מקום לנשום

[בשמת_א*]

חשק מטורף למתוק יכול להעיד על צורך בשומן. שמן זית, שמן קוקוס, אבוקדו, זיתים, חמאה, ויש עוד. מה השומן האהוב עלייך?

[דו_כיפת*]

גם לי עזרה השיטה שאת מתארת, לצורךמיון ראשוני
עוד טיפ קטן לשיחה עם דולה: להתחיל מת.ל.מ
אם הוא לא מתאים לה (בחול, עמוסה, וואטאבר) חבל על כוחות הנפש.
העברתי איזה 4-5 שיחות סרק כאו עד שנפל לי האסימון...
לי זה היה קשה רגשית אבל החלטתי שאני רוצה לעשות זאת, אז הקצבתי לעצמי שבוע, כל ערב שיחה אחת או שתיים, לפי הכוח.
אחרי כשבוע וחצי מצאתי את הדולהוסגרתי אחרי פגישת היכרות.
אגב, שכרנו ממנה בנוסף גם שירות של 'קורס הכנה' פרטי לנו, כזוג. זה היה ממש רעיון טוב כי גם היתה לה הזדמנות לבקר בבית שלנו וגם לנו להכיר אותה, וגם להתגבש ביחד כצוות ללידה.
אם את חושבת על קורס פרטי אני חושבת שעם הדולה המיועדת זו וריאציה ממש מועדפת. אנחנו הסתפקנו ב-2 מפגשים.

@}

[פרח_בית*]

חשק מטורף למתוק יכול להעיד על צורך בשומן. שמן זית, שמן קוקוס, אבוקדו, זיתים, חמאה, ויש עוד. מה השומן האהוב עלייך?
שמן זית, חמאה ואבוקדו. באמת בשבועות האחרונים הייתי אוכלת הרבה מהם (המון שמן זית בסלט, אבוקדו שלם, לחם עם חמאה - התחלנו לקנות מיובאת צהובה כזאת, ממש טעים) , אבל השבוע פחות. מרגישה שזה קצת קשה לי.
בכלל אוכלת די נורא ביומיים האחרונים, בקושי ירקות מעט פירות, מלא פחמימות. כבר חודשים שלא הייתי במצב כזה...
בדיוק הבוקר אמרתי לבעלי שבערב נכין סלט עם אבוקדו. כשאני חושבת על זה לא ממש מתחשק לי, אבל אולי אם יהיה מולי אצליח לאכול...
מרגישה קצת שחזרתי לתחילת ההריון מבחינת מלא תופעות...

כל יום אני חושבת שאני מרגישה יותר טוב, ועם הזמן מבינה שאני מרגישה די סמרטוט... גם אם אין משהו ספציפי שכואב לי.
מרגישה שלא זזה מספיק, אבל קצת חוששת לזוז בגלל הסחרחורות. אולי היום אבקש מבעלי לעמוד לידי להשגיח בזמן שאעשה כמה תנוחות יוגה עדינות.

כן משתדלת לעצור מדי פעם לקצת נשימות, אבל אל
פילו לזה לא כל הזמן יש לי כוח... עד שאני מגיעה למצב שמרגישה שממש חייבת...
לפחות פותחת את הדלת מדי פעם להכניס אוויר. אתמול הקפאתי את בעלי בערב כי הרגשתי שאני לא יכולה כשסגור.. הוא ישב בבית עם מעיל.

לגבי הדולה, אולי שבוע הבא אצליח לקחת את זה על עצמי. השבוע לא מרגישה שאני שם.
חשבתי באמת שאם נחליט על דולה נעשה קורס איתה. בגלל זה גם עצרתי את חיפוש הקורסים בינתיים. למרות שלפני שבוע זה הדבר שנראה לי הכי דחוף, השבוע אני די שנטי בעניין. בכלל הכל בא והולך בגלים...

כרגע נכנסתי לאטרף קריאה על חיתולים רב פעמיים. אני לקראת דוקטורט בנושא...
למזלי בעלי דווקא משתף פעולה ודי מתלהב מהרעיון, תיאורטית ממש מסכים אחרי ששטחתי בפניו את נושא כמויות הזבל והחומרים הכימיים. אבל נראה לי שכשנגיע לזה בפועל הוא יגיד שזה מלא עבודה ולא הכי יאהב את העניין (כמו שמתבאס מזה שיש פה תמיד שקית מלאה של מחזור נייר שמחכה שאקח אותה לפח מחזור, משום מה אין פה בכלל בכלל באיזור וצריכה תמיד לזכור לעצור בדרך לעבודה או משהו, אז לוקח לי זמן לפנות אותה)

[פרח_בית*]

הגוף שלי פשוט מתחרפן לגמרי...
רגע אחד אני סתם מרגישה צורך לנוח ומרגישה, כרגיל, שזו מן התפנקות (כי כבר לא נעים לי לא ללכת לעבודה כל הזמן...)

רגע אחרי מן גלי חום, הלחיים אדומות ואני מרגישה שאני בוערת. אי אפשר היה לפתוח את הבית לאוורר בגלל האבק, אז הסתפקתי במניפה שעזרה חלקית.

אחרי שעה, באמצע האוכל, פתאום מרגישה לא טוב ורועדת, לא יודעת אם זה קור או חולשה או אלוהים יודע מה...
מבקשת מבעלי להחזיק אותי קצת כדי להרגיע את הגוף, זה נרגע בהדרגה.
חזרתי לאכול ולאט לאט הרגשתי קצת יותר טוב.
הצלחתי לאכול סלט ואבוקדו ולחם עם חמאה. אבל גם ריבה ומיץ תפוחים כי הייתי צריכה מתוק.

עכשיו סתם מרגישה מן עצבנות כזאת, חוסר שקט וחוסר מנוחה.

לא יודעת מה לעשות עם עצמי, כי איו לי כוח פיזית לזוז בכלל, ואין לי חשק, מנטלית, לשום דבר..

סורגת, קצת בכוח.
מקודם עשיתי איזו טעות ששמתי לב אליה רק אחרי הרבה זמן כי לא הייתי מרוכזת, והתבאסתי שכל הסריגה של השעה האחרונה הלכה... התחלתי את זה מחדש.
כרגע נשארו לי לסרוג עוד 4 וחצי ריבועים, שזה ממש מעט. בעצם סרגתי מבחינת כמות כבר מספיק, אבל חלק אני לא אוהבת אז מכינה חדשים במקומם. ואז יישאר לי רק לחבר את הכל, שזה קצת מלחיץ אותי כי אף פעם לא חיברתי בדרך שאני מתכננת לחבר עכשיו ולא יודעת איך זה יהיה וכמה זמן ייקח.
ומאוד מאוד רוצה לסיים את השמיכה לפני הלידה (אני לא סורגת ברצף, יוצא שאני סורגת כל פעם כמה ימים ואז עושה איזו הפסקה עד שיש לי שוב זמן או כוח)

[תמרוש_רוש]

[דו_כיפת*]

חושבת עליך ושמחה לשמוע אותך
לא יכולה שלא להציע עזרה בסריגה: אני מכירה לפחות 2 שתשמחנה לעזור בהוראות או הסברים ו/ או טכנית לקראת הלידה אם תיראי שאת לא מצליחה לסיים. בירושלים (אם אני זוכרת נכון זה לא מידי רחוק) אז בבקשה אל תכריחי את עצמך... רק באהבה ומאהבה.. ..

[בשמת_א*]

מרגישה צורך לנוח ומרגישה, כרגיל, שזו מן התפנקות (כי כבר לא נעים לי לא ללכת לעבודה כל הזמן...)
אויש, לא נעים מת מזמן! בבקשה תחשבי על עצמך. אין פה שום התפנקות: הגוף שלך עובר את ההריון הזה קשה!!! קשה!!! קשה!!! תהיי בבקשה אוהבת ועדינה עם עצמך, תכירי בצרכים של הגוף שלך, הוא סובל, ממש ממש קשה לו, ההורמונים עושים לו טלטלות קשות ויש כנראה עוד נושאים בריאותיים ברקע שממש מקשים עלייך עוד יותר.
תקשיבי לצרכים של הגוף.
תהיי טובה לעצמך.
את צריכה לנוח המון.
לאכול טוב.
לקבל המון עזרה. זה לא פינוק. את עכשיו מתאמצת בשביל שניים. העובר שלך חשוב יותר מכל, את לא יכולה לסכן אותו במאמצי יתר (שעלולים להביא ללידה מוקדמת) או בבלגנים של אכילה (הוא זקוק להזנה דרך השיליה באופן רציף! לכן את זקוקה להזנה טובה ובריאה!).

כשכתבתי שחשק למתוק פירושו צורך בשומן התכוונתי שהגוף זקוק לשומן. זה צורך פיזי, לצורך המוח המתפתח של העובר שלך ולצורך החזקת ההריון הזה. מאוד מומלץ לקחת אומגה שלוש משמן דגים איכותי (אני קונה של אומגה 3 גליל ושלווה שזה איכותי) במהלך ההריון וההנקה (הוכח שזה תורם להתפתחות המוח הן של העובר ברחם והן של התינוק, ומביא לתוצאות טובות יותר בלידה). וחוץ משמן דגים, כל השמנים שציינת שאת אוהבת. הרבה. אם אפשר אז גם דגים, שמנים ככל האפשר (לא גדולים, לא טונה, לא טורפים, הכי טוב סרדינים אם את יכולה. גם מקרל טוב. גם דגים מלוחים ממקור איכותי).
כמה שומן את צריכה ביום?
עד שנעלם החשק למתוק באותו יום.
ככה כל יום מחדש.
החשק למתוק הוא החיישן שמתריע לך, שלא הגעת למינימום כמות השומן שהגוף שלך זקוק לו באותו יום (והוא זקוק להרבה שומן כדי לאזן אותך, לגדל את העובר ברמה טובה, להמנע מהטלטלות וההרגשות הרעות וכו'. למשל, חלק מהתחושות הלא טובות נובעות מקפיצות במאזן האינסולין בגוף והשומן מרגיע את זה).

[פרח_בית*]

אתמול ושלשום בערב חזרו הכאבי בטן. כל פעם לפני השינה. כמו כאבי ווסת חזקים שהקרינו גם לגב. גם בלילה התעוררתי והיה כאב, אבל נסבל. ישנתי גרוע מאוד, אבל במהלך היום זה הפסיק והרגשתי סה"כ בסדר.
כל פעם התלבטות אם ללכת שוב לבי"ח, או שזה סתם, וגם אני עייפה ובעלי ישן ואין לי כוח ששוב לא יראו כלום...

ואז היום ישנתי בצהריים, וכשקמתי פתאום כאב אחר. נמוך יותר, לפעמים כמו דקירה. סוג כאב שאני לא מכירה. נכנסתי ללחץ ואמרתי שרצים לבי"ח.

כל הדרך זה המשיך, בכיתי מפחד.
כבר לא רציתי שיראו משהו כדי שלא ארגיש משוגעת, רק רציתי שיגידו שאין כלום והכל בסדר, כי התחלתי להילחץ שעוד שנייה הוא ייצא.
כל הדרך דיברנו איתו ואמרנו לו שכדאי לו להישאר עוד בפנים, שאם הוא יוצא עכשיו הוא יהיה הרבה זמן בבי"ח וזה בכלל לא כיף כמו לבוא איתנו הביתה.

החלטנו ללכת לאסף הרופא.
שמחה על ההחלטה, כי המיון יולדות פה הרבה יותר רגוע. שקט וכמעט אין אנשים, המוניטור בחדרים נפרדים ולא בחלל אחד עם וילונות.
שכבתי עם המוניטור די הרבה זמן, כמובן שכשהגענו הכאבים נחלשו וכמעט לא היה מה לראות... אבל הכאב בא פעם אחת וראו במוניטור שזה אכן ציר.
אז משוגעת אני לא, ועכשיו אני יודעת איך מרגיש הציר אז אדע יותר איך להתייחס לכאבים...

עכשיו מחכים לרופא, אולטרסאונד לבדוק שאין קיצור צוואר.
והביתה להמשיך לנוח, כנראה שצריכה כבר להודיע בעבודה שיש סיכוי שאני לא אחזור בכלל. עד עכשיו הייתי בתקוות שזה יעבור עוד כמה ימים.

[פרח_בית*]

לא יכולה שלא להציע עזרה בסריגה
דוכיפת תודה! לא חשבתי על עזרה בכלל, האמת שאם אתקע יכולה לבקש גם מאמא שלי. אבל בינתיים נראה שהולך להיות לי עוד זמן בבית אז אולי כן אצליח לסיים...

בשמת, כרגיל לוקח לי זמן להבין שאין ברירה אלא לנוח, אני כנראה מתחילה יותר לקבל את זה עכשיו.
חייבת להגיד שסה"כ אני המון במנוחה, פשוט מרגישה שזה קשה לגוף שלי, כל חוסר התזוזה הזה, וגם חוששת להגיע ללידה חלשה, מרגיש לי שהאידיאל זה דווקא להיות כמה שיותר בתזוזה בזמן ההריון כדי לשמור על הגוף. רק שזה לא מתאים במצב הנוכחי...
מנסה כן להכניס מעט תזוזה עדינה, קצת בפלג גוף עליון וכאלה, כדי שהגוף לא יתאבן לגמרי.

בסופש אכלתי טוב יותר, וגם אמא שלי שלחה איתנו אוכל הביתה אז יש לי לימים הקרובים.

[יולי_קו]

פרח יקרה,
חיבוק גדול, איזו אמיצה את!

[פרח_בית*]

יוליקו תודה @}

דיברתי מוקדם מדי. חיכינו מלא לרופא, והבדיקה הייתה ממש לא לעניין.
שני רופאים בחדר, הציגו את עצמם כשנכנסנו. לדעתי אחד מתלמד והשנייה לא, או להפך. לא ממש היה ברור. מפה זה רק התדרדר...
שאלו שאלות, לפעמים הגיבו בצורה לא נעימה לחלק מהתשובות (כשאמרתי שלא עשיתי שקיפות וחלבון עוברי שאלה למה וממש עיקמה פרצוף. עוד לא נתקלתי ברופא שהגיב ככה).
יצאו איזה פעמיים החוצה באמצע וחזרו.
כל מיני שאלות לא קשורות, על איפה שאנחנו גרים וכו', באווירה כאילו סחבקית אבל הרגישה לי לא מתאים, בעיקר כי שניהם היו די מעצבנים...

אח"כ אולטרסאונד, לא הזמין את בעלי להיכנס ואני קראתי לו (שבוע שעבר הרופא התעקש שבעלי ייכנס לחדר בזמן הבדיקה, אמר שהוא לא רוצה לעשות בדיקה פנימית כשאני בלי מלווה).
הרופא בדק ואז אמר את התוצאות לשנייה שהייתה מעבר לוילון. לא טרח לשתף אותי במה שהוא רואה, והייתי צריכה לשאול כל דבר אם זה תקין. גם לא סובב את המסך לעברי ככה שלא ראיתי כלום.
אח"כ אולטרסאונד פנימי, בדיקה פנימית ובדיקה של הבטן. לא טרח ממש להזהיר לפני כל פעולה שעשה, מזל שעברתי מספיק בדיקות בחיי כדי לדעת לצפות הכל מראש בעצמי...
וצה שהיה הכי נורא זה שתוך כדי נכנסו לחדר בערך 4 אנשים שונים, ודיברו עם הרופאה שהייתה מעבר לוילון. פשוט עמדו שם ודיברו, לא נשמע שעל משהו דחוף במיוחד. בזמן שהוא מכניס אליי אצבעות או לוחץ לי על הבטן.
המשיכו ככה גם אחרי הבדיקה בזמן שהתלבשתי והתארגנתי.
היה ממש מביך ולא נעים.
רק חיכיתי לעוף משם.
מזל שבעלי עמד לידי ונתן לי יד כל הזמן הזה.

צוואר הרחם ארוך. שזה מרגיע.

התינוק התהפך עם הראש למעלה (עד עכשיו כבר חודשים היה עם ראש למטה). לדעתי בגלל זה הכאב היה שונה וכואב כל כך. אמרתי לבעלי לפני הבדיקה כבר שאני חושבת שזה מה שקרה, כי הרגשתי שהוא בועט נמוך יותר. לדעתי זה היה ממש היום בצהריים, אולי כשישנתי... כי בבוקר עוד הרגשתי שהוא בועט רגיל למעלה.

הרופאה אמרה שזה נראה כמו כאב שקשור לרצועות בגלל הגדילה של הרחם, לפי מיקום הכאב וכו. תכלס לא ממש הקשבתי לה כבר ולא כל כך מעניין אותי מה היא חושבת, כי כל מה שהלך שם ממש לא היה נראה לי ואני לא סומכת עליהם... אשלח מחר הודעה לרופא שלי.

בסוף יצאתי די עצבנית ומבואסת. במקום שמחה ורגועה שהכל בסדר..
ועוד בימים האחרונים חשבתי שאולי זאת אופציה ללדת שם וחשבתי ללכת לסיור. עכשיו אין סיכוי, אני לא אתן לרופאים כאלה להתקרב אליי בזמן הלידה. פתאום כל הסיפורים על רופאים שמבצעים כל מיני פעולות בלי לשאול בכלל את היולדת או לוחצים לכל מיני התערבויות נראים לי ממש הגיוניים, לגמרי יכולה לראות את זה קורה עם הרופאים האלה... פחד אלוהים.

עכשיו אני סוף סוף בבית אחרי מקלחת. חוזרת לנוח...

