מתלבטת בנוגע לחינוך ביתי

[אמא_לביאה*]

ובעצם, מה כל כך רע בגן ? הרי אני קוראת כאן שאנשי החינוך הביתי מרגישים בודדים, שלחלק יש בעיה גדולה למצוא משפחות דומות למפגשים (אם בגלל איזור מגורים ואם בגלל חוסר מחויבות), אז במקום להוציא המון אנרגיה על לתאם איפה ועם מי נפגשים היום, אז פשוט הולכים להיפגש עם הילדים ואנשי הגן שאותם מכירים ופוגשים מדיי יום.

פרי האהבה,
אני לא רוצה לגדל את הילדים שלי בבית כיוון שהגן לא טוב בעיני (הוא לא טוב בעיני אבל זה ממש לא זה) , אני רוצה לגדל אותם בבית כי אני לא רואה שום צורך בכך שמישהו אחר יגדל אותם עבורי. זה רצון בסיסי שלי שנובע מלקיחת אחריות על חיי ועל חיי משפחתי. בעקבות הצורך הפנימי הזה גיליתי שהגן לא טוב עבורינו.
איכשהו לא נראה לי נכון לגדל ילדים בבית רק כיוון שאני לא מוצאת גן שיהיה מספיק טוב עבורם. אם את שואלת אותי, אז אין אמא/אבא מספיק טובים לגידול הילדים שלהם, כולל אני כמובן.

אני לא מרגישה בודדה, הצורך הזה של למצוא חברה לילדים נובע מתוך 2 מקומות לדעתי:
1- הקושי לוותר על כל מה שאנחנו רגילים ממערכת החינוך הפורמלית , בכלל זה החברה.
2 - לקיחת אחריות למצוא לילדים שלנו חברה , כיוון שבאופן טבעי ילדים זקוקים לחברה. אני רוצה את הילדים שלי בחינוך ביתי, אבל אני לא רוצה לבודד אותם חברתית.
ואת האנרגיה שלי אני מעדיפה להוציא על תיאומים איפה ועם מי נפגשים מאשר להוציא על עצבים מאיך היה היום בגן, על חברה שהילד בכלל לא מתחבר אליה (אבל זה מה שיש בגן),
ועל לטפל בכל הסימפטומים שהילד מפתח עקב היציאה מהבית לגן.

קראתי ש"ילדים אינם זקוקים למסגרת קבועה מדיי יום", איך זה מסתדר עם הטענה שטוענים הרבה אנשי חינוך ש"סדר וקביעות מקנות לילד ביטחון" ?
חינוך ביתי מבחינתי לא מנוגד כל כך למסגרת.
יש משפחות שיותר, יש שפחות, אבל לכל משפחה יש את המסגרת שלה.
גם בבית יש חוקים, יש סדר, יש קביעות.
והכי חשוב - הילדים מתעוררים בבוקר , כל בוקר, באופן קבוע ביותר, ויודעים שלא משנה עם מה הם יצטרכו להתמודד היום, אמא ואבא איתם.
בעיני, זאת הקביעות הכי חשובה על מנת שלילדים שלי יהיה ביטחון.

ובעיני, יציאה מהמסגרת הקבועה, מלמד את הילד יצירתיות, מעוף, וגם ש"תמיד אפשר לחזור חזרה הביתה", למקום השגרתי והבטוח.
הוא לומד לא לפחד להתנסות בדברים חדשים, לפתח רצון ומחשבה משל עצמו, לא להסתפק במה שהרוב עושה.
להמציא את עצמו, להיות הוא עצמו.

[נועה_בר*]

אמא לביאה, כל כך יפה כתבת, את ממש מדברת את ליבי @}
_פרי האהבה
אין משהו אחד נכון, תצטרכי לבחור את ההכי טוב שאת מאמינה בו עבור ביתך, עבורך.
את צריכה להיות שלמה עם המציאות אותה את בוחרת. לכי עם ליבך.

[רסיסים_של_אור*]

ואני שואלת את עצמי, מה רע כל כך בגן ?

מצטרפת בחום אל אמא לביאה. בעיניי, אסור שהבחירה שלנו תהיה מתוך השלילה אלא מתוך החיוב.
כאמור, אנחנו בוחרות להיות עם הילדים בבית ושהילדים יהיו אתנו בבית. זהו. כאן זה נגמר. כל מסגרת אחרת, על יתרונותיה המרובים אולי, לא רלבנטית ולא מעניינת אותנו. כיוון שאנחנו לא מחפשים את "הטוב ביותר", "המעניק ביותר" באופן כללי אלא את מה שיעשה לנו הכי טוב.

לכן, בעיניי כמובן, הבחירה בחינוך ביתי היא לעולם ולגמרי אישית, נטולת אידיאולוגיה גדולה ומתחכמת ו/או שלילה של מסגרות חינוכיות באשר הן. איש איש הישר בעיניו ובליבו. וזה חשוב מאד. כי אכן, יש ימים קשים ורגעים קשים לכולנו (כיוון שהאתגר שבגידול ילדים לא משתנה אם אתם בבית או לא) ובימים האלו חשוב שנזכור מאיין באנו ולאן אנו הולכים.

בחני עם עצמך מה את הכי רוצה, את לא צריכה להיות קורבן ולא לקבל החלטות על בסיס אידיאולוגיה כלשהי. ואל תשכחי, כל החלטה היא בסיס לשינויים, ותמיד אפשר לבחון את המצב ולהשתנות בהתאם.

בהצלחה רבה

[אמא_לביאה*]

על חברה שהילד בכלל לא מתחבר אליה (אבל זה מה שיש בגן),

ועל לטפל בכל הסימפטומים שהילד מפתח עקב היציאה מהבית לגן.

אני חוזרת בי מהדברים הכתובים בשתי שורות אלו.
אני לא בטוחה בכלל שזה לא אותו דבר לשים ילד בחברה בגן שבה הוא לא בחר, או בחברה במפגש חינוך ביתי - שגם בה הוא לא בחר.
בשני המקרים הוא מן הסתם לא יהיה בודד,וימצא איך להנעים את זמנו עם הילדים, אבל מי מבטיח שבמפגש חינוך ביתי הוא ימצא יותר אופציות שטובות עבורו???
וילד מפתח סימפטומים כאלו או אחרים לא רק מהגן, גם ממפגשים.
אז עבורי חינוך ביתי זה לסמוך על הילד שידע למצוא לעצמו את החברים שלו. רק לא לשים לו רגל בדרכו לעשות זאת.

[פלוני_אלמונית*]

ואני שואלת את עצמי, מה רע כל כך בגן ?

אולי יעניין אותך לקרוא:
באופן:למה לא גן
דמעות גן

[פרי_האהבה*]

זה רצון בסיסי שלי שנובע מלקיחת אחריות על חיי ועל חיי משפחתי.
לרגע לא חשבתי שאני מסירה את האחריות מחיי ומחיי משפחתי.

העניין הוא שיש לי עיסוקים שהיא לא יכולה להתלוות אלי (ולמען האמת הנושא מאוד מעסיק אותי ומהדהד לי מאוד מאז שיחתי האחרונה עם נועה בר).
מה ההבדל בין להשאיר עם בייביסיטר לבין להשאיר עם צוות גן שסומכים עליו למשך 4-5 שעות ?
כשם שהבייביסיטר נענית לה, והיא לומדת למצוא נחמה גם אצל אדם אחר מלבד אמא....כך גם הצוות בגן.


איכשהו לא נראה לי נכון לגדל ילדים בבית רק כיוון שאני לא מוצאת גן שיהיה מספיק טוב עבורם.
מקריאתי כאן באתר, לא מעט הגיעו לחינוך ביתי מתוך אכזבה מהחינוך הקונבנציונלי.


_אין משהו אחד נכון, תצטרכי לבחור את ההכי טוב שאת מאמינה בו עבור ביתך, עבורך.
את צריכה להיות שלמה עם המציאות אותה את בוחרת. לכי עם ליבך._
נועה-זה לא קל בכלל, ולכן אני מאוד מתלבטת !
את מבינה שמסגרת היא לא הפיתרון האולטימטיבי בעיני....? ובטח לא ברירת מחדל.

_אני חוזרת בי מהדברים הכתובים בשתי שורות אלו.
אני לא בטוחה בכלל שזה לא אותו דבר לשים ילד בחברה בגן שבה הוא לא בחר, או בחברה במפגש חינוך ביתי - שגם בה הוא לא בחר._
מסכימה מאוד !!!!

וילד מפתח סימפטומים כאלו או אחרים לא רק מהגן, גם ממפגשים.
אני זוכרת את השרשור על אלימות במפגשים.

טוב שאני כותבת בדף שכותרתו היא התלבטות ויודעת שזו אכן מטרת הדף, אחרת הייתי כבר פוחדת להימאס פה על מישהו....כי על עצמי נמאסתי עם חוסר ההחלטיות הזו P-:

[רסיסים_של_אור*]

אפשר גם פשוט לנסות, לחוות ולראות. אני מכירה לא מעט אמהות שהתלבטו, הכניסו בתחילת השנה לגנים ומהר מאד הוציאו. מצד שני, על עצמנו אני יכולה להעיד, שהוצאנו אחרי שהיה ממושכת בגנים, והבטחנו לעצמנו שמדובר בתקופת נסיון - עבור כל המעורבים. בינתיים נכנסו לשנה השניה בבית

[אמא_לביאה*]

_איכשהו לא נראה לי נכון לגדל ילדים בבית רק כיוון שאני לא מוצאת גן שיהיה מספיק טוב עבורם.
מקריאתי כאן באתר, לא מעט הגיעו לחינוך ביתי מתוך אכזבה מהחינוך הקונבנציונלי._

נו טב, לא כתבתי שאני מסכימה עם כל אחד מהכותבים פה באתר.

זה מאוד נחמד שיש את האתר להתלבט יחדיו מעל גבי דפיו, אבל
בסופו של עניין, כל אחד מחליט לבד, לפי התנאים המכתיבים ומוכתבים בחייו ובמשפחתו.
זה בכלל לא חשוב מה אצל אחרים, מה שחשוב הוא איך להפוך את החיים שלך ושל משפחתך למספקים יותר.
עבורי זה לגדל את ילדי בבית (בין כל השאר). עבור מישהו אחר - בחירה כזאת עלולה להפוך את חייו לאומללים.
לא חייבים כלום, אבל את חייבת לעצמך לעשות עבורך את מה שטוב ונכון לך.
ההתלבטויות פה יכולות להדגיש לך נקודות מסויימות, להביא לתשומת לבך נקודות שלא חשבת עליהן.
את עיבוד המידע הרי תעשי לבדך.
בהצלחה בכל דרך.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

אני לא בטוחה בכלל שזה לא אותו דבר לשים ילד בחברה בגן שבה הוא לא בחר, או בחברה במפגש חינוך ביתי - שגם בה הוא לא בחר.
סליחה, יש הבדל גדול מאוד!
בגן יש שתיים-שלוש נשים על קבוצת ילדים גדולה. יש פעילות מאוד מובנית וחוקים שאין לעבור עליהם.
הגננות לא תמיד מצליחות ו\או יכולות לראות את כל מה שקורה, ולא תמיד מצליחות\יכולות להגיע אל כל הילדים ולתת לכל ילד את מה שהוא צריך באופן פרטני.
במפגשים, להבדיל אלף אלפי הבדלות, כל ילד מגיע עם אמו הפרטית. האמהות אחראיות על ילדיהן, דואגות לכל מחסורם, הפיזי והנפשי, ונמצאות שם עבור הילד, כמו גם עבור עצמן.
אז אולי גם במפגש הילד לא בחר את חברת הילדים, אבל לדעתי, זהו הדבר היחידי המשותף בין מפגשי חינוך ביתי וגן.
מה גם שגן זה כל יום , לעיתים עד ארבע, שעות בהן הילד צריך ללמוד לשרוד לבדו, ללא תמיכת הוריו, ומפגשים הם פעם אחת בשבוע, אולי פעמיים, בתמיכה מלאה וצמודה של אמא.

מה ההבדל בין להשאיר עם בייביסיטר לבין להשאיר עם צוות גן שסומכים עליו למשך 4-5 שעות ?
שוב, בייביסיטר זה אחד על אחד. היא שם בשביל הילד כל כולה. הפעילות חופשית, או בהתאם למה שהאמא מכתיבה.
בגן לא!

_ההתלבטויות פה יכולות להדגיש לך נקודות מסויימות, להביא לתשומת לבך נקודות שלא חשבת עליהן.
את עיבוד המידע הרי תעשי לבדך.
בהצלחה בכל דרך_ @}

[אמא_לביאה*]

במפגשים, להבדיל אלף אלפי הבדלות, כל ילד מגיע עם אמו הפרטית. האמהות אחראיות על ילדיהן, דואגות לכל מחסורם, הפיזי והנפשי, ונמצאות שם עבור הילד, כמו גם עבור עצמן.
מסכימה לגמרי, דיברתי על ההיבט החברתי , מתוך שאלתה של פרי האהבה על הבדידות בחינוך הביתי. ושוב,
גם במפגש אין שום בטחון שילד אכן ימצא ילדים שבאמת מעניינים אותו והוא היה בוחר בהם מתוך עצמו לחבריו.
כמו בגן, הוא נאלץ לבחור את חבריו מתוך קבוצה שאמו בחרה לשים אותו בה.

_מה ההבדל בין להשאיר עם בייביסיטר לבין להשאיר עם צוות גן שסומכים עליו למשך 4-5 שעות ?
שוב, בייביסיטר זה אחד על אחד. היא שם בשביל הילד כל כולה. הפעילות חופשית, או בהתאם למה שהאמא מכתיבה.
בגן לא!_
להשאיר את הילדים מדי יום עם בייביסיטר למשך שעות זה עדיין להשאיר את הילדים מדי יום באחריות של מישהו אחר.
לי זה לא מתחבר עם לעשות חי נוך ביתי.
אז כן, זה יותר טוב מגן. זה אחד על אחד / שניים / שלושה. זה נקרא "מטפלת".

שעות בהן הילד צריך ללמוד לשרוד לבדו, ללא תמיכת הוריו, ומפגשים הם פעם אחת בשבוע, אולי פעמיים, בתמיכה מלאה וצמודה של אמא.
שלא תבינו לא נכון, אני חושבת שמאוד שילד יחווה סיטואציות חברתיות והתמודדויות חברתיות, ואני בעד תמיכה מלאה וצמודה של אמא בסיטואציות האלו.
אני רק חושבת שאולי נכון יותר להניח לילד למצוא לעצמו את הסיטואציות האלו ולתמוך בהן. (תמיכה לא חייבת להיות הימצאות פיזית במקום אגב - לא בכל שלב).
צריכה להיות לילד גם האופציה לבחור לסיים סיטואציה חברתית. מתי שמתאים לו.
ואת זה המפגשים מפספסים קצת, מעצם זה שמראש אנחנו נפגשים למס' שעות פחות או יותר מוגדר, במקום מוגדר .
לעשות את זה על בסיס קבוע פשוט נראה לי לא נכון.
וכן, המפגשים הקבועים מאפשרים לילדים להכיר אחד את השני יותר טוב, ליצור ביניהם קשרים שפגישה אחת לא מאפשרת, ליצור אוירה נינוחה.
אבל בכך אין הבדל מחברת גן.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

להשאיר את הילדים מדי יום עם בייביסיטר למשך שעות
אצלי בייביסיטר מתקשר לפעם-פעמיים בשבוע לשעתיים -שלוש...
אם לא בזה מדובר, אז אני מסכימה איתך.

[רסיסים_של_אור*]

אני רק חושבת שאולי נכון יותר להניח לילד למצוא לעצמו את הסיטואציות האלו ולתמוך בהן.

המפגש עם אורנה וצפריר במסגרת קורס על חינוך ביתי, הם אמרו משהו שנצרב לי נורא חזק בתודעה,
משהו על כך שמאד לאנכון להשאיר ילדים רכים בשנים לבד בסביבה שאיננה המשפחה הקרובה או מישהו שקרוב באופן זהה. אני לא בטוחה שאני מצליחה או אצליח להעביר את המסר, אבל הרעיון הוא לבחון היטב את מערכות היחסים שיש לילד עם אותה סביבה. כל זמן שמדובר בסביבה קצת פחות קרובה, רצוי מאד שגם אנחנו ננכח במפגש. הנוכחות שלנו יכולה להיות מאד פאסיבית ובלתי מורגשת, אבל אנחנו שם והוא יודע את זה ויכול להשתמש בזה ברגע שיצטרך.

לי אישית, קו ההפרדה הדק הזה די עוזר ובכלל, אני משתדלת, עד כמה שניתן, לתת להם את המקום להודיע לי מתי ואיפה הם רוצים ויכולים להשאר ולהיות לבד ולא לאלץ אותם להיות שם לפני שהם מוכנים ובשלים

[נועה_בר*]

_המפגשים הקבועים מאפשרים לילדים להכיר אחד את השני יותר טוב, ליצור ביניהם קשרים שפגישה אחת לא מאפשרת, ליצור אוירה נינוחה.
אבל בכך אין הבדל מחברת גן._
בוודאי שיש הבדל מגן. כשהורה נוכח האווירה משתנה, יש גב, יש למי לפנות לתמיכה ולעזרה.
הורה משחרר לאט את החבל ודרוך לתת פתרון לכל מענה.

_מה ההבדל בין להשאיר עם בייביסיטר לבין להשאיר עם צוות גן שסומכים עליו למשך 4-5 שעות ?
כשם שהבייביסיטר נענית לה, והיא לומדת למצוא נחמה גם אצל אדם אחר מלבד אמא....כך גם הצוות בגן_
הבדל תהומי.
לא שאני בעד מלא שעות בייביסיטר, צריך לחשוב טוב מה השילוב העדיף אולי שתיים שונות אולי בשילוב סבים, אך בכל מקרה, בגן יש התמודדות בלתי פוסקת! אין מנוחה, אין יותר מרגעים ספורים של אחד על אחד. מנוחה, שקט, חיבוק, רגיעה, התמקדות בצורך או כאב, כל אלו זקוקים לנוכחות של אחד על אחד. כמה בפועל זה יכול להתרחש בגן? גם אם הוא הגן הכי טוב שקיים - עדיין, היחס בין ילדים למבוגרים אינו מאפשר קשר אישי. שוב, ההתמודדות בגן היא בלתי נגמרת.
זו לא עצמאות - זו הישרדות. למשך כמה שעות בכל יום זה פשוט מתיש, זה לא מאפשר להתעסק עם הטוב...

< די, אני עוצרת כאן ! >

[סיגל_ב*]

בנוסף לדבריה של רסיסים,
ובהמשך לשאלה מה רע כל כך בגן ?,
כפי שאני רואה את זה, בגן הילד לומד שיעור מאוד לא פשוט על הצרכים שלו.
מכיוון שגם בגן הכי נפלא בעולם, עם הגננות הכי באופניות שאפשר לדמיין, עדיין מעצם העובדה שזה מספר מצומצם של מטפלים על מספר גדול יותר של ילדים, המצב הוא כזה שילדים הרבה פעמים זקוקים למשהו, ואף אחד לא רואה אותם, או לא שומע אותם. מדובר על ביטוי או הבעה של צורך הרבה לפני בכי או צעקות. הבכי או הצעקה יבואו בשלב יותר מתקדם כשהילד יראה שאף אחד לא מתייחס לאיתותים הראשונים שלו.
ומה לומד הילד מזה:
הוא לומד שהצרכים שלו לא הכי חשובים (שיעור מאוד לא מתאים לדעתי לגיל כה רך בשנים), והוא לומד להדחיק אותם. כי אין מי שייענה גם ככה. אז בשביל מה בכלל לנסות.
לטעמי, זה שיעור אכזרי.

_להשאיר את הילדים מדי יום עם בייביסיטר למשך שעות זה עדיין להשאיר את הילדים מדי יום באחריות של מישהו אחר.
לי זה לא מתחבר עם לעשות חי נוך ביתי._
נדמה לי <מנסה לחדד> ש-פרי האהבה לא מתלבטת כאן בין חינוך ביתי לגן, אלא בין מטפלת לגן. כיוון שלא מדובר על שהות איתך פרי, אלא שהות עם מישהו אחר שיטפל בבתך (המתוקה @}), אני צודקת?
(בכל מקרה, זו כמובן התלבטות לגיטימית לחלוטין, שלא ישתמע מדבריי אחרת... )

<ברוכה השבה פרי! >

[סיגל_ב*]

ובזמן שכתבתי, כתבה נועה את כל מה שצריך לומר:
זו לא עצמאות - זו הישרדות.

די, אני עוצרת כאן !
אל תעצרי. תמשיכי.

[נועה_בר*]

_גם במפגש אין שום בטחון שילד אכן ימצא ילדים שבאמת מעניינים אותו והוא היה בוחר בהם מתוך עצמו לחבריו.
כמו בגן, הוא נאלץ לבחור את חבריו מתוך קבוצה שאמו בחרה לשים אותו בה._
עניין הוא דבר שלומדים ליצור אותו יחד.
זה לא שילד אחד מעניין והשני לא, פשוט צריך לאפשר לילדים סיטואציות למפגש והם יעשו בהם כטוב בעינייהם. מתי אנחנו "בוחרים" חברים, רק בגיל שבו כבר יש לנו דעות שונות על אנשים...
ילד קטן עדיין נטול דעות שיפוטיות ( אלא אם היו לו מפגשים לא נעימים עם ילד אחר ) ויקח את הזמן שלו להתחבר לפעילות יותר מאשר למשחק משותף בגלל ילד כזה או אחר.
בכל קבוצה תמיד ימצאו מספיק ילדים שאיתם יהיה קל/קשה/מספק/לא מספק/ נעים וכו' - כי כך זה במפגש עם בני אדם.
העיקר הוא שההורה שם כדי לאפשר ולתמוך. וההורה לא סתם בוחר קבוצה, הוא שם - הוא קשוב לילד ויודע יופי אם הילד בא בשמחה למפגש, או שהוא בא בחוסר חשק, רק כי אימא רוצה.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

זו לא עצמאות - זו הישרדות

העיקר הוא שההורה שם כדי לאפשר ולתמוך. וההורה לא סתם בוחר קבוצה, הוא שם
תודה נועה בר, שחידת את הדברים ושמת אותם במקומם הראוי.

נדמה לי <מנסה לחדד> ש-פרי האהבה? לא מתלבטת כאן בין חינוך ביתי לגן, אלא בין מטפלת לגן
אם כך, אזי אין זה קשור כלל לדף הזה, שמדבר על התלבטות לחינוך ביתי, מעצם שמו.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

הוא קשוב לילד ויודע יופי אם הילד בא בשמחה למפגש, או שהוא בא בחוסר
חשק, רק כי אימא רוצה
אצלי, אחת הבנות (האמצעית) הודיעה חד משמעית שהיא לא נהנית במפגשים.
אבל אני התעקשתי ללכת, כי לי זה היה חשוב. היה לי צורך להיפגש שם עם כל החברות שלי, וזה היה לי כיף.
חלק מהעניין של המפגשים זה גם עבור האמהות.
אז חלק מהמפגשים היא היתה תלויה עלי כל הזמן, ובאחרים כן הצליחה למצוא עניין ולשחק. וזה בסדר בעיני. כי אני שם איתה, תומכת בה, גם בקושי.
>קצת אוף טופיק<

[סיגל_ב*]

אם כך, אזי אין זה קשור כלל לדף הזה, שמדבר על התלבטות לחינוך ביתי, מעצם שמו.
אני חושבת שכרגע זה ממש לא משנה.
פרי כרגע מתלבטת כאן בקול רם ורוצה לשמוע דעות שונות.
אני חושבת שכדאי להמשיך בינתיים את הדיון כאן. אפשר בתום הדיון לערוך אותו לדף יותר מתאים.

סליחה פרי אם הברחתי אותך עם ההערה שלי קודם.
את יותר ממוזמנת להמשיך ולחשוב בקול רם כאן בדף.
@}

[פרי_האהבה*]

תודה למשיבים, ותודה על הברכות אפרסקים.

אני אכן מתלבטת.
ההתלבטות היא בין חינוך ביתי לגן, מכיוון שההיעדרות שלי מחייה של ביתי היא לפעמיים-שלוש בשבוע למס' שעות בשעות הבוקר. עד הצהריים אני תמיד חוזרת.
מכיוון שבכל מקרה, אם אכניס אותה לגן, זה יהיה בספטמבר שאז היא תהיה בת שנתיים וחמישה חודשים, אז ישאר לי רק סמסטר אחד לסיום הלימודים.
כיום היא נמצאת עם סבתא שלה שלוש פעמים בשבוע כשאני באוניברסיטה, וגם בהמשך נראה לי שנוכל להסתדר.
אבל אני מרגישה שהיא זקוקה ליותר.
היא רוצה ילדים בני גילה (ואת הסבתא לא אשלח למפגשים....), אני רוצה שתחווה אינראקציות עם בני גילה ולא רק עם מבוגרים.
העניין הוא שאני יכולה להיות איתה רק פעמיים-שלוש בשבוע לשם החינוך הביתי.
ו....אם הסבתא חולה, אין לי עזרה אחרת, אני מפסידה לימודים. זה מפריע לי, זה כבר לא כיף לי ! לא רוצה להיות עם אלה אם לא כיף לי.
יצא לי מבולבל ?
חוץ מזה, אני רואה את הילדים של החברות שלי שכן הולכים לגן, כבר מדברים, סופרים (לא חושבת שנחוץ), נחשפים לכל מיני דברים (חלזונות....לא עלה בדעתי לחפש), יודעים שמות של כלי נשיפה (מהמורה למוסיקה-נחמד, לא ?).
מצד אחד חלק מהדברים שהם לומדים נראים לי מיותרים, לא צריכה שאלה תדע לדקלם ולעשות תנועות כמו רובוט, ומנגד-אני לא יודעת אם אני לא חוסכת ממנה .....לא רוצה שיווצרו פערים ולא רוצה שתיוותר מאחור.
אני כ"כ הישגית וקשה לי אחרת, ואיך אני יכולה אחרת מבלי להעביר מסר כפול לאלה?
עוד פעם מבולבל.....בליל של מחשבות.
אולי זה מתאים יותר לדף בלוג ?

[פרי_האהבה*]

למה יש לי סימן שאלה ליד הכינוי ?

[נועה_בר*]

_ומנגד-אני לא יודעת אם אני לא חוסכת ממנה .....לא רוצה שיווצרו פערים ולא רוצה שתיוותר מאחור.
אני כ"כ הישגית וקשה לי אחרת, ואיך אני יכולה אחרת מבלי להעביר מסר כפול לאלה?
עוד פעם מבולבל.....בליל של מחשבות.
אולי זה מתאים יותר לדף בלוג ?_
לדעתי זה מתאים לדף, אם בא לך בלוג זה גם מומלץ כי שם זה הדף "שלך" ואת שופכת עליו עם קשר ובלי קשר את כל מה שבא לך, ויוצאת אחלה עבודה פנימית תוך כדי.. וגם התקדמות..
בכל מקרה, זה הרי ברור שאת לא חוסכת כרגע דבר מביתך וזה גם ברור שההישגיות שלך קיימת וחזקה , מה זה אומר?
אולי תתחילי בכך שתעני לעצמך ( ואולי תחליטי לשתף אותנו ) על השאלה - למה כן חינוך ביתי ?

[נועה_בר*]

סימן השאלה מופיע כי באתר "חינוך ביתי" לא פתחת דף בית, או, לא עשית העברה אוטומטית לדף הבית שלך באתר באופן:פרי האהבה
@}

[פרי_האהבה*]

ועוד מחשבה שחשבתי לי היום.
וסליחה נועה בר שגם זה לא באופן מובהק בעד החינוך הביתי.
אבל....קורה שגם כשאנחנו עם הילדים שלנו, לא תמיד אנחנו קשובות, לא תמיד מרוכזות, לא תמיד זמינות (לפחות רגשית), ואז....הייתי רוצה לחנך את אלה שכשקשה לה והיא צריכה אותי, שתבוא ותסב את תשומת ליבי למצוקתה ולצרכיה.
והאם לא זה מה שהיא תצטרך לעשות בגן ? (והכל בהנחה שאחרי שהיא תסב את תשומת ליבה של הגננת/מטפלת יעזרו לה !).

אני רוצה לספר לכם משהו שראיתי בגן שאותו ביקרתי :
שתי בנות היו בשירותים, ופתאום בבת אחת נזקקו לשירותים עוד ילדים. אחת מאנשי הצוות ניגשה לעזור ולזרז את העניינים.
בלי לשים לב, היא הרימה ילדה שסיימה מהאסלה, הורידה את המים ופנתה לילד הבא.
הילדה שאחריה היא הורידה את המים התעצבנה כי היא רצתה לעשות את זה ויצאה בוכה.
למרות העומס וההמולה בשירותים (בכל זאת היו שם עוד ילדים), אותה אשת צוות יצאה אחריה ואמרה : "אני ממש מצטערת, לא ידעתי שזה כל כך חשוב לך, אני מבטיחה לשים יותר לב בפעם הבאה, רוצה לבוא עכשיו להוריד את המים אחרי ילד אחר ?"
הילדה לא רצתה והיא אמרה לה "טוב, בפעם הבאה".

ממש מצאה חן בעיני הרגישות, והאמת ? אני לא בטוחה שאני לא "נופלת" כאן.
ומה קורה במשפחות עם כמה ילדים ? גם אז האמא לא "אחד על אחד" אלא אחת על שלושה-ארבעה-חמישה.
ואז מה ? הילד לא צריך "לשרוד" ?
באמת שאני רואה את עצמי מגוננת יתר על המידה, אבל בעצם בדיקת האפשרות לשלוח לגן, אני חושבת שזו "עבודה עצמית" על לשחרר קצת .

[אורית_אוקו_ערוסי*]

ומה קורה במשפחות עם כמה ילדים ? גם אז האמא לא "אחד על אחד" אלא אחת על שלושה-ארבעה-חמישה.
בבית זה אמא! ולזה אין תחליף.
גם אם לאמא יש עוד שניים או אפילו שלושה ילדים נוספים משלה לטפל בהם, אין זה דומה לעוד שלושים ילדים בגן, עם גננת שאינה אמא שלהם.
אין אמא מושלמת. לכל אמא יש את הנקודות בהן היא חלשה יותר.
את נשמעת לי אמא רגישה ומודעת, שמנסה לשפר את עצמה כל הזמן, וזה ,לעניות דעתי,תמיד עדיף על כל תחליף.
גננת היא "תחליף אמא". המקור תמיד עדיף

ואז מה ? הילד לא צריך "לשרוד" ?
במידה מסויימת כן.
אבל האם באמת נראה לך ש"לשרוד" בבית עם אמא אוהבת וקשובה (אפילו ביום עצבני) ושלושה אחים שווה להישרדות בגן עם גננת אחת על שלושים ילדים??

[פרי_האהבה*]

תודה אורית ותודה לכולכן על שאתן גורמות לי לחשוב.
באמת יש גני ילדים עם גננת על 30 או 35 ילדים, אך יש גם מסגרות אחרות וכיום, רוב הגנים שמכבדים את עצמם ודאגים שעל כל 4-5 ילדים יהיה איש צוות.
ברור שאין תחליף לאמא על איכויותיה השונות, אבל במקביל אני חושבת שאמא לא יכולה לספק הכל ולאנשים אחרים (כולל גננת) יש איכויות שונות מהאמא.

אני ממש לא רוצה להישמע כמו מי שממש נגד החינוך הביתי ושבסוף תשלחו אותי מפה ותגידו "אז תשלחי אותה לגן"
אבל מהצהריים אני מסתובבת בראש עם השאלה של נועה על איכיות החינוך הביתי, והאמת היא שקשה לי לענות.
כמו מי שגדלה בחינוך הקונבנציונלי (ועזבה אותו בגיל 15), יש לי רק דברים פחות טובים לומר על ביה"ס, ובגלל זה כשיגיע הזמן לבית ספר, אני אולי אחפש את האלטרנטיבה הפחות גרועה....
בקשר לגן, גם כאן אני לא הולכת על "גן עיריה".
ובאמת אם לא יהיה טוב-אז לא יהיה.
אבל חבל לי ללכת על חינוך ביתי בגלל מגרעות ה"מסגרת" ולא בגלל יתרונות ה"חוסר מסגרת".

[אמא_לביאה*]

ומה קורה במשפחות עם כמה ילדים ? גם אז האמא לא "אחד על אחד" אלא אחת על שלושה-ארבעה-חמישה.
כאמא קל לך את המקומות ה"בעיתיים" של כל ילד , איפה זה יזדקק לעזרה, איפה זה יזדקק לתשומת לב וכו'.
בלי לשים לב את מכבה את השרפות עוד לפני שהן מתלקחות.
הילדים יכולים לעסוק בשלהם ללא הפרעות.
לעומת זאת בגן, אין לגננת / מטפלת אפשרות כזאת - גם בשל כמות הילדים הגדולה, גם כיוון שכמה שגננת לא תנסה, היא לא תכיר את הילד כמו שאמא שלו מכירה.
בגן , לרוב, מכבים את הדלקות, ולא מונעים את ההתלקחות.
מאוד קשה לילדים בגיל הזה לחזור ולהתרכז במה שהם עסקו בו רגע קודם . הרצף נקטע. הלמידה מופרעת.
שוב, הם עסוקים בהשרדות במקום בחוויה.

[נועה_בר*]

אבל חבל לי ללכת על חינוך ביתי בגלל מגרעות ה"מסגרת" ולא בגלל יתרונות ה"חוסר מסגרת".
זה משפט מפתח עבורך וכדאי לך לפתח אותו.
אז שוב, השאלה שלי חוזרת, למה כן חינוך ביתי?
זה לא חייב להתאים לכל אחד, וכל נסיון לבדוק את כושר ההסתגלות של הילדים - מחטיא. בגדול !
הילדים הם שרדנים ( שורדים) בטבעם ולכן העניין כאן הוא לא מה עדיף להם ( כי אימא שלא מסוגלת להיות בבית איתם זו לא "האידיליה" ) אלא מה את רוצה עבורך ועבור ילדייך - ואחרי זה ללכת בלב שלם.
אם תתחילי לבדוק מה את רוצה, ולא מה טוב יהיה עבור ביתך, תצליחי אולי להתקדם מתוך הבלבול שבו את נמצאת.

< ואין חשוב מהבלבול הזה ! לדעתי הוא הכרחי. >

[אמא_בבית*]

ומה קורה במשפחות עם כמה ילדים ? גם אז האמא לא "אחד על אחד" אלא אחת על שלושה-ארבעה-חמישה.
אצלינו אני באמת "אחת על חמישה" וחשוב לאמר שההבדל בין אמא לגננת הוא לאו דוקא ביחס המספרי בין מספר המבוגרים למספר הילדים. ההבדל החשוב הוא באכפתיות של המבוגר לילד. כאשר גידול הילדים, תופש מקום מרכזי בחיים של ההורים, הילד חי בתחושה שהוא רצוי ואהוב ומוגן. כאשר גידול הילדים הוא עבודה של מישהו, הילד גדל ומתעצב באוירה חסרת יציבות. היום הוא בגן הזה, אולי בשנה הבאה הוא יהיה בגן אחר. ואז פתאום הגננות שלכאורה באמת אהבו אותו יפרדו ממנו בבת אחת ויתחילו לאהוב ילדים אחרים.
כאשר הילד קטן, הוא צריך עזרה ותיווך של העולם. אני חושבת שזו חוויה שונה לגמרי כאשר למי שמגדל אותך באמת איכפת ממך. מהעבר שלך, מהעתיד שלך ואתה יחיד ומיוחד בשבילו, או כאשר מגדל אותך מישהו שיכול להיות מאד נחמד אבל עדיין הסיבה המרכזית שהוא עושה את זה היא פרנסה.

[סיגל_ב*]

קורה שגם כשאנחנו עם הילדים שלנו, לא תמיד אנחנו קשובות, לא תמיד מרוכזות, לא תמיד זמינות (לפחות רגשית),
נכון. קורה.
עכשיו דמייני לעצמך שזה קורה גם לגננת.

אני חושבת שאמא לא יכולה לספק הכל
אבל היא לא אמורה.
היא אמורה להיות בסה"כ עצמה. אמא.
מה יותר מזה צריך ילד.

ולאנשים אחרים (כולל גננת) יש איכויות שונות מהאמא.
האיכויות השונות שיש לאנשים אחרים לא משתוות לאיכות הרגשית של החיים בבית עם אמא.
ובכל מקרה, לא מדובר על כך שאת ואלה נמצאות לבד בבית 7 ימים בשבוע. היא תחשף - היא כבר היום נחשפת - לעוד אנשים, ואופילו קבועים, כמו למשל אמהות נוספות בקבוצת החינוך הביתי שאליה את יכולה ללכת. ואלה דמויות שיכולות להיות קבועות, ובעלות איכויות נוספות ושונות משלך.
לא צריך לשלוח לגן כדי לחשוף ילד לעוד מבוגרים.

_היא רוצה ילדים בני גילה (ואת הסבתא לא אשלח למפגשים....), אני רוצה שתחווה אינראקציות עם בני גילה ולא רק עם מבוגרים.
העניין הוא שאני יכולה להיות איתה רק פעמיים-שלוש בשבוע לשם החינוך הביתי._
בימים שהיא איתך, תפגשו עם עוד ילדים, ובימים שהיא עם הסבתא, אתן יכולות לפגוש ילדים אחרי הצהריים.
אגב, ממש אין חובה לפגוש דווקא ותמיד ילדים בגילה. נהפוך הוא, חברה רב גילאית היא הרבה יותר טבעית לילד. כמו בחיים.
היא גם נראית לי חברה בריאה יותר.

באמת שאני רואה את עצמי מגוננת יתר על המידה, אבל בעצם בדיקת האפשרות לשלוח לגן, אני חושבת שזו "עבודה עצמית" על לשחרר קצת .
פרי, המשפט הזה שלך מזכיר לי באיזו תרבות מעוותת אנו חיים. תרבות שמשדרת לנו שצריך לשחרר את הילד. כאילו הילד לא יכול להשתחרר בעצמו, לבד, ביום שזה יתאים לו.
לדעתי, את לא אמורה לשחרר אף אחד כי ככה נהוג לחשוב היום. כי ככה אומרים.

יש לך קול פנימי חזק וברור. אותו קול שהחליט שאלה ישנה אתכם ולא במיטת תינוק בחדר לבד. ולא חשוב מה מסביב אמרו.
אז תשאלי את עצמך:
מה זה אומר "שאת לא משחררת את הילדה"?
האם זה אומר שמשהו לא בסדר אצלך? או שאולי זה אומר שאת סופר קשובה לילדה שלך, ומבינה את מה שאף אחד אחר לא מבין: שהיא לא בשלה לשום שחרור. בטח לא בגילה הזעיר. תאמיני לי, ביום שהיא תהיה בשלה לשחרור, את כבר תשמעי ממנה .

קיבלת למעלה המלצות לשני דפים מרתקים:
באופן:למה לא גן
דמעות גן
ממליצה לך לקרוא אותם. אולי תגלי שם נקודות חיבור לקו המחשבה שלך.

אולי יעניין אותך לקרוא דברים שכתבה בשמת ב- באופן:למה לא גן (07.06.2002 16:22). למשל את זה:
_כל הגנים שלפני גיל 5 הוקמו מסיבה אחת ויחידה: לספק פיתרון זול וממוסד לאמהות עובדות. זה הכל.
אני מדגישה: זה הכל. זו הסיבה היחידה. זה לא לטובת הילד. זה נגד טובת הילד באופן מפורש ומוחלט. אבל אחרי שהמסגרות כבר הוקמו, כל כך הרבה אמהות צריכות להשתיק את רגשי האשמה שלהן באיזו דרך, לא? והגננות צריכות להצדיק את חשיבותן, לא? מה, הן יודו שהן בסך הכל בייביסיטר זול למשהו שגורם נזק לילדים?_

[סיגל_ב*]

_אני לא יודעת אם אני לא חוסכת ממנה .....לא רוצה שיווצרו פערים ולא רוצה שתיוותר מאחור.
אני כ"כ הישגית וקשה לי אחרת, ואיך אני יכולה אחרת מבלי להעביר מסר כפול לאלה?_
ממליצה לך בחום לקרוא את הספרים:

• בלמידה מתמדת. (באופן:בלמידה מתמדת).
• חינוך בביצת הפתעה של דני לסרי.

בקצרה אני יכולה לומר לך, שאין שום סיכוי שהיא תשאר מאחור. היא תקבל בדיוק את מה שהיא צריכה: הסביבה הטבעית שלה שבה היא תוכל ללמוד מהחיים מתוך עניין וסקרנות ובקצב המתאים בדיוק לה.

אם תרצי, אפשר להפנות אותך למחקרים שמראים שילדי חינוך ביתי מצליחים (חברתית ולימודית) לפחות כמו ילדי בי"ס אם לא למעלה מזה.

[סיגל_ב*]

חיפשתי וחיפשתי ומצאתי... במיוחד בשבילך, פרי:
מתברר שילדים שהולכים לפעוטון תוקפניים ועצובים יותר. המחקר ממליץ: עדיף לגדול בבית .

[אביב_חדש*]

צריך למצוא מי מממן את המחקר הזה

[סיגל_ב*]

אה.... זה כתוב בכתבה:
מחברת המחקר, ד"ר פנלופה ליש, הציגה אותו השבוע בכנס השנתי של ההתאחדות הלאומית לשמירה על הילד בבריטניה, שנערך בלונדון. המחקר מומן והוזמן על ידי אותה ההתאחדות, שחרתה על דגלה את גידול הילדים בבית.
הלוואי וזה היה גורם קצת פחות אינטרסנטי... כדי לתת יותר תוקף לדברים.
נגיד ארגון כמו "איגוד הגננות הבינלאומי" או משהו כזה...

(פנלופה ליץ' אגב, אאל"ט)

[לילה_טוב*]

ומה קורה במשפחות עם כמה ילדים ? גם אז האמא לא "אחד על אחד" אלא אחת על שלושה-ארבעה-חמישה.
עוד משהו בקשר לזה, זה אחרת לגמרי להיות עם ילדים בטווח גילים שונה ורחב מאשר עם כמה ילדים שהם בדיוק באותה קבוצת גיל. הצרכים והיכולות של ילדים בגילים שונים הם שונים לגמרי ומאפשרים לאם הרבה יותר מרחב תמרון ואפשרות לענות עליהם מאשר כשמדובר בילדים בני אותו גיל. אני חושבת שגם האינטרקציות ביניהם קלות יותר מאשר עם בני גילם.

[לילה_טוב*]

אפשר להפנות אותך למחקרים שמראים שילדי חינוך ביתי מצליחים (חברתית ולימודית) לפחות כמו ילדי בי"ס אם לא למעלה מזה.
יש כאלה בספר החינוך מן הבית של רולנד (רונלד?) מייהן.

באמת עדיף לבחור בחינוך ביתי כבחירה חיובית ולא כברירת מחדל של שלילת המסגרות האחרות.

[פרי_האהבה*]

זה אחרת לגמרי להיות עם ילדים בטווח גילים שונה ורחב מאשר עם כמה ילדים שהם בדיוק באותה קבוצת גיל.
בכל מקרה אני מכוונת רק לגן רב גילאי.

מתברר שילדים שהולכים לפעוטון תוקפניים ועצובים יותר. המחקר ממליץ: עדיף לגדול בבית
אויייי, ממש לא אוהבת הכללות כאלה והאמת היא שבכל מחקר (במיוחד במדעי החברה) נמנעים מלצאת בהכרזות כה חד משמעיות.
ובטח יהיו גם מחקרים שישללו זאת......

יש לך קול פנימי חזק וברור. אותו קול שהחליט שאלה ישנה אתכם ולא במיטת תינוק בחדר לבד. ולא חשוב מה מסביב אמרו.
והקול הפנימי הזה אמר להעביר את אלה לחדר שלה לפני שבוע.
נדהמתי מהקלות שבה זה עבר. שמתי אותה במיטה, אמרתי לה לילה טוב, היא ביקשה מוצץ, הסתובבה על הצד והלכה לישון.
כמעט שמעתי אותה אומרת לי בעיניה "סוף סוף, טוב שהבנתם שהקולות שאתם עושים בלילה מפריעים לי"

[פרי_האהבה*]

טוב, רציתי להגיד שמשהו בכל זאת מחלחל.
נראה, נתחיל לבוא למפגשים. נקרא קצת מהספרות שאפרסקים המליצה.
כבר אמרתי לבעלי הערב, מה יקרה אם נחכה עם גן עוד שנה.....ו....טוב, נירשם, אבל אפשר להתחרט ו...גן זה דבר הפיך.
ככה מטפטפים חינוך ביתי לפולני.....

[סיגל_ב*]

בהצלחה!
@}

[נועה_בר*]

בהצלחה! @}

[אורית_אוקו_ערוסי*]

נראה, נתחיל לבוא למפגשים. נקרא קצת מהספרות שאפרסקים המליצה.
בהצלחה.

[פרי_האהבה*]

אני קוראת, מגלגלת מחשבות, מסדרת לעצמי את המחשבות בראש, ואז....כשאני כבר מאורגנת ואפילו מתחילה לראות את כל היתרונות של להישאר בבית, ואפילו לחשוב שזה מה שמתאים לי ולאלה, מגיעה "חברה" ומתחילה להטיח בי :

"אי אפשר להחזיק את הילד בבועה, יש גבול לכמה אמא צריכה לגונן, את מונעת ממנה את ההסתגלות לחיים, בעצם זה שהיא לא תלך לגן, בית ספר ואח"כ אולי לצבא את סוגרת לה יותר דלתות מאשר פותחת".
"איך היא תסתדר במדינה שלנו ?" "איך היא תלמד להתמודד עם כל מיני אנשים ולא רק עם מי שאמא בוחרת עבורה. ?"
"את לא מאפשרת לה את העצמאות לה היא זקוקה", "את מונעת ממנה את ההתנסות האישית שלה ואת המפגש האישי שלה עם העולם".

נאלמתי דום.
כמובן שדברים שהיא דיברה עליהם כהכרחיים, אצלי הם בסימן שאלה וחלקם אפילו לא נחוצים.
אבל קשה לי לומר שהיא לא ערערה אותי קצת....
הייתי רוצה להגן על דרכי באותה הלהיטות שבה היא דיברה נגד דרכי ולא הצלחתי בשטף דבריה.
מדהים כמה אנחנו מתוכנתים למסלול קבוע ומוכתב מראש.
אבל רגע ! אני רוצה לעצור לרגע ולבדוק מה בדיוק מתאים לי.

אני ממש מרגישה שכמו שמפחידים יולדות שרוצות ללדת לידה טבעית (שלא נאמר בבית) שלא בצדק, כך מפחידים את מי שלא רוצה את המסגרות המוצעות.

[סיגל_ב*]

מפחידים את מי שלא רוצה את המסגרות המוצעות.
מפחידים כי הם בעצמם מ-פ-ח-ד-י-ם.
הם מפחדים מכל סטייה מהנורמה - כי מה זה אומר עליהם. כי אולי זה אומר שיש דרך אחרת שהיא טובה יותר. אבל הם - להם מוכר ונוח בדרך הנוכחית, אז מה פתאום את באה ומערערת לה את העולם?
וחוצמזה, יכול להיות שבכלל לא נוח ולא טוב לה בדרך הנוכחית, אבל היא כבר רגילה. וחלק מההרגל זה לסבול. אז אם היא סובלת - גם את תסבלי. מכירה את הלוגיקה הזו?

לו הייתי אני בנעלייך, זה מה שהייתי עונה לטיעוניה:

אי אפשר להחזיק את הילד בבועה
חינוך ביתי זה לא בועה. זה לא בידוד. זה חיים עשירים ופעילים (כמה שמתאים לכל משפחה). ההבדל היחיד הוא, שזה עם אמא לתמוך, לסייע ולהיות שם כשצריך.

יש גבול לכמה אמא צריכה לגונן
למה? מי אמר?

את מונעת ממנה את ההסתגלות לחיים
מי אמר שלגדול בבית זה לא "להסתגל לחיים"?
ובכלל מי רוצה "להסתגל לחיים"? אני רוצה שהבת שלי תהנה בחיים. הסתגלות נשמע כאילו החיים הם רע (הכרחי) ולכן חייבים להקדים ולהסתגל אליהם. אבל החיים הם לא רע! לפחות לא הכרחי. החיים טובים מאוד. בבית. אז למה בדיוק צריך להסתגל?
ואם הטענה כאן, שבתך צריכה ללכת כבר היום למסגרת כי יום אחד היא תלך לצבא או לאוניברסיטה ולא תדע איך להתמודד עם מסגרות, אז על כך אפשר לענות לחברתך:
"ולכן את מורידה את ילדייך כל ערב לחמישים כפיפות בטן כי יום אחד המ"כ שלהם יטרטר אותם בטירונות?"
בכלל אני מאמינה, שככל שילדתי תגדל בטוב, כך יהיו לה כל הכלים שהיא צריכה כדי להתמודד גם עם רגעים קשים.
אדם שמדוכא מיום שנולד, מוגבל ביכולת שלו לפתח מיומנויות וכישורים, שיעזרו לו בהמשך חייו כשייתקל ברגע קשה. אדם שנותנים לו ללבלב ולפרוח, יצמיח מתוכו את מה שהוא צריך לדעת, כדי להתמודד עם כל מה שיבוא.

איך היא תסתדר במדינה שלנו
הא?
למה בדיוק הכוונה?

איך היא תלמד להתמודד עם כל מיני אנשים ולא רק עם מי שאמא בוחרת עבורה
יש הרבה אנשים שבהם נתקלים בחינוך ביתי, שהם לא אנשים שאמא בחרה. למשל בגן הציבורי ליד הבית. ההבדל הוא, שאז מתמודדים איתם כשאמא בסביבה, לתמוך ולתווך אם צריך.
ילד שנאלץ להתמודד כל יום עם ילדים אחרים בגן, חסר את הבטחון הזה, את העוגן ההכרחי הזה (לטעמי), בדמות אמא זמינה, תומכת וקשובה.

את לא מאפשרת לה את העצמאות לה היא זקוקה
מי אמר שצריך לצאת לעצמאות עכשיו? בגיל הזה?
מאיפה חברתך יודעת למה אלה זקוקה?
באופן כללי,
אני מאמינה שככל שבתי תקבל את כל מה שהיא צריכה ממני, כך היא תפתח את עצמאותה בדיוק בזמן ובמועד הנכונים לה, ואז זו גם תהיה עצמאות שמבוססת על הבטחון שבידיעה שאני תמיד שם עבורה. ולא הייתי רוצה שזה יהיה אחרת.
ישנה גם הטענה (ד"ר סירס) שככל שנספק את צרכי ילדינו במלואם - ובזמן - כך הם יגדלו להיות עצמאיים ומסופקים ונטולי חסכים.
הגיוני לא?
אגב, אני כבר רואה על בתי.
כל אלה שטענו נגדי שאני מגוננת על בתי יתר על המידה, נדהמים כעת לראות איזו ילדה חברותית, עצמאית ונותנת אמון היא.

את מונעת ממנה את ההתנסות האישית שלה ואת המפגש האישי שלה עם העולם
ולמה כל זה לא יכול להיות יחד עם אמא?

הייתי רוצה להגן על דרכי באותה הלהיטות שבה היא דיברה נגד דרכי ולא הצלחתי בשטף דבריה.
תקראי. תקראי עוד.
יש המון דפים באתר שיוכלו לתת לך כיווני מחשבה עד שתגבשי את האני המאמין הייחודי שלך.

@}

[פרי_האהבה*]

אפרסקים,
קשה להתגבש אבל עכשיו אני מבינה את הדרך, הלמידה וההתפתחות שלקראתם אני צועדת בשמחה.

ותודה על המענה, תמיד נשארתי פעורת פה לנוכח הנחרצות שלך, אבל להבדיל ממה שחשבת, אותי היא לא הרתיעה אלא רק סיקרנה יותר ויותר וגרמה לי לשאול עוד ועוד שאלות.
תודה.

[רסיסים_של_אור*]

קשה להתגבש אבל עכשיו אני מבינה את הדרך, הלמידה וההתפתחות שלקראתם אני צועדת בשמחה.

עבורי, המפגש הזה עם שאלות מבחוץ מעורר הרבה פעמים רעידות אדמה קטנות. הייתי רוצה כבר להיות במקום הזה שבטוח בעצמו לגמרי, שמאמין לגמרי בדרך, נטול ספקות וחששות ופחדים.
זה נורא קשה להיות כל הזמן בבדיקה העצמית הזאת ובכלל, לעשות משהו שנתפס סביבך ככל כך חריג.
חשבתי לעצמי, שכשאני בחברת אמהות ביתיות, אני לא מרגישה ככה אבל במפגש עם החוץ ה"אמיתי", עם "רוב העולם" אני מרגישה כל-כך חריגה ולפעמים ממש "פסיכית"...

[שגית_רי*]

_הייתי רוצה להגן על דרכי באותה הלהיטות שבה היא דיברה נגד דרכי ולא הצלחתי בשטף דבריה.
מדהים כמה אנחנו מתוכנתים למסלול קבוע ומוכתב מראש._
בתור מתחילה בחינוך ביתי, גם אצלי יש את הצורך והנטיה להגן ולהסביר את העניין.
לפעמים זה ממש מרגיש כמו "להוכיח את חפותי".
אבל בזמן האחרון ובעקבות משהו שנאוה פרנס כתבה באיזה דף אני מנסה קודם כל לא להתבלבל כשיורים עלי את כל השאלות בצרור. לעצור ובאמת לשאול את האדם שממול אם באמת מעניין אותו לפתוח את הנושא, עכשיו. כי כל השאלות האלה גדולות וחשובות וצריך זמן ועניין כדי לדון בהן כמו שצריך. איאפשר על רגל אחת, בחצאי משפטים. לא הרבה אנשים ימשיכו אחרי זה.
וחוץ מזה, אני מוסיפה שבשום מקום ואף פעם לא טענתי שחינוך ביתי זו הדרך המושלמת לגידול ילדים. זו דרך חיים ויש בה יתרונות וחסרונות וקשיים כמו בכל דרך חיים אחרת. רק שלי היא יותר מתאימה.
אח"כ אני הולכת לברר עם עצמי בשקט את כל הסוגיות הלא פתורות שיש לי עם דרך החיים שבחרתי.

[סיגל_ב*]

תמיד נשארתי פעורת פה לנוכח הנחרצות שלך, אבל להבדיל ממה שחשבת, אותי היא לא הרתיעה אלא רק סיקרנה יותר ויותר וגרמה לי לשאול עוד ועוד שאלות.


אכן, לא כולם משתגעים על נחרצות כזו...

<אגב, לא חשבתי כלום... >

[יער_נורווגי*]

אפרסקים, הלוואי שהיתה לי הנחרצות שלך..
אני מוצאת את עצמי שוב מתלבטת מה הלאה, וכל פעם מופתעת מחדש כי הי, חשבתי שכבר סגרנו את הנושא ואנחנו בבית. אבל אני לא שלמה עם זה. וגם לא עם הדרך השניה. ממש לא. אני לא מאלה שפנו לחינוך ביתי מתוך מחשבה על חשיבות הנוכחות ההורית אצל ילדים רכים וכד' (כמו שרסיסים כתבה). אישית, חינוך ביתי נראה לי מתאים מפני שהמע' לא נראית לי. לא מבחינת מה שהיא מציעה (לשבת כל היום, מרדף ציונים, להעריך את עצמך על סמך נתונים לא רלבנטיים. אני רואה חברות שעושות שיעורים עם הילדים ותוהה מה הטעם. וזה בלי לדבר בכלל על אלימות ובדידות)אין לי כל דאגה מפני התקדמות בעלת אופי "לימודי". אני בטוחה שהם יידעו כל מה שיצטרכו. אולי לא כל מה שילד בגילם בבי"ס יידע אבל הם יידעו דברים אחרים. כבר עכשיו הבן שלי יכול להסביר למתעניינים על קרחונים, הרי געש, איך נוצרים מפלים ושאר דברים שאני עצמי לא יודעת. מהבחינה הזו, של ללמוד ולדעת אני חושבת שבבית הרבה יותר טוב.
אבל. זהו, שיש את האבל הזה. אני מוטרדת בעצם משני דברים. ראשית, הידיעה שהם יגדלו עם שונות משאר הסביבה. אוקיי, נכון, אולי נעבור למקום שיש בו עוד משפחות שמחנכות בבית. אבל עדיין בכל סביבה, בשיחה אקראית, במשפחה. במקומות שונים בהם אתה נתקל באנשים, בילדים, זה להיות תמיד שונה. אולי לפעמים זה מהנה, יוצא דופן, אבל אני לא בטוחה שילדים מרגישים ככה. ואני חושבת שבמקום מסוים אני כופה עליהם שונות.
הדבר השני הוא חברה. כן, אותו נושא ישן וטוב. אולי מאחר ויש לי תאומים והם משחקים ביחד המון, כל הזמן, אני פחות מתאמצת. גם לא מתחשק לי. אין לי כח לקבוע, להסיע, להחזיר. לכן נוצר מצב שהלכנו רק למפגש אחד בשבוע. שאר הזמן - אחד על אחד, רק שניהם.
אולי כמו אבא ואמא, הילדים יצאו קצת, איך לומר בלי ללכלך עליהם.., רציתי לכתוב אנטיפטים.. אבל נגדיר את זה כלא חובבי זרים. לוקח להם המון זמן להתחבר. גם כשמדובר במישהו שהם מכירים, זה לוקח המון זמן. כשניגש אל אחד מהם ילד בגינה הם בורחים ובאים אלי. הילד הזה מפריע לי" (למעשה, סביר יותר שאחד מהם יבוא ויגיד "הילד הזה מפריע לנו". גם אם הוא לבד). הם לא רוצים להכיר ילדים חדשים. זה קשה להם.והאמת, אם אני לוקחת אותם לגינה אחה"צ, מול גן הילדים, ורואה את כל ההורים שבאים לקחת את הילדים בארבע וחצי, שומעת אותם קוראים "אמא, אני רוצה שאיקס יבוא אלי מחר אחרי הגן" והלב שלי נחמץ. כי הילדים שלי לא יגידו ככה.
אז לפעמים בא לי לתת להם להיות "נורמלים". רגילים. כמו כולם.
ואז אני חושבת על בי"ס וזה עושה לי חררה.

[פשוט_הדס*]

יער..יער..
כל מילה כל מילה
מרגישה כל כך כמוך!

וההתלבטות הזאת שמנקרת - מקשה עליי מאד
יש ימים שהכל כל כך שלם וברור שזו הדרך וכמה טוב שכך
ויש ימים (היום למשל..) שהדרך הזו נראית לי הזוייה עבורנו..(ומה אנחנו עושים פה?..)

וגם אצלנו - עיקר הקושי (בעיניים שלי כמובן) הוא הנושא החברתי
וכן - אנחנו מקושרים למשפחות ביתיות ו"רגילות" מקסימות
ומחוברים לקבוצה פעילה ומקסימה
ועדיין..העניין החברתי וההתעסקות הבלתי פוסקת שלי בו - קשים לי מאד
(עניין הלמידה והידע באמת כמעט ולא מטריד אותי תודה לאל..)

מרגישה ב"מלכוד" - לא יכולה "בלי" ולא יכולה "עם"
פרשנות - גם אם נחליט "לצאת" מהבית למסגרת כלשהי
אז עם כל המודעות והידע שצברנו בדרך..
מרגישה שבעצם אין לנו דרך חזרה (יודעת שיש.. אבל לא בהרגשה)
(כלומר - לא מסוגלת להחזיר אותם למקום שלא מרגיש לי שלם ומצד שני
הסבירות שאצליח למצוא מסגרת כלבבי שואפת לאפס..)

טוב ..חייבת ללכת
ומרגישה שיצאתי מבולבלת ולא ברורה (הייתכן שאני אכן מבולבלת??..)

בכל אופן תודה גדולה ליער על דברייךשחשוב שיישמע גם קול כזה

(ודרך אגב - אנחנו הוצאנו הילדים מהמסגרות עקב חוסר שביעות רצון מהמסגרות
ולא בעקבות אמונה גדולה שזו דרכנו ושבבית יהיה הכי טוב..)

[תבשיל_קדרה*]

יער, באתי להרגיע.
_מאחר ויש לי תאומים והם משחקים ביחד המון, כל הזמן, אני פחות מתאמצת. גם לא מתחשק לי. אין לי כח לקבוע, להסיע, להחזיר. לכן נוצר מצב שהלכנו רק למפגש אחד בשבוע. שאר הזמן - אחד על אחד, רק שניהם.
אולי כמו אבא ואמא, הילדים יצאו קצת ... כלא חובבי זרים_

כמוך - היה לי קל לוותר על מפגשים, כי הם לא השתעממו ולא טיפסו על קירות. (תוסיפי את הקושי לנסוע עם קטנה) אז היה מפגש-שניים בשבוע, ודי. (אגב, שניים וחצי מפגשים בשבוע שיש לנו עכשיו לא משאירים לנו הרבה כח לדברים אחרים)

ועכשיו, כמו קסם, ובלי קשר לאמם, הם נפגשים עם חברים ביוזמתם.

[רסיסים_של_אור*]

גם אני באתי לתמוך ולהזדהות.

אכן, תחושת המלכוד שדובר עליה מוכרת מאד. כאילו מצד אחד, ברור לנו שמסגרות, כמו שאנו מכירים אותן, לא רלבנטיות יותר לחיים שלנו ושל ילדינו ומצד שני, יש ימים שכל החוויה נראית הזויה ואחרת.

שמעתי מישהי שאמרה, שהם בוחנים מקום מגורים, והיא רוצה שזה יהיה קרוב למסגרת אלטרנטיבית כדי שהיא תרגיש חופשיה לבחור בחינוך ביתי. כלומר: שהבחירה שלה לא תבוא ממקום של אין ברירה כי המסגרות נוראיות, אלא באמת ממקום של בחירה.

אולי צריך להזמין לכאן אנשים כמו אורנה שפרון או חגית נובק שישפכו קצת מניסיונן ??

לי בכל אופן נורא מהדהדים דברים שצפריר אמר לי באיזה מפגש סביב חינוך ביתי, על כך שרק עם אידיאולוגיה אי אפשר לבנות ולעשות חינוך ביתי.

אז יש ימים שבהם אני מאד מחוברת ומרגישה שהיחד שלנו הוא הדבר הכי נכון בעולם ואז באים הימים האחרים, והסוגיה החברתית שאכן לא מצליחה לצאת לי מהנשמה ואני אפילו לא יודעת להגיד לעצמי מה כן יוריד אותה מהנשמה...
אולי זה קשור לנסיונות שלנו להשוות לילדות שלנו ? לנסיון החיים שלנו ? ואולי כאן מוקד הטעות / הכשל ?? אולי אנחנו, כמו בשאר התחומים, משליכים עליהם יותר מדיי מעצמנו ??
ומצד שני, אין פתרון בית ספר, אין שום ערובה שאנחנו אכן קוראים את הצרכים החברתיים שלהם נכון...

בהחלט מבלבל

[אורית_אוקו_ערוסי*]

ועכשיו, כמו קסם, ובלי קשר לאמם, הם נפגשים עם חברים ביוזמתם.
בגיל מסויים זה אכן קורה!

[יער_נורווגי*]

היום נלך בפעם הראשונה למפגש מאז חזרנו (טיילנו בחו"ל שלושה חודשים). אני מניחה שיש לא מעט בכך שאני משליכה עליהם את החששות שלי. לפעמים אני מסתכלת ורואה שהם, סה"כ כיף להם, צוחקים, משחקים. זה רק אני והדבר שמנקר לי במוח "שישחקו עם עוד ילדים!".
אבל באמת, מנין לנו לדעת אם זה לטובה או לרעה, המחסור הזה בחברה שוטפת? חברה שהכניסה את בנה לבי"ס בגיל 6 (אזמין אותה לכתוב פה) אומרת שההתמודדויות שם הן ברמות שהילד לא נתקל בהן קודם, מה שנקרא (אחד מצרופי הלשון החביבים על מתנגדי הום סקולינג) "מיומנויות חברתיות". לא תמיד זה קל, אבל אם הבנתי נכון היא חושבת שהילד בכל זאת יוצא נתרם מכל המצבים האלה. השאלה אם ילד שגדל בבית יגיע לדברים האלה בכוחות עצמו בשלב מסוים. או שאולי לא באמת צריך את הדברים האלה.
לפעמים גם אני חושבת שאידאולוגיה לא מספיקה ואולי זה לא אומר שצריך ללכת על זה. אבל כמו שנכתב כאן למעלה, זה מלכוד. אני לא יכולה לחשוב על ילדיי שישבו בבי"ס רגיל. חברה אחרת אמרה לי שהיא מסכימה עם הרבה דברים אבל לא בסופו של דבר לה ולמשפחתה זה לא התאים. הרבה פעמים אני רוצה להרים ידיים ולעזוב את זה, להיות כמו כולם. לחסוך לעצמי את הלבטים (כאילו שבבי"ס אין לבטים), את השונות. מצד שני יש כ"כ הרבה דברים במערכת שלא נראים לי שאני לא מסוגלת, כרגע לפחות, לעשות את הצעד. ויש המון דברים אחרים:לעבור דירה לאיזור של חינוך ביתי? אבל מה? אני עדיין, גם אחרי 4 שנים, לא סגורה על זה. ואז בסוף להכניס אותם לגן ?
כמה מחשבות..

[1_אילת_2*]

השאלה אם ילד שגדל בבית יגיע לדברים האלה בכוחות עצמו בשלב מסוים. או שאולי לא באמת צריך את הדברים האלה.
ילדיי הולכים (מידי פעם) לגן חובה. עד השנה היו בבית. הילד מתקשר מעט, אבל זה לא קשור לגן. הילדה משתלבת נפלא. משחקת עם ילדים אחרים, מבינה את המהלכים החברתיים בגן ו"משתלבת" מצוין.

[רסיסים_של_אור*]

קוראת יותר ויותר בדף הזה ובכלל ומגיעה אולי למסקנה שהקטע החברתי הוא אולי פצע שאנחנו צריכות לרפא בתוכנו. ולהרפות מהילדים.

רואה איך הבן הגדול שלי למשל ובעצם גם הצעיר, פיתחו "כישורים חברתיים" מדהימים בשנה הזאת שהם בבית. כישורים שמאפשרים להם לבחור באמת עם מי הם רוצים להיות ומה הם רוצים לעשות. אין את ההיגררות הזאתי אחרי ה"חבר" או ה"חבר'ה" וכו'. כאילו שבגלל שהמקום המשפחתי שלהם כל-כך ברור ויציב, הם יוצאים למפגש עם העולם שלווים יותר, בטוחים יותר ?!?!

אני הולכת לישון כל לילה עם מחשבה וספירה של כמה ילדים הם ראו היום, ובכל השבוע בסך הכל, ולהם זה בכלל לא מזיז. החיים עצמם הם חוויה בלתי פוסקת מבחינתם והיא לא מתחילה ונגמרת כשפוגשים או לא פוגשים ילד שקרוב לגילם.
אולי אנחנו פשוט צריכות ללמוד מהם, להנות מהפשטות של הדברים, לא לנסות לסבך הכל או להגדיר הכל ???

הלוואי

[שגית_רי*]

אני מוסיפה את ה הלוואי שלי לכל מילה שלך @} וגם במהרה בימינו, אמן.

[יפעת_א*]

נדמה לי שאני החברה של יער, שאמרה משהו על מיומנויות חברתיות. אז, אנסה להרחיב, לבקשתה.

המיומנויות שאני מדברת עליהן אינן הישרדות. לפחות לא במובן הפשוט של המילה. אני מסכימה שעם ילדים צעירים זה אכן כך.. לכן גם בנותיי הצעירות עדיין בבית ויהיו בו עד שצרכים אחרים יהיו חזקים יותר. אבל - בגיל יותר בוגר, אצלינו הצורך התחדד לקראת חמש וחצי שש, יש צורך לדעתי (ולפחות אצלינו זה צורך שעלה מהילד עצמו), בחברה מגוונת יותר, בשהות עצמאית בחברת ילדים בני הגיל הדומה, או הקרוב. כן, חברה רב גילאית זה מקסים, אבל אם הפער הוא גדול מדי (בני שנה - עם שש, או בני עשרים עם שש וכד') אז זה יכול להיות נחמד ומעשיר אבל בהרבה מובנים "זה לא זה".

שיהיה ברור, אין לי שום דבר נגד חינוך ביתי. ההיפך. אני מאד בעד.. אבל יש מציאות. ואם במציאות הזו הילדים נפגשים עם בני גילם, או בני גילאים קרובים בצורה מאד מצומצמת יש לזה מחיר. נכון, גם לאפשרויות האחרות יש מחיר. אנחנו בחרנו בבי'ס דמוקרטי, שאנחנו מאד אוהבים את דרך ההתנהלות שלו- ועדיין, יש מחיר ליציאה מהבית. לדעתי, היום, עם הנסיון שרכשנו , המחיר של השארות בבית בשלב הזה גדול יותר.

טוב, הבטחתי לפרט בקשר למיומנויות אז: יש הבדל גדול מאד בין התחברות עם ילדים במסגרת של אחד על אחד, לבין התחברות בקבוצה. למצוא את המקום שלך חברתית, לבחור את הילדים שתפנה אליהם, ללמוד איך ליצר קשר בתוך קבוצה, איך להתבטא, איך מתנהלים - בחברויות עם אחד, או בתוך חבורות.בקבוצות, גם של ילדים, יש נורמות. איך "קוראים" נורמות כאלה, איך מתמודדים איתן ולעיתים מולן.

אפילו פיזית, אגב, לנוע במרחב שבו הרבה ילדים נעים, לווסת את התנועה שלך איתם, להגדיר את הגבולות - המרחק והקרבה. נשמע פשוט? כל הדברים הללו ועוד אינם ניתנים ללמידה בתיאוריה.

לגבי למידה אקדמאית , מסכימה - אין כמו בבית. הילד פנוי, זמין, לומד בקצב ובצורה שמתאימים לו, אין בזבוזי אנרגיה. בקטע החברתי, מגיל מסוים מרחב חברתי אמיתי, מגוון, בלי אמא ברקע, על בסיס קבוע מספיק כדי להיות משמעותי - כמה מאיתנו יכולות לספק את זה? ובהחלט יש מצבים מקבילים רבים בחיים מחוץ לבי"ס. לא כאלה שמדמים בי"ס רגיל אולי (חוץ מטירונות), אבל מצבים של מציאת עצמך + חיברות בקבוצה. צבא, אוניברסיטה, עבודה, אפילו מפגש חינוך ביתי כאמא.

[סיגל_ב*]

הי יפעת
ברוכה הבאה! @}

ראשית, אקדים ואומר שאין לי ילדים גדולים עדיין, יש לי רק ילדה אחת כרגע והיא בת פחות משנתיים. לכן הדברים שאותם אבטא כאן, הם פרי מחשבות תיאורטיות שלי ולא תוצאה של ניסיון מעשי.
שנית, רציתי לומר שמאוד מעניין מה שאת כותבת ותודה על דברייך, הם מעוררי מחשבה.

יש צורך לדעתי.. בחברה מגוונת יותר, בשהות עצמאית בחברת ילדים בני הגיל הדומה
רציתי לשאול, איך זיהית את הצורך הזה אצל בנך? איך הוא בא לידי ביטוי?
איך ידעת לזהות שמדובר דווקא בצורך ב- שהות עצמאית שאינה כוללת הורים ברקע?
וגם, איך ידעת לזהות שיש צורך דווקא בחברת ילדים בני גיל דומה?
[לא יודעת איך השאלות נשמעות בקריאה, אז אני מדגישה: טון מתעניין וסקרן]

למצוא את המקום שלך חברתית, לבחור את הילדים שתפנה אליהם, ללמוד איך ליצר קשר בתוך קבוצה, איך להתבטא, איך מתנהלים - בחברויות עם אחד, או בתוך חבורות.בקבוצות, גם של ילדים, יש נורמות. איך "קוראים" נורמות כאלה, איך מתמודדים איתן ולעיתים מולן.
מבלי להיכנס עדיין לעומק הטיעון שלך (שזה מיומנויות שרצוי בעינייך שילד ילמד - אני עוד צריכה לחדד את מחשבותיי בנושא), רציתי לשאול:
מדוע את חושבת שמיומנויות אלה מתאימות דווקא לגיל 5-6 למשל? (אני יודעת שנתת דוגמא אישית מבנך, אבל נדמה לי שאת חושבת שזה שלב מתאים באופן כללי, נכון?)
האם את חושבת שזה חשוב שהוא ילמד אותן דווקא בגיל הזה, ולא בשלב מאוחר יותר בחייו (נגיד 10-12, לא יודעת... זורקת... מה אני מבינה בילדים גדולים... )?

איך "קוראים" נורמות כאלה, איך מתמודדים איתן ולעיתים מולן.
האם לדעתך בכל המיומנויות שהגדרת כאן יש רק יתרונות? האם את מוצאת בהן חסרונות או מחירים שילד צריך לשלם בדרך להפנמת אותן מיומנויות?

פיזית, אגב, לנוע במרחב שבו הרבה ילדים נעים, לווסת את התנועה שלך איתם, להגדיר את הגבולות - המרחק והקרבה
מדוע זה חשוב (לווסת תנועה, להגדיר גבולות וכו')?
ובאופן פרטני יותר, (בהנחה שאני מקבלת לרגע את טענתך שזה משהו שחשוב ללמוד) מדוע חשוב שזה יקרה במרחב שבו יש הרבה ילדים? מדוע דווקא אז את מאמינה שיש ללמוד להפנים את המיומנות הזו?
האם אינך חושבת שזה משהו שלומדים גם ככה מהחיים עצמם? (גם ובפרט בחינוך ביתי).

בקטע החברתי, מגיל מסוים מרחב חברתי אמיתי, מגוון, בלי אמא ברקע
האם את חושבת ש- אמא ברקע זה משהו מיותר? מזיק? ואם כן, למה?
האם את חושבת שזה נכון לגבי גילאי 5-6? ואם כן, למה דווקא אז?

ובהחלט יש מצבים מקבילים רבים בחיים מחוץ לבי"ס. לא כאלה שמדמים בי"ס רגיל אולי (חוץ מטירונות), אבל מצבים של מציאת עצמך + חיברות בקבוצה. צבא, אוניברסיטה, עבודה, אפילו מפגש חינוך ביתי כאמא
לגבי צבא, כתבתי למעלה משהו שנראה לי מתאים גם כאן, אני אנסח אותו קצת אחרת:
אני חושבת שעצם זה שצפוי שילדינו ילכו לצבא, עדיין לא אומר שצריך להעביר אותם טירונות כבר עכשיו. (ואני לא אומרת שזה בדיוק מה שאת טוענת כאן, אני קצת מקצינה את הדברים כדי לחדד את הנקודה).

אם כבר אני חושבת להיפך. לדעתי, ככל שילד יגדל במסגרת יותר חופשייה, פתוחה, שמאפשרת לו להיות הוא עצמו האותנטי בסביבה בטוחה (משפחתית) ובוטחת (בו) - כך הוא יגדל להיות אדם שמסוגל להתמודד עם כל מצב. כולל עם מסגרת נוקשה עם כללים קשיחים (ואבסורדיים) כמו המסגרת הצבאית (אם הוא אכן ירצה להיות בה). אני חושבת שדווקא מתוך הפרספקטיבה של המסגרת שבה הוא צמח (חינוך ביתי), הוא יטיב לשמור על עצמו במסגרת הזו, ויחד עם זאת להבין את הלוגיקה (המוזרה) של המסגרת הצבאית, ולשחק לפי כלליה (כל עוד הם סבירים).

רק כדי להוריד לארץ את הדיבורים התיאורטיים שלי:
אחוז ההתאבדויות בצה"ל הוא עצום. נדמה לי משהו כמו 30 חיילים בשנה?
אחוז החיילים שמוצאים את עצמם לא מסתדרים במסגרת הזו הוא עצום עוד יותר (אין לי מספרים, הערכה אישית).
יש גם אחוז גדול של חיילים שמוצאים עצמם נגררים למעשים, שבנסיבות אחרות לא היו מעלים על דעתם לעשות. ציות לפקודה בלתי חוקית בעליל, למשל. טרטור חיילים, התעללות בחיילים, וכו'.
כל אלה (המתאבדים, הלא מסתדרים, המתעללים והמטרטרים) הם ילדים יוצאי מסגרת. לכאורה, הם היו אמורים להיות מוכנים למסגרת הצבאית, שהרי מגיל צעיר מלמדים אותם "להתמודד" ולהיות "עצמאי" ולהסתדר לבד. ותראי מה קרה.

בעניין אוניברסיטה, עבודה_ ו- _מפגש חינוך ביתי כאמא, דווקא אלה הן מסגרות חופשיות יותר מצבא ומבי"ס (אף אחת מהן היא לא מסגרת פרי כפייה, מכל אחת מהן אפשר לקום וללכת אם רוצים), ודווקא שם יש חברה רב גילאית. בקיצור: החיים האמיתיים. ככה שאם להשוות למסגרות העתידיות האלה, נדמה לי שחברה רב גילאית עבור ילד, היא דווקא מתאימה יותר "ומכינה" יותר לעתיד (אני לא מחסידי ה"הכנות" לחיים, אני מאלה שחיים בהווה), ובטח שטבעית יותר. בי"ס וצבא הם דווקא החריגים בהקשר הזה.

אני מקווה שלא נבהלת ממבול השאלות ,
אשמח מאוד לשמוע מה את חושבת.
@}


<אגב יפעת, ריווחתי ויצרתי פיסקאות בתגובה שכתבת, כדי להקל על הקריאה. אני מקווה שזה בסדר מבחינתך, אם לא, ניתן להשיב דברים לקדמותם. >

[רסיסים_של_אור*]

גם אני שמחה על הדיון שמתפתח כאן ומצטרפת לחלק מהשאלות המתעניינות של האפרסקית, נשמח לשמוע ממך עוד, יפעת !!

אני רציתי להוסיף את התחושה שלי, לגבי הצורך להפריד מעט בין האחים - לאפשר להם מפגשים חברתיים האחד ללא נוכחות השני. ובשלב הזה, אני מרגישה שנורא קשה לי לאפשר את זה (ומי בדיוק יהיה עם האחר ???).

וגם מזדהה קצת עם התחושה שמפריעה לי, שכל "מפגש" חברתי כרוך במעורבות פעילה של שלושתנו (כמובן שיש גם אינטראקציות נטולות התערבות, כשהולכים לבית כנסת ופוגשים שם חברים למשחק וכו').

[יונת_שרון*]

אפרסקים, אני מכירה את הדברים שיפעת מדברת עליהם. אפשר לראות אותם די ברור, כשילד (לאו דווקא בגיל 5-6 -- זה משתנה מילד לילד) עוזב יותר ויותר את ההורים ונעשה מעורב יותר ויותר בפעילויות עם ילדים אחרים. אז ברור שלא צריך בשביל זה קבוצה של שלושים ילדים (וממילא גם בקבוצה כזאת רוב הפעילויות הן של עד 5 ילדים, מקסימום 10). אבל בכל זאת, כמו שתינוק בשלב מסוים רוצה הלרדת מהידיים ו"מושך" לרצפה, ככה גם ילדים בשלב מסוים מתחילים להתרחק לאט-לאט מההורים ו"מושכים" לעבר ילדים ואנשים נוספים. זה פשוט משהו שקורה, עם בי"ס או בלעדיו.

[בן_עמי*]

ליער נורווגי?
בענין הההתלבטות אולי יעזור לעשות פסק זמן של שבוע או יותר מהגן או ביה"ס כדי להרגיש איך זה, אפשר גם לנסות- להחזיר את הילדים לגן או ביה"ס תמיד אפשר. לפעמים ניסיון נשמע מאיים פחות וקל יותר להחליט אחרי שרואים שזה "הולך ", הילד שלנו היה חודש בבית בכיתה א בלי הניסיון הזה ספק אם הוא היה לומד היום בבית. עדיף לנסות מאשר לבזבז אנרגיה על להתלבט.
הילדים והמבוגרים בסביבה שלנו התרגלו די מהר שהילד לומד בבית השאלות שלהם נגמרו אחרי פעמים שלוש,היום המצב של מערכת החינוך כל כך גרוע שאין צורך בהרבה הסברים.. שואלים על הסיבות לחינוך ביתי? אולי במקום לענות עדיף לשאול כמה שאלות לגבי המצב בביה"ס!
בענין החברה גם בביה"ס יש די ילדים בודדים, ילד יכול להיות חברותי עם 2-3 חברים, ויכול להיות מאוד לא חברותי גם כשיש סביבו המון ילדים.
ומנסיון- עדיף לא לבנות רק על מפגשים, יש ילדים בשכונה ואין סיבה לא לקחת את הילד למקומות בהם יפגוש אותם.
כשניגש אל אחד מהם ילד בגינה הם בורחים ובאים אלי
אפשר גם להזמין ילד הביתה שם הילדים מרגישים בטוח יותר, לפעמים כמה שתדחוף את הילד לצאת הוא יצמד יותר, כשהילד מרגיש שיוכל להידבק כמה שירצה הוא יותר עצמאי.
הילדים בחינוך הביתי אינם כל כך שונים, הם דומים לכל הילדים בכל חוץ מבמסגרת, נראה לי שבענין ה"שונות" אתם קצת מגזימים.
את הבעיות שכותבים אליהם כאן יש גם לילדים בביה"ס, לא רק לילדים בחינוך הביתי.

[רסיסים_של_אור*]

בענין הההתלבטות אולי יעזור לעשות פסק זמן של שבוע או יותר מהגן או ביה"ס כדי להרגיש איך זה, אפשר גם לנסות- להחזיר את הילדים לגן או ביה"ס תמיד אפשר
ראוי להבהיר שהילדים של יער מעולם לא היו במסגרות... הכתיבה שלה, היא דווקא מתוך החוויה של חינוך ביתי מזה כמעט ארבע שנים

[בן_עמי*]

אז אולי פשוט להכניס אותם לגן לשבוע או חודש ואז לגמור עם ההתלבטות.?...

[רסיסים_של_אור*]

אני רוצה להעלות כאן עוד זווית או כיוון מחשבה שעובר בי בתקופה האחרונה:

אני חושבת, שכדאי ורצוי לא לדבוק באידיאולוגיות באופן עיוור. ואיך זה קשור ?

יכול להיות שאני רואה הרבה יתרונות בחינוך הביתי. יכול להיות שהתהליך שאני ומשפחתי עוברים בעקבותיו חשוב וחיוני.
אבל מתוך אותו מקום, שמכבד קיום של כמה וריאציות, של גוונים רבים, יכול גם להיות שהבחירה הנוכחית שלי, לא תהיה רלבנטית למי מבני משפחתי ביום מן הימים.

כלומר: כשיקום הילד שלי, בגיל, שמתוך הכרותי אותו אסמוך על היכולת שלו לבחור ולקבל החלטה בנושא המורכב הזה, יקום ויאמר לי: "אמא, אני רוצה ללכת לבית ספר" או "אני רוצה לבדוק איך זה..." או "אני מרגיש צורך עז להיות כמו החבר'ה שלי מהתנועה וכו' וכו'" - וביום הזה, אני אאלץ להניח אידיאולוגיות מסוימות בצד ולכבד את הבקשה והצרכים שלו.

למה אני כותבת את כל זה ??
כי מהמקום הבראשיתי הזה שלנו, יש לפעמים נטיה לשכוח שלא מדובר ב"הכל או כלום", לא מדובר ב"שחור או לבן". החיים מלאים בגוונים, ואנחנו חייבים ללמוד להתגמש יחד עימם. ולכן כשמתלבטים על חינוך ביתי, חייבים לקחת בחשבון את מימד הזמן ואת הארעיות של כל החלטה שלנו ביחס אליו

[רסיסים_של_אור*]

ועוד דבר קטנצ'יק שעלה לי בעקבות מחשבות על הדף הזה ובכלל:

חשוב לי נורא לזכור ולהזכיר לעצמי, שהחוויה שלי בחינוך הביתי, היא רק שלי. וכמו בכל תהליך אחר שאני עוברת, גם אם יש בו המון קוים מקבילים לסיפור של מישהו אחר, למצב ולנסיבות של מישהו אחר, לעולם יהיה מדובר בתהליך שלי, בחוויה שלי. ואולי כאן טמון סוד הקושי אך גם סוד הקסם ששולח כל אחד מאתנו למסע המרתק והמורכב שנקרא "החיים" (כאן אפשר להתחיל לשיר בנעימה מסדרת הטלויזיה המוצלחת ההיא )

[יער_נורווגי*]

תודה רסיסים על הסניגוריה..
לו הייתי חושבת ששבוע או חודש בגן היו מביאים לאיזו השלמה עם מצב מסוים, לאיזו תשובה נשגבת, אחת ויחידה וכמובן "הנכונה", יתכן שהייתי עושה את זה.
אבל אין אמת אחת, וכל תשובה מתאימה לזמן הזה בלבד. זו הסיבה שאני לא יכולה להתחייב לכך שתמיד ילדיי יהיו בבית. לא יודעת. עכשיו נראה שכן, יש שבועות שנראה שלא.
חשבתי אתמול, אחרי שניג'סתי להם שיבואו איתי לחברה (שיש לה בן בגילם), כדי שיראו עוד מישהו חוץ מאשר אחד את השני, שכנראה היחידה פה שרוצה חברה לילדים זו אני. הם לא ממש בקטע רוב הזמן. כשהיא נגישה ומוכרת - בשמחה. אבל כשהיא זרה או חדשה אין להם ענין. ובעיקר אם צריך לצאת בשביל זה מהבית (כשבאים אלינו זה יותר פשוט). הם משחקים זה עם זה לפעמים שעות ועוד לא מבקשים לראות חבר (ביקשו בעבר אבל עכשיו אחרי כמה חודשים שהם היו רק שניהם יחד, הם כבר לא מבקשים. בטח יחזרו לזה עוד מעט).

[תבשיל_קדרה*]

כשיקום הילד שלי, בגיל, שמתוך הכרותי אותו אסמוך על היכולת שלו לבחור ולקבל החלטה בנושא המורכב הזה, יקום ויאמר לי: "אמא, אני רוצה ללכת לבית ספר" או "אני רוצה לבדוק איך זה..."

(סתם, כן? אבל זו התשובה שלי למי ששואל אותי שאלות דביליות על "מה תעשי אם הילד ירצה ללכת לגן?")

[בן_עמי*]

ל יער נורווגי
לו הייתי חושבת ששבוע או חודש בגן היו מביאים לאיזו השלמה עם מצב מסוים, לאיזו תשובה נשגבת, אחת ויחידה וכמובן "הנכונה", יתכן שהייתי עושה את זה.
בכל זאת קל יותר לבחור בן שתי אפשרויות ולהיות שלמים עם הבחירה אחרי שמנסים את שניהם.
"לגמור את ההתלבטות" זה להגיע לתשובה הכי נכונה לאדם מסוים בזמן מסוים.
(תשובה נשגבת, אחת ויחידה וכמובן "הנכונה" יש כרגע רק בפוליטיקה אצל כל מנהיג מפלגה..)
ל רסיסים של אור?
רצוי לא לדבוק באידיאולוגיות באופן עיוור.
לדעתי החינוך בביה"ס לא מתאים לאף ילד, זה לא ענין של אידיאולוגיה ,ועדת דוברת לא קמה בגלל ההשגים של ביה"ס, היא קמה כי היה ברור שצריך שינוי - בלימודים, באוירה, ברמת האלימות. בתי הספר החופשיים והדמוקרטים קמו כי יותר אנשים מבינים שזו לא הדרך שבה הילדים שלנו צריכים לחיות וללמוד.
ברור - לא כל אחד יכול לעבור לבתי הספר האלה, לא לכל משפחה מתאים לחנך בבית, לא לכל ילד זה מתאים (לפחות לא לכל הילדים שלי) ויש ילדים שזה יתאים להם בגיל מסוים ולא בגיל אחר.
אבל אם אנשים מבינים שהמצב גרוע ומתחילים לחפש דרכים אחרות השינוי יבוא, בכל פעם שהעולם התקדם במשהו הדרכים הראשונות לא היו מושלמות , לא ידוע לי על שינו שלא הביא בהתחלה התלבטויות או ביקורת, אבל גם לא ידוע לי על הרבה מהפכות שהצליחו לעצור. מהפכות אולי מתגלגלות לאט אבל קשה מאוד לעצור אותם. ( גם"המקל של המלמד" היה פעם מובן מאליו, מציאות שאי אפשר לשנות.)
"התשובה הנשגבת" תבוא, אבל כרגע אנחנו המשוגעים שמנסים להתרומם בכדור פורח, לא בשלב של המטוס..

[יער_נורווגי*]

נכנסתי לדף כי חברתי יפעת ביקשה ממני לכתוב בשמה שהיא לא מתחמקת מתשובות, פשוט יש לה בעיית מחשב וכשתוכל תכתוב יותר לגבי ההחלטות שהתקבלו אצלה בבית.
היום היינו אני והבן בגינה, שהיתה מלאה ילדים בגלל חופש חנוכה. הוא הכיר שם חבר אחד מהשכונה אבל לא רצה לשחק איתו כי לא הכיר את שאר הילדים (היו עוד שניים). הילד דוקא הזמין אותו אבל הוא לא רצה ואחרי כעשר דקות בהן שיחק לבד או איתי ביקש שנלך הביתה.
קשה לי לראות את הסיטואציות האלה, בהן הילד שלי לא מצליח להשתלב. נכון, אולי זה היה קורה גם לו היה הולך לגן אבל נראה לי שהשהות בקרב קבוצה של ילדים היתה מאפשרת לו ליצור קשר, גם אם לאט, עם עוד ילדים (ולא רק עם אחותו ). כשהיינו שם חשבתי לעצמי:"אני חייבת לרדת מכל ענין החינוך הביתי הזה כי הילד ייצא ניזוק." אין לו יכולת לתקשר עם ילדים אחרים זרים, להתחבר אליהם. רק אם הוא מכיר אותם הרבה זמן, רק אם הם משחקים אחד על אחד (אבל בקבוצה שיש את אותו ילד ואחרים שאינו מכיר,כמו היום, הוא לא ישחק).
אני סתם שוטחת פה את מחשבותי. לא מבקשת איזה פתרון, כי אין. יש יתרונות לכאן ולכאן (למרות שלגן יש פחות!:-)). זה מחזיר אותי לדברים שכתבה יפעת ותהייה מה באמת נחוץ לנו להתפתחות ומה יקרה מעצמו. האם חשוב לדעת להתחבר לילדים אחרים? לא לפחד מהם? האם השהייה חמש שעות ביום בקבוצה ובלי אמא (נו, באמת, על מי אני עובדת, קשה לי לחשוב שאוכל לעשות כזה דבר) תקדם אותם לאנשהו, או רק תקח אחורה? קראתי בדף בדידות בחינוך ביתי ואני רואה שגן עושה גם לא מעט צרות..
נראה לי שכשאתה לא הולך בתלם זה פתח לכ"כ הרבה לבטים וסימני שאלה, שאולי מי שחי את חייו ה"רגילים" לא צריך להתלבט לגביהם (ואולי יש להם לבטים אחרים..)

[מה_אם*]

הוא הכיר שם חבר אחד מהשכונה אבל לא רצה לשחק איתו כי לא הכיר את שאר הילדים (היו עוד שניים). הילד דוקא הזמין אותו אבל הוא לא רצה ואחרי כעשר דקות בהן שיחק לבד או איתי ביקש שנלך הביתה
נשמע בדיוק כמו הבן שלי, בן 5. במקומות של קבוצות גדולות (יותר מ2-3 ילדים ...) או אם ילדים שהוא לא מכיר הוא נצמד אלי או מתבלבל ונלחץ ומתבייש ורוצה הביתה..כדי לשחק בחופשיות הוא צריך להכיר טוב (קשר יומיומי..) וגם אנחנו בחינוך ביתי.
אבל בני היה בגן שנה, מגיל 3 עד 4, וכל פעם שהקושי החברתי שלו מלחיץ או מבאס אותי אני חושבת על שני דברים (טוב, לא כל פעם, לפעמים אני פשוט מתבאסת מזה שקשה לו.. P-: ) אחד, שגם לי קשה בחבורות גדולות ובדרך כלל אני פשוט יושבת בצד ומקשיבה לשאר, לא ממש מעורבת ומשתתפת ואולי זה לא "קושי" כמו שזה אופי. פשוט, בבית יש לו את האפשרות להיות מי שהוא, בלי צורך "להסתדר עם הילדים האחרים"
ושנים, שגם בגן, במשך שנה שלמה, הוא לא מצא לעצמו חברים חדשים והרבה פעמים פשוט שיחק לבדו. הרבה יותר עצוב וקשה בעיניי.

האם השהייה חמש שעות ביום בקבוצה ובלי אמא (נו, באמת, על מי אני עובדת, קשה לי לחשוב שאוכל לעשות כזה דבר) תקדם אותם לאנשהו, או רק תקח אחורה?
מי יכול לענות על זה?
כל דרך שתבחרי תקדם אותו לאנשהו ותקשה עליו איכשהו. גם בגן וגם בבית. תבחרי במה שאת הכי מאמינה.

[סיגל_ב*]

יער,
אין לי ילדים בגיל של ילדייך, אבל מחשבות ודעות כבר יש.
תראי אם משהו מכאן מתאים לך.

אולי זה היה קורה גם לו היה הולך לגן
אולי לא רק אולי. מאוד יכול להיות שזה היה קורה, לו היה הולך לגן.
אני אפילו חושבת שזה די סביר. למה אני חושבת כך?
כי אני זוכרת איך כשהייתי ילדה בגן, לא לכל הילדים היו חברים. כי תמיד, בגן או בבית ספר, היו את אלה שהיו משחקים לבד. אולי זה עניין של בשלות פנימית, אולי זה עניין של אופי, אולי זה שילוב של השניים.
אני גם מכירה כיום ילדים שהולכים לגן ולא מתחברים.

אבל נראה לי שהשהות בקרב קבוצה של ילדים היתה מאפשרת לו ליצור קשר, גם אם לאט, עם עוד ילדים (ולא רק עם אחותו ).
את יודעת, יש אפשרות שגן יגרום לו עוד יותר להסתגר בתוך עצמו. יש משהו מאוד קשה ומורכב בהתמודדות החברתית שיש בגן. לפעמים אנחנו נוטים לדמיין מן תמונה רומנטית של הגן: הילדים משחקים בהרמוניה כולם ביחד כשבת צחוק על פניהם, הגננת יושבת סמוך אליהם מחבקת שני ילדים בחום אמהי ושערם נוצץ בשמש.
אבל האמת היא שמה שילד חווה כל יום בגן זו התמודדות מאוד מורכבת. נועה בר כתבה קודם למעלה: הישרדות. יש למשל סיטואציות שבהן יש ילד חזק אשר מנהיג ושולט. ואם הילד שלך הוא לא כזה, אז הוא אוכל אותה. ואין מי שיגן עליו שם, ואין מי שבכלל יראה. והילד לומד קודים חברתיים: ממי להיזהר, את מי לרצות, עם מי לא הסתבך. והוא לומד להדחיק צרכים - כי מי בדיוק ימלא את צרכיו... הילד החזק? (ולא שלגננת יש בדיוק זמן למלא את צרכיו...)

אני חושבת שדווקא בחינוך ביתי יש לילדים אפשרות לפרוח חברתית, או לכל הפחות להיות מי שהם ומה שהם גם בהקשרים החברתיים.
אז נכון - זה דורש מאיתנו מאמץ. זה דורש מאיתנו לדאוג להם לחברה.
מאידך, גם לשלוח לגן דורש מאמץ. מאמץ של הילד.
ואם את שואלת אותי, אז זה דורש גם מאמץ של כל המשפחה להתמודד עם כל ההשלכות של הבחירה הזו. יש לא מעט ילדים שחוזרים הביתה מהגן ומביאים איתם את התסכולים והכעסים שהם חוו באותו יום, את האלימות שהם למדו ואת המחסור בהורה שהם חוו. ולי זה נראה מאמץ אדיר לכל הצדדים.

אני חושבת שבגילאים הצעירים חשובה מאוד נוכחות הורית (בצמידות הרצויה והמתאימה לילד) בדיוק כדי להשתלב חברתית. אני חושבת שעצם הימצאותו של ההורה באזור, נותנת בטחון לילד להיות הוא עצמו ולהתנסות בקשרים חברתיים. למעשה, אני מאמינה שזו הדרך הבריאה ביותר לילד ללמוד כיצד להשתלב בחברה, ליצור קשרים ולקיים מערכות יחסים.
שוב - זה דורש מאיתנו לספק את החברה הזו, נכון. אבל כמו שאני רואה את זה, בזה מסתכם כל יתרונו של הגן: סיפוק חברה. אך זוהי חברה מעוותת ולא טבעית, שנכפית על הילד ומותירה אותו - לדעתי - ניזוק.

יער,
חוץ מכל זה, מכירה את באופן:למה לא גן ואת דמעות גן ? דפים מרתקים בהקשר הזה.
חוצמזה 2:
אם אני זוכרת נכון, כתבת אי שם למעלה שאת מגיעה למפגשים רק פעם בשבוע. בנוסף את כותבת נראה לי שהשהות בקרב קבוצה של ילדים היתה מאפשרת לו ליצור קשר, גם אם לאט, עם עוד ילדים (ולא רק עם אחותו ) אז אמנם כתבת את זה בהקשר של גן, אבל אפשר גם לראות את המשפט הזה בהקשר של חינוך ביתי:
שהות בקרב קבוצה של ילדים_ (יחד עם נוכחות אמהית תומכת) _היתה מאפשרת לו ליצור קשר, גם אם לאט, עם עוד ילדים (ולא רק עם אחותו ).
רוצה לומר, אולי תנסי להוסיף מפגשים לשבוע שלך? כך שהוא יכיר יותר לעומק ילדים שונים ויוכל לאט להתחבר אליהם?
ומחשבה מצד אחר:
אולי הוא באמת לא זקוק כרגע ליותר? זה יכול להיות לפעמים קשה לראות ילד שנוהג שונה לגמרי מהציפייה שלנו, אבל אולי זה מה שמתאים לו כרגע, לשחק רק עם אחותו?

מה דעתך?

[זה פחות או יותר מה שעלה לי בראש כשקראתי אותך כבר בפעם הראשונה שכתבת, אבל אז לא היה לי רגע פנאי ובינתיים נשפכו להם הרבה מים בחצבני ...]

נהניתי לקרוא כאן על ניסיונן של אמהות אחרות בהקשר הזה, אני מוצאת את הדברים מאוד מחזקים.

[בן_עמי*]

חסר קצת אם הילד הלך עצוב והרגיש שהוא מפסיד ולא יכול לשחק עם הילדים, כי חשב שידחו אותו או התבייש- או לא התענין בהם והעדיף סתם לשחק בבית או אם אמא, כי שהרגיש שבבית יהיה מענין יותר.
יש הבדל אם הילד מרגיש שהוא לבד ושאן לו חברים או שהילד אוהב לשחק יותר בבית, במשפחה.
יש הבדל גדול בן אין לילד ענין, לאין יכולת.
לפעמים גם ילדים בגיל הגן יכולים לתת תשובות על אך הם רואים את הדברים, לפעמים הם רואים אותם בצורה שונה מאיתנו,
כשמפטפטים עם הילדים על דברים שהיו- הרבה פעמים ההרגשה שלהם או אך שהם רואים את הדברים או רוצים שהדברים יהיו יכול לתת לנו כיוון.

[רסיסים_של_אור*]

אני מצטרפת לבן עמי ומזכירה לכולנו, שלכל סיטואציה מספר פרשנויות.

ובהקשר החברתי של ילדינו, ובכלל בהקשר של ילדינו, כשאנו כל-כך הרבה זמן איתם ומלאים בכל-כך הרבה סימני שאלה בשל השונות שבבחירות שלנו, צריך שנזכור זאת כל הזמן.

גם אני מגלה, שהרבה פעמים זה אצלי בראש. אצלי מהדהדות מילים כמו: "לא פגשנו חברים כבר כך וכך שעות / ימם וכו'". הם חווים את הדברים אחרת. אני רוצה להאמין, שבמערכת יחסים קרובה כמו זו שהשהיה המשותפת מאפשרת, נצליח לקרוא את הצרכים שלהם ולזהות אותם יותר.

אבל מצטרפת ומכירה את התחושות האלו, שאתה הולך חצי עיוור, עם ההחלטות הקפריזיות האלה שנקראות "חינוך ביתי" ואחרות..

ועוד דבר אחד חשוב, אני לומדת, דרך הילדים, להקשיב טוב טוב לעצמי. מה נכון לי, מה מתאים לי. ובכל פעם שעולה הסוגיה החברתית לבדוק עם עצמי: האם בא לי לפגוש חברה ? האם חסר לי משהו מבחינה חברתית ?? ואם כן, לנסות לטפל בזה. כי יש לנו נטיה (לי לפחות ) , להשליך על ילדינו כל מיני דברים שלא סגורים אצלנו (כמו שלהם יש את הנטיה הנהדרת, להגיד לי, כל הזמן, על כל דבר בערך: "זה בגללך..." ).

[יער_נורווגי*]

תודה. מעודד ומעורר מחשבה לקרוא.
אני חושבת שמה שקרה אתמול, לפחות מבחינת מה שהבן שלי אמר לי היום, זה שהוא רצה לשחק רק עם הילד שהוא הכיר. הוא אמר לי "רציתי אותו לעצמי". לא התאים לו להכיר את האחרים (ולמעשה אני חושבת שאין לו כ"כ גישה להכיר ילדים חדשים. אני די משוכנעת בזה. אבל שוב - מי אמר שזה הכרחי עכשיו?)
אפרסקים, כל מה שאת כותבת נשמע לי מאד נכון. בכלל, גם הדפים דמעות גן וכד', את כולם קראתי בשנים האחרונות ויותר מפעם אחת. אני חושבת שיש משהו מאד נכון בחינוך ביתי ומנגד משהו מאד לא נכון במערכת החינוך. ועדיין עולים הספקות, בעיקר כשעולה השונות של ילדיי שלי מול ילדים אחרים בני גילם שהולכים לגן. נכון, אולי אותם ילדים "נאלצו" ללמוד להתמודד עם מסת ילדים, בלית ברירה, עקב השהות בגן (או כבר במעון) וחוסר תשומת לב של גננות וכו', אבל השונות היום קיימת. זה קשה לראות את הילד שלך מפוחד או מרוחק מילדים אחרים. כנראה יש בראש שלי איזו תמונה אידילית של ילדים שמחים וצוחקים, כמו שכתבת.
כתבתי עוד אבל נמחק לי.. המשך יבוא

[סיגל_ב*]

מתפרצת רגע באמצע הדברים (סליחה ):

זה קשה לראות את הילד שלך מפוחד או מרוחק מילדים אחרים.
יער, אולי זה מה שהוא ומי שהוא כרגע?
אולי יעניין אותך לקרוא את באופן:ביישנות של ילדים.

<ממתינה להמשך >

[בן_עמי*]

"רציתי אותו לעצמי".
כושר ביטוי מדהים של ילדים.
אם יש פה מבוגר שיכול להבין ולומר מה הוא רוצה וחושב בשלוש מילים שיקום..

[רסיסים_של_אור*]

_כושר ביטוי מדהים של ילדים.
אם יש פה מבוגר שיכול להבין ולומר מה הוא רוצה וחושב בשלוש מילים שיקום.._

מסכימה. זה תמיד מדהים אותי איך הם מבטאים בישירות כזאתי את הרגשות והרצונות שלהם... הלוואי עלינו
(גם אני מחכה להמשך...)

[יער_נורווגי*]

רצה לקרוא את הדף על הביישנים..

[סיגל_ב*]

יער,
תקראי גם את באופן:אלימות כלפי ילדים מההודעה של קרשינדו (22.06.2005 02:02) ואילך (עד שמתחיל הדיון עם ערמונים). משום מה נזכרתי בדיון הזה... אם אני זוכרת נכון, גם שם יש דברים שיכולים להיות רלוונטיים. (זה מתחיל בסיפור על אלימות אבל מתפתח לענייני ביישנות ופחד מזרים).

[שולמית*]

הי יער, זו אני, מהדשא. זה הדף שרצית שאקרא? את רוצה תגובה, או רק שאהנהן בהבנה?
תגובה :
א. ליבנו תמיד נחמץ לגבי ילדנו, בין אם הם הולכים לגן, ובין אם לאו. מניסיון. זה בדר"כ קורה במקומות הרגישים שלי - בלי קשר לילדי.
ב. האם את חושבת שבמידה וילדייך יהיו בגן הם יהפכו להיות חברותיים, ידידותיים ומתחברים על נקלה? מסופקני. אולי רק במסגרת אינטימית מספיק, עם צוות מאוד קשוב, שיעזור ויתמוך בהם ביצירת קשרים ובהתנהלות באינטרקציות חברתיות.
אחרת, נראה לי, שהם ימצאו את הבועה שלהם בתוך ההמון. שזה גרוע בעיני, מאשר להיות בשקט שלך לבד בבית.
ג. הרבה יותר קל "להיות כמו כולם". ישנם מורדים שה"קיק" שלהם זה לעשות בדיוק ההיפך. אבל זה לא נראה לי המקרה אצלי או אצלך.
ד. שאלת השאלות היא : האם לך ולילדים טוב כרגע? האם את קמה בשמחה ליום חדש? האם את מרגישה שאת מתפתחת וצומחת פנימית ורוחנית בחיים האלו שיצרת לך? האם את רואה ילדים רגועים ושמחים (במבט על, כמובן)?
אני שואלת את עצמי, עד היום, האם להישאר בבית זה מה שבאמת מתאים לי, או שזה תירוץ טוב לא להתמודד עם העולם?
<יצאו לי הרבה שאלות....>
אצלנו, לפני שהבכור נכנס לגן, ראיתי ילד שפוף, יושב עם אצבע בפה ומסתגר בעצמו. וברגע שמצא חברת ילדים - אורו עיניו והוא קם לחיים. נכון, היו נסיבות מיוחדות מסביב: מעבר קשה, אמא במשבר. אבל באותו רגע, למצב ההוא - הכניסה לגן עשתה שינויי לטובה. והוא פרח בגן.
אני גם לא מתחייבת שהוא ימשיך תמיד בגן. אולי הוא עוד יחזור הביתה עם שינויי הנסיבות.
כיום, כשהוא נמצא 5 ימים בגן, הוא מאוד חסר לי. חוזר הביתה, מנוחת צהרים, וכבר ערב, וטרח, נגמר היום בלי שממש הספקנו להיות ביחד. הייתי שמחה אם הוא היה הולך לגן רק 3-4 פעמים בשבוע. (דרך אגב, זה לא יכול להיות פתרון בשבילכם?)

נ.ב. מתגעגת לקפה טוב בגן השעשועים. כאן אין איפה לקנות קפה.

[סיגל_ב*]

יער,
מה שלומך?

[דובת_הנהרות*]

שלום לכולם, יש לי בת בת שנה וארבעה חודשים. רשמנו אותה לגן בספטמבר . זהו פעוטון עם עשרה ילדים, מקום מאד נחמד עם גננת שנראית לי אדם טוב .
השנה ביליתי עם ילדתי שלושה ימים בשבוע (עבדתי בחצי משרה). בעבודה הציעו לי תפקיד המעניין אותי מאד שיגזול ממני זמן רב. לאחר התלבטות נענתי בחיוב להצעה
ועכשיו אני מוצאת את עצמי בדכאון וחרדה לקראת שנה הבאה. אין לי מושג איך אפרד מבתי,אני לא יודעת אם התחלת הגן יהיה טוב בשבילה. אני כל כך פוחדת וכבר לא יודעת ממה. האם מהתפקיד האחראי ? האם מהפרידה? האם מהתחושה שיש לי בפנים שמערכת חינוכית בחוץ זה דבר רע? האם בגלל התחושה שהכי טוב לה יהיה איתי? אני חייבת לצאת לעבוד מבחינה כלכלית ושמחה לרוב במקום עבודתי, אוהבת אותו מאד וקשורה אליו.
ועדיין יש לי מחשבות להתפטר לעבור לחינוך ביתי.
אשמח לשמוע אתכן/ם.

[חגית_פ*]

אין לי כל כך מה לייעץ,
רוצה לחזק את ידייך בכל החלטה שתקחי.

מקווה שיכנסו לכאן כאלה שיוכלו לתרום

[שגית_רי*]

דובת נהרות
גם אני רוצה לחזק את ידייך בכל החלטה שתקחי.

אבל אני גם שואלת: באת עם שאלתך לאתר לחינוך ביתי. רוב (אם לא כל) האנשים שכותבים פה מאמינים ומיישמים חינוך ביתי. ובטח לתינוקת בת שנה וארבעה.
הפרדה מהילד שנכנס לגן תמיד קצת צובטת בלב, ולהתחיל תפקיד חדש זה תמיד קצת מלחיץ, אז אני שואלת אותך:
האם מהתפקיד האחראי ? האם מהפרידה? האם מהתחושה שיש לי בפנים שמערכת חינוכית