע יותר אני מרגיש שעבורי עשיה משמעותית היא שמביאה את האנרגיה הטובה ושמחת החיים. אחרי יום של עשיה ועבודה קשה אני בדרך כלל שמח. מאחל לך ארוחה טעימה ומהנה.


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2005-09-30T23:22:58):
האנרגיות שלי השבוע היו מתישות. אותי ואת סביבתי. וגם הצל הוירטואלי ההוא עדיין מצל עלי. חברי באו, והיו ושרו, וגנו, ועטפו, ואהבו, ואכלנו ושתינו. ונוכחותם ואהבתם וילדיהם מילאו אותי שמחה מלאה ושקטה.
הצל עדיין כאן, אבל האהבה, כמה מזור היא מביאה.
האנריה הטובה של החיים היא האהבה. זו שנותנים וזו שמקבלים. עבורי זה כך.
אני שמחה גם לארח אותך כאן, שחר.


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2005-10-01T10:04:30):
אני קוראת את עצמי מהימים האחרונים ומחייכת.
עולה בילבול, חוסר בהירות, עד כדי השמטת אותיות.
חשבתי לערוך ולתקן, אבל אז חייכתי, סלחתי לעצמי על השגיאות והחלטתי שהן תישארנה.
אי אפשר להיות במושלם כל הזמן (-:

יום שבת בבוקר, הכיור מלא כלים, ערמות ערמות. המקרר מלא בקופסאות פלסטיק שמעידות על נטייתה של בעלת הבית לבשל יותר ממה שצריך (וזה אחרי שכולם יצאו עם דוגיבג).
שוטי הנבואה שרים "מאמי את רכה שלי מתוקה שלי אני נוגע בגן עדן" ואני מרגישה שהנה תם לו השבוע הזה, שריכז לתוכו קושי ומורכבות ובילבול ועצב.
והנה,שבת היום.
ויש שמש.
וגינה צמאה שיש להשקותה.
וכיסא נח לשבת בו ולשקוט.
השבת משקה את בעלת הבית.

שבת שלום @}



[b]שחר[/b] (2005-10-02T08:35:10):
שבוע טוב ושנה טובה. (פשוט פשוט, עם חיוך)


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2005-10-02T16:04:39):
אני חווה נדנדה רגשית.
יום אסל ויום בסל.
יום שמחה ויום עצובה.
מזל שיש שמחה בין הרווחים של העצב (-:

חזרתי היום מלוויה, ופתחתי את דלת ביתי וגיליתי דבר יוצא דופן:
יונק דבש קטנטן עף מחלון אל חלון ומנסה למצוא דרך אל החופש.
וליבי יצא אליו.
ופתחתי דלת, ופתחתי חלון, והוא עף מכאן לשם והחוצה.
ולא שכחתי להיות בהתפעלות של הקסם הזה שהיקום הביא אל מטבחי, בערש השנה החדשה, בימים בהם החסר מורגש.
יונק דבש.
יונק דבש.
יונק דבש.

כמה סמליות.
כמה עדינות בהתייחסות אלי.
קטן ומלא מתיקות.
הברכה הכי טובה שיכולתי לקבל.

תודה.
תודה על היש.




[b][po]פלוני אלמונית[/po][/b] (2005-10-04T11:44:03):
שתהיה שנה טובה אמיתית, כזאת שמטפסת למעלה, כזאת שאומרים בה הרבה תודה. @}


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2005-10-04T19:05:23):
את ערב השנה החדשה חגגתי עם חברים.
חברים שזומנו לי בשנה האחרונה, ואני מודה להם על נוכחותם בחיי.
ועם כל ההתרגשות וההתעסקות של השנה החדשה החסר מלווה.
והיום בבוקר, התעוררנו כולנו, ויש שם זוגיות ואהבה וילדים, ובשלב מסוים לא יכולתי להכיל. המקום שלי זעק זעקת "רוצה גם" חרישית. חרישית אך מחרישת הוויה. ונסעתי הביתה. מלאה בדמעות שיורדות ללא הרף, עד עתה.

הלוואי שאומר הרבה תודה השנה. הלוואי.


[b]שחר[/b] (2005-10-07T22:57:28):
הדס יקרה. יקרה משום שאת מצליחה לגרום לי לחוש קרבה למרות שאני לא מכיר אותך כלל. רציתי לספר שהיום אחי ביקר אותי עם הבת הקטנה שלו בת השנתיים. זה גרם לי לכל כך הרבה כאב לראות אותה, את היופי בהתגלמותו, כל כך מדהימה (אין כמו אחינית קטנה בשביל להמיס משהו שרוצה ילדים כבר מאז שהוא בן 16).כאב משום שגם אני רוצה. כל כך רוצה. אבל זה יגיע. כך נראה לי הסדר של הדברים. רוצים מאוד ואחר כך זה קורה. בעניין הכתובת, האם השיחה כאן מוגבלת מבחינתך?


[b]לשחר[/b] (2005-10-08T01:49:18):
השיחה כאן אינה מוגבלת מבחינתי. כאן אני כותבת בעיקר לעצמי, מתוך צורך עמוק שלי לכתוב ולהקרא. זה פחות "דיאלוגי" וחלק מהדיאלוג שלי יכנס, מן הסתם, לכתיבה ה"בלוגית". אותך אשמח לקרוא אצלי, ואם תרצה, אכין קפה ועוגה (-:
הורות לא היתה מעולם משהו שכמהתי אליו.
עד לפני חודשיים.
אחותי היקרה ילדה את בנה בכורה.
את יהונתן.
יהונתן נולד בשבוע ה-33. שכב חודש בפגייה והיה חשש גדול לחייו. עכשיו, חודש אחרי ששוחרר, מדהימה אותי הקלות שבה אני כותבת על כך, אבל בימים ההם, ביליתי ימים כלילות בפגייה. הלכתי לרב שיתן קמע, ביקשתי עיצה מכל מי שחשבתי שיכול לתת אחת וניהלתי דיאלוג נוקב עם אלוהים שלי על ברכת "ברוך הבא" שהוא מברך את הרך הקטן.
יהונתן כבר חודש בבית. והוא הביא עימו כל כך הרבה אהבה. כזו שממלאה עד קצות האצבעות. ילד של כולם. כמו פעם, כשהיתה משפחה גרעינית. כולנו מקיפים אותם את המשפחה הטריה. והם, נפלאים שכמותם, מקבלים באהבה.
אני מכירה את התחושה שאתה מתאר.
ואני מחבקת אותך עליה.


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2005-10-08T01:59:51):
אני מגלה, שנסיעות מביאות אותי לרבדי מחשבה עמוקים. במיוחד נסיעות ארוכות בלילה לבד.
חזרתי מחברים בדרום. בעצם חבר נפש, שיש לו חברה חדשה ורצה מאד שנכיר.
והיכרנו. והיה נהדר. ואני מקווה בכל ליבי שיהיו ביחד. הם ראויים זה לזו עד מאד. והיתה פתיחות גדולה, ומשהו מהמשפחה של אהבה שהיה שם בין שתינו. ושש שעות עברו כהרף עין.
בכלל, יום השישי הזה, שהתכוון בכלל להיות יום שישי רגיל, הפך, ללא כוונה, ליום שישי מרהיב.
נסיעה לזיכרון, מסיבת הולדת לאחייני הטרי יונתן. מסיבה שאבא שלו הגדיר כ"מסיבה שיונתן לא מבין אותה בכלל אז נעשה משהו שאנחנו אוהבים" וממנה יצאה מסיבת ריקודים סוערת בצהרי יום שישי, כשהעולל הרך ישן שנת ישרים בביתו.
מסיבה שהיתה בה כ"כ הרבה שימחה ואהבה.
ומייד אח"כ נסיעה דרומה.
ובדרך חזרה עולה תודה גדולה. מרוב הצפת הבדידות בשבועות האחרונים, שכחתי להודות לה, לתשס"ה על כל הטוב שהרעיפה עלי.
אז אני רוצה להודות על שחר, ועל ענתי, ועל כאבי גדילה, ועל אופקים חדשים שנפתחו, ועל העובדה שניעורו בי חוסרים שדורשים את מילואם ויש בי הכח להיות בהם, ועל אחותי הנהדרת שהראתה לי עצמה נשית מדהימה שהביאה לחיים את יהונתן - שפתח את ליבי ואת מהותי ומילא אותי אהבה לשני קילו המופלאים ביותר. והכי אני רוצה להודות על שהשנה עזבה והשאירה אותי מלאת תקווה וציפיה לזו החדשה.
דמעות רכות ממלאות את העיניים.
תודה.



[b][po]בתנועה מתמדת[/po][/b] (2005-10-15T15:05:30):
היום לראשונה הגעתי, ממש במקרה, לדף המרגש הזה שלך.

שוטטתי כאן באתר ללא מטרה ברורה. מרגישה כמחפשת משהו. אולי מילים שמישהי אחרת כתבה על עצמה, שיעזרו לי לפרוט למילים את הגוש הגדול שאני מרגישה היום בלב.
חברה אהובה שלי, בגילי (שהוא גם גילך...), חלתה לפני כשנה והבוקר זה נגמר.
בין המילים שלך, למרות שאין הקבלה מדוייקת בין החוויה שלי היום לבין החוויות שאת מתארת כאן, מצאתי לי מקום של אור והשראה.

על כך רציתי להודות לך מקרב לב@}

מאחר ופתחת את הדף בהודעה שאת אוהבת שירה-
תהיתי אולי במקרה עולה לך בראש איזשהו שיר מתאים שאוכל להקריא מחר בלוויה. סובלת היום מבלק-אאוט ולא עולה לי שום רעיון.

ולסיום- מאחלת לך שנה של הרבה הרבה אהבה |L|


[b][po]הקוסמת מארץ עוץ[/po][/b] (2005-10-15T19:39:20):
הי בודדת
את כל כך מרגשת...דרך השורות שלך אני מרגישה כל כך הרבה אהבה שאת מווברצת לעולם...
אני מאחלת לך לשנה החדשה למצוא את שאהבה נפשך...מגיע לך.


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2005-10-15T22:55:08):
בימים האחרונים אני בלתי תקשורתית
לעצמי ולסביבה.
זה לא שאין מחשבות, אבל הן לא מממלות את עצמן. לא מצליחות לצאת מדוייקות, לא ממש עושות תנועה.
וכולי מכילה את כולן.
ויש כל מיני תחושות.
גושים וכיווצים ודמעות וחיוכים.

וכל זה הסתכם לתוך סקס סתמי.
לגמרי סתמי.
כל כך סתמי שהגוף שכח אותו לגמרי, ואם לא היתה הידיעה שהתקיים קיימת בראש, הרי שלא היה נזכר בזכרוני.

ואז אני נכנסת לכאן.

ו [po]בתנועה מתמדת[/po] מביאה אותי לבכי גדול.
מטלטל.
ואז אני קוראת קצת שירה ונרגעת. כי אי אפשר לקרוא כשהעיניים מלאות במים.
ואין כמו עמיחי להפעים אותי.

ואני שמה לב שהתארחתן כאן, נינוצ'קה, והכוסמת ואמאשלליבי.
ואני נזכרת שמחרתיים סוכות. אושפיזין.
אתן מרגשות אותי בחזרה. מאד.

[u]מווברצת[/u]
חייכת אותי.

תודה לכן.

ושנה טובה, מבורכת ומברכת לכולנו.


[b][po]בתנועה מתמדת[/po][/b] (2005-10-15T23:37:11):
שוב אני,
חזרתי להגיד תודה ענקית, וגם מרגישה צורך להגיד סליחה.
למה סליחה? כי לא תכננתי ולא התכוונתי שהעצב שלי יתפוס אותך ככה בגרון.

הייתי מאד שמחה לקחת את הצעתך הנדיבה והמקסימה להתקשר אלייך, אבל מאחר ואני בטוחה שאבכה במשך כל השיחה, יש לי הרגשה שזה לא יקדם אותנו בהרבה....

בשעות שעברו מאז שכתבתי לך, עברתי על כל מיני שירים. מצאתי רק אחד - "בלדה לאשה" של תרצה אתר, אבל אני לא לגמרי שלמה איתו. במקביל התחלתי לחשוב על להקריא משהו שאני אכתוב.
אבל...ככל שאני נכנסת לזה ומתחילה לנסח בראש ועל הנייר, אני מרגישה שככל הנראה לא אצליח לעצור את הדמעות כדי להקריא את זה באופן ברור. אז שוב אני חוזרת לאפשרות של שיר "מוכן" שיתן גם לי הזדמנות לתת לה משהו בלוויה.

אני עוד צריכה לקרוא כמה פעמים את השירים שכתבת כדי לעכל אותם. אשמח לקרוא גם את המילים של "המשוחררת" שהזכרת, של עמיחי.

וזו היא החברה שלי (אולי זה ייתן לך עוד רעיונות)-
יפיפייה, חכמה, חריפה, מצחיקה
בת ואחות, אשה לאיש ואמא לפעוטה
אהובה, אוהבת אנשים ואת החיים
חסרה


[b][po]בתנועה מתמדת[/po][/b] (2005-10-16T00:04:15):
מוסיפה בקשה -
אשמח לרעיונות אם יש כאלה הבאים לך ספונטני, בלי שתמצאי את עצמך מחפשת לי שירים עד אור הבוקר...
אחרת אני ממש ארגיש לא בנוח על שנפלתי עלייך ככה.


[b][po]יערת דבש[/po][/b] (2005-10-16T00:16:16):
איזה דף שקט. שפוי. נותן, מקבל.
קול אחר באתר שהתבלבל.
ובמקרה במקרה יצא לי חרוז.
נו, פה זה מתבקש.


[b][po]מיצי החתולה[/po][/b] (2005-10-16T08:09:14):
פעם ראשונה שאני מזדמנת לדף הזה. דף מקסים!


[b][po]מיצי החתולה[/po][/b] (2005-10-16T08:10:21):
ברח לי. את כותבת ממש יפה ונוגע.


[b][po]בתנועה מתמדת[/po][/b] (2005-10-16T08:27:21):
אין לי מילים ואין לי אוויר אז אומר רק שוב תודה, ריגשת אותי בנדיבות שלך.
אהבתי את השיר מאד. רק השורה האחרונה קצת מפריעה לי. לכאורה נשמע שבעוד אנחנו קוברים אותה כבר מאזכרים דורות באים. להגיד משפט כזה מרגיש לי כלא מאפשר להשאר רגע במקום של האבל על לכתה, ישר רץ הלאה, לאלו ש"יחליפו אותה". טוב, אני עוד אחשוב על זה.
@}@}@}


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2005-10-16T09:52:53):
אמאשליבי הביאה לי זיכרון של חבר.
של רמי.

רמי היה חבר לרכיבה.
איש משפחה, עטוף ועוטף באהבה.

כשהיה אצלי יום אחד, בשעה פנויה לפני שנסע להביא את הילדים מביה"ס, ישבנו על קערת מרק גולאש, והוא ביקש "בלי בשר".
למה? שאלתי.
"הגברים אצלינו במשפחה מתים צעירים" הוא אמר. "כולסטרול ולב, את יודעת"

שבוע אח"כ רמי מת.
נהרג בהתרסקות מסוק ממש מעל לשדות שבהם רכב.

לי, במשרד, היה באותו זמן עציץ של משהו יסמיני שלא הסכים לפרוח חודשים ארוכים.
הוציא מלאן ניצנים, ולא נפתחו.
וביום הלוויתו, נכנסתי למשרד,
וכולו היה ריחני ריחני.

פֶּרח בודד פָּרח.

ובלילה, רכבנו טל ורשף ורונן ואני ולמרינה בהרצליה.
וישבנו שם על שובר הגלים, ליד המגדלור,
ויצא לנו ביחד לשיר, כל אחד לעצמו את "איש ציפור" של אהוד.
ורמי היה איתנו.

אוף עם הדבר הזה שלוקח אהובים.


והיום, הדלקתי את הרדיו באוטו, בדרך לעבודה והתנגן לו משהו מוכר עם פסנתר צלול צלול שהאיר חיוך וניצוץ בעיניים.

עוד שלושה ימי עבודה ואני עוזבת.
הולכת לדרך חדשה.
חוזרת ללמוד.
ומתחילה לחקור.
ובודקת עזיבה של הבית וחזרה לעיר הגדולה.
וכל מיני תחושות מתעבדות.
עזיבה של כלוב זהב וחשש מ"איך אסתדר כלכלית" עם שכר דירה והוצאות של בית ומשכורת פיצפונת.
ושמחה על דרך חדשה שזומנה לי באמצע חיי,
על הזדמנויות,
על שערים שנפתחים,
על זרימה של חיים.

והמקום הזה, הבאופן הזה, שנח ונעים ומאפשר ומחבק ומברך ומזמין נתינה.
כמה יופי @}


[b][po]בתנועה מתמדת[/po][/b] (2005-10-16T10:59:09):
[u]<חוץ מזה, אם יהיה לו נורא אכפת, הוא תמיד יכול ללחוש באוזנה את השורה שלו>[/u]
(-:

ולמרות האישור שקיבלתי לשנות, אני מרגישה בסופו של דבר שהשיר של תרצה אתר יותר מתאים לחברה שלי.
מה גם שלאחר קריאה חוזרת, המילה "משוחררת" מזכירה לי יותר מדי מישהי קרובה שהתאבדה. על קברה כתבו מילים שהיא כתבה בשיר - "כבלים של פעם, משתחררים עכשיו דרור".....

זה השיר של תרצה(במקרה ואין לך)-

בלדה לאישה
מילים: תרצה אתר

אפילו ענני הגובה, לא יכלו לשתיקתה
היא הביטה עד בלי שבע, היא הביטה וידעה
שכעת פורחות בעמק, שלל חבצלות הבר
ולמרות הכל, הכל נגמר.

אפילו ענני אוקטובר, הסגולים אל מול שקיעה,
לא עזרו לה אף לרגע, לא עזרו להרגע,
אף כי עוד פרחו בעמק, שלל חבצלות הבר
למרות הכל, הכל נגמר.

אפילו הספרים בחדר, הסגור והעצוב,
כבר ידעו היא לא בסדר, היא הולכת לבלי שוב
עוד פורחות הרחק בעמק, שלל חבצלות הבר
אך למרות הכל, הכל נגמר.


[b][po]בתנועה מתמדת[/po][/b] (2005-10-16T12:25:54):
אין ספק- משהו חסר. היא. מאד. כבר יותר משנה. מאז שהמחלה שינתה אותה.
מילים, ככל שתהיינה מדוייקות, יפות ונוגעות, לא מסוגלות למלא חלל כזה עצום ונורא.
אני מרגישה שהמילים נועדו יותר כדי לנסות ולשתף אחרים בתחושות שלנו. בין אם זה מי שהכיר את ההולך או לא.
@}


[b][po]אילת מ[/po][/b] (2005-10-16T18:32:03):
החיים, ו [po]בתנועה מתמדת[/po], (תסלחי לי הדס, אני משמיטה את הבודדת בתקווה שהמציאות תבוא אחרי)
השיר של תרצה אתר מצמרר פשוט, בעיקר כי קרוב לודאי שהוא נכתב עליה עצמה (כמדומני)
כמה פשוט וכמה חזק לחלוק. להיות ביחד באותו המקום,
רציתי רק לומר שגם אני פה, קוראת, מקשיבה, מרגישה אתכן, ו... מאחלת.


[b][po]אילת מ[/po][/b] (2005-10-16T19:00:09):
הדס, אם תרצי לבוא להתאשפז בירושלים, זה נורא כיף בסוכות, יש מסיבות בכל מקום.
ואשמח גם לנדוד ולהכיר ולהרחיב ולשמוח.
חבר טובטוב שמתחתן בעוד חודש לאחר שמעולם לא היתה לו חברה או מערכת יחסים משום סוג שהוא
אמר לי לפני החג: אם את צריכה לבחור בין לצאת מהבית לבין להשאר,רצוי מאד שתבחרי בלצאת.
ואני מיישמת, ועד עכשיו זה עובד מצויין.
אז, אשמח לסיבה לצאת מהבית.@}



[b][po]אדם א[/po][/b] (2005-10-16T20:38:07):
_עוד שלושה ימי עבודה ואני עוזבת.
הולכת לדרך חדשה.
חוזרת ללמוד.
ומתחילה לחקור._

בהצלחה @}


[b][po]בתנועה מתמדת[/po][/b] (2005-10-16T22:50:05):
הייתה לוויה מאד מאד עצובה.

קברו אותה בבית-עלמין חילוני, בהנחיית אדם דתי כלשהו(רב רפורמי אולי), אשר שילב בין חלקים של הטקס הדתי לבין דברים נוספים. חלק מבני המשפחה הקריאו דברים שכתבו, המנחה הקריא גם שיר או שניים.
היא נקברה בארון ובסוף השמיעו שיר שאהבה.

אני השתפנתי ולא הקראתי שומדבר.
הרגשתי שאני זקוקה לתחושת אינטימיות כדי לדבר עליה ואליה, וזה לא היה שם מבחינתי. היו המון אנשים שאת רוב רובם לא הכרתי, ולא הרגשתי צורך להקריא בשבילם.
את מה שיש לי להגיד עליה, אוכל לומר למשפחה באופן אישי יותר.

אבל (ובניגוד לרוב הנוכחים) לא הרגשתי שום מעצורים בנושא הבכי. בכיתי בקול, בעודי עומדת במעגל הפנימי סביב לקבר. משום מה אנשים מאד מנסים לעצור את הבכי, ואני לא מבינה למה. אם כבר לבכות, הרי אין מקום מתאים יותר...
ומשום מה את הכל צילמו בוידאו..... די מביך אם חושבים על זה, אבל השתדלתי לא לחשוב על זה אלא עליה.

מדי כמה רגעים הבטתי אל השלט הקטן שנעצו בחול שערמו עליה ועליו רשום שמה באותיות שחורות גדולות וברורות, כמו לוודא שחס וחלילה מישהו לא יטעה לחשוב שזו לא היא שוכבת שם למטה.

וכל הזמן דמיינתי אותה קמה לפתע ומנערת מעליה את החול, מחייכת את החיוך המקסים שלה ואומרת "הצלחתי לעבוד עליכם, הא?". אבל זה לא קרה.

אני אפסיק עכשיו כי לא נראה לי נכון להפוך את הדף היפה והאופטימי שלך לדף סיכום לוויות.
שקלתי לשלוח לך הכל במייל, אבל לטובת מי שעקבו אחרי הדיאלוג בינינו והשאירו סימני תמיכה אצלי או אצלך, הרגשתי מחוייבות מסויימת לשתף כאן. מקווה שאת מקבלת את זה בהבנה. (אני יודעת כבר שכן, אבל בכל זאת נותנת לך את האופציה להגיד שלא...).

אז אפשר שוב להודות לך מבלי שתחזירי לי (שוב) ב"לא לא לא, תודה [b]לך[/b]!" ואני אחזיר לך ב"לא, באמת, תודה [b]לך[/b]!!!", כי נראה לי שנוכל להמשיך ככה די הרבה....(-:

אז תודה, את משהו מיוחד@}

<האמת היא שמאז שהיא חלתה, אני שוקלת לפתוח פה דף תמיכה. אם בסוף אאזור אומץ ואחליט שכן, אולי נוכל להעביר לשם את התכתובת הזו בינינו>


[b][po]בתנועה מתמדת[/po][/b] (2005-10-16T23:11:18):
נו, טוף......(-:




[b][po]ענני אוקטובר[/po][/b] (2005-10-21T01:06:41):
דף נשים
דף תבונה
ריפרוף,הבנה,
נעים לעין ונכון ללב,
כוחנו ברחמנו
אמהות האדמה.


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2005-10-21T01:37:42):
אתמול והיום (או שמא אתמול ושלשום) ביליתי עם אחייני הרך יהונתן. בן חודשיים וחצי, גיל מתוקן חודש ושבוע.
והילד הזה, איזה ריפוי, איזה תיקון הוא מביא אל חיי.
גדלתי כבת בכורה עם אם ושתי אחיות צעירות.
אמא שלי, אשה מופלאה, גידלה אותי עם הרבה אהבה.
והמון מכות.
עם הידיים, עם כל חפץ שהיה על הדרך.
אני בת 36, וכל חיי לא רציתי ילדים. תרצתי זאת באלפ תרוצים.
האמת הסתתרה לה עמוק. מוסתרת מאחורי עשרות מסכי בדים ססגוניים, נעים ברוח נשמתי, רק שלא תחשף האמת.
אבל אני ידעתי.
אסור לי להיות אמא. אסור. אסור. אסור.
רק אם יקשרו לי את הידיים.
הפחד התהומי המהותי שאכה.
שאולי יש בי את הדבר הזה, שעבר אלי בגנים, שלא יאפשר לי לעצור לפני שהמכה מוטחת.

ויהונתן הקט, ילד קסם, עיניים סקרניות מביטות פעורות. הילד הזה חלק מחיי מיום היוולדו. ואחותי, תבורך, נדיבה לתת גם לי לאהוב אותו.

אתמול באתי בבוקר, האכלתי, החלפתי, הקראתי סיפור, ארזתי תיק ונסעתי איתו לחברה שגם לה תינוקת קטנה. יום שלם בילינו יחד.
והיום, שוב, התייצבתי בבוקר והלכנו שלושתינו לטייל. הוא אימו ואני.

ואני לא מפחדת יותר.
יששששששששששששששששששששששששש
@}







<יש עוד הרבה שרוצה לצאת, אבל אני עושה רשימה והולכת לישון. מחר אבדוק אם עדיין כל מה שרצה אתמול רוצה גם היום>




אני עושה רשימה כדי לא לשכוח-
[list=1]
[*] יהונתן והתנועות שהביא.
[*] שחר והשיחה של אתמול.
[*] עתיד חדש בפתח והצפיה והחשש (כלוב זהב לעומת עצמאות).
[*] שיחה עם אחותי.
[/list]


[b][po]לוונדר סגול[/po][/b] (2005-10-21T08:20:05):
גם אני זיהיתי פעם במדיטציה מודרכת את ה[b]אסור[/b] הזה בעקבות סיוטי ילדותי.
הרטבת לי את העיניים עכשיו...
אני זיהיתי את זה כבר לפני איזה 3 שנים ולא עשיתי עם זה כלום...
את תשתמשי בו, אני בטוחה.
אולי גם אני עכשיו, כשהזכרת לי...


[b][po]בתנועה מתמדת[/po][/b] (2005-10-22T09:38:04):
מוצאת את עצמי חושבת עלייך (כן, גם בתוך כל הטירוף הזה....)
@} יפיפה גם לך.


[b][po]פלוני אלמונית[/po][/b] (2005-10-22T10:57:07):
הדסי!
איזה כיף שעוד מעט ניפגש,
קוראתותך,
ואת כל הצעיפים הצבעוניים שמתעופפים ברוח.
אשה ימית שכמותך.


[b][po]פלוני אלמונית[/po][/b] (2005-10-22T17:42:08):
אויש, זאת אני רומי ממחשב אחר.
שכחתי לציין.
דא!



[b]שחר[/b] (2005-10-25T22:03:14):
שלום הדס. היום לקראת סיום ועוד לא כתבו לך. אז שלום וברכות חמות.
חזרתי מחופשה ארוכה בדרום ונכנסתי לראות מה שלומך. כמה מרגש ומלא באומץ הדף הזה.

ונעבור לעניינים של שיגרה: תגידי, את רוכבת הרבה? (יעני ממש מקצועית?)


[b][po]שרון ג[/po][/b] (2005-10-25T22:07:47):
הי הדס.
היתה לי חברת ילדות, מאז גיל 3 בערך.
קראו לה הדס.
בעוד כמה חודשים גם אני אהיה בת 36.
גם הדס. אבל זאת לא את, אני יודעת. למרות שגם היא חיה בבודדת כרגע, עד כמה שאני יודעת.
היא ניתקה איתי קשר מתישהו בחיים הבוגרים שלנו.
היא היתה כמו אחות לי, וזה כאב מאד.
ניסיתי לחדש את הקשר לפני כשנה וחצי, וקיבלתי על עצמי את כל מה שהיה לה לומר.
ובכל זאת זה לא עבד.
כשאני רואה את השם הזה, זה צובט לי בלב.
אני מתגעגעת אליה.
כשראיתי את השם שלך בדף שלי, מיד ניגשתי לראות מי את. וזה למרות שאני ממש לא מסתובבת באתר לאחרונה.
ראיתי שגם לך יש חברה שמתרחקת ממך.
והמשכתי לקרוא.
ודברים שכתבת נשמעו לי ממש אני, כילדה. ודברים אחרים ממש לא.
אני לא רוכבת על סוסים, יש לי איש וילדים,
אבל אני בהחלט _צריכה ללמוד להציב גבולות.
לא להתכוונן בהתאם לאחר, אלא לדעת מה מדויק בשבילי._
ויש עוד הרבה כאלה אצלך. שמגדירים אותי כל כך יפה. אני צריכה לשבת ולקרוא בשקט. בלי ילדים על הראש.


[b][po]שרון ג[/po][/b] (2005-10-26T07:56:40):
@}


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2005-10-26T13:41:07):
לוקחת פסק זמן שאין לי מהעבודה.
מחר הוא היום האחרון שלי כאן. אפילו לא שנתיים. ואני מרגישה שתפקידו של המקום הזה בחיי היה להביא את המקום הבא. את הלימודים, את השינוי.
מכאן צמחה ההזדמנות.
ובשבוע האחרון ביליתי במכון מחקר ימי, לומדת שיטות עבודה, מסתכלת שעות ארוכות במקרוסקופ על יצורים מדהימים, מגלה את חדוות הלימודים שוב. מעוררת את הילדה הסקרנית ששואלת שאלות. והשמחה ממלאה.
ויחד איתה יש פחד גדול.
מה עם לא אסתדר כלכלית.
אולי לא אהיה חוקרת טובה?
אולי לא אעמוד בציפיות הרבות שלי בעצמי ושל הסביבה בי?
ואז דוחקת שאלה אחרת-
מעניין מה המחקר יגלה. וזו שאלה שמחה ויש בה ציפיה.
אז אני נשארת בה.
ומרגישה גם את הגוש בגרון. ומבטיחה לו שביום ראשון הכל יתבהר.


ו...אני רוכבת על אופניים, לא על סוסים.
ולשחר- מקצועית? המממממממ.....לא ממש, אני לא מרוויחה מזה כסף (-:
אם אתה שואל לגבי תדירות וציוד וכאלה- אז כן- רוכבת הרבה, בכל הארץ וגם השקעתי באופניים ובציוד.
על רכיבה אני יכולה לכתוב מלאן, אבל זה לא תחום שיש לי בו מחשבות והתלבטויות.
רק זיכוך גדול,
ושמחה,
וטיולים
והתמלאות.


[b]שחר[/b] (2005-10-26T19:23:43):
הדס. גם אני רוכב על אופנים. בעיר, לצרכי תחבורה. וגם לי אין התלבטויות מיוחדות אבל שמתי לב לדבר מעניין. קרה לי בזמן האחרון משהו ברכיבה שגרם לי להבין משהו על אופי המחשבה שלי. ראיתי שלפעמים כשאני לא מרוכז באופן ישיר ברכיבה ויש לי סתם מחשבות אז הרכיבה שלי זורמת ואני מאוד יעיל בהתחמקות מהמכוניות (האתגר התמידי של הרוכב העירוני).
זה מעורר אצלי שאלה בעניין של מה שאנו קוראים תשומת לב וריכוז. מה שאני מתאר נשמע לך מוכר?


[b]לשחר[/b] (2005-10-26T21:20:04):
קודם כל תודה. כי ישר חייכתי חיוך גדול. וזה כבר אחרי שנכנסתי למיטה עם ספר סוחף וירדתי רק כדי לכבות את המחשב, אה כן, ולבדוק מייל ואת "מה חדש" (-:

[u]מה שאני מתאר נשמע לך מוכר?[/u]
בטח מוכר.
הנפילות הכי כואבות שלי היו כשהתרכזתי בדרך, ראיתי את האבנים, פחדתי מהן וחשבתי איך להתחמק, אבל מרוב שהסתכלתי עליהן וחשבתי אייך לא לעלות עליהן תמיד עליתי.
אבל כשאני רוכבת ודרור נושף בעורפי וצועק לי "יאללה יא עגלה זקנה" או ברכיבת לילה כשממילא לא רואים כלום אין שום בעיה. אין פחד כי אין את הירידה החטטנית הזו לפרטים. יש דרך, ונחישות וזהו.
לא פעם רכבתי באור יום שביל שרכבתי בלילה. וביום הוא היה תלול ומשובש ומלא אבנים גדולות שלא הבנתי איך אני, הפחדנית, שמעדיפה עליות על ירידות, עברתי שם.

אז מה המסקנה מכל זה?


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2005-10-26T21:27:38):
משהו מוזר קורא. עם כל ההשתוקקות לבן זוג, יש פתאום חלק נגעל. שצועק. די להיות בחולשה. את את (או יותר נכון אני אני). יבוא יבוא, לא יבוא לא צריך. שילך להז#$%%ן. אני חושבת שזה אולי חלק שנותן קונטרה להזדקקות ואולי אח"כ יבוא האיזון. לא להיות בזה ולא להיות בהוא.
רק להיות.

הגוף שלי מלא מתח מהצורך להיות בשני מקומות פנימיים.
מצד אחד עדיין לא סיימתי עבודה שעדיין תובענית. מצד שני הצורך לתכנן דברים שעדיין אין לי בהם מושג. והתחושה כל הזמן היא של "שכחתי משהו. בטוח שכחתי משהו"

ציפיות לשבוע הבא:

שאדע לתמרן בחכמה בין עבודה ללימודים.
שלא "אחפף" ואקדיש כל מה שיש בי לשבוע הזה. ללמידה החיונית להצלחת הפרוייקט.
שאושיב את התחת מלא הקוצים שלי על כיסא ולא אזוז ממנו עד שאסיים.
שאתמלא שמחה ואפטר מחרטות.



[b][po]אילת מ[/po][/b] (2005-10-27T00:47:25):
[u]שאתמלא שמחה ואפטר מחרטות.[/u]
אל תשכחי ש"בדיוק בדיוק כמו ש.."


[b][po]בתנועה מתמדת[/po][/b] (2005-10-27T08:35:50):
(-:


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2005-10-28T01:42:49):
סוף של שבוע.
סוף של תקופה.
פרגמנט, מקטע, פרקציה, חלק, פרק.

מי חשב שביום האחרון בעבודה אעבוד שעות נוספות...
ויש לי הרגשה בגוף שלא נעשתה פרידה מספקת.
עד כדי כך שיש אי שקט שמונע מהשינה לפרוש כנף מרגיעה.

וכבר בשבוע הבא לימודים.
והפלגה.
כ"כ מהר להיות בחדש.
וחסר לגוף זמן רגיעה להסתגל.
לסגור כאן ולפתוח שם.
זמן לקחת אויר ולשרטט גבול.


[b]שחר[/b] (2005-10-31T18:48:09):
שלום הדס.
לגבי מה שכתבת על ההשתוקקות לבין הזוג. כן. זה מוכר. אבל גם כמו בעניין האופנים דווקא כשמתרכזים בחיפוש לא תמיד מגיע ולפעמים כשלא מרוכזים בזה אז הוא מגיע באופן לא צפוי. ואי אפשר לרמות - להחליט באופן מלאכותי שלא להשתוקק. אני לא מציג כאן תאוריה או דרך לפעול על פיה אלה רק מפרי הניסיון האישי בעניין מציאת בן זוג (כלומר בת זוג במקרה שלי, אני מנחש שזה תופעה דומה). אבל בהחלט אפשר להעסיק את עצמך ולהשקיע את עצמך בעבודה\לימודים\עיסוקים\חברים\ספרים\וכו..\ שמביאים סיפוק ואנרגיה טובה וממלאים את עולמינו. ואז לפעמים מוצאים שההשתוקקות נעלמה ושהראש היה במקום אחר, בריא וטוב. ופתאום אנו מוצאים את עצמינו מלאים חיוניות ואנרגיה. וזה המצב בו הכי טוב לפגוש בן זוג.
מהתיאורים של החיים שלך נראה שאת עושה בדיוק את הדבר הזה, כלומר חייה את חייך הכי מלא שאת יכולה (עבודות, לימודים, ים, שירה, כלבים וכו..)..... ובן הזוג יגיע...... (אנשאללה).
איחולים חמים בהתחלות החדשות.


[b][po]פלוני אלמונית[/po][/b] (2005-10-31T20:20:13):
אתמול, בשעת לילה מאוחרת, כשהתפניתי מעיסוקי, ישבתי וכתבתי כאן.
וכשלחצתי על "הוסף לדף", קיבלתי את ההודעה המלבבת "the page canot be displayed".
ובמפתיע לא היה מפח נפש.
היה חיוך קטן ומצחיק.
והרפיה וקבלה.

ועכשיו, עדיין במעבדה שלי.
מצאתי כמה דקות לעבור עם עצמי על החיים בימים האחרונים.

אתמול היה היום הראשון בדבר חדש.
ובאופן מוזר נזרקתי למים העמוקים ביותר ממש על ההתחלה.
לא ממש יכולה לקחת זמן הסתגלות.
יש קצב מאד מהיר.
סיימתי לעבוד ביום חמישי.
התחלתי ללמוד ביום ראשון.
והמחקר שלי כבר ממש נכנס לעיצומו.
ביום חמישי כבר הפלגה, וכבר פרוטוקולים של ניסויים נכתבים, ומאמרים נקראים, וכבר אני מרגישה בספינת המחקר בת בית. ולמעבדה אני קוראת כבר "המעבדה שלי" וכבר סידרתי את פינת הקפה והכנתי עוגיות.
וכבר סידרו לי פינה עם מחשב, מקום פרטי משלי שאוכל להביא את התמונות והעציץ ואת ההויה ה"הדסית" אליו.
ומין סחרור של עשייה חדשה ומרגשת.
מרגשת מאד.

ויחד עם ההתרגשות אני שמה לב שיש עומס, ויש בי חלק שזקוק למנוחה,
ואני מבקשת מהחלק הזה להיות בסבלנות.

ואני גדולה.
סוף סוף מרגישה שיש לי אחריות על משהו שאני רוצה להיות אחראית עליו.
ומהרצון מגיעה האחריות המהנה ביותר.
גם אם מעייפת עיתים.

מתחיל מסלול של שנתיים.
ואני מזמנת דרך מעשירה, מלאה גילויים והפתעות.
ואני מזמנת שמחת עשייה.


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2005-10-31T20:28:32):
זאת אני ממחשב של אוניברסיטה שעוד לא התרגל (-:




[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2005-11-02T17:33:22):
פתאום בלי הכנה התפנה לי יום.
מחר, שאמור היה להיות מלא ועמוס ועסוק וחדש וראשוני וממלא, התרוקן מהמתוכנן.
ועכשיו יש הזדמנות ללא מתוכנן למלא אותו.

וברגע הראשון היתה אכזבה.
"מה זה הולך חלק בספינה בלי להודיע לי"
ואח"כ שמחה. שגם הכל מוכן ואת השלב הכי קשה כבר עברתי וגם יום שיש בו זמן לנשום עמוק עמוק ולחשוב מה לעשות.
אני אוהבת הפתעות.
איזה כיף.



[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2005-11-04T20:00:12):
וואו איזה שבוע.
חלומות של אתמול הם מציאות של היום.

מחקתי את עצמי מאתרי הכרויות.
זו לא האנרגיה הנכונה לי.
אני מסתובבת במסדרונות האוניברסיטה בגוו זקוף ועיניים פקוחות.
באנרגיה של פתיחות וחיוך וחיים.

יום שישי.
עייפות של עשייה.
אמיתית של הגוף.
מילוי מצברים.

וכנראה שבכ"ז לא הכל מושלם כי יש הפרזה באכילה.
מחר אבדוק מה המקור.

בעקבות הארה של אישה חכמה אני מהרהרת בשינוי שם הדף.
עדיין לא מצאתי משהו שמהדהד נכון.

הצעות יתקבלו בברכה.



[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2005-11-06T11:00:07):
טיול עם הכלבים מוקדם בבוקר.
פרדס לימונים נטוש.
קטפתי לימון, ועם הריח הרענן הלימוני באו מחשבות.

[u]וכנראה שבכ"ז לא הכל מושלם כי יש הפרזה באכילה[/u]

למה יש הפרזה באכילה?
ועלה- לא להיות מושלמת.
מה זאת אומרת "לא להיות מושלמת"? הרי אינני מושלמת. אולי במקום "מושלמת" צריך להיות "שלמה"?
"לא להיות שלמה"
בחירה לביות במצוקה מסויימת, במחסור תמידי מסוים. התחום המקצועי נפלא, אז צריך להיות משהו אחר שיגרום לי להיות לא מרוצה. הנה המילה הזו "לא מרוצה".
ואני לא פולניה.
מה הדבר הזה בי שצריך בכל נקודת זמן להיות "לא מרוצה" ממשהו?
וזה מתחבר לי לפגישה בשבוע שעבר. פגישה עם גבר. פגישה עיוורת. וחברה טובה שואלת "מה תלבשי"? ואני עונה- מכנסי דייגים וחולצה. והיא תוהה מדוע אני בוחרת לא להשקיע בבחירת הלבוש. למה אני בוחרת להגיע לא במיטבי החיצוני.
ואני אומרת- זאת אני. שיראה מההתחלה. והיא קצת כועסת ואומרת שיתכן שהוא יחווה את הלבוש כחוסר רצון להשקיע, כזלזול. ואז אני אומרת בשקט בשקט- אולי אני מתלבשת כך כדי שכשתבוא הדחייה מצידו אוכל לתלות את זה בלבוש. "הוא לא מעוניין, אבל זה לא מפתיע כי ממש לא נראיתי טוב באותו ערב"...
ואז יש חוויה שהעניין הזה הוא מעין מנגנון הגנה.
תוקע, אבל עם כוונות טובות...
יתכן שגם ההפרזה באכילה היא מעין מנגנון הגנה?
אם אוהב את עיסוקי, ואת חבריי, וגם אראה טוב- לא תהיה לי סיבה להיות לא מאושרת.
אולי יש בי צורך להיות לא מאושרת?
להיות מסכנה במובנים מסויימים?
כשאבא נהרג, אמרתי לאימי, "אני הכי מסכנה כי אותי הוא הכי אהב"

יש לי קצת בלבול מכל זה. אני צריכה לנוח מהמחשבות הללו. הן עושות לי כובד בגוף ובחילה בגרון. ממש תחושה פיזית מחורבנת שנבנתה בכמה דקות של כתיבה. גוש בגרון חוסם אויר. מה הגוף שלי מנסה לומר לי? אני לא ממש מצליחה להבין. קשה לנשום.

לפני שאני מסיימת את הכתיבה כעת, אני רוצה לבקש ולהזמין את מי שקורא ויש לו משהו להגיד- לכתוב. אולי אוכל לשאוב חוכמה מאחרים.



[b][po]הצעה לשם[/po][/b] (2005-11-06T23:29:19):
מחייכת מתחילה :-)
או
" "אוי" שאג סימבה מכאב כשהיועץ הכה בראשו במטהו
"זה כאב נורא" הוסיף סימבה כשהוא משפשף את ראשו הכואב,
"מה זה היה? שאל סימבה את היועץ,
"זה לא חשוב יותר" ענה היועץ "זה כבר קרה" המשיך היועץ ואמר: "מה שקורה ומה שיקרה-אלה הדברים שאליהם צריך לתת את הדעת"

באהבה ובחיבוק אוהב וחם |L|


[b][po]פלוני אלמונית[/po][/b] (2005-11-07T00:23:30):
מאד מתחשק לי לכתוב לך משהו.
מכירה את הטלטלות הרגשיות האלה, את הנסיון להחזיק את האושר עוד כמה שניות. אני יכולה לומר לך, שעוד מהזמן שהייתי קטנה, היה לי מין משחק כזה עם עצמי, שבו הייתי אומרת לי "תרגישי את כל מה שיש לך בפנים, גם אם זה קשה ועצוב, תרגישי כדי שזה ייגמר, רק שזה ייגמר תוכלי להמשיך הלאה".
מגיל ממש צעיר 10 או 12 הייתי אומרת את זה לעצמי.
כי אם זה נשאר בפנים, זה תוסס ונרקב ונהייה למשהו הרבה יותר גרוע.
"אתה אוהב את הפוזה המלנכולית הזאת, את אומרת, אתה מחפש ומוצא את זה, אתה מכור, אתה לא יכול אחרת..."
המלנכוליה הזאת שומרת עלייך מפני משהו, את מרוויחה ממנה משהו יקר, רק שתהיי מוכנה לעזוב אותה באמת, היא תלך. זה יהיה קצת כמו קסם. וקצת כמו עבודה קשה.



[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2005-11-07T10:06:10):
הכי הכי אני מרגישה את ה [u]באהבה ובחיבוק אוהב וחם[/u]


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2005-11-07T14:27:22):
אין לי שום ספק שהיה לי בעבר איזשהו רווח מהמלנכוליה הזו.
אני חשה שבהווה כבר אין רווח, לפחות לא כזה שאני רוצה להרוויח. ואני תוהה איך לטפל בדפוס הזה, כי מבחינתי הוא דפוס תוקע.

מר אל כאן הדס מרגיש לי וגם [u]מה שקורה ומה שיקרה[/u]



[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2005-11-09T19:18:54):
קראתי עכשיו את בלוגי מההתחלה. בפעם הראשונה.
גם נזלו לי מים מהעיניים וגם חייכתי מלאן.
איזה כיף שעמדתי מספיק מוקדם בתור של הרגשות כשחילקו.
כל הססגוניות התחושתית הזו מקסימה לי את החיים.

כל היום באוניברסיטה, מנסה ניסויים.
העיניים שורפות.
הגב כואב.
הגוף עייף עייף.
העיניים מחייכות.

סיפרתי לדויד שיצאתי מאתרי הכרויות ואז הוא אמר "מעניין מה האהוב שלך עושה עכשיו" ואחרי שניה הוסיף "הוא בטח מחפש אותך"
ואז הרגשתי את זה- את הרצון הלא נואש. את הרצון בבן זוג ממקום מלא ושמח בחלקו ועסוק ופורה.
איזה כיף להיות בזה.
ןאני מבקשת שמתוך שלא לשמו יהיה לשמו.

ואני כ"כ עייפה שאני עושה סידורים למחר- מכינה קופסה עם אוכל לקחת, ממלאה את הכלי מים של הכלבים כבר עכשיו, מתקלחת עכשיו שבבוקר רק אצחצח, מכינה את התיק - ממש כמו ילדה בביצפר.

יש לי בבית 7 כלבים עכשיו. 2 שלי, 5 של אמא. וכל אחד בתורו בא, מניח את ראשו בחיקי, מרים מבט מבקש ליטוף.
איזה מקסימים.


[b]שחר[/b] (2005-11-09T21:04:56):
שלום הדס. את נשמעת טוב. זה משמח.

[u]ואני תוהה איך לטפל בדפוס הזה, כי מבחינתי הוא דפוס תוקע.[/u]

מה שלי יש לומר בעניין הזה זה קצת ''לשחק''. לא צריך כל הזמן אלה מספיק מדי פעם - כדי להיזכר באפשרות הזאת. אני מתכוון לזה שמדי פעם זה כיף להתלבש יפה, להשקיע בהופעה וללכת בתחושה של מלך העולם.
אני יודע שלפעמים ההרגשה הזאת חשובה לי. ביום יום אני ממש לא משקיע. אני רוכב לכל מקום על האופנים ואין לי כוח לסחוב מלא בגדים יפים להחלפה, כך שיוצא שאני לא ממש לבוש יפה. בנוסף אני מורה לאומנות בבית ספר יסודי, עניין שממש לא גורם לי להתלבש יפה.
אבל מדי פעם (אולי פעם בחודש) אני מרגיש צורך להתלבש יפה ולהתהלך כמו טווס ולוא רק כדי להיזכר שאני מכיר את ההרגשה, שאני ראוי לה ולהרגיש את עצמי במלוא הדרי.

זה יכול להשמע סתם כמו נסיון לעשות רושם על הסביבה או על עצמי אבל אני לא מרגיש שזה מהמקום הזה. האגו שלי מנופח מספיק ממילא כך שלא נראה לי שיש כאן סתם דאווינים של האגו, ואני גם לא מרגיש שאני מחפש להשיג משהו מהסביבה (אולי בכל זאת קצת פידבק) .פשוט משהו פנימי שרוצה לזכור שהוא ראוי, שיש בחיים שלי ובי חגיגיות. ושהדבר הזה לא רחוק ממני אפילו שאני לא פוגש את זה ביום יום, שהתחושה הזאת תהיה נוכחת.

וחוץ מזה אני סקרן, מה את חוקרת?





[b][po]simply alon[/po][/b] (2005-11-12T10:15:32):
life in the bodedet.. :-)
just for you to know that i love to read you
your daf is one of my favourites

shahar
know that there's a differenece between EGO & PRIDE that is important
i wasnt noticing it till something like a week ago
if you set a goal and succeed in it, i believe you should be proud



[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2005-11-13T19:04:15):
אני תוהה מה זה אומר שאין לי כלום שמשתוקק להאמר.
הרי יש לי ידיעה ברורה שיש הרבה חלקים בי שיש לתת להם תשומת לב, אבל אין שום חלק שנעמד על הרגליים האחרות וצועק "אניאניאני".
אז אני מתיישבת, ובודקת את הגוף.
ןשמה לב שיש גושיש בגרון.

עברו איזה 15 דק' מהשורות הקודמות. יונתן התעורר, פעה מעט, אכל והורדם. ותוך כדי עירסולו רצו הדהודים לתחושה. ויש לי משהו שאיני בטוחה אם הוא של הגוף או של הראש, אם זו מחשבה או תחושה שמצאה מילה, אבל זה מרגיש לי נכון. ורק לעצם העלאת המילים הגושיש שלי מגיב. מחר מתרחש מאורע חשוב בחיי. כזה שהוא שלי. שלי בלבד. שעמלתי על התרחשותו, שהזמנתי אנשים. אני המלכה. מרכז תשומת הלב. והנה, מודיעים לי שהזמינו מישהו נוסף שאינני רוצה בנוכחותו. לא רק שאינני רוצה, הוא עלול להסב את תשומת הלב ממני ולחרבן לי את כל המטרה שלשמה. ויש לי מילים לא יפות בכלל על הלשון. ובעיקר אני כועסת על מי שרצה לשאת חן על חשבוני.
עכשיו להתייחסות הבוגרת- למה זה כ"כ מפריע. הדבר שלי יתקיים. מטרתי תושג. למה חשוב לי להיות ה"מלכה"?


[b][po]אילת מ[/po][/b] (2005-11-13T23:14:45):
[u]למה חשוב לי להיות ה"מלכה"?[/u]
את כבר המלכה. בדיוק בדיוק....
האם הוד מעלתה נפלה למשכב?
אם כן, נקרא לרופאי הממלכה המומחים.
והם יעמדו סביב מיטתה וישלחו לה אנרגיות חיוביות בכל הצבעים......
<רומי מתרגלת היסחפות>
<מתי, מתי תחליפי כבר את הניק?>



[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2005-11-15T12:25:36):
לא ידעתי שאפשר להיות כ"כ עייפה.
כל מה שכולי מייחלת זה לישון.



[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2005-11-17T13:50:28):
היום יום חמישי.
ביום שני היתה ההפלגה הראשונה במחקר שלי.
כבר שבועיים שאני מזמינה חומרים וציוד, מתאמת תאומים ובונה התרגשות.
יום שני יצאנו לים.
וגם הוא לבש שקט לכבודי.
"החליק" לי את העניינים.
היה מרהיב ושקט וכחול ומנצנץ.

כל כך הרבה עבודה שלא היה לי זמן להתבונן בו ולנשום אותו עמוק.
רק לכמה דקות יצאתי אל החרטום, ולמס' רגעים לא שמעתי כלום ולא ראיתי כלום חוץ מהכחולמלאנצנוציכסף הזה.
והתמלאתי.

ואח"כ עבודה עבודה עבודה.
כ"כ הרבה עומס, שכשהסתיים לו היום, בסביבות 22:00, לא היה מקום לשום תחושה מלבד עייפות מרסקת.
דלדול מוחלט של כל המשאבים הפנימיים,
ועייפות גדולה מאד של הגוף.
שתיהן עדיין לא פגו.

ועכשיו יש התרגשות חדשה- יש חומר שנאסף מהים ובשבוע הבא אתחיל להסתכל במקרוסקופ וללמוד אותו.
מעניין מה יהיה.

אני שמחה בחלקי.


קוראת עכשיו, לסרוגין, את יומנה של אתי הילסום "השמיים שבתוכי". אני קוראת אותו כמו טקסטבוק של הלימודים- קוראת ומסמנת בטוש זוהר משפטים שמגעישים לי את הבפנים.
אז יש דפים שלמים זוהרים (-:

ומשפט אחד קופץ לי לראש עכשיו: "אני רוצה גבר לכל החיים ושביחד נבנה משהו".



[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2005-11-17T17:27:28):
לפני כמה ימים הגעתי מהאוניברסיטה אל אחותי.
היא הלכה למכון כושר.
כשהגיעה עם חברה הביתה. החברה אמרה "תראו אותה, גם עושה תואר שני, גם מטפלת בילד, גם מבשלת וגם סדרה ת'מחשב"
ואחותי אמרה "בגלל זה היא לבד".

המשפט הזה מנקר לי במח.
ןאולי בגלל זה התנחל לו הציטוט הספציפי הזה מאתי.
ואני בודקת ויש משהו קטן בודד ותוהה.


[b][po]אילת מ[/po][/b] (2005-11-17T21:16:39):
אחותי, אני מבינה אותך לגמרי, הדברים האלה יכולים לנקר שנים , ושום דבר לא מפריע להם מלבד העובדה הפשוטה [b]שזה פשוט לא נכון![/b]
זאת לא הסיבה שאת לבד. ואין סיבה. הסיבה היא שאת חושבת שיש סיבה.
אני מוכרת לך בחינם את מה שלמדתי לאחרונה. לא צריך להתגבר על הפחדים ולעבור טרנספורמציות.
לא צריך להשתנות ולהכין את עצמנו וכל הבולשיט הזה. צריך רק לא לפחד מהפחד. פשוט להגיד: זה יכאב אחו שלוקי, אבל זה לא יהרוג אותי. מי שיגע בי יכאיב לי והכל יעלה לי ואני ארצה למות אבל לא, אני אעבור גם את זה, ופתאום אראה שאני בצד השני והכל כבר קרה מאליו...
באהבה אחותי,
@}


[b][po]לוונדר סגול[/po][/b] (2005-11-17T21:48:41):
[u]ואין סיבה. הסיבה היא שאת חושבת שיש סיבה.[/u]
כשל לוגי פנימי.
או שאין סיבה או שיש סיבה
וכאן נסחפת שוב לנטייה שלנו להאשים את עצמנו.
ועוד סתירה:
[u]לא צריך להתגבר על הפחדים ולעבור טרנספורמציות.[/u]
וגם
[u]צריך רק לא לפחד מהפחד.[/u]
אז את אומרת שבכל זאת צריך להתגבר על איזה פחד.

חוצמיזה שזה נורא קל להגיד - תפסיקי לפחד.
זה לא משהו שקורה במודע ובמכוון.
זה כוח שמפעיל אותנו בלי ממש לברר איתנו אם אנחנו OK עם זה.


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2005-11-17T22:50:08):
לוונדר ורומי המילים שלכן עושות למילים שלי להתארגן לרעיונות.
הדבר הראשון שעלה הוא שאין סיבה. ואם יש היא נעלמת מעיני. פעם היו לי כל מני סיבות- אני מרחיקה גברים, אני חכמה מדי, גברים פוחדים מנשים חזקות. זו חרְטה.
ץ הסיבה היחידה שיכולה להיות היא שפשוט אני כ"כ נהדרת שאלוהים לא רוצה לתת לי שני סיבובים והוא מחפש את הנכון והמדוייק עבורי (-: >
והנה הגעתי לחברי ומגני [b]הפחד[/b]
היום לבשתי סוודר שלבשתי לפני שנה בטיול שהיה מטעם העבודה.
טיילנו ביער ביריה בחורף.
ירדו פתותי שלג, צמרות האורנים והארזים התעטפו כסות אוורירית ולבנה ובכל זה טיילנו.
בדרך עשה לנו המדריך הפעלה עם קלפים קטנים. כל אחד היה צריך לשלוף קלף מתוך חבילה ולהסביר איך זה מתחבר אליו. אני שלפתי את הקלף שכתוב עליו "אומץ" ומצויר אריה. אומץ לא היתה מילה שהתחברתי אליה אי פעם. תמיד הרגשתי שפחדי שולטים בי.
אז באותו יום הבנתי שעבורי אומץ הוא להכיר בפחדים ולדבוק בדרך. להיות נחושה בבחירות המודעות שלי. לחבק את הפחד. לדעת שהוא מבורך כי הוא גורם לי לבחון דברים, אבל לא לתת לו להיות מכשול. זה אומץ עבורי.

לכן אינני מפסיקה לפחד. אני מפחדת כל הזמן.
ולפעמים מצליחה להיות אמיצה.
<פתאום אני חושבת על שער האריות שהוא אחד השערים לכניסה למהות היהדות>



[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2005-11-19T12:14:47):
חזרתי אתמול הביתה עם מיגרנה שפעמה בכל כוחה ועוצמתה. רק לישון רציתי. רק לישון. עוד טרם החניתי את הרכב ראיתי שיש תכונה אצלי בגינה. בונים אצלי בחצר שתי פרגולות קטנות. מתנה מאמא שלי.
והן מכוערות.
ובכלל לא מה שרציתי.
וישר הפיוז קופץ.
וכעס.
ותסכול מציף.
ו "למה" ענקי.
למה לעזאזל לא שואלים אותי מה אני רוצה.
ולפני שתפרוץ מריבה ביני לבין אימי, מריבה שכ"כ מוכרת לי, אני נועלת את הדלת והולכת לישון.

וכשקמתי, אני מוצאת מחשבה בראש: "מה התכלית של מריבה? מה התכלית של הכעס?" ואני יודעת שאין לו תכלית. הלכתי אליה, דפקתי על דלתה, אמרתי שאני רוצה לשים את זה בעבר ולא רוצה לעשות מזה עניין.
היא פורצת בבכי ואומרת שרק "התכוונה לטוב". משפט שאני מכירה, שאין לי ספק בכנותו.
ובכ"ז הייתי רוצה שתבין שלא כל מה שהיא חושבת שטוב בהכרח טוב לי.
הרגשתי גדולה, ענקית, לא נכנעת לתסכול ולא נותנת לפה לירוק אש. שהתנועה שלי באה מהמהות האמיתית שלי.

היום בבוקר, לאחר שיחה עם חברה, הבנתי.
הבנתי שהרצון שלי שהכל יהיה "מדויק" מביא אותי לפספס את הנתינה.
את תשומת הלב והאהבה שמורעפים עלי בעצם העשיה למעני.
ואף חמור מזה- כמה פעמים התגובה, שמביא התסכול שלי, גורמת לצד הנותן לכיווץ, להיעלבות.
ניגשתי גם היום לאמא שלי.
ביקשתי סליחה על כל הפעמים שלא היתה הכרה בנתינה ובאהבה. שהיו מילים קשות.

גם מעצמי בקשתי סליחה על שהצורך להיות בדיוק הטכני מנע ממני את ה"להיות" באהבה הטהורה שמכוונת כלפי.

תודה לאלוהים, תודה לענתי, תודה לאמא שלי.
תודה לי גם.
שבת שלום.


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2005-11-19T18:54:23):
לפעמים אני ככה, קוראת את הדבר האחרון שכתבתי. בודקת מה זה מעלה לי. והקודם לזה, הוא יצא לי טכני, ממהר, לא בסבלות להיות עם הקפיצה בהתבגרות הזו. נו שוין. יצא, יצא.
מה שאני שמה לב, שבעוד המציאות היתה מלווה בהרבה התרגשות ובכי וקתרזיס ואהבה וטלטול פנימי, שום דבר מזה לא עבר בכתיבה. כנראה שהכלי של "ללמוד ולא להיות בזה יותר" משתכלל (-:


[b][po]ג'ינ ג'ית[/po][/b] (2005-11-19T20:40:15):
איזה יופי את כותבת.
ברוכה הבאה :-)


[b][po]בתנועה מתמדת[/po][/b] (2005-11-20T00:41:26):
[u]שום דבר מזה לא עבר בכתיבה.[/u]

למה את אומרת ככה? עבר גם עבר!!!

ומאחר שאני לא מגיעה למייל רציתי רק לעדכן שהתכוונתי לתקשורת [b]מקוונת[/b] (קרי -אימייל) , ולא כפי שיצא לי בטעות כתיב מביכה....אני טובה בלהתחיל אבל גרועה בלהמשיך, אז איתך הסליחה(עד שארגיש שיש לי מספיק זמן לצלול לתוך כתיבת מייל שאצלי הוא תמיד לוקח יותר מדי זמן שאין לי )-:)

_הבנתי שהרצון שלי שהכל יהיה "מדויק" מביא אותי לפספס את הנתינה.
את תשומת הלב והאהבה שמורעפים עלי בעצם העשיה למעני_
ושוב אני מזדהה איתך באופן מלא. גמני בדיוק ככה.

<אולי במקרה גם את מזל בתולה?(-:>

@}




[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2005-11-20T08:44:53):
איזה בוקר.
יקיצה מוקדמת מוקדמת אחרי לילה ללא שינה טובה.
התארגנות חפוזה להספיק ל"בלי פקקים".
הגעה מוקדמת מוקדמת למעבדה.
מוזיקה.
רק אני בקומה.
אולי אפילו בבניין כולו.
פתחתי חלון.
אריאל זילבר שר שיר לכלבה שלו. שיר שאני אוהבת במיוחד ומצחיק אותי שיש אנשים שמתחתנים לשמעו.
מי חשב שאהנה לנשום מלוא ראות אויר תל אביבי.
הנה, העייפות של השבוע שעבר נשארה בו.
איזו נוסחה מדהימה זו- כל יום בוקר חדש. כל שבעה ימים שבוע חדש.
איזה כיף.
הולכת לעבוד קצת. יש לי גליצרין על האש (-:





[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2005-11-21T21:26:39):
קיבלתי היום מתנה.
מאלוהים.
והוא, שיהיה לי בריא, מדייק באבוהה מדייק (-:
ואני שמה לב שכשרצוני בא מהמהות, ומהאמת והוא מדויק-
הוא מתמלא.
איזה חיוך.
איזה אושר התפרש לו היום בהוויתי.
בפעם הראשונה בחיי ארוויח כסף ממשהו שאני רוצה אוהבת ומצפה לעשות.
אכן חלומות של אתמול - מציאות של היום.
תודה.


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2005-11-22T09:20:25):
רציתי לכתוב אתמול ולא ידעתי איך. איך לבטא. אז ויתרתי. והיום, אחרי הלילה, היה תהליך עיבוד ויש פלט. הפלט הוא גילוי- אין אובססיה.
פעמים רבות, כשהיה רמז דמיוני אפילו, לקשר עם גבר, ולא הצליח, לא היה מקום מתגבר. היתה התעסקות ודישה ולעיסה ותסכול ו"למה לא" ומלאן חרא. "מה עשיתי לא טוב" "אני לא מספיק [u]_[/u]" (יפה/רזה/חכמה/משחררת/חדה/מצחיקה)
<רק בתחום אחד אף פעם לא היתה שאלה ולא היה ספק>

לא היו קבלה והרפיה ושחרור.

מזה כמה שבועות כותב לי מישהו.
ואני כותבת לו גם.
ואני, מה לעשות, לא מסתפקת בזה, ושאלתי אם יש רצון להתקדם שלב. להכיר.
ולאחר ששאלתי נשלחה לא היתה תגובה.
דום שתיקה.
תהיתי קצת.
ועזבתי.
פתאום לא חשוב לי למה לא. וברור לי שלא עשיתי שום דבר "לא נכון", או יותר נכון, אין שאלה כזו כלל.
אין הטבעה של צער.

יש לי קול פנימי שאומר "מה את צוהלת, זה מקרה קטן, כשיבוא הגדול תהיי באותו חרא מוכר"
ואני לא יודעת אם הוא המבקר הפנימי או משהו אמיתי.
אז אני אומרת לו שישתוק.
שאני שמחה על ההישג הקטן הזה.
ואני בעכשיו ולא במחר.

מחר יתגשם לי חלום.
ככה אני מרגישה.

<רומי מה את אומרת? אולי זה יהיה השם החדש? מחר יתגשם לי חלום>


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2005-11-22T09:21:44):
ואני שמה לב שאני מחייכת.
וישנתי מצוין בלילה (-:


[b][po]בתנועה מתמדת[/po][/b] (2005-11-22T11:15:47):
[u]מחר יתגשם לי חלום[/u]

אהבתי.
בעיני אפשר גם ללכת על "היום יתגשם לי חלום" או אפילו "היום [b]מתגשם[/b] לי חלום" כי אם נחשוב על זה אז גם זה נכון.
רוצה לומר- נהדר שיש עוד חלומות, אבל לחשוב על כך שיש מהם שכבר מתגשמים בזה הרגע, עוזר לנו להאמין שאלה שעוד לא התגשמו ואולי נראים לעיתים בלתי מושגים, אכן יגיע זמנם.

ובתגובה למילותיך בדף שלי- גמני אותודבר. @}
מקווה מאד שאכן אצליח להגיע, כי אני כרגע חולה. אולי אצליח להבריא בכוח הרצון?(-:


[b][po]לי אורה[/po][/b] (2005-11-22T20:29:06):
[u]"היום מתגשם לי חלום"[/u]
גם אני בעד הניסוח בלשון הווה, וזאת בהתאם לאחד מהעקרונות של ההיגדים החיוביים (החשיבה החיובית, ראי [po]לואיז היי[/po] ) - שכדאי לנסח אותם בלשון הווה. אחרת את כאילו מתכנתת את עצמך שהם יקרו באיזה שהוא זמן בעתיד.

וקראתי עכשיו את כל הדף ומאוד התרגשתי.
ואהבתי מאוד את כל הגישה (של הקשבה לגוף, לומר תודה, לצפות לטוב וכו') ואהבתי מאוד את המשפט [u]חלומות של אתמול - מציאות של היום[/u]



[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2005-11-22T20:59:25):
לתחושתי "היום מתגשם לי חלום" מרחיק אותי מהחוויה הרגעית של המציאות.
היום הוא מחר של אתמול.
בקביעה "מחר יתגשם לי חלום" אני בוראת מציאות.
ואני רוצה להיות נוכחת בה. במלאותי.
הגשמת החלום היא הֵקְשר שמתקיים רק בדיעבד. אם לעשות תרשים זרימה אזי:
יש חלום (רצון, שאיפה, תקווה) |>| מאופסן במקום זמין אך לא ער תמידית במח |>| מציאות מתקיימת, מתרחש מאורע |>| נעשה תאום ציפיות בדיעבדי בין החלום למציאות (ההתגשמות) |>| מגיעה שימחה גדולה גם בגלל שקרה משהו טוב וגם בגלל שייחלנו לו.
עבורי ההכרה שמשאלותי מתגשמות מגיעה אחרי שמתרחש משהו במציאות.
לכן, היום אני כאן, במציאות, בשמחה, בשיעמום, ביצירה, בקבלה, בנתינה, בעשיית הקשרים בין מה שעבר לפני דקה לבין בקשה מלפני שנה.
אני כאן כולי בחווית החיים.

היום אני מתגשמת (-:


<מצד שני הדס תוהה אם היא נוטה לווכחנות יתר>







[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2005-11-23T17:26:50):
חן חן לשכונה כולה (-:

היום פגשתי קבוצת ילדים ולימדתי אותם קצת, ממש קצת, ים.
הסברתי להם על המחקר שלי. הסברתי להם על היצורים בים, המיוחדים והמופלאים שכאילו באו מכוכב אחר (כוכב המים?), לימדתי אותם על ציוד צלילה ואני מקווה שהשארתי סקרנות גדולה לחזור הביתה ולגגל.
ובעיקר ניסיתי להביא אליהם את האהבה הגדולה שלי אל המדיום הנפלא הזה.

זה מה שאני רוצה לעשות.
אני רוצה להנחיל אהבה וכבוד וסקרנות לכדור הכחול שלנו.
כואב לי הגרון (אני לא רגילה לדבר כ"כ הרבה ברצף) והנשמה שלי שמחה.

עוד חלום מתגשם.


<אפשר להקיא מהדביקות המתגשמת הזו>


[b][po]פשוט אלון[/po][/b] (2005-11-24T14:07:50):
[u]זה מדהים איך לכל דבר יש סיבה, אפילו לדברים האיומים ביותר[/u]

[b]אחרי הגשם באה שמש[/b]
והגשם הוא ברכה
והשמש היא ברכה
לא פחות ולא יותר


[b][po]בתנועה מתמדת[/po][/b] (2005-11-24T19:47:32):
יקירתי,
הייתה לי הנאה גדולה לעבור מהוירטואלי לממשי. את משהו מיוחד.
(())

<מקווה שעמדתי בציפיות שלך....(-:>



[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2005-11-28T06:31:52):
אני מכוונת שעון ל-06:00. יש הרבה לעשות במעבדה. מליוני תאים קטנטנים מחכים לי בפריזר.
ואני קמה בזינוק.
וקול קטן לוחש- רק תבדקי דוא"ל. אז אני מציצה.
ואני מגלה את המכתב הנהדר ביותר שאי פעם שלחו לי. מכתב מחברה. חברה שהיתה פעם. פעם מזמן. ו-8 שנים לא היינו נוכחות זו בחיי זו. לפני ארבעה חודשים בערך, כשאחותי אושפזה בבי"ח לקראת הלידה, הדבר הראשון שהיא ראתה מבעד לכאבים היה אותה. את שחף, גם היא עם בטן בגודל ילדה. וישר התקשרה אלי ואמרה בהתרגשות רבה- גם שחף כאן. ואני שאלתי- מי? אבל השאלה היתה רק ל-10 שניות.
וכשהיגעתי חיפשתי אותה. ומצאתי אותה עם בעלה. והיתה ידיעה עמוקה בפנים שזה מלמעלה.
אחותי ושחף ילדו באותו יום. ואחיות המחלקה צחקו עלי שאני מתניידת בין החדרים.
וככה חזרה לי לחיים חברה-אחות. אהבה אמיתית שחובקת עתה גם את המשפחות. משהו כ"כ נכון שאין בו כל מאמץ. יש בו רק נעימות ונוחות ונתינה.

בשבת היתה אצלי על משפחתה וטפיה. וגם משפחתי שלי בהרכב מלא. והיתה בי פליאה לראות שכשמשהו נכון, הוא נכון בכל כיוון. אחיותי ואימי וגיסי ובעלה וילדיה- כולם התחברו כאילו נולדה למשפחה שלי.
והיא חלק ממנה ללא שום ספק.
ואכלנו וצחקנו ושתקנו וחייכנו ודיברנו ואהבנו.
ועכשיו קיבלתי מכתב שאומר תודה.
שאומר איך היא ובעלה מרגישים.
וזה בדיוק כמוני.

זו המתנה שקיבלתי בבוקר הזה.

ציפור מצייצת ציוץ צלול בחוץ,
אויר פריך של בוקר קריר.
אור מפציע על יומי.

אני טסה להתקלחלהתלבשלנהוגלאוניברסיטה.


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2005-11-28T11:21:49):
להגיד שזה בדיוק מה שאני רוצה לעשות?
זה גדול עלי.
לוקחת כל יום בנפרד.
טועמת, ממששת, מריחה, מסכמת ובוחרת להמשיך גם מחר.



[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2005-11-30T09:23:29):
החודש האחרון (אפילו עדיין לא חודש) כל כך עמוס בדברים חדשים.
לימודים.
אנשים.
חשיבה.
דינמיקה יומית.
עבודה.

כל מה שהיה קשור לשגרה שלי לפני כן פסק להתקיים. טרנספורמציה טוטאלית.
לפני עבדתי 8-17 כזה, הגעתי הביתה, תפסתי תנוחת תפוח אדמה על הספה וריאתי טלוויזיה. טוב, רכבתי קצת, הלכתי למכון כושר, קראתי, נפגשתי עם חברים, אבל לרוב- תפוח אדמה.
עכשיו [b]איןליזמןלנשום.[/b]
נטענת נטענת נטענת נטענת.
ואין זמן לפרוק.
אין לי מקום להכיל כבר.
חייבת קצת שקט.

שלח לי שקט.



וזמן לעשות ספורט.







<שלום שר "אדם בתוך עצמו הוא גר" אוי שלום שלום>



[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2005-12-01T12:28:17):
פגעתי היום בעמית לעבודה.
לא התכוונתי.
אמרתי משהו שבעיני היה תמים לחלוטין, אבל, מסתבר שהיה פזיז וחסר מחשבה.
התנצלתי, הסברתי את כוונתי, אבל איני מצליחה להשתחרר מזה.

ובעצם, כשאני מתבוננת, יש בי חלק מבוצר קשות. חלק שמשוכנע בכל תוקף שלא היה בדברי משהו שיכול לפגוע, שהתייחסתי למציאות בלבד והייתי מדוייקת.
מדוייקת בעיני.
כנראה שהדיוק שלי לא תמיד רגיש ומדוייק לאחרים.

לשיטתי- אחרים לא מעליבים אותי. אחרים יכולים להגיד דברים שיפגעו לי במקום רגיש ופגוע. אבל הם לא יכולים לדעת זאת (כל עוד אינם עושים זאת בזדון). לכן כאשר אני נעלבת/נפגעת אינני משליכה/מאשימה את האחר. בד"כ בודקת מדוע אני חשה כפי שאני חשה ומנסה לעבוד עם זה.

אבל לא כולם כמוני. והואשמתי שהעלבתי.
ולמרות שביקשתי סליחה, ולמדתי שמול האדם המסוים הזה אני צריכה להפגין רגישות וזהירות, אני לא מסוגלת להרפות מזה ולשים את זה מאחורי.
ממש מרגישה גוש בבטן.

עכשיו נפל לי אסימון- אז מה אם אני צודקת. למה חשוב לי להיות צודקת? להיות צודקת לא אומר שלא צריך להרגיש התנצלות על העלבה.אני יכולה לדעת שדרכי נכונה בפנים, ועדיין לא חייבת לומר.
לקח מהיום [b]זהירות ורגישות[/b]

אני מניחה שהכובד הזה ילווה אותי עוד כך וכך.
באסה.


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2005-12-01T12:37:39):
אוף, לא בא לי סופ"ש עם שיעורים.
בא לי לנוח.



[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2005-12-01T22:09:48):
דרכים.
דרך ועוד דרך ועוד דרך.

"עוד תראי את כל הדרך
עוד תלכי בה היא שלך
גם אם לא תהיה תמיד קלה
תביטי ותראי את כל הדרך
תקבעי את מסלולה
תעברי את כל הדרך כולה"

ענתי סיפרה לי ששרה לי את השיר הזה אתמול.
וישר בכיתי.

תודה על חברוּת יקרה מפז. שאינה תלויה בפרטים טכניים של זמן וחלל.

אני טעונה ומרוקנת בו זמנית. עייפה עייפה. ממהרת להתלקח.

זקוקה לתשומת לב לכולי. לגופי. להוויתי.
זקוקה למגע מרפא.


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2005-12-03T08:45:18):
מאתמול מאביסה את עצמי.
לאוכל אין טעם.
תחושת המלאות מגעילה.
ואני לא מסוגלת להפסיק



[b]שחר[/b] (2005-12-03T15:35:37):
שבת שלום, הדס. הלימודים שהחלו העלימו סופית את הזמן הפנוי שגם כך לא באמת היה פנוי. יושב על המחשב ולומד כל היום ובחוץ כל כל יפה. התפתתי להציץ קצת, כבר זמן לא כתבתי (אבל עדיין קורא). וכרגיל את כותבת נפלא את הסיפור המרתק הזה של החיים. חזק ואמץ.


[b][po]בתנועה מתמדת[/po][/b] (2005-12-07T08:40:29):
((-))

<מרשה לעצמי לקוות שתבואי היום לסריגה כדי שאוכל לתת לך אחד אמיתי>
@}


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2005-12-07T09:39:59):
מפרגנת לעצמי היום אי עמידה בפקקים (-:
יש מין עסקה שאני שותפה לה ללא רצוני והיא אומרת כך- אם אינך רוצה לבזבז את זמנך (נגיד שעה וחצי בבוקר), או שתצאי ב06:45 מהבית או ב 10:30. ולי יש את החלק הפולני (שלא ממש ברור מאין הגיע, אולי כדאי לבדוק מה היה מוצאו של החלבן...) שאומר- מה פתאום להגיע למעבדה ב11:00?
היום אגיע למעבדה ב11:00.

אני שמה לב שלא כותבת כאן הרבה. פועל יוצא של "לא מתפנה לתת תשומת לב לחיים".
ואני מקווה שאצליח להתארגן על מתן תשומת לב.
נראה לי שאני ממש לא מאורגנת מבחינת ניהול הזמן שלי. מתבחבשת איתו במקום להיות תכליתית היכן שצריך, מה שמשאיר לי משימות לא גמורות שמעסיקות אותי ויוצרות מיני כאוס בראש. וזה מעייף.
טוב, אני מסיימת לכתוב ורצה להתארגן ולעשות תרגיל בביומטריה (מישהו מבין בזה כי אני קצת צריכה עזרה).

אתמול סרט עם חברה, אח"כ במקרה, להקת "כחול" מנגנת בפאב שליד. אני אוהבת מוסיקה. גם אירית. שותה בארבר (טעים) אוכלת "פיש אנד צ'יפס" מדברות, צוחקות. איזה כיף. כבר שכחתי. עם כל העיסוקים והחברים הנשואיםעםילדים לא יצא בזמן האחרון.
ואז משום מקום מגיע זיכרון של אבא, ובכי והתפרקות.
וגיל מחבקת ואומרת לי שמוסיקה אירית מביאה געגוע.
ומכילה אותי עם כל מה שמגיע באותו רגע.
ואני חושבת שמזל שרועש וחשוך וצפוף.
ושמה לב שהחודש יש לאבא שלי יום הולדת.
וגם לפני שנה בדצמבר הוא הגיע אלי. בכל מיני סימנים ורמזים שלא הותירו ספק שהוא מבקר.
והביקור שלו לפני שנה עשה לי פורקן מאד גדול.
פורקן של ילדה שכבר 27 שנים לא בכתה באזכרה.
דאגה להביא דלי, למלא מיים, לשטוף ת הקבר. לנהוג חזרה הביתה כי אף אחד אחר לא יכול.
בשנה שעברה הוא שחרר אותי מזה. פתח לי את הדלת להרפות מהחוזק המעושה שהפגנתי שנים.
פתח לי את האפשרות להרשות לעצמי להוריד חומות והגנות קשיחות.
לבכות. <אז אני לא מפסיקה>
לא לפחד להביא כנות ואמת.
לא לפחד להכיר את המהות שלי שכלכך מוסתרת שכבר נשכחה.
ומדצמבר 2004 יש מסע גילוי.
זרקתי את המפות והמצפנים.
לא לקחתי אנשי צוות לא שאלתי להוראות דרך.
דרך מצטיירת כל יום מחדש.
והנה, שנה עברה.

אבא שלי המת ממשיך להביא לי מתנות


[b][po]אילת מ[/po][/b] (2005-12-07T12:31:58):
(())




[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2005-12-18T08:53:45):
רק 10 דקות.
וכבר ידי עטופות בניחוחו של לימון צהבהב שנקטף זה עתה.
שכל תפקידו לנחח את בוקרי.
ולהזכיר לי במשך כל היום מה 10 דקות של טיול בוקר עושות לנשמה.

נשמתי אותו, את הלימון, את הבוקר, את ציוצי הציפורים, את לבלוב החורף.
את פריכות של יום שזה עתה נולד.



[b]שחר[/b] (2005-12-26T00:36:40):
מקווה שתרגישי טוב. ובהצלחה ביום רביעי.


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2005-12-26T09:43:59):
כבר כמה ימים שאני שוכבת בבית. לא יוצאת.
חולה. אולי "חולה" איננה המילה הנכונה.
אולי דווקא "נרפאית" ואולי הסמפטומים הקשים הם יסורי הגסיסה של המחלה.
אבל זה לא ממש משנה לעצם העובדה שאני בבית.
שיצאו לי פצעים מכוערים על הפנים.
שמעבר לכאב וותחושה המאד מציקה אני גם חרדה שמא ישארו לי צלקות.
הפנים שלי הם אחד החלקים הכי אהובים עלי בחיצוני שלי.
ואני ממש ממש מפחדת.

יושבת בבית.
מכריחה את עצמי לא לאבד את רוחי.
קמה, מתלבשת, מנקה, מדיחה כלים, מאווררת מצעים, יוצאת לדקה לגינה, מכינה משהו לאכול.
ואז חוזרת לספה, לסריגה, לטלביזיה (תודה שדחיתי את הוצאתה...).
מתביישת לצאת לעולם.

ומבינה שבתוך כל זה לא שמעתי מחשבה אחת של רחמים עצמיים.
מגלה איזשהו אומץ וכח פנימי שמתמודד עם זה.
מה שמטריד אותי הוא אי ההגעה שלי לשיעורי ביומטריה ואני חוששת שלא אצליח למלא את החסר. מטריד אותי שיש לי דגימות של פיטופלנקטון שהכנתי ועדיין לא הסתכלתי עליהם במיקרוסקופ. מדאיג אותי שאני חייבת להחלים כי מפליגה השבוע.
ובתוך כל החרא הזה אני מגלה משהו שמח (לא יכולה לחייך, כי כואב).

וגם אני מגלה שיש לי חברים נהדרים.
שהממתקים יכולים להיות עמוק בכיסים ואני לא צריכה לחלק אותם.




[b][po]בתנועה מתמדת[/po][/b] (2005-12-26T14:18:15):
הי חיימ'קה,
קראתי את שכתבת בדף ההומאופטי(עוד לפני שקראתי פה עכשיו)
אז קודם כל שולחת לך (())
התעכבתי בתגובה זו כי נזכרתי במישהי שהכרתי בפורום אחר שממש ממש סובלת חלק גדול מהזמן מאטופיק רציני. אני מנסה ליצור קשר איתה כי היא אמרה בזמנו שאיזשהו תחום אלטרנטיבי מ-א-ד עזר לה. אם אני לא טועה אז אייפק ואולי גם דיקור.
מקווה לחזור אלייך בקרוב עם פרטים@}

<איזה כיף לך שיש לך זמן לסרוג!!!>


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2005-12-31T09:35:22):
כבר שבועיים אני עם החרא הזה על הפנים.
מילא רק היה מכוער, אבל מציק לעזאזל, ממש מציק.
אי אפשר לדבר בלי איזה קרע בפנים, אי אפשר לאכול בלי איזה קרע בפנים.
ובתוך כל זה אנשים מפזרים לי מטבעות של נדיבות לכבוד החנוכה.
ביום חמישי היתה לי הפלגה. ויצאתי.
והיה נפלא.
עוד פעם אי מופתעת ממה שהים עושה לי בנשמה.
היה שקט יחסית. גלים קטנטנים שעוברים לי לגוף ומתפשטים בהנאה.
עסוקה, עובדת, שמחה, עד ששוכחת את הפנים ואת הבחילות.
ואז חוזרת הביתה ומגלה שכל האויר המלוח הזה רק החמיר את המצב ואין לי כוחות להיות במעבדה ולסנן מים מלאן שעות.
נכנסת מתחת לשמיכה ולא יוצאת.
יש כביסה,
הבית מלוכלך,
הגינה שלי ללא תשומת לב.

הבוקר בא.
שמתי דיסק של השוטים,
פתחתי לרווחה את כל הבית,
מנסה להתחיל תנועה של גלגלי השיניים הפנימיים.


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2005-12-31T12:38:50):
שבירה לרגע.
מגרד לי עד שאני רוצה לקחת מגרפה ולהוריד את כל העור מעלי.
לא יכולה יותר.
דיייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי




[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-01-03T08:49:37):
אתמול קלטתי את בבואתי, ככה תוך כדי הליכה, במראה שמישהו הציב במסדרון.
נחרדתי.
מקטנטונת רזונת נהייתי עבה.
אני חייבת להודות שזה מאד לא נח בגוף. אני מרגישה שיש יותר מסה ממה שנועדתי להיות איתה.
ויחד עם זאת- אין לי שום רצון לפצוח בדיאטה.
אףפעם לא אהבתי דיאטות.
אם הייתי מזהה איזו חריגה במשקל, הייתי עושה יותר ספורט.
בחודשיים האחרונים אני לא עושה בכלל ואני מתארת לעצמי שזה חלק מהעניין.
אני תוהה אם להניח לעצמי או להכנס בי בכל הכח.
והאמת, אין לי כח להכנס בכל הכח.


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-01-05T12:05:34):
אני עכשיו בבית. לא הלכתי לאוניברסיטה. יש לי חוסר כח לעשיה. מין עצלות שנובעת מעיפות גדולה (של הרוח , שכן הלילה ישנתי כמעט 12 שעות). אין לי כח לשבת ליד המקרוסקופ, אין לי כח לנקות, אין לי כח לתלות כביסה, אין לי כח להתקלח (אבל אני עושה את זה). יש לי כמה חזיתות של מלחמה עכשיו וקשה לי מול כולן. אחותי החכמה אמרה לי אתמול- אל תנסי לפתור את הכל. תתמקדי בחזית אחת. תסיימי אותה ואז תמשיכי לשניה. יש לי חלק של מבקר פנימי שלא מאפשר לי להיות באי עשיה ללא קולות רמים ונוזפים. אז אני לא ממש באי ולא ממש בעשיה. סתם לא מרוצה. ויש לי מטלות רבות- ההפלגה השאירה אותי עם המון עבודה, אני צריכה למצוא מאמר מדעי ולהציגו כמצגת ביום שלישי, באמצע החודש אני יוצאת לקורס באילת, ולפניו יש לי עוד הפלגה, תרגיל בביומטריה להגשה ועוד כך וכך דברים. זה לא מרגיש דיכאון. זה מרגיש המון מטלות וחוסר יכולת להתמודד איתן.


[b][po]שקיעות של פטל[/po][/b] (2006-01-05T12:11:59):
רק רציתי לומר שלום..

בשבוע האחרון צצת מדי פעם במחשבותי, לא זוכרת אפילו באילו הקשרים..

אתמול התחלתי צעיף בדוגמא שלימדת אותי.. מקווה בקרוב להראות תוצאות

מקווה ששלומך משתפר..
א.


[b][po]אילת מ[/po][/b] (2006-01-05T12:20:42):
הי!, התגעגעתי אליך....
מקווה שהכל יעבור.
שמרי על המרכז ותני לשוליים להסתחרר.
@}


[b][po]לוונדר סגול[/po][/b] (2006-01-06T13:56:19):
(())


[b][po]לוונדר סגול[/po][/b] (2006-01-06T13:58:50):
וגם:
[po]שינוי שם דף[/po]
אם לא יצליח לך תגידי לי למה, ואני אשנה לך.
ועוד אחד
(())
{@


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-01-06T14:09:02):
לפעמים לא קורה כלום, אבל מיתר הזהב העדין הזה, מיתר החיים מזכיר שהוא כאן. עדין עדין. חזק. יציב. סבלני.
ואז, איזה נצנוץ שלו תופס את העין.
והכל משתנה.
ככה.
בלי סיבה.

היום קמתי עם נצנוצים מיתריים.
פתאום כאילו לא היו השבועות האחרונים.
גם הפנים נרפאות פלאים.
ואני יכלה לחייך בלי להרגיש עור נסדק.

היקינטונים בעציץ במעבדה פורחים.
עמודי תפרחות סגולות נפלאות.
הסיגלית הוציאה 4 פרחים ויש עוד 7 ניצנים.
הרקפות חיוורות ומקסימות בבישנותן.

שבת שלום@}


[b][po]החופש הגדול[/po][/b] (2006-01-06T14:34:47):
כן, היקום אוהב אותך.
מצחיק, חשבתי להגיד לך להתעלם מה"מבקר הפנימי" ועוד כל מיני שטויות, אבל הטבע כנראה יודע יותר טוב ממני לדבר אלייך, ולכן הוא הקדים אותי.


[b][po]אילת מ[/po][/b] (2006-01-06T14:56:31):
את כפרה עליך, את. מי שיכולה לעזור לך בזה היא [po]שקט ושלווה[/po] , או תבשיל קדירה , או הערסית או [po]עירית לוי[/po] .
אני די מוגבלת בדברים האלה.
שבתשלום @}


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-01-11T12:40:11):
אתמול חציתי ים סוף משלי.
מוזר שהביטוי הוא "חציית ים סוף" ובפועל אכן עסקתי בו, בים האדום, המרהיב הזה.
נשאתי הרצאה בפני אנשים הבקיאים מאד בתחום שעליו דיברתי.
ומרגע שהתחלתי לדבר, הרגשתי שווה בין שווים.
הייתי בטוחה ושקטה ורוגעת.
הייתי בהירה, לעצמי ולאחרים.
ובסוף הייתה לי שמחה גדולה.
ושמש בבטן.
הרגשתי סוף סוף בטוחה במקום שלי, בעלת ערך עצמי.
יכולה.



[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-01-17T22:15:06):
במעבדה.
אני, עצמי וגאלונים של מי ים לסנן.
כבר מאוחר. רוצה לישון.

היה ים גבה גלי (ככה אמרו ברדיו).
ואם הבטן שלי היתה צריכה להגיד- היתה אומרת שהיה ים שעושה בחילה קשה. שמשקשק את האיברים הפנימיים כמו קוקטייל.
ועם זה, יכולתי לעמוד בחרטום, עטופה מעיל פוך, רק הפנים חשופים, מתמסרת לגמרי לרוח הקרה, לרסס המלוח, לתחושה שאלה הם החיים.

גם כשכבר עמדתי על האדמה, ואפילו עתה, חשתי את האדמה רוקדת.
אולי אחרי שינה טובה זה יעבור.



[b][po]פלוני אלמונית[/po][/b] (2006-01-29T13:01:48):
פוטוסינתיזה ימית.
זה מה שהביא אותי לאילת לשבועיים.
קורס.
הרצאות, פרוייקט, ניסוי.
ים כחול מנצנץ במליוני יהלומי שמש קטנטנים.
שמש מולידה יום מתוך הגלים.
מדבר והר ששורשיהם בלב כדור הארץ וראשיהם גבוהים.
הצלף מלבלב, שיטה סוככת עומדת באמצע הגיא כאילו לא עברו עליה מליוני ליטרים של מים בשטף עצום.
עומדת שם, נטועה ובוטחת במקומה.
הר צפחות. רוח מקפיאה חודרת לעצמות. ים ומדבר נפגשים.
כל זה.
היש יותר מכך?
הגוף והנפש מאוחדים בחוויה הנהדרת.


שבוע עבר.
ובצד כל זה יש מקום מתגעגע.
מתגעגע לשגרה אהובה.
למשפחה, חברים, ליונתן הפעוט, לג'ולה ובלה שלי. לבית שלי.
והגילוי מסעיר אותי.
כי הייתי בטוחה שאני של הרפתקאות. של שינויים. של גירויים חדשים מתמידים.
כי הייתי בטוחה שהשגרה ממיתה אותי.
הגילוי משמח אותי. שיש מקום שרוצה שגרה. כזו שאני בחרתי.
עבורי זה רובד נוסף בהתבגרות.
והגילוי הזה עלה מתוך הגלים כמו השמש.
בעדינות וביציבות.
ועכשיו הוא מאיר.

וכבר הרבה זמן לא אמרתי-
תודה @}


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-01-29T15:47:40):
זו, כמובן, הייתי אני.


[b][po]פלוני אלמונית[/po][/b] (2006-01-29T18:09:33):
_וכבר הרבה זמן לא אמרתי-
תודה_


[b][po]פלוני אלמונית[/po][/b] (2006-01-29T18:11:13):
[u]זו, כמובן, הייתי אני.[/u]
[po]אילת מ[/po]


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-02-04T23:28:21):
שבועיים לא בבית.
חוזרת ליום ואח"כ על החיים ועל המוות.
תיקון, מרפה, תשישות, כח, בכי, ליטוף, חיבוק, הכלה, קנאה, רכות, עדנה, הבטחה, בליל, ביקורת, טלטול, הבנה, הסתתרות, גילוי, מוות, חיים.
על החיים ועל המוות.
על החיים.


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-02-06T18:06:13):
גונבת 20 דק' בשעת בין ערביים.
עובדת בגינה.
מעשבת, ובין העשבים מגלה שהרימון הוציא חוטר חדש, ככה בתוך שנת החורף.
שותלת גרניום לבן בעציץ כחול.
משאירה את העשבים שבין אבני המדרך.
מוצאת זמן להוציא את כל האשפה שהערמתי כבר כמה חודשים בגינה.
גינתי.
אדמה.
שמש הופכת לירוק.

ובין עישוב לעישוב,
עולה הכמיהה, הכמיהה לבן זוג בחיי.
ועולה שעד עתה התביישתי לבטא את הרצון הזה בקול.
שיש תחושה שביטויו של הרצון כאילו משפילה אותי. ההודאה שאני זקוקה למשהו בחיי.
הדס החזקה החכמה העצמאית. זקוקה
שאני לא החזקה הכל יכולה.
שעצוב לי לבד.
שזה בסדר לרצות.
ולהגיד.
זה לא עושה אותי פחות שווה.
ואולי כל המילים הללו מטרתן גם לשכנע אותי שזה בסדר לבטא.
זה בסדר.


[b][po]simply alon[/po][/b] (2006-02-06T23:09:11):
you are so blessed with the talent to notice little things
to write all those fabulous things
you are so beautiful


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-02-07T14:15:31):
אז הנה אני מבקשת-
גבר רך ועדין ונכון ומדויק עבורי.
ועוד אני מבקשת שאדע לראותו, להבחין בו ולהכניסו אל חיי.



[b][po]simply alon[/po][/b] (2006-02-08T07:47:34):
YoU WiLL FiNd ThE MaN oF YoUr DrEaMs

do not to listen to subconicious complexs
let your consiousness and your higher consiousness lead
do not judge anything by other people sayings
fill your life and focus your life in happiness love and joy
listen to music of your choise, eat food of your choise
walk in a path full of happiness, not a path of survival
live with people you love to live with
keep on smiling

shine
you'll get princes in a line
:-D (())


[b][po]אילת מ[/po][/b] (2006-02-08T20:39:38):
_shine
you'll get princes in a line_
ואני מוסיפה, שהראשון בתור יהיה היחיד המובחר והאחרון.
ואני מנסה לתפוס אותך כל היום. (סגרת את המכשיר?)
אנסה גם מחר.


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-02-19T07:57:43):
שבוע בלי סלולרי ובלי מחשב.
נדמה כשבועיים (-:
בא לי בלי סלולרי כל החיים.


[b][po]לוונדר סגול[/po][/b] (2006-02-19T12:09:04):
[u]זה בסדר.[/u]
וזה אפילו טוב,
ככה בעדינות, לזהות ולבקש.
(())

מאחלת לך שהוא יגיע, עכשיו, כשהזמנת אותו
והוא יאהב אותך ואת אותו ותהיה בינכם התאמה
וגדילה ושמחה
|L|


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-02-21T07:16:44):
בוקר.
בוקר טוב.
טכנית, כבר צריכה להיות בפקקים בדרך לאוניברסיטה.
מציאותית, רק חזרתי מטיול עם הכלבים.
ביקור בוקר בגינה הניב גילוי מרגש- הרימון מנץ.
כמה מדהים הדבר הזה. כמה ענפים יבשים (או לפחות נראים כך) פתאום מתמלאים [b]עלים רכים ירקרקים אדמדמים[/b] .
איזו תקווה והבטחה.
פעם, קראתי משפט שעדיין מהדהד בי - "גם בעיצומו של החורף, ידעתי שהאביב עתיד להגיע"
(יסלח לי בעל הזכויות על חוסר הדיוק ואי זכירת שמו)
הרימון מנץ.
הרימון נטוע היכן שהיה נטוע פיטנגו שמת.
כשהשיר את עליו חששתי שגם הוא הולך בדרך הפיטנגו.
ולא.
ועכשיו שמו לי ברדיו את somewhere over the rainbow.
איזה יום שמח לי היום.




[b][po]או קיינוס[/po][/b] (2006-02-26T20:53:35):
WHEN the flush of a newborn sun fell first on Eden's green and gold,
Our father Adam sat under the Tree and scratched with a stick in the mold;
And the first rude sketch that the world had seen was joy to his mighty heart,
Till the Devil whispered behind the leaves: "It's pretty, but is it Art?"

שבוע טוב,
אוק



[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-03-04T10:56:16):
פווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווו
אני רוצה להזכיר לעצמי כמה נפלא לצאת מבחינה.
את ההרגשה שהיה מיקוד, והיתה הבנה, ושמחה על חוויה מתקנת לשנים של תסכול.
ואת העליצות שמתפשטת כשנזכרת שיכולה ללכת לים/לשוק/לשום מקום.
איזה שחרור כשלא חייבת ללמוד למשהו.
שאפשר לשתול שתילים חדשים בגינה, לקלטר, לפזר קומפוסט, לגזום, לעבוד את האדמה.
שלא חייבת לסחוב את הקלסר הכבד הזה לכל מקום.
איזה כיף שיש מקום בחיים [b]לה כ ל[/b]

שתלתי ליד ההדס היום שני שתילים פרחוניים חדשים שיארחו לו לחברה.
והוא כלכך מפליא אותי. מקבל הכי פחות תשומת לב, ויחד עם זה, מלבלב וגדל ויציב וירוק וריחני וחי. כל כך חי.
ובועז השכן אומר ש"זה ידוע שהדס גדל הכי טוב בלי שמציקים לו בטיפול"
אז אני לא מציקה, אבל שולחת לו אהבה ורכות, ושמה לב, שאם יצטרך, אהיה שם לקלטר ולזרוק קצת הומוס.

ופתאום שמה לב, שעם כל ההתעסקות בים, אני שייכת למחלקה למדעי הצמח.
יצא מתאים.

הולכת אל השמש.
@}


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-03-07T17:18:32):
"את סופרן"
"את מאד מוזיקלית. ממש לא מזייפת"

אני? סופרן? היפ היפ הוריי, או, ישששששששששששששששששששששששש

שיעור לפיתוח קול.
רוצה ללמוד לשיר. לשחרר את כל הקולות העצורים לי בגוף.
את כל הקולות האצורים לי בגוף.
לומדת להוציא קול מהבטן, מהאגן, מהירכיים, מהשוקיים, מהעקבים.
כל הגוף מלא אויר שזורם מעלה מעלה ויוצא דרך מיתרי הקול שלי.

כל היום הולכת סנטימטר מעל האדמה.

אני סופרן!!!


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-03-08T16:01:43):
מאתמול אני עם התחושה המרגשת והמסעירה שהשאיר בי שיעור השירה.

והיום בעמידה בפקק, היתה הבנה.

כל החיים אני חכמה. אייך שנולדתי סבא ישר אמר שאהיה חכמה.
בכיתה א' הייתי הכי חכמה בכיתה.
בכיתה ה' הייתי הראשונה שעברה לכתוב בעט.
בתיכון גיבלתי את "כל מקום ואתר" כפרס הצטיינות בלימודים.
זו אני.
חכמה.
בלי אפשרות להיות משהו אחר:
רקדנית,
ציירת, פסלת,
שחקנית,
זמרת.
בלי אפשרות להיות סתם יצירתית.
ותמיד כשהיה שולחן יצירה, אני ישבתי בצד. כי אולי לא אהיה הכי טובה.

ופתאום נהיה לי אומץ לתת לעצמי אפשרות להיות משהו אחר.
לשיר.
והמבוכה היתה בכולי כשנשמתי וציחצחתי את קולי.

ומאתמול אני נרגשת ונסערת.
הנה,
אני יכולה להיות כל מה שארצה.


[b][po]ענת גיגר[/po][/b] (2006-03-08T17:43:36):
רק עכשיו גיליתי אותך |H|
גם אני בדיוק התחלתי/חזרתי לשיר, במקהלה מקומית במתנ"ס, ואני מזדהה עם מה שכתבת. אושר גדול.
שיהיה לך אביב יצירתי ופורה @}



[b][po]יעלי לה[/po][/b] (2006-03-13T14:11:12):
פתאום גיליתי אותך @}


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-03-13T14:23:40):
סופסופ מטפלת בעצמי.
בגוף שלי.
הדבר המופלא הזה שקיבלתי כמובן מאליו במשך שנים ארוכות.
ולמרות שהאלרגיה הזו מציקה מאד, אני מודה לו שהביא לתשומת ליבי עכשיו שיש בעיה.
שלא חיכה עם הבעיות עד שלא יהיה לה פיתרון.

ומדהים איך הגוף מגיב כשמתייחסים אליו יפה.
שבועות ארוכים של עייפות, של בעיות עיכול שונות ומשונות, של "קרעכצנים", כל אלה הולכים כלא היו.
ואני רק מבקשת מעצמי כח ונחישות להמשיך ולשמור, ולזייף רק קצת.

מחר הייתי אמורה להפליג.
בגלל שהסמסטר עמוס, אין לי ימים פנויים במשך השבוע, אז חשבתי להקריב את חופשת פורים.
אבל, אלוהים דואג לי גם בדברים הקטנים (-:
הים עולה מחר ואי אפשר לצאת.
אפשר לחגוג את פורים.

<הדס צריכה איזה אייקון של מסכה צוהלת ושמחה>


[b][po]או קיינוס[/po][/b] (2006-03-16T12:19:25):
נילי
נילי אוהבת ים.
נילי הייתה בצפת.
נילי הולכת לצפת הים
לתפוס גלים קטנים
ולשעשע קונכיות בדיבוריה.
ברגע שקוראת לי נילי
ח-פי! ח-פי!
באלם למד מתחמקת משפתיה-
את שירי אני מניח לרגליה.
(אברהם חלפי)


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-03-19T07:41:46):
כל פעם שאני קוראת שיר כמו "נילי" או "מרינה" של צ'ארלס בוקובסקי, או שומעת את אהוד שר "מה אביא ילדתי הקטנה", ישר מדמם לי הפצע. ישר משתלטת הילדה הקטנה שרוצה אבא. אני חושבת שהבנתי שכל החיים זה יהיה איתי. שאין ריפוי מהכמיהה.

הגינה מושקית,
הכלבים מטוילים,
יום ראשון,
שבוע טוב.


[b][po]נועה בר[/po][/b] (2006-03-19T15:40:29):
[u]שבוע טוב.[/u]
היה לי נעים להכיר :-) מצטערת שלא יצא הרבה לדבר.
מקווה שנהנית.


[b][po]נועה בר[/po][/b] (2006-03-19T18:13:04):
אולי בפסח באמת? את נמצאת הרבה בת"א?


[b][po]או קיינוס[/po][/b] (2006-03-20T19:21:18):
"if only the Geologists would let me alone, I could do very well, but those dreadful hammers! I hear the clink of them at the end of every cadence of the Bible verses."
(John Ruskin in 1859, after having been asked about his religious sentiments in the light of Darwin's new evolution theory)



[b][po]אילת מ[/po][/b] (2006-03-22T21:40:49):
הי מותק, רוצה לבוא אלי בשבת?


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-03-25T00:16:10):
יומולדת.
מבקר עצמי, חוסר שביעות רצון, חשבון נפש, לא רוצה חגיגה, יעל, גיל, יעל, יעל, יעל.
"תזכרי שלא משנה מה את מרגישה כלפי עצמך, אני אוהבת אותך"
הדהוד. פתיחה.
יומולדת.
חגיגה.
חברים, אוכל, אהבה.
אהבה!
בועז שר, שחר כותב, גיל כותבת, ענת מביאה זוג, משפחה, חברים.
הלב שלי עובר דירה לעיניים.
ואח"כ לכל הגוף.
כל תא מרגיש את האהבה הזו.
מה החיים בלעדיה.

על כל מה שיש, על כל מה שחסר, אלה החיים שלי.
תודה.
שנה אישית חדשה.
כל משאלותי לטובה.
אמן.


[b][po]אילת מ[/po][/b] (2006-03-25T00:19:10):
_שנה אישית חדשה.
כל משאלותי לטובה.
אמן._
את גדולה! אין מה להוסיף.
המון אהבה
|עוגה| @} |עוגה|


[b][po]פלוני אלמונית[/po][/b] (2006-03-27T18:08:06):
תודה אלוהים.
תודה.

<אנחת רווחה>


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-04-03T18:22:41):
זו הפלונית- אני היא.
ומיד אחרי אמירת תודה אחת, הגיע חשש חדש.
אז כבר יש תפילה ובקשה ותחינה חדשה לאלוהים, שמתווספת לבקשות הרגילות היומיומיות.

החיים נעים בין גאות ושפל (עכשיו גאות).
בין פרצי עשייה להתמרחות פאסיבית על הספה.
בין צריך ללא רוצה לרוצה.
בין חיוך לחיוך ולרווח בין חיוכים.

הגינה תמיד שם ברקע, מביאה רגעי התרגשות.
הגשם הזה שהגיע בהפתעה הזכיר לי שיש הפתעות נפלאות שעושות ריח רענן בכל ההוויה.
ושחר, שכתב לי בברכת יומהולדת ש"בשנה שעברה לא הייתי חולם לבקש זאת, זה קרה מעצמו. בלי משאלה.......שפע כזה הגיע בלי לבקש"
הזכיר לי שגם אם איני מבקשת, שפע מגיע.

אני מנקה ומסדרת את ביתי לקראת הפסח. לקראת האביב זורקת את המיותר ויודעת שיחד עם החומר, נזרקים גם עודפים מיותרים מהשק הפנימי.




<הציטוט מ"הר אדוני" לארי דה לוקה>


[b][po]לוונדר סגול[/po][/b] (2006-04-03T23:27:40):
[img]http://www.sigal-media.com/Happy.jpg[/img]

באיחור ניכר אמנם...
מברכת אותך בכל הטוב שבעולם ובכל השפע שמגיע לך
של אהבה ורוח וחומר ומה שנפשך חשקה...

{@


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-04-05T16:57:26):
בוקר מוקדם. קשה להתעורר.
מתלבשת ונוהגת.
אוספת חברה.
בדרך מתל אביב לירושלים הסגריריות הופכת רטובה.
המגבים עובדים כל הזמן. לפעמים מהר, לפעמים לאט יותר.
כליל החורש, עצי זית, אורנים, עצי שיטה.
לא זכרתי שיש עצי שיטה בדרך לירושלים.
כולם נעים ברוח.
עין כרם.
מנזר האחיות מציון.
אחות אחת עצבנית, אנטיתיזה לגן המדהים שיש שם.
הגשם לא מפסיק.
אני רוצה קפלה בבית.
כששרים בה, הקול הופך להיות צלול. ועז. ונקי.
לו היתה לי קפלה בבית, הייתי שרה בה כל הזמן. הייתי ישנה בה וחיה בה ושרה תוך כדי.
"לו ידעת אייך נים שבי ירא...." "לשיר זה כמו להיות ירדן, אתה מתחיל למעלה.....צעיר שוצף שוטף ומתקצף..."
הייתי שרה בבוקר, בצהריים, בערב, בלילה.הייתי שרה בחלומות אפילו.
הייתי מזמרת את חיי.
לו היתה לי קפלה.

ברבהר.
כל הדרך ניתכים מים מהשמים. כאילו מרוקן דליי ספונג'ה של אולם נשפים עלינו.
נדמה לי כמו אני תיירת בארץ אחרת. שכרתי רכב ואני מטיילת בארץ האחרת, מוקסמת מהיערות, מהיופי, מהניתוק מכל היומיום האחר. מרגישה לרגע בפנטזיה.
ברד. גושי קרח מכים על זגוגיות המכונית. הכביש מלא כדורונים קטנים. צריך להיזהר כדי לא להחליק, אומרת גיל.
ואני חושבת- איזה אמיצים העצים.

גומעת את הכל.


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-04-06T10:33:30):
איך שאני הולכת לי לבניין שלי באוניברסיטה, אני חוצה מדשאה מוריקה ובין עלי הדשא מקפץ לו נחליאלי.
נחליאלי!!!
נראה לי שכל הטבע התבלבל.


[b][po]אילת מ[/po][/b] (2006-04-06T10:52:01):
בוקר טוב יקירה....


[b][po]או קיינוס[/po][/b] (2006-04-07T11:18:16):
רק כדי לשמור על הרוח הבאופנית, תדעי שהאויר
בעין-כרם הוא מהמזוהמים בארץ, אז אולי כדי לך
לזרוק את האויר שגנבת...
ביום ראשון יצאנו לצוד שטפונות ואפילו לשחות בהם.
אחרי רחצה שכזאת, הלב מרגיש נקי מתמיד
שבת שלום
אוק


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-04-30T08:00:06):
פסח, יום השואה, הרהורים על חופש, חוויות של חופש.
תשומת לב לכלא הפנימי. לבחירה במציאות כובלת. בחירה שנובעת מנוחות טכנית רדודה.
אין פיתרונות.
רק תשומת לב.
לצאת משיעבוד לחרות.

חברה מספרת שהיא בהריון.
ממעמקים עולה רצון גם להיות אם.
רצון שהוסתר.
שיחד עימו יש תחושת בושה עליו.
על החלק הזה הנשי, הרך, החלש, הרוצה. כמה שבויה בנוף הולדתי. גבר = חזק אישה=חלש. ואני, כל החיים צריכה להיות חזקה, לטפח איכויות גבריות. וכשהרצון הכי נשי בסיסי מגיע - אני מתביישת ומרגישה חלשה.
[b]אני רוצה להיות אמא[/b].
ויחד עם הרצון יש עצב.
עצב משום שיש ידיעה שזה יכול שלא לקרות.
עצב קטן.
ושמחה גדולה.

נסיעה לטבעון.
תמיד כשאני פוגשת את ענת אני מרגישה אהבה.
כמו שדה אהבה מקיף אותנו.
זה עושה חיוך בכל הגוף עד קצות האצבעות.

לפעמים אני כ"כ כועסת על אמא שלי שבא לי להרביץ למישהו.
האשה טווה שלשלאות ממניפולציות רגשיות.
לא מתאים לה משהו- ישר קופץ חולי.
עם המניפולציות אני יכולה להתמודד.
עם כל החולי - לא.
לא יכולה לעמוד מנגד בלי לעזור, לכרכר סביבה.
החולי אמיתי בעיניה.
זה אנחנו שרואים שהוא מניפולציה משוכללת.


ועם כל זה, בא בוקרו של יום ראשון.
בפנים אני מרגישה כמו משקולת, אבל מקשיבה לציוץ הציפור שם בחוץ.
רוצה להיכנס למיטה ולישון עוד, יודעת שזה לא אפשרי ולוגמת אויר פריך מלוא הראות.
החיים הם הכל.
חירות וכלא.
שמחה ועצב.
משקולות וציוצים.


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-04-30T13:55:45):
עצי התותים מלאים פרי.
תותים אדומים מתוקים, אדמדמים חמוצים - דרגת המתיקות לפי דרגת הצבע.
הידיים נשארות מלאות כתמים סגולים זיכרון למתיקות המתפצפצת בפה.


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-05-14T00:06:02):
מעצור כתיבה.
החיים קורים והמוזה לא בא לה.
הקיץ כבר כל כך משכנע שהורדתי היום את כיסויי הפרגולה, שהשמש תיכנס לה אל תוך הבית, תחמם את האריחים הקרירים, כן, אלה שנמצאים על הסף, אלה שכשקר בכף הרגל היא נשלחת לתפוס קצת חמימות מהם.
סידרתי לי את הכיסא בחוץ, זה שבבקרים הפריכים, טרם התחממות היום, נעים לשבת עליו ולגמוע את כל הגינה לראות.

חזרתי עכשיו מחגיגת כיתה ח'. הצגה. "הסערה" של שיקספיר.
כמה מוכשרים. מוכשרים עד שההתרגשות עומדת בגרון.

לומדת, מלמדת, כותבת, עושה צעדים ראשונים בזה, ורוקדת בקלילות באחר, ים, חול חם ברגלים, שקיעה.
הולכת לישון עם חיוך בעיניים ורימל על הריסים.



[b]חלילית[/b] (2006-05-19T18:57:21):
מצטרפת לברכות השופעות. ול"מרגשת עד דמעות". קל להזדהות. שולחת אהבות.


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-05-20T02:21:27):
העומס במציאות שלי עובר כל גבול.
המון מטלות. כל הזמן עשיה. חדשה בעיקר. מלאה חששות "האם אצליח?" כאלה.

אפילו שנת הלילה אינה נינוחה.
מתהפכת, מתגלגלת, מנהלת קרבות קשים עם השמיכות. מתעוררת מצונפת בפינה קטנה של מיטה גדולה, כל הגוף מכווץ ועייף מאד.
ממתינה לסוף הסמסטר. נו כבר שיבוא.

ובין זה לזה, יש הבלחות חברים למס' דקות.
הבלחות שצובעות את אפורי בצבע אהבה.


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-05-22T18:47:03):
אני אוהבת ללמד.
זה גם הדרייב הכי חזק שלי ללמוד. לא מעזה לעמוד מול סטודנטים בלי לדעת 100% מהחומר.
ועדיין מזייפת בתכנון הזמן שלי. אולי משום שתמיד מצליח לי למרות שדוחה לרגע האחרון.
הצליח לי גם היום.
איזה כיף.

בטח אשן כמו תינוקת הלילה.


[b][po]לוונדר סגול[/po][/b] (2006-05-23T12:59:12):
[po]הדס מצוי[/po],
כל פעם שאני רואה את שם הדף שלך אני חושבת - די כבר עם הלבד הזה,
הגיע הזמן שתשנה את שם הדף, ואת המצב הזה גם.
{@

נו, איך ישנת?


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-05-31T17:43:32):
הקיץ הזה תלבשי לבן.
אתה קרב עכשיו.
תפילה.
לא ממש מתגברת על חוסר הרצון לכתוב. תחושת קבס, אין מילים, אין חוויות שרוצות להרשם.
יש עצב מוסתר מתחת חיוכים רבים.
עליצות על פני השטח.
רצון לישון בפנים עמוק.
וחוסר יכולת. מתעוררת כל לילה בשעות המוקדמות של הבוקר, כבר בצהריים מרגישה מותשת. חסרת אנרגיה. חסרת רצון.
מרגישה שמנה שמנה שמנה.
מרגישה שאין לי מספיק עור להכיל את כל המסה שמצטברת מתחתיו. ויחד עם התחושה הזו, אין דרייב להפסיק לאכול.
שאלתי את עצמי כמה פעמים לפני שלקחתי ביס, למה אני אוכלת. אין תשובה. רק תחושה עמומה של ריקנות במקום שאיננו מתמלא.
מה לעזאזל אני צריכה כדי למלא?


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-06-01T04:35:12):
לא הלכתי לישון בביתי ובמסגרת הלילות הלבנים התעוררתי אי שם בין 02:00-03:00. ניצלתי את השעות הריקות בכבישים להתגלגל הביתה. כביש החוף ריק. רק החוק מונע ממני ללחוץ על הדוושה עד שהאוטו יטוס (טוב גם הפחד, זה יותר יציב בפנטזיה (-: ). האויר לח, פותחת חלונות, הרוח עושה לי בלאגן בשיער. הבלאגן משחרר. בכניסה לשרון, פתאום נהיה קריר. הכביש עובר בין מטע פקנים ליער שיטות מכחילות. איך הירוק הזה עושה קריר.מגיעה הביתה. הביתה. טיול לכלבות שממתינות ליד השער בזנבות מכשכשים. בגינה אני מוצאת חזיה ששכחתי לסגור בחדר. ככה זה כשהן רוצות להרגיש קרבה, לוקחות משהו שלי בפה ומדמיינות שאני שם (-:.
המקרר עדין מרעיש, הפעלתי מכונת כביסה. העיניים מתחילות להתעייף.
במרגיעון שלי כתוב "בחוץ יש אויר". וואלה נכון.


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-06-14T11:31:09):
שמתי לב שהכתיבה היא חלק מעיבוד והתמודדות עם כל מה שמתרחש לו בכוליותי.
ואז, כשאני לא כותבת זו מין השהיה, מין אמירה "לא בא לי עכשיו". כמו קוברת את הדרוש התייחסות, אומרת לו "רק רגע" וממשיכה ביומיום הרוטיני.
אבל הדברים, טבעם לעלות ולהזכיר את קיומם. ומה שהזכיר את קיומו דווקא עכשיו, כשאני לומדת לבחינה ב"דיני איכות סביבה" הוא הבחירה בלבד.
היתה הבנה שלמרות שאני אומרת, מבקשת, צועקת, מתחננת, מייחלת שהלבד ישתנה לביחד, הרי שבמציאות שלי אני לא עושה מקום.
אני לא עושה מקום גם בדניון. יש ראיה שלא כוללץ זוגיות.
כשאני חוזרת הביתה בסופו של יום אין לי חשק לראות מישהו.
אני לא מצליחה לדמיין את חיי עם עוד אדם במרחב החיצוני ובמרחב הפנימי שלי.
אני יודעת שכשאראה זה יקרה.
אייך משנים?


[b][po]הקוסמת מארץ עוץ[/po][/b] (2006-06-14T12:01:38):
אני יכולה לתת לך קצת טיפים מתחום הפאנג שווי...מתאים לך?


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-06-14T14:44:00):
ככה פתאום יש דמעות בעיניים.
ובמרגיעון כתוב לי "בחוץ יש אויר". וכמו אינני מצליחה להכניסו פנימה ולעשות רווח בין המקום הכואב לביני.
הצפה.
ובשם היומיום על הפנים מצויר חיוך.


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-06-14T16:38:37):
היה כתוב לי מרגיעון ממקודם "מילים מביאות מציאות" ועכשיו "הכל נכון- גם פרשנות לקויה"
מה זה נהיה פה? יש גמד קטן בצ'יק צ'ק שמסתכל לי לנשמה?


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-06-14T16:40:03):
עכשיו אני סתם עושה בדיקה לגמד והוא יודע את זה ומביא לי מרגיעון שלא קשור לכלום שקשור אלי.


[b][po]יפעת ו[/po][/b] (2006-06-14T22:21:23):
הי הדס.
היה על הבית עליהום רציני ביותר. הורדתי את המודעה...
אז ככה, החצר מגודרת. אמנם לא הכי מקצועי אבל הכלב שלנו כבר לא בורח. לבעל הבית אין התנגדות לבעלי חיים בכלל. הוא מחפש מישהו לטווח ארוך. האזור שכונת מורשה לא הכי שקט כך שאם את מחפשת שקט ושלווה אז פה צריך להיתפשר. הבית סבבה +, החצר לא הכי מושקעת ואם את רוצה לראות אז תרשמי לי בדףב ית שלי את הטלפון ונתאם למחר כי היו לי מיליון טלפונים והשלושה שראו - רצו. כ-מ-ו-ב-ן שיש עדיפות בעיני לאנשי באופן (-:
ביי ולילה טוב
יפעת


[b][po]הקוסמת מארץ עוץ[/po][/b] (2006-06-15T00:21:53):
הי לך
קודם כל , בטח שומעים אותך,ואפילו באדיקות...אני לא יודעת למה אבל אני תמיד נכנסת אם כתבת משהו....
עכשו לגבי הפאנג שוואי אז עכשו אני עייפה אז אני אקצר ונמשיך מאוחר יותר...
אני רוצה שתסתובבי בבית,תעשי סקירה ותבדקי אם יש משהו, או דברים שנוגדיםזוגיות לדוגמא, חפצים שאמורים לבוא בזוגות ובאים יחידים כמו למשל פמוט של נר, דבר שני, תכתבי לי מה הדבר הראשון שרואים כשניכנסים לבית שלך? ודבר אחרון אני רוצה שתתארי לי את החדר שינה שלך ....טוב קיבלת המון עבודת בית (-:
לילה טוב
אני


[b][po]נועה בר[/po][/b] (2006-06-15T00:56:34):
[u]שלמרות שאני אומרת, מבקשת, צועקת, מתחננת, מייחלת שהלבד ישתנה לביחד, הרי שבמציאות שלי אני לא עושה מקום.[/u]
(())(())

[u]אני יודעת שכשאראה זה יקרה.[/u]
אולי להסתכל קודם טוב טוב על הלבד? להעצים אותו, להגדיל אותו ולהתחבר אליו..
לתת המון אהבה לעצמך...
ל ה ס כ י ם שכך זה נכון לכרגע.

מדבר?
<מזדהה נורא, ואין לי מושג איך ולמה>
<ליבי יוצא אלייך לחיבוק גדול>


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-06-15T01:11:29):
חזרתי עכשיו מבילוי עם חברים.
ושחר אמר "מה את צריכה מישהו שיחכה לך עכשיו בבית כשאת עייפה" ואני אמרתי "הוא לא מחכה בבית הוא יושב כאן איתי ואנחנו נוסעים הביתה ביחד"

המרגיעון שלי "מילים יוצרות מציאות". אמן.


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-06-15T08:44:27):
שתי פיות קיבלתי כמתנת יומולדת.
שתיים כי הנותנת יודעת את שבליבי. והברכה הדמומה שבהן היא גדולה.
וכמו סימן למה שמתרחש בי, היום בבוקר השחיתה אחת הכלבות את אחת הפיות.
ונותרה אחת.
והדבר הזה מטלטל אותי, את העומקים הכי עמוקים.
יוצר סערה שמרימה גלי ענק.


[b][po]הקוסמת מארץ עוץ[/po][/b] (2006-06-15T15:51:23):
הי מותק
קודם כל אני שמחה שהפיה שלך הלכה לעולמה...זה הזמן לשחרר את הפיות...
פיות זה מקסים,יפהפה,אבל יחד עם זאת גם משהו מיתי,א-מיני,עם כנפיים...לא מתאים כרגע לחיפוש אחר זוגיות שזהו בעצם חיפוש אחר שורשים...
לגבי הכניסות לבית קצת מפריע לי שאפשר להכנס לבית מכל מיני כוונים...הייתי ממליצה להסתיר מבפנים ע"י בדים או משהו 2 כניסות ולהשאיר לדעתי את הכניסה דרך הסלון.
ברגע שנכנסים לבית מכל מיני כוונים נוצר בלבול אנרגטי וכך גם בזבוז אנרגיה..היא כאילו לא יודעת מאיפה להכנס....
יש לך הול?? הכניסה לבית היא מופרדת מהסלון??
לגבי החדר שינה, הייתי משאירה רק את הזוג...את האישה לבד לחלוטין משחררת (לא שמה בבוידעם, לא שומרת במקום אחר ) פשוט נותנת מתנה. (ועדיף לא לבחורה רווקה אלא לגבר רווק...)
גם את האישה עם הילד (אלא אם כן אפשרות של להיות אמא ללא זוגיות קוסם לך...)
לא סיפרת לי אם יש מקום משני צידי המיטה להכנס אליה...
האם החדר אינטימי?
מזמין?
נעים?
את ישנה בו טוב??
טוב, תעני לי ונמשיך....
להתראות
קרן


[b][po]הקוסמת מארץ עוץ[/po][/b] (2006-06-15T16:47:06):
אוייש כתבתי לך עוד משהו וזה נמחק....
לגבי הדלת מול חלון
את צריכה למדוד את המרחק בין שניהם ולתלות בינהם חוצץ אנרגטי (יכול להיות מובייל, חוט דיג שבסופו מנסרה,פעמון...)
כך האנרגיה תכנס ולא תברח כל כך מהר....


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-06-16T13:53:09):
איך כל כאב מביא אותי למקום יותר מדויק.

יש לי איזו ידיעה עמוקה שזה הזמן לעשות את השינוי שיביא אותי אל הזוגיות.
שעכשיו זה מדויק.


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-06-16T14:09:40):
[po]נועה בר[/po],
אני עונה כאן כי זה חלק מהצעידה שלי בדרך.


[u]אולי להסתכל קודם טוב טוב על הלבד? להעצים אותו, להגדיל אותו ולהתחבר אליו..[/u]
בעצתך, אני מתבוננת בו. זה מפחיד.
בהתחלה ברחתי כמו חיית בר. עכשיו אני יכולה להיות איתו.
קצת.
יותר מדי מביא אותו לגרון ואני נחנקת. מנסה להישאר איתו כל פעם קצת יותר, ללמוד לקבל אותו עכשיו.



[u]לתת המון אהבה לעצמך...[/u]
כל פעם ששני קוראת את המשפט הזה אני נרעדת. ידעת לדייק.
זו באמת משימה שקשה לי מאד.
ניסיתי לבדוק מה זה עבורי "לתת המון אהבה לעצמי". המילה שהדהדה לי היתה "רכות".
אז היום אני מתאמנת בלהיות רכה אל עצמי.

תודה.


[b][po]הקוסמת מארץ עוץ[/po][/b] (2006-06-16T17:54:53):
רגע...רגע...איך את יודעת איך קוראים לי??
מי כבר הלשין לך??
ועכשו לעבודה...
לא טוב שאין מקום בצד של המיטה...ואיזה גבר יכול להכנס במרחק של 10 ס"מ?????
אם אין ממש אפשרות אחרת ואת לא עוברת דירה בקרוב, מה שהייתי עושה עם הקיר "שלו", זה מחפשת תמונה שמייצגת מרחבים נניח תמונת נוף אינסופי או משהו דומה...ותולה בצד "שלו"...
לגבי המקום הריק שנוצר עקב מסירת התמונה לחבר..אל תרוצי למלא אותו...מספיקה תמונה אחת של זוג שיש לך שם ואשמח אם תפרטי לי בדיוק מה יש בתמונה הזאת...
תסתכלי טוב טוב על התמונה הזאת, לפרטי פרטים.
לגבי הדלתות. הדלת שמובילה לבית ואת יכולה לא להשתמש פשוט לנעול אותה,ולתלות עליה משהו כך שמי שנמצא אצלך בבית לא יידע שיש שם דלת...
לגבי החוצץ, אין צורך לתלות משהו מבריק...דווקא עדיף משהו שעשוי מחומרים טבעיים.
עוד שאלה...יש לך דלת לחדר שינה??
יש בבית חדרים ללא דלתות??
יש אור בבית??
האם הדלתות חורקות כשפותחים וסוגרים, האם הן נפתחות לרווחה??
נו , טוב, ככה זה.
אני זוכרת שתמיד נתנו המון שיעורי בית לשישי שבת....
(ואחרי זה מתפלאים למה אנשים עושים חינוך ביתי..(-:)...


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-06-17T08:29:37):
עדיין בודקת מה זה לאהוב אותי.
<המרגיעון כותב לי "מה את רוצה?">

לאהוב אותי היה, עד עתה, לאהוב את הבבואה שנשקפת במראה.
אם היא רזה וחתיכה=אני אוהבת אותי. אם היא מלאה/שמנה, בעלת חלקים עגולים= שונאת.

די מוזר לבדוק מה זה.
כדי לצאת מחוסר ההבנה, שאלתי את עצמי: מה זה עבורך לאהוב מישהו? את יהונתן, את ענת, את שחר, את אמא.
לאהוב מישהו עבורי זה, בראש ובראשונה, לקבל אותו. על כל המכלול והמורכבות. להכיר את החלקים הנהדרים ואת החלקים הנהדרים פחות.
להתייחס אליו בכבוד.
להקשיב.

אני תוהה איך עושים את כל זה בשבילי, אבל ממקום של כבוד, הכנתי לי ארוחה יפה ובריאה אתמול, בניגוד ל"חטיפת" המזון הרגילה.
נו, צריך להתחיל במשו.

<ופתאום- יא חתיכת מצחיקה- לאהוב זה לשאול "מה את רוצה?">


[b][po]נועה בר[/po][/b] (2006-06-17T08:59:56):
[u]הכנתי לי ארוחה יפה ובריאה[/u] |Y| זהו ! בדיוק לזה התכוונתי כשכתבתי
[u]לתת המון אהבה לעצמך...[/u]
כי הרי במראה, ולאהוב את כל החסרונות שבי, ולקבל את עצמי זו משימה לכל החיים... ובנתיים מה? הדברים הקטנים שאנחנו [b]עושים לעצמנו[/b]. כי הרי [b]אהבה היא פעולה[/b]! כשאני אוהבת את מישהו אני עושה עבורו ( ובזמן זה עבור עצמי..)
אז :-) חיוכים למראה, ליטופים לנפש דרך פעולות קטנות ומפנקות . תני לעצמך פינוקים כמו שהיית רוצה לקבל.
טפלי בעצמך כאילו ( בעצם לא כאילו :-) ) [b]את מלכה![/b]
מלכה שאין לה משרתים אבל היא מרשה לעצמה להתענג ולהתפנק בחיים ומגיע לה [b]ה כ ל[/b] כל הטוב שהיא רוצה. עיסוי, קניות, חופש... כל מה שיתן לך ליטוף לנפש.


_אולי להסתכל קודם טוב טוב על הלבד? להעצים אותו, להגדיל אותו ולהתחבר אליו..
בעצתך, אני מתבוננת בו. זה מפחיד._
הבנתי למה הזדהיתי איתך... גם אני באה מהמקום הזה! ועוד... זוגיות זו "עבודה", לא תמיד בסוף היום יש כוח לבוא הביתה ועוד [b]לתת[/b] מעצמך לשני ( את אמנם דמיינת עצמך מקבלת :-) אבל את יודעת שכדי לקבל יש גם לתת.. וזה דורש כוחות. )
גם אני לעיתים מותשת ואין לי במצברים מספיק לזוגיות, זו בטריה שצריך לדאוג להטעין אותה שוב ושוב.

(())(())


[b][po]עירית לוי[/po][/b] (2006-06-17T19:32:02):
קיבלתי ועניתי {@


[b][po]הקוסמת מארץ עוץ[/po][/b] (2006-06-17T21:12:39):
אוקי...התמונה מעולה.
של הזוג כמובן...
לגבי התמונה עם הים המממ..עדיף שזו תהיה תמונה עם נוף אדמתי ולא עם ים...(המורה שלי תמיד המליץ לא לשים תמונות אפילו עם סימבולים של מיים...).
ועכשו עוד עניין.
את ישנה בממ"ד??????
זו בעיה שאין לי פיתרון עבורה...אני צריכה לחשוב כי זה ממש בעייתי להשתמש בחדר ממ"ד לשינה.
ממ"ד זה מתכת חזקה ואטומה ומעניק תחושת כובד ותקיעות...
לגבי המובייל אחלה....
וחוץ מזה תגידי, את אוהבת את הדירה שלך?
מתכננת להשאר בה הרבה ??


[b][po]הקוסמת מארץ עוץ[/po][/b] (2006-06-17T23:38:47):
צמוד לאמא....
אז כמה שאלות...
מלבד אמך, מי הם השכנים שלך?
ואמא שלך, גרה שם לבד??
אפשר לשים מיליון ברווזים בבית אבל אם יש אנרגיה בסיסית בעייתית צריך לחשוב על תותחים יותר גדולים ולפעמים, אין מנוס מלעשות שחרור גדול של "סיר הבשר" - ולעזוב את הבית....
תעני על השאלות האלו ונמשיך...
שבוע מקסים ומרנין
אני


[b][po]הקוסמת מארץ עוץ[/po][/b] (2006-06-18T14:04:21):
את החיות היחידות כדאי לשחרר או לחפש להן בני זוג...
אבל כל הדברים האלו נראים לי קוסמטיים בלבד כל עוד את ישנה בממ"ד.
אולי תהפכי את הסלון למעין היכל שינה כזה גדול ומרשים , את הממ"ד תסבי לחדרון עבודה ותארחי הקיץ הזה בחוץ?
מה את אומרת?
לא חושבת כרגע על שום פיתרון יותר טוב .
זה גם לא בריא דרך אגב לישון בממ"ד...אני לא זוכרת בדיוק למה אבל נדמה לי שהקירות פולטים משהו...
המייל שלי kookiti @netvision.net.il
ודרך אגב זה לא מיקרי הבתים שאנחנו בוחרים לגור בהם...
אנחנו מתגנטים לבתים שמייצגים בדיוק את הבעיה/אתגר שלנו בחיים...


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-06-19T10:20:17):
ההחלטה הוחלטה.
אני עוזבת את ביתי ומחפשת דירה אחרת.
עכשיו יש עצב.
וידיעה שזה נכון וכך צריך להיות.


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-06-20T02:33:30):
לשחרר

<מרגיעון: זה לא נגדך- זה בעדי>



[b][po]הקוסמת מארץ עוץ[/po][/b] (2006-06-20T12:53:57):
אני חושבת עליך...
עצה אחת יש לי לחיפוש החדש...
לברר טוב טוב מי גר בבית לפניך, האם היתה שם הרמוניה, מי השכנים, האם יש אנרגיה זוגית בסביבה, כאלו דברים...
מלבד זה כל עוד אני לא רואה באמת שאני לא יכולה לדעת...
תחשבי על זה שאת הולכת לחפש ולמצוא בית מבורך.
טיפ קטן למציאת בית.
תציירי או תחפשי באינטרנט תמונה של בית חלומות כזה, שמדבר אליך...
תמסגרי ותתלי במקום דומיננטי בבית, משהו שתראי כל הזמן...
שוב, תבחני את הפרטים הכי קטנים של התמונה...
תעדכני...
אני


[b][po]שחר מוקדם[/po][/b] (2006-06-23T02:05:06):
בית שיש בו מרחב פנוי - הוא מקום מזמין. אם את רוצה שיכנס בן זוג צריך שיהיה מרווח ולא עמוס, כדי שירגיש בנוח, שיש מקום עבורו, שירצה להשאר. זה מה שיש לי לומר בעניין המעבר.
וחוץ מזה מעבר הרבה פעמים הוא מרגש כשמחליטים, קשה כשצריך לעמוד מאחורי ההחלטה, מעודד ומלהיב בשלב המעבר עצמו וגורם לתחושת התחדשות לאחר שהושלם. אם את בשלב בו צריך לעמוד מאחורי ההחלטה (לחפש, לארוז, לעשות החלטות על מה כן ומה לא וכדומה) אז חזקי ואמצי, אחר כך זה לרוב רק משתפר.


[b][po]פשוט אלון[/po][/b] (2006-06-30T21:56:30):
ה"שידוך" הצליח והיחסים פורחים ! תודה !


[b][po]הקוסמת מארץ עוץ[/po][/b] (2006-07-01T21:24:17):
תמונות של מיים - יכול להיות סבבה אם זה ממוקם לחלוטין בצפון (לחזק קריירה) או בדרום מזרח (שפע). אבל המיים צריכים להראות טוב. כלומר מפל למשל הכי טוב. זה כמו שפע שמגיע מלמעלה...צריך לבחון טוב טוב את התמונות...
ואם התחומים האלו לא צריכים חיזוק לא הייתי משאירה ובכלל כמה תמונות יש לך? נראה לי תמונה אחת של מיים לחלוטין מספיקה.



[b][po]הקוסמת מארץ עוץ[/po][/b] (2006-07-02T08:20:03):
לשחרר תמיד טוב.
מפנה מקום לחדש.
אני בעד...


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-07-02T08:33:54):
לא ישנתי טוב.
חלמתי שיונתן התחיל ללכת וכאשר היה איתי, רץ לכביש ונדס. אני ממש זוכרת איך נחבט מרכב ראשון, רכב שני נסע עליו ואוטובוס גם כן. ולא רצתי לאסוף אותו, ולא אמבולנס ולא כלום. פשוט הסתובבתי בבית, מנסה להדליק אור, ופתאום היו מלאן מפסקים. וזה לא היה הביתי שלי, זו היתה הדירה שגדלתי בה עד גיל 18, זאפילו אימי כבר לא גרה בה.
ומשונה, שגם בחלום זה היה לא מציאותי, משום שנכנסתי לחדר והנה הוא היה שם, יחד עם אמא שלי. חי ולא פצוע.
לא מובן.

מצב רוח משונה.
מהורהר, כבד, יש מין משהו בגרון שמקשה על הבליעה.
לא מחוברת לעצמי.


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-07-02T14:23:49):
המילה "לא" שולטת.
לא רוצה. אין חשק. עצב תהומי. עצבנות. קוצים בתחת. בלבול. חוסר ריכוז. התחלת כאב ראש מהדהדת כבר יומיים. עייפות. שינה טרופה. אוכל. חוסר שקט. הרגל כל הזמן זזה בתנועה מונוטונית ועצבנית. אין "דרייב" לשום דבר.
מטילה ספק בכל ראיה של המציאות, בכל פרשנות שלי.
התסמונת הקדם ויסתית מעוותת לי את החיים בשליש מהחודש.
כל הזמן רוצה לבכות.


[b][po]מיה גל[/po][/b] (2006-07-02T20:32:13):
[u]התסמונת הקדם ויסתית מעוותת לי את החיים בשליש מהחודש[/u] חשבת על דיקור סיני? מאד מאד יעיל בדר"כ

[u]כל הזמן רוצה לבכות[/u] ((-))

והמרגיעון: "נוכחותך חשובה לי מדעתך" אז הנה אני פה



[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-07-04T07:20:31):
חלום נוסף-
אני לנה אצל אחותי וגיסי. מחלון ביתם רואים את המעבדה שבה אני עובדת/לומדת. גיסי אומר לי בשעה מאוחר בערב: " הדס, תראי, חיים עדיין במעבדה". אני מציצה מהחלון, ורואה שאכן, המנחה שלי (שאני מאד אוהבת ומעריכה) יושב על כסאו, בחושך.
למחרת בבוקר אני מגיעה לאוניברסיטה, וטרם כניסתי לשם עוצרים אותי במעלית ומספרים לי שחיים מת בלילה. במעבדה.
אני זוכרת את תחושת העצבות וההלם וחוסר האונים שנובעת גם משום שהוא איש אהוב וגם משום חוסר הידיעה מה יקרה איתי עכשיו, עם המחקר הנוכחי, עם האופציה להמשיך הלאה. וכשאני מתעוררת, אני כועסת עלי, שבחלום התערבבה לי המעשיות עם האבל.

ואני תוהה האם אני חולמת על מוות משום שאני נפרדת מהעבר בהרבה מובנים? או אולי זה פירוש פשטני מדי?


[b][po]נועה בר[/po][/b] (2006-07-05T00:26:09):
(()) יש לי עוד המלצה קטנה (בעצם די גדולה) להקל על החיים :-)
תוכלי לכתוב לי לדוא"ל , רק תכתבי ברור את שמך בשורת הכותרת.

עוד חיבוק.


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-07-07T18:18:46):
רציתי לכתוב ש"התחיל תהליך היום", אבל תהליכים לא מתחילים מעצמם, והנכון יהיה לומר ש"התחלתי תהליך היום" לקראת מימוש הרצון שלי בזוגיות.

ואני מתרגשת בעדינות, ומרגישה אמיצה ונחושה.
ובזכותך, נועה, אני לא שוכחת לאהוב את עצמי על זה.

והמרגיעון שואל אותי מה עשיתי היום למען עצמי.
לקחתי אחריות, אני עונה בשקט בלב.
לקחתי אחריות!


[b][po]מיה גל[/po][/b] (2006-07-07T19:36:10):
(())


[b][po]נועה בר[/po][/b] (2006-07-08T09:50:48):
(())


[b][po]אילת מ[/po][/b] (2006-07-08T10:25:44):
(())


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-07-09T09:17:47):
עניינים-
מחרתיים מבחן.
חיפוש דירה שמשביז אותי קצת כי מציאתה אורכת יותר זמן ממה שאני רוצה.
ומעל הכל- שמה לב לי ולדברים שמניעים אותי בחיפוש בן זוג.

יש לי חלק שמבקש מכל העניינים לזוז הצידה עד לאחר הבחינה. אני מבטיחה להם לתת את תשומת הלב הראויה ברגע שאצא מהבחינה ביום שלישי.
קצת סבלנות. בבקשה.


[b]אוק[/b] (2006-07-10T23:47:11):
< באיחור של כמה שבועות. >
הקיץ הגיע וההרים התייבשו והצהיבו. כל מה שהיה רך הוא עכשיו קוצים קשים; מה שהיה בכי שקט הוא עכשיו רצון נורא; אבל הארץ השרופה מלאה נבואות נחמה: בין ההרים הצהובים הערוצים שוטפים והבריכות עמוקות וחוסות בצל הצמחיה, עבה ופרועה היא המתיקות שצומחת שם. ענבים מבשילים ותאנים פוקעות. לפעמים, כשהרוח בערב עולה מהואדי, והחול כבר לא צורב את כפות הרגלים, אני מרגיש כמו קליפסו אחרי שהמפרש נעלם מהעין. וכל השאר במייל.
<כמובן שזה היה אני בהקלטה של חלפי>
<בהצלחה בבחינה {@>


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-07-16T09:13:28):
שעורי בית:
"לא ראויה"- מתי מתבטא
הימנעות- דוגמאות ואיך זה מרגיש בגוף

יום שבת- ראויה- למרות שחולה ולא מרגישה טוב, הולכת לראות דירה (שמתבררת כחורבה).
יום ראשון- רוצה להימנע מבדיקת דוחות, מושיבה את עצמי בכוח ומסיימת את המטלה, כולל רישום הציונים. שולחת לנורית מייל בקשר לפרפרטים. כל פעולה שמסיימת מטלה לגמרי, בלי קצוות עושה לי תחושה של נחישות בגוף. תחושה של כח שלם וטוב כזה וגם כח לעשות עוד דברים. כל כך שאני מתלבשת והולכת למעבדה למרות שאני חולה, בעוד שלפני הביצוע הייתי חננה שתכננה להיות במיטה.


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-07-16T09:18:41):
ראויה ועומדת על שלי- טרי מהשדה- מקבלת קיטונות של אש שלא בצדק, ובמקום להתקפל ולשתוק- עומדת על שלי.


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-07-16T09:32:01):
אבל זה משאיר אותי כועסת ורותחת וחסרת אונים.
והמרגיעון אומר שכולנו זקוקים לחיבוק.
ואני, אני זקוקה למרגיעון.


[b]עֹפרי[/b] (2006-07-16T11:33:42):
יש הבדל בין:
[b] לעשות [/b]מתוך ידיעה* שאני ראויה. לבין:
[b] לעשות [/b]על מנת להוכיח* שאני ראויה.

שווה לך לשאול את עצמך מתוך מה מהשניים פעלת בדוגמא האחרונה שנתת.
זה יכול (אולי) לספק לך תשובה לשאלה מדוע נותרת [u]כועסת ורותחת וחסרת אונים.[/u]

[u]כל פעולה שמסיימת מטלה לגמרי, בלי קצוות עושה לי תחושה של נחישות בגוף.[/u]
|Y|

(())


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-07-16T13:06:56):
צודקת. כמה צודקת.
ומה אומר לי המרגיעון: "אני המראה שלך".

נכון. בדוגמה השניה, שהשאירה אותי [u]כועסת ורותחת וחסרת אונים[/u] ניסיתי להוכיח.
ידיעה היתה לי, ומבחינתי יכולתי להישאר שקטה ולא לומר אותה.
האמירה והתחושה שנשארתי איתה קשורות ל [u]על מנת להוכיח שאני ראויה[/u] כלפי חוץ. זה היה מיותר לפנימיות שלי.
זה לא היה מיותר לביסוס יחסי עבודה תקינים.


[b]עֹפרי[/b] (2006-07-16T22:14:04):
חשוב להתעכב על ה"לא ראויה" כי נראה לי ששם הכל מתחיל, או ליתר דיוק - משם יתחילו לצמוח דברים חדשים.

כדי לפרק אותו, את ה"אני לא ראויה" הזה מהבסיס צריך [b]להעיז ולהביט לו בעיניים[/b] עד הסוף.
לכן, אני מציעה להתקדם שלב נוסף ולבדוק עוד משהו:

[u]האמירה והתחושה שנשארתי איתה קשורות ל על מנת להוכיח שאני ראויה כלפי חוץ. זה היה מיותר לפנימיות שלי.[/u]
לפעמים החוץ משקף לנו את הפנים.
ויותר נוח לנו להגיד שזה בחוץ או מופיע רק כלפי חוץ, מאשר לקחת על זה אחריות באופן מלא ולומר "זה שלי לגמרי".
אני מציעה לך לבדוק אם זה במקרה המצב אצלך כרגע. אני כמובן לא יודעת בוודאות. את צריכה לבדוק ולומר.

שאלות שיעזרו לבדוק:
[list]
[*] אם הפנים שלך היה שקט ורגוע לגבי "אני ראויה" במקרה הספציפי הזה, האם גם אז היה לך צורך כה עז להוכיח כלפי חוץ? או מהו הדלק המניע את הצורך להוכיח כלפי חוץ?
[/list]

[b] האם ניתן היה להעביר את אותו המסר לקולגות או למי שזה לא יהיה מבלי להוכיח להם את זה? כלומר, בענייניות, בשקט, ובפחות סערת רגשות? (השאלה [/b]לא* נועדה לרמוז לך על דרך פעולה אלטנרנטיבית טובה יותר, אלא לחדד את השאלה של עד כמה החוץ משקף את הפנים. מהצד נראה כי אם היה שקט בפנים, גם ההתבטאות כלפי חוץ היתה פחות טעונה).

[u]"לא ראויה"- מתי מתבטא[/u]
בסופו של דבר ציינת רק מתי התבטא ה"כן ראויה".
לטווח הרחוק יהיה יעיל יותר אם תשימי לב גם, או ביחוד, לכל הפעמים בהם ה"לא ראויה" קפץ ולא רק מתי עשית סוויץ' ל"כן ראויה".
ככל שתציפי יותר כאלה אל פני השטח, כך תתאפשר עבודה עמוקה יותר.


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-07-16T23:17:57):
נמנעת- מטלה שנדחתה למחר והיתה יכולה להתבצע היום.
לא ראויה- דיאלוג ארוך וחסר טעם עם בן המין השני. מהמשפט השני היה לי ברור שהחלפת המילים מיותרת, אבל נשארתי שם משום שפחדתי שאם אומר את דעתי- לא אהיה רצויה. בפעם החמישית, העזתי לומר לעצמי שלא מגיע לי משהו כזה ואמרתי בעדינות שאני מוותרת. שלא נעים לי מה שקורה. עשיתי את זה בקושי רב ועדיין יש בי קול שלוחש לי "אולי אם לא היית עושה היית יוצאת עכשיו עם מישהו". אבל במהות אני יודעת שזה היה נכון. אני כבר מבולבלת ולא מבינה תמיד מה בא מתוך ה"אני לא ראויה", אבל אני משתדלת להקשיב ללחישות השקטות בתוך הגוף.


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-07-17T13:30:45):
כל הזמן מתנגן לי השיר של מיכה שיטרית "אני נמנע ממך".
מעניין למה (-:

התהליך הזה שנכנסתי לתוכו עושה לי הרבה חקירה בגוף. אני מופתעת לגלות שיש תנועות שלא משאירות שום רושם על הגוף, למרות שהן נובעות מתפיסות שגויות שלי בחיים. כאילו ההרגל, הדפוס, יושב כל כך טוב שהוא מרגיש נכון. זה מבלבל הרבה פעמים משום שבחודשים האחרונים למדתי שהגוף הוא סיסמוגרף מאד רגיש ומדויק, ואני נוכחת שגם לו יש מגבלות.

והתייחסות לע. -
[u]האם ניתן היה להעביר את אותו המסר לקולגות או למי שזה לא יהיה מבלי להוכיח להם את זה?[/u] התחושה שלי היא שקולי אינו נשמע אלא אם אני מגבירה אותו. אם בטון הדיבור, אים בנימה תקיפה. אינני יודעת אם זו האמת. זו תחושתי. יחד עם זה, אני יודעת שמגיל צעיר אמרו לי (אמא שלי) ש"את ילדה קשה". אני לא יודעת אם אני "ילדה קשה" או שהפכתי להיות כזו, אולם אני שמה לב שתקיפות, שלא לומר תוקפנות היא תכונה שלא זרה לי. ניסיתי לפתור את העניין בשקט אולם לא התייחסו אלי. כעת, אינני יודעת אם לא התייחסו משום שאני מסתובבת עם האמונה ש"קולי אינו נשמע..." או שבאמת העמידה התקיפה שלי היתה מוצדקת.
כמו שאמרתי קודם, אני מבולבלת לפעמים, אבל זה מצוין לשים לב לכל הדברים הללו.


[b]עֹפרי[/b] (2006-07-17T15:24:21):
_אינני יודעת אם לא התייחסו משום שאני מסתובבת עם האמונה ש"קולי אינו נשמע..." או שבאמת העמידה התקיפה שלי היתה מוצדקת.
כמו שאמרתי קודם, אני מבולבלת לפעמים, אבל זה מצוין לשים לב לכל הדברים הללו._
התמקדי בלשים לב, להתבונן.
גם בבלבול.

אין הכרח להגיע למסקנות מיידיות.

(ובדרך, שימי לב שההתבוננות שלך נקייה משיפוט עצמי).


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-07-18T23:55:49):
סוף סוף לוקחת אחריות ומתחילה לספור. מרגישה בוגרת.
לא ראויה- תמיד כשאני מתארחת תמצאו אותי במטבח. או עוזרת לבעלת הבית בהכנת ארוחה, או מדיחה כלים ועוזרת בפינוי בסופה. היום התארחתי. ובערב מאוחר, היו כלים. ואני- לא קמתי לטפל בהם. היתה לי תחושה לא טבעית- להיות על הספה ולא במטבח, והיא עדיין לא עברה. אבל גם היה לי נעים להתרווח אחרי האוכל בלי לעמול.
נמנעת- לא עשיתי שיחת טלפון שידעתי שאחטוף בה ביקורת. לא בא לי. לא יודעת אם יבוא לי בכלל.


[b]עֹפרי[/b] (2006-07-19T00:50:22):
[u]תחושה לא טבעית[/u]
תתחדשי :-) |Y|

בעניין ההמנעות.
[list]
[*] שאלה 1: האם את רק נמנעת וזהו, או נמנעת וגם שופטת את עצמך על ההמנעות?
[*] שאלה 2: מה הקשר (אם קיים כזה לדעתך) בין 'לא ראויה' וההמנעות?
[*] תזכורת: את לא אמורה עכשיו להפסיק ולהמנע אלא רק לשים לב להמנעות.
[/list]


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-07-19T08:23:25):
[list=1]
[*] גם שופטת.
[*] לא ברור לי כרגע. ניסיתי לבדוק וזה עשה לי תחושה של תסכול בגוף אז עזבתי כדי לא להעמיס. אני מניחה שאבשיל לזה.
[/list]

עוד לא ראויה מאתמול- למרות שביליתי בחברתו פרק זמן, לא היה לי נעים לבקש מהבעל של החברה שישב עימי על השאלון. כאילו זה נחות מדי עבורו. כשאני חושבת על זה אני שמה לב לתחושה מורגשת של גוש בגרון. כמו משהו תוקע.
אנסה לתקן היום.


[b]עֹפרי[/b] (2006-07-19T10:33:51):
[u]גם שופטת.[/u]
טבעו של השיפוט הוא שהוא מקבע את המצב. נדבר על זה.

[u]אנסה לתקן היום.[/u]
לא בכוח. רק אם את יכולה. בשלב הזה מספיקה ההתבוננות.

(())


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-07-22T12:35:29):
נמנעת, לא ראויה או מה שזה לא יהיה- שוחחתי עם חברה. סיפרתי שאינני מרגישה בטוחה בחברות, התנצלתי שנמנעתי. אחרי כל זה היה לי לא נעים להגיד שאינני רוצה לבוא לארוחת ערב, אבל למרות הלא נעים אמרתי וביליתי ערב שקט בבית.

לא כ"כ שקט כי חוץ מהבלבול והתסכול והפחד שמלחמה מביאה ביום יום, התברר שנהרג אח של ידיד.
ולמרות שאין קרבה ממשית במציאות, בלב יש כאב גדול.


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-07-22T18:05:57):
לא שופטת. שמה . בודקת אם יש שיפוט. אין.
כבר לא מרגישה צורך לדבר על יום רביעי.
מרגישה שלמדתי ועכשיו צריכה להיות בתשומת לב לגבולות שלי, לשמירה שלי על עצמי.


[b]עֹפרי[/b] (2006-07-22T20:22:38):
יופי |Y|

[u]מרגישה שלמדתי ועכשיו צריכה להיות בתשומת לב לגבולות שלי, לשמירה שלי על עצמי.[/u]
רק שימי לב שהשין גימל יהיה טיפוס רך ואוהב ולא רוטווילר קשוח ;-)

((-)) אחד כזה ו- (()) אחד כזה.


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-07-22T21:05:21):
מתכוונת לנסוע מחר לניחום אבלים. שני חברים רוצים גם. פתאום אני מוצאת את עצמי שוב בתפקיד ה"לוגיסטית". מתי אוספים, איפה אוספים למי נח מה. לא בא לי להיות בארגונים. אני רוצה לנסוע. בזה מסתכם הרצון שלי. ואני מוצאת את עצמי מסבירה ש"אין לי אנרגיה לארגונים". שיקבעו הכל ויגידו לי. ש"אני מוכנה לאסוף וכל זה אבל לא בא לי להיות במסביב". מוצאת את עצמי שמה גבול.
ומצחיק ה - [u]רוטווילר קשוח[/u] כי באמצע הדברים ראיתי את התקיפות האופיאנית וניסיתי לרכך. ההתנסחות היתה רכה ואמיתית (בלי נטל ההוכחה) והטון השתנה באמצע המשפט (-:

"התשמע קולי באשר הנך" אומר המרגיעון.
התשמע?


[b]עֹפרי[/b] (2006-07-22T21:32:10):
|Y|

<את קולטת באיזה קצב את מתקדמת? את עוצרת לטפוח לעצמך על השכם? :-) >


[b][po]פשוט אלון[/po][/b] (2006-07-24T02:21:07):
8-) |Y| |אפרוח| |אפרוח| |אפרוח| |אפרוח| |אפרוח| |אפרוח| |אפרוח| |אפרוח| |אפרוח| |אפרוח|


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-07-24T10:10:08):
יום שני שאני הולכת למכון כושר להתאמן. אחרי שנה ללא פעילות גופנית כלל. זאת אחת הדרכים שלי לדאוג לעצמי. לבריאות שלי, לחיוניות שלי, לקלילות שלי.
קשה לי לקום מוקדם בבוקר, אבל אני מתגברת (-:
וההרגשה שאחרי שווה כל דקת עירנות והזעה. מוי כיף.

נמנעת- כבר שבוע לא דיברתי עם ג. אתמול התקשרתי.

שמתי לב שאני נוטה לקחת המון משימות במשך היום. כבר כשאני לוקחת אותן יש לי מושג שזה יותר מדי ושאת חלקן לא אוכל לבצע, אבל אני לא מפסיקה. ואז אני לא עומדת בהן ואני מתביישת להגיד ו...נמנעת. לדוגמה- אתמול נסעתי, למדתי, עבדתי ובכ"ז קבעתי עם חברה שניפגש. כבר כשקבעתי הייתי עייפה.
אז אני שמה לב לזה.

המרגיעון שלי "כבד את עצמך". כל מילה נוספת מיותרת.


[b]דינה[/b] (2006-07-24T10:35:02):
וואו את מדהימה....זה מוזר בטח להבחין בין כל האנשים שמגיבים לכתיבה שלך כאן הם כולם אותו הדבר דרך המסך .אני רוצה לאמר לך שאת חזקה ומקשיבה וגדלה.והנה שיר שכתבתי ובגלל שאת אוהבת שירה...:
"יש לי בוטן בבטן,בוטן ובטון
הוא קשה קר כבד לי אין לי תיאבון
יש לי גודש בחזה
הזכוכית שקופה ביני ובין החשק
רואים הכל אבל אי אפשר לעבור
ברכות מנסה לגשת
להתבונן לאהוב ולברור
להתפשט ממה שאני לובשת
קצת התבלבלתי אני הרי לא אוהבת ללבוש אפור".


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-07-24T12:09:02):
דינה יקרה,
תודה על המילים החמות.
אני אוהבת את השיר שלך והשורה האחרונה שלו מרגשת אותי במיוחד.
לפני כמה דקות ניגשתי למעבדה השכנה. מסתבר שאחד הפרופסורים עשה "ניקיון" בספריה שלו ואני קיבלתי ספרון קטנטן של שירי נתן זך. ספרון שהוצא בשנת 1975, ויש לו ריח של ספר ישן ודפים קטנים צהובים.
כמה שמחתי.

רציתי גם להגיד שאני לא מרגישה [u]מוזר בטח להבחין בין כל האנשים שמגיבים[/u] . להפך, זה שאני יודעת שקוראים אותי יוצר אצלי דרייב לכתוב, והכתיבה עבורי היא עיבוד ותשומת לב לחיים שלי.
אז בעצם, הקהל עוזר לי להניע תהליכים.
@}


[b]עֹפרי[/b] (2006-07-24T20:49:53):
|Y| על אי ההמנעות, ו |Y| על ההתבוננות בהמנעות.

האם ההתבוננות עניינית או שיפוטית?


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-07-25T11:15:51):
אין שיפוטיות.
הדוגמה שהשוותה לשריר שנתקל בהתנגדות היא נפלאה ואני זוכרת אותה בגוף. כל כך זוכרת, שלא עושה שריר של שיפוטיות. מקבלת, מחבקת. אפילו שמחה לגלות.

והיום- יוצאת מהאימון (השלישי השבוע) ומקבלת הזמנה לקפה עם חברות. מתלבטת. צריכה להגיע לאוניברסיטה. אז שמה גבול של שעה. מאפשרת לעצמי להיות גם בכיף וגם בצריך.
איזה כיף שאפשר להתבונן ולבחור ולא להתעייף מזה.
איזה חופש.


[b]עֹפרי[/b] (2006-07-25T22:59:16):
אח, מרגש! {@

ככל שיעבור הזמן, זמן שבו את עושה עבודה ושמה לב לדברים בעודם קורים, כך השינוי יחלחל לו פנימה ויהפוך להיות חלק ממי שאת.
כל הכבוד.


[b][po]פלוני אלמונית[/po][/b] (2006-07-26T00:15:03):
בהצלחה עעם חיבוק


[b][po]פלוני אלמונית[/po][/b] (2006-07-26T00:18:43):
((-))


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-07-26T09:27:43):
המלחמה הזו מלווה אותי כל רגע בשעות הערות שלי.
יש לי כל כך הרבה מקומות מגיבים אליה בגוף.
יש מקום של דאגה גדולה לשלום החיילים בחזית ולשלום האזרחים בעורף החזיתי.
יש צער עצום על עצם היותה.
אני רוצה שלום ופתאום אני מבינה שאולי לא יהיה כאן שלום לעולם. שאולי לעולם ילדים בני 18 ילבשו מדים וישחקו בחיילים. שלעולם תדאגנה נשים לגברים שבחייהן. ואז אני מרגישה תסכול גדול, מן אין תקווה כזה. וזה קשה.
ויש מקום אשם שהחיים שלי מתנהלים כרגיל ברמה הטכנית. שיש מישהו שסופג עבורי.
ויש עצב על ילדים כאן ושם שחווים את המלחמה, את השנאה המשחיתה הזו בין אנשים שמתירה לנו ולהם להרוג.
למרות שבמלחמת לבנון הייתי כבר בת 12, המלחמה שחרותה בזכרוני היא דווקא מלחמת יום כיפור. אני זוכרת את פנסי המכוניות שצבענו בשחור, אני זוכרת את הירידה למקלטים, אני זוכרת את אבא חוזר עם זקן, אני זוכרת שהיה מותר לי לראות טלויזיה עד מאוחר, אני זוכרת את הרצל החייל שלי שבא להגיד תודה על החבילה שקיבל עם המכתב שאמא שלי כתבה.
עכשיו אני יודעת משהו שלא ידעתי אז.
מלחמה לא יכולה להיות צודקת.


[b][po]פלוני אלמונית[/po][/b] (2006-07-26T11:05:43):
אוהבת ומחבקת עוד


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-07-27T11:07:43):
התבוננות- לשים גבולות קשה לי מול קרובים אלי וגם כשאני לא מרגישה "נקייה". הסבר- עובדת אצל אחותי 5 ימים בשבוע, 4 שעות בכל פעם. מקבלת משכורת מכובדת מאד. בזמן האחרון מוצאת את עצמי נשארת גם 5 וגם 6 שעות. מצד שני, אם בא לי לשנות את שעות העבודה אז יש גמישות ענקית. אז מצד אחד לא בא לי לעבוד יותר מ-4 שעות, אבל אני גם נהנית מהתנאים. מכאן שני דברים- קשה ל לשים גבול לעצמי וגם לאחותי.


[b]עֹפרי[/b] (2006-07-27T22:25:37):
יופי יופי יופי שראית את זה (חומר טוב ;-) ).
זה מקפיץ אותנו שלב נוסף קדימה.

שאלה.
תתחילי להסתכל על זה ונמשיך בע"פ.
מהם הרווחים (הלא-מודעים אולי) שיש לך מלפעול מתוך "אני לא ראויה". זו נקודה קריטית מול כל האנשים אבל בייחוד מול הקרובים אלייך. נסי להביט פנימה אל מעבר לרווח היחסית גלוי שכבר הזכרנו בצורה זו או אחרת.


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-07-28T00:01:34):
אני כותבת מה שקופץ בלי לחשוב /לבדוק- אני אולי לא ראויה אבל אני צודקת. שלא לומר צדקנית.
אוי אוי אוי כמה שזה קשה להודות |-:

<כשעולה התנגדות-שימו לב>


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-07-29T08:17:48):
לא לוקחת אחריות: כסף, הטלפון הסלולרי שלי (לא צמוד אלי בכלל), הגינה שלי (השקיה), הכלבים שלי (חלקי), תשלומים.
המשך יבוא.


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-07-29T12:27:02):
קשה לי החקירה של המקומות שרבים שבהם אינני לוקחת אחריות. כמו יש מנגנון פנימי משוכלל שמגן עלי מפני האמת הזו. הגוף שלי מתנגד בעוז ואני צריכה לפזר הפגנות בעדינות.


[b]עֹפרי[/b] (2006-07-29T13:29:18):
לאט לאט.
זה מצויין שאת מצד אחד לא נמנעת ממה שקשה לך (אפרופו ההמנעות), ומצד שני קשובה לעצמך ומתקדמת בקצב שמתאים [b]לך[/b] (אפרופו ראויה).

החשיפה של כל המקומות בהם את לא לוקחת אחריות הוא תהליך לא קל בכלל, אבל מבורך. מבורך מאוד.
כל הכבוד.



[b]עֹפרי[/b] (2006-07-30T00:28:13):
[u]אני צריכה לפזר הפגנות [b]בעדינות.[/b][/u]
רוצה להזכיר לך שבמהלך שיחתנו [b]את[/b] שינית את ההֶקְשֵר האוטומטי שלך למונח 'לקיחת אחריות' (לקחת אחריות=מפחיד=להשאר לבד) - להֶקְשֵר חדש שאת יצרת (לקחת אחריות=להשתחרר).

אני מניחה שהקושי וההתנגדות עולים משום שההֶקְשֵר הישן נוכח וההֶקְשֵר החדש התפוגג.
את מחפשת דרך 'עדינה'. שינוי ההֶקְשֵר הוא דרך עדינה וחלקה.

כל עוד ההֶקְשֵר הישן קיים ונוכח, לנסות להכין רשימה כזאת יהיה כמו לנסות להכנס עם הראש בקיר. לא [u]בעדינות[/u] בכלל :-)
אם תשבי להכין את הרשימה עם ההֶקְשֵר החדש, זה יהיה כמו לפתוח דלת בקיר ההוא ולהכנס דרכה.

ולכן, מציעה קודם כל לנסות להחזיר את ההֶקְשֵר החדש, ליצור אותו, להיות נוכחת לו.

כרגע ההֶקְשֵר הישן קופץ ללא מאמץ, ואת צריכה באופן אקטיבי להחליף אותו. שוב ושוב ושוב ושוב עד שהוא יחלחל פנימה ויהפוך לחלק ממך.

...


[list=1]
[*] כתבי את זה, הרגישי את זה, חשבי על זה, דמייני את זה. אמרי את זה שוב ושוב ושוב: "לקחת אחריות=להשתחרר".
[*] שימי לב (רק שימי לב!) מתי עולה ההֶקְשֵר הישן.
[/list]


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-07-30T06:22:49):
לקחת אחריות, להשתחרר, לנשום, רווח, הקלה, שקט.
פעמים רבות אני בתוך מצב לא נח,שאי לקיחת האחריות שלי הביאה אותי אליו. וזה מביא אותי להתחבטויות והתפתלויות מול אנשים, בעוד לו הייתי לוקחת אחריות ועושה מעשה זה היה נמנע.

לא לוקחת אחריות כשיש לעשות משהו "לא נעים"- לדחות גבר שניפגשתי עימו, לבטל פגישה עם חברה כשאין לי סיבה מוצדקת פרט ל "לא בא לי". אי לקיחת האחריות יש בה מן השיפוטיות: "הסיבה שלך לבטל את הפגישה לא ממש ראויה, אז עדיף להימנע" (הדהוד ממחשבותי כשאני לא לוקחת אחריות).
אני שמה לב שאני נמנעת במקרים כאלה מלקחת אחריות גם עקב איזו שיפוטיות.

לא שופטת, מתבוננת ברכות.


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-07-30T06:30:17):
מצאתי בית.
במובן הטכני זו דירה. בשבילי זה בית.

ובמקום שמחה גדולה שתציף מציף בליל של רגשות וחוויות וחששות וציפיות.
הפחד הכי גדול הוא שכעת אצטרך להביא למציאות את כל הדיבורים שלי. כאילו עם הבית החדש מתחילים חיים חדשים מלאי הזדמנויות.
וזו אחריותי להושיט יד ולבחור.
החיים שלי באחריותי.


[b][po]הקוסמת מארץ עוץ[/po][/b] (2006-07-30T08:39:38):
מזל טוב למציאת הבית....איזה יופי (-:


[b][po]פלוני אלמונית[/po][/b] (2006-07-30T18:23:39):
חתמתי על חוזה.
מזל טוב לי (-:


[b][po]פלוני אלמונית[/po][/b] (2006-07-30T18:27:14):
אה, זו אני.


[b][po]תוש תושית[/po][/b] (2006-07-30T20:35:00):
מזל טוב גם לך על הבית החדש!

מרגש לקרוא אותך

<מצאו חנייה, ועוד באפור...>


[b]עֹפרי[/b] (2006-07-30T21:54:39):
מזל טוב :-)
ו- |Y| גם על כל השאר.


[b][po]הקוסמת מארץ עוץ[/po][/b] (2006-07-31T08:11:57):
נשמע מעולה (-:
שיהיה בהצלחה...("אפשר להזמין הזדמנויות").


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-07-31T08:32:26):
יש רצון להתייחס למשימת האריזה כהזדמנות להשתחרר. בדמיוני אני רואה את עצמי מגיעה עם 5 קופסאות, מזרון וקצת בגדים.
כנראה שזה לא יקרה, אבל בא לי להיות קלילה, לשחרר חפצים.
נהדר שיש לי חודש לתהליך הזה וגם לפרידה מאמא שלי.

לא/לוקחת אחריות- על סדר היום שלי. ביומיים האחרונים עושה צעדים ראשונים בלקחת. לא מעמיסה סתם כשיודעת שלא אוכל לממש. וגם היום. למרות רצון גדול ללכת לטייל עם חברה- לוקחת אחריות על המשימה שלי באונ' ולא אומרת לה "אולי". אומרת "לא" ברור (בעיקר לעצמי).


[b][po]פלוני אלמונית[/po][/b] (2006-07-31T17:24:00):
לוקחת אחריות-הייתי צריכה לעשות משהו שחשבתי שהוא לא נכון. לא היה נעים להתעמת מול מי שחשב שנכון. נמנעתי מלעשות ומלדבר במשך יום. היום דיברתי. גם לא נמנעתי, גם שיניתי. לא כל כך מפחיד.
משחרר.


[b]עֹפרי[/b] (2006-07-31T20:10:23):
:-)


[b][po]נועה בר[/po][/b] (2006-07-31T22:53:42):
[u]מזל טוב למציאת הבית....איזה יופי[/u] @}
שיהיה המון הצלחה ! את עושה עבודה נהדרת, את ראויה ואהובה.

[u]מתחילים חיים חדשים מלאי הזדמנויות.[/u] |Y||Y|

מרגש!


[b][po]פשוט אלון[/po][/b] (2006-08-01T10:01:47):
תתחדשי ! כיף לך !


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-08-01T10:23:04):
שיחה על כסף-
היא: "אני אתן לך X כסף" (אמרה סכום מוגדר וגבוה)
אני: " אני אוצה להסביר לך משהו, בבקשה תקשיבי לי- הבית החדש הוא גם הזדמנות עבורי לקחת אחריות על התקציב שלי. תודה על הנדיבות שלך. אם אזדקק לה אבקש, אבל אני מעדיפה שלא לעשות את זה כרגע"

ובגוף רועד לי הפופיק- איך אמרתי לא לכסף?
ישבתי עשיתי מאזן של הכנסות והוצאות עתידיות. אני יכולה לחיות ממש לא רע.
משחרר.


[b][po]נועה בר[/po][/b] (2006-08-01T21:02:55):
@}


[b]עֹפרי[/b] (2006-08-01T21:46:10):
_ישבתי עשיתי מאזן של הכנסות והוצאות עתידיות. אני יכולה לחיות ממש לא רע.
משחרר._
:-)


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-08-02T13:17:43):
אתמול והיום אין כח בגוף.
אני זקוקה לחופש מה"צריך".
עמוס לי.


[b]זוהר[/b] (2006-08-02T16:19:32):
היום ערב ט' באב, אולי קשור?
יומצויין לפחות צריכים.
פה לפעמים וקוראת אותך בהנאה צרופה.
זוהר


[b]עֹפרי[/b] (2006-08-02T20:18:39):
קחי פסק זמן.
אל תתנגדי לעצמך ואל תעשי בכוח.
תני מקום לכל מה שעולה (אני מניחה שזה מה שאת עושה מעצם זה ששמת לב לכך :-)).

[hr]

נקודה למחשבה לאחרי המנוחה או תוך כדי:
חופש מכל ה"צַרִיכִים" זה הרי משהו שאפשר לקחת לתמיד, כמתנה לעצמך לכל החיים ולא רק לכמה ימים.
תארי לך: מהיום ועד בכלל, לעשות לא כי צריך אלא רק כי את רוצה, כי זה זורם לך, כי זה קורא לך לעשות אותו. לא בכוח.

את יכולה לשאול את עצמך מאיזה מקום ומתוך איזה הֶקְשֵר את עושה את הדברים שלקחת על עצמך לעשות.
מאיזה מקום עשית אותם כשעשית אותם בהתלהבות?
מאיזה מקום את עושה אותם בימים האחרונים?

למה את עושה אותם? בשביל מי? בשביל מה בעצם?

כאשר ההֶקְשֵר המתאים (לך) לא נוכח ברקע, כל משימה שמטרתה ליצור שינוי ודפוסים חדשים הופכת במוקדם או במאוחר ל"עבודה קשה".

ההֶקְשֵר נותן את הטון הכללי וצובע את התוכן בצבע מסויים. הוא יכול לגרום למשימה להרגיש כמו "עבודה מעייפת" או לא (תוכן מסויים יכול להֵראות כמו X בהֶקְשֵר אחד, או להֵראות כמו Yבהֶקְשֵר אחר).

כדי לעשות שינוי צריך לעבור משהו, ונדרש לצאת מהתבניות הנוחות והישנות. [b]עם הֶקְשֵר מעצים אין בעיה לעשות זאת. עם הֶקְשֵר לא-מעצים זה הופך לבלתי אפשרי.[/b]

[סיפור ששמעתי פעם. שני אנשי עסקים חשבו להשקיע בהקמת מפעל נעליים באפריקה. כל אחד מהם שלח נציג לאפריקה על מנת שיבדוק אם יש שם פוטנציאל והאם ההשקעה כדאית. האחד חזר ואמר לאיש שלו: "כולם שם יחפים, עזוב, אין לך מה לחפש שם". השני חזר ואמר: "כולם שם יחפים, רוץ מהר, יהיה לך קהל גדול". שניהם ראו את אותו התוכן (=כולם שם יחפים), כל אחד מתוך הֶקְשֵר אחר, ולכן כל אחד צבע את התוכן הזה בצבע אחר, ומה שיותר חשוב - לכל אחד מהם נוצרה בסופו של דבר [b]מציאות אחרת.[/b] לאחד היה מפעל לנעליים ולאחר לא.]

עכשיו רגע. משהו חשוב: להסתכל על מה שתיארתי כאן [b]אין פירושו[/b] לא לתת מקום לקושי, [b]ואין פירושו[/b] להתנגד בכוח לעייפות.
רק להסתכל על זה ולראות אם עולה לך מפה תובנה חדשה.
אם אכן יש בזה משהו עבורך, זה עשוי להיות עוד צעד בדרך ללקיחת המנגנונים האוטומטיים שלך לידייך.

ההֶקְשֵר מסוג כזה קופץ לרוב באופן אוטומטי ולפעמים יש לו תפקיד (לשמור על הישן והמוכר? להגן עלייך? לאפשר לך פסק זמן שאת דווקא כן זקוקה לו? משהו אחר?).

לפעמים התפקיד שלו משרת אותך ואת מטרתך ולפעמים לא. שווה בדיקה.

(())


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-08-03T08:05:47):
מהדהדים לי שני דברים: הנחיצות הגדולה בחופש להתחדשות ומנוחה והרצון הגדול להיות בחדש. השני קשור לחוסר סבלנות. תחושה מורגשת של הר געש בבטן.
לקחתי לעצמי יומיים שבהם לא הלכתי לאוניברסיטה (אבל לעבודה כן). בלי הרבה רגשות אשמה.
לא הרגשתי חופש.
הרצון שלי הוא להיות בסיני. שבוע רק עם ים והרים וספרים. לנוח להתנקות.


[b][po]מיה גל[/po][/b] (2006-08-03T09:22:51):
[u]מצאתי בית[/u]
|בלונים| מזל טוב!!
איזה יופי של הזדמנות להתחלות חדשות {@


[b][po]אילת מ[/po][/b] (2006-08-05T12:55:12):
_מזל טוב!!
איזה יופי של הזדמנות להתחלות חדשות_
אני מאד שמחה בשבילך


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-08-07T10:38:26):
אחריות.
פעם המילה היתה מביאה צל מאיים. נתפסה כמשהו כבד. "הדס ילדה מאד אחראית" אמרו תמיד, אבל הדס ידעה בפנים עמוק שהיא לא. שהיא עושה רק מה שיש סיכוי שיתגלה אם לא תעשה.
ועכשיו, לוקחת אחריות באופן אקטיבי. לא מתוקף שם התואר שהלבישו עלי. ובכל פעם שאני לוקחת ועושה עד הפרט האחרון אני מרגישה גאווה גדולה. ושחרור. והקלה.
ובאופן מצחיק, עולים לי דברים שמבקשים שאקח עליהם אחריות.
ואני מנסה לסנן. היכן זה קשור אלי, היכן האחריות איננה שלי.
מנסה לא להתבלבל בין אחריות לשליטה ולהפריד את מה שלא שלי.
לאט לאט. (מרגיעון: "קחו זמן להפנה")

מקום נוסף שלי מתרגש מאד מהיחסים שלי עם אחותי.
את אחותי שנאתי שנים רבות.
אני הבכורה. היא שניה אחרי. מאד שונות זו מזו.
אני חטפתי מכות, היא חולת אסטמה, מה שהציל אותה משבטה של אימי.
אני תמיד הייתי החכמה, היא תמיד היתה היפה.
קינאתי בה, שנאתי אותה, לא רציתי שתהיה חלק מחיי.
הרבה שנים עברו כך.
במהלך ההריון שלה, התקרבנו.
משהו נפתח ושתינו אימצנו את הבקיע הזה בשתי ידיים.
וכשיהונתן נולד היחסים המשיכו להעמיק.
התחלנו להכיר זו את זו לא דרך דפוסי עבר, אלא באמת להכניס אחת את השניה ללב, לפתוח, לתקשר, להגיד, לשתף.
והיופי הוא שאין שיפוטיות ביננו.
יש קבלה.
כבר יותר משנה של התהליך העדין הזה.
וכל אחת נותנת לשניה כח לעשות את השינויים שלה.
מותר לשתינו להיות יפות וחכמות גם יחד.
אני אוהבת את אחותי.


[b]עֹפרי[/b] (2006-08-07T23:11:41):
מרגש :-)


[b]זוהר[/b] (2006-08-08T00:28:55):
[u]מרגש[/u] מאוד.


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-08-10T08:43:41):
לקיחת האחריות עשתה אותי עייפה בגוף. ככה זה שיש מטלות ומבצעים אותן. אולם שנת הלילה היתה נטולת נדודים. טוב ללכת לישון עייפה.
אני שמה לב שכבר לא מבזבזת זמן מול הטלויזיה והמחשב.
יש תחושה של הקלה נהדרת בעשייה.
וכשקל, יש איפשור לדברים נוספים. העייפות היא בגוף, לא ברוח, אז אפילו הספקתי להיפגש עם חברים.

הבוקר הזה מותא אותי מודאגת וחרדה ומתוסכלת ועצובה.
די למלחמה.
די.


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-08-12T18:40:49):
מול שחר- שיחה. התנצלות. הסבר מדוע כעסתי, איפה זה פגש אותי. הקשבה. של שנינו. יופי.
מול י.- בעצם מול עצמי. ביטחון עצמי, כבוד עצמי, גבולות ברורים. זה מה שמקפיץ. גם אני רוצה. כרגע רוצה לשחרר את היחסים הללו. גם את הלמידה שלי רוצה לעשות באהבה וקבלה. השיעור נשאר עימי ויש עוד ללמוד.
אישה נכנסת לשיעור התעמלות. היא שמנה והולכת עם ביגוד מינימלי. מרגישה בוז כלפיה. מבינה שזה פוגש אותי במקום של דימוי גוף ואומץ.


[b]עֹפרי[/b] (2006-08-13T00:07:50):
מדהים. את מדהימה.

זוהי נקודת אל-חזור משמעותית.
זוהי נקודת אל-חזור משום שמרגע שמתחילים להסתכל כך על הדברים, קשה להפסיק להסתכל עליהם בדרך זו.

העוצמה הזו תלווה אותך מעתה ועד בכלל.
עוצמה שטמונה באופציה ללמוד ולצמוח [b]מכל[/b] מפגש ומכל אינטראקציה אנושית. לגדול כתוצאה מכל התנהגות שנתפסת על ידך כמרגיזה וכפוגעת, מכל ביקורת שמופנית כלפייך ושמעוררת בך כאב, ומכל מחשבה שיפוטית שחולפת במוחך.
עוצמה שטמונה בהזדמנות להיות המקור, להיות בעלת הבית של עצמך, ולהיות זו שבוראת ויוצרת את חייה, קלילה וחופשייה, על פני מגיבה, מנוּהלת, כועסת, כואבת וסובלת.


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-08-14T12:03:10):
נשארתי בבית היום. מנסה להביא את עצמי למצב למידה לבחינה. בחינה שעשיתי, שהוצאתי בה ציון רע ובא לי לשפר. אבל זה תחום שקשה לי ולא מובן לי ורק המחשבה עליו עושה לי שיתוק פנימי מדכא. את מי אני מאכזבת אם לא אעשה אותו? את עצמי. למה? כי אני לא מקבלת, לא מתפשרת, לא מאפשרת לנקודות החלשות שלי להיות. אני שופטת אותן ככישלון.

כתוב לי שהחסרונות הם היתרונות ואני לא מצליחה להרגיש את זה בכלל.


[b][po]לוונדר סגול[/po][/b] (2006-08-14T13:29:44):
סיפרת פעם שהתחלת לשיר ושזה עשה לך נורא טוב...
את עוד שרה?


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-08-15T09:57:33):
מצאתי את האמביציה.
הפחד להכשל עדיין קיים, אולם אתן כל מה שיש לתת כדי להצליח.
וגם חברים טובים עוזרים.
הולכת ללמוד.


[b]עֹפרי[/b] (2006-08-15T21:39:12):
{@ :-)

בהצלחה.


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-08-16T09:16:00):
לא יודעת מה נהיה. אני לא כועסת.
אבל, אני שמה לב, שיש לי כמו משהו מהאיכות של כעס בהתנהלות היומיומית. כאילו משהו במהות.
לא יודעת. לא ממש ברור.


[b]עֹפרי[/b] (2006-08-16T11:58:13):
אוקיי, אם בא לך לברר את זה, את יכולה לחפש בשלב ראשון בשני כיוונים:

[list=1]
[*] התנגדות: תתחילי להסתכל האם יש משהו שאת מתנגדת אליו ("זה לא אמור להיות ככה", "זה לא פייר", "לא ככה תכננתי את זה" "לא רוצה את זה ככה" "זה היה אמור להיות אחרת" "אני הייתי אמורה לעשות את זה אחרת", "זה לא בסדר" וכו').
[*] אחריות: זה יכול מאוד להיות שייך למשהו ממשפחת לקיחת האחריות. תגששי גם שם.
[/list]


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-09-01T17:00:47):
אחת שתיים ניסיון...

כבר כמה זמן שלא רוצה לכתוב. לא רק כאן. בכלל. בעצם זה לא מדוייק, הרצון לכתוב לא עלה כלל לדיון, זה נתקע הרבה יותר מוקדם, בשלב המבט על היום שהיה. היה סרוב להביט, לזכור, להתבונן, ללמוד.
השבוע אני עוברת דירה.
מרגישה בלי בית עכשיו.הבית שלי שעדיין לא עזבתי כמו מקיא אותי מתוכו- הוא כבר לא מסביר לי פנים, או שמא שזו אני...
הבית החדש עדיין לא שלי. אני אפילו לא זוכרת איך הוא נראה. ןיחד עם זה, יש כל כך הרבה תקוות תלויות במעבר הזה.
אחריות, עצמאות, חופש, שחרור.
מעניין שזה מתרחש עכשיו. לקראת ראש השנה. בראש השנה הקודם קיבל אותי בבית יונק דבש קטנטן. אני זוכרת את ההתרגשות הזו שאחזה בי כשראיתי אותו.
רטרוספקטיבה של השנה החולפת מעלה שינויים רבים שעשיתי (קצת פרגון עצמי (-: ). אם מישהו היה אומר לי שבראש השנה הנוכחי אהיה כבר בבית שלי אחר, לא הייתי מאמינה.
כמו אולי דברים אחרים שקשה לי להאמין בהם והם אפשריים.
אני לא רוצה להיות יותר "החיים בבודדת".
אני רוצה להיות מה שאני.


[b][po]נועה בר[/po][/b] (2006-09-01T18:15:36):
[u]אני לא רוצה להיות יותר "החיים בבודדת".[/u]
או, חיכיתי ליום הזה ! :-)

_אחריות, עצמאות, חופש, שחרור.
מעניין שזה מתרחש עכשיו. לקראת ראש השנה_
תהיה לך שנה נפלאה !
(())


[b]עֹפרי[/b] (2006-09-02T07:33:30):
תתחדשי.
שנה טובה (())


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-09-02T08:00:32):
תודה רבה לרשות המבצעת (-:

עֹפרי יקרה, אתמול, כמה שעות טובות אחרי, מדי פעם, התמלאו לי העיניים דמעות. הבנתי בגוף שהדבר הזה "חשובה לעצמי", מצריך הכרות עם עצמי. אהבה לעצמי (משהו שהתחלתי להתאמן עליו). מי זו עצמי? אולי האמונות מסתירות לי?
ופתאום אני מבינה שמה שאנחנו עושות, מעבר לעניין המוצהר, זה בעצם החשיפה הזו שלי. קילוף האמונות הללו.
אז מה זה אומר להיות מה שאני?
בראש ובראשונה להקשיב לקול האמיתי הפנימי ולהשתדל להיות נאמנה לו.
לא להיות מוסטת על ידי דברים חיצוניים. להשתדל לנהוג במינימום תגובתיות ובמקסימום הקשבה פנימית עדינה.

שוב יש בלק אאוט בנוגע לעניייני האתמול. אני מנסה להיזכר.
מהחלק הלא ראוי הסכמתי שימניפלצו אותי. ראיתי את המניפולציה, לא היה לי נח איתה אבל לא שמתי את הגבול. יותר מאוחר שמתי גבול מול אחותי. מה שאני אוהבת בכל העניין הזה, שכשזו פשוט אני, מספיק להגיד בשקט ואני נשמעת, ואפילו לא מעוררת כעס (ממש מעורר השתאות שמחה).
אה, כן, והחלק הראוי קנה שתי חולצות (-:


[b]עֹפרי[/b] (2006-09-02T11:43:04):
[u]כמה שעות טובות אחרי, מדי פעם, התמלאו לי העיניים דמעות. הבנתי בגוף שהדבר הזה "חשובה לעצמי", מצריך הכרות עם עצמי.[/u]
קודם כל זה נפלא ונהדר ועוד פעם נפלא שנתת לאמונה החדשה לחלחל פנימה.
כל הכבוד. זה דבר חשוב מאין כמותו.

[u]לא להיות מוסטת על ידי דברים חיצוניים. להשתדל לנהוג במינימום תגובתיות ובמקסימום הקשבה פנימית עדינה.[/u]
אני מתחברת לזה.
אבל בשלב הראשון לפחות את כן תהיי מוסטת, וזה בסדר גמור! העניין יהיה לשים לב כשזה קורה, לשים לב איזו אמונה קפצה שיצרה את ההסטה והאם ניתן לוותר עליה. בקיצור - סוג העבודה שאת כבר מכירה.
זה יופי שסימנת לאן את רוצה להגיע. אני רוצה בנוסף, לסמן את אבן הדרך הראשונה שתפגשי בדרך לשם (השלב הראשון שהזכרתי כרגע).

[u]שוב יש בלק אאוט בנוגע לעניייני האתמול. אני מנסה להיזכר.[/u]
האם את מצליחה, ולו לשבריר שנייה, להתחבר לזה, לא דרך הראש אלא דרך התחושה, החוויה?
דבר נוסף: אל תנסי להזכר בכוח. תני לבלק-אאוט להיות. תני לו מקום ואז אולי יש סיכוי שהוא יתמסמס.
וגם אם את לא מצליחה להזכר, זה בסדר. ככל שנמשיך התחושה תתחזק ותתפוס את מקומה בהתנהלות היומיומית שלך.

[u]מה שאני אוהבת בכל העניין הזה, שכשזו פשוט אני, מספיק להגיד בשקט ואני נשמעת, ואפילו לא מעוררת כעס[/u]
:-)


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-09-02T13:34:19):
[u]לשים לב כשזה קורה, לשים לב איזו אמונה קפצה שיצרה את ההסטה והאם ניתן לוותר עליה.[/u]
משתדלת. מצליחה יותר ומצליחה פחות. הכל בטוב.

[u]אל תנסי להזכר בכוח. תני לבלק-אאוט להיות. תני לו מקום[/u]
נותנת. בלי כח. מסתפקת במה שעולה.
זה מקסים בעיני התהליך. מקסימים בעיני המנגנונים שפיתחתי כדי "לשמור ולהגן" ומקסים בעיני תהליך הבחינה שלהם וההתבוננות בהם.


[b]יופי[/b] (2006-09-02T15:38:49):
הדס,
את מרגשת אותי. הדף הזה מופלא בשבילי.מופלא ומעורר תקוה.
תודה לך.


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-09-02T19:12:13):
אז מה היה לנו היום?
בוקר עם משפחה.
ספורט מאומץ שהותיר אותי מזיעה ומאושרת (אח, האנדורפינים האלה (-: )
אוכל טוב.
מנוחה.
שקט.

מתחילה לארוז.


[b][po]יעלי לה[/po][/b] (2006-09-02T23:51:55):
תתחדשי. שם מקסים.


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-09-03T06:40:27):
נמצאת עם חברה בהתאספות חברים אצל חברה שלה. לא מכירה את האנשים. דיבורים שמגיעים גם אלי. דיאלוג עם אדם מסוים מביא לי תחושה מורגשת מתגוננת.
אני שמה לב אליה. שמה לב שהתחושה כל כך קשה שיש לי מחנק בגרון.
אני אומרת אותה ולוקחת זמן קצר להיות איתה. בראש אני מבינה שמה שנאמר ממש לא קשור אלי. נותנת לזה לחלחל לגוף.
כשזה מגיע, המקום המתגונן נעלם.

איזו אמונה קפצה?
"אני מותקפת".
אך זו אינה האמת. זו פרשנות של דברי האחר.

הקלה. נשימה. חיוך.


[b]עֹפרי[/b] (2006-09-03T08:05:57):
|Y| :-)


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-09-03T15:51:06):
בוקר במשרד הרישוי - המנהל שוב לא נמצא. סיפור שלא נגמר. תסכול.
אח"כ בית מרקחת - המוצר שקניתי התקלקל. החליפו לי. הרוקחת מדברת. אני מרגישה שהיא קצרת רוח כלפי. ואז יש "טינג" קטן. שוב פרשנות. במקום לתת לי 20 גר' היא נותנת לי 10 גר'. אני מסבה את תשומת ליבה. כמה חילופי מילים ושתינו מחייכות.
הולכת לקיוסק. מבקשת מיץ גזר עם תפוזים. המוכר אומר "גזר עם תפוזים" במין קול מצחיק, מעין חיקוי שלי. "ככה יצא לי?" אני שואלת עם חיוך, שנינו צוחקים. ה"רגיל" שלי זה להעלב, להתכווץ, להשפיל מבט. זה לא קרה הפעם.
מסתובבת בתל אביב, שמה לב שההרגל הוא ללכת עם ראש מושפל, ההליכה בראש זקוף חדשה לי, אבל היא לא מאומצת.
נכנסת למסעדה נחשבת ואוכלת צהריים לבד. פעם ראשונה.

מרגישה שהכל אפשרי. שבאמת באמת הכל אפשרי.

היום שלי מעולה.


[b]עֹפרי[/b] (2006-09-03T20:08:00):
מרגש מאוד מאוד לשמוע :-)

[hr]

[u]בוקר במשרד הרישוי - המנהל שוב לא נמצא. סיפור שלא נגמר. תסכול.[/u]
התסכול כתוצאה מהאירוע אינו גזירה משמיים, כלומר הוא איננו הנגזרת היחידה האפשרית. את יכולה גם לא לסבול כתוצאה מתרחיש כזה.
האם את יכולה לראות את זה?

אם את רוצה, תסתכלי על זה קצת:
מה יוצר את התסכול?
מה את אומרת לעצמך על מה שקורה?


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-09-03T22:07:15):
[u]את יכולה גם לא לסבול[/u]
התסכול היה נקודתי. עבר וחלף.
עד שהבנתי שזה לא בשליטתי ואין על מה להיות מתוסכלת.
אני עושה כל מה שאני יכולה.
אני? סובלת?
מה פתאום (-:


[b][po]אשה במעבר[/po][/b] (2006-09-04T20:25:07):
גם אני פה. קוראת המון ואוהבת.
יופי. ותתחדשי.


[b]עֹפרי[/b] (2006-09-04T20:49:22):
_אני? סובלת?
מה פתאום_
:-D

(())


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-09-05T08:52:40):
למה [po]הדס מצוי[/po] -
כי כמוהו גם אני ארץ ישראלית, נטועה עמוק בהוויה ובאדמה, בשורש היהודי שלי. גם אני חזקה, עמידה ויכולה לתנאים קשים. גם אני אינני מושלמת (תורה או מעשים טובים, מה נסגר?). גם אני חריפה ונעימה. גם בי יש הרבה יותר ממה שנראה לעין.
לפני כמה חודשים היה ניסיון למצוא שם דף אחר משום ש"החיים בבודדת" מקבע את המציאות. היו כמה רעיונות. היו כמה נסיונות לעזרה. עילעלתי בספרים אהובים לראות אם אני מוצאת את הדבר הזה, שמרגיש לי טוב. אבל בגוף ידעתי. ידעתי שכשיהיה נכון לשנות, השם המדויק יבוא בלי מאמץ. כל דבר בזמנו.
עכשיו זמנו, ויצא ככה בלי קושי. הדס מצוי.
אמא שלי מספרת: כשנולדת לא ידענו איך לקרוא לך. אני נורא אהבתי את השם "לימור", ובדיוק יצא סבון חדש בשם הזה. לא רציתי לקרוא לך בשם של סבון וכך יצא שנשארת בלי שם כמה ימים. בבוקר היום הרביעי אבא הגיע להוציא אותנו מבית החולים, עם חיוך גדול ועיניים מאירות. "אני יודע" הוא אמר לי. "אני יודע איך נקרא לה. ההדסים פורחים עכשיו. נקרא לה הדס". הסכמתי."

ככה קיבלתי את שמי. מתנה מאבא שלי.
שיחק אותה.


[b]עֹפרי[/b] (2006-09-05T19:51:42):
{@


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-09-06T20:13:51):
כבר 3 ימים אורזת.
כשהאתר יחזור, אהיה כבר בבית חדש.
שמחה.


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-09-15T18:27:57):
כבר כמעט שבוע שיש לי מפתח חדש בצרור המפתחות.
מפתח לבית חדש.
לא הכל חלק. הרבה אתגרים. נזילות, סתימות, רטיבות. איך אמר השיפוצניק: "כמו לשים מייק אפ לאישה בת 100". עדיין לא ישנתי בבית לילה אחד.
עכשיו לוקחת את ג'ולה שלי, ונוסעת לבית החדש.
זה יהיה הלילה הראשון.


[b][po]אשה במעבר[/po][/b] (2006-09-17T08:48:14):
הדס, שמחתי כל-כך לקרוא משהו ממך.
מרגישה קרובה, ושותפה למעבר בית שלך.
גם אני מתרגלת ומרחפת עדיין, מקווה לעגון פה.
המון איחולים גם לשנה החדשה. שתראי דברים שלא ראית ותכירי את עצמך ואת האחרים עוד יותר לעומק. שתחווי חוויות במלוא החושים ושהטוב יראה את עצמו ויידפק על דלתך.


[b][po]פלוני אלמונית[/po][/b] (2006-09-17T19:14:52):
אני רוצה להודיע כאן בפומבי, שיש לך את המקלחת הכי שווה בפלנטה!!!
תודה, יקירתי....


[b][po]הקוסמת מארץ עוץ[/po][/b] (2006-09-18T10:56:20):
אהלן מותק
תשאלי בכייף - למרות שהכי טוב כשעוברים לבית חדש לקחת יועץ שממש יעשה סקיצה של הבית ויבדוק תאריכים וכאלו..
את גרה בצפון נכון? אני לא מכירה יועצים מהאזור למרות שבטח את יכולה למצוא.
בכל מקרה כל שאלה שעולה בראשך אשמח מאוד מאוד לענות כאן עד כמה שאוכל.
איזה יופי שעברת...כל הכבוד!!! (-:


[b][po]תמרוש רוש[/po][/b] (2006-09-19T04:43:28):
אוי נשמה, בדיוק כשאני לא אמורה להיות בבאופן - אני מגלה אותך...
ואני יודעת, יודעת, עד כמה אני מזדהה עם מה שאת כותבת, ועד כמה אני רוצה לדבר, לשתף את הדברים שמהדהדים בי למקרא דברייך, לצטט אותך, להסכים, להוסיף...
וזה לא הזמן. ולא המקום. כי אני שם, ואת פה... [sub]ואם את מתעקשת לדעת למה - תציצי בבלוג שלי[/sub]
ועוד תחושה של "אוי, יש עוד נפש כל כך יפהפיה בעולם, שאני רוצה כל כך להיות אתה בקשר"...

אז רק אמירה קטנה:

שירה.
פעולה של הגוף, ערוץ של הרגש.

המקום שבו, (כפי שאני גיליתי), ככל שאת חושבת פחות - יותר טוב.
ככל שאת "טיפשה" יותר, מפעילה פחות את הקוגניציה, את האינטיליגנציה - יותר טוב. יותר פתוח. יותר זורם.
ציטוט מהמורה שלי: "את שרת עכשיו כמו בחורה נבונה ואינטיליגנטית. עכשיו אני אשיר את אותו דבר, כמו בָּריטון טיפש מאוד".
והוא שר.
ונראה כמו אידיוט.
פה רפוי, פתוח. לסת נפולה.
ואיזה הבדל....

שירה. המקום שבו, ככל שאת עושה פחות - יותר טוב.
המטרה שלי בלימודי השירה היתה - ללמוד לעשות פחות. להתאמץ פחות. ופחות, ופחות, ופחות...
וכמה שאני הייתי פחות - ככה השירה היתה יותר.

שירה. ערוץ של אהבה טהורה. המקום שבו התחלתי ללמוד לאהוב. ללמוד לבטוח. ללמוד להתמסר.
שנה שלמה אני כבר לא שרה. קשה לשיר בארץ חדשה, קשה לשיר כשהחיים מזמנים לי התמודדות אחרי התמודדות והכל אינטנסיבי כל כך. אבל אני לומדת לאהוב. לומדת לבטוח. ועכשיו אני חוזרת לשיר, רק לעצמי. לאלתר, כתפילה. כמדיטציה. כריפוי.
וכשאחזור לשיר בפני קהל - אההה, איזה הבדל זה יהיה.
אנא, המשיכי לשיר.


ולסיום, רק מתנה קטנה:

[b]רחוק[/b]

ושוב אני כאן, מול מסך רוטט
והקשר מתנתק
קול שנדם מהדהד
מילים אבודות מחפשות דרכן
ואין מי שקולט
הרשת שוב שקטה כמת.
נסעתם רחוק, מחדשים חיים
בונים ביחד עוד קשרים
פורשים רשתות אחרות
אני מנסה, בשארית כוחי
להשתלב בכל זה
ומה נותר לי, מה, כתובות...

בואו תכתבו לי על קורותיכם שם בלעדי
נקווה שזה יספיק, פעימות לבי יאיץ, אתעורר מתרדמה קבועה, אקיץ!

אני מחכה כבר אל הזמן שבו אראה פנים
בלי הודעות מייל בתיבה, בלי מסכים
גם ככה זה מדי קשה, להיות רחוק ועוד כזה
קצת מנותק
חסר מבט
צלילים בי אטומים
...

(כתב: אבי מזור, "הזמן של אמיליה", תל אביב)
(יום אחד אני עוד אשיר לך את זה)
(תודה על שהחלפת שם. אחרת לא הייתי מגיעה אלייך)


[b][po]יערת דבש[/po][/b] (2006-09-19T14:19:29):
תתחדשי על השם!


[b]יסמין[/b] (2006-09-20T13:59:06):
יופי של שם (זוכרת שהצעתי לך להחליף לפני המון זמן?)


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-09-21T18:15:02):
סערה.
רמז של רמז לאולי שיכול להיות וממש לא בטוח.
לא בטוח.
המקום הזה לא בטוח בשבילי.
לכן אני מתערערת.
יש לי שריר בזרוע שמקפץ כל היום.
ממש סימבולי.


[b][po]נועה בר[/po][/b] (2006-09-22T14:46:12):
מה שבטוח זו רק אשליה :-)

באתי להגיד שנה-טובה @}
שתהיה לך שנה נ ה ד ר ת עם כל מה שתבחרי לך בתוכה.

הבנתי נכון, את שרה? איפה? <גם רוצה>


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-09-22T15:33:13):
בדרך חזרה מפגישת טיפול עולה לי דימוי של ההתיחסות לסערות:

בים, סערות נראות נפלא. המים שוצפים, קוצפים, משנים צבע, מנומרים בלבן הקצף. רעש ההתנפצות מחריש אזניים ועם זאת יפיפה עד מאד. הים בסערה הוא מלא הוד והדר ועצמה.
לא הייתי חולמת להיכנס אליו כשהוא סוער. רק להתבונן מרחוק, רצוי עם כוס שוקו חם.
מתי אני כן נכנסת? אני נכנסת כשהוא שקט, או גלי. כשהמים מלטפים ונעימים בתחושה על הגוף. כשאין סכנה. כשאני יכולה להיות שלווה ונקיה ללא דריכות.

כך אני מבקשת לי לחיים.
לזהות את הסערות ורק לצפות מרחוק ולזהות את השקט המזמין להיכנס לתוכו.


מכאן אני רוצה לשלוח ברכות לשנה טובה לכל שוכני האתר.
תחל שנה וברכותיה.
אמן


[b][po]נועה בר[/po][/b] (2006-09-22T22:14:50):
מוזמנת לשלוח לי דואל, או להתקשר אם יש לך המספר.


[b][po]עדי ל[/po][/b] (2006-09-24T00:05:54):
שנה טובה טובה.
לא מצאתי את כתובת הדוא"ל שלך משכבר הימים,
רציתי לשלוח לך משהו בדמות הגור הקטן שלא הכרת..
תתחדשי על הבית, על השם ועל הדרך.


[b][po]אילת מ[/po][/b] (2006-09-24T12:41:10):
הי, אשמח לדעת שלא נפלת מעל פני האדמה,
סתם ככה, לידע כללי...
שנה טובה!


[b][po]הקוסמת מארץ עוץ[/po][/b] (2006-10-03T08:23:26):
אז ככה
הסינים כעיקרון לא אוהבים מראות אלא אם הן משמשות לתיקון כלשהו...
בחדר שינה עדיף כמובן בלי מראה אבל אם בכל זאת את שמה רק תשימי לב שכשאת ישנה , את לא משתקפת במראה, והיא אינה ממוקמת מול הדלת....
וחוץ מזה, איך מרגיש בבית החדש?


[b][po]הקוסמת מארץ עוץ[/po][/b] (2006-10-03T19:17:37):
לא הייתי ממקמת שם....


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-10-04T14:10:00):
בליל של מחשבות וחוויות ותחושות ורגשות והרגשות בתוכי.
מוכנות לזוגיות בצד התרגלות ללבד.
אין טלביזיה ואין אינטרנט עדיין, מה שמאפשר לתחושת הבדידות האמיתית להיות ולא להידחק על ידי הוירטואליות.
יש שאלה- מה אלה הם החיים לבד?
וקול שאומר- "זה לא מה שאני רוצה".
ויש איש אחד, "פרפר תעתוע" שמזכיר לי את השורה של עמיחי "פתוח סגור פתוח", אבל עם פעמיים סגור. ויש ידיעה שלא מתאים ולא רוצה, וגם קול שרוצה שזה יהיה אחרת.
ויש את השגרה שחזרה השבוע.


[b][po]הקוסמת מארץ עוץ[/po][/b] (2006-10-04T16:06:48):
לא....לא לתלות ולכסות - מייד נותן לי אסוציאציה של אבל (לפי היהדות מכסים מראות ומשטחים שבהם משתקפות דמויות בזמן אבל...).
אני גרתי שנים רבות בלי מראה. גם עכשו יש לי אחת גדולה מאחורי הארון ואני מוציאהאותה כשצריך ויש לי את המראה הקטנה בשרותים אבל זה נראה לי עניין של הרגל
וגם מתאים לאנשים כמוני שלא כל כך מוקפדים במראם (-:
ושלומי טוב תודה ברוך השם...." הדרך חכמה מההולכים בה...היא יודעת לאן היא מגיעה"
זה לא מהמרגיעון זה משפט שקראתי איפשהו ונראה לי מתאים תמיד...


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-10-10T17:36:34):
לא מצליחה לישון.
נרדמת מעייפות, מתעוררת בשעות הקטנות של הלילה במצב עירנות גבוהה ולא מצליחה לחזור לישון. הרגשה של מערבולת בבטן שאינני מצליחה לרדת לפישרה.
כבר שבועיים כך והתשישות נותנת בי את אותותיה.
רוצה לישון.

[b][po]פלוני אלמונית[/po][/b] (2006-10-13T10:26:21):
ג'ולה שלי איתי כבר 12 שנים.
מצאתי אותה בטיול בירושלים. התאהבתי בעיניים החומות הנבונות שהאירו מתוך הגוף העטוי פרווה שחורה.
זו חברות אמיצה.
אני מאד אוהבת אותה.
מאוד.
בופן הכי טבעי וברור היא באה איתי לדירה החדשה בת"א.
הכי טבעי וברור לי.
אותה, לא שאלתי.
אחרי שבוע החלו השכנים מתדפקים על דלתי. מסתבר שבהיעדרי, ג'ולה יושבת ליד הדלת ומייללת יללות קורעות לב וגם קורעות עור-תוף.
התייעצתי עם כל מיני מבינים. שמעתי את המלים: "טראומה","הפרדת אותה מהלהקה שלה", "טיפול תרופתי נגד דיכאון".
הכל התכווץ לי בפנים.
החזרתי אותה לבית בו התגוררתי עד עתה. לשבעת החברים הולכי-על-ארבע ולאמא שלי.
לא הפסקתי לבכות.
איזו חווית נטישה משולבת עם הידיעה הברורה שאני לא יכולה לעשות מה שטוב רק לי.
שזכותה לבטא את רצונה, וחובתי להקשיב.
אבל בתוך כל זה, שמתי לב, שגם את הרצון שלה היא בטאה כשאני לא הייתי בסביבה. הוא היה מוסתר ממני.

עוד באותו היום שג'ולה חזרה הביתה, לקחתי כלבה אחרת.
חומה.
חומה היא מקסימה אמיתית. אינני אוהבת אותה עדיין, אבל אני מכבדת ומעריכה. האהבה תבוא.
והיא, יודעת בדיוק את רצונה.
ומבטאה אותו.
ללא הפסקה.

ואני תוהה אם יש כאן שיעור סמוי בשבילי-
להקשיב לרצון שלי.
לא להסתיר.


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-10-14T17:13:13):
התקשרתי. לא היה מענה.
חזר אלי מאוחר.
הזמנתי.
הזמנתי התקבלה בהתלהבות. "מה להביא" שאל, ואני נזכרתי שצריך לתת לתת. שצריך לפתוח פתח ע"י קבלה.
"בקבוק יין?" שאל, "מעולה", עניתי.

מאוחר בלילה, נוהגת לסופר באבא שפתוח 24/7, קונה את מה שחסר כדי לבשל את מה שאני מתכננת.
ישנה מצוין בלילה.
בבוקר קמה ומתחילה לבשל. בעשר הכל כבר מוכן.
בשתים עשרה וחצי הודעה כתובה- "לא אוכל להגיע, מצטער"
ככה בפשטות.
ואני חוטפת שוק.
מתקשרת אליו, מוכנה לומר הרבה דברים.
והוא נשמע זוועה. חטף מכה בראש באימון הבוקר. נשאר במיטה.

קופצת הפרדיגמה- ידעתי שזה מה שיהיה. שהוא לא ירצה. הוא בטח משקר.
אני מגרשת אותה מהראש. קישטה.
לא רוצה להיות בה.

מכניסה את הסירים למקרר.
לוקחת את ערמת הכביסה, מפעילה מכונה ראשונה.
הולכת לים עם חברים.
לא בזה כבר ארבע שעות בערך.
מעבירה כביסה למייבש ומפעילה מכונה שניה.

עייפה. מאוכזבת. שמחה.


[b][po]עירית לוי[/po][/b] (2006-10-14T21:15:05):
שלחתי לך דוא"ל.


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-10-15T17:10:10):
יש תחושה מורגשת מאד.
חוסר שקט.
מחשבות לא נותנות מנוחה.

והנה בא לו יום חורפי. רעמים וברקים וגשם וריח רענן ואויר פריך ורעננות וסגריריות.
אני אוהבת חורף.
אבל יותר קשה לי להיות לבד בו.


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-10-15T17:17:54):
רוצה לצרוח, בינתיים, עד שאתן לצרחה רשות, היא מתגלגלת על הלחיים.


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-10-22T10:14:31):
מתאמנת על היותי אני. משתדלת לשים לב מתי אני תגובתית ומתי לא מקשיבה לי. וגם מולו- בודקת מה אני רוצה. אחרי שיהיה לי ברור יהיה יותר פשוט לעשות תנועה. משתדלת לתת לתת לי. להשאיר ערוץ פתוח אלי.
שבת במדבר. הרגליים שלי, שכל כך מובנות מאליהם, פתאום מורגשות. כפות הרגליים דורשות נעליים נוחות יותר.
מדבר. שקט. עצמה. בראשית. נשימה. מרחבים. הדר. חיים.


[b][po]נועה בר[/po][/b] (2006-10-22T14:19:42):
(())


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-10-25T11:10:42):
אתמול החורף הזדחל דרך שלבי המרפסת לתוך הבית. הריח הפריך של האויר שנשטף מאוורר את הראות שנשמו כ"כ הרבה לחות בחודשים האחרונים. הרעמים בלילה העירו אותי. פעם ראשונה שאני לבדי לגמרי, גם בלי כלב. התעוררתי, וחזרתי לישון.


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-10-26T08:11:41):
אחרי הרבה זמן, אתמול אירחתי חברים. והחלל הקטן שהוא ביתי היה מלא אהבה שמחה. איזה מקום בטוח זה עבורי, המקום בו אני אוהבת ונאהבת. אין לי צורך לעמוד על המשמר פן אומר או אעשה משהו לא נכון. אני יכולה להיות אני באמת. בלי דריכות. אוהבים אותי כי אני אני.
היה לי שמח וטוב והרגשתי פתוחה לגמרי לאהבה שנכנסת ולאהבה שיוצאת. כמו תחנה מרכזית של אהבה (-:
וכשאני חווה את זה, אני מבקשת לזכור את התחושה הזו לכמה יותר ימים שאפשר. זה שדה כח שמגן עלי מהכל. כשאני אהובה אני יכולה הכל.
האהבה מגרשת את כל הפחדים.

ואז בתוך כל זה הוא התקשר.
לא היה יכול להיות זמן יותר טוב.
דיברתי בלי לחשוב. בלי פחדים. נטו עם מה שאני מרגישה.
אמרתי שרוצה להכיר יותר, מעבר להיכרות המקצועית.
היתה מבוכה, אבל מקסימה.
השיחה לא הסתיימה, בכ"ז היו אורחים, אבל היא תמשיך היום.

אני מרגישה מאד קרובה למיתר המרכזי שלי.


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-10-26T11:39:19):
תוי החניה הוצאו ללא כל עיכוב.
כרטיס הסטודנט ניתן לי על המקום.
מיכה הסכים שאקבל קרדיט על קורס שלקחתי וגם הסכים לתת לי מפתח למעבדה שלו.
קניתי כרטיסים להופעה של אהוד בנאי.

כל הדברים הטובים האלה כבר קרו היום.
ואני מתרגשת ושמחה על הויברוץ הטוב של היקום.
יש לי חיוך בכל הגוף.


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-10-26T11:40:13):
פתאום זורח לי משפט-
אני נותנת ליקום לתת.
(-:


[b][po]נועה בר[/po][/b] (2006-10-27T00:09:12):
:-) @} :-)


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-10-27T13:50:39):
i'm doomed to be alone
להתבונן


[b][po]פלוני אלמונית[/po][/b] (2006-10-28T00:49:01):
אני חושבת שאת בעצם רוצה להיות לבד


[b][po]פלוני אלמונית[/po][/b] (2006-10-28T00:55:44):
יש לי הרגשה שאת כל כך רגילה ללבד הזה שהוא לא מאפשר לך לתת מקום לאנשים להיות שם, את מלכה בלבד הזה ואין שם מקום למלך. אם היית סתם נווד מסכן בלבד הזה, אולי הוא היה צועק הצילו ואיזה נסיך מממלכה אחרת היה שומע, מגיע ומביא אתכם יחד למקום של ביחד. אולי תנסי שלא להיות כזו מלכה בלבד שלך, אולי תנסי באמת להיפתח ולא להיעלם. ואני שמח שיש לך אנשים שנותנים לך הרבה אהבה שממלאת אותך, זה מחזק ואולי גם מבלבל?


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-10-28T07:48:07):

לפלוני אלמונית 1:
אני חושבת שאת חוטאת בחטא היומרנות.

לפלוני אלמונית 2 (בהנחה שאינכם אותו אדם):
ללבד שלי אין ישות עצמאית. הוא חלק ממני, בדגש על חלק.
בלבד שלי אינני מלכה. זה המקום הכי לא מלכותי שלי. אני מבינה שיתכן שאני נתפסת ככזו, יושבת במגדל השן. אולי את המגדל צריך להרוס (-:
הרבה מחשבות/הרגשות/קולות רצו לי בגוף כשקראתי את המילים מעל.
חלק הביעו התנגדות, חלק הסכמה. כשניסיתי למסמס ולנקות נשאר לי קול מאד ברור אחד- גם מלכות זקוקות למלך.
בתהליך המקרב אלי זוגיות אין לי שום רצון לאבד חלק מעצמי. יש לי רצון להביא גם את חלקים המלכותיים וגם את החלקים הנוודיים (ברשותך אוותר על המסכנות).
להיפתח.
על זה אני מתבוננת.



[b][po]פלוני אלמונית 2[/po][/b] (2006-10-28T22:05:26):
מקבל אבחנתך, אין צורך להיות נווד מסכן, מספיקה הנוודות, סלחי לי, לא נדברתי לפגוע; אך אין לי ספק שיש הדרת כבוד רבה ויש בלבד שלך מן המלכותיות, יש לך המון חלקים שנראה שאת אולי אוהבת יותר מדי בלבד? יש בלבד המון דברים טובים, המון חופש, עצמאות, שליטה, אפילו כח; עם זאת אני חש את הכמיהה הזו לביחד, אין מלכים, אבל אין לי ספק שאם תרצי, תפתחי, תפני זמן באמת לסביבה, תמצאי אותו שמחכה לך בכליון עיניים שרק תגיעי ותכבשי כמו מלכה אמיתית, בהצלחה, רק טוב ואין קורטוב של ביקורת, כי אם עוד נקודת מבט להתבוננות המעמיקה ואולי לעיתים המעיקה :-)


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-10-29T12:15:05):
פלוני2, תודה על הדברים. כל הרהור של אחר מביא אותי להרהור משלי, וזה תמיד מביא משהו חדש.
לא פגעת. זה חלק שאני מבלה איתו הרבה זמן והוא לא פשוט עבורי.
בלבד יש המון דברים טובים? זה נכון, אבל אני רוצה לבחור בביחד. לבחור מתוך חופש הבחירה שלי, שהוא החופש האמיתי. את השליטה אני רוצה לשחרר.

יחד עם הדברים הללו אני מרגישה שיותר קל לומר מלעשות.
לו הייתי קוסמת הייתי מניפה את מטה הקסמים, פותחת בי מקומות סגורים ומוגנים בחומות, ממסמסת פחדים ואמונות מושרשות. אבל המציאות שלי רחוקה מהאגדות, ומה שנאמר בקלות, יותר מורכב לביצוע.
אני מתבוננת, משתדלת, מצליחה, מועדת, מחייכת, דומעת וממשיכה במסע הזה.


[b][po]פלוני אלמונית 2[/po][/b] (2006-10-29T22:20:25):
דרך צלחה אישה יפה


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-10-30T11:31:48):
ראיתי אותו, ידידותי כתמיד. שמח ומחייך לקראתי.
זה חלק שאני חווה כיציב (התבוננות).

היום בבוקר, קפצתי מהמיטה, חבשתי קסדה ועליתי על האופניים.
ספרינט של שעה בפארק. איזה כיף לחזור אליהם.
בגוף נותר רושם של מאמץ. במיוחד בישבן (-:


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-11-06T20:49:35):
היום שהיה-
אהוד בנאי על הבוקר. באוטו, בהופעה, הכי חזק שאפשר. אפילו הנהגת שחתכה אותיבכביש לא הזיזה לי.
באמצע היום להקות עגורים חוצות את השמים. קוראים זה לזה, חותכים את ראש החץ ומשחקים מן משחק כסאות עגורי.
עוגת גבינה. טעים.


[b]קרן[/b] (2006-11-07T01:39:19):
הדס, אני לא מכירה אותך, אבל בעצם כן.. סתם, כמעט שתיים בבוקר ורציתי להגיד לך שברגעים של בדידות, עייפות ועצבות אני מוצאת את עצמי לפעמים פותחת את הדף שלך לראות מה שלומך ומתעודדת... תודה!


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-11-07T06:01:37):
פלוני אלמונית2, אני מבקשת לא לערוך/למחוק בדף הזה.


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-11-07T12:00:32):
"נגזר עלי לחיות את חיי לבד"-
מנסה להתבונן על זה. בכל פעם שרק אומרת את זה, אפילו בלב, אפילו עכשיו, מגבש גוש בגרון שלי. גוש שמקשה על הנשימה. פעימות הלב מתגברות. הגוף ממש נכנס למצב עקה. ואני לא מצליחה לראות דרך זה ללא עזרה. וזה מבלבל אותי מאד מאד.

מחר ניתוח-
יש פרפורי חששות בגוף.
מבקשת מאלוהים שיעבור בשלום.


[b][po]לוונדר סגול[/po][/b] (2006-11-07T12:49:26):
{@ שיעבור בשלום {@

למה את חוזרת על המשפט הזה?
[u]"נגזר עלי לחיות את חיי לבד"-[/u]
[u]i'm doomed to be alone[/u]
זה קצת כמו לחטט בפצע, לא?
את הרי יודעת את הכוח של המילים... אם זה בא תתבונני ותתני לו ללכת, אל תכתבי אותו בבלוג שלך, ועוד פעמיים...
כאילו את נאחזת בו.

זה נראה לי כאילו את מתנחמת בו, מרגיעה את נפשך, לא עוד חיפושים, לא עוד נסיונות תקוות ואכזבות, אני לבד וזהו...

אז אני מזמינה אותך לא רק להתבונן במשפטים האלה שמופיעים לך, שזה דווקא טבעי נראה לי הפחד הזה, אלא להתבונן באחיזה שלך אותם.

וסתם חומר רקע... בשבועות הספורים לפני שמצאתי את הגבר שלי האהוב, גם כן אחרי כמה שנים של בדידות כמעט מיואשת,
עלה לי המשפט no more lonely nights! בקולו המתוק והנחרץ של פול מקרטני. שורה משיר שלו שאני לא במיוחד מכירה או אוהבת, אבל זה מה שעלה.
זאת דווקה שורה שכן כדאי לחבק וגם כתבתי אותה בבלוג הבודד שניהלתי באותה תקופה.
ואכן זה נהייה....

הכל יבא בעיתו... תמשיכי בדרכך, נראה לי שהיא מאוד מכוונת...
זוכרת, כשרק הכרנו, פה בבאופן, כתבת לי שאת בכלל לא רוצה זוגיות ולמה כולם מציקים לך כאילו את אדם לא שלם בלי בנזוג, משהו כזה?
אז הנה, היום את כנה וגלויה עם הרצון שלך, עם הצורך.
ובמקביל את גם חיה חיים מלאים ומרגשים. צד בצד, השמחה והעצב.
זו, לדעתי, צעידה בטוחה לכיוון החיבוק שמחכה לך שם, מהגבר שלך.

{@



[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-11-09T16:27:53):
עבר בשלום. ראיה 6:6. למרות שבראש יודעת שזה נס, בגוף זה מרגיש לי שיא הטבעיות. העיניים כבר שכחו איך היה קודם. חוץ מזה ירושלים מקסימה. טיילנו אתמול בערב במחנה יהודה ובנחלת שבעה והלכנו מלאן ברגל. היום היינו בכותל. מפתיע אותי מחדש כל פעם איך האבנים הללו מרגשות אותי. כמו עושות גשר ביני לבין ההסטוריה היהודית שלי.
הודיתי לאלוהים וגם ביקשתי ממנו כמה דברים.


לוונדר, אולי זה אחיזה, אני לא יודעת. יכול להיות. זו אפשרות. מי אוחז במי זו שאלה מעניינת.
אני כותבת כאן כהתנקות והתבוננות.
וביומיים האחרונים מהדהד לי מה שכתבת לי כאן, והאמת היא שלא ניסיתי פשוט לתת לזה ללכת.
אני אנסה. זה מרגיש לי מנחם ורך ונכון, לפחות ברמת הרעיון.
תודה.

אולי הראיה הצלולה הזו בפיזי תביא גם צלילות לפנימיות.
הלוואי.


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-11-10T16:50:42):
קורס ממשיכים בהתמקדות.
הקשבה נקיה וטהורה. אין מילים מלבד מילותיו של המתמקד.
ואז התבהר לי-
כל מה שאני צריכה עכשיו זו הקשבה.
שקטה.
אינני רוצה חוות דעת ועצות בקשר למצב הזוגי שלי. קצת מבולבל לי בפנים ועד שלא אנקה ואבהיר, מילים של אחרים רק מסיטות אותי.

אני מתנצלת בפני הגוף שלי שלא הקשבתי טוב יותר למה שהוא אומר.
אשתדל יותר.


[b]בעדינות[/b] (2006-11-10T17:40:26):
כל פעם אני קוראת את כל הדף מהתחלה ו...
מתרגשת, ונהנית
תודה. (ובהצלחה)
@} יסמין


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-11-12T11:40:43):
יסמין, תודה @}

מגיל 12 מרכיבה משקפיים. רואה את העולם דרך 2 פיסות פלסטיק. כל שנה ביום ההולדת קונה זוג חדש, מנסה להתאים לפנים, שיהיה יפה, שהצבע יהיה נעים, שהמסגרת תהיה אופנתית. רואה טלויזיה עם מוט תקוע מתחת ללחי, התנועה הראשונה בבוקר היא שליחת יד מגששת לשידה כדי למצוא את המשקפיים. ובימים שהם נפלו מתחת למיטה (-: ...
כל זה נחלת העבר.
אני רואה ללא משקפיים, ויש תחושה שככה בדיוק זה צריך להיות.
שזה הטבעי והנכון.
ממש נס.

ועם כל זה אני מזהה שיש לי עדיין מקום של חשש מפני שמשהו עוד עלול להשתבש.
אז אני מבקשת מאלוהים שישמור לי על העיניים כמו ששמר עד עתה.
ואני גם אומרת ת ו ד ה.


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-11-17T15:11:23):
באמצע השבוע נתקלת בפרסומת להופעה של ג'ורג' סמעאן וסלאם דרוויש. בחיפה.
מכל ההופעות בציר הזמן והמרחב, לזו מרגישה שנכון ללכת.
אף אחד לא מוכן להצטרף אלי.
"רחוק" משונה" "מאיפה את מביאה את הדברים האלה". בסוף רונן מסכים.

לפני חודש כמעט, לאחר ההופעה של אהוד, ישבתי וכתבתי לו מכתב. בכתב יד. המכתב חיכה מקופל בארנקי למעטפה ובול.

נוסעים לבוסתן הכרמל. הדרך מקסימה. כל כך שונה בחשיכה. ריח היער נכנס מבעד לחלונות המכונית. מגיעים. קר. בפנים מזמין ונעים. מתיישבים. רונן הולך להביא לשתות וכשהוא חוזר הוא אומר לי: "בשקט בשקט מאחורה יושבים להם אהוד ואשתו".
ואני מרגישה איך המכתב קורא לי לתיתו לנמען. נושמת ע מ ו ק, אוזרת אומץ, ניגשת אליהם. מתנצלת על ההפרעה ומגישה את המכתב.
התרגשות גדולה.

עכשיו מתחילה ההופעה.
איזה יופי.
מקצב וצלילים שמחוברים לאדמה, לשורשים, לחיים. ועולה לי משאלה- שהם ינגנו בחתונה שלי.
ואני יודעת- גם אם יש מכשולים בדרך, באמת אין שום דבר שיכול לעמוד בפני רצון עמוק ואמיתי.

לא נלחמת ה"גורלי נחרץ להיות לבד". מבינה שזה יכול להתקיים ובצד זה תתקיים הזוגיות שלי. וכשזה מובן, הכל נעלם ואין שום דבר שמפריע לגוף האורגני שלי.


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-11-21T18:31:12):
יש דפיקות לב מואצות, חוסר שקט גופני, משהו חסר מנוחה בגוף. מנסה לבדוק מה זה הדבר הזה. עולה המילה גודש.
יותר מדי.
צריך להאט. להיות יותר נינוחה.


[b][po]נועה בר[/po][/b] (2006-11-21T18:49:58):
(()) וכוחות.
[u]גם אם יש מכשולים בדרך, באמת אין שום דבר שיכול לעמוד בפני רצון עמוק ואמיתי.[/u]
להגדיל, למסגר ולקרוא 100 פעם ביום :-)


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-11-23T05:51:01):
משימת ההתבוננות מתיישמת, ובשונה מאחרות, כאן יש רק התבוננות, בשלב הזה. השינוי לא מתחולל עדיין. מזהה את הקפיצה, את ההתפרצות לדברי האחר, את המקום שיש בו איכות של חוסר סבלנות.
המשימה המעשית בוצעה. ומשונה שהיה מבחר (-:
הוא הגיע. הדבר הראשון שקפץ לי היה שהוא לא עושה לא "את זה". שאין לי אנרגיה של משיכה אליו. ומהרגע שזה עלה לי, היה לי חלק שחש לא נח, מאולץ, מכווץ. אפילו אשם. אשם משום שנדמה הוא בחור עדין ורך, שיש לו עולם פנימי עשיר, נראה שהוא סבלני. אבל ראבאק, אני לא נמשכת. והוא כן |-:
והתחיל לפזר רמזים עבים כפיל - "איך את במסאז'ים" "אולי לא אצטרך ללכת אם תתעקשי שאשאר". ואצלי משהו מתכווץ.
לא יכולה להכיל את זה (טוב, בקטנה). לא נעים לי.
יש כבר משהו חסר סבלנות- שילך כבר.
כשהלך חשתי הקלה.


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-11-23T07:30:07):
רכיבת בוקר. קרררררררררר
הקור מוצא את החריצים הכי נחבאים בגוף כדי להיכנס פנימה. טוב, צריך לדווש יותר מהר. האצבעות קופאות. מבט מהגשר- הירקון יפה יפה. בנמל כל הדק שטוף ואני מדמיינת שבלילה הים עלה כל כך ששטף את רחבת העץ. דייגים עומדים עם חכות. ואפילו דייגית אחת בינהם. בורדר קולי אחד רץ, הפרווה שלו קופצת על העור בדיליי של שניה. מצחיק.
שמה לב שעין שמאל מטושטשת, בא מקום של דאגה.


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-11-25T21:36:12):
עוד דייט. לא מסוגלת להתייחס אליו כ"פוטנציאל". כאילו זה לא היה שם ממש מההתחלה. המפגש האנושי הכי משעמם שחוויתי. ויוצא לי חלק שיפוטי. אבל אני ישר מגרשת אותו: " לך מכאן. זכותי לחוות דעה על אינטראקציה שהייתי חלק ממנה".
מה שכן שמתי לב, שכשאני מרגישה שיעמום מול מישהו לא נח לי. וכשלא נח לי אני מתחילה לפטפט. קשה לי להיות בשתיקה ואני חייבת למלא אותה במילים. כאילו אם יהיו מילים זה יעביר את הזמן יותר מהר.
ממש, אבל ממש, לא היה לי כיף.
מזל שהלכתי אח"כ לסרט מקסים ומזל שהיתה שמש מקסימה.

פגישות לוקחות ממני הרבה אנרגיה של התכוונות. צריכה לנוח קצת.

ואם מישהו קורא אותי ובמקרה מכיר/ה איש נעים ועדין, אני אשמח אם יהיה רצון להכיר ביננו.
אה, והעין בסדר (-:


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-11-27T07:59:56):
כמה תאורים לתחושת הרוח הקרה על העור. כל יום אותו קור, וכל יום יש דימוי אחר. היום אלו אלפי מחטי קרח דקות שדקרו.
מיכל שואלת אם לא כואב לי בידיים ואני עונה שכ"כ קר שאיבדתי תחושה (-:
בשפך הירקון, עשרות אנפות טבולות רגליים במים. ליד הנמל הישן, שני שלדגים תזזיתיים מקפצים באויר, צוללים לרגע, מזדקפים במהירות שיא, מרפרפים קלות בכנפיים וכבר הם רחוקים רחוקים. אולי הגיעו כבר לארץ אחרת.
והים, כחול, מקציף קלות, נמשך עד האופק, מנומר בנקודות נקודות של קייאקים רחוקים.
אח, איזה יום יפה.


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-11-27T12:01:43):
איזה קטע, פעם ראשונה שלא קפצתי.
שיחה. אני מספרת על סרט שראיתי. השיחה הולכת למקומות אחרים. החלק ההוא, צועק לי- "זו השיחה שלך, שינו לך נושא, תחזירי אותם." אני מחייכת בפנים, שותקת, מקשיבה לכל מה שמדובר בפנים ובחוץ וזהו.
לא חותכתמתפרצתקופצת.
חדש.


[b]זוהר[/b] (2006-11-27T13:04:34):
הדס,את פשוט מקסימה.
הרבה יותר נדירה ממצויה.
תודה.


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-11-27T14:14:33):
פותחת את תיבת הדוא"ל הפחות נפתחת. זו שרק כששולחים לי משהו ענקי אני נותנת את הכתובת שלה.
פותחת אותה כדי להוציא כמה נתוני הפלגות ששלחו לי מזמן.
ואני מסתכלת ולא מאמינה.
מכתב מאהוד בנאי.
ואני לא יכולה לקרוא כי ההתרגשות מקפיצה אותי מהכסא ושולחת אותי לריצה קלה במסדרון.
חוזרת, קוראת, מתרגשת שוב, מנגבת את סימני ההתרגשות מהעיניים.
איזה יופי.


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-11-27T14:17:03):
זוהר, תודה. שימחת וריגשת אותי מאד.


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-11-28T09:51:20):
רכיבת בוקר מאוחרת. מאוחרת כי בלילות האחרונים לא נרדמת, אפקט בני סלע |-: , ומאחרת גם להתעורר. לשמחתי, למרות שיש קולות שמנסים לשכנע אותי לוותר על הרכיבה, הם לא מצליחים לשכנע. כל כך נעים לרכוב בבוקר הלא מוקדם. לא קרררררר. השמש מלטפת את הידיים החשופות, מסנוורת קצת אפילו, נעימה נעימה. עורב אחד חצה אותי ברכיבתי ממש מול העיניים, במקורו אחז איזה אגוז או איצטרובל, מאית שניה יותר מאוחר והיינו מתנגשים. אבל הוא אפילו לא נבהל, לא הניד עפעפ, עף באלגנטיות ומן בטחון שהוא מבין את העניין הזה של חלקיקי שניות ויודע שלא נתנגש. עורב אחר הנמיך לנחיתה ורק יונה מצחיקה כמעט הסתבכה לי בגלגל. אולי לא התעוררה עדיין (-:
הים פלטה. כחול כחול, מנצנצ, מזמין, כמו אמבטיה ענקית. חבורת צוללים עולה על סירה שתישא אותם לאתר צלילה. סוחבים מיכלים, ארוזים בחליפות צלילה. כמעט צעקתי להם "חכו רגע, גם אני רוצה לבוא", אבל רק כמעט.
שמה לב שנהנית להיות לבד ברכיבות הבוקר הללו.
ושמה לב שעלתה לי מחשבה ש"אולי עד מרץ כבר אהיה ביחד עם מישהו".
@}
זה כמעט הפך לבלוג "רוכבת וכותבת" (-:


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-12-03T12:27:22):
כבר צהריים ונדמה שאני עוברת את חציו הראשון של היום קצת עפוצה. רכבתי היום, אבל אני ממש לא זוכרת את זה |-: , קראתי מאמר בספריה וגם אותו אני כבר לא זוכרת. טיילתי בשבת, וגם זה כבר נמחק מהתאים במח. ועכשיו אני משוטטת באתר הכרויות, קוראת ומנסה ומשתדלת להסיק ממילים כתובות ותמונה מי האדם הנכון עבורי. וכשאני כותבת את זה יש לי תחושה שזה כמעט בלתי אפשרי.
נו אולוהים, מה אתה אומר, אולי אני אצא לדשא, או לקפיטריה ותביא אותו לשם?


[b]בעדינות[/b] (2006-12-03T13:26:50):
[u]אני רואה ללא משקפיים[/u]
איזה כיף לך.
איך?
[hr]
[u]יש לי תחושה שזה כמעט בלתי אפשרי.[/u]
אני מכירה כמה אנשים שהכירו ככה.
זה אפשרי. באמת.


[b][po]עירית לוי[/po][/b] (2006-12-04T01:43:00):
[u]נו אלוהים, מה אתה אומר, אולי אני אצא לדשא, או לקפיטריה ותביא אותו לשם?[/u]
[url=http://www.youtube.com/watch?v=L5yeHR3RUKo]הסוד[/url]


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-12-04T14:33:38):
Law of Attraction


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-12-05T08:04:56):
התעוררתי מאוחר.
ועדיין יש בגוף רצון לישון.
אני מביטה באופניים, והם מחזירים לי נצנוץ. יש רצון לצאת לפארק ולהתעורר תוך רכיבה. להביא את זה אל הפועל קצת, איך לומר, לא משהו. אפילו לכתוב בבלוג נהיה תרוץ השהיית רכיבה. (-:
טוב, אני הולכת, לא צריך לצעוק.


[b]דוד[/b] (2006-12-06T08:09:49):
נכנסתי לבלוג שלך at last, קצת מביך אותי לכתוב לך למקום הזה, איפה שהכל חשוף מול עיני העולם...

בזכותך ניערתי את האבק מעל הדיסק של ניק דרייק והקשבתי לו ועברה לי מחשבה בראש (קצת מפגרת אני מודה...) שחבל שלא היה אינטרנט בתקופתו ולא היו בלוגים, זה בטח היה מאזן אותו לכתוב לאיזה בלוג (אולי בשם "דרק מצוי"...:)) ואולי היה מוצא טעם לחייו והיה מוסיף גם לנו עוד טעמים לחיינו...
רציתי לכתוב לך איזה שיר לבוקר, אולי שיר חורפי... אבל החורף מסרב לבוא או שמא זה הסתיו שמסרב לפנות את מקומו...
יהא זה שיר של סתיו (נדמה לי שיש ביצוע מצוין של שם טוב לוי לשיר הזה)

בלילות הסתיו/דוד פוגל

בלילות הסתיו נופל ביערים
עלה לא נראה
ושוכב דומם
לארץ

בנחלים יקפוץ הדג אל המים
והד נקישה לחה
יעל באופל

במרחק השחור נזרעות דהרות
סוסים לא נראים
הנמסים והולכים

כל אלה ישמע ההלך העייף
ורעד יעבור
את בשרו


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-12-07T10:22:40):
אתמול עם יהונתן. שוק הפשפשים, איזו תנועה של פתיחה הוא עושה לאנשים. ישר מחייכים אליו, מבקשים את תשומת ליבו. והוא מפלרטט, מסתיר פנים בבישנות ושולח מבט מלוכסן. מקסים לראות את כל זה. ואחרי שמרח טילון על כל הפנים, נרדם, ואז נכנסנו למכונית ונסענו לאמא שלי. ובכמעט שעה נסיעה, פתאום הגיע לי השיר "בקיץ הזה תלבשי לבן" ויחד איתו מחשבות על חתונה. וישר ראיתי את עצמי מודדת שמלות לבנות בכל מיני חנויות ועלתה לי תחושה מאד מורגשת של התרגשות לגרון. מן גוש כזה. ואז היה ברדיו השיר "הזמנה לחתונה", או איך שלא קוראים לו וכל הגוש הזה התנקז לעיניים ומצאתי את עצמי בוכה ומשתנקת ונוהגת (לא ממש בטיחותי...). ונזכרתי שרוב חיי, כשהיו מסביבי מדברים על חתונה, אני אמרתי תמיד: "אני, אני לא רוצה להתחתן, לא מאמינה בזה". ועכישו אני מעזה להגיד שאני רוצה. וגם מעזה לדמיין, ומעזה להסתכל. ויש בזה התרגשות גדולה, מרעידה ויש בזה מקום של מבוכה.והכי יש בזה- רצון ותקווה וייחול (יש מילה כזאת?).
וככה אני רוצה להתחיל את היום. בתקווה הזו ובידיעה שהיא
[u]תקווה שגורלה להתגשם[/u].


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-12-07T13:06:25):
Someday my Prince will come
===========================
Someday my Prince will come
Someday we'll meet again
And way to his castle we'll go
to be happy forever, I know.

Someday when spring is near,
We'll find our "lover new"
And birds will sing
and wedding bells will ring
the moment my dreams come true


זה קפץ לי תוך שיטוט באינטרנט.
שיר ששרה שינייד אוקונור


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-12-08T10:50:05):
התבשיל יצא מלוח. העוגות נשרפו מבחוץ ונשארו עיסה דביקה מבפנים. מה זה אומר? זה אומר שדעתי פזורה, שאינני מרוכזת. אני מרגישה לחוצה. בלחץ. הרבה להספיק, מעט זמן. ורע לי בלחץ הזה. ובכ"ז מנסה להספיק גם וגם.
ולפי האוכל- תפסת מרובה לא תפסת.


[b][po]לוונדר סגול[/po][/b] (2006-12-08T11:24:03):
השיר הזה, כמו כל סיפורי שלגיה וסינדרלה, הם לדעתי חלק גדול מהבעיה...
אנחנו גדלות לשאוף לגלינג הזה עם הפיות מסביב ואבקת הכוכבים...
מחכות לו... ומפספסות את מה שבדרך...
{@


[b]קרן[/b] (2006-12-09T16:52:08):
הדס אתמול הייתי בדרום לסופ"ש - פסטיבל שירה בשדה בוקר. ותוך כדי בעיות קליטה בנייד, בנוף הפתוח של המדבר, שקיעת יום שישי, התקשרה חברה מהצפון, להודות לי ששלחתי לה את הלינק לבלוג שלך וכמה היא התרגשה לקרוא.. עשיתי לה חיוך על הלב לשבת. והיא לי. והחיוך חוזר אלייך.


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-12-10T10:15:18):
איזה כיף לך קרן, שקיעה במדבר בקבלת שבת. תודה על שלושת החיוכים (-:


היו לי הזדמנויות לצאת בסופהשבוע שהיה: טיול למדבר בשבת, שישי שבת במדבר עם חברים ומסיבה בשישי בערב. שלוש הזמנות נפרדות. לא ניצלתי אף אחת מהן. הייתי בבית. נחתי.
ועכשיו יש שאלה בגוף- למה?
למה בחרתי להישאר לבד כשיכולתי להיות עם אנשים? בסה"כ שלוש האפשרויות הן דברים שאני אוהבת לעשות, אבל לא היה לי כח. אני יודעת שהיה קול בפנים שלחש שאפשר, שרצוי, שכדאי, שיש קשיי התנעה אבל אחריהם תבוא הנאה. ובחרתי לא להיות בו.
אני מבקשת לזכור את הרצון שלי. מבקשת לא להיות ב"אין כח" משום שהדברים הללו נותנים לי כח. אני מבקשת להקשיב לקול הצלול והיציב ולא להתעלם ממנו.
ואני מבקשת מהיקום להביא עוד הזדמנויות.

שבוע טוב.


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-12-10T10:40:30):
ופתאום עולה לי חלק שצועק לי- את מתעלמת ממני. ואני חייבת לדבר אותו.
ביום שישי קניתי מכנסיים בשוק הפשפשים. חשבתי שהם נחמדים. בשבת הייתי אצל אחותי ולבשתי אותם. גיסי ראה אותי ואמר לי שהמכנסיים נראים עלי פשוט רע. שהם ממש עושים לי עוול לגוף ומסתירים את כל המאמצים של החודשים האחרונים. לגיסי יש טעם משובח, אני מעריכה את דעתו ואני גם יודעת שהוא אוהב אותי ואומר את האמת שלו בלי שום נימה פוגעת. לדעתו אני צריכה ללבוש מכנסיים של איזו חברה שעושה גזרות מסוימות, שלדעתו יתאימו לי. ואין זמן יותר טוב מההווה, נסענו כולנו לקניון ארנה, שפתוח בשבת, לחנות שמוכרת את המותג הספציפי הזה. החנות היתה סגורה. הקניון היה עמוס. נכנסנו לעוד כמה חנויות, שבכולן יש מכנסיים בגזרות בלתי אפשריות עבורי. הרגשתי את תחושת הקבס עולה בפנים, את התסכול, את ההרגשה המחורבנת שיצרה אצלי החוויה של לחפש בגדים ולא למצוא. את המקום הזה שצועק לי "את לא מספיק רזה". את המיאוס מהמרדף אחרי המשקל ה"אידאלי". רבאק, אני צריכה לשקול כמה שצריך כדי להיכנס ל"סקיני ג'ינס" או כל גזרה אחרת? למה אני מתעללת בעצמי?
ועם כל התחושה המורכבת הזו הרגשתי את הרצון לאכול גואה. ישר אני רוצה לטרוף פרה שלמה, שדה תפו"א מעובדים ומטוגנים, הררי גלידה, מגשי בורקסים.
אפילו עכשיו, כשאני חוזרת לזה, עולה לי תחושה מורגשת של לחץ לראש, ושוב עולה הרצון להיות רזה וחטובה.


[b][po]לוונדר סגול[/po][/b] (2006-12-11T13:04:21):
הדס יקרה,
אני לא זוכרת שקראתי על הרצון הזה בעבר בבלוג שלך, אולי פספסתי, ואולי זו פעם ראשונה שזה יוצא.
רציתי לשאול אותך אם את שלמה עם הרצון הזה, מזדהה איתו לגמרי,
או שאת מבינה שזו תוצאה של כל הגירויים האלה שאנו נחשפים אליהם בפרסומות-קליפים-סרטים-וכד' שמשבשים את דעתנו... :-)
אני בודקת את זה איתך כי את מתארת מצב של לחץ רציני, לא סתם שאיפה שברקע, אלא רצון שמשפיע עליך חזק ולא נעים.
ומה שעולה לי פה זה שלפני שעובדים על ההרזיה כדאי לעבוד על הצורך המוגזם הזה להיות כמו ההן מהתקשורת....
אם לא הייתי רואה אותך הייתי חושבת שיש פה בחורה עם בעית משקל, אבל דווקא כן ראיתי אותך ואת זכורה לי כבעלת גוף נחמד ביותר.
בגלל זה זה לא מסתדר לי.
{@
< אם התגובות שלי לא מתאימות לך תגידי ואפסיק >


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-12-11T15:17:48):
בראש אני מבינה.
בגוף יש לי חלקים שלא מרגישים כך. חלקים שרוצים שאהיה יפה. אני לא יודעת אם יש לחץ רציני. אני חושבת שיש רצון, עצמתו לא ברורה לי, אבל אני יודעת שהוא צץ מדי פעם כמו נחשול ענק שמציף אותי.
אני מביה שזה תוצר החברה המערבית. יש לי כעס על הסטנדרטים הללו , ועדיין אני נסחפת אליהם.
כשאני עם עצמי, אני מרגישה יפה. בלי בגדים אני הכי יפה בעיני. הבעיה צצה כשאני בוחנת את עצמי בעיניים אחרות. אם לדייק- גבריות.
ניסיתי לדייק את המקומות שלי, אני מרגישה שיש עוד עבודת נקיון לעשות עד שיצא ממני דיוק, אבל זה בינתיים.
תודה לוונדר.


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-12-13T19:57:36):
התהליך שהתחלתי בלע אותי. הפך להיות גדול. פתאום אני שמה לב שאני חיה באיפוק אכילתי כבר הרבה שבועות ובפנים מתהווה מקום שרוצה לבלוע את כל הדברים שנמנעת מהם. בפעם האחרונה שרציתי לרזות, פשוט התחלתי להתעמל. המשכתי לאכול כרגיל. בחודשים האחרונים אני שמה לב שהגוף שלי מגיב אחרת. אני מתעמלת באופן סדיר, ואף שאני מקפידה על התזונה, הירידה היא איטית מאד. אז אני רואה את תשעת הק"ג שירדו ממני, אבל אני גם רואה את החמישה שנותרו. ומעציב אותי ללכת לקנות בגדים ולא למצוא. לא בגלל שאני שמינה, לא בגלל שפרופורציות הגוף שלי משונות. סתם בגלל שאני לא כמו בז'ורנל. הייתי רוצה למצוא בגדים מחמיאים ונעימים ויפים שלא עולים כמו חצי משכורת.
טוב, אז אני אחפש.


[b]זוהר[/b] (2006-12-13T20:11:16):
עוד פעם אני נכנסת לבאופן אחרי ימים שלא,
והנה את במה חדש,
אני רוצה לחבק אותך. ככה פשוט. כי אני כל כך מבינה את המקום הזה שלא רך אל הגוף
את יודעת, אני בזוגיות חדשה, בתוך הזוגיות הזו - עליתי במשקל- אולי עם, אולי בלי קשר,
אך לא העיניים של הגבר הן הבעיה , אלא העיניים שלי...נוכחת בזה עכשיו, מבפנים..
וחוץ מזה העולם- כולו ובעיקר חנויות הבגדים האופנתיות- מטורף!!! באמת!!!
בואי נאהב...את הרי עושה את זה כל כך מופלא..


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-12-17T09:51:06):
זוהר יקרה, תמיד כשאני רואה שכתבת לי משו, ישר נהיה לי שמח בבטן. אז תודה. ובהצלחה שמחה בזוגיות החדשה.

רשומון סופשבוע-
בלי "צריכים". טוב, היה רק אחד קטן, אבל הוא היה בשישי והוא היה צריך שבחרתי. ישנתי בשבת עד 12 בצהריים. זה לא קרה לי המון המון זמן. היה לי כיף במיטה, מתחת לפוך. פקחתי עיניים בשבע, ראיתי את השעה ועצמתי בחזרה. התעוררתי בתשע בגלל שאחותי התקשרה, דיברתי איתה, כיביתי את הסלולרי, שלחתי כף רגל למקום קריר מתחת לפוך, שקעתי עמוק בתוך הכרית וחזרתי לישון. בשתים עשרה התעוררתי, ומתוך ה"לא צריכה" התלבשתי ונסעתי לחדר כושר ועשיתי את האימון הכי טוב שהיה לי השבוע. והרגשתי משוחררת. ביליתי קצת זמן עם המשפחה וחזרתי הביתה. והיה לי נעים. ובתוך כל זה הרגשתי שיש מקום למישהו נוסף. המקום כבר קיים.

שבוע טוב.



[b]קרן[/b] (2006-12-26T13:58:56):
עוד אפשרות (למקרה שאת לא רוצה לפרסם מייל פה) שתכתבי לי ואענה לך - [email protected]


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2006-12-26T15:15:55):
כבר כמעט שבוע חולה. כמעט שבוע בלי ספורט. קודם וירוס מענה במע' העיכול, כזה שמביא להכרות אינטימית מאד עם האסלה, אח"כ מחליף אותו וירוס שעושה כאב גרון, חום ועוד קרעכצנים נוספים. רוב הזמן בבית, למעט גיחות לסופר, טיולים חפוזים עם הכלבה ביקור אחד בג'ימבורי עם יהונתן וביקור באוניברסיטה למען השתקת רגשות אשמה.
נכון שלא כיף להיות חולה, יחד עם זה, זה סוג של חופש. מותר לישון מלא, לא חייבת לעשות כלום, אפילו יש לגיטימציה להתפנק.

הגשם יורד ויורד בחוץ, בבית נעים. אני אוהבת את החורף. הוא בייתי.


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2007-01-01T19:48:14):
היום פגישה.
בצהריים אמרתי למיכל שאני לא מרגישה התרגשות ומה שמסב את תשומת ליבי אילו מטלות היומיום.
ואז הלכתי להיות עם יוני. והוא היה משונה. לא זורם. חורק. ואז ידעתי שיש משהו חורק אצלי, והוא ברגישותו הילדית חש בחריקה שלי. ושמתי לב שבאמת לא נעים לי בפנים. יש אי שקט. עייפות גדולה מאיימת לבלוע אותי. לא בא לי. לא מרגיש לי נח. לא מרגיש לי רצוי.


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2007-01-04T16:43:02):
פגישה. אוּף.
מפחדת להפסיק להתרגש.


[b][po]לוונדר סגול[/po][/b] (2007-01-05T14:13:45):
הידיעה על הפגישה המתקרבת עושה לך לא נעים בגוף?


[b]קרן[/b] (2007-01-06T14:19:56):
הדס יקירתי, טרם הספיקותי לשלוח לך את המייל שהתכוונתי לשלוח אבל זה עוד יקרה, תודה על המייל ששלחת לי.
פה רציתי לחלוק איתך משפט של אלברט אינשטיין שראיתי לאחרונה (יצאו לו כמה משפטים טובים מעבר לתאוריית היחסות וכאלה :)), ריגש אותי וגרם לי לחשוב גם עלייך-
"בלב ליבו של הקושי טמונה ההזדמנות"


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2007-01-06T17:58:02):
שומרת על הגוף. משתדלת לשמור על הנפש. בית פנימי ובית חיצוני. ביליתי במקום איני ותל אביבי אתמול. והיה כיף אבל זה לא הספיק לי, וכשאני חוזרת בחוויה לשם, אני לא בטוחה מה קורה, אבל אני מרגישה קצת עייפה מהרצון להיות ביחד. אני רוצה לרצות, אני רוצה להיות בזה, אני לא רוצה שזה יכביד עלי. ולפעמים זה מכביד בחגורת הנשמה.


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2007-01-08T13:54:07):
אתמול נכנסתי למכונית בערב. בדרך הביתה אני שומעת ברדיו ראיון עם נאוה סמל. היא מספר שאחיה מוציא דיסק חדש ומבקשת להשמיע את אחד השירים מהדיסק. אחיה זה שלמה ארצי. לא ידעתי.
והנה אני שומעת שיר חדש של שלמה ארצי ברדיו, שיר שהוא כמו מונולוג של אב לבנו. ובין כל המילים הוא אומר לו משהו כמו: לקחת איתו שני בגדים ודוכיפת.
וישר אבא שלי נוכח.
אני לא יודעת אם שמעתי היטב. אולי רציתי שתהיה שם דוכיפת ואולי זה לא משנה.
אבא שלי היה איתי אתמול בערב.


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2007-01-11T18:48:41):
הפלגה שלא למטרת עבודה. פעם ראשונה על הספינה ולא צריכה לעבוד. ים נהדר. רוח צפונית יבשה וקרה גורמת להרגיש כאילו אני מפליגה בים הצפוני. עומדת בחרטום. הספינה מפלחת את המים באלגנטיות ורחש שקט. אור השמש יוצר צללית על המים. חרטום ודמות עליו. אני. עד האופק רק אני והוא. אני והצל. איזה יופי.
מקבלת את תוצאות האנאליזה הכימית של המים היום. החלק האחרון בפאזל. מרגש עד כדי רצון להיסגר במעבדה ולסיים תוך שבוע את כל מה שנשאר לעשות. לסיים כדי לראות את התמונה המלאה. איך הכל משלים אחד את השני, איך נרקמת לה תמונה.
היה שבוע טוב.


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2007-01-12T15:23:33):
מכתב קטן לעׁפרי-

עׁפרי יקרה,
היום כשחזרתי מפגישתינו היה לי סרט בראש. נתתי לו ככה לרוץ בלי להגביל אותי. ראיתי אותי חושבת את מי להזמין לחתונה וככה שולחת הזמנות. והגעתי אלייך. והתרגשתי מאד. ורציתי לשלוח לך הזמנה אבל לא רציתי לשלוח הזמנה כמו לכולם. רציתי לכתוב לך מכתב.ובסרט כתבתי לך. כתבתי לך שאני מזמינה אותך להשתתף בחתונה שלי. שההזמנה מגיעה מהמקומות הכי עמוקים בלב שלי. שבחוויה שלי את חלק מהשמחה הזו, מההגשמה הזו. מהדרך שאני עושה שמביאה אותי לחגיגה הזו.
אני כותבת לך ונורא מתרגשת. את מכירה אותי, ישר הדמעות חונקות את הגרון (-:
הפגישות איתך: הבהירות שאת הבאת ומביאה אל חיי, ההארות, האינסייטים, העידוד, הקרדיט שאת מזכירה לי לקחת לעצמי. כל אלה מטייבים אותי. את מזכירה לי להיות טובה ועדינה ורכה אל עצמי. חוסר השיפוטיות שלך, המקום שאת נותנת לי, העובדה שאני יכולה להיות אני בלי להתבייש בכלום, ולהביא אותי במלואי מולך- אלה מתנות רבות משמעות בחיי.
אני רוצה להודות לך מקרב ליבי, מהמקומות הכי עמוקים שלי.
תודה.
שבת שלום,
הדס


[b]עֹפרי[/b] (2007-01-13T20:18:52):
יקירתי, מרגש אותי מאוד מה שכתבת.
גם מרגש להיות נוכחת בבהירות אל מה שהאימון מאפשר לך, וגם מרגשת עובדת היותך במקום של לדמיין את תסריט ההזמנות לחתונה שלך, שזה "ואוו" גדול בפני עצמו.

תודה [b]לך[/b] על הזכות הגדולה להיות חלק מהתהליך המשמעותי והמרגש הזה בחייך. תודה.


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2007-01-18T11:47:32):
אוטוטו סופהשבוע. היום בדרך לאוניברסיטה ראיתי עורב על הדשא, מרים חתיכת דשא ובודק מתחת. הוא הזכיר לי קצת את ג'ק ניקולוסון וזה הצחיק אותי. כל השבוע הייתי צריכה לעסוק במסטר שלי. לספור, לעשות גרפים, לנתח נתונים, להכין מצגת. ופתאום היה לי מין מצב רוח גלומי. לא בא לי וכל עשייה פרקטית באה לי במאמץ גדול ואחרי שיכנוע עצמי שהביא אותי לעשות דברים בניגוד לרצוני. ככה זה שיש כמה קולות בגוף. לא פשוט (-:
אז כל עשייה היא ניצחון- כושר, תזה, אפילו טיול עם הכלבה.
אה, אימצתי כלבה קטנה.
כשניסיתי לחשוב על ה"גלומיות", נזכרתי שאני מתקרבת למחזור. שוב התסמונת הקדם ויסתית הזו. כשהייתי אצל רופא הנשים, שאלתי אותו מה ניתן לעשות, שכן השינויים ההורמונליים מכמה ימים לפני הביוץ, ממש משבשים לי את החיים. הוא המליץ על גלולות, וכשאמרתי שאני לא ממש ששה להכניס לגוף, אמר שגם פרוזאק עוזר |-:
אני נורא רוצה לטפל בזה, אבל כרגע לא יכולה ללכת למטפלים אלטרנטיביים. יש לי התלבטות אם לפתוח דף שקשור לזה. אני אתלבט עוד קצת...
היום אני מעבירה הרצאה במסגרת קורס. למרות ששיננתי היטב, שהמצגת שלי נהדרת, עדיין יש לי רעד של התרגשות בכל הגוף.
אני קצת מקנאה באלה שאין להם פחד קהל.

ועניין הזוגיות- על הסקאלה של רצון בנק' הזמן הנוכחית אני נמצאת ב-5 (בין 0 ל-10).


[b][po]לוונדר סגול[/po][/b] (2007-01-18T17:20:14):
חמודה,

את כל כך עסוקה עם הלימודים...
הם נשמעים כל כך מעניינים ומאתגרים ומרגשים...
אולי זה פשוט עניין של זמן?
וכשירד העומס שלהם, תוכלי להשקיע את כל המשאבים שלך - ויש לך - בנושא הבא, מציאת בנזוג.

נכון שזה נשמע לי כמו עצה לא לגמרי מעשית,
כמו להגיד למישהו רעב שיחכה עד שהוא מסיים לעבוד, ואח"כ תלכו יחד למסעדה
אבל הוא עדיין רעב....!!
יחד עם זה, זה גם מרגיע, לדעת שהארוחה מחכה ברגע שתתפני אליה.
וככה זה נראה לי
רק עניין של פניות, אנרגיה, זמן...
{@


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2007-01-19T13:44:18):
מותק, תודה שהזכרת לי. יש לי חלק שאומר "הלוואי שהיית יכולה לחכות" ויש לי חלק שאומר "נו כבר, חיכית מספיק". , אבל לשמוע את זה מהצד נתן לי רווח לנשימה (-:
שבת שלום.


[b]קרן[/b] (2007-01-19T12:11:50):
אהלן מותק,
אחשלי מטפל ברפואה סינית הוא גר בירושלים אז אני לא בטוחה שרלוונטי עבורך מבחינת טיפול (למרות שהוא מומלץ מניסיון ולא יקר יחסית) אבל אם בא לך להתייעץ איתו אפילו טלפונית לגבי אפשרויות בכיוון הזה לנושא של השינויים ההורמונליים סביב המחזור את מוזמנת - גיא 052-3541089. אני אישית הייתי מעדיפה את הכיוון הזה. לא אוהבת את הרעיון של גלולות.. :-)


[b]קרן[/b] (2007-01-19T12:12:52):
אה ושבת שלום..


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2007-01-19T13:46:34):
ארוחת בוקר עם אמא.
כמה נעים להגיע ליום שישי ולפרגן לעצמי חופש. כן, גם חופש ממחשבות על מה צריך לעשות. שמש חורפית, ים, רוח קרה, כמה חתולים שאורבים לכל דגיג שיזרק על ידי הדייגים.
ישר בא לי לעלות על האופניים ולטייל.


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2007-01-21T07:53:09):
טיול בוקר עם נולי. אני הולכת מתוך שינה.
מגיעים לגינה. מתיישבת על ספסל, ליד אחד הפיקוסים.
הרוח נושבת בעוז, מפלסת דרך מבעד להמוני עלי הפיקוסים. סמפוניה של רוח ופיקוס.
כל עלוותם מרקדת, רצפת הגינה זרועה שברי ענפים, עלים רבים. וגזעם, הוא כאילו לא יודע ששם למעלה יש מהומה. עצום, ויציב ואיתן באדמה, שורשיו משתרגים בכל הגינה.
טיול בוקר בתל אביב.


[b]זוהר[/b] (2007-01-21T09:58:17):
[u]את יודעת, אני בזוגיות חדשה[/u]
אני כבר לא,
ועצוב לי וכואב לי, הכל ביחד
איכשהו רציתי לבוא לספר לך


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2007-01-21T10:40:36):
זוהר יקרה,
יש לי אוּף גדול. ועצב.
אני מחבקת אותך.


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2007-01-22T10:09:57):
דיברתי עם דויד עכשיו. וקודם עם שחר. שניהם בהתחלה של זוגיות שמרגישה נכונה ומדויקת ונראית בעלת עתיד.
ואני שמחה עבורם. שניהם חברים קרובים ואהובים ומגיעה להם אהבה.
ובצד השמחה, מתגנב לו מקום אחר. מקום עצוב. עצב כזה שאומר "גם אני רוצה". גם אני רוצה להגיע לשם, להיות בזוגיות שמרגישה נכון, לדעת שיש כאן מישהו לצידי, שאפשר לשמוח את השמחה שלי השקטה.
ועכשיו אני במקום העצוב הזה.

ויש לי קול שאומר- זו לא טרגדיה, רק קצת עצב, וישר אני רוצה לסלק אותו ולפרגן את העצב למקום שלי בלי ביקורת.


[b][po]לוונדר סגול[/po][/b] (2007-01-22T12:32:53):
קנאה
אני לא מבינה את המשפט "שימותו הקנאים"
הרי לא היה נשאר אף אחד בעולם...
בעיני, קנאה יכולה להיות גם דבר טוב,
לא מתוך עין צרה וחוסר פרגון,
אלא מתוך - יההה..... גם אני רוצה...
שזה דווקא נראה לי כמו מקור השראה,
ייצוג פיסי של רצונותייך בעולם,
תמרור כזה שמראה לך שיש את מה שאת רוצה
ושאת גם בדרך לשם
{@


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2007-01-28T13:07:26):
אתה מקום המקנא הזה שלי דיברתי וביטאתי בפני שני חבריי. והם יודעים מבלי שאני צריכה לומר, שזה בצד השמחה שהרצון שלהם מתגשם. ואני מתבוננת, גם ברצון גם, גם בחברות הקרובה שמאפשרת לי לומר הכל בלי ומאפשרת לצד השני להקשיב וגם בכלל בתהליך שלי.
הבנתי שהזוגיות שלי תלויה בי. העדרה תלוי בי וקיומה תלוי בי.
וזה אומר- שאני אחראית.
ומה אומרת האחריות הזו אני עדיין לא יודעת. מה צריך להיות כדי שיהיה לי בן זוג אני עוד לא יודעת, אבל אני סומכת עלי שאדע.


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2007-01-29T09:58:12):
פגישה. אתמול.
נחמד. לא מושך אותי בכלל. לא גברי בעיני. סתם.
המקום היה נחמד והברמן היה חתיך.
היום בבוקר שאל אותי גיסי אייך היה ועניתי שהיה מצויין.
הוא התכוון לדייט.
אני עניתי על אימון הכושר שהיה לי הבוקר....


ואופס- במרגיעון כתוב לי "טוב לבלוע צפרדע מפעם לפעם מאשר להיות חסידה" אני לא מבינה את זה לגמרי, אבל אתמול בלעתי צפרדע (אבל לא נישקתי אותה)


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2007-02-13T07:44:08):
שבועיים בלי.
שיעור טוב.

רציתי לכתוב על הכותל, על היונה שהסתתרה בין האבנים, על השקיעה בירושלים, אבל זה עבר כבר. רציתי לכתוב על חדוות המחקר שחזרה אלי, על החשש מהחודשים הקרובים עם כל הלחץ המקצועי שהם מביאים, אבל זה לא בגוף שלי, בטח יחזור. רציתי לכתוב כשנולי ברחה, על החיפושים, על היאוש והעצב, ועל השמחה כשהיא חזרה לבדה הביתה, רציתי לבדוק איזה שיעור זה היה.
ועכשיו בגוף יש לי רק עייפות ורצון לישון והמלחמה המוכרת של "ללכת להתאמן או לא ללכת להתאמן" (-:

ואתמול היתה לי פגישה נוספת.
ובחיצוני זה ממש לא היה זה. אבל איכשהו יצאתי מהפגישה עם תחושה שאם הוא יתקשר, אני אפגש איתו שוב.

יאללה, שיהיה לי יום נכון.


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2007-02-23T18:42:52):
מאז כבר היה דייט עם איש אחר.
שעשה לי חיוך בלב. שהעיר רצון להכיר, לפתוח דלת.
איש עם חיוך קטן בשפתיים וחיוך גדול בעיניים.
התרגשתי ושמחתי. כבר זמן רב שאני מייחלת לתחושה הזו.
אליה וקוץ בה.
החוויות הישנות שוטפות אותי. כל שעה שעוברת והוא לא מתקשר מקרבת אותי להצפה. לסבל גדול. לחוסר אונים.
להתקשר אליו? זה האוטומט שלי. תמיד אני עושה את זה. וזה לא מצליח.
מחליטה להתאפק. להמתין.
ההמתנה מפריעה לי לחיות.
עוברים יומיים. הוא לא מתקשר.
אני אומרת לשחר "אני רוצה להתקשר, אבל מה להגיד", ושחר אומר "אולי פשוט בוא ניפגש"
ואני מתקשרת ואומרת.
והוא עונה "לא יודע".
"בא לך לשתף?"
"את מקסימה, נהדרת,.....אבל אני לא נמשך אלייך"
שיחה ארוכה, תקשורת נפלאה ופתוחה במפתיע. אני משתאה מול הכנות של שנינו. ויש לי תחושה חזקה שזה אמור להיות ושזה נכון.
איך מראים לו את זה? איך מראים לו שמשיכה יכולה לבוא עם ההכרות, עם האינטימיות הרגשית, עם העמקת החיבה?
סיכום שיחה- ניפגש שוב.

נשבר האוטומט. מותר לי להתקשר. מותר לי לבטא את רצוני. ואני מרגישה מזוככת. זקופה. אמיצה.
פתאום חופש=אחריות וזה נפלא.

מדליקה נרות שבת. מנהלת עם הבורא שיחה, ככה מלב אל לב. האלוהים שבי מקשיב.

הרבה זמן.
הרבה תנועות.
ים של תחושות.

חוה אלברשטיין שרה בדיוק עכשיו את "את חירותי".
"וסוהרת יפה, בתנועה רחבה נעלה את השער"

שבת טובה.


[b][po]עדי ל[/po][/b] (2007-02-23T22:07:25):
[u]שבת טובה[/u]
{@


[b][po]נועה בר[/po][/b] (2007-02-24T08:04:30):
שבת טובה @}

אני עדיין במבוכה מהמפגש החטוף... היתי עייפה ואמומה
רציתי להזמין אותך להיפגש
(())

[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2007-02-24T13:14:54):
כלהיום מנקה, זורקת, מסדרת, מארגנת.
מכניסה נעליים למגרות ובגדים לארונות. מכבסת וילונות, שטיחים של אמבטיה שמחכים כבר 3 חודשים בשקית לכביסה, כיסוי של ספה.
מתחילה לשפץ חלון ישן שמצאתי וישב במרפסת חצי שנה.
כל היום עם עצמי.
מתנקה.


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2007-02-25T03:24:13):
רק אחרי, שמה לב שההתרגשות של לפני כמעט זהה לזו שאחרי מבחינת התחושה המורגשת. ורק התרגושם שאני מלבישה על התחושה המורגשת שונה. לפני מולבש החשש שמא משהו ישתבש ואחרי מולבשת שמחה. ולפני דיברתי עם המלביש, ואמרתי לו שההתרגשות הזו היא טובה. היא לא חששנית. טובה, מצפה, מקווה, מכוונת אנרגיות. וככה אני רוצה שהיא תהיה. וזה בסדר שהיא מפריעה את סדר הנשימה, משבשת, מציפה. היא היא החיים.
אכן שבת טובה @}


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2007-02-25T09:58:30):
הליכת בוקר בפארק. כל פלאי הטבע חברו להפליא אותי:
דוכיפת פרושת כתר צועדת במרחק כלום ממני. לא נבהלת מנולי ממיכל וממני. מקפלת את הכתר וממשיכה בצעידתה. ואני אומרת- זה אבא שלי.
שיעור טיסה למתחילים לברווזי הירקון, משק כנפיים, התרוממות מעל המים וטיסה בגובה נמוך של קבוצה מרהיבה ותוך כך שלדג צולל בצלילה מדוייקת נטולת השפרצות להביא את ארוחת הבוקר. סיקסק קטן מנתר על רגל אחת, מדי פעם מחליף- סיקסק, אני רוצה להגיד לו, על האדמה אתה יכול עם שתי רגליים (-: , שני ברווזים מדדים אל תוך המים, הופ והם אוספים רגליים ושטים, שקדייה פורחת במלאו ורדרדותה החיוורת.
והים, כמו תמיד.
ובגוף מהדהד לי אתמולי.
איזה בוקר.
שבוע מבורך.


[b][po]לוונדר סגול[/po][/b] (2007-02-25T20:07:53):
{@ שבוע מבורך {@
מחכה לעידכונים...


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2007-02-27T07:42:39):
יש לי כזאת התרגשות בגוף.
התרגשות שמחה. בכלל לא עדינה. אפילו קצת פראית בנקודות זמן.
ובצד ההתרגשות השמחה, יש עדיין כזו שזוכרת את העבר, ואני צריכה לשמן אותה, ולהסביר לה ולבקש ממנה.
כל כך הרבה תחושות מורגשות.
ובלב רק מילה אחת- אינשאללה.
@}


[b][po]פלוני אלמונית[/po][/b] (2007-03-01T11:05:50):
קשה לי להתאפק.
רוצה לדבר איתו. רוצה שיתקשר.
יותר ממה שהוא מתקשר בפועל.
בכלל, כשעולה בי הרצון, ההתרגשות מציפה אותי ומאפילה על כל דבר אחר שקיים.


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2007-03-01T11:06:28):
זו כמובן, אני.


[b][po]קרן שמש מאוחרת[/po][/b] (2007-03-01T14:33:56):
הדס, רק עכשיו ראיתי את המייל ממך. רציתי להגיד שאני עדיין פה, עוקבת ומחזיקה לך אצבעות :-) וזו אני עם הניק החדש


[b][po]פשוט אלון[/po][/b] (2007-03-01T15:19:46):
כמה אצבעות יש לי 20? אני מחזיק את כולם בדקה הקרובה. :-)


[b][po]נועה בר[/po][/b] (2007-03-01T15:54:13):
(())
עוקבת...
האמת, יש לי הרבה להגיד, אבל זה כלל לא רלוונטי להווה, להוויה, לחוויה שהיא לגמרי שלך.
חבקי אותה, חבקי את עצמך.
נדבר בקרוב


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2007-03-01T19:05:31):
אני מבקשת מכל מי שמכיר אותי כאן וגם ממי שלא, אבל נכנס, [u]לבקש בשבילי[/u]. לבקש שהדבר הזה שאני מבקשת לעצמי יקרה. שהקשר הזוגי הזה שאני מייחלת אליו, זה הספציפי יתכונן ויתרגש על שנינו. שתיפתח בו דלת אלי ושפרפריי יכנסו אליו גם ויעוררו תחושה מורגשת ברפרוף כנפיהם.


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2007-03-02T08:55:46):
לילה קשה.
המקומות הכי זקוקים והכי עדינים ורכים.
קבענו להיפגש, הוא ביטל ברגע האחרון. ביקשתי שלא יסגור את הדבר הזה ביננו בשיחת טלפון. כל עוד ניפגש יש לי הזדמנות לבדוק אם יש בקיע, חריץ, פתח. לאינטימיות הרגשית.
ביקשתי שישתדל להיות במה שיש. להיות באינטימיות הרגשית שיש ביננו, לזכור שכשהעיניים שלנו נפגשות אין מקום אחר שאנחנו רוצים להיות בו,
לזכור את הרכות הגדולה, את העניין העצום, את העומקים שאנחנו מגיעים אליהם ביחד.
הוא נשמע במקום קשה.
וגם אני במקום קשה משלי.
אני יודעת שזה נועד להיות. אני יודעת שכשזה יקרה זה יהיה הדבר הכי טוב בחיים של שנינו.
האמונה הזו מהדהדת לי מבעד למקומות הכואבים.


[b][po]לוונדר סגול[/po][/b] (2007-03-02T09:38:39):
[u]אני יודעת שזה נועד להיות.[/u]
מתוקה שלי... (())
אני מכירה כל כך טוב את המקום הזה, מעצמי ומחברות.
זה לא עובד ככה.
את לא יכולה לדעת בשביל שניכם
ולא משנה כמה תנסי לשכנע אותו
טוב שאמרת לו את הרגשתך, שפתחת לו את הצוהר
אבל מעבר לזה אין לך מה לעשות
אלא לוותר...
אם זה היה נועד להיות - זה היה קורה בטוב
לא במלחמה
זה היה קורה בשפע
לא בפרורים
זה היה קורה בשמחה
לא בקושי...
האדם היחידי שאת יכולה לשנות לו את התפיסה - הוא את....
וגם אם תצליחי לכאורה להזיז אותו מעמדתו
זה תמיד יהיה שם... זה לא מה שאת באמת רוצה.
את רוצה מישהו שיגיד לך - הדס, אותך אני רוצה! :-)
את ראויה למישהו שיגיד לך את זה
שיתעקש עלייך
|L|

יש מצבים בחיים שאנחנו אוהבים מאוד מישהו
להיות איתו באינטימיות
מלב אל לב ומעים לעין
אבל לא מתחברים לזה במישור הרומנטי או המיני.
תיזכרי במקרים כשזה קרה לך,
שזה היה הפוך.
האם איזשהי מילת שיכנוע היתה יכולה להזיז אותך מהמקום הזה?....
{@


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2007-03-02T10:16:01):
כל תנועה קטנה גורמת לי לכאב. הקושי עצום. הראש פועם. הלב שולח לעיניים דליים של דמעות. הוא התקשר. אני שומעת בקול שלו שהוא החליט. שהוא החליט שלא. אני לא רוצה לשכנע אותו. אני לא רוצה להיכנס לקונפליקט של רצונות מולו. זה הכי מיותר בעולם.הכי לא מביא דבר. רצה שניפגש, אמרתי שלא היום. אני צריכה רווח. רווח מהכאב, רווח מהאלכוהול שהעריתי אל עצמי אתמול. מרווח נשימה.
אני כל כך רוצה שירצה לאהוב אותי.


[b][po]פלוני אלמונית[/po][/b] (2007-03-02T10:16:42):
הדס יקרה,
יהיה טוב @}
הלואי הלואי הלואי שמה שאת רוצה באמת יקרה!
מבקשת בשבילך, את ראויה לאהבה, את ראויה לאהבה טובה.


[b]זוהר[/b] (2007-03-02T14:57:11):
הדס,
אני נושמת איתך.


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2007-03-02T20:03:16):
אני נכנסת וקוראת ומרגישה את המזרון הזה שפרוש מתחתי, שכולו אהבה. ויודעת שגם אם אני נופלת, האהבה הזו מרככת את הנפילה.
חברים מקיפים אותי. באופן משונה, שתי חברות שאני אוהבת מאד, אך הקשר התנתק עימן, יצרו עימי קשר היום. וגם אלה שנוכחים כל הזמן, כאן. ומנחם לחוש את התמיכה הזו. ואני מצליחה לנשום. אפילו לחייך. ובן צעיר של זוג חברים, כולו בן חמש וחצי, אמר לי היום- אוי כמה את רזה ואיזה תוסיק חמוד יש לך (-: ואח"כ, הוסיף-הוא באמת מאד מתוק התוסיק שלך. כולנו חייכנו והיה משהו מאד מחמיא בדבר התמים הזה. כל היום מתעסקת (מלשון עושה עושה דברים), כדי לא להיות במקום הכואב. אבל הוא ברקע, כל הזמן, כמו שלג על מרקע. ויש רגעים שהוא אוחז בי בגרון.
מחר יוצאת לטיול. מקווה שהמאמץ הפיזי יעזור לרווח ויביא קצת חמצן למקומות חנוקים.
בערב אנחנו אמורים להיפגש. מי יודע מה יהיה עד אז. אלוהים גדול וכך גם אני.


[b][po]קרן שמש מאוחרת[/po][/b] (2007-03-02T20:43:42):
הדס, אוף, אני קוראת אותך וכואב לי עד כדי שקשה לי לכתוב לך.. ובכל זאת, שולחת לך את החיבוק הכי חם שאני יכולה. מאחלת שהימים שעוד נכונו לך יהיו נכונים. מאמינה בך.


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2007-03-03T13:10:44):
רצתי היום בים. אני לא מהרצות. עושה הרבה פע' גופנית אבל תמיד שנאתי לרוץ. אחותי הזמינה אותי לרוץ איתה בחוף הים. מתוך הרצון להיות עסוקה ולא לתת רווח למחשבות טורדניות, אמרתי כן. ורצתי. 19 דקות של ריצה. נהדרת משחררת שורפת בראות. הלב פועם בכל כוחו ועוזו מספק דם לכל השרירים המדהימים האלה שעובדים ועובדים ופועמים בחיים. כשעצרתי לא היתה לי נשימה. אבל היה לי מרווח נשימה ענק. אם הייתי יכולה הייתי רצה עד כלות. רצה ורצה ורצה ורצה עד שהגוף יהיה כל כך עייף שלמח לא יהיה כח לייצר מחשבות.


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2007-03-03T18:35:29):
הלב שלי פועם ומורגש כמו תופי טם טם בכל הגוף. כל פעימה יוצרת תחושה של מחנק, פרפורים של התרגשות. פרפורים של פחד. פרפורים של כאב. ממתינה שיתקשר.


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2007-03-03T22:43:24):
קבענו להיפגש היום.
הוא לא התקשר. לא בשעה שנקבעה ולא הרבה אח"כ.
שלחתי sms. לא ענה.
התקשרתי. העיף אותי לתא הקולי.
דקות ארוכות נרעד לי כל הגוף בבכי. התיפחויות.
התקשרתי שוב, כשהעיף אותי שוב לתא הקולי השארתי הודעה. שאני מרפה, שאני מבינה את מה ששתיקתו אומרת. שאני מאחלת לו אושר ואהבה. שאני לא כועסת עליו ומחבקת את המקומות הנמנעים והשותקים שלו. אמרתי שאני משאירה הזמנה פתוחה להתקשר כשיחוש טוב ונח.
שחררתי.
הולכת לרקוד את עצמי לדעת.


[b][po]עדי ל[/po][/b] (2007-03-03T23:48:31):
מקווה שאת רוקדת, ויודעת...
שאת אהובה בדיוק במקומות המדוייקים,
כי לא יכולה להיות אהבה אחרת.
שהלילה הזה יביא לך שקט וכח להביט לדיוק הזה בעיניים, לדעת לזהות אותו,
לאחל לעצמך את הטוב הזה
ולחבק את עצמך בכל מה שניתן ובמה שנמנע.
[u]מאחלת שהימים שעוד נכונו לך יהיו נכונים.[/u]


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2007-03-04T07:23:32):
העצב עוד כאן.
ישנתי הלילה. התעוררתי בנק' זמן, כולי מבולבלת, עמוסה, אבל חזרתי להרדם. יש לי הרבה תחושות מורגשות בגוף. שחררתי והרפיתי, אבל זה חדש והאוטומט הישן מרים את ראשו מדי פעם ורוצה ש....אתקשר, נדבר, אכעס.
תודה לכולכם. התמיכה שלכם מצילה אותי.


[b][po]נועה בר[/po][/b] (2007-03-04T11:14:18):
_השארתי הודעה. שאני מרפה, שאני מבינה את מה ששתיקתו אומרת. שאני מאחלת לו אושר ואהבה. שאני לא כועסת עליו ומחבקת את המקומות הנמנעים והשותקים שלו. אמרתי שאני משאירה הזמנה פתוחה להתקשר כשיחוש טוב ונח.
שחררתי._
כל הכבוד! את גדולה.
(())
לוקח זמן ללב להצטרף להחלטות, להתרגל. תני לעצמך את הזמן.
האוטומטים קופצים זה חלק מהחיים, זה האופי שלהם :-) השאלה היא אם התשובה שאת עונה להם מרגיעה את ליבך, מלטפת. בזה חשוב להתמיד כי אנחנו יכולים להיות אלופים בלרדת על עצמנו ולמצוא פגמים וביקורת... לאן זה מוביל אותנו? התשובה ברורה.

להשאיר את הלב פתוח מבלי להיפגע זוהי אומנות, אפשר להתאמן בה כל החיים.
עוד חיבוק.

חייבת לצטט את המחכימון: אתה מלמד הכי טוב את מה שאתה צריך ללמוד בעצמך.
:-D זה צחוק על עצמי , כמובן.


[b][po]פלוני אלמונית[/po][/b] (2007-03-04T11:14:25):
הדס יקרה, אמרת לו דברים יפים, שיחררת את הכדור, הוא אצלו עכשיו. תהיי גאה בעצמך!


[b][po]לוונדר סגול[/po][/b] (2007-03-04T11:40:08):
תגידי לו תודה
על שדרכו זיהית מה את רוצה
זה שלב חשוב בדרך.
זה לא קל, זה כואב נורא
וזה שלב
וזה יעבור.
הוא פתח לך חלון
עכשיו את יודעת שאת יכולה להיות באינטימיות הזאת
ושאת יודעת לאהוב ולהנות מביחד,
ובקרוב גם יגיע המישהו המיוחד הזה
שיהיה לך את זה איתו
ויהיה לו את זה איתך...
(())
סבלנות... זה מגיע....
{@


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2007-03-04T21:23:52):
[u]לוקח זמן ללב להצטרף להחלטות[/u]
כמה נכון, כמה אני מרגישה את זה.
הראש יודע והלב מתמרד.


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2007-03-05T07:51:09):
רצתי. 35 דקות של ריצה בחוף הים.
אני מתבוננת עלי מהצד ויש לי חלק גאה. האוטומט שלי הוא להיכנס בחריץ בין שתי בלטות ולהיות בדיכאון. אבל לא הפעם וזה מרענן. אני עסוקה כל הזמן. אתמול ביקשתי מחברה שתבוא לישון אצלי כי לא רציתי להיות לבד. מבאס אותי שיש לי בבית זכרון שלו. זה מביא לי תחושה מורגשת לגרון, פרפורים לבטן, כאילו כל שניה הוא צריך להיכנס. הלילה הדלקתי סדין חשמלי. היה לי חם מתחת לפוך אז כיביתי והפכתי את הפוך כדי שיהיה קריר. וישר נזכרתי שהפכתי את הפוך כשהוא היה כאן, כי היה חם בשניים. אכן [u]לוקח זמן ללב להצטרף להחלטות[/u].


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2007-03-05T12:30:05):
אני רוצה לכתוב, רוצה לשפוך את הכאב על הדף, ואין כבר מילים שלא נאמרו או תחושות שלא בוטאו. הכל כאן ועדיין ממשיך לנבוע ממני. אני יודעת שנביעת הכאב הזו תגיעה לקיצה אך אינני מוצאת בידיעה הזו נחמה.

יש לי עיסקה עם אלוהים כבר שנים רבות. כשעצוב לי אני הולכת לים. והוא יודע שכדי לסמל לי שמהו טוב הולך להתרחש, הוא צריך להביא אל דרכי צדף יפה. היום, כשרצתי, שכחתי את העסקה. נכנסתי למוד ריצה וזהו. ופתאום, בין השרעפים נצנץ לו צדף אלי. התכופפתי. זה היה פי הכושי. כזה שלא רואים כל יום על חוף הים שלנו. ואז מיכל אומרת- "תגידי, יש משהו שהוא לא אות מהיקום בשבילך?" ואני חושבת לעצמי - יש מלא אותות, השאלה אם רואים אותם.


[b][po]ח אלפשה[/po][/b] (2007-03-05T13:06:04):
[u]יש לי עיסקה עם אלוהים כבר שנים רבות. כשעצוב לי אני הולכת לים.[/u]
אלֹהים => אל הים (to the sea).

אני חלש במילים אז מצטט:
_הלואי הלואי הלואי שמה שאת רוצה באמת יקרה!
מבקשת בשבילך, את ראויה לאהבה, את ראויה לאהבה טובה._
ואני בטוח שתמצאי
[u]מישהו שיגיד לך - הדס, אותך אני רוצה![/u]


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2007-03-06T08:34:13):
ביום שבת, כשחשבתי שניפגש, יצאתי לשמורה. לכדתי פרפר. רציתי להזמין אותו לשחרר את הפרפר.
אפיתי לנו עוגת בננות.
הכנתי תרמוס עם תה.
את הפרפר שיחררתי, את העוגה נתתי לאחותי, שתיקח לעבודה. התרמוס עדיין עומד על השולחן.
אני מרגישה איך כל הרגש שהציף אותי, גם כשהתראנו, וגם כשהוא שתק, לאט לאט עוזב.
עוזב ומשאיר ריקנות.
ואני צריכה להיזהר לא למלא את החללים הריקים הללו באוכל.
בכל פעם שיש לי פעימה של כאב ושל ריק, ישר אני רוצה ללכת לבלוע משהו כדי לא להרגיש את זה.


[b][po]לוונדר סגול[/po][/b] (2007-03-06T09:46:14):
(())


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2007-03-07T09:50:00):
לכבד את הקצב של האחר, איזון, סנכרון, זמן, שחרור, ויתור, כאב, עצב, ריפוי, הזמן שלי, אהבה, חיוך, עומק, מגע, ריצה, סבלנות, ים, לבלוב, אנפת לילה, ריק, מלא, סאת רצון, אהבה, עכשיו, מחר.

[u]גם בחורף הקודר אני יודעת שהאביב עתיד להגיע[/u]
(זה לא שלי אלא של מישהו אחר)


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2007-03-07T19:56:19):
כמו כאב שיניים, גם הכאב הזה מתגבר בערב


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2007-03-08T09:43:11):
שיעור ספינינג. מוזיקה מעולה, מדריך משובח. באמצע הדיווש, הזיעה זולגת על הפנים, פתאום התחלתי לבכות. בקול, ביפחות, עם דמעות מתערבבות בזיעה.
איזה יופי שהיה חשוך והיה רועש.

יש לי מחשבה שאני נאחזת בכאב. כי גם כאב הוא רגש שממלא והכי נורא זה להיות באין.


[b][po]לוונדר סגול[/po][/b] (2007-03-08T17:16:12):
איזה יופי של תובנה!
{@
ואיזה יופי של חוויה בספיניג!
{@

[u]קושי אינו בהכרח סבל[/u]


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2007-03-08T21:06:42):
אכן יופי של תובנה
אבל
חרא אוטומט (-:


לא, מה פתאום, אני?! שיפוטית?!
הרי בדיוק כמו שאני ככה זה טוב (-:
(קצת חיוך בתוך כל הדיכאון הזה לא יהרוג אותי)


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2007-03-08T23:09:02):
בתוך כל הבליל הרגשי הזה הוחלטה החלטה/מתנה לעצמי: מתאמנת לקראת מרוץ ספרינט בטריאתלון שיערך ב 02/06/2007.
לרוץ כבר התחלתי. לרכוב אני רוכבת ולשחות- מבטיחה להשתפר. וכבר מצאתי שותפים לאימונים.


[b][po]פשוט אלון[/po][/b] (2007-03-08T23:48:40):
היי תודה רבה על ההזמנה, הייתי שמח מאוד אך שבת הזו אני כבר ארוז לטיול הכל מתוכנן!!
אולי בשבת הבאה או באמצע השבוע, את עדיין שכנה שלי? |H|


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2007-03-09T18:48:19):
אני מרגישה מאד מאד בודדה.
ולמרות שעברתי כבר את עין הסערה, הזנב שלה מצליף די חזק.


המרגיעון אומר- התשמע קולי באשר הנך
ואני אומרת- התשמע?


[b]אגס[/b] (2007-03-10T00:29:16):
אני קוראת אותך ועולה לי בראש המשפט:
I dont know where im going, but im on my way

אני מקוה שתמצאי אותו בדרך שלך.


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2007-03-10T17:35:45):
אז מה יש לי?
העובדה שאני מצליחה למנף גם חוויות לא פשוטות עבורי, הפעם הראשונה ששחררתי (או לפחות ניסיתי), הידיעה שלא עשיתי שופ דבר שגוי ואף הייתי עושה אותו דבר שנית, העובדה שאין לי קולות בסגנון "לא יפה, לא ראויה" ועוד כהנה, תיעול האנרגיה לעשיה מאתגרת, רצון לישם את השחרור כל הזמן, מין ההתחלה, בפעם הבאה.
וגם יש לי זיכרון שמכאיב קצת. עכשיו שמתי לב שמיהרתי להכניסו אל המקומות האינטימיים שלי, האינטימיים הפיזיים- בית הקפה השכונתי, מסעדה שאני מרגישה בה בבית, הבית שלי, המיטה שלי. ועכשיו, אני מרגישה חנוקה במקומות האלה. רואה אותנו כל הזמן. כאילו הנוכחות שלו חיה מאד בזיכרון שלי.


[b]זוהר[/b] (2007-03-10T19:16:46):
הדס,
אני קוראת פה כל הזמן,
ולא תמיד יש לי מה לכתוב,
אבל תמיד אוהבת כשקוראת,
את אמיצה ויפיפיה בעיניי.

לפני שבוע עשיתי תקשור ובא לי לתת לך משפט אחד שנאמר לי במתנה. לחלוק אותו איתך.
[b]אל תפחדי. אהובך נמצא בדרכו אלייך[/b]

שיהיה לך שבוע טוב,
שבוע של קסם וקדושה,
של שמש מאירה :)
באהבה רבה

זוהר.


[b][po]ציפ ציף[/po][/b] (2007-03-10T20:46:56):
(())


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2007-03-10T22:40:57):
40 דקות אופניים, 30 דקות ריצה, 750 מטרים שחיה. זאת היומית.
אני חושבת שאני מתמכרת (-:

זוהר, נכוחותך יקרה לי.
תודה.
וגם בא לי להגיד לך [u]גם את אל תפחדי. אהובך בדרך אלייך[/u]


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2007-03-11T10:05:54):
אימון משקולות של שעה. אחוז שומן בגוף ירד ל-25. עוברת למאמן טריאתלט.
כנראה שההתלהבות שלי תהפוך את הבלוג הזה גם ליומן התקדמות לקראת התחרות. אני שמחה בזה, מרגישה גיבורה, סוג של התעלות.

אני מקשיבה לאחינועם שרה "בואי כלה" ויש לי כל מיני בגוף.
שבוע טוב טוב ונכון ומרפא. לכולנו.


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2007-03-11T19:01:49):
אני עייפה ומותשת.
פתאום זה תופס אותי בגוף ולא משאיר מקום ורווח לכלום.
עצוב, כואב.


[b][po]פלוני אלמונית[/po][/b] (2007-03-11T20:56:48):
הדס, את חזקה.
טוב שאת מתעלת את הרגשות לספורט!


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2007-03-11T21:34:53):
די, לעזאזל, די


[b][po]ציפ ציף[/po][/b] (2007-03-11T22:29:50):
תהיי בכואב הזה,אל תתכחשי ותתעלמי ממנו.


[b][po]נועה בר[/po][/b] (2007-03-12T23:19:09):
(())(())


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2007-03-13T16:12:50):
עשיה. פיטופלנקטון דיגמנו לי היום. בוק שלם של יצורים זעירים מקסימים. דמותו צפה ועולה מדי פעם. גם העצב צף ועולה מדי פעם. מסתכלת. חווה. בודקת.
מנסה לקחת אחריות פעילה על חלקים בחיים שלי. לא להזניח את הלימודים.
הרצון להתקשר אליו קיים. הפנטזיה שנחיה ביחד באושר ובאושר עדיין לא התפוגגה.
פשוט צריך לרוץ הרבה.


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2007-03-13T22:35:36):
פגישה. ואני יושבת מולו ומתגעגעת למישהו אחר.
אולי כדאי לשקוט קצת בתחום הזה.


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2007-03-15T20:18:58):
אם הייתי מחלה הייתי אובססיה נראה לי.
כבר יותר זמן בלעדיו מזמן איתו.
מה נהיה?


[b]זוהר[/b] (2007-03-16T13:01:36):
כותבת לך למייל.


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2007-03-16T16:40:22):
רונן שאל אותי שלשום אם בא לי ללכת ל"השתטח" על קברות צדיקים. בעצם הוא התכוון לצדיק אחד, יהונתן בן עוזיאל, שמייחסים לו כוחות הנוגעים לזיווג זיווגים. "בטח", אמרתי. הרי שום דבר לא יכול להזיק, נכון? ונסיעה שכזו, עבורי, יש בה מין זיכוך הרצון, התכוונות מדוייקת. אתמול רונן שאל אותי, אם למרות מזג האויר אני רוצה לנסוע ושוב עניתי "בטח". והיום בוקר נסענו.
השמיים היו מלאי עננים. אפורים, שחורים, לבנים, קלילים וכבדים. מבעדם הצליחה להסתנן פה ושם איזו קרן שמש. בואדי ערה, מטעי הנשירים כבר פורחים בורוד, חלקם מלבלב בירוק עדין. עיט יושב לו על ענף של עץ בשלכת.
מגיעים לצפת, נכנסים ליער ביריה. היער כולו עטוי בערפל. ענן התיישב עליו. קר. קר מאד. ארזי הלבנון עומדים זקופים, החד שנתיים צובעים את האדמה בירוק צעיר ובצהוב סביוני.
מגיעים לקבר, או לציון, כמו שכתוב שם. איש אחד, שיש לו באסטה, מברך ותוקע בשופר. נותן לי דף עם ברכות שאפשר לומר. מדגיש שעלי לבקש מבורא עולם, לא מהצדיק. יש טקס שלם לבצע, ואני, מבצעת. וחוץ מהטקס, מוסיפה בלשון חופשית מונולוג, ובוכה. ובחוץ יורד גשם ושוטף הכל. "זה טוב לבכות על קבר הצדיק" אומר לי האיש. הצליח לי (-:
בחוץ, בגשם, אנחנו מוציאים ערכת קפה ומכינים תה. אהוד בנאי מנגן באוטו ואנחנו מקרבים אותו כדי שנוכל לנסוע. ממשיכים לנסוע, נכנסים עמוק אל תוך היער. הענן הזה מלווה אותנו. מפלרטט עם צלע ההר, מכסה טפח, מגלה טפחיים. פעם אנחנו מתחתיו, פעם בתוכו, פעם מעליו. מגלים את עין נבוריה, מעיין, עשבי תבלין, כולל מרווה ומנטה לתה של אח"כ. תן מציץ עלינו מבין העצים, עד שרונן שם את העדשה המתאימה במצלמה, התן ברח...שלוש פרות נבהלות מרעש המכונית, מתחילות לרוץ. בוינה, הן מהירות, חבל שלא בורחות כך מהשוחט.
מגיעים לבית בקצה הנוף. תנור עצים, מרק בצל, סלט, לחמניות מהתנור. וכל הזמן הענן ממשיך לנהל דיאלוג יפיפה עם ההר, עם העצים, עם הנוף, עם החיים.
והכל מרגיש נכון ומדויק ומרגש.
זמן לחזור הביתה.
תודה.
ואמן.


[b][po]נועה בר[/po][/b] (2007-03-16T17:00:14):
כמה יפה את כותבת.
[u]והכל מרגיש נכון ומדויק ומרגש.[/u]
איזה יופי
(())


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2007-03-17T12:47:05):
רצתי בים. היה קר. רכבתי במכון. היה מאמץ.
אני צריכה לשבת על התיזה שלי ואינני מסוגלת להיות לבד.
אני מבקשת להיגאל מהכאב.


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2007-03-17T15:12:07):
בא לי להקיא.
בא לי למות לקצת זמן.
בא לי לחדול מזה.

כתוב לי "כשאת לא יכולה יותר- אל תכילי"
איך? איך אפשר להפסיק? זה כואב, זה מבלגן את ההויה.


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2007-03-18T12:08:35):
אני רוצה להזכיר לעצמי שאני יכולה לזה.
אני רוצה לומר למקום הכואב שלי שזה בסדר.
שגם כואב ועצוב זה חי.
אני רוצה לחבק אותי באהבה וברכות.
אני רוצה להזכיר שהאביב מגיע.
שהכל מתחיל ללבלב. שגם הלב שלי מלבלב (איזה יופי של מילים). שרק אם נפתחים אפשר לקבל מים ולהתחיל לפרוח.
אני רוצה להזכיר לעצמי שבתוך כל הסערה הזו, לא היה רגע שאיבדתי את הידיעה שהזוגיות שלי מתהווה השנה.
הידיעה הזו נטועה עמוק עמוק בי.
את זה אני רוצה לזכור.


[b][po]לוונדר סגול[/po][/b] (2007-03-18T15:01:23):
[u]בא לי לחדול מזה.[/u]
רעיון מצויין.
שימי לב לרגעים בהם את חושבת על זה
ותבחרי לך מראש נושא אחר
ובאופן מודע תסיטי את המחשבות שלך משם לשם
לא לחשוב עליו
לא לחשוב על זה
לא להתפתות...
לא לתת לו מקום במודעות שלך
להיגמל...
|Y|
{@


[b][po]קרן שמש מאוחרת[/po][/b] (2007-03-18T21:31:03):
הדס, העייפות הכריעה בימים האחרונים (מי רצה מחלקה סגורה ולא קיבל?) אבל רציתי לשלוח חיבוק וחיזוק.


[b][po]קרן שמש מאוחרת[/po][/b] (2007-03-18T21:32:46):
{@


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2007-03-19T09:13:39):
לוונדר- אני משתדלת. מצליחה חלק מהזמן.

אתמול- ריצה- 10 ק"מ. שחיה 640 מ'.
היום מנוחה. נורא בא לי לרוץ אבל יודעי דבר מבטיחים לי שההתאוששות חשובה לפחות כמו הפעילות. אז אני נותנת זמן התאוששות לגוף (ופתאום קולטת שאני בשני מישורים כל הזמן).

יש לי יומולדת השבוע.


[b][po]עדי ל[/po][/b] (2007-03-19T11:40:57):
מזל טוב.
שבוע בסימן יומולדת, חבקי עצמך, העניקי לעצמך טיפול מפנק (להרפיית שרירי הגוף והלב )
זר פרחים מהסוג שאת הכי אוהבת (ולא לקמץ: כמס' השנים ועוד אחד :-) )
נשמי את היופי הזה שיש כאן עכשיו מסביב,
אביב.
בשבילך - מילות שיר שאני מאוד אוהבת.

[list]
[*] משנה לשנה
[/list]
ביצוע: יהודית רביץ
מילים: שמרית אור
לחן: יהודית רביץ*

משנה לשנה אני הולכת ונחשפת
מעונה לעונה אני מתקלפת
מסירה את כסותי הישנה
מקפלת אותה בפינה ומסתכלת

מציצה בתהום שמעבר לדלת
כבר לא כל כך נבהלת
מביטה ברקיעים שמעלי
זו עדיין אותה התכלת

משנה לשנה אני הולכת ונרגעת
כמו צידפה לבנה אני מתבקעת
משילה קליפתי הישנה
אוספת אותה בפינה ומסתכלת

את קמט הצחוק בעיני מקבלת
המראה מתרגלת
שערה של כסף או אולי זהב
על ראשי מסתלסלת

אני פתוחה לרוחות, חשופה לסופה
שאותי מטלטלת
פתוחה לריחות, חשופה לפריחה
שאותי מבלבלת לאט לאט לאט לאט
מתערטלת

משנה לשנה אני נחשפת והולכת
ולקראת האביב מזדככת
מורידה עוד שכבה אחרונה
מקבלת אותי מתנה ומחייכת

מבקשת רק טוב, משתדלת
לא לדרוך על יבלת
אוּ - אני רוצה לאהוב, רוצה לאהוב

אני פתוחה לרוחות, חשופה לסופה
שאותי מטלטלת
פתוחה לריחות, חשופה לפריחה
שאותי מבלבלת לאט לאט לאט לאט
מתערטלת

משנה לשנה אני הולכת ונחשפת
משנה לשנה הולכת ונרגעת


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2007-03-20T10:16:32):
חלמתי בלילה שאנחנו ביחד. שרבנו ונפרדנו וחזרנו. והתעוררתי מתוך החלום הזה כל כך מאושרת. ועברו כמה שניות עד שהמציאות התמצאה לי. ואז נהיתה לי תחושה מורגשת בכל הגוף. פירפורים, הצפה, בחילה. הפער בין החלום למציאות שיטח אותי.
כאילו עברו עלי עם מערוך.


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2007-03-20T15:28:53):
אהוב יקר,

כמה חמקמק הוא הצורך המכונה אהבה. הצורך להכניס אדם אחר למרחב הפנימי, לקודש הקודשים ולהשאירו שם, כמו גם לחלוק את אותו מקום אצל אותו אדם.
ויחד עם הצורך הזה, והכניעה לו, באה סערת רגשות ופגיעות גדולה.

נחשפתי אליך בשיא פגיעותי. לא שמתי חומות או סייגים, הבאתי אותי בפתיחות ובאינטימיות גדולה. ושמחתי כי חשתי שגם אתה כמוני, לא שמת קליפות ובאת כן וישר ואמיתי.
למרות ההתחלה המקרטעת, היתה לי תחושה שזה נכון, ומהפגישה השניה, הרגשתי שגם אתה שותף לרצון לבדוק, האם יש מצב לאהבה. אחרי תקופה ארוכה שאף אחד לא עורר בי רצון לבדוק, נוכחותך עשתה זאת. העיניים הרכות, השיחות שאין להן גבולות של מה מותר ואסור,משהו הרגיש אותנטי ואמיתי.

וכך, כשכל קצות עצביי חשופים, בחרת להעלם.

זרקת איזו האשמה בדבר היותי מפחידה בעצמת הרגשות, עוד איזה דבר על פרפרים, ריפרפת בכנפיך והשארת אותי תוהה ותועה.

אני לא יכולה להבין מדוע נהגת כפי שנהגת, אין סיכוי שאבין. אני רק כואבת ועצובה. מאד.
לא זכורה לי חווית כאב עמוקה כמו זו שאני חווה עכשיו. והכאב איננו על עצם אי רצונך לחיות איתי לנצח נצחים, הכאב הוא על הדרך שבה נגוזת.
נגעת בי, בנשמתי ובגופי. צחקנו ביחד, העברת לילה שלם כשאתה מחבק אותי. הסתכלתי לך בעיניים.
יכול להיות שתעיתי בך כל כך? יכול להיות שבעיניך אינני ראויה לחמלה בסיסית ואנושית?
הטיפול בשתיקה שאתה נותן לי הוא אכזרי. כמו שגיל אומרת, אני דופקת על דלת ואצבעותיי מדממות, ואף אחד לא פותח.

גם עתה, אני באה לפניך בפתיחות ופגיעות גדולות. יש לי עדיין חלק שבוטח בך שתפתח את הדלת.
אני עדיין מבקשת שתמצא את הדרך לדבר איתי, בשבילי.
כמו שאמרתי לך, יש לי בשבת יומהולדת, לו תהיה זו מתנתך.

הדס


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2007-03-24T10:46:41):
יש לי יומולדת ואני לא ממש שמחה.
לא מצליחה.
קמתי, החלטתי לנקות את הבית, השואב שבק.
הרמתי את אפרכסת הטלפון להתקשר, אין קו (וזה יתוקן רק מחר).
הכנתי לי ארוחת בוקר שווה, אבל זה לא שימח אותי.
כתוב לי שהאושר תלוי רק בנכונות לאושר.
ויש לי מחשבה: לפעמים מותר שיקרו לי דברים טובים בלי שאזמין ואתכוונן ואתכונן. סתם הפתעות טובות כאלה. זה קורה, לא?


[b][po]טליה טקאוקה[/po][/b] (2007-03-24T11:52:16):
מזל טוב!
המרגיעון-תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר..
(())


[b][po]נועה בר[/po][/b] (2007-03-24T11:53:53):
מזל טוב !
@} :-) @}
חיבוקים וברכות שכאן ועכשיו ומייד יהיה לך טוב.
|עץ| |תמר| |עץ| |תמר| |עץ| |תמר| |עץ| |תמר|
[u]מותר שיקרו לי דברים טובים בלי שאזמין ואתכוונן ואתכונן. סתם הפתעות טובות כאלה. זה קורה, לא?[/u]
מותר, מותר! קורה, קורה! רק לא כשאנחנו יושבים עם הסטופר ומחכים שזה יקרה בדיוק כשנוח ומתאים :-) הפתעה אינה צפויה. החכמה - תני לה להפתיע אותך (ותיראי קסמים)

(())(())


[b][po]פשוט אלון[/po][/b] (2007-03-24T17:16:43):
מזל טוב!!!!!!!!!!!

http://www.tik-tak.co.il/Webs/Greet/images/[po]br tm3[/po].jpg


[b][po]קרן שמש מאוחרת[/po][/b] (2007-03-24T21:10:13):
יומולדת שמח! חזרתי מהטיול וחשבתי עלייך במהלכו. כיוונתי אלייך דברים טובים שקורים ועוד יקרו השנה. מזל טוב.


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2007-03-25T14:09:08):
פשוט תודה.


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2007-03-25T18:54:15):
מחר מצגת סיום תואר. לפעמים זה ממש לא רע בכלל כשיש משימות עם דד ליין שמאד מלחיצות. נותן רווח מדברים אחרים.


[b][po]לוונדר סגול[/po][/b] (2007-03-25T19:01:36):
{@ {@ {@ מזל טוב {@ {@ {@


[b][po]קרן שמש מאוחרת[/po][/b] (2007-03-25T21:01:13):בהצלחה מחר |Y| העם איתך |יש|


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2007-03-26T12:02:27):
היה. נגמר.
היה טוב.
נושמת (-:


[b][po]קרן שמש מאוחרת[/po][/b] (2007-03-27T08:21:04):
|גזר| מלכה!!!


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2007-03-30T17:23:48):
"תנועה שלך לא יכולה לאלץ מישהו אחר לעשות תנועה"
זאת הפנינה שיצאה לי היום מהפה. ככה בלי לחשוב. במין בהירות כזו.
שום דבר שאעשה איננו יכול לגרום למישהו אחר לעשות משהו. תנועה של מישהו אחר באה מתוך רצונו הוא.
לזכור, לא לשכוח, ולהשתדל לתת לזה לחלחל.

חוץ מזה, שישי נהדר. ביזבזתי כסף. גם על עצמי וגם על אהובים לי. פגשתי סתם כך אנשים מאירים והאור שלהם הגיע אלי.
איזה כיף.


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2007-03-31T18:31:06):
"שלושה דברים אני יודעת לעשות ללא מאמץ: לאהוב, לבכות, להתרגש. כל השאר-וזה לא מעט- בא לי במאמץ"
רחל בת אדם מתוך הספר "תמונת אישה"


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2007-04-01T07:23:16):
חג האביב כבר כאן והחורף חוזר לביקור חפוז. כאילו יש איזה רצון גבוה "להביא שטיפה אחרונה". ויום שהחל חמים עם הבטחה לחם, הופך קר ורטוב. ושוב השביל מלא חלזונות ערומים וצריך להיזהר לא לדרוך על אחד מהם. ושוב יש רעננות באויר ושוב אפשר לכרוך צעיף סביב הצוואר ולצאת לנשום אויר קר פנימה לגוף.
שבוע טוב.


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2007-04-02T06:59:23):
אתמול הייתי צריכה להגיע לדיזינגוף סנטר. נסעתי דרך הטיילת. דרך הים. והוא היה גלי כזה, בעוד ששלשום בבוקר הוא היה שקט פלאטה ושלשום בערב סער וגעש. וחשבתי איך תוך פחות מעשרים וארבע שעות הוא עובר שינויים ומצבים. וכולם יפים.
ואז חשבתי שאם לא הייתי נוסעת דרך הטיילת, לא הייתי רואה אותו.
ואז חשבתי שנקודת המבט שלי והחוויות שלי כל כך תלויות בדרך שאני בוחרת.
כמה מחשבות (-:


[b][po]לוונדר סגול[/po][/b] (2007-04-02T16:10:54):
מחשבות מקסימות
ותזכרי אותן בסערה הבאה...
{@


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2007-04-03T15:38:43):
ושוב עצוב. ושוב יש ריקנות מסויימת. וגעגוע.
אולי אני רק צריכה לקבל |-:


[b][po]נועה בר[/po][/b] (2007-04-03T17:41:34):
(())
[u]וחשבתי איך תוך פחות מעשרים וארבע שעות הוא עובר שינויים ומצבים. וכולם יפים.[/u]
כולנו.


[b][po]קרן שמש מאוחרת[/po][/b] (2007-04-03T22:49:56):
מותק, חיפשתי אותך בכל המקומות בהם חשבתי לחפש (כמו לשחק מחבואים :-)) ובדרך זכיתי במשפט כל כך יפה לפני השינה "ואז חשבתי שנקודת המבט שלי והחוויות שלי כל כך תלויות בדרך שאני בוחרת". תודה ולילה טוב..


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2007-04-07T09:02:30):
עירית יקרה,
החיים יותר חזקים מכל דבר.
ההחלטה לקחת חופש נהדרת. כשיצאתי ממך, נסעתי למועדון הכושר לרוץ. התקשרתי לחבר וקבעתי שניפגש להסתובבות כשאסיים
כמו שני רווקים תל אביבים (-:.
וכבר הייתי כולי חופשיה מהרצון הזוגי. וקלה.
וכשנכנסתי למלתחות, הגיע טלפון ממישהו שאפילו בדמיונותי הפרועים ביותר לא דמיינתי שאדבר איתו אי פעם. מין קשר וירטואלי כזה של הרבה זמן. הוא בתל אביב ורוצה שניפגש. המקום של החופש אמר לו שמחר. מצחיק.
אימון, הסתובבות, ושוב הפתעה, זה שחשבתי שלא יתקשר, התקשר.
ומה שאני שמה לב, שלמרות ששוחחתי וניפגשתי, הרי אני עדיין חווה את המקום של החופש.
ועכשיו אני מבינה בגוף את מה שאמרת במילים.
שבת טובה.


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2007-04-12T10:07:35):
לשחרר.
ביום שבת חברה סיפרה לי על טקס, שמאני או אנדיאני או השד יודע איזה, שבו קוברים אותך, את כולך בקבר, מכסים בחול, ורק מאפשרים לך לנשום דרך קשית.
ברגע הראשון (ועוד כמה אחריו) התכווץ לי כל הקישקע. איזה פחד.
אחרי כמה דקות, הדמיון שלי לקח אותי לסיטואציה.
ודמיינתי שאני מרפה את כל הגוף. נושמת, עוצמת עיניים ומרפה. ריפיון פיזי של כל השרירים וריפיון מחשבתי של המח. נשימה למקומות המכווצים ושחרור שלהם.
ואני מוצאת שמאז, בנקודות של לחץ, של דחיסות, של התכווצות, אני חוזרת לדמיון הזה.
ל"להרפות".
ומופתעת מאד שזה עובד.

ביום שישי התקבלה החלטה- חופש מזוגיות. חופש מלחשוב, חופש מלפגוש, חופש מלרצות, חופש מלכתוב.
והחופש הזה לא מתאפשר.
המציאות ואני לא משחררות.
משהו שחשבתי שנגמר ממשיך.
יש הזדמנויות חדשות שהיקום שולח.
אז אני מתאמנת בין לבין. למה אני מתכוונת- הרצון בזוגיות אופף אותי כל הזמן. כל דקה, כל שאיפה, של נשיפה. אפילו בלילה בשינה.
כל דבר שאני עושה- הרקע הזה תמיד מאחור. מעיב על כל הישג, על כל חיוך.
אני מתאמנת לקחת חופש ממנו בזמן שאני עושה דברים אחרים. להיות בכל מה שאני עושה במלואי.
אז אני לוקחת נשימה אל תוך המקום של הרצון, מרפה את הכיווץ ועושה משהו. הכיווץ חוזר, אבל גם אם יש לי שלוש דקות של רווח- הוא כולו שלי.
והרווח הזה מאפשר.
מבקשת שאצליח לרווח ולשחרר ולהרפות יותר.


[b][po]לוונדר סגול[/po][/b] (2007-04-12T15:20:28):
מעולה
|Y|


[b][po]לוונדר סגול[/po][/b] (2007-04-26T18:55:25):
מה שלומך?
{@


[b][po]נועה בר[/po][/b] (2007-04-30T22:50:03):
תודה. חיבוק חזרה (())


[b][po]נועה בר[/po][/b] (2007-05-17T10:40:18):
יקירתי, מה שלומך?


[b][po]נועה בר[/po][/b] (2007-05-20T10:05:26):
מה, את תופרת ?? אני מחפשת גם...


[b][po]בתנועה מתמדת[/po][/b] (2007-05-20T13:45:39):
הי הדס זו אני אמא של ליבי (והלל הקטון). מה שלומך? לונג טיים נו סי (-:
יש לי בשבילך תופרת אמנם לא בצפון ת"א אלא ביפו, אבל עושה אחלה עבודה ואין לה בעייה להוציא גזרה ממשהו קיים, והמחירים שלה זולים.
וגם מקבלת בשעות גמישות מאד.
חוצמזה שיהיה חג שמייח ופורייח@}


[b][po]בתנועה מתמדת[/po][/b] (2007-05-20T13:46:35):
ואנא מחקי הטלפון שלי לאחר העתקתו מכאן. תודה@}


[b][po]מונו נוקי[/po][/b] (2007-05-20T14:54:34):
הי הדס
יש בקניון רמת אביב מתפרה, הם עושים הכל(ממש "מפעל תפירה" )במחירים סבירים.


[b][po]פלוני אלמונית[/po][/b] (2007-05-20T16:23:38):
לא נעלמתי, רק עמוסה מאד וגם המחשב החדש לא תמך עברית. עכשיו הוא תומך, אבל עדיין אין מדבקות של אותיות עבריות על המקשים, מה שמקשה מאד...

(האושר אינו תלוי בדבר, רק בנכונות לאושר)


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2007-05-27T20:51:51):
על המקשים עדיין אין מדבקות, מה שיביא אותי ללמוד הדפסה עיוורת, או יביא הרבה שגיאות...
עוד חודש וחצי תם הדד ליין שלי להגשת התיזה, ועדיין לא התחלתי. שבוזה מהתחת. נשבר לי ולא בא לי ואני חורקת שיניים ובסוף אכתוב וממש לא אכפת לי מהציון. העיקר להיות אחרי. היום גם ננזפתי רשמית ע"י המנחה שלי, מה שאולי לא כ"כ גרוע כי זה סוחב אותי למה שאני חייבת לעשות.
בשבועות הייתי במדבר. היה נפלא וכבר שכחתי. מצוקת הכתיבה בולעת הכל. עוד סיבה להיכנס לזה ולסיים.
חודשיים אחרונים יש קשר עם מישהו. כזה שאין בו אהבה ורומנטיקה, וכולו מתמצה בסקס מעולה. ובכל זאת- זה הקשר הכי ארוך שלי בחמש שנים האחרונות...|-:
אני מחפשת חלום. משהו שארצה להגשים, חזון אישי. בודקת בתוכי ומנסה למצוא את האש.
ופתאום רוצה להחליט שבחודש וחצי הקרובים כל כולי אהיה רק בדבר אחד- בתיזה.
אני ראויה לשקט שיבוא אחרי.


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2007-05-29T09:15:05):
היום תור לרופאה שמותר לה לתת לי ריטלין.
ואני שמה לב מה אני הולכת לעשות לי בשם סיום התיזה.
ויש לי מקום ששופט אותי על הפיתרון ה"קל" שמצאתי. ואיתו יש קול שאומר בקול רם שהוא לא רוצה להיות במתח ומצוקה יותר בגלל התיזה. שהגיע הזמן לגמור את זה וזהו.
ןאני שומעת שאת שני הקולות הללו. ואני מודה שהשני יותר חזק וצלול והפיתוי בלהיפטר מהמתח הוא גדול.
אז אני הולכת לעשות כל מה שאני יכולה כדי לקבל את התרופה הזו.
ואז אני רוצה לבקש מעצמי לבחור את מה שאני עושה תוך תשומת לב יותר מדוייקת למי שאני.

ופתאום אני זוכרת את עצמי אומרת בהרבה הזדמנויות שאני עובדת טוב תחת לחץ. ורק עכשיו אני יודעת שזה לא נכון.
עובדת טוב, מביאה תוצאות, אבל המחיר האישי גבוה.


[b][po]שום כתוש[/po][/b] (2007-06-01T07:11:05):
אמנם אני לא תופרת מקצועית אבל אוכל להוציא לך גזרה מבגד קיים (למדתי תדמיתנותאי שם בסוף שנות השמונים) צרי קשר בדף הבית, אני בדרום תל אביב


[b][po]נועה בר[/po][/b] (2007-06-12T18:42:58):
מרוב מהירות שאני רוצה לצאת מהאתר, שכחתי לענות לך :-)
אצלי מעולה!
בהצלחה עם הכתיבה של התיזה
(())


[b][po]Hilla Kr[/po][/b] (2007-06-12T20:09:43):
הי,
פקאן היתה קודם, אז אני אדבר איתה, ואם לא ילך, אפנה אלייך.
תודה רבה בכל אופן!
הילה


[b][po]פלוני אלמונית[/po][/b] (2007-07-15T07:58:45):
אני כותבת את התזה.
משובללת עמוק עמוק.
עוד לחיצה אחת חזקה וזה יוצא.


[b][po]קרן שמש מאוחרת[/po][/b] (2007-07-19T00:34:54):
בהצלחה - איתך


[b][po]פלוני אלמונית[/po][/b] (2007-08-30T16:04:40):
ווטס אפ סיס?


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2007-09-17T08:42:41):
אני רואה מה כתבתי ביולי- עוד לחיצה וזה יוצא....
והחיים, הם מזמנים הפתעות.
במקרה זה, לא הפתעה משהו, אבל כנראה משהו ללמוד ממנו.
התיזה שלי מתארכת. מסיבות שלא תלויות רק בי משהו התפקשש ולא יכולתי להגיש, למרות שכתבתי
ועכשיו אני כותבת מחדש.
וזה מרגיש כמו מסטיק
שמזמן איבד את הטעם שלו.
והמלגה מפסיקה בסוף החודש
ואני מחפשת עבודה
והיא לא מגיעה בקלות
מתמהמהת בינתיים
ואפילו שיש לי ידיעה שבוא תבוא
קצת מטרידים אתי ענייני כסף.

זה איפה אני.

ושנה טובה ומתוקה לכל הנוכחים כאן
והלוואי שהיא תביא הביתה את שלושת החיילים שלנו שנמצאים בשבי.


[b]רות[/b] (2008-03-23T23:11:55):
מה הסיפור פה?


[b][po]פלוני אלמוני[/po][/b] (2008-05-01T16:09:08):
מה קרה לה משהו? מישהו יודע איפה היא?


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2008-07-21T12:56:33):
היא (אני) כאן.
קוראת כל הזמן.


[b][po]פלוני אלמונית[/po][/b] (2008-07-21T16:46:50):
פעם ראשונה פה , מאוד נהנית לקרוא ונדמה שגם את כאן היום וגם לי קוראים הדס...


[b][po]דנה בנדנה[/po][/b] (2008-07-21T20:07:41):
היי, ראיתי את ההודעה שלך בככר השוק?
בכמה כסף תירצי להשכירה?
תודה


[b][po]דנה בנדנה[/po][/b] (2008-07-21T22:25:21):
נכנסתי בגלל המודעה בכיכר השוק ונשארתי בגלל התוכן...
כ"כ מזדהה עם חלק גדול ממש כתבת - קיבלתי תחושה טובה ( יש יגידו נחמת טיפשים) שיש עוד כל מיני אנשים שחושבים כמוני.
שיהיה לך המשך ערב נעים...


[b][po]פלונית אלמונית[/po][/b] (2008-08-05T23:17:56):
שלום הדס,
קיבלנו קישור למודעה שלך לגבי הדירה בכיכר השוק (על ידי אור-לי בר-לב ותיקה בבאופן). אנחנו מעונינים לדעת כמה את מבקשת בשבילה לחודש? ולכמה אנשים היא מתאימה?
בבקשה תשלחי לנו תשובה לכתובת הבאה:
[email protected]
תודה רבה.


[b][po]אילת מ[/po][/b] (2008-09-05T23:42:16):
תודה, מה שלומך בימים אלה?


[b]אילת[/b] (2008-11-19T17:19:06):
[u]מבקשת מהיקום את הבית הבא שלנו-[/u]
שלנו, זאת אומרת שמגיע לך מזל טוב וקולולולוש?


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2008-11-26T11:53:50):
חזרתי. לכתוב.
לקרוא קראתי כל הזמן.
וגם כתבתי, אבל במקום אחר.
ובעצם, טוב שכך, משום שדרך הכתיבה שם פגשתי [u]אותו[/u] ואנחנו כבר אוטוטו עוברים לבית אחד "שלנו"
אז בלב טוב לי
(תודה לעירית, כן, זה עבד,לא בחנוכה הקודם...אז מה,דיליי של כמה חודשים זה כלום לעומת הנצח)

ועוד כמה חודשים אהיה בת 40.
רואה את הספרות נכתבות ומשתאה
40 זה גיל של אחרים
לא שלי

ופיטרו אותי בשבוע האחרון מהעבודה
ובמקום פחד ואימה
יש לי בגוף ציפייה
לזמן שבו אוכל להתחיל לעשות מה שליבי חפץ באמת
לאפות ולבשל לפרנסתי


[b][po]פלוני אלמונית[/po][/b] (2008-11-26T17:55:27):
שמחה בשבילך!!!!
ובטוחה שכישוריך המופלאים ימצאו להם בית חדש.
[po]אילת מ[/po]


[b][po]הקוסמת מארץ עוץ[/po][/b] (2008-11-26T21:01:45):
מזל טוב@}


[b][po]קופצת ראש[/po][/b] (2008-11-26T22:10:09):
[u]מזל טוב[/u]


[b][po]קופצת ראש[/po][/b] (2008-11-27T11:02:11):
גם אני הזדהיתי לא מעט עם הדברים. שמחה שחזרת לכתוב. קראתי אותך גם "שם" אבל פחות באדיקות..


[b][po]הקוסמת מארץ עוץ[/po][/b] (2008-11-27T13:31:38):
ניסיתי להיות צנועה ולא לקשר
אבל ברור לי שזה עובד. לגמרי.
איזה כייף!!!!


[b][po]הקוסמת מארץ עוץ[/po][/b] (2008-11-27T19:56:06):
(-:


[b][po]מיה גל[/po][/b] (2008-11-28T08:21:44):
(())


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2008-12-02T14:09:35):
נסעתי לקרית אונו, עם הרכב שלי, פורד פוקוס אפורה.
אני רוצה למכור אותה, אבל מחיר השוק כל כך נמוך שאין טעם.
אז נסעתי איתה לקרית אונו.
לבית ההוא, שגרנו בו כשהייתי ממש קטנה.
מה שקוראים "טף".
השנים הכי מאושרות בזכרוני קשורות לבית ההוא.
לעצי הפרי, לגינה, לארגז החול.
לבית הקטן.
לממתק הקוקוס ששלמה, הבייביסיטר שלי היה קונה לי בפינת הרחוב.
הגעתי, את הבית הרסו. המגרש עומד ריק.
גם את העצים והמגלשה וארגז החול הרסו.
מגרש של דונם. ממתינים לאישורי בניה. בינתיים הוא שומם.
יש בית קפה ליד המקום שהיה הבית שלי.
ושולחנות החוץ גולשים אל המגרש הערום.

שוטטתי בו. במגרש, נזכרת בימים המאושרים ההם.
כשעמדתי לחזור אל הפורד פוקוס שלי
גיליתי ששניה לפני מישהו נכנס אליה, הניע אותה והחל לנסוע במהירות עצומה ברחובות.
אישה אחת נתנה לי את הרכב שלה. רנו קליאו אדומה, ואני התחלתי דולקת אחרי הגנב.
הגענו לאזור נטוע פרדסים.
הוא נעלם.
המשכתי להסתובב שם, לפתע ראיתי האנגר, התקרבתי וראיתי את הפורד שלי.
כבר בלי גלגלים ובלי דלתות.
מפרקים אותה מול עיני.
פחדתי לגשת.
הסתובבתי ונסעתי חזרה.

התעוררתי.
הלומת אימה.


כל היום תוהה מה זה אומר. אני לא זוכרת חלומות.
את זה אני זוכרת.

ואיך זה קשור למציאות שלי?
אולי משום שאתמול [u]הוא[/u] הודיע לי שנמצא דייר לדירה שלו, מה שאומר שבסוף החודש נחלוק בית?

מה זה אומר?


[b][po]הקוסמת מארץ עוץ[/po][/b] (2008-12-02T14:18:52):
נהיגה ברכב קשורה לתחושת שליטה על החיים.
לדעתי החלום מייצג תחושה שלך של איבוד שליטה על חייך (אולי זה באמת קשור לעובדה שתחלקו בית...)


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2008-12-03T10:51:23):
איבוד שליטה?
(אני מחייכת חיוך אירוני)
פיטרו אותי מהעבודה.
אני עומדת לחלוק את החלל החיצוני שלי, הבית שלי, המקום שלי הפרטי האישי, עם עוד אדם, זה שחולק איתי את המרחב הפנימי כבר זמן מה.
והבית שבחלום, הבית הכי בית שהיה לי אי פעם עם הוריי.
אחרי שעזבנו אחותי נולדה ואבא שקע בעבודה ואחרי כמה שנים גם מת.
אבדן שליטה מרגיש לי נכון, אבל יש עוד משהו שם שאני לא מצליחה לחשוף ולגעת.

חשבתי שאני מתמודדת לא רע ומסתבר שאני רק מדחיקה...


[b][po]עירית לוי[/po][/b] (2008-12-03T15:47:55):
[u]חשבתי שאני מתמודדת לא רע ומסתבר שאני רק מדחיקה...[/u]
מותק, מה זה נהיית קשה עם עצמך? לא מרשה לך :-)
לתחושתי זו לא הדחקה.
דברים צפים אל פני השטח על מנת להשתחרר.
יש בחיים שלך כרגע טריגרים חיצוניים (הפיטורים, המעבר לגור איתו) שעוזרים לכאבי העבר הספציפיים האלה לצאת, להתעורר, להיחשף בפנייך.

זה כנראה הזמן הנכון לדברים האלה דווקא לצוף.
יצרת בתוכך חוסן פנימי חדש שמאפשר לך להיות מוכנה להם. את בשלה לפגוש אותם.

אז קל להם יותר לצוף בלילה. זה בסדר גמור.

מציעה לך לבדוק עם עצמך כרגע, במודע, אם את מסכימה לתת להם לעלות, לצוף, להציף אותך (גם אם החוויה לא הכי נעימה) - כדי ללכת ממך, כדי להשתחרר.
גם אם עוד לא שמת עליהם בדיוק את האצבע, גם עדיין לא נתת להם שם. רק לבדוק - האם את מסכימה לחוות הצפה של הכאבים שהגיע זמנם ללכת?

[u]יש עוד משהו שם[/u]
אולי לפתוח את הלב? להסתובב בעולם עם לב חשוף ופתוח לרווחה?

(()) חיבוק חם.


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2008-12-04T08:05:29):
הממממ...
זה בסדר להדחיק וזה בסדר להוציא.
מה שבא, בא בזמן הנכון.
לפעמים אני מרגישה, בחלק המודע והבהיר לי, שאני מסוגלת להתמודד עם X.
ורק ברטרוספקטיבה אני מבינה שההתמודדות לא היתה שלמה ויש עוד משהו מתחת ל-X.

ועכשיו?
צף בדיוק מה שאני מסוגלת להישיר לו מבט.

יש סדר לדברים ואין סוף לעבודה הזו, בניית הבית הפנימי.


[u]האם את מסכימה לחוות הצפה של הכאבים שהגיע זמנם ללכת?[/u]

יכול להיות שיש שם עוד משהו שרוצה להיאחז. לא בא לי לדחוק בו. אני מסכימה שהוא ישאר, אזמין אותו לתה ועוגיות, אציע לו מיטה בסדינים רכים.
נראה לאן זה ילך.

[u]אולי לפתוח את הלב? להסתובב בעולם עם לב חשוף ופתוח לרווחה?[/u]

המילים הללו הביאו תנועה של התכנסות פנימית. כמו להגן על משהו.
מתבוננת.

אני אוהבת שכתבת [u]שעוזרים לכאבי העבר הספציפיים האלה לצאת[/u]


ואני מזכירה לעצמי שהכל ברכות ועדינות ובאנרגיה עגולה ומלטפת.
כמו שמש של אור ראשון.


תודה יקרה.


[b][po]מיה גל[/po][/b] (2008-12-04T08:57:36):
היי אהובה,
מוסיפה רעיונות משלי על קודמותי:
יש לי תחושה של פרידה, של ויתור על זכרונות העבר כדי שתוכלי לאפשר לעצמך להתקדם.
להפרד מהבית הכי בית שהיה לך, כדי שתוכלי לבנות בית חדש, עם איש חדש ועם הרבה רגעי אושר שבבוא זמנם יהפכו לזכרונות מאושרים, לא של ילדה אלא של אישה, של בת-זוג.
להפרד מהאוטו שבלאו הכי את רוצה להפרד ממנו, כדי שתוכלי להמשיך הלאה, כמו שהקוסמת הציעה - לוותר על השליטה בחייך, ללכת אל הלא נודע המופלא שניצב בפנייך - גם עם האיש וגם מבחינה מקצועית (כמו במטריקס - לבחור בגלולה האדומה ואז לבדוק עד כמה עמוקה מאורת הארנב...)
ועוד דבר - בחלום הסכמת לקבל סוג של עזרה מהאישה עם הרנו האדומה. מה זה אומר לך?

(())


[b][po]קופצת ראש[/po][/b] (2008-12-04T09:19:24):
[u]להפרד מהבית הכי בית שהיה לך, כדי שתוכלי לבנות בית חדש, עם איש חדש ועם הרבה רגעי אושר שבבוא זמנם יהפכו לזכרונות מאושרים, לא של ילדה אלא של אישה, של בת-זוג[/u] |Y|
מסכימה עים קודמותיי (())(())(())


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2008-12-04T18:29:45):
אני קוראת אתכל המילים המחשבות שאתן שמות כאן. והכל מרגיש לי עגול ונשי ונכון. אני אוהבת נשים. רוצה לחיות כמו פעם. בזוג בתוך קהילה.
הגברים יצאו לעבודתם ואנו נגדל ילדים ונסדר ונבשל ונכבס.
והכל ביחד.

סבתא שלי סיפרה לי פעם על החיים בעירק.
כך זה היה. היא ואחיותיה וגיסותיה. יציאה מה"אני".
הנשיות הנפלאה המשותפת הזו.

חולמת שכמותי...

ולעניינינו, יש לי ווידוי: שיפצתי את החלום בפרט אחד.
את הרנו האדומה לא נתנו לי.
לקחתי. בלי רשות.

ואני זוכרת שהיו לי הרהורים אם להחזיר אותה, כשחזרתי ממשחטת הרכב.

הביך אותי שאני גנבת בחלום.

[u]_[/u]



ההבנה האינסטנקטיבית שלי היתה שיש חלק שמייחל להיות מאושרת כמו אז.
אתן רואות נכון.
אם אני רוצה "כמו אז" אינני עושה מקום למשהו חדש.

ויחד עם זאת, ההצפה של הדבר הזה מרגישה לי כמו צעדי פרידה ראשונים.
זה כבר הלך.
זה לא כאן.
אבל רק עכשיו יש רשות להתאבל.
ואחרי האבל יבוא גם השחרור וההקלה והמקום.


ועכשיו אני מבינה את העומס הפנימי.

פיטורים
בית
אבל
וכמה חלומות לעתיד (-:

אני אוהבת להיות בעשייה.
@}


[b][po]עירית לוי[/po][/b] (2008-12-04T23:08:15):
{@ :-)


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2008-12-07T09:04:47):
"באהבה ובמלחמה הכל הוגן"
היקום הזה, או אלוהים, או מי שזה לא יהיה שמנהל כאן את העניינים, החליט לתקוף בכל החזיתות.

אתמול הדלקתי את הטלויזיה (כן, אני יודעת טפו, האמת היא שלי אין אחת אבל הייתי [u]אצלו[/u] ולו יש).
ומה מוקרן?
"צ'יטי צ'יטי בנג בנג"

"צ'יטי צ'יטי בנג בנג" היה [b]ה[/b] סרט של ילדותי המאושרת.
אבא לקח אותי לראות בקולנוע כמה פעמים.
קנה לי תקליט של הסרט שהייתי מאזינה לו שעות.

עד היום אני זוכרת את השירים מתוך הסרט ואוהבת את המכונית הזו מאד מאד.
הוא נצחי בעיני וכשאני רואה אותו נדלקים לי כוכבים בעיניים.
סרט שהוא חגיגה לכל הילדים.

אז אתמול, אחרי שנים, ראיתי אותו (לא עד הסוף, היתה מחויבות משפחתית).

ישבתי על הספה, בקצה, צוחקת ומזילה דמעה חליפות.
גולשת בין המציאות, לעבר, לתובנות שמתעוררות תוך שניה.
[b]מבינה בלב[/b] שהגיע הזמן לתת לזכרונות את המקום שלהם כזכרונות ולא כמעצבי מציאות יומיומית.

אחלה דרך to make a point

שבוע טוב.


[b][po]קופצת ראש[/po][/b] (2008-12-07T09:50:53):
שבוע טוב! נשמע התחלה טובה לשבוע.
(())(())(())


[b][po]מיה גל[/po][/b] (2008-12-07T10:26:06):
איך הכל משתלב....
מקסים |*|

אכן [u]אחלה דרך to make a point[/u]


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2008-12-10T09:08:47):


היום הלכתי לטיול בוקר עם הכלבה.
השמיים היו ורודים וסגולים ואפורים ותכלת.
נפלאים.
וחשבתי [u]עליו[/u]
בימים האחרונים, המחשבות עליו מלוות בעצב עמוק
אני לא יודעת לשים את האצבע על ארוע מכונן או משהו כזה,
אבל נבנית בי תחושה ש{{}}[u]הוא[/u] עובר משהו בקשר ליחד שלנו.
שאולי יש לו ספיקות, שאולי האהבה קטנה שאולי שאולי שאולי.
שאלתי [u]אותו[/u] אתמול אם הוא נמשך אלי.
אני יודעת שהוא איננו אוהב נשים שמנמנות.
ואני, מה לעשות העליתי 4 ק"ג, שעל 158 הס"מ שלי, משמעותיים.
וכרגע, אני לא מצליחה להתחיל תהליך של הרזיה.
אז אני מרופדת היטב.

והוא הודה שלא ממש נמשך. שרוצה שארזה.
ואני תוהה אם זה רק זה.

ואני גם תוהה אם זה הוא או אני.
אולי צץ לו מנגנון שלא ידעתי על קיומו, להדיפת הסיכוי לאושר?
וכשאני שואלת אותי את השאלה הזו, אני יודעת שזה לא כך.

מקווה לטוב.


[b][po]מיה גל[/po][/b] (2008-12-10T13:02:38):
((-))
אוף, יש לי כל כך הרבה מה להגיד, שאני לא יודעת מאיפה להתחיל (ואם...)

אתחיל ממה שיש לטנטרה להגיד - [b]נמסטה[/b] - האלוהי שבי רואה ומוקיר את האלוהי שבך.
המהות הפנימית והאמיתית שלי, וראה ואוהבת את המהות הפנימית והאמיתית שלך, מעבר למחשבות שיש לי על מי שאת "צריכה" להיות, על איך את "צריכה" להראות או להתנהג, מעבר לבגדים שאת לובשת, מעבר לגוף שלך (שדוף או מרופד, לא רלוונטי כלל), מעבר לעובדה שרבנו הבוקר וכן הלאה.
להיות בנמסטה זה, בין היתר, להבין שהקושי שלו לא קשור אלייך. הוא שלו ושלו בלבד. אין לך אחריות עליו, לא על האושר שלו ולא על הסבל שלו. זה שלו.
יש לבחור שלך קושי, אולי את באמת צודקת וזה מנגנון להדיפת הסיכוי לאושר, אולי, אבל המנגנון הזה לא שלך ולא קשור בכלל ל-4 ק"ג שעטית עלייך, לאורך שיערך, לגובה שלך או לכל דבר אחר [b]אצלך[/b]. זה רק התרוץ הרשמי. אם התרוץ הזה לא היה בא, היו מגיעים אחרים, או אם תשילי מעלייך את הק"ג האלו, הוא ימצא משהו אחר כי המנגנון לא נעלם, והסימפטום יוחלף באחר...

ובואי נעבור אלייך, אני מוצאת שאנשים רבים עושים כמיטב יכולתם על מנת ולהוכיח לעצמם, שוב ושוב, שאמא/אבא צדקו כשאמרו שאנחנו כאלה וכאלה. באופן לא מודע כמובן.
אז אולי, רק אולי, מתוך הצורך שלך להוכיח לעצמך שבסוף בלאוי הכי ינטשו אותך, עלית את אותם 4 ק"ג שידעת שמפריעים לו. מעין "מבחן אהבה" - בוא תראה לי עד כמה אתה באמת אוהבת אותי, תוכיח לי שהאהבה שלך אלי יותר גדולה מאותם 4 ק"ג, ואז את במצב של [po]WIN WIN[/po], אם הוא לא יעזוב - אז הוא באמת אוהב, אם הוא יעזוב אז אמא שוב צדקה.

ובכלל - איפה את עם זה? מה את רוצה לעצמך? איך זה קשור למעבר למגורים משותפים? למה לא מגיע לך גבר שיאהב אותך מכף רגל ועד ראש, בלי שום קשר למשקל שלך?
מה את יכולה לשנות בתוך עצמך שישנה את המצב ביניכם ([b]בתוך[/b] עצמך, לא בחיצוניות שלך...)?

הדס יקרה, אני לא באמת מכירה אותך, רק קוראת אותך מדי פעם פה ושם, ייתכן שאני בכלל לא בכיוון, ייתכן שזו לא אמא אלא אבא, ייתכן שבכלל לא....
רצף של רעיונות ומחשבות ותו לא.
וכתמיד - את מוזמנת לשוחח איתי,
חיבוק ואהבה
מיה


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2008-12-10T19:21:23):
יום עתיר מאורעות מעירי רגשות.
הבוקר החל עם התחושות בקשר אליו.
המשיך עם ארוע מבחיל בעבודה, שגרם לי להחליט שאני לא רוצה לבוא לשם יותר.
רוצה להפסיק ודי. לקחתי את הדברים והלכתי הביתה, חשה את הצבתות הראשונות של המיגרנה לופתות את רקותיי.
רוצה לזחול למיטה וללכת לישון. לבד.
ככה אני יודעת להתמודד. לבד.
בלי לבקש עזרה. הרגל.

והוא יודע את ההרגל שלי.
ומתעקש לא להניח לי לבדי.
ובעדינות
שולף אותי מהכאב, אל חיבוק אוהב וסרט מצחיק, אל התשובה שלו למילים שלי;
הוא אוהב אותי. שום 4 ק"ג לא מפחיתים את האהבה. נכון, זה מפריע לו בעין, אבל בזה זה מתחיל ובזה זה נגמר.
עם התמיכה שלו אני אוזרת אומץ להיכנס לבית קפה תל אביבי ולהציע עצמי כטבחית.

והנה, במקום להיות בודדה אני מוצאת את עצמי הולכת לקנות מצרכים למרק עדשים.
ומבשלת לאלה שאני אוהבת.


[b][po]עירית לוי[/po][/b] (2008-12-10T19:23:44):
מקשיבה לכן,
שולחת לך (()) חם ואהבה.

מוסיפה בקטנה הצעה לחזק את המקום שיודע, המקום הזה הפנימי שהתחזק והתחסן ([u]וכשאני שואלת אותי את השאלה הזו, אני יודעת שזה לא כך.[/u])
ולהיזכר בזוגיות שיצרת עם עצמך.


[b][po]עירית לוי[/po][/b] (2008-12-10T19:25:05):
כתבתי לפני שראיתי את מה שהוספת עכשיו.
מקסים :-).


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2008-12-11T10:46:27):
התעוררתי היום למציאות בה אין "צריך".
למציאות בה אני קובעת את סדרי העדיפויות היומיומיים.
מתי לקום, אם לקום, מה לעשות, האם לעשות.

לוקחת זמן התאוששות.
מייצרת רשימת מטלות.

ראשית יש לדאוג לכל האישורים הנדרשים לשם קבלת דמי אבטלה.
בדיקת כל הזכויות מול ביטוח לאומי.

אח"כ אפשר לחשוב ולנוח ולשוטט בעיר.

מובטלת מעבודה.
לא מובטלת מעשייה.


[b][po]קופצת ראש[/po][/b] (2008-12-12T02:21:30):
אני איתך (())


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2008-12-14T09:05:46):
לאחר האופוריה של סוף השבוע הבטן מתמלאת פרפרי חשש.


[b][po]קופצת ראש[/po][/b] (2008-12-14T10:31:32):
ואולי אלו פרפרי התרגשות? שני צדדים של אותה מטבע. חייכי אליהם. הם ישנו גוון.

שיהיה שבוע טוב ומלא עשייה. (())


[b][po]מיה גל[/po][/b] (2008-12-14T10:35:14):
אני פה (())


[b][po]קופצת ראש[/po][/b] (2008-12-16T22:58:37):
@} ו (()) כדי להתחיל יום בכייף.


[b][po]קופצת ראש[/po][/b] (2009-01-18T01:55:54):
תהיתי מה שלומך. מקווה שאת בטוב. שולחת לך (()) ויום חורפי גשום.


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2009-01-18T08:53:38):
אני חושבת שכבר שבועיים לא כתבתי.
יש את הרגעים האלה שאני כאילו ממסגרת ומתייקת ואומרת לי שבבית אכתוב. רק כדי לחזור ולקרוא וחייך אח"כ.
אבל משום מה לא מימשתי. חלק מהארכיון הפנימי נמחק וחלק עדיין קיים חיוור.

מטוס עובר לי מעל הראש, לא מטוס של מלחמה, מטוס של נוסעים, ואני נזכרת שאתמול היינו אצל אמא שלי לצ'ולנט, אבל אני לא אכלתע כי אני נמצאת כבר ביום השישי מתוך עשרה, של דיאטת נוזלים. מטרתה לעזור לגוף, לכבד בעיקר, לנקות את כל הרעלים, אבל אני מודה שהעובדה שהיא משילה כמה ק"ג עודפים נזקפה לזכותה.

כבר יותר משבוע שאנחנו גרים בפועל ביחד. רוב הזמן זה יופי. לפעמים יש תחושת מחנק. קשורה לעובדה שאין לי שום מרחב איש פרטי משלי כאן. כל המרחב משותף, מלבד חדרון העבודה שלו. ואי תוהה, מה העניין עם הפרטיות, עם הצורך ב"חדר משלי". לא יודעת. בפנים יש תחושה שזה קשור להרגל. אני רוצה להתרגל אחרת.

החלה הפסקת אש.
אני מבקשת מאלוהים שיעזור לכל הצדדים להצליח בה.
אמן.

תודה, קופצת.
כאן זורחת שמש חורפית קרה באור כתמתם.
שבוע טוב @}


[b][po]עירית לוי[/po][/b] (2009-01-19T23:38:45):
קוראת אותך (())


[b][po]שיר ה[/po][/b] (2009-01-28T01:15:20):
הי, לא יודעת לגבי המיובשים. נראה לי שצריך להיות בסדר. אני מקווה, כי בכל זאת גם לעונת הסירפדים יש סוף...
לגבי הכמות, אני ממש מילאתי את הסיר בצמחים וכיסיתי במים, אבל נראה לי שאפשר גם פחות. תהני...


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2009-02-25T09:30:38):
גרים ביחד כבר כמה שבועות. הוא מאד אוהב אותי. אומר את זה המון.
ואני? אני תוהה מה זו אהבה עבורו.
כמעט כל תחזוקת הבית נעשית על ידי.
בישול כלים כביסה קניות.
הוא היה בסופרמרקט פעמיים בכל השבועות שאנו גרים ביחד. פעמיים. ביחד איתי. לא לבד.
הוא שוטף כלים כ"ג'סטה" עבורי.
בזמן האחרון אני מקימה עסק של בישול על פי הזמנה. יוצא שאני מבשלת המון ושוטפת כלים המון. אז אני שוטפת ולא מדברת.
שנינו כעת עושים צעדים ראשונים של יציאה לעצמאות כלכלית.יש בזה הרבה התרוממות רוח והרבה רגעים לא פשוטים.
כשהוא ירוד, חיציו נורים לעברי.
כשאני ירודה, הוא אומר שהעצב שלי גורם לו להיות בדיכאון.


מרגישה שהוא המרכז של העולם. שאני צריכה להכיל אותו כל הזמן ולקבל הכל ועבורי אין פינה של הכלה אמיתית.

אתמול הגעתי הביתה בסביבות עשר בערב מקורס הקשור להקמת עסק.
הגעתי והתחלתי לאפות עוגה עבור לקוחה.

הכיור היה עמוס כלים לאחר שהוא אכל כמה פעמים במשך היום ולא טרח להדיח.
שקיות הקניות שערכתי טרם צאתי מהבית ולא הספקתי לפרוק היו מונחות על השטיח כפי שהשארתי אותן.
לכלבה לא היה אוכל בכלי.
הוא שוכב על הספה, מכוסה ורואה טלויזיה.

אני מתחילה לאפות, הוא קורא לי לראות איתו.
מתנצל בחצי פה שלא הדיח כלים. "התכוונתי" הוא אומר

אחרי שאני מסדרת את המצרכים ומכניסה את הכוגה לתנור אני נגשת למחשב. הוא רואה שאני קודרת.
שואל מדוע ואני מסבירה שהכלים והמצרכים... והוא נעטף היעלבות כמו ילד שאמא נוזפת בו.

ובא לי לצעוק - פאק!!!! גם לי קשה. גם אני מוטרדת. תפסיק להיות ילד אומלל ותזיז את התחת שלך ותתחיל לתפקד בבית.

אבל אני מחרישה.
הולכת לישון.
מתעוררת באמצע הלילה, לא מסוגלת להיות לצידו במיטה.
עוברת לסלון.

הזוגיות הופכת אותי לקוטרית.
אני לא אוהבת את זה.
לא יודעת אם אני יכולה להחזיק מעמד במערכת יחסים שכזו, שבה אני מרגישה המבוגר האחרי.
לא יודעת אם אני רוצה בכלל.

היה יותר פשוט להיות לבד.


[b]נטע[/b] (2009-02-25T09:52:57):
(()) יקירתי(())(())
מחבקת אותך ומקווה שמתצאו את הדרך להגיד את הדברים ולהשאיר את העננים הקודרים בשמיים ולא בדירת הזוג שלכם.


[b]יול[/b] (2009-02-25T11:52:29):
היי,
קצת מהססת לכתוב, כי לא כותבת פה הרבה ובעיקר לא בדפים אישיים.
אבל איכשהו הגעתי אליך ומזדהה מאד עם הפוסט האחרון.
(ואלי לא סתם הגעתי בדיוק עכשיו, אולי הגעתי כדי להגיד את הדברים האלה, אז אהיה אמיצה ואכתוב).
רוצה רק להגיד לך, מהנסיון שלי, שזה משתפר ואפילו עובר.
שזה חלק מההתרגלות למגורים משותפים.
שזה לא פשוט לגור פתאום יחד עם אדם אחר אפילו אם הוא אהוב וחבר.
שיכול להיות שההתנהגות הזו שלו היא נסיונות שלו לבטא את העצמאות שלו, את המרחב שאולי הוא מרגיש שנלקח ממנו, גם אם לא במודע הוא רוצה לסמן ש'היי אני עדיין שולט בחיי..'
מכירה את זה טוב מבן זוגי. לקח זמן עד שהחל להשתתף בתחזוקת הבית השוטפת.
אני הבנתי שהדרך הטובה ביותר היא למחול על כבודי ולבקש בקשות ברורות.
כשאני מבקשת הוא לרוב נענה בלי קיטורים ומרירות, לפעמים הוא אפילו לא שם לב עד שאני מפנה את תשומת ליבו (לכלים, לבלגן, לכביסה וכו') הוא רואה דברים אחרים, חושב אחרת, סדר העדיפויות שלו אחר.
הוא לא נגדך, הוא מתנסה בזה בדיוק כמוך לראשונה (לראשונה אתך, גם אם לא לראשונה בחייו).
וכנראה שהאינסטינקטים שלו לגבי התפקוד השוטף פחות חזקים משלך.
לי היה מאד קשה בהתחלה וכל הנושא הפך לכר פורה לרגשות מרים וקשים ואפילו ריבים.
אבל מתרגלים, לומדים את אורחות החיים של השני, לומדים להתאמץ גם כשלא נוח, לומדים להגיד בקול ברור את הרצונות והבקשות, בטון של בקשת עזרה אמיתית בלי תלונות וטענות חבויות.
אל תקחי את המציאות כרגע כמצב קיים, זהו רק שלב, רק פסיעה בדרך.
בדרך לאיזון.
ובכל מקרה אני מאמינה שלא טוב להחריש אלא להגיד.
לא תוך כדי הסיטואציה, לא כשאת טעונה והוא נעלב.
מחר, היום, ברגע אחר, שקט ורגוע. להגיד את התחושה שלך, לא נעים להיות המבוגר האחראי, לא נעים לחזור כך הביתה בערב, רוצה לבקש שתראה אותי, את צרכי האמיתיים. לשאול אותו מהם צרכיו האמיתיים. לעשות שיחה.

קשה בהתחלה לגור ביחד, בעיקר אחרי שרגילים לגור לבד הרבה זמן. לא יודעת למה לא מדברים על זה יותר.
מקווה שלא יצא מטיף או מעצבן. זו ממש לא הכוונה. הכל מתוך הזדהות עמוקה.
@}


[b][po]הקוסמת מארץ עוץ[/po][/b] (2009-02-25T12:10:42):
נראה לי שתפקידים קבועים יכולים לעזור נניח את מקפלת כביסה
הוא מכניס לארון.
את עושה קניות, הוא מסדר בארונות (או להפך) וכו'. מדבר אליך?


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2009-02-26T19:48:21):
נטע, תודה על החיבוק. השתמשתי בו אתמול.
ויול, אני שמחה שכתבת.

כבר שעה אחרי שכתבתי כאן הוא התעורר ושאל מה קרה. הוא יודע לראות לי את הלב בפנים.
ואמרתי.
אמרתי שאני מרגישה שהוא במרכז מערכת היחסים.שהוא לא שומע אותי. שגם אני זקוקה לתמיכה. אמרתי שאני לא סופרת מי עושה יותר, פשוט קשה לי לתחזק לבד.
שאני זקוקה לו.

והוא לא מתנגד. הוא מסכים; "את צודקת". בלי "אבל" או משהו דומה.
"את צודקת"
ואז הוא קם ומחבק.

אני אוהבת אותו.

הוא היה בסופר.
הוא ניקה היום את הבית כשלא הייתי.
הוא הוריד כביסה וקיפל.

חזרתי לבית נקי ומסודר.


וקוסמת יקרה, הדרך הזו לא מתאימה לי. יש משהו לעשות, אז עושים.ככה אני.
הוא יכול להדיח כלים אחת לשבוע ולהפוך את פינת האוכל לארון בגדים מאולתר (-: כך שלא ממש פרקטי לחלק את המשימות.
שתהיה לנו שבת מה זה טובה @}


[b][po]לוונדר סגול[/po][/b] (2009-02-27T02:11:32):
הייי :-) מזל טוב {@
כן, לא פשוט העניין הזה של הזוגיות
[u]היה יותר פשוט להיות לבד.[/u]
מזדהה. אבל כנראה שיש גם כמה יתרונות ...
(())


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2009-04-22T07:29:23):
בוקר
אסלה
פיפי
קקי
מחזור
מקנחת את האף

בנקודת זמן כולי מכונת הפרשה אחת גדולה


[b][po]מיה גל[/po][/b] (2009-04-22T08:46:12):
מכונת ניקוי, חידוש.
לקראת הריצה הגדולה......
(())


[b][po]הדס מצוי[/po][/b] (2009-04-22T16:35:21):
הכל עובד (-:

מחרתיים...


[b][po]מיה גל[/po][/b] (2009-04-22T21:32:43):
בהצלחה מתוק!
תהני לך כשהרוח בשערך...
{@
[/spoiler]

[הדס_מצוי*]

צפיה, התבוננות:

חזרתי מאימון. הוא לא בבית. אני לבד. העבודה אחה"צ מבטלת. אני לבד עד הערב.
במבה, בגט עם שקשוקה, מלבי, טוסט, גלידה, סלט כרוב, קולה זירו.
שום דבר לא ממש טעים. בגוף אני מלאה וברצון אני רוצה עוד.
לא עונה לטלפונים.

מנתקת אותי מכל מה שהוא מחוץ לקירות הבית שלי.

עם הפוך מול הטלויזיה. ערה וישנה לסירוגין.

עייפה. תשושה.

נזכרת שיש לי הרגל כזה, להיעלם. לפעמים אני סוגרת את על דרכי ההתקשרות עם העולם.
יש לי גם הרגל לבהות בטלויזיה ולשחק במשחקי מחשב אינפנטילים. זה נטול מאמץ עבורי.

[הדס_מצוי*]

יש תחושה שיש שם בפנים ערך עצמי.
שפעם לא היה.
שהתפתח דפוס של עשיה לשם קבלת תשואות ונסיון הפנמתן כערך עצמי.
וגם כשכבר יש ערך, הדפוס נשאר.

בודקת מה אני ומה הדפוס.
יש נדיבות וחם שהם אני.
את העשיה אני עושה מתוך שלל הדברים שהם אני.
מתוכי התפתח הדפוס שיש בו הפרזה.

[עירית_לוי]

מדהים מה שאת כותבת.
וזו תובנה ענקית. ענקית.

מה שאת מתארת - זה קורה בדרך כלל אחרי שנעשתה כבר עבודת שחרור פנימית יסודית, ונשארה רק הקוסמטיקה. כלומר, נשאר ליישר קו בין ההרגלים החיצוניים (פעולות, מחשבות, תגובות) לבין חוויית הקיום הפנימית החדשה. ליישר קו בין הבחוץ לבפנים. לספר לבחוץ שהבפנים כבר עשה דרך ונמצא במקום אחר והוא מוזמן לשם גם כן .

אז לתחושתי, מה שאת עושה עכשיו - הזיהוי וההפרדה בין הבפנים (מה אני_) לבחוץ (_מה הדפוס) - זה תרגול מאוד מאוד מדוייק לך לכרגע, שמכוון ישירות לעשות את יישור הקו הזה ולשחרר גם את הדפוס החיצוני.

[מיה_גל*]

אוי, ושוב המרגיעון המדוייק הזה: יש רק אדם אחד, הוא לא אף אחד מאיתנו, והוא קיים בכל אחד מאיתנו.

אהבה

[הגבירה_בחום*]

_מדהים מה שאת כותבת.
וזו תובנה ענקית. ענקית._
קוראת ונהנית (-:

[הדס_מצוי*]

אני שמה לב לחלק מהפעמים שהעשיה גורמת לי חוסר נוחות.
סימנתי את חוסר הנוחות כמעיד על הדפוס.

שמתי לב גם שמאחר והיכולת לקחת "טיים אאוט" כמו פעם, נלקחה ממני (שותף לחיים ולחלל), הגוף מצא מוצא למצוקה: אני מתעוררת בשתיים לפנות בוקר, אוכלת, רואה טלויזיה, ערה איזה 3-4 שעות. ממש לוקחת את ההפסקה בזמן היחיד שאפשר.

ביומיים האחרונים אני ישנה טוב.
לא נחפזת למסקנות, אבל כנראה שהתהליך מתחולל (פלסטר???).


מיה, את יודעת, אני עורכת את הדף בימים האחרונים. עוברת על כל ההודעות ונתקלת בך כל הזמן. תודה על הנוכחות המתמשכת, את תמיד גורמת לי לחייך.

[מיה_גל*]

@}

[עירית_לוי]

_ביומיים האחרונים אני ישנה טוב.
לא נחפזת למסקנות, אבל כנראה שהתהליך מתחולל (פלסטר???)._
איזה יופי!

פנסיה מוקדמת?
^{(אפרופו ה"גוב" של להיות "ואוו").}

[אמא_של_שחר*]

הי
כן סבתא שלי מכינה קרם פלאים.
קרואים לה אביבה 09-9582970
ולא בין שתיין לארבע

[הדס_מצוי*]

בית להשכרה בפירנצה לתקופת הקיץ - יולי אוגוסט
בית גדול מהמאה ה-18, כולל פרסקאות בתיקרה,
שני חדרי שינה גדולים וסלון שנפתח למרפסת פנימית וגינה
במיקום מצויין- איזור שקט קרוב למרכז העתיק של פירנצה
אפשר גם לתקופות קצרות
לשבוע 300 יורו
לשבועיים 500 יורו
כולל הוצאות מים חשמל וגז
נא לפנות לחמדה
[email protected]

[הילה_גביש*]

הדס, תודה על התשובה המהירה. מצאתי גם את זה http://www.ecojo.co.il/Shops.htm
יש כמה מקומות בת"א. ולפי האתר המחירים נראים לי סבירים בהחלט. (חשבתי שאולי תצטרכי בעתיד,אז שיהיה לך). ימים מלאי אהבה.

[יעלפו_מהמושב*]

היי את
מה שלומך?

אני בסדר גמור (כרגע כאובת ראש, אבל זה בטח יעבור).
את עוד רצה?

[יעלפו_מהמושב*]

אני משתדלת לגרור את אפרת מדי פעם לריצות, אבל ההצטרפות לקבוצה של דלית לא צלחה... זה די ביאס אותי, לאבד את המומנטום האגדי שהיה לנו...

[הדס_מצוי*]

מזכירה לעצמי את מה שמיה אמרה לי אתמול -
לא רק להרפות מהצורך לסדר, אלא
להרפות מהציפיה שהוא יסדר

אתמול הייתי בסדר עם התזונה, היום לא. ממש לא. רק מתבוננת, בלי אשמה.
היום גם החזרתי את האופניים מתיקון. רכבתי עליהם בדרך חזרה והיה כיף.

אני שמה לב שהרצןם להרות תופס כמעט כל חלקה פנויה וישנם ימים שזה מציף ואני שוכחת שיש בי עוד דברים.
כשעמדתי לרדת היום מהאוטובוס, עמד לידי אדם מבוגר. נהג האוטובוס קרא בקול ש"כאן שינקין ושוק הכרמל" והאיש הסתכל עלי ושאל אותי למה הוא צועק. חייכתי ואמרתי שיש לו רמקול וחוץ מזה אולי כדי שישמעו אותו גם בסוף האוטובוס.
כירדנו הוא הסתכל עלי ואמר ש"הלוואי והיה לי את הסבלנות שיש לך" ואני חשבתי שסבלנות איננה ממעלותיי. ואז הוא הסתכל עלי שוב ואמר שרואים לי בעיניים שאני אדם טוב ושאזכור את זה. אמרתי תודה והרגשתי איך המילים שלו מתפשטות לי בגוף ומזכירות לי שמתחת לכל המתח של החודשים האחרונים מסתתר אדם טוב ושאיכשהו, איש אחד באוטובוס ראה את זה.

אח"כ, כשיצאתי מחנות העוגות, שאל אותי בחור מחוץ לחנות, משהו על משקפי השמש שלי. עניתי לו. והוא הוסיף ושאל אם "את נשואה". אמרתי שכן. "חבל" הוא אמר "הייתי מזמין אותך לקפה". אמרתי תודה. והרגשתי איך האישה שאני זוקפת ראש קצת ומבינה שמתחת לשכבות השומן שנוספו בחסות הטיפולים והתסכול, כנראה שיש עדיין משהו יפה.

ועכשיו קיבלתי מייל מחברה רחוקה. היא פתחה אותו ב"אהובה שלי" ואני הרגשתי כאילו היקום יורה לי כל היום חיצים מרפאים של אהבה ישר אל תוך המקום הכי עמוק.

אני שמחה שכתבתי. כך אוכל לחזור גם מחר ולספוג אדוות אהבה.

הלוואי שהיום נצליח.

[שקיעות_של_פטל*]

הי הדס,

מה שלומך?

יש לי וידוי מביך - את זוכרת שלפני 3-4 שנים התחלתי צעיף לפי דוגמא שלימדת אותי? אז היום החלטתי שהגיע הזמן לסיים אותו (יש לי תירוץ - נגמר לי הצמר וחיפשתי הרבה זמן צמר זהה או מתאים. לפני כמה זמן נתקלתי במשהו קטן שסרגתי מהצמר הזה לפני שהתחלתי את הצעיף ופרמתי אותו, אז יש לי עכשיו כדור צמר קטן כדי להמשיך)
חיפשתי במחברת, שאני בטוחה שבה רשמתי את ההוראות, ולא מצאתי כלום. יש סיכוי שאת זוכרת במה מדובר ואיך עושים את זה?

המרגיעון אומר לי - 'אין ידיעה נקנית אלא בהתבוננות פנימה' - אבל אני נשבעת! הסתכלתי פנימה לצעיף, ולא הצלחתי להבין איך עשיתי את זה
לילה טוב,
ארבל

[נטע*]

נפלאה שכמוך את כה מרגשת
הקריאה אותך מזכירה לי את את נקודות האור הקטנות הללו שגורמות גם לי חיוכים והנה הפצת את האור הזה הלאה.
אושר גדול.

[עדי_ל*]

אני שמחה שכתבתי. כך אוכל לחזור גם מחר ולספוג אדוות אהבה
שולחת..

[הדס_מצוי*]

נטע ועדי -
תודה. מאותו מקום שהאדוות מגיעות אליו.

[שקיעות_של_פטל*]

תודה.

אחרי שכתבתי לך חשבתי לעצמי שאני יכולה פשוט לנסות לפרום שורה אחת ולראות איך היא בנויה.
אני אנסה הערב.
אני כל כך לא מבינה בסריגה בשתי מסרגות, שאין סיכוי שאני אצליח לפענח רק מהתבוננות. סחטיין עלייך...

[עירית_לוי]

כך אוכל לחזור גם מחר ולספוג אדוות אהבה.
שולחת לך אדוות של אהבה גם ממני

[מיה_גל*]

איש אחד באוטובוס ראה את זה
אז יש כאן עוד אישה אחת, לאו דוקא באוטובוס, שרואה את זה גם
קבלי עוד אדווה של אהבה

[יעלפו_מהמושב*]

הלוואי שהיום נצליח.

הלוואי הלוואי. מכל הלב.

[שקיעות_של_פטל*]

דיווחים מהשטח - פרמתי שורה, לא הבנתי (כלומר הבנתי משהו פשוט למדי, וזכרתי שזה היה טיפטיפה יותר מורכב), ניסיתי בכל זאת ובאמת זה לא יצא בדיוק אותו דבר.
התלבטתי אם להתייאש, ואם כדאי להחליף דוגמא שניה לפני הסוף או לפרום הכל ולהתחיל מהתחלה עם דוגמא אחרת. החלטתי לא להחליט (כרגיל).
שלשום הכנסתי משהו לשקית שמתוכה הוצאתי את הסריגה, ושמעתי רשרוש של נייר, מצאתי שם את דף עם ההוראות. מסתבר שמתישהו החלטתי להיות מסודרת (ממש לא מתאים לי) ותלשתי את הדף מהמחברת שלי ושמתי בשקית. בכלל לא זכרתי (עברתי על המחברת שלוש פעמים בחיפוש אחריו).

סיימתי אתמול בערב את הצעיף, עכשיו אני רק צריכה להחליט אם להשאיר אותו כצעיף או לתפור ממנו שרוולון.

ולידע כללי, אם תרצי לסרוג שוב -
שורה ימין - (עין ראשונה ועין אחרונה לא סופרים) yo, להעביר עין בלי לסרוג, לסרוג שתי עיניים יחד, לסגור אותן עם העין שהעברנו, yo, עין ימין.
שורה שמאל - שמאל.

תודה

[מיה_גל*]

תודה על החיבוק,
מאד במקום.......
חיבוק חזרה

[פלוני_אלמונית*]

היי מותק,
כיף לקבל ממך אהבה מעל דפי באופן
גם אני אוהבת אותך

אשמח לשמוע מפעם לפעם מה שלומך.....

[מיה_גל*]

זו הייתי אני.........

[הצב_של_אורן*]

יש לי בת דודה שחיה בבוסטון, ויש בית הילל או משהו דומה, הולכים פעם ושווה לנסות איזשהי קלבת שבת, אם עדיין בודד כתבי לי ואנסה ליצור קשר בינהם...

[ש_חף*]

מכירה את אתר "קאוץ' סרפינגwww.couchsurfing.com? בעיקרון האתר מתווך בין אנשים שיש להם ספה פנויה, ומי שרוצה להתארח. אבל חוץ מזה, יש המון פעילויות חברתיות, ההרשמה חינם, ויש שם אנשים ממש מגניבים, מכל סוגי האוכלוסיה.

[אורית_של_יקו*]

אם את עדיין צריכה עזרה בנוגע לבוסטון יש לי שם חברים טובים, גם מהשנים שגרתי שם וגם חברי ילדות שלי שגרים שם ומאוד מאוד חברותיים....
אורית

[אורי_יורמן*]

ממליץ על קאוצ'סארפינג, בהקשר של יצירת קהילה דרך הפורומים, המפגשים וההודעות, ולא רק בעניין של התארחויות.
בנוסף,
רעיון שעלה לי מיד כשראיתי את שאלתך - לפרסם איכשהו (במקום העבודה, בין השכנים, וכו') הזמנה לארוחת POTLUCK אצלו בבית או באיזה גן ציבורי באיזור. זה מקרב לבבות באופן מדהים

[הדס_מצוי*]

בערב ראש השנה לפני כארבע שנים יצא ונכחתי בהלוויה. זו הייתה חוויה קשה שהחזירה אותי ישר לתחושות האובדן והעצב על אבי.
ערב ראש השנה, אני נוהגת הביתה מבית העלמין בחולון, חשה כבדות גדולה, במקום השמחה וההתחדשות.
והנה, כאשר פתחתי את הדלת לבייתי, גיליתי שני יונקי דבש, שתי צופיות נפלאות, מתעופפות בתוך המטבח.
עם כניסתי הן נסו דרך החלון, אולם ההקלה, ההתרגשות, האושר ותחושת הזיכוך שהביאו איתן, נשארו.

סבא שלי שרד את מלחמת העולם השנייה.
כל משפחתו נספתה.
הוא עצמו נפטר כשהייתי בת שנתיים. נכדתו היחידה.
ואני שואלת את סבתא ואת אמא ואף אחת אפילו לא יודעת היכן הוא נולד, שלא לדבר על קורותיו במלחמה.
ואני מרגישה חובה מוסרית לדעת, לזכור, להגיד.
לתעד את משפחתו הגדולה שנרצחה.
ואין עם מי לדבר ואין את מי לשאול.
ביום ראשון, ערב יום השואה, גיגלתי את שמו בפעם המליון.
והנה, איזכור באיזה אינדקס. סבי, שלמה שמויש, נזכר באיזה ספר על יהדות ריז'ישץ'.
ואני קוראת בפסקה היחידה על לחימתו בשורות הצבא האדום, על הגלייתו למחנה עבודה.
ונדמה שמצאתי זנב להתחיל למשוך בו.

ובבוקר אני ממשיכה וכותבת למו"ל הספר והולכת ללימודים.
ואני עצובה על סבי ועל משפחתו ועל אבי. הוא נדחף לכל עצבות.
ואני נכנסת לכיתה. ראשונה. כולם בטכס.
ושני יונקי דבש, שתי צופיות, זכר ונקבה, מעופפות בכיתה, ונסות מפתח הדלת.

כל ערוצי התקשורת פתוחים. אלוהים וסבא שלי ואבא שלי. הם כל הזמן מקשיבים.
אני שמחה.

[ג'ינ_ג'ית*]

היי הדס, בקשר למודעה שלך בככר השוק.
אני עושה הליכות, אבל גרה באזור ר"ג. אם את ניידת ותרצי בשותפה - את מוזמנת!

[ג'ינ_ג'ית*]

ועכשיו גם קראתי מה שכתבת על סבא שלך, מרגש מרגש, וכואב ועצוב וקסום שאת כאן אחרי ולמרות הכל מוצאת את הגשר אליו

[רויטל_S*]

בעקבות השאלה על האוקונימיקה הגעתי לכאן מתוך רצון לקרוא את התשובה שגם אותי מסקרנת .
קראתי את שכתבת על אותם יונקי דבש וריגשת עד דמעות , אכן כל הזמן הם איתנו .
איתך בצערך יקירה , רויטל

[רויטל_S*]

מרגש ובצדק , לזכור ולא לשכוח זהו צו השעה
ובקשר לאוקונומיקה תראי את זה http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7% ... 7%A7%D7%94

[ליהי_פאי_תפוחים*]

לצערי אני עצלנית ופדלעה אבל ממש רוצה להתחיל להזיז תתחת. אני גרה כמה דקות הליכה מהפארק ואני אשמח להפגש להליכות (לא מהירות מדיי....). אני עם תינוק (יש כאלה שלא אוהבים אז אני מודיעה מראש).
בקיצור תרגישי בנוח להתקשר 052-6936868 ונתאם.
ליהי.

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

שלום הדס.
גם אני באתי לבקר כדי לשמוע תשובות מלומדות על האקונומיקה. עד כמה שאני יודעת גם ברכות שחיה מאוד לא בריאות מהסיבה הזו. מצד שני רמה מסויימת של כלור מצויה במי השתיה שלנו...
יש לי סיפור שלא יודעת אם הוא מעיד-
כשהייתי בבית חולים בשמירת הריון הגיעה בחורה שעמדה ללדת. תקשרתי איתה כמה ימים עד שילדה.
היא סיפרה לי שהיא מהמשוגעות לניקיון ואת כלי האוכל היא שוטפת עם אקונומיקה.
בסופו של דבר היא עברה ניתוח קיסרי (התינוק היה גדול) ואחר כך היו לה זיהומים חוזרים ונשנים בניתוח.
אני לא יודעת אם זה קשור לאקונומיקה, למרות שלי זה נצנץ.

הסיפור שלך על סבא מרגש ועצוב, יש עכשיו ארכיון מאוד גדול ורציני של גרמניה הנאצית שהיה סגור לקהל והוא נפתח (קיבלתי על זה מצגת), אם תרצי עוד פרטים על זה, כתבי לי לדף בית.
@}

[גוונים*]

רציתי לקרוא על האקנומיקה כי גם אני מכירה אנשים שמשתמשים במים שיש בהם אקונומיקה להשקיה.
ועכשיו גם קראתי מה שכתבת על סבא שלך, מרגש מרגש, וכואב ועצוב וקסום שאת כאן אחרי ולמרות הכל מוצאת את הגשר אליו

ואני שואלת את סבתא ואת אמא ואף אחת אפילו לא יודעת היכן הוא נולד, שלא לדבר על קורותיו במלחמה.
וואו, מאד מזדהה. גם אני כמהה לדעת, אפילו פרטים בסיסיים ביותר, על סבא שלי ומשפחתו ואמא שלי כמעט ואינה יודעת.. ואין את מי לשאול
כל כמה זמן אני מחליטה להכנס לזה אבל תמיד איכשהו זה שב ונדחק ולא קורה.
מתרשמת מהמוטיבציה שלך לחפש ולחקור ולמצוא. אני עדיין לא הצלחתי להביא את עצמי להתחיל בפרויקט הזה, אפילו לא ברמת הגוגל...

[מיה_גל*]

מהממת שכמותך!

[דנה_בנדנה*]

היי הדס מצוי,
ראיתי שפירסמת מודעה לגבי הליכות פארק הירקון וליהי גם ענתה לך...
אני שמח להצטרף אליכן זקוקה לזה!
ביי

[מיה_גל*]

בואי נתפשר על גם וגם........

[עירית_לוי]

_ושני יונקי דבש, שתי צופיות, זכר ונקבה, מעופפות בכיתה, ונסות מפתח הדלת.
כל ערוצי התקשורת פתוחים. אלוהים וסבא שלי ואבא שלי. הם כל הזמן מקשיבים._
עשית לי צמרמורת.
וגם נזכרתי בדוכיפת.
שולחת אהבה.

[הדס_מצוי*]

ביקורת משתקת אותי.
אוטמת אותי.
מביאה הרגשת אשמה.
איני מצליחה לגעת בשורש.
מזכירה לעצמי לנשום. עמוק וקצוב. לשאוף ולנשוף. מעגליות, רכות, גמישות. לנשום.

יש את התכונות שלי ויש את מה שנדרש ממני כאשת מקצוע. יכול להיות ויש התנגשות. אני לומדת. סט של כללים. לבקש בהירות. לנשום.

[קייטרינג*]

הדם שלום!
ממליצה בחום על http://www.datinet.co.il/1/[po]aruha yeruka[/po]/4.htm
"ארוחה ירוקה". בד"כ אוכל צמחוני או כיוון של פויקה עם מתאים.
אנשים מאוד נעימים, ואוכל מאוד טעים ועם אנרגיות טובות.
במזל טוב

[גילית_ט*]

אורנית קייטרינג
08-9300252

[מיליה*]

ממליצה בחום גם על אורנית.
בישלה בחתונה שלנו אוכל טעים, ביתי וצמחוני . ליותר מ-500 איש
מלא באהבה שפע ויחס נעים..

[אום_שלום*]

קייטרינג גפנים בישלו לנו בחתונה אוכל צמחוני מקורי וטעים לבקשתינו. נמצאים ממש ליד שער העמקים.

[כרמית*]

יש את עפרי זוטא - שמבשלת אוכל מעולה ועושה גם ארועי קייטרינג - ממליצה בחום
0523772668

[בתנועה_מתמדת*]

הי הדס
לא יודעת אם את זוכרת נפגשנו בעבר בכמה הזדמנויות (אולי הייתי אז בניק "אמא של ליבי")
בכל מקרה....
נכנסתי רק לאחל לך שיהיה בשעה טובה והמון המון מזל טוב@}@}@}

[איילת_א*]

רק רוצה לומר לך שאני מאוד שמחה בשמחתך <עוקבת אחרייך קצת(-:>

מעניין אותי מה הקשר שלך לשער העמקים.. <הקיבוץ בו נולדתי וזכיתי לגדול בו בשש שנותי הראשונות בגלגול הזה>.

שיהיה בשעה טובה והמון המון מזל טוב @}@}@}

[מיה_גל*]

(())|L|

[יערת_דבש*]

שמחתי לקרוא שאת מתחתנת.
מזל טוב!
<מעדכנת: לי זה קרה לפני שנתיים בול, ויש לי עכשיו תינוק אהוב בן כמעט חצי שנה>

[ענת*]

הי הדס,
יש לי חברה צנועה מאד- אין לה אתר ולא פרופיל בפייסבוק, אבל היא יודעת לעשות אוכל משובח.
אולי נתקלת בה בדוכני ה"מאמות" בכל מיני פסטיבלים או אולי אפילו היית בחתונה שהיא עשתה בה אוכל.
התפריט מבוסס על אוכל בריא (אבל לא חייב).
היא גרה מאד קרוב לחיפה.
קוראים לה נעמי והטלפון שלה 050-8445793.
אל תשאירי לה הודעה או סמס כי זה לא יגיע אליה...
תגידי לה שענת המליצה לך עליה.
שיהיה בהצלחה

[עולם_ומלואו*]

איזה יופי לקרוא את החדשות הטובות
עשית לי ויץ של שמחה בלב

[יעלפו_מהמושב*]

איזה כיף! המון מזל טוב ושמחה

[קרן_שמש_מאוחרת*]

מברוכ! קולולולולו! משמח לגלות שאנחנו מקבילות בשמחות.. (במיוחד לאור העובדה שהכרנו בתור רווקות תלאביביות), אין לי טיפים לגבי קייטרינג צפוני (אני מתמודדת עם השאלה באיזור ירושלים למרות שאני דרומית כיום..) שיהיה במזל וטעים. קרן

[יערת_דבש*]

אין על מסיבת חתונה...

[עירית_לוי]

ראיתי שיש התרחשויות בדף שלך ובאתי לראות על מה ומה...

וואי וואי וואי. איזו התרגשות!!!
אהבה רבה לכם

[מורן*]

הי הדס,
אם עדין לא מצאת קייטרינג-
אז אני ממליצה בחום גדול על קייטרינג "ינשוף".
אנשים מעולים,אוכל ביתי וממש טעים,מאוד נחמדים וגם לא יקרים!
(הכינו את האוכל בחתונה שלי והיה נהדר!)
נמצאים במגדל העמק,שזה ממש בסביבה.
דברי עם ענבל-052-4696828

ודרך אגב,לפני כמה שנים נהגתי להסתובב קצת באתר, וכבר המון זמן שלא נכנסתי לפה.אז אהבתי מאוד לקרוא את הבלוג שלך כבודדת.כמה שמחתי לגלות שלא רק שאת כבר לא בודדת, אלא שיש אפילו מסיבת חתונה!
שיהיה במזל,רק אושר ובריאות!

[רויטל_S*]

יאא איזה כיף !!! מזל טוב סתם נכנסתי לבדוק האם ענו לך בעניין האקונומיקה וראיתי את כל הקולולו !!! בשעה טובה ! מאחלת לכם חברות אמת , שלווה , ריגושים (מהסוג הטוב) ושתזכו לראות יחדיו את בני נינכם בבריאות ובאושר

[עירית_לוי]

אם כך - ברכות וחיבוק.
מחמם את הלב לחשוב עליכם.

ובשמחה גדולה מאוד, את יודעת .

[ילדת_טבע*]

לא קניתי כי אם קיבלתי, יש נרות שעשויים משעוות דבורים טהורה. אני מניחה שגם בתעשית הקוסמטיקה הטבעית ניתן להשיג כי עושים מזה לא מעט דברים.

[יעלפו_מהמושב*]

רק עכשיו ראיתי את מה שכתבת בדף שלי. תודה רבה! וחיבוק גדול

[עדי_ל*]

אהלן,
יש לי סטוק של צינצנות,
מוזמנת לבוא לקחת בת"א (ואשמח אם אח"כ לא יזרקו לפח אלא יועברו למישהי שאני יודעת שתשמח לקבלן)
אשמח לפגוש אותך
עדי

[ולריה_י*]

יש לי צנצנות ברעננה, מוזמנת
[email protected]

[עשב_השדה*]

הדס
לא כל כך מצוי נדמה לי
קודם כל תודה שנכנסת וקראת והגבת ככה
חיממת את ליבי
ושנית הסתקרנתי והצצתי כאן והתאהבתי,
ממש
גמני מצטרפת לקולולולולו שלך שלכם , קצת באיחור אבל מה זה חשוב
מאחלת לכם חיי חברות מעמיקים , ואמון מלא ומתעבה,
ואהבה תמיד תמיד
עוד רוצה להגיד לך שאת הקטע שכתבת ב13.4.10
את חייבת לגבות ולשמור מחוץ למחשב
זו פרוזה קצרה במיטבה
וזו המציאות הקסומה שעולה על כל דמיון
_ואני עצובה על סבי ועל משפחתו ועל אבי. הוא נדחף לכל עצבות.
ואני נכנסת לכיתה. ראשונה. כולם בטכס.
ושני יונקי דבש, שתי צופיות, זכר ונקבה, מעופפות בכיתה, ונסות מפתח הדלת.
כל ערוצי התקשורת פתוחים. אלוהים וסבא שלי ואבא שלי. הם כל הזמן מקשיבים.
אני שמחה._
כל הגב שלי הצטמרר לדקותיים שלמות
איזו מתיקות איזו אות ותואם
פעמיים אותתו לך הצופיות
מסבך מולידך
עשב,

[ירח_לבן*]

הי. אם את עוד צריכה צנצנות, תמיד יש לנו. בעיקר של טייסטרס צ'ויס, קצת של חלבי עזים, ריבת סן דל פור (צנצנות צרות וגבוהות), מיונזים, טחינה וכד'.
אנחנו בנאות אפקה.
ומזל טוב @}

[אהבת_עולם*]

תודה על ההפניה לסמינר הקיבוצים.
מצחיק שבדיוק שם הייתי השבוע באיזה עניין אחר, וכשהבחנתי שם בלוח מודעות, העתקתי לי כמה הודעות .

את לומדת שם?

[עדי_ל*]

054-4415934

ראיתי שהציעו לך של טסטרס צ'ויס... הן נשמעות טובות בגודלן ואם יש מהן מספיק זה מעולה.
לי יש קטנות יותר, אם את מתכננת סידורי פרחים קטנים זה יתאים. בעיני זה נחמד אף לשתול לאותו ערב בכל אחת שתיל עונתי, אבל הכי מדהים להשיג אפונה ריחנית

[ירח_לבן*]

הי. מצטערת, דווקא קטנות חסר. בזמנו הייתי צריכה כאלה אז קניתי גרברים רק בשביל הצנצנות P-:

[ירח_לבן*]

טוב, אני לא חשבתי על ככר השוק...

[פלונית_אלמונית*]

אהה, גם אחותי לומדת שם, הוראה וספרות, עוד יתברר שאת מכירה אותה. (קוראים לה נועה).
ובדיוק הייתי שם השבוע, כי הקמנו שם דוכן לבגדים. (איך מוכרים בגדים).

<אהבת עולם>

[עשב_השדה*]

הדס
תשמעי,
יש לי גם צנצנות,
כל מיני,
אבל הבנתי שאת צריכה קטנות
יש לי כאלה של יוגורט כבשים של גד
העיצוב הישן שלהן ממש יפות אולי מתאים לך?
בואי תקחי

[רוני_חרובים*]

בחוף סידני-עלי בהרצליה אין כמעט חול. החוף מכוסה באבנים משוייפות ובצדפים. בהצלחה...

[פלוני_אלמונית*]

אני משערת שאת כבר לא צריכה עוד עצה על ערימת העצות שקיבלת.
אין לי נסיון בתחום המדוזות.
ממה שתיארת שאת מתכננת לעשות בשיעור - אני מרגישה עומס.
אני אוהבת לבקש מקבוצות שיעלו שאלות שמעניינות אותם. מצד שני אני כבר לא עובדת עם הגילאים שציינת הרבה שנים, אלא עם נוער ומבוגרים.
אם יש לך שאלה ספציפית, אשמח לחשוב עליה.
ליאת טאוב

[עדי_ל*]

מחכים לך

[נטע_ק*]

שמחתי לקרוא שהשיעור הלך טוב ושנהנית. חבל שהגעתי רק היום לקרוא אותו כי באמת התכנון שלך נשמע סופר דופר.
שבוע טוב

[עשב_השדה*]

@}@}@}@}@}

[הדס_מצוי*]

הנה אני אחרי.
החודש האחרון היה עמוס כל כך, שלעיתים הרגשתי שאויר לא מגיע לכל התאים, ושחלקים ממני נחנקים.
תקופת בחינות, וחיפוש דירה ועבודה וחיפוש עבודה ו...תכנון חתונה.
והנה אני אחרי - הבחינות חלפו ועבודה מצאתי ודירה החלטנו להפסיק לחפש כי ממילא מחירי השכירות כל כך גבוהים.
והתחתנו.

בחתונה קטנה שהיתה בדיוק מה שייחלנו לו.
בחורשה קסומה, בשעת בין ערביים,
עם קרני שמש אחרונות מלטפות עלים ומציירות ציורים באור על האדמה המכוסה עלים.
עם אנשים קסומים שעזרו לנו ועם אורחים שאנחנו מאד אוהבים ואוהבים אותנו.
כתבנו את משמעות הבחירה שלנו והקראנו מול כולם ושמחנו.

ולמרות שאנחנו כבר חיים ביחד שנתיים, וכבר עשינו את העניין הרשמי בינואר (הסכם זוגיות, לא רבנות חס וחלילה),
הרגשנו שזו התחלה מבורכת.

ואח"כ נסענו למצפה הימים...(-:

[מיה_גל*]

(())|L| מאחלת לך ולכם חיים מאושרים מאד מאד

[עשב_השדה*]

מאחלת לכם חברות ארוכת שנים ומעמיקה,
שותפות ואהבה תמיד תמיד,
ושתזכו לחבוק את ניניכם ואת הילדים שלהם ביחד

[יעלפו_מהמושב*]

מזל טוב!

(אנחנו מחפשים עכשיו דירה באזורכם, אולי בקרוב נוכל לעשות יחד ריצות/הליכות בפארק)

[יערת_דבש*]

עניתי אצלי
תודה.

[לוונדר_סגול*]

וואו איזה בשורות טובות
טוב שבאתי לבקר פה
מזל טוב!!

[tzi*]

_מאחלת לכם חברות ארוכת שנים ומעמיקה,
שותפות ואהבה תמיד תמיד,
ושתזכו לחבוק את ניניכם ואת הילדים שלהם ביחד_

[עדי_ל*]

תודה על החיבוק... כייף לקבל ומקוה לאחד אמיתי ממך בקרוב
היום הרבה יותר טוב. כ"כ נרגעתי.

[בתנועה_מתמדת*]

הי הדס יקרה
אשמח מאד אם יש לך את הטלפון של המקום ברמת רזיאל
ובמקביל אנסה לחפש אותו בעצמי ברשת
תודה רבה רבה!!!@}

[לוונדר_סגול*]

יצא שחשבתי עלייך הרבה בזמן האחרון
וואלה?
באיזה הקשר?..

[עולם_ומלואו*]

האוהל שלנו לרשותך, רק אנחנו יותר קרוב לחיפה....
אם תרצי צרי קשר