[יולי_קו]

אוי, איזו חוויה
הלוואי שזה יצא לטובה, באמת, בתור מידע איפה ל א ללדת.
שמעתי המלצות לעזור לקטני להתהפך מחדש עם הראש למטה על ידי שירה.
הרעיון הוא שהקול שלך עובר מצויין דרך השלד שלך, ונשמע הכי טוב באגן. יש עוברים שמתהפכים עם הראש למטה כדי לשמוע את הקול של אמא שלהם טוב יותר.
תחשבי על זה: לא משנה הרמה של הזמרה. כלומר גם אם אינך מחשיבה את עצמך כזמרת מקצועית, המעריץ מספר אחד שלך זה העובר הזה. נחמד!!!

[אוליב*]

איזה חוויה לא נעימה, ממש מבאס. בהרגשה שלי יש פער מאוד גדול בין היחס של האחיות והמיילדת שהיו כולן מקסימות, מאירות פנים, רגישות, מתעניינות ובעיקר (לרוב) רגועות לבין היחס של הרופאים שיצא לי לפגוש במהלך הלידות, שאין לי ממש דבר רע להגיד עליהם אבל נעו בין אדישים למלחיצים (לפעמים אפילו בו זמנית, כמה שזה נשמע מוזר).

[פלוני_אלמונית*]

אוף!!!! כמה שזה מכעיס... רופאים דוחים ומעצבנים, ממש. מה העניין של האנשים האלה?! למה לא להיות פשוט... נחמד?

ובכל זאת, טוב שהלכת לבדוק. וטוב לדעת שזה היה ציר.
כאילו, ברור שזה לא טוב שיש צירים... אבל אם יש אז טוב לדעת.

תרגישי טוב
ליאור

[פרח_בית*]

הרעיון הוא שהקול שלך עובר מצויין דרך השלד שלך, ונשמע הכי טוב באגן.
שמעתי על הרעיון של לשים מוזיקה מתחת לבטן כדי שהוא יתהפך לשם, אבל לא על הרעיון של לשיר, זה נשמע שזה הפוך, שהוא ישמע יותר למעלה.... אבל אנסה. אולי גם אגיד לבעלי שישיר לו.

וגם ראיתי כמה תנוחות שאמורות לעודד היפוך, אנסה לעשות היום.

תכלס אני לא לחוצה כרגע שהוא הפוך מבחינת הלידה, יש לו עוד המון זמן להתהפך חזרה ושוב כמה פעמים... זה סתם יותר כואב לי אז אשמח אם זה יקרה מהר...

נעו בין אדישים למלחיצים
נשמע לי מתאים להמון רופאי נשים שאני מכירה....

יש משהו אחד שהרופא אתמול אמר שעצבן אותי במיוחד.
הרופאה שאלה אותי משהו על הכאבים, ואני אמרתי שהכאב שראו פעם אחת במוניטור זה אותו כאב שהיה לי בבית הרבה פעמים.
ואז הרופא אמר לה "היא מפחדת להגיד שהיו לה צירים", בחיוך כזה.
ברגע הראשון זה היה נשמע לי טוב שהוא אמר, כי הנה - הם מבינים שבאמת היו צירים, למרות שכמעט לא ראו כלום במוניטור.
אבל אחרי רגע כבר לא אהבתי שהוא אמר את זה, וזה די נשאר לי בראש מאז.
זה היה חלק מהאווירה ה"קלילה" שלהם, של מלא שיחות מסביב והתעלמות מוחלטת מאיתנו.
בלי להתייחס בכלל לזה שאני בהריון ראשון, שבוע 30, אחרי ivf (רמז לזה שלא היה קל להגיע להריון הזה) , מרגישה צירים ולחוצה בטירוף.
שום הכרה בזה שקשה לי, שום ניסיון להרגיע או להפחית את הלחץ.
התייחסות מזלזלת כזאת...
מתקשה להגיד מה בדיוק באמירה הזאת לא היה לטעמי, אבל היא מאוד הפריעה לי.
לא יודעת אם האמירה עצמה, כמו הנימה שבה היא נאמרה וכל הסיטואציה הנוראית מסביב.

---

חשבתי על זה שאחד הדברים שמאוד משפיעים על התחושות שלי כלפי דברים שקורים בהריון הזה, זה מן נרטיבים שיש לי בראש, שמתבססים על הריונות של נשים אחרות.
למשל, בעבר אני חושבת שהייתי נלחצת פחות מזה שיש צירים בשבוע מוקדם.
לאחותי היו צירים משבוע ממש מוקדם, והיא החזיקה עד שלב די יפה (הייתה בשמירה במיטה).
אז בראש שלי, תירים מוקדמים זה לא נורא. נחים וזה מחזיק עוד כמה חודשים...
אבל לאחרונה למישהי שאני מכירה התחילו צירים מוקדמים, ובסביבות שבוע 30 היא ילדה.
אז אתמול כשהתחילו הכאבים זה מה שהיה לי בראש. שהנה התחיל בדיוק שבוע 30 והוא עומד לצאת לי (חס וחלילה...).

זה קורה בעוד מלא סיטואציות.
לפעמים באופן מודע ולפעמים לא.
כשאני מזהה את זה אני מנסה להפריד בין הסיפור לבין המציאות הנוכחית, אבל זה מאוד קשה.

משתדלת לעבוד על עצמי לחשוב חיובי. לדמיין לידה טובה וקלה. בזמן.
לדמיין את פיציק מתוק ומהמם כמו שהוא.
לנשום עמוק ולהרגיע את הגוף.

מרגישה שאמי המון במתח ולא אוהבת את זה.

היום אלך לדיקור, מקווה שזה יעזור קצת.
לפחות לרמת החרדה ולשינה...

---

צריכה להספיק כל מיני סידורים השבוע (מהסוג שעושים בבית, עם הטלפון...).
לבקש מהרופא שימלא טפסים לביטוח לאומי כדי שיאשרו לי שמירה (ככה גם ארגיש יותר הגיוני עם זה שאני לא הולכת לעבודה...) .
לדבר עם העבודה ולעדכן שזה נראה שאני לא הולכת לחזור בינתיים....
לסגור כל מיני פינות שהשארתי פתוחות, לסיים לכתוב דוחות כמעט גמורים וכאלה.

לשלוח כמה טפסים להחזרים מקופ"ח.
להקפיא את המנוי של היוגה, כי לא נראה לי שאלך בקרוב. אנסה לתרגל קצת בעדינות בבית, אבל שעה וחצי שיעור לא נראה לי שמתאים.

להתחיל בירורים על דולה, כי נראה לי שהחלטתי שאני רוצה. למרות שעדיין לא מרגישה עם זה מאה אחוז. אבל אולי אם אפגוש מישהי שארגיש איתה בנוח זה ישתנה.

ויש עוד כמה מהסוג הזה, אבל נתחיל מאלה.

חוץ מזה, לסרוג (היום/מחר כבר אתחיל לחבר. אני קצת חוששת מזה, מעניין אם זה יילך בקלות. מקווה שאחרי שאתחיל אראה שזה ממש זורם ושטויות).

ו... לנוח.
לאכול.
לנשום הרבה.
אולי לקרוא קצת.

[תמרוש_רוש]

_הרופא אמר לה "היא מפחדת להגיד שהיו לה צירים", בחיוך כזה.
מתקשה להגיד מה בדיוק באמירה הזאת לא היה לטעמי, אבל היא מאוד הפריעה לי.
לא יודעת אם האמירה עצמה, כמו הנימה שבה היא נאמרה וכל הסיטואציה הנוראית מסביב._
ברור לגמרי מה הפריע לי:

• שהוא דיבר מעל לראש שלך, בגוף שלישי, כאילו את לא שם.
• שהוא לא מתייחס אליך.
• שזה מתנשא.

וכל שאר מה שכתבת. חוסר רגישות וזה. ברור כשמש!
טוב שאת בבית עכשיו
<רגע, איזה בית חולים זה היה?>

[פרח_בית*]

המצב רוח יורד לאט לאט, כבר מאתמול מאוד קשה לי.
גם ככה מאוד קשה לי לקבל את המצב, את זה שאני מרגישה ככה. את הצורך שלי לנוח כל הזמן. להפסיד עבודה, להעלם פתאום.
מרגישה כרגיל שאני מתפנקת, סתם מתעצלת, לוקחת את הדברים קשה מדי.

ואז שלחתי הודעה לרופא לעדכן אותו על הכאבים שהיו בשבת. הוא לא ענה, ואז יום אחרי שלחתי לו הודעה נוספת, שאלתי מה להגיד בעבודה, אם בד"כ זה משהו שעובר או שיכול להמשיך לאורך זמן.
והתשובה שלו פשוט גמרה אותי.
אמר שאם צוואר הרחם ארוך זה אומר שזה לא משפיע (שזה טוב כמובן), ושאנסה לחזור לפעילות.

וזה גמר אותי. כי איך אני יכולה לחזור לפעילות אם כל הזמן אני מרגישה חלשה ועייפה, כל יום אחה"צ /ערב בכאבים, חצי מהלילות לא ישנה טוב ולא מצליחה לקום בבוקר (או קמה ואז גמורה עד שנרדמת לצהריים).

פשוט התחלתי לבכות...
מהתסכול, מהכאבים (בדיוק התגברו הכאבי בטן וגב ולא היה לי נוח בשום תנוחה), מהמצב.

עכשיו כשבעצם אין הצדקה רפואית, עוד יותר קשה לי לקבל את זה שאני לא זזה כל היום.
עוד יותר מרגישה כאילו אני סתם מגזימה.

יש פה ערימת כביסה שאני לא מקפלת כבר כמה ימים, והכלים נערמים כל פעם בכיור עד שבעלי מספיק לעשות אותם.
ואני אוכלת רק כי יש אוכל מוכן מאמא שלי, אחרת כנראה הייתי אוכלת רק את הסלט פירות שאני מכינה לי בבוקר ולחם כל שאר היום...
אז אם את הדברים הקטנים הבסיסיים האלה אני לא מצליחה להביא את עצמי לעשות, כשאני כל היום בבית, איך אשרוד שעות בעבודה? על הרגליים, ללכת ממקום למקום, לקום ולשבת, להיות מרוכזת וקשובה ומכילה...

ומצד שני, לרשום לעצמי חודשיים של שמירת הריון גם לא פרקטי...

בינתיים שלחתי לו את הטפסים שימלא לי עבור השבועיים האחרונים, נראה לי שאת זה הוא כן יעשה.
ובטח גם אם אבקש עוד קצת הוא ייתן. אבל התחושה הזאת קשה לי מאוד. רציתי שהוא יגיד לי לנוח וזה ירגיע אותה קצת...

---

משהו טוב השבוע -
הגיעה השידת נעליים שהזמנתי. בעלי היה חרוץ והרכיב אותה מיד באותו יום.
זה ממש אירגן איזו פינה בחדר שתמיד הייתה בה ערימת נעליים ועוד כמה דברים, ועכשיו ממש נקי בעיניים. לא ברור למה לא קניתי אותה לפני שנה (חשבתי על זה ודי התקמצנתי תכלס... אבל עכשיו הייתי צריכה לפנות שם מקום לשידת החתלה, כי אין בשבילה מקום אחר).
עכשיו אני כל הזמן מסתכלת לשם ונהנת מזה שריק ומסודר. אפילו בעלי ממש התלהב (בד"כ הוא לא ממש שם לב להבדל בין לפני ואחרי שאני מסדרת דברים..)

והסריגה - כמה שלפעמים אין לי כוח אליה, אני שמה לב שזה די מפקס ומרגיע אותי רוב הזמן.
ואין לי ממש סבלנות לשום דבר אחר, זה הדבר היחיד שאני עושה חוץ מלהיות עם הפלאפון/מחשב... לקרוא אין לי סבלנות בימים האחרונים.
וגם לא לצאת החוצה, אז רק פותחת את הדלת כדי שייכנס אוויר.

[פרח_בית*]

ברור לגמרי מה הפריע
תמרוש תודה על זה, נראה לי די מדויק.

איזה בית חולים זה היה?
אסף הרופא

[תמרוש_רוש]

תשמעי, אפילו כמרפאה בעיסוק אני רואה כל כך הרבה פעמים שמה שהרופא אומר עליו "בסדר" הוא לא בסדר בהגדרה שלי או של המטופל. "בסדר" אצל רופא זה לא אומר שאת בריאה, זה אומר שאת לא זקוקה להתערבות רפואית. ויש הבדל של שמיים וארץ בין זה לבין זה.
נניח, רופא אורתופד אחרי ניתוח אומר שמבחינתו "הכל בסדר" ושולח את המטופל לפיזיו, שמוצא חודשיים-וחצי עבודה אינטנסיבית לעשות.
זה פשוט... איך את מגדירה את הדברים.
את יודעת שאת לא "בסדר" ולא מסוגלת ללכת לעבודה, והרופא יודע שלא צריך לאשפז אותך ושאין כרגע סכנת הפלה או לידה מוקדמת.
וחבל מאוד, שהוא לא מצליח לגשר בין שני הדברים הנכונים האלה.
פשלה שלו ופשלה של המערכת.

ושלא תקחי את זה בתור תירוץ לפקפק בשיפוטך ולשלול ממך את תחוזת הזכאות לתנאים הכי בסיסיים שאת זקוקה להם!! כמובן שזה מקשה טכנית על ההתנהלות, שאין לך ימי שמירת הריון, אבל אל תוסיפי על זה עונש רגשי!
(מי בכלל לימד אותך לזלזל ככה בעצמך ולשלול מעצמך זכויות אנוש בסיסיות על ימין ועל שמאל? תגידי לי ואני באה להפליק)

אוהבתותך @}

[אלמונית*]

מרגישה כרגיל שאני מתפנקת, סתם מתעצלת, לוקחת את הדברים קשה מדי.

המשפטים האלו ממש הקפיצו אותי. אז כתבתי מגילה. מקווה שלא כתבתי משהו שאתחרט עליו איר כך, אבל הנושא הזה נגע בנקודה רגישה שלי.

שמעי, פרח, את ממש הורגת אותי עם המשפטים האלו שלך! זה הרי כל כך, כל כל ברור שזה לא סתם! שבאמת קשה לך!
הרושם שאני מקבלת, הוא שאין לך לגיטימציה לחולשה. אסור! אסור להיות חלשה, אסור להיות חולה, אסור שיכאב לך הגב או הראש. אסור!

ואם חס וחלילה זה קורה, אז את לא בסדר ואשמה טחייבת להכחיש את זה ולהתנהג כאילו זה לא קורה. ואם לא, את עצלה ו''סתם'' ואשמה ולא בסדר.

אני באה מבית כזה. ואני רוצה להגיד לך - זה שטויות. זה להתווכח עם המציאות. והמציאות הפיזית היא שההריון הזה קשה לגוף שלך. שום דבר טוב לא יצא מלהכחיש את זה.

נסי (ואני באתי מבית עם גישה דומה, אני יודעת שזה קשה) להפסיק להתווכח עם המציאות. המציאות הפיזית היא שכואב לך ואת עייפה! זו המציאות ואין בלתה. וכל מי שחושב שההריון לא משפיע במקרה הטוב טועה, ובמקרה הרע מעדיף שתפגעי בעצמך ובעובר שלך על פני זה שיצטרך לקבל את המציאות כמו שהיא.

במקום זה, נסי לקבל את המציאות כמו שהיא. הצלחת להכנס להריון, שזה נס גדול. ההריון קשה מאוד לגוף שלך, ואת צריכה להקדיש את כל המשאבים שאת יכולה בשביל לאפשר לגוף שלך להזין את העובר. אנחנו חיות בחברה שלא ממש מוצלחת בלהבין דברים כאלו, לכן אין לך תמיכה מערכתית. לכן, תני לעצמך לפחות את התמיכה האישית שאת יכולה.

קבלי את זה שרוב מוחלט מהאנרגיה שלך בזמן הקרוב ילך למטרה הנעלה של יצירת והזנת חיים חדשים, ותקציב האנרגיה שלך מוגבל קשות. זו המציאות, וצריך למצוא איך להסתדר איתה.

להכחיש את המוגבלות של התקציב האנרגטי זה כמו להגיד ''זה לא בסדר שאני לא מקבלת משכורת גדטלה יותר מהעבודה שלי! אני אעמיד פנים ממש חזק שאני מקבלת משכורת גדולה יותר, אקח הלוואה, וזה יפתור הכל!''. זה לא עובד ככה.

המציאות היא מה שיש. התקציב האנרגטי שלך מוגבל. להכחיש את זה לא יועיל, להאשים את עצמך רק יצמצם אותו עוד יותר. ולהעמיד פנים שהתקציב שלך יותר גדול ממה שהוא באמת רק יכניס אותך ליותר צרות.

[גוונים*]

_את יודעת שאת לא "בסדר" ולא מסוגלת ללכת לעבודה, והרופא יודע שלא צריך לאשפז אותך ושאין כרגע סכנת הפלה או לידה מוקדמת.
וחבל מאוד, שהוא לא מצליח לגשר בין שני הדברים הנכונים האלה.
פשלה שלו ופשלה של המערכת._
זה כל כך נכון.
בול זה.
מבחינת רופאים אם אין בעיה אז הכל בסדר.
אבל יש כל כך הרבה אפשרויות ביניים שמצד אחד אין בעיה אבל מצד שני גם לא הכל בסדר!
אבל מבינה אותך לגמרי, שגם אם יודעים את זה בראש, ברגע שהרופא מבטל את התחושות שלך עד כמה זה יכול לערער ולהחליש...
בגדול, נראה לי שאת בעיצומו של תהליך לא פשוט, תהליך שמשום מה לא מדברים עליו הרבה, תהליך שלי בהריון הראשון היה גם קשה מנשוא. תהליך הקבלה של 'מצב הריון' (ככה קראתי לזה). בהריון השני זה כבר היה לי קל יותר כי זו כבר לא היתה חוויה ראשונית. הראשוניות הזאת כל כך מתישה.
מאיך שאני רואה את זה מצב הריון זה מצב שבו כל דקה משהו משתנה, כל רגע יכולה להיות תחושה חדשה שמעולם לא חווינו קודם ואין לנו שום יכולת לדעת אם היא תקינה או לא.
מצב הריון זה מצב שבו צריך להתמודד עם כל כך הרבה תחושות פיזיות לא נעימות ומשום מה העולם מצפה שנמשיך להתנהג כרגיל תוך כדי.
מצב הריון זה מצב תמידי של אי וודאות וצורך להכיל את אי הוודאות
מצב הריון זה מצב של אי נוחות תמידית (הולכת וגוברת ככל שההריון מתקדם)
מצב הריון זה מצב שבו כמעט ואין יותר שינה רציפה ונינוחה.

אני שנאתי להיות בהריון. בדיוק בגלל כל הנ"ל. היה לי כל כך קשה לשאת את כל זה.
הדבר הראשון שאמרתי ברגע הלידה של הקטנה היה: זה נגמר! אני לא מאמינה שזה נגמר! אני כבר לא בהריון יותר!!
האיש עד היום זוכר לי את זה:)
וכל הנ"ל כשהכל היה תקין, לא היה הריון קשה במיוחד, לא היו בעיות מיוחדות (בחילות נוראיות בהתחלה, דימומון קטן בהתחלה,צרבות בערך מהאמצע, בצקות בסוף, עייפות אין קץ, ומיליון ואחת התחושות בבטן שמי יודע איך בכלל אפשר להגדיר אותן) לא רוצה לחשוב איך עוברים את זה עם משהו רציני יותר...

[גוונים*]

במקום זה, נסי לקבל את המציאות כמו שהיא. הצלחת להכנס להריון, שזה נס גדול. ההריון קשה מאוד לגוף שלך, ואת צריכה להקדיש את כל המשאבים שאת יכולה בשביל לאפשר לגוף שלך להזין את העובר. אנחנו חיות בחברה שלא ממש מוצלחת בלהבין דברים כאלו, לכן אין לך תמיכה מערכתית. לכן, תני לעצמך לפחות את התמיכה האישית שאת יכולה.
מצטרפת מאוד מאוד!

[דו_כיפת*]

שולחת לך ענק
כל כך מכירה את ההרגשה של 'אני מתפנקת וזה כלום' שעולות בי דמעות לקרוא אותך.
זה לא כלום. את לא מתפנקת.
זה את. והעובר. ואתם.
זה הכל @}

[בשמת_א*]

כל מה שכתבו לך.
ממש רציתי להרביץ ךף עם העצלנית והמתפנקת. בחיי.
הרופא? מטומטם אידיוט חסר רגישות. מסכימה עם התרגום של קודמותי: הכוונה "לא צריך לאשפז אותך או לבצע שום הליך רפואי מבחינתי". וככה במחי יהירות ואטימות מבטל את הקשיים האובייקטיביים לגמרי של מצבך! הזוי במקרה הטוב, במקרה הרע - לדעתי מחייב תלונה.

הנה היום שמעתי שהכנסת דנה בבעייה של לידות שקטות והשיגו כל מיני הישגים אדירים: למשל, לא להשכיב יולדת כזאת במחלקה ליד יולדות שילדו תינוקות חיים )-: , לא לקחת ממנה בחזרה כספים שניתנו לה להריון/ללידה כי "התינוק מת אז לא מגיע לך הכסף" )-: ולא רוצה לפרט איזה עוד רשעויות. אז לקח שנים והכנסת היתה צריכה לדון בזה כדי שיתחילו רק עכשיו להתנהג באופן פחות אטום ואכזרי לנשים שאיבדו עובר, שזה אחת הטראומות הקשות? דברים שהיית חושבת שהם אנושיות פשוטה ושלא צריך דיון בכנסת וחקיקה כדי להשיג אותם?

אז יום אחד אולי הרופאים יפסיקו לזלזל בהריונות קשים ויקשיבו להריונית ולא ישפטו רק לפי המחשב שלהם "מחייבת אישפוז בבית חולים" או "לא מחייבת אישפוז בבית חולים".
ואת, יש לך הריון יקר מפז.
יקר מפז!
תצלצלי לעבודה, תגידי, תשמעו, יש לי חדשות ממש לא נעימות. ההריון הזה קשה, ואין מצב שאני מסכנת את העובר שלי. לכן לא אגיע לעבודה בכלל עד אחרי חופשת הלידה, אני בכלל לא ניידת במצבי. מאוד רציתי לבוא, אבל אני לא במצב.
זהו, תודיעי להם ותשלימי עם זה. ותגייסי כל עזרה שאת יכולה. שתגיעי ללידה במצב מחוזק.

[פרח_בית*]

דמעתי ממש כשקראתי את התגובות שלכן.
ובכלל כל הבוקר בכיתי...
מבינה מה אתן אומרות. אפילו מסכימה. מאוד רוצה לקבל את זה, פשוט להרשות לעצמי.
אבל משום מה זה לא מצליח.
כל הזמן המחשבות האלה חוזרות לי לראש.
ובפועל, אני לא מצליחה להגיד שאני נשארת בבית... כל הזמן אומרת רק עוד כמה ימים, נראה איך ארגיש, אולי שבוע הבא אחזור.

דווקא לעבודה די הודעתי שיש סיכוי שלא אחזור, ובכל מקרה כרגע אני בבית.
אבל אחרי ההודעה של הרופא התחלתי להרגיש לא בנוח עם זה...

בדיוק היום דיברתי עם חברה, ועודדתי אותה לבטל עבודה ולהישאר בבית. והיא גם אמרה לי שאני צריכה להישאר ולנוח. ויצא שכל אחת מסבירה למה לא נעים לה לבטל, ומעודדת את השנייה לעשות את זה... כלפי אחרים הרבה יותר קל לי מאשר כלפי עצמי.

מחר אכתוב על זה קצת יותר.
זה משהו שקשה לי להבין אצלי וקשה לי לנסח.

---

אחרי שכל הבוקר היה קשה מאוד, בצהריים קצת נרגע ובערב בעלי מכנס הביתה עם מצב רוח ממש טוב והצלחתי קצת לצאת מהבאסה. הוא שם מוזיקה וישבנו יחד לאכול.

סיימתי את הריבועים לשמיכה.
30 מוכנים (יש עוד כמה שבסוף החלטתי לא להשתמש בהם).
התחלתי לחבר אותם. בהתחלה קצת הסתבכתי עם להחליט איך בדיוק, וגם עשיתי כמה טעויות שהייתי צריכה לפרום ולחבר מחדש.
אבל בסוף החלטתי איך נראה לי הכי טוב, וחיברתי כבר שורה שלמה! מתוך 6.
אני קצת מסתבכת בפינות, אבל זה הולך הרבה יותר מהר ממה שחשבתי שיהיה.
ויוצא יותר יפה ממה שחשבתי שייצא (זה כמו רציתי, אבל לא חשבתי שאצליח כי זאת פעם ראשונה שאני סורגת ככה). גם שילוב הצבעים בינתיים נראה ממש טוב. מחכה כבר לראות את זה מוכן.
אחרי שאחבר הכל רוצה רק ללמוד לעשות שוליים יפים (בצורת גל כזה).
מתחילה להריגש שיש סיכוי שזה יהיה גמור מתישהו...

[תמרוש_רוש]

_גם שילוב הצבעים בינתיים נראה ממש טוב. מחכה כבר לראות את זה מוכן.
אחרי שאחבר הכל רוצה רק ללמוד לעשות שוליים יפים (בצורת גל כזה).
מתחילה להריגש שיש סיכוי שזה יהיה גמור מתישהו..._
איזה יופי!
בטח שזה יהיה גמור @}@}@}

ועכשיו לנושא הרגיש:

_דמעתי ממש כשקראתי את התגובות שלכן.
מבינה מה אתן אומרות. אפילו מסכימה. מאוד רוצה לקבל את זה, פשוט להרשות לעצמי.
אבל משום מה זה לא מצליח._

יקירתי, דרסו אותך.
דרסו, רמסו, ופגעו.
כבר מזמן שאני חושדת בזה. כבר מזמן ראיתי את הדפוס הזה. דפוס של לבטל את עצמך, את הלגיטימיות של תחושותייך, להחמיר עם עצמך הרבה יותר ממה שצריך ורצוי, לשפוט את עצמך לחומרה, ופשוט לא לתת לעצמך את מה שאת זקוקה לו.
יש בתוכך חסר, שנוצר מזה שמיהו, מישהם, מתישהו, לא הכירו בחסר הזה וחרשו לתוכך את המסר ש"לא באמת מגיע לך, את צריכה להסתדר גם בלי זה, מה את מתלוננת בכלל"

עכשיו, כדי לא להכאיב לך עוד יותר, אני רוצה להיות הגונה ולהגיד ש- 90% סיכוי שהבנאדם / האנשים / הסיטואציה לא התכוונו ליצור כזה מסר, ומן הסתם בכלל לא היו מודעים בכלל לנזק שנוצר.
Nevertheless, זה לא משנה בכלל. הראיות מצביעות בבירור על פגיעה ועוול, גם אם לא מכוונים.

החדשות הטובות: את לא לבד. איפה את חושבת שאני הייתי לפני שנתיים? ובשמת? ודוכיפת? וסחוטה? (את הדף שלה, של אבדן הריון, אל תקראי עד הלידה...)
למה אני לא הייתי מסוגלת במשך שנים לחגוג את יום הולדתי, אפילו שרציתי?
למה דוכיפת נכנסת למיטה לרבע שעה כדי להקשיב לעצמה, וחושבת שזה מהפכני?
למה סחוטה נאלצת לריב עם בני משפחתה על ההכרה הבסיסית בזה שהיא חלשה פיזית ונפשית?
ולמה בשמת נמצאת איפה שהיא נמצאת?
כולנו שרות את אותו שיר.
כולנו נדרסנו, כך או אחרת, בידי אנשים שלא זיהו ולא ראו את הצרכים שלנו ממטר, והתעצבנו עלינו כשניסינו לבטא אותם מתוך מצוקה.

יקירתי, אני לא כועסת יותר על האנשים שבעברי. אני רק כועסת על האופן שבו כל כך קשה לכל כך הרבה נשים לקום ולומר: גם אני. נעשה לי עוול, בדיוק כמו לשכנתי לבלוג, וגם אני רוצה להחלים ממנו, להתאושש ולהחזק, פנימית וחיצונית, ולגדול להיות מה שאני מסוגלת להיות.

וזו לא עבודה של השכל. את יכולה להסכים אתנו מהיום ועד מחרתיים, יופי.
הטריק - ואת כבר יודעת את זה - הוא להגיע למצב בו תרגישי אחרת.
אז לא יודעת להגיד לך, כרגע, מה הצעד הבא, אין לי השראה מיידית. אולי בתור התחלה, להגיד לעצמך את האמת הבסיסית הזאת: שהמנגנון הרגשי הבסיסי שאומר לך שאת ראויה ליחס טוב - נפגע, וזקוק לשיקום.
ואולי כולנו ביחד צריכות להיכנס סוף סוף לדף לגדול להיות אהובה, להחיות אותו, ולתמוך שם יחד, זו בזו, בדף אחד מרוכז, בעבודת צוות, במקום בתפזורת בארבעה דפים שונים.
בדיוק כמו שאת והחברה שלך עשיתן בטלפון.
ביחד נוכל. אי אפשר לבד.

(())(())(())(())(())(())(())

[פרח_בית*]

אז הבנתי שאחת הסיבות שהיה לי כל כל קשה לקבל את הקושי שלי בימים האחרונים , זה שמאז יום שבת לא ממש היו כאבים.

היו מצבי רוח, ומן חולשה כזאת, שאלה דברים מאוד מעורפלים ומתעתעים.
אתמול במהלך היום היו קצת כאבים, אבל חלשים ולא מאוד מציקים.
בלילה הלכתי לישון ב11 בערך. קיוויתי לישון טוב עד הבוקר, כי לילה לפני ישנתי רק 4 שעות והייתי גמורה.
נרדמתי יחסית בקלות.
ב2 בערך התעוררתי מכאבים חזקים, כמו שהיו בשבת.
לחץ חזק בבטן התחתונה, ופיציק משתגע בפנים. זז המון ובועט וזה מגביר את הכאב.
קמתי לשירותים, אחרי זה הוא נרגע קצת, עדיין זז אבל לא בטירוף.
והכאבים המשיכו. באים והולכים. לפעמים רק לרגע ולפעמים ליותר.
שתיתי מים, ניסיתי לזוז קצת במיטה אבל לא היה לי כוח יותר מדי כי הייתי ממש עייפה. בשלב מסוים הערתי את בעלי ומחצתי לו את היד בכל ציר.
נלחצתי ותהיתי אם זה ממשיך ככה, איך אדע מתי צריך ללכת לבדוק... הרי ראו שזה כאילו כלום, ומצד שני זה מרגיש מלחיץ מאוד.
ככה המשיך חצי שעה בערך, ואחרי זה נרגע בהדרגה. עדיין הרגשתי קצת את הבטן אבל לא כאבים כאלה.
לא הצלחתי להרדם. המוח היה מלא מחשבות... ופתאום נראה לי באמת הזוי שאלך לעבודה במצב כזה, אחרי לילה של כאבים...
התעוררתי כמ הפעמים בלילה לרגע ונרדמתי שוב, ועכשמו לא מצליחה להרדם שוב. צאוד עייפה, והבטן עוד כואבת (לא צירים, כאב קבוע של ווסת).

בעלי אמר לי לשלוח הודעה לרופא, אבל אני לא ממש רוצה, או שהוא לא יגיב או שהוא יענה משהו שיעצבן אותי. בעלי שאל אם אני רוצה שהוא יתקשר אליו...
בינתיים נראה לי אחכה לתור אליו בשבוע הבא ואז נראה מה קורה.
בכל מקרה כרגע אין סיכוי שאלך לעבודה, רק אם זה יפסיק לגמרי.

חלמתי שאני בעבודה, מחזירה ילד לגן ואז מרגישה לא טוב, מתיישבת על ספה במסדרון ומרגישה מסוחררת וכולי רועדת. המנהלת עוברת לידי ואומרת לי ללכת מהר לשכב. אני מחפשת חדר פנוי, מוצאת חדר ונשכבת שם על המזרן. אבל יודעת שעוד מעט צריכה לפנות אותו כי מישהי בדרך לשם עם ילד...

[פרח_בית*]

אז מנסה לחשוב על מי ומה גורם לי להרגשה הזאת. מה בעבר הנחיל את התחושה שצריך להמשיך לתפקד.

לא חושבת שיש טראומה ספציפית. ממש ניסיתי לחשוב ולא עולה כלום.

יש את היחסים עם אבא שלי, שכתבתי עליהם בעבר. השפיעו עליי בהמון דרכים, אבל דווקא לזה אני לא חושבת שיש קשר.

אולי קשור יותר לאמא שלי.
ולוא דווקא למשהו שאמרה או עשתה כלפי, אלא למי שהיא.
היא תמיד בתפקוד. תמיד עושה. הבית מתוקתק (תמיד היה, גם כשהיינו קטנות ), יש אוכל, נקי.
במקביל היא גם עושה מלא בשביל עצמה (הצגות, מוזיאונים, חוגים), דברים שלי אף פעם אין כוח לעשות... וגם לא תמיד חשק.
זאת תמיד הייתה התחושה ממנה, שעושים. וגם שזה די קל...
בשנים האחרונות הגוף שלה נחלש קצת, והיו כל מיני ענייניך פיזיים ובריאותיים (לא משהו גדול, כל פעם משהו קטן שהשבית אותה או האט לתקופה). ובאמת היא יותר מאפשרת לעצמה לנוח, אבל עדיין עושה ביום יותר ממה שאני עושה בשבוע (במצב החזק והטוב שלי).

אתמול כשסיפרתי לה על מה שאמר הרופא וההתלבטות לגבי העבודה וכו, אמרה בהתחלה שאנסה ללכת לעבודה ואראה איך זה. אולי אוריד שעות ולעבוד ימים קצרים.
קצת אחרי שניתקנו את השיחה היא שלחה הודעה שחשבה על זה, ושאם אני מרגישה שזה לא טוב לי שאשאר בבית כמה שאני צריכה, והכי חשוב שארגיש טוב ובטוחה בהריון.

גם בתור ילדה, אם הייתי חולה למשל, תמיד אפשרה להישאר בבית, לא הייתה לוחצת ללכת לבית ספר.

ומצד שני, עולות לי סיטואציות שכן שידרו שצריך להתמודד.
למשל, בתקופת האינתיפדה פחדתי מאוד מאוד לנסוע באוטובוסים. להרבה חברות שלי בכלל לא הרשו לנסוע, אבל אמא שלי הייתה בגישה שהחיים ממשיכים ואין ברירה. אם צריך להגיע לאנשהו לוקחים אוטובוס.
ואני לפני כל נסיעה הייתי נלחצת, וכל הנסיעה יושבת מפוחדת ורק מסתכלת סביבי על התיקים של אנשים, ומדי פעם יורדת באמצע בגלל מישהו שנראה חשוד ומחכה לאוטובוס הבא.
חוייה של פחד גדול מאוד.

בכלל היו לי המון פחדים וחרדות בתור ילדה. תמיד חשבתי שהעניין אצלי זה דיכאונות, אבל היום אני יודעת שהדיכאונות הם הורמונליים, וכשאני מאוזנת אני לא מרגישה אותם. והחרדות לדעתי באות ממקום אחר והתחילו גם יותר מוקדם (ממש ילדות מוקדמת, לא יודעת לשים את האצבע). הדיכאונות התחילו רק סביב גיל ההתבגרות.

בתור ילדה פחדתי מאוד מליצנים. פחד היסטרי ממש. פורים היה החג השנוא עליי.
מרפאה בעיסוק אחת כתבה על הקןשי של ילדים עם בעיות בוויסות חושחץי בפורים. מאוד נכון. נראה לי שאולי משם נבע חלק מהפחד.
קשה לי להגידצלמה פחדתי מליצנים, אולי השילוב של האיפור הכבד על הפנים, צבעוניות יתר ורעשים חזקים. ואולי גם שהם בלתי צפויים הרבה פעמים. למרות שהם לא היו צריכים לעשות כלום, רק מעצם היותם. גם תמונה של ליצן הייתה מפחידה אותי.
בכל מקרה, פורים היה חג נוראי.
זכורה לי שנה אחת שירדנו למטה כדי ללכת לגן, וברחוב עברו שני ילדים (אז הם נראו לי גדולים מאוד) מחופשים למפלצות. אני מאוד פחדתי ובכיתי המון. עלינו חזרה הביתה, ובהמשך הלכנו לגן.
לא זוכרת את הסיטואציה לעומק. לא זוכרת מה קרה, אם רציתי ללכת לגן אחר כך, או ששיכנעו אותי. אבל זאת זכורה לי כחוייה קשה. כל הפורים הזה לא זכור לי לטובה.

בערך באותו גיל גם פחדתי מהרעש של הניאגרה בשירותים. בכל פעם אחרי שהייתי בשירותים הייתי קמה, מתכוננת, פותחת את הדלת, מורידה את המים ובורחת מהר החוצה.

בגיל מאוחר יותר, בדרך כניסה לבית היה שביל ארוך. בחושך הייתי מתה מפחד לעבור אותו, תמיד פחדתי שיקפוץ עליי מישהו מאחורה. הייתי הולכת אותו מהר מהר, כל רגע מסתכלת אחורה לראות שאין אף אחד. מחכה רק להיכנס כבר הביתה.

נתתי למחשבות ולזיכרונות לרוץ, בלי להתעכב על מה רלוונטי לכרגע ומה לא...
כתבתי מה שעלה.
נראה אם משהו מזה יתחבר לי.

ולדברים קצת יותר רלוונטיים...
לא בטוחה כמה מהמחשבה שצריך להמשיך לתפקד לא משנה מה היא מהבית, וכמה מהמסגרות.
אני זוכרת את המורה לספורט אומרת לבנות כל הזמן שמחזור זאת לא סיבה לא להשתתף בשיעור. לי אישית זה לא קרה, כי הייתי מקבלת פעם ב... ואז נשארת שבוע בבית בגלל הכאבים.
אבל המסר נכנס. זאת לא סיבה ורק אצלי זה מוגזם...
היום כל חברה בווסת שנראית לי קצת מסכנה, ישר אני אומרת לה שתלך הביתה לנוח. שזאת כן! סיבה (כמובן אם מרגישה צורך, זה לא שחייבת לנוח).

בגן כל הזמן אני רואה ילדים שבאים כשהם לא מאה אחוז, או חוזרים מהר מדי אחרי מחלה. ואז הם מעוכים/עצבניים/בוכים/נרדמים. ואני כל כך מרחמת עליהם, למה הם לא בבית שוכבים המיטה ומתחזקים? מה הם צריכים להיות בגן במצב הזה?...
ועוד לפעמים מצפים מהם לתפקד כרגיל. ולמה הוא רוצה היום כל כך הרבה על הידיים? ולמה לא מפסיק לבכות?
אני ברגע שאני רואה שילד נראה לי טיפה מעוך או חלש, אני אומרת לצוות להרפות ממנו היום, ואם צריך להוציא לו מיטה. ולשבת לידו הרבה ולחבק, כמה שאפשר.

[פרח_בית*]

תמרוש,
_את יודעת שאת לא "בסדר" ולא מסוגלת ללכת לעבודה, והרופא יודע שלא צריך לאשפז אותך ושאין כרגע סכנת הפלה או לידה מוקדמת.
וחבל מאוד, שהוא לא מצליח לגשר בין שני הדברים הנכונים האלה._
אוף אם הוא רק היה אומר את זה באופן מרגיע - נראה שכרגע אין סכנה. אבל תנוחי כל עוד את מרגישה צורך.
זה היה שונה כל כך מ - אין סכנה, תחזרי בהדרגה לפעילות.
זה לא מרגיע, רק מלחיץ יותר... כי איך אחזור לפעילות? וגם איך אדע מתי כן יש סכנה??

אלמונית,
נסי (ואני באתי מבית עם גישה דומה, אני יודעת שזה קשה) להפסיק להתווכח עם המציאות. המציאות הפיזית היא שכואב לך ואת עייפה! 
אוי אבל פה אני הכי מתקשה. מתי זאת המציאות ומתי זה רק בראש שלי?
כי לפעמים זה מרגיש שסתם לא בא לי לקום, ולא שבאמת אין לי כוח... ורק אחרי שאני קמה ומרגישה לא טוב אני מבינה את זה בדיעבד...

קבלי את זה שרוב מוחלט מהאנרגיה שלך בזמן הקרוב ילך למטרה הנעלה של יצירת והזנת חיים חדשים, ותקציב האנרגיה שלך מוגבל קשות. זו המציאות, וצריך למצוא איך להסתדר איתה.
אני חושבת שהחודשיים האלה שהרגשתי טוב ויכולתי לתפקד כמעט כרגיל בלבלו אותי. גרמו לי לחשוב שהגוף שלי במצב אחלה עם ההריון, שאני יכולה להמשיך כרגיל.
ועכשיו לקבל את הנסיגה הזאת קשה לי...

גוונים
_מבחינת רופאים אם אין בעיה אז הכל בסדר.
אבל יש כל כך הרבה אפשרויות ביניים שמצד אחד אין בעיה אבל מצד שני גם לא הכל בסדר!_
אכן. כמה אני לא אוהב. רופאים, אוף... באמת שחוץ ממצבי טראומה שדורשים ניתוח, אני לא ממש מבינה את המקצוע הזה...
איך יצא שסוכמים עליהם כל כך, וחצי מהזמן הם.. לא מחוברים למציאות בכלל.. אומרים דברים לא רלונטיים, מפספסים 90 אחוז מהתמונה...

זה נגמר! אני לא מאמינה שזה נגמר! אני כבר לא בהריון יותר!!
נראה לי שאמי גם אהיה במקום הזה. ומפחדת שהרצון שלי שזה ייגמר לא יביא לידה מוקדמת.. מאוד מנסה לדבר איתי ואיתו שיש עוד זמן ואנחנו צריכים לחכות בסבלנות גם אם קשה...

בחילות נוראיות בהתחלה, דימומון קטן בהתחלה,צרבות בערך מהאמצע, בצקות בסוף, עייפות אין קץ, ומיליון ואחת התחושות בבטן שמי יודע איך בכלל אפשר להגדיר אותן
לא נשמע קליל במיוחד... צרבות זה נורא, היו לי ממש מעט ולשמחתי זה הפסיק. זה היה בעקבות מאכלים מסוימים ואני לא נוגעת בהם מאז. לא יודעת איך שרדת את זה לאורך זמן, זאת הייתה תחושה זוועתית מבחינתי.

בשמת, מה שכתבת על לידות שקטות - אוי אוי... נשמע נורא.. הבנתי גם שעכשיו יהיו חייבים להוציא עובר מת אחרי 3 ימים או משהו כזה. למישהי שהכרתי ראו שאין דופק כשהייתה בחודש חמישי, והיא הייתה צריכה לחכות 5 ימים אני חושבת כי לא היה להם זמן לפני.. היא הייתה כל כל מסכנה...

_ואת, יש לך הריון יקר מפז.
יקר מפז!_
נכון נכון, אני חייבת להזכיר לעצמי כל הזמן. הרופאים לא מתייחסים בכלל לנתון הזה. לא אכפת להם שאני לא מחכה לתינור הזה 9 חודשים, אלא 5 שנים...

[גוונים*]

גוונים, איפה ילדת?
וואי פתאום הדף נפתח לי בזה, פספסתי את זה איכשהו.
מניחה שזה כבר ברור מכל מה שדובר כאן אבל - הדסה עין כרם.

[גוונים*]

בעלי שאל אם אני רוצה שהוא יתקשר אליו...
זה, אגב, רעיון מצוין!
כמה פעמים בהריונות וגם בתחילת הלידות האיש התקשר במקומי (או דיבר ממש כשכבר היינו בבית חולים) זאת היתה הקלה עצומה. במצבים האלה של קושי פיזי ורגשי היה לי מאוד מאוד קשה להתקשר, להתחיל את השיחה, להסביר, הייתי על סף דמעות ופחדתי שאני ישר יתחיל לבכות וכו' וכו'. והפתרון שמישהו אחר מדבר במקומי כל כך הקל עלי. גם הוא פחות רגיש לטונים ולניסוחים, בעיקר מקבל או מעביר את המידע הנחוץ וגם ההרגשה שמישהו מטפל בי.
דווקא מציעה לך בחום לאמץ את הקונספט. זה גם מכניס אותו למעורבות מסוג אחר וקצת משתף אותו בהתמודדות המאוד לא פשוטה שאת עוברת. הוא הרי לא יכול לעזור הרבה, והנה משהו שהוא כן יכול לעשות.
וככה גם הרופא מיודע וגם לא את זאת שצריכה לדבר איתו ישירות ולספוג את האולי דברים לא נעימים שהוא משום מה חושב שלגיטימי להגיד.

[גוונים*]

לא נשמע קליל במיוחד...
לא קליל אבל סטנדרטי. התכוונתי שלא היה משהו ממש רציני כמו סכרת חס וחלילה או נגיד יש לי חברה שמקיאה כ-ל ההריון, זה לא עובר לה אחרי שליש ראשון, עד הלידה היא מקיאה (וצרבות מהחצי השני של ההריון) היא אחת הגיבורות שלי, עברה ככה ארבעה הריונות!

[גוונים*]

פרח, גם הבנות שלי מפחדות מאוד מליצנים. ותקופה ארוכה פחדו בכלל ממסיכות.
זה הכי מובן. ליצן זה דבר כל כך מאיים ומוזר, לא ברור לי בכלל למה זה מחובר באיזשהו אופן לעולם הילדים.
בעיני ליצנים בכלל לא חמודים ולא מצחיקים.
וגם אני תמיד שנאתי ושונאת עד היום את חג פורים. חג מזעזע ממיליון סיבות.

[פלוני_אלמונית*]

קורים המון דברים בדף שלך, פרח, ואין לי בכלל בכלל זמן לכתוב...
אז בנוסף לכל הדברים שכתבו לך, רק רציתי להוסיף שצירים בשבוע שלושים הם לא דבר מובן מאליו (לא מדברת על ברקסטונים קטנים וחמודים).
אני כמובן כמובן כמובן לא רוצה להפחיד, וכל הנשים עם צירים מוקדמים שאני הכרתי עד היום ילדו בזמן, ולחלקן אף יצא לקלל את שבוע 41-42, אבל בכל זאת, זה לא דבר של מה בכך.
את צריכה לנוח ולהיות בהקשבה לגוף שלך (מה שאת בוודאות לא יכולה לעשות כשאת עובדת עם ילדים).
אז בבקשה לזרוק את רגשי האשמה לפח.
ואם היית גרה במקום אחר בעולם (למשל כאן(: אז כבר מזמן היית יוצאת לחופשת מחלה עד הלידה, ושלום על ישראל.
אז הנה, קיבלת אישור.
אה, ובוודאי ללכת לבדוק כל פעם שעולה חשש. או כמעט כל פעם ( ;

ליאור

[יולי_קו]

[יולי_קו]

לי היו הריונות מעולים, באמת! ככה חוויתי אותם. וכשמסתכלים לפרטים:

רק חמישה חודשי בחילות בלתי פוסקות עם המון הקאות יומיומיות עם הראשון- בשני ההריונות הראשונים שתיתי בעיקר קוקה קולה בשביל לא להקיא. מי היה מאמין עלי?!??? עם השניה רק שלושה חודשים כאלה, ועם השלישית גם חמישה, ועוד חודשיים של תשישות גדולה מאוד בסוף הריון השלישי. והתרבות של החודשיים האחרונים של כל הריון, והשלפוחית הלחוצה, ופיפי כל שתי דקות, והלחץ על הגב התחתון והאגן מבפנים, והכאב במפרק הסימפיזיס פוביס...
חודשיים לפני ההריון השלישי קניתי לי גיטרה טובה ומצאתי מורה, ו... אופס, נכנסתי להריון, וכל משאבי הלמידה והיצירה נכנסו לרחם, ויכולתי רק לשיר לעוברונת שלי ולילדים הגדולים, והגיטרה עד היום איתנו, ועד היום לא מנגנים בה.

כלומר- אני מסכימה עם כל הקטעים שמעלי.
העובר שלך יקר, וההריון יקר, ואת- את יקרה!
אני מאוד מאוד תומכת בזה שתנוחי. את לא חייבת לכאוב ולהתפרק. כבר ברור שאת זקוקה למנוחה הזאת ככה או ככה. אז עדיף בעדינות לעצמך.

[פרח_בית*]

אז בעיקרון אני די מרגישה יותר טוב, כבר אין ממש צירים, פחות סחרוחורות וכאלה.
אבל מה, יש המצאה חדשה. מחמישי בערב אני נוזלת.
פשוט ככה, יוצאות ממני כמויות של מים שאין לי שום שליטה עליהם.
זה התחיל בחמישי בערב. פתאום כל התחתונים רטובים ממש. כמובן נלחצתי שזה מי שפיר.
בעלי לא היה בבית, הייתי מאוד עייפה (כי אני לא ישנה אף פעם) והתלבטתי אם נלך לבדוק את זה כשהוא יחזור.
נרדמתי בסביבות 11 ואחרי לא הרבה זמן התעוררתי כי הרגשתי שאני שוב נוזלת...
כשבעלי הגיע כבר היה איזה שילוב של היסטריה, תשישות, כעס עליו (של איפה הוא היה עד עכשיו וזה שהתעוררתי מהרעש של הדלת כשהוא נכנס...), ועוד מיליון דברים שהתאספו לי למוח וללב באותו רגע,
ופשוט התחלתי לבכות בכי מטורף לחלוטין, בקושי נושמת בין לבין.
אחרי בערך חצי שעה של בכי, ועוד חצי שעה של התלבטות, החלטתי שממש אין לי כוח לרוץ לבי"ח ונחכה לבוקר.
המשכתי להתעורר כל חצי שעה בערך בגלל המים האלה, רצתי לשירותים, מדי פעם החלפתי תחבושת וכו'. היה לילה סיוט.
בבוקר הלכנו לקופ"ח לבדוק. במוניטור הכל תקין (לא מפתיע כי לא הרגשתי צירים), לקח זמן עד שתפסו את הדופק שלו כמו שצריך כי הוא כל הזמן בעט במכשיר וזה הזיז אותו...
באולטרסאונד ראו כמות בסדר של מי שפיר, ואז בדיקה פנימית שהוא לא ראה בה דליפה.
סה"כ מכל החוויות של הבדיקות עד עכשיו היה הכי סביר, מבחינת היחס של האחיות והרופא, וז
הכל לקח שעה וחצי בערך (שזה לא המון).
הדבר היחיד שהיה קשה זאץ הבדיקה של הרופא, כי אמנם הוא היה חביב אבל הכאיב לי בטירוף. לא ברור למה החליט שהוא חייב לראות את הקורפוס קולוסום (כל כך לא קשור לסיבה שבאנו בגללה...), ולחץ לי מלא על הבטן כדי לראות טוב יותר. אמרתי לו שממש כואב והוא פשוט המשיך ואמר שזה לא מסוכן. החזקתי לבעלי חזק את היד (מזל שהוא היה שם), ובדיעבד חשבתי שאולי הייתי צריכה להזיז את היד של הרופא... אבל תוך כדי אני אף פעם לא מצליחה לעשות את זה...
אחרי זה גם הבדיקה הפנימית די כאבה, אני ממש שונאת ספקולום. אבל הבנתי שזאת הדרך הכי אמינה לבדוק דליפה...
בכל מקרהב יצאתי די כאובה ומסכנה. אבל רגועה יחסית.

מה שכן, מאז הנזילה לא ממש מפסיקה, ואני כבר שוב מאוד דואגת וכל הזמן מתלבטת אם ללכת שוב לבדוק.
היום בצהריים כבר נכנסתי ללחץ רציני , כי גם פחות הרגשתי תנועות בבוקר. כבר חשבנו ללכת, ניסנו לשים לו מוזיקה לפני אבל הוא לא ממש שיתף פעולה, ממש בקטנה.
אחרי חצי שעה בערך התחיל לזוז קצת יותר, ועכשיו זז רגיל. כנראה ישן (בעלי התבאס שהערנו אותו... ).

יש לי תור לרופא ליום רביעי, ואני תוהה אם ללכת לפני.
לא ממש מתחשק לי עוד שעות של בדיקות ורופאים ותורים ויחס מגעיל וכאבים...

לפי הרופא שבדק זה לא מי שפיר, אמר שזאת כנראה בריחת שתן.
אבל זה ממש לא מרגיש לי כמו שתן, זה יוצא ממש פתאומי ובלי שליטה, אני לא מרגישה צורך לפני. לא בהכרח יוצא בעקבות טריגר כלשהו (שיעול/התעטשות וכאלה). אני לא מצליחה לעצור את זה גם אם מנסה.
אני ממש מרגישה את ההבדל כשאני בשירותים למשל, תחושה שונה כשזה יוצא או כשיוצא שתן.
במהלך היום לרוב זה קורה פעם פעמיים (לפעמים יותר בערב) , ובלילה מהרגע שאני הולכת לישון מתעוררת כל רבע שעה-חצי שעה למשך כמה שעות וחייבת לעוף לשירותים. ממש סיוט.

בגדול זה נראה שהרופאים ממש רוצים למצוא לי דלקת בשתן, כי זה מסביר הכל. לא מסתפקים במאתיים בדיקות שכבר עשיתי וכל פעם עושים עוד ועוד תרביות שתן (שיוצאות תקינות...).

אני ההתלבטויות לגבי החזרה לעבודה.
מצב אחד מרגישה שזה לא הכי מתאים לי, אוחי יהיה יותר מדי. ובכלליות לא מרגישה שהראש שלי שם. מצד שני כבר לא מרגישה משהו ספציפי שנראה שהוא מדאיג במיוחד (אני דואגת מהכל, אבל נראה לי שזה כבר רק היסטריות שלי), ומתחילה להרגיש יותר טוב פיזית.
לרוב מראה לי שמרגישה כמו אישה רגילה בהריון, הרבה כאבי גב וכאבים במפשעה, וישנה גרוע... אבל פחות סמרטוט וחלשה במהלך היום.
אולי שבוע הבא אנסה לחזור, זה בכל מקרה רק לחודש וחצי-חודשיים, ואולי פשוט אנסה לעשות פחות (למרות שבפועל זה מאוד קשה לי...).

[פרח_בית*]

ליצן זה דבר כל כך מאיים ומוזר, לא ברור לי בכלל למה זה מחובר באיזשהו אופן לעולם הילדים
גוונים המשפט הזה גרם לי לחייך.

ואם היית גרה במקום אחר בעולם (למשל כאן(: אז כבר מזמן היית יוצאת לחופשת מחלה עד הלידה, ושלום על ישראל.
אוי זה נשמע כל כל מוצלח. אני כל כל רוצה שיוציאו אותי לחופש במקום שאוציא את עצמי (מה שקורה עכשיו). זה מרגיש אחרת...

[פרח_בית*]

יוליקו, איזה מדהים שהתלחת לחוות את ההריונות בטוב עם כל התחושות האלה! אני כל כל רוצה להצליח גם אבל מאוד קשה לי... היו איזה חודשיים באמתע שהצלחתי להנות מההריון, ועכשיו שוב מרגישה שהפחדים והחששות משתלטים על הכל ולא מצליחה להסתכל על שום דבר חיובי.
כמובן שמאוד מתרגשת מהתינוק, אבל הפחד שיקרה לו משהו מאוד מאפיל על זה.

בעלי היום, אחרי הפחד מזה שהוא לא זז בצהריים, החך לקנות משהו וכשחזר שאל "מה על הבן שלי?". מאוד התרגשתי לשמוע אותו אומר את זה, הוא לא דיבר עליו ככה אף פעם.
כשאמרתי לו את זה הוא אמר שהוא באמת מנסה לא להיקשר אליו, כי הוא מפחד שיקרה לו משהו. ואני מרגישה את זה, שכמה שהוא תומך בי ומנסה לעזור, הוא תמיד קצת מרוחק... אני חושבת שעד שהוא לא יפגוש אותו הוא ימשיך להרגיש ככה.
אני לא מצליחה להיות במקום כזה, כי אני מרגישה את כל הדברים האלה בגוף.

ולסיום

שיר שגרם לי לדמוע היום בלי הפסקה
https://youtu.be/E4XOMgpFUX4

[יולי_קו]

למה אהבתי להיות הרה?
פשוט, הרגשתי שיש בתוכי סוד גדול, קסם, נס, הפתעה! (אפשר להוסיף עוד המון סימני קריאה פה).
ומשלב מאוד מאוד מוקדם (שבוע 13-14 למיטב זכרוני) מאוד אהבתי להרגיש אותם בתוכי!

[פרח_בית*]

אני לגמרי מרגישה שהוא קסם.
ממש לא מצליחה להאמין שהוא בן אדם אמיתי בתוכי.
וכמובן מאוד אוהבת להרגיש אותו זז (גם כשהוא מכאיב לפעמים).
הכי אוהבת להרגיש פתאום את הרגל שלו קטנטנה וחמודה
או כשהוא משייט מצד לצד.

מדמיינת אותו זז ככה אחרי שהוא ייצא, וזה כל כך חמוד.

[פרח_בית*]

אה שכחתי לספר שהוא התהפך חזרה עם הראש למטה.
ואני די בטוחה שהרגשתי את זה קורה.
ביום חמישי עשיתי קצת תנוחות שאמורות לעודד אותו להתהפך (כשהראש שלי נמוך מהאגן), ואיזה שעתיים אח"כ הוא זז המון והרגשתי ממש את כל הגוף שלו לרוחב הבטן שלי.
ומאז הבעיטות הפסיקו להיות כל כך נמוכות וכואבות וחזרו להיות במרכז הבטן.
ובאמת ביום שישי באולטרסאונד ראינו שהוא עם ראש למטה.

מאז אני שוב אוהבת להרגיש אותו זז (כשהרגליים היו למטה כל בעיטה שלו גמרה אותי...)

[פלוני_אלמונית*]

פרח, אני יודעת שיש מקלונים כאלה (בטח דומים לכאלה של בדיקות שתן, לא ראיתי אותם ממש) שבודקים אם הנוזל הוא אכן שתן או מי שפיר. כאן אפשר למצוא אותם בבית המרקחת.

הוא תמיד קצת מרוחק... אני חושבת שעד שהוא לא יפגוש אותו הוא ימשיך להרגיש ככה
אני חושבת שזה תקף להמון אבות.

<ליאור>

[יולי_קו]

פרח, לפי ידיעתי אצל העובר הראש הוא החלק הכי כבד, ולכן כשהוא כבר עם הראש למטה, דווקא תנוחות שבהן הראש שלך נמוך מהאגן עלולות להפוך אותו בחזרה.
הקו המנחה הוא שראשו ישאר תמיד נמוך משאר הגוף שלו, בשביל לעודד התבססות של התנוחה שלו.

[פרח_בית*]

אני יודעת שיש מקלונים כאלה (בטח דומים לכאלה של בדיקות שתן, לא ראיתי אותם ממש) שבודקים אם הנוזל הוא אכן שתן או מי שפיר.
כן, שלחתי את בעלי להביא בשבת. הוא קנה לי פדים כאלה, שאמורים לשנות צבע אם זה מי שפיר. מה שקרה זה שהשינוי של הצבע מאוד עמום ולא ברור אם זה סתם כי זה נרטב, או שזה באמת שינה צבע... ורק הדאיג אותי יותר באמצע הלילה.. אחרי זה קראתי שהם לא הכי אמינים (מהסיבה הזאת...).

_לפי ידיעתי אצל העובר הראש הוא החלק הכי כבד, ולכן כשהוא כבר עם הראש למטה, דווקא תנוחות שבהן הראש שלך נמוך מהאגן עלולות להפוך אותו בחזרה.
הקו המנחה הוא שראשו ישאר תמיד נמוך משאר הגוף שלו, בשביל לעודד התבססות של התנוחה שלו._
טוב לדעת.
עשיתי את התנוחה הזאת כי קראתי שהיא אמורה להפוך אותו, מה שכתבת מסביר למה.
אני לא עושה אותה מאז, אמשיך ככה.
למרות שכשכואב לי הגוף אחת התנוחות שהכי עוזרות לי היא עם ראש קצת למטה... אבל בצורה פחות משמעותית מהתנוחה שעשיתי שבוע שעבר (רגליים על המיטה וראש לריצפה).

אני יודעת שכריעה עוזרת להתבססות באגן (ובגלל זה לא טוב לעשות אותה אם התינוק במצב עכוז). אנסה לכרוע מדי פעם כדי שיישאר ככה כי לא בא לי שהוא יתהפך שוב...
לפני ההריון הייתי כורעת די בקלות, עכשיו קשה לי... אבל אנסה מדי פעם עם תמיכה.

---

ביום שבת בילינו יחד בבית, יום רגוע ונעים. ראינו סרט, ישנתי צהריים. היה מאוד נחמד.
רק כל היום ממש כאב לי הגוף.
הגב האמצעי והתחתון, השרירים במפשעות.
היה לי ממש קשה לזוז, כל פעם שרציתי לקום או לשנות תנוחה הייתי צריכה שבעלי יעזור לי.
הוא היה חמוד וכל היום עשה לי מסאג'ים.
עשיתי כמה תנוחות יוגה אבל שרדתי רק לכמה רגעים לפני שקרסתי...

אתמול והיום כבר היה יותר טוב, לפעמים קצת כואב אבל ממש לא ברמות האלה ולא הכל וכל הזמן.

מה שכן, עדיין לא ממש עושה יוגה... אולי שבוע הבא אחזור לשיעורים אם ארגיש שאני מסוגלת.

הבוקר בעלי שם מוזיקה לפני שיצא לעבודה ורקדנו קצת.
היה לגמרי במקום יוגה או התעמלות, הזיז והעיר את הגוף.
צריך לזכור לעשות את זה כל בוקר...

ובכלל, זה שהייתי מספיק במצב רוח כדי לזוז ואפילו לצחוק זה נחמד ומרענן ולא קרה הרבה זמן.
אולי גם קשור לזה שישנתי הלילה ברצף (רק 6 שעות, אבל קמתי רק פעם אחת לפיפי והצלחתי להרדם מיד).

[פרח_בית*]

מתוך ספר הטאו:

הסירו דאגה
התינוק הוא מבורך
בהשגחה עליונה
ולא יקרה לו כל רע

לא יעקוץ אותו עקרב
לא צרעה ולא אפעה..........................................

לא יפחד מחיות פרא
ולא מעופות טרף דורסים

התינוק
עצמותיו חלשות וגידיו רכים
אך אחיזתו בחיים איתנה
ונטולת חרדה..................................................

שרביטו הקטן נעור
עוד בטרם ידע בין נקבה וזכר
הוא מסוגל כל היום לצרוח
גרונו חזק ואנו נצרד

יש בו און
הוא יודע להתמיד
והוא מתואם עם העולם.................................

דע
את
הקבוע
ואל
תדאג
יתר
על
המידה....................................................

[פרח_בית*]

בעלי החזיק את הספר והתחיל להקריא לי.
"התינוק הוא מבורך
בהשגחה עליונה
ולא יקרה לו כל רע"
חשבתי שהוא ממציא מהראש במיוחד בשבילי.
ורק אז הבנתי שהוא מקריא באמת...

[פלונית_אחרת*]

תנוחות עם הראש למטה מומלצות גם כשהתינוק עם הראש למטה, הן עוזרות בהרפיית הרצועות ומעודדת את העובר להתבסס באגן אח"כ בתנוחה "אידיאלית" קרי עם עורף התינוק פונה לצד שמאל שלך ופניו פונות לימינך.

[תמרוש_רוש]

ההריון הזה דורש, תובעני, קשה.
בכל הריון, כמצב בסיס, הגוף עובד (רק על ההריון ועל לתפקד פיזיולוגית עם הריון) בקיבולת של בערך 90% מהיכולת המקסימלית.
וזה בלי לספור קניות, כביסות, עבודה...
וצלך - ההריון יותר דורש ויותר סוחט מהממוצע.
אז זה העיסוק המרכזי שלך כרגע, ועיסוק משמעותי מאוד, אני חייבת לציןן: להיות הרה.
וכל העיסוקים האחרים - דינם להידחות, להצטמצם ולחכות בצד בלי להפריע.
הנה, יש לך פתק ממרפאה בעיסוק

את בסדר, את תהיי עוד יותר בסדר עוד חודשיים וחצי, ועוד יותר בסדר עוד תשעה חודשים.
(())(())

[אוליב*]

אני כבר שישה שבועות אחרי הלידה ועדיין נזכרת מדי פעם לברך על זה שאני כבר לא בהיריון. זו גם הייתה התחושה העיקרית שלי מייד אחרי הלידה - הקלה עצומה. שהכול עבר בשלום ושאני אחרי, אבל גם הקלה של הגוף מהמשא הכבד הזה ומהסימפיזיוליזיס וכאבי הגב והבחילות וההקאות והסחרחורות והחולשה והפרעות השינה, כל הקשיים הגופניים שכל כך העיקו והכבידו והקשו, והנה, בין רגע הם כמעט נעל ו לחלוטין.
מה שאני מנסה להגיד הוא ששמתי לב עכשיו שדווקא זה שהיה לי כל כך קשה בהיריון גורם לתקופה שמייד אחרי הלידה, שגם היא לא פשוטה פיזית, להיות יותר קלה וכיפית. לא יודעת אם זה מעודד אותך עכשיו אבל אני מקווה שקצת כן.

[פלוני_אלמונית*]

אני כבר שישה שבועות אחרי הלידה ועדיין נזכרת מדי פעם לברך על זה שאני כבר לא בהיריון.
הי, אני כבר שנתיים אחרי הלידה! ועדיין מברכת על זה שהתינוקת כבר בחוץ, באמת, אני לא סתם מתלוצצת.
(כל כך בא לי כבר עוד תינוקת קטנטנה, אבל המחשבה על הריון מעבירה בי צמרמורת... בררר... איכס).

<ליאור>

[יולי_קו]

נזכרתי במשהו בעקבות השיתוף שלכן: בהיריון (במיוחד בראשון) היתה לי הרבה פעמים מין תחושה שהגוף שלי הוא לא הגוף שלי, כי הוא התנהג והרגיש אחרת מכרגיל.

[פרח_בית*]

תנוחות עם הראש למטה מומלצות גם כשהתינוק עם הראש למטה, הן עוזרות בהרפיית הרצועות ומעודדת את העובר להתבסס באגן אח"כ בתנוחה "אידיאלית"
ידעתי שהן מומלצות בזמן הלידה כשרואים שהתינוק נמצא בתנוחה פחות טובה באגן, לא צףידעתי אם מומלץ לעשות בלי קשר בהמלך ההריון. אקרא על זה עוד קצת (רוב החומר שמצאתי על ספינינג בייביז באנגלית ואני מתעצלת לקרוא...)

_כל הקשיים הגופניים שכל כך העיקו והכבידו והקשו, והנה, בין רגע הם כמעט נעל ו לחלוטין.
מה שאני מנסה להגיד הוא ששמתי לב עכשיו שדווקא זה שהיה לי כל כך קשה בהיריון גורם לתקופה שמייד אחרי הלידה, שגם היא לא פשוטה פיזית, להיות יותר קלה וכיפית. לא יודעת אם זה מעודד אותך עכשיו אבל אני מקווה שקצת כן._

אוליב זה ממש מעודד!
כי יש לי איזו הרגשה שעכשיו ככה הגוף שלי.
קצת מזכיר את מה שיוליקו כתבה "תחושה שהגוף שלי הוא לא הגוף שלי", אבל לא בדיוק. כלומר אני מזהה את הגוף שלי יפה מאוד מתחת לכל הבלגן הזה (למשל הקושי להתמודד עם הצירים המדומים האלה לא מפתיע בכלל, וגם לא המצבי רוח שמתלווים אליהם. וגם הקשיי שינה ההורמונליים... ). אבל הכל יותר חזק ומועצם, בתדירות גבוהה ומשתלט על הכל...
ומרגיש כאילו ככה יהיה מעכשיו לנצח... הגב יכאב, אני לא אצליח לישון אף פעם, אני לא אוכל לאכול חצי ממה שאני רוצה (למשל, ממש מתחשק לי אוכל הודי, אבל אני יודעת שזה ייגמר רע... וממש מקווה שאחרי הלידה מתישהו תתאזן לי מערכת העיכול ואלך לאיזו מסעדה הודית טעימה).
והבריחות שתן האלה, הורגות אותי... הנזילה די נרגעה, אבל אני מרגישה כאילו כל הגוף לא בשליטה שם... צריכה לשירותים ממש כל 10 דקות לפעמים, לא יכולה להתאפק שניה... אמנם אין הרבה ממש בריחות אבל מרגישה שכל הזמן צריכה להיות בתשומת לב סביב העניין..
אחד הדברים שמלחיצים אותי בחזרה לעבודה... כי מה אעשה באמצע טיפול, עם ילד, ופתאום אני חייבת לעוף לשירותים?...
נראה לי שאקבע עוד תור לפיזיותרפיה (בשבועות האחרונים הרגשתי שזה לא מתאים אבל עכשיו אולי כבר כן. וגם לפעמים חוזרים לי הכאבים בגב בתחתון... והגב האמצעי ממש זוועה... והשרירים במפשעות...)

בכל מקרה - מאוד מרגיע שזה עובר אחרי הלידה...

מה שאני שמה לב שאני חוששת ממנו הכי הרבה מהתקופה שאחרי הלידה, זה ממקרה של חתכים או תפרים, הכאבים האלה מאוד מפחידים אותי.
ןשהכאבים והדימום מהתכווצות הרחם יהיו לי קשים מאוד, כי אני יודעת איך הגוף שלי מגיב לזה חזק) ויהיה לי ממש קשה לתפקד איתם, מבחינת הטיפול בתינוק.

כל כך בא לי כבר עוד תינוקת קטנטנה, אבל המחשבה על הריון מעבירה בי צמרמורת... בררר... איכס

בעלי ממש מפחד מזה... שאני לא ארצה להיות בהריון שוב.. הוא רוצה 4 ילדים (אין לי התנגדות עקרונית, אבל בוא נתחיל אחד אחד, בינתיים זה לא הולך כל כך בקלות...). אבל כרגע מפחד שלא נגיע אפילו לשניים כי זה כל כך קשה לי.

[פרח_בית*]

הנה, יש לך פתק ממרפאה בעיסוק
תמרוש, הצחקת אותי עם הפרופיל העיסוקי

ביומיים האחרונים אני מתחילה להרגיש יותר טוב בכלליות.
אתמול קמתי עם אנרגיות, ובגלל שלא היה בכלל אוכל בבית התחלתי לבשל.
הכנתי אורז עם עדשים, תבשיל ירקות, אידיתי ברוקולי (מהגינה! צמחו מלא השנה), פשטידה ובסוף גם עוגה מהירה.
ובדרך גם דייסה לארוחת בוקר.
גם עשיתי את כל הכלים לפני ואחרי.
הייתי מאוד גאה בעצמי, אבל זה בהחלט היה קצת יותר מדי... סיימתי את זה מחוסלת מעייפות, נשכבתי במיטה לכמה שעות אח"כ.

והכי מבאס זה שעד שכבר נשכבתי, הייתי צריכה לשירותים מאה פעם, אז קמתי ממש המון...

זה עודד אותי שאני מסוגלת לעשות דברים, אבל גרם לי לחשוש מהחזרה לעבודה... כי קמתי מאוחר, אחרי שכרגיל הייתי ערה חצי לילה וחזרתי לישון לקראת הבוקר. ועבדתי בערך 4 שעות במטבח (עם הפסקות לאוכל ומנוחה באמצע). ובסופן הייתי חייבת חייבת לנוח, הגוף היה ממש מותש.
לעבודה אצטרך לקום מוקדם, כלומר לא אוכל לחזור לישון בבוקר ואהיה ערה מ4 וחצי בערך... ואצטרך לעבוד לפחות 5-6 שעות, עבודה לא פחות מעייפת מבישול... ואז עוד לנהוג חזרה הביתה..

כנראה אנסה ללכת ביום ראשון ואם ארגיש שזה יותר מדי אחתוך אחרי שעתיים או משהו.

היום שוב הצלחתי לחזור לישון, וקמתי ב8 וחצי.
עשיתי טיפה כלים ושמתי מכונת כביסה, ואז התחילה קצת לכאוב לי הבטן (לא ממש צירים, כאבי ווסת חלשים כאלה), אז נשכבתי במיטה.
מיינתי קצת ניירת, כי אני צריכה לשלוח כל מיני טפסים להחזרים מקופ"ח, והטפסים לביטוח לאומי וכו'.

---

רציתי להתחיל כבר לברר על דולות, אבל ראיתי כמה קשה לי להתחיל לעשות טלפונים. אז החלטתי לחזור לאסטרטגיה של הודעות כתובות.
בגלל שלא בטוחה שהתאריך יהיה רלוונטי, לא רציתי סתם לעשות המון שיחות (כל שיחה כזאת דורשת ממני הרבה). אז שלחתי לכמה דוחות הודעות, שאלתי אם התאריך בכלל רלוונטי ואם כן אז אתקשר לשמוע, להתרשם ולקבל עוד פרטים.
בינתיים מישהי אחת ענתה לי. אאזור אומץ להתקשר אליה היום או מחר.

מרגישה אמביוולנטית בעניין הדולה, ובגלל זה אולי גם מתמהמהת עם זה.
מוזר לי מאוד שתהיה איתי עוד מישהי בזמן האינטימי הזה.
באיזשהו מקום מרגישה שיהיה לי הכי נוח להיות לבד עם בעלי (גם בלי מיילדת..).
מוזר לי לחשוב על מישהי זרה נוגעת ומתקרבת אליי תוך כדי. מאוד מביכה אותי הסיטואציה.
אז למה אני כן רוצה?
קודם כל, כי כמה שבעלי מכיר אותי והייתי רוצה שרק הוא יתקרב ויהיה איתי, אם הלידה תהיה ארוכה אני חושבת שהוא יצטרך קצת הפוגות כדי לא לקרוס (למשל, לא לעסות לי את הגב שעה ברצף... כמו שאני מבקשת ממנו עכשיו כשאני נתקפת כאבים...) , אז טוב שתהיה שם עוד מישהי שיכולה להחליף אותו.

ודבר שני, אם אני בבית חולים, בכל מקרה יהיו שם עוד אנשים (לפחות מיילדת ולפעמים אולי רופא), אז לפחות שתהיה מישהי אחת שאני מכירה מלפני, יודעת מי אני ומה חשוב לי וכו'.
גם בשביל התחושה האישית, והרבה בשביל לתווך מול הצוות. כי אני רואה שזה משהו שמאוד קשה לי ולבעלי לעשות, אנחנו שנינו ביישנים מדי ולא נעים לנו להגיד או לשאול. ואז אני יוצאת עם המון כעס על הצוות הרפואי (שמתנהגים זוועה לטעמי.. אבל אני לא יודעת לעצור את זה בזמן...).
ולא מתחשק לי לצאת מהלידה עם שק של חוויות כאלה, שהרגשתי שעשו דברים שהיו לי לא נעימים ולא רציתי.

[יולי_קו]

לדעתי, במיוחד אם את יודעת שלא תוכלו להתמודד במקרה של צוות רפואי מעיק- עדיף לשלם לדולה, ולסכם איתה שהיא תשאיר אתכם בעצמכם ככל שתבקשו. אם היא לא תסכים- היא לא הדולה שמתאימה לך.
השק שאת עלולה לסחוב הוא לא רק של זכרונות ורגשות, אלא גם פציעות מהתערבויות יתר, שבהריונות מורכבים יש נטיה לגלוש אליהן (עודף בדיקות, עודף המלצות לזרז...). מכיוון שהשיקום לרוב קשה יותר מתחזוק ומניעה- אני מאוד ממליצה להעזר במישהי שהוכשרה לכך. לא מספיק רק להכין תכנית לידה מודפסת. זה לא הולך ככה.

[דו_כיפת*]

והכי מבאס זה שעד שכבר נשכבתי, הייתי צריכה לשירותים מאה פעם, אז קמתי ממש המון...
אויש, כמה שאת מזכירה לי את עצמי...
אחוות נשים כבר אמרו פה?

---

מרגישה אמביוולנטית בעניין הדולה, ובגלל זה אולי גם מתמהמהת עם זה
כל כך מבינה אותך
@}
קחי את הזמן והקצב. ותתמהמהי.

יכולה לשתף שהיה לי מאוד קשה לערוך את השיחות עם הדולות
ולפחות 2 שיחות כאלו זכורות לי עד היום כטראומה. ממש.

ולכן אני ממש בעד להקל ולרפד: להגיע לשיחה עם כוחות, לסנן כמה שיותר בהודעות סביב התאריך וכדומה, ולא להישאר בשיחה שזולגת למחוזות קשים מידי.
קלטתי את זה רק בדיעבד: הדולות שנתנו לי כוח והיה לי נעים לשוחח איתן - זה היה ממש מתחילת הדו שיח.
ואלו שלא - אז לא.
לא היתה שיחה שהתחילה רע ונגמרה בסדר.
אז אם זה מתחיל רע, להבנתי: פשוט לזוז משם.
מדובר ברגעים מספיק חשובים כדי שתקבלי בהם רק תמיכה. בלי עוד משהו...

את מחפש המלצות?
אם כן - אני כאן בשמחה
@}

[אמא_של_מוש*]

מסכימה עם כל מילה של יולי קו !

התפקיד העיקרי של הדולה הוא שתהייה לך חוויה טובה מהלידה.
לדעתי בלידה הדבר הראשון הכי חשוב זה אמא ותינוק בריאים והדבר השני הוא החוויה של היולדת, ההרגשה שאיתה היא יוצאת מהלידה. חווית הלידה משפיע בהמשך על קשר אם-תינוק, קשר אם-אב ועוד. כל תכנית לידה שתתגשם זה נהדר אבל זה בונוס שלא תמיד קורה. הדולה שם בדיוק בשביל לתווך את הדברים המתוכננים והלא מתוכננים שיהיו.

בנוסף התמיכה של הדולה היא כבר מהרגע שאת יוצרת איתה קשר ומסכמת איתה על הליווי וזה אומר שלקראת הלידה כשעולות שאלות ויש לחץ מכל מיני סיבות יש מישהי שזמינה לך תמיד לייעוץ ולהרגעה.
לפני הלידה של מושית עברו עלי ימים מאוד סוערים בגלל סרטים מהרופאים ודיברתי עם הדולה שלי כמה פעמים ביום והיא היוותה עוגן עבורי בימים האלו.

הדולה צריכה להיות רגישה ליולדת ולראות מתי היא צריכה להתקרב יותר ומתי לקחת צעד אחורה. אם את יודעת שזה משהו שיהיה חשוב לך בלידה כדי להגיד לדולה מראש שיתכן שתרצי להיות חלק ניכר מהזמן בלעדיה והדולה תשים לב לזה יותר בלידה וגם כמובן במהלך הלידה עצמה לא להתבייש ולהגיד לה "עכשיו אני רוצה להיות לבד עם בעלי נקרא לך שוב פנימה כשנזדקק לך". זה לגיטימי לגמרה לבקש דבר כזה ודולות מודעות לכך.

[פרח_בית*]

היינו היום אצל הרופא.
סה"כ התור היה ממש בסדר.
הוא מילא את הטפסים לביטוח לאומי, למרות שאמר שלא בטוח שהם יאשרו.
אשלח ואני מקווה שזה יעבוד...

הוא כן היה קצת אדיש לטעמי, רוב התלונות שלי כרגיל נשמעות לו לא נוראיות, כלומר ש"ככה זה בהריון", אבל כן אמר שאם עולה לי חשש אז טוב שאני הולכת לבדוק.
חצי מהזמן ביליתי בשירותים, אז לבעלי היה זמן איכות איתו... הוא אמר לו שהיה לי לא נעים לפנות ולהטריח אותו בשאלות, אז כשחזרתי מהשירותים הרופא אמר לי שתמיד ארגיש בנוח לפנות, לפעמים הוא לא מספיק לענות מיד אבל כן רואה את ההודעות.

נזכרתי למה בכלל בחרתי לעשות אצלו את המעקב. הוא מאוד עדין בבדיקות, תמיד מזהיר לפני והבדיקה עצמה באמת פחות כואבת מאשר אצל רופאים אחרים. בסך הכל מרגיש שהוא כן מכבד ומקשיב, רק לא מתרגש משום דבר...

הדרך אליו (מהאוטו לחדר שלו) הייתה לי ממש קשה, הלכתי כמו זקנה בת 80 ונשענתי על בעלי חצי מהדרך... הרגשתי שממש כואב לי הגוף כשאני הולכת.
וגם חזרו הנזילות, בטירוף. לא הפסקתי לנזול כל הדרך אליו, ואצלו. והלכתי לשירותים לפני, 3 פעמים באמצע, פעם אחת אחרי, ובדרך הביתה בעלי עצר לי שאכנס לשירותים בבית קפה... ולא הפסקתי לנזול וזה שיגע אותי לגמרי.
בוודאות לא היה בריחת שתן אלא משהו אחר.

בבדיקה הוא אמר שזה לא נראה כמו מי שפיר אלא כמו הפרשות.
באולטרסאונד ראה שהמי שפיר אמנם בטווח הנורמה, אבל בצד הנמוך של הסקלה, אז אמר שכדאי שאעשה בדיקה נוספת עוד שבוע לראות מה המצב.

חוץ מזה הכל נראה תקין.

אמר שלפי ההליכה שלי והתיאור של הכאבים כנראה שיש לי סימפיזיוליזיס, שזה משהו ששמעתי עליו אבל אני לא ממש יודעת מה הוא. אקרא על זה קצת...

הגעתי לאוטו די מותשת. מתנשפת ונוזלת ורק רוצה לנוח.
זה די משבש לי את התכניות לחזור לעבודה שבוע הבא.. כי אם אני לא שורדת הליכה לרופא ותור של חצי שעה, לא ממש הגיוני שאצליח לעבור יום בעבודה.
שלא נדבר על זה שאתחיל לנזול באמצע טיפול ולא יודעת איך ארוץ לשירותים בזמן...

גם לפיזיותרפיה לא אלך שבוע הבא, כי אם במקרה זה כן יתגלה כמי שפיר, אז אסור בדיקה פנימית.. אז קבעתי איתה שאעדכן אחרי הבדיקה החוזרת ואז נקבע.

בינתיים אני חוזרת לשכב במיטה, כי המסקנה שלי מהיום זה שתנועה גורמת לי לנזול וכשאני שוכבת לאורך זמן זה נרגע.

[פרח_בית*]

לדעתי, במיוחד אם את יודעת שלא תוכלו להתמודד במקרה של צוות רפואי מעיק- עדיף לשלם לדולה, ולסכם איתה שהיא תשאיר אתכם בעצמכם ככל שתבקשו.
כן, לקח לי זמן להגיע למסקנה הזאת אבל כרגע נראה לי שזאת הסיבה העיקרית שאני באמת רוצה דולה.
להימנע מהתערבויות, ולהוריד ממני את הצורך לתקשר יותר מדי עם הצוות הרפואי.
למרות שאם נלך על סנט ג'וזף, הבנתי שהם פחות נוטים להתערבויות, ובכלליות פחות מציקים ליולדות.. אבל עדיין, רופאים הם לא צפויים מבחינתי.

ולכן אני ממש בעד להקל ולרפד: להגיע לשיחה עם כוחות, לסנן כמה שיותר בהודעות סביב התאריך וכדומה, ולא להישאר בשיחה שזולגת למחוזות קשים מידי.
מאוד קשה לי לעשו תאת המעשה ולהתקשר, כי באמת מרגישה שזה ידרוש ממני הרבה ואף פעם לא יודעת אם כרגע יש לי מספיק כוחות בשביל זה..
שתיים מאלה שפניתי אליהן ענו לי להודעה, לאחת ניסיתי להתקשר היום והיא לא ענתה. אנסה שוב מחר.

בנוסף התמיכה של הדולה היא כבר מהרגע שאת יוצרת איתה קשר ומסכמת איתה על הליווי וזה אומר שלקראת הלידה כשעולות שאלות ויש לחץ מכל מיני סיבות יש מישהי שזמינה לך תמיד לייעוץ ולהרגעה.
זאת באמת אחת הסיבות שהחלטתי בסוף כן לנסות ללכת על זה. כי בשבועות האחרונים, עם כל הדברים שעוברים לי על הגוף, והתגובות הקצת אדישות של הרופא, הרגשתי שאני ממש צריכה מישהי "בצד שלי", שאוכל להתקשר אליה ולשתף ולהתייעץ (ושמבינה בהריון.. כי אמא שלי למשל מאוד תומכת, אבל לא ממש מבינה או יודעת מה זה כל דבר).
והכי חשוב - שארגיש שהתגובות שלה מחזקות אותי, נותנות לי כוחות במקום להוריד אותי.

ולא תגובות של - "אל תיכנסי ללחץ, תישארי רגועה כי זה רק מגביר את הצירים/סחרחורות", שרק מחלישות אותי וגורמות לי לתסכול, כי אני לא באמת מצליחה להירגע. בעיקר כשחצי מהמצבי רוח שלי הורמונליים ולכן לא הכי נשלטים...
כמו בזמן הטיפולים, כשאומרים שאם אהיה רגועה אז יותר סיכוי להיקלט (שזה הרי שטויות, כי עובדה שנקלטתי ב-IVF בלי להיות רגועה בכלל.. הייתי בטוחה שזה לא הצליח ובכיתי חצי מהזמן...).

אחת הדולות היום ענתה לי שאני מוזמנת להתקשר כדי ש"נדבר ונרגיש", וזאת הרגישה לי תגובה נעימה. מקווה שגם בשיחה זה ירגיש ככה.

[בשמת_א*]

בעלי ממש מפחד מזה... שאני לא ארצה להיות בהריון שוב.. הוא רוצה 4 ילדים
)-:
רצון סביר, אם הוא מוכן להיות זה שבהריון. נשמע לי שהוא לא הפנים שאהובת לבו עוברת את ההריון בצורה קשה ביותר ושגבר אוהב לא היה רוצה שאשתו תסבול ככה אי פעם.


אחת הדולות היום ענתה לי שאני מוזמנת להתקשר כדי ש"נדבר ונרגיש"
גם לי זו נשמעת תגובה מקסימה.

[פרח_בית*]

נשמע לי שהוא לא הפנים שאהובת לבו עוברת את ההריון בצורה קשה ביותר ושגבר אוהב לא היה רוצה שאשתו תסבול ככה אי פעם.
הוא ממש מפנים... מאוד קשה לו לראות אותי ככה. הוא ממש פורח בימים שאני מרגישה טוב יותר.
ובכל זאת, מתבאס שאולי לא תהיה לנו משפחה גדולה כמו שאנחנו רוצים.
כמובן שהוא לא ילחץ והוא מאוד מכבד ומקבל.
כמו שלמרות כל הקושי שלו לחכות כל כך הרבה זמן להריון, אף פעם לא לחץ או ניסה לשכנע אותי לעבור שלב בטיפולים אם לא הייתי מוכנה לכך. ואני יודעת זה ממש גמר אותו, לחכות עוד שנה ועוד שנה. ובכל זאת תמיד אמר שזאת החלטה שלי ושאעשה רק מה שמרגיש לי נכון.

[בשמת_א*]

אגב, גם אני חלמתי מילדות על 4 ילדים.
אולי כל דבר הוא "מכתוב" והכל שיעורים בחיים וכל בחירה היא לטובה וכל הבלה בלה בלה הזה, ומובן שאין שום טעם (נהפוך הוא) להעביר על עצמי ביקורת שניסיתי להגשים את החלום הזה, אבל בדיעבד? סליחה. העובדה שלא הפנמתי שההריונות שלי קשים במידה קיצונית וגורמים נזק קיצוני, והמשכתי לנסות להביא ילד שלישי לעולם, היתה פשוט אסון.
מילא שחשבתי שבהריון השני אצליח לפתור את הבעיה ויהיה יותר טוב (היה בערך פי שמונה יותר גרוע). את התקווה הזאת עוד אפשר להבין. אבל אחר כך?
במקום זה, הלוואי שהייתי מסוגלת לאהוב את עצמי מספיק ולהגיד לעצמי: זה הזמן לברך ולהודות על שני הילדים המקסימים, המושלמים והמתוקים שיש לך. אל תסכני את עצמך ואל תפגעי באיכות החיים של הילדים שלך.

יש לי חברה שאני ממש מעריצה את העובדה, שאחרי ילד אחד היא הבינה שלא יהיה עוד אחד, כי ההשקעה באחד הזה ענקית ואין מספיק כוחות להשקיע ככה בעוד ילד. אז יש ילד אחד, הוא אהוב ומדהים ויש הרבה יתרונות לזה שאין לו אחים ואחיות.

[גוונים*]

_כל הקשיים הגופניים שכל כך העיקו והכבידו והקשו, והנה, בין רגע הם כמעט נעל ו לחלוטין.
מה שאני מנסה להגיד הוא ששמתי לב עכשיו שדווקא זה שהיה לי כל כך קשה בהיריון גורם לתקופה שמייד אחרי הלידה, שגם היא לא פשוטה פיזית, להיות יותר קלה וכיפית. לא יודעת אם זה מעודד אותך עכשיו אבל אני מקווה שקצת כן._
מצטרפת לזה.
גם אצלי כמעט בן רגע הכל נעלם, הרגשתי חזק מאוד שהגוף שלי, המוכר, חזר אלי. שחזרתי להסתובב בעולם כמו שאני זוכרת את עצמי מלפני ההריון. אני, פשוט אני. כרגיל. רק בדיעבד הבנתי כמה בהריון לא הרגשתי את הנינוחות הזאת עם עצמי. אצלי הכי מוחשי זה היה עם הקפה. כשאני לא בהריון אני מאוד אוהבת קפה. אבל איך שהתחילו ההריונות לא הייתי מסוגלת אפילו להריח, זה הגעיל אותי וגרם לבחילות קשות. להפתעתי הרבה בערך שעתיים אחרי הלידה בבת אחת חזר לי החשק לקפה, שלחתי את בעלי לקנות וממש הייתי חסרת סבלנות עד שהוא חזר, והקפה היה ממש טעים והריח שלו היה לי ממש נעים. זה היה קונטרסט מדהים.
וגם אני הרגשתי בתקופה שאחרי הלידות, שעם כל הקושי ההתחלתי והעייפות לפחות אני לא בהריון!! לפחות הגוף שלי הוא הגוף שלי כמו שאני מכירה אותו והכל נוח ונינוח ומוכר בחוויה הפיזית (מסייגת שלא היו לי קרעים, תפרים וכד' וההחלמה הפיזית שלי היתה מהירה ביותר, למרות שאני זוכרת את ההרגשה הזאת גם מאחרי הלידה השניה ואז היו כן התכווצויות כואבות, ועדיין אין להשוות לתחושה של הריון).

[גוונים*]

הי, אני כבר שנתיים אחרי הלידה! ועדיין מברכת על זה שהתינוקת כבר בחוץ, באמת, אני לא סתם מתלוצצת.
אני כבר שלוש שנים אחרי הלידה ועדיין כל פעם שאני רואה הריוניות אני מודה לאל (ולעצמי) על זה שאני לא במצבן. אחת הסיבות המרכזיות שבגללן כנראה לא יהיו לי יותר ילדים היא שבחלון הזמן (שאני ממש ממש לקראת סיומו כרגע) שבו אני יכולה עוד להיכנס להריון (פיזיולוגית, הגיל... ) אני ממש לא רוצה להיות בהריון.
לפעמים אני חושבת על לעשות את זה בכל זאת, כי עדיין לא נפרדתי מהחלום לעוד ילד וקשה לי המחשבה שזה מסתיים כאן. אבל ההתנגדות שעולה לי מיידית, אני ממש מרגישה אותה בגוף. איך אני לא לא לא רוצה לעבור כרגע שוב הריון וגם את החודשים הראשונים המתישים של תינוק קטן (עם הלידה אין לי בעיה, זה נקודתי ועובר) זה כל כך חזק לי שאני בכלל לא מנסה להתווכח עם זה. זה רק ממחיש לי כמה קשה היה וכמה עכשיו טוב יותר, והגוף שלי ממש אומר לי כמה הוא עוד לא התגבר על מה שעבר עליו. אז כנראה שזה לא אפשרי לי כרגע ולמרות שיש בי מקום של דמיונות, ופנטזיות וכמיהה מסוימת לעוד ילד, כנראה שבפועל זה לא יכול לקרות. אז מצטרפת לדברים של בשמת ולדעה, הלא רווחת במקומותינו בכלל, שילד זה לא בכל מחיר.
א-בל, עזבי אותך ממחשבות על הילדים הבאים, בואי תתרכזי בלעבור את הדקה הקרובה בכמה שיותר נחת ואז את זו שאחריה ואת זו שאחריה וכו' וכו'

[גוונים*]

מאוד מזדהה עם ההסתבכות שלך לגבי הדולה, גם אני הרגשתי ככה ממש. כמה היה לי קשה להרים את הטלפון ולהתקשר. וסיננתי הרבה רק לפי פרופילים ותמונות בפייסבוק (היה לי ממש קשה שזאת תהיה מישהי צעירה ממני...)
ולמרות שאני בעד לא להלחיץ את עצמך, רק רוצה להגיד שבכל זאת לא כדאי להתמהמה יותר מדי כי הן יכולות להיתפס. לי הייתה ממש עוגמת נפש נוראית, ממש בכיתי, כשמישהי שממש רציתי (לפי תמונה שלה שראיתי בפייסבוק ודברים שהיא כתבה ודברים שכתבו עליה) והייתה נראית לי ממש מדויקת לי ובסוף עד שהצלחתי להביא את עצמי להתקשר אליה היא כבר היתה תפוסה. זה קרה לי עם עוד אחת שממש רציתי... אז חושבת שהפתרון של הודעות הוא מעולה ואחרי הודעה השיחה כבר תהיה יותר קלה. ומסכימה שכבר בשיחה את תרגישי ותדעי אם את רוצה לפגוש אותה או לא.
אחרי השלב הקצת מייסר הזה, כשתמצאי מישהי מתאימה, אני חושבת שזה יהיה לך נהדר. נכון שהמחשבה על עוד מישהי בלידה היא קשה, אבל היא כבר לא תהיה זרה, תכירי אותה מראש. ודולה טובה תשאל אותך מראש מה מידת המעורבות שאת רוצה וגם תדע לשאול אותך בעדינות ברגע עצמו או פשוט להרגיש את הרגע ולעשות מה שצריך.
אני חושבת שהדולה חשובה גם כי היא תוכל לתמוך ולעזור לבן זוג, שחווה גם הוא חוויה ראשונית שיכולה להיות לא פשוטה, אז חשוב שגם הוא יתחבר אליה וירגיש איתה בנוח.

[אמא_של_מוש*]

ולהוריד ממני את הצורך לתקשר יותר מדי עם הצוות הרפואי.
זה דווקא אחד הדברים שדולה לא עושה. הממשק שלה הוא מולך ומול מי שאיתך בלבד והצוות הרפואי פונה ישירות אליך.
ממה שאני ראיתי ושמעתי מחברות עד כה זה נע בין התעלמות מוחלטת של הצוות הרפואי מהדולה + מבטים עילאים ומתנשאים (קרה לי כשליוויתי יולדת בשערי צדק וזה היה נוראי) לבין שיתוף פעולה בעזרה ליולדת (היה לי בלידה שלי בעין כרם שהניילדת והדולה שלי עשו לי יחד תרגילים של ספינינג בייבי והתלבטו יחד כיצד אפשר לעזור לי וזה היה מהמם).
אבל כך או כך כל ההסברים, תהליכים, פרוצדורות וכו' הם של הצוות מול היולדת.

[יולי_קו]

אמא של מוש,
את צודקת לגמרי, הדולה היא כאילו ׳שקופה׳ עבור הצוות הרפואי. אבל- וזה אבל גדול- יש לה יותר ידע וניסיון בלידות מאשר לך, ולרוב אוריינטציה יותר טבעית מאשר של הצוות הרפואי, ולכן היא יכולה לעזור לך להחליט אם לקבל את העיצה או הדרישה הרפואית.
אני עצמי הייתי במצב כזה כשליוויתי יולדת (אני לא דולה, אבל יש לי הכשרה כמטפלת בשיאצו, רפלקסולוגיה ועוד, קראתי המון, וליוויתי כמה לידות) והמליצו לה פקיעה לזרוז, ואני המלצתי לה לא להסכים, כי לא היתה שום סיבה לזירוז. אחרי שלושה נידנודים כאלה של המיילדות היא הסכימה (היה עומס לידות והצוות רצה ׳לתקתק עיניינים׳ ), כשהרופאה הגיעה לפקוע, הם התלחשו שזה מוקדם מדי, אבל פקעו בכל זאת, ו... אופס ... חבל הטבור גלש החוצה, והנה אנחנו בקיסרי חירום. פה היתה חשובה מאוד התמיכה שלי בה עד הכניסה לחדרי הניתוח (הצוות לא הסביר לה כלום וצרחו עליה שהיא רוצה לרצוח את הבן שלה, כשלא הבינה למה פתאום חייבים קיסרי;-( , וזו אני שעצרתי אותם והסברתי בכמה משפטים, שעזרו לה להסכים לניתוח), ותמיכה רגשית בבעלה בזמן הניתוח עצמו.
הדולה לא יכולה להכריח אותך איזו עיצה לקבל. היא יכולה לעזור לך ולבעלך לשמור על הקו שלכם.

[אמא_של_מוש*]

נכון מאוד יולי קו
רק רציתי להבהיר שלא תהייה ציפייה שהדולה תתנהל מול הצוות הרפואי וזה יפתור אותך פרח היקרה מאינטרקציה מול הצוות.

<בקורס של הדולה למדנו שיש בזה איזה עיניין משפטי שהצוות לא מתנהל מול הדולה.
אין לי ניסיון רב, אני לא מזמן סיימתי את הקורס אבל זה מה שהסבירו לנו בקורס על הסוגייה הזאת ומה ששמעתי מדולות ותיקות וראיתי בנסיוני הדל (-: >

[קור_את*]

אני המלצתי לה לא להסכים, כי לא היתה שום סיבה לזירוז. אחרי שלושה נידנודים כאלה של המיילדות היא הסכימה (היה עומס לידות והצוות רצה ׳לתקתק עיניינים׳ , כשהרופאה הגיעה לפקוע, הם התלחשו שזה מוקדם מדי, אבל פקעו בכל זאת, ו... אופס ... חבל הטבור גלש החוצה, והנה אנחנו בקיסרי חירום.

לא ייאמן

[פרח_בית*]

אז נחמה קטנה, אני לא מדמיינת ולא מגזימה.

וחוץ מזה, המצב לא משהו.

אתמול היה לי מצב רוח נוראי ממש ממש. שנים אני חושבת שלא הגעתי למצב כזה.
בכי בלי הפסקה, ממש חוסר יכולת להחזיק את עצמי. הכל נראה שחור.

בערב אחרי שיחות עם בעלי הצלחתי קצת להירגע.
היו קצת כאבי בטן, אבל לא משהו שלא היה קודם.
ישנתי, די גרוע כרגיל אבל לפחות עד מאוחר.
היום לא היה מעולה, אבל עבר סביר.
כל היום היו מן בריחות שתן, שנראו לי בצבע קצת יותר כהה, אבל חשבתי שאולי לא שתיתי מספיק, או שאולי יש דלקת בשתן.

בערב התחילו קצת כאבי צירים, מהסוג שהיו כבר בעבר, אבל בסביבות 9 הם התחילו לבוא כל 10-20 דקות, והבנתי שמשהו השתנה.
בעשר בערך הייתי בשירותים והייתה הפרשה שנראתה לי קצת ורדרדה אבל לא הייתי בטוחה.
בפעם הבאה שהלגתי לשירותים כבר היה קצת דם.
מיד התלבשנו לצאת (עד אז עוד אמרתי לעצמי שנחכה קצת לראות אם הכאבים לא מפסיקים, והתלבטנו אם ללכת לבי"ח או לטרם).

הצלחתי להיות יחסית רגועה. אמנם קצת בכיתי ונלחצתי, אבל לא הגעתי להסיטריה.
די קוויתי שכשנגיע לבי"ח הצירים יפסיקו כמו שקורה תמיד...

אז זה לא קרה. המשיכו לבוא.
הדופק בסדר, אני מרגישה תנועות.
הדימום לא התגבר, אבל המשיך ככה קצת מדי פעם.
האחות בדקה פתיחה. פתיחה 1 מחיקה 80%.

הרופא עשה אולטרסאונד.
אורך הצוואר 30 (שזה נחשב תקין, אבל ביום רביעי היה 38).
ביקשתי שיבדוק כמות מי שפיר.
יש מיעוט מים.
עשה בדיקה פנימית ולא הצליח להבין אם אכן יש ירידת מים.
עשה סטיק (שמסתבר שהוא יקר ולכן לא עושים אותו כברירת מחדל...).
יש ירידת מים.

אז אינפוזיה לנוזלים, זריקה להבשלת ריאות, אנטיביוטיקה לוריד ובכדור.
ואישפוז במחלקה. מעכשיו עד הלידה. שנקווה שתהיה כמה שיותר רחוקה.

אז כל הקריאה וההכנות והרצונות שלי.. נראה שייגמר במשהו הרבה פחות טבעי...
אם מיליון בדיקות וליווי רופאים. נראה לי שבטח גם יהיה קיסרי, אבל מפחדת לשאול אם יש בכלל סיכוי שלא.

לא ממש מצליחה לעכל שאני לא חוזרת הביתה בינתיים ועוד פחות מזה את זה שהלידה בטוח תהיה מוקדמת והשאלה היא רק כמה...

[פרח_בית*]

לפחות בינתיים החוויה כאן ממש בסדר.
אחות במיון הייתה נחמדה (בניגוד לפעם שעברה)
הרופא היה שקט כזה, והיה צריך לשאול שאלות כדי שיסביר, אבל ענה על הכל וסך הכל נעים ומכבד.

כל הבדיקות, הפנימיות והזריקות והמחט שתקועה לי בוריד כואבים ומעיקים, אבל לפחות ההרגשה הכללית סבירה.

אח"כ עלינו למחלקה. החדר הפתיע אותי לטובה. נקי ומסודר ומרגיש צדדי ושקט. יש ספה וכורסא נוחה.
טוב לבעלי , אם מישהו מאיתנו היה מסוגל לישון כרגע...

הוא קצת מנמנם מדי פעם.
אני לא בכיוון בכלל...

[פרח_בית*]

כשעלינו למחלקה הצירים הפסיקו קצת. היו פעם בחצי שעה בערך. עכשיו תכופים יותר, כל 5-6 דקות.
האחות באה שוב לבדוק פתיחה, לא השתנה הרבה.

קיבלתי עוד נוזלים ואני ממשיכה לתזמן צירים.
מחזיקה אצבעות שהנוזלים יעזרו והצירים יתרווחו קצת.
שנצליח להחזיק פה עוד איזה שבוע, שבועיים, חודש...
שיגדל ויתחזק עוד קצת בפנים.
שיצטרך כמה שפחות זמן בפגיה.

מדברת איתו שיישאר בפנים.
מתנצלת על איך שהייתי אתמול. דיברתי ממש לא יפה ואני מרגישה מאוד רע עם זה.
אומרת לו שיישכח מזה ונחזיק יחד כמה שאפשר.

מאוד מפחדת שהוא יהיה מחוץ לגוף שלי, ולא אוכל להיות צמודה אליו.

ומצד שני חייבת להכין את עצמי לאפשרות הזאת.
שהיום או מחר תהיה לידה.
שהוא ייצא, ויהיה בפגיה איזה חודש. וננסה להיות איתו ולהיצמד אליו כמה שרק נצליח.

כל הזמן הייתה לי במאחורה של הראש האפשרות הזאת. שיש ירידת מים מוקדמת, שיהיה אישפוז ארוך. או לידה מוקדמת.

אבל לא באמת חשבתי על זה, לא האמנתי שזה יכול לקרות.
חשבתי שזה עוד אחת מההגזמות שלי, שאני מרגישה חזק מדי, יותר מדי, נלחצת מכל דבר קטן.

והנה זה כאן. כבר לא רק בראש שלי.

העדפתי כשזה היה רק בראש שלי...

[פרח_בית*]

מצליחה לנמנם קצת בין ציר לציר.
הם מעירים אותי, כל 6-8 דקות.
די עקביים, אבל לא מתקרבים יותר מזה בינתיים.
לפעמים כואבים ממש ולפעמים יותר רגועים. זזז

פיציק זז בבטן.
בימים האחרונים הוא הרבה. אתמול הוא זז ממש המון ותהיתי אם זה בסדר.
אבל בשילוב עם המצב רוח הנוראי, שבדיעבד ברור לי עד כמה היה הורמונלי וכמה קשור למה שקורה עכשיו, לא הייתי מסוגלת להביא את עצמי ללכת לבית חולים.
וזה גם לא היה כל הזמן, מדי פעם כן נח, או שזז רגיל. אז אמרתי לעצמי שהכל בסדר.

לפי הרופא הוא לא במצוקה או משהו.
האולטסאונד והמוניטור תקינים.

הלוואי ואצליח לשמור אותו עוד בפנים.
שאני אבלה את החודש הקרוב במיטה במחלקה, במקום שהוא יבלה אותו באינקובטור...

הלוואי והוא יהיה חזק ובריא.
כל כך דואגת לו.

[יולי_קו]

x מיליון

[דו_כיפת*]

_הלוואי ואצליח לשמור אותו עוד בפנים.
שאני אבלה את החודש הקרוב במיטה במחלקה, במקום שהוא יבלה אותו באינקובטור..._
@} @} @}

ואם יש משהו שאפשר לעזור לך/להביא לך - דברי איתי. אני ירושלמית ואקפוץ בשבילך בשמחה @}

[אמא_של_מוש*]

נראה לי שבטח גם יהיה קיסרי, אבל מפחדת לשאול אם יש בכלל סיכוי שלא.
פרח יקרה ממש ממש לא בטוח שתלדי בקסרי. ההפך, רוב הסיכויים שתלדי לידה רגילה.
לחברה טובה שלי היה בדיוק את מה שאת מתארת- ירידת מים בשבוע מוקדם (32), צירים, זריקת הבשלת ריאות, אשפוז במחלקה עד הלידה והיא ילדה לידה נרתיקית רגילה לחלוטין. אין שום הצדקה לקיסרי כרגע.
.
ואם יש משהו שאפשר לעזור לך/להביא לך - דברי איתי. אני ירושלמית ואקפוץ בשבילך בשמחה
כל מילה!
אני גרה קרוב לירושלים ומגיעה הרבה לעיר, רק תגידי מה את צריכה ואני באה.
.
תנוחי ותתחזקי ובעזרת ה' פיצוש ישאר בפנים כמה שיותר.
.
<שולחת לך מייל עוד מעט>

[פרח_בית*]

יצא הקטן.
היום ב11:00, 1.650 ק"ג.

לידה נרתיקית. לא בדיוק מה שתכננתי, אבל יכל להיות יותר רחוק מזה...
הלידה עצמה סה"כ עברה ממש בסדר.

ראיתי אותו לשתי שניות אחרי ולקחו אותו מיד לפגיה.
בעלי עלה איתו.
כמעט 4 שעות עד שראיתי אותו בעצמי.

עכשיו אני קצת איתו ותכף אלך לנוח. מרגישה שצריכה לשכב קצת בגלל התפרים. וגם לא ישנתי בכלל כל הלילה... רוצה כל כך להיות צמודה אליו, אבל מבינה שזה לא יהיה אפשרי מעכשיו חודש ברצף... אז צריכה לנסות לחלק את הזמן והכוחות שלי. בעיקר כדי שיהיו לי גם אנרגיות להשקיע בשאיבות (שבינתיים לא הולכות, אבל אני מנסה).
מקווה בערב להחזיק אותו קצת עליי.

הוא מתוק וחמוד.
מאוד קשה לראות אותו ככה מלא חוטים וצינורות וחורים בכל הגוף...
אבל סה"כ הוא במצב טוב ויציב.
מדי פעם הדמעות מציפות. אבל מנסה לחשוב על עוד חודש, כשיתחזק ויגדל ויבוא איתנו הביתה, ולתת לזה להחזיק אותי.

את יתר הפרטים אכתוב בהמשך

[פלוני_אלמונית*]

מזל טוב , בריאות וכוחות לשניכם |l|
בימים הראשונים יש רק טיפות של קולוסטרום, אבל הן שוות זהב, נסי להעביר לו מה שאפשר

[פרח_בית*]

בינתיים יצאו 3 טיפות בהתאוששות, אבל הן היו קטנות מדי אז לא הצלחנו להעביר לו... אנסה שוב ואז לקחת עם האצבע ולשים לו על השפתיים. כרגע זה מה שאפשרי (הוא עם זונדה בגרון...).
כשתצא כמות ממש אז כבר ייתנו לו אותה.

אני גמורה וחייבת לשכב, אבל משתגעת שאני לא לידו. כל הזמן מחזיקה את עצמי לא לעלות אליו...

פעם ראשונה הייתי לידו כשעשו לו בדיקה. דקרו אותו בעקב והוא בכה וזה גמר אותי. שמתי עליו יד ודיברתי אליו.
אחרי הזריקה החזקתי לו את הרגל כי ראיתי שזה עדיין כואב לו, וזה עזר והוא נרגע.
הוא החזיק לי את האצבע חזק ולא שיחרר (אני יודעת שזה רפלקס, אבל עדיין...).
הרגשתי שאני כבר לא מסוגלת לשבת, התחלתי להסתחרר. והיה לי כל כך קשה לעזוב אותו וללכת. יצאתי מהחדר בדמעות.
בעלי נשאר איתו, ואח"כ אמא שלי החליפה אותו. אמרתי להם שאם עושים לו בדיקות שישימו עליו יד תוך כדי. ויתנו לו להחזיק להם את האצבע.

כרגע הוא בטיפול נמרץ.
סה"כ מתרשמת מהמקום לטובה, בהתחשב בנסיבות... מכבים לו את האור רוב הזמן, שלא יהיו יותר מדי פלורסנטים. מאוד מעודדים מגע, קנגורו ושאיבות לביסוס הנקה בהמשך.

ועדיין, מיליון מכשירים מסביבו מעליו ובתוכו.
אנשים יוצאים ונכנסים.
דקירות בלי הפסקה...

ממש שובר לי את הלב שזאת קבלת הפנים שלו לעולם. שזה מה שהוא צריך לעבור.

הלוואי ונצליח לפצות אותו בהמשך עם מיליון חיבוקים ואהבה.

[יולי_קו]

מזל טוב , בריאות וכוחות לשניכם heart

בזמן שאת מתאוששת, בעלך יכול להעביר זמן איתו בפגיה, לשיר לו, לדבר איתו, גם בשקט בשקט זה טוב, ואם הוא יכול להניח עליו יד אוהבת, בקלות, בעדינות. הוא יכול לבקש שיראו לו איך להחליף לו חיתולים או למרוח עליו קרם, או כל טיפול אחר שנחוץ.
שמרי על עצמך, יקרה, לעשות רק מה שנחוץ (רמז: לישון, לאכול, לנוח, לשאוב, לבקר את המתוק-חמוד שלך). ויותר מזה- כרגע לא לעשות שום דבר שקשור לניקיון, סדר וכו׳. בחודשיים הבאים הגוף שלך יפנה את הורמוני ההריון, ואז יהיה זמן למטלות הללו בלי פגיעה בבריאותך.

ּאני כותבת לך בתור מי שנולדה (מזמן...)במשקל 1440 גר׳, ושהתה 7 שבועות באינקובטור, וגם בתור שלוש פעמים יולדת, שקשה לה לשכב ולא לעשות את עשרת אלפי הדברים שצריך.

[יולי_קו]

כתבת בזמן שכתבתי, אז לא ראיתי.
חיבוק גדול לשלושתכם. יופי שאמא שלך נמצאת.

[אמא_של_מוש*]

יווו פרח מזל טוב! את אמא!!
אמנם לא בזמן ולא כפי שתכננת אבל מרגש בטירוף...
.
רפואה שלמה לך ולבנך המתוק, תתרפאו ותתחזקו במהרה
.
לגבי החלב- ככה זה בהתחלה יוצא רק טיפות. בעזרת ה' עם הסחיטות והשאיבות הכמות תלך ותגדל.
.
יש לך את המספר שלי, בבקשה בבקשה תצרי איתי קשר אם את צריכה עזרה בכל דבר.

[פרח_בית*]

אחרי שעתיים ששכבתי במיטה, הרגשתי שאני פשוט חייבת להיות איתו, לא הצלחתי יותר.
עליתי למעלה, שכנעתי את האחיות לקרב את הכורסא הנוחה לאינקובטור. היה קצת מסורבל וכבד אבל בסוף הן הצליחו (אמא שלי עזרה קצת).
ישבתי לידו, אבל היה לי קשה להתכופף אליו כל הזמן, בגלל הבטן.
מדי פעם הוא בכה קצת, לא ברור ממה בדיוק, וככשמתי יד ונידנדנתי קלות, עם קצת קולות ששש..., הוא נרגע.
שוב עשו בדיקת דם ושוב שמתי עליו יד כל הבדיקה.

ביקשתי עור לעור. בצהריים אמרו לנו שאחה"צ, אחרי החלפת משמרות, נוכל לעשות.
האחות, צעירה יחסית, כנראה חששה מזה. אמרה שבעייתי עם כל הצינורות. בסוף התשכנעה להתייעץ, ומצאו דרך להוציא אותו ולשים עליי.
היה מסובך, להזיז את המכשירים, לנתק כמה צינורות ולחבר מסביב, לשים לב שכלום לא מתנתק.
הוא בכה קצת בדרך אליי, וזה היה לי קשה.
אבל אחרי שסידרו הכל, והוא שכב עליי והרגשתי את העור הרך רך רך שלו, זה היה כל כך שווה את זה.
הוא נרגע ושם, ראש והניח עליי יד. נשמנו יחד, דיברתי איתו.
הבנתי עד כמה זה היה חסר לי כל היום.

רציתי להישאר ככה לנצח, אבל אחרי 20 דקות בערך התחילו לי ממש כאבים בבטן ובתפרים והרגשתי שאני לא מסוגלת להחזיק את עצמי יותר.
בצער רב החזירו אותו לאינקובטור. לשמחתי ההחזרה הייתה מהירה ורגועה יותר, הוא כמעט לא בכה ושכב שם רגוע.

חזרתי לחדר, הלכתי לשירותים ונשכבתי בציטה
כל הגוך רעד מחולשה ועייפות..שתיתי קצת מיץ תפוזים. צריכה לאכול גם.
והלוואי ואצליח לישון בלילה כדי שמחר יהיה לי כוח להיות לידו כמה שיותר.
בעלי יבוא עוד מעט להיות איתו, נראה כמה זמן יחזיק כי הוא גם לא ממש ישן בלילה...

בינתיים הרחם מתכווץ וכואב, אבל האמת לא יותר מכאבי ווסת.
התפרים לפעמים שורפים, אבל לרוב זה סביר.
שמתי פד מגנזיום שקצת מרגיע.

[פרח_בית*]

בזמן שאת מתאוששת, בעלך יכול להעביר זמן איתו בפגיה, לשיר לו, לדבר איתו, גם בשקט בשקט זה טוב, ואם הוא יכול להניח עליו יד אוהבת, בקלות, בעדינות.
הוא ישב שם רוב היום, הלך הביתה להביא לי דברים (כי הייתי פה בלי כלום כלום...) ועכשיו חזר. אבל הוא גם מאוד עייף ומותש.
וגם - נכון שהוא גם שם עליו יד וזה מעולה
אבל עדיין חסר. לי להרגיש את המגע בעצמי...

הוא יכול לבקש שיראו לו איך להחליף לו חיתולים או למרוח עליו קרם, או כל טיפול אחר שנחוץ.
נראה לי שזה עדיין קצת יותר מדי, הכל נורא מסורבל עם כל החוטים האלה... היום כשהאחות החליפה חיתול הסתכלתי מה היא עושה וחשבתי שאולי בימים הבאים אנסה גם (לתינוק לא באינקובטור אין לי בעיה להחליף חיתול, פשוט יש שם מלא דברים שצריך לעבוד מסביבם).

ויותר מזה- כרגע לא לעשות שום דבר שקשור לניקיון, סדר וכו׳.
על דברים כאלה בכלל לא חשבתי... גם כמה כבר נהיה בבית...
אבל גם השילוב בין המשימות הנחוצות - לישון, לאכול, לשאוב ולהיות איתו, נראה לי מטורף כרגע ואין לי מושג איך הולך להתבצע...
באידיאל הייתי רוצה רק להיות איתו ולשאוב כל היום... אבל מבינה שזה לא פרקטי כי אני פשוט אקרוס.
בניגוד למצב שהוא היה לידי, ואז אולי יש עייפות אבל אפשר למצוא איזו דרך לשלב. פה אם אני לידו הגוף שלי נהיה מותש מהישיבה די מהר, ואני מגיעה למצב שאני רועדת מחולשה. ככה שחייבת לפרוש לחדר לשכב.

אני כותבת לך בתור מי שנולדה (מזמן...)במשקל 1440 גר׳, ושהתה 7 שבועות באינקובטור
וואו... מעודד לשמוע איך גדלת


אמא של מוש, ממש תודה

לגבי החלב- ככה זה בהתחלה יוצא רק טיפות. בעזרת ה' עם הסחיטות והשאיבות הכמות תלך ותגדל.
הלוואי הלוואי

[יולי_קו]

איזה נחמד מצידך שאת משתפת!
נכנסתי להתנצל שכתבתי הודעה של דודות שנותנת לך הוראות איך להתנהג ומיד מתמרכזת על עצמי, ואת, חמודה שכמותך, בכלל לא התבאסת.

כן, זה אכן מטורף, מניסיון (הבכור שלי אושפז לששה ימים באינקובטור בפגיה), כי הבחירה נורא קשה- בין להיות איתו ולא לנוח מספיק, ואז יתכן שייצור החלב יפגע, לבין לנוח, לאכול ולשאוב (גם זה בפני עצמו מאתגר לא מעט), אבל אז הגעגועים לתינוקי פשוט מכאיבים, וגם תחושת האחריות לרווחתו- איך אפשר להרגע כשהוא שם לבד?
אבל טוב שאת נחה, זה יעזור לך להשתקם מההריון, מהלידה, מהתפרים, וליצר יותר ויותר חלב בשבילו.

עוד מעט הוא יהיה בן 12! (שעות ).
פרח- איזו התרגשות!
מסרי מזל טוב לאבא הטרי!

[שקטה*]

וואו פרח, מזל טוב!!! ממש מרגש.

[אוליב*]

וואו פרח, אין לי מילים. חיבוקים בהמוניהם.

[פרח_בית*]

ישנתי שעה וחצי, הייתי ערה קצת ואז הצלחתי לחזור לישון עוד כמה שעות.ממש לא ככה דמיינתי את הימים אחרי הלידה.
חלמתי עליו שוכב לידי, ואני קמה כל ציוץ שלו.

במקום זה הוא בקומה אחרת, מחובר למכשירים ואני בקושי רואה אותו.

לקח לי כמה רגעים אחרי שקמתי להיזכר שהוא כבר לא בתוכי. תחושה מוזרה מאוד.
אני כאילו מנסה להרגיש אותו מדי פעם.

ואז פתאום נתקפתי הרגשה כזאת, כאילו הוא לא התינוק שלי כרגע. הוא שלהם... אני לא מסוגלת לטפל בו בכלל, כל הדברים שחשבתי ותכננתי וחשובים לי, לא רלוונטיים כרגע.
זה לא עניין של פשרות, אלא פשרה אחת גדולה.
כל מה שלא הייתי רוצה שיקרה לתינוק שלי, או לאף תינוק אחר, קורה לו...
מיליון בדיקות, חומרים נכנסים אליו, רופאים בלי הפסקה. מעט מדי מגע, אי אפשר להענות לכל בכי שלו. בלי הנקה. האכלה בדרך הכי לא סימפטית שקיימת.
התחלתי לבכות.
רציתי רק לקום ולרוץ אליו.
עצרתי את עצמי. לא יכולה לרוץ, אולי לדדות...ואולי כדאי שאשטוף את עצמי ואוכל משהו לפני כדי שיהיו לי כוחות לשבת שם.
אתמול לא הבנתי בכלל מתי מביאים פה אוכל, ופשוט אמא שלי קנתה לי כל הזמן, ואכלתי המון שטויות שהגיעו אליי.. לחמנייה בלי כלום, שוקולד.
לפחות זכרתי לבקש מבעלי ואמא שלי שיביאו לי בי12 וברזל, אולי זה יחזק אותי קצת.

לצערי, זה מרגיש כאילו שעה לפה או לשם שאני אצלו לא משנה הרבה, בהתחשב בחודש שלם שהוא יהיה שם...
צריכה להבין איך אני מפתחת שיגרה סביב זה ומכניסה את השאיבות. בינתיים לא מצליחה לסחוט כלום כלום. נראה לי שאתקשר היום ליועצת הנקה פרטית שתבוא לשבת איתי על זה.

יש לי הרגשה שזה יעבוד יותר טוב בישיבה, אבל מתקשה ממש להוסיף עוד שעות ישיבה ביום, מרגישה שאם אני כבר יושבת אני רוצה להיות צמודה אליו. ואז אני כבר מתעייפת ומרגישה שהגוף חייב שכיבה.

החלום שלי היה לשכב ושהוא יהיה צמוד אליי. זה ממש קשה לקבל את זה שזה המצב...

צריכה ללמוד לתעדף שעות הנקה ושעות מגע איתו, לעשות איזו חלוקה בהתחשב בכוחות שלי כרגע.
מחכה כבר שהכאבים יירגעו קצת ואוכל לשבת לאורך יותר זמן.
כרגע זה כמו כאבי ווסת שהולכים ובאים. בשכיבה לפעמים לא כואב בכלל, בישיבה מתחיל ממש מהר. וגם נהיה לחץ בגלל התפרים.
הדימום יחסית סביר, כמו בווסת חזקה, לא הרבה יותר.
בגלל שנולד בשבוע מוקדם כנראה, הרחם מתכווץ די מהר והדימום לא היסטרי (לא שאני יודעת כמה יש בד"כ אחרי לידה בזמן...)

[פרח_בית*]

התחלתי אתמול לכתוב את סיפור הלידה, יוצא ממש ממש ארוך.
אולי אסיים אותו היום כשאנוח בצהריים.

[יולי_קו]

רעיון מעולה.
אולי יהיה לך חשק לעוד משהו- לכתוב לו ספר עליו, עם כל הדברים החמודים/ חדשים שהוא עושה. אני כותבת לכל אחד מהילדים שלי, ומדי פעם מקריאה להם מתוך הספרון שלהם. הם נורא אוהבים את זה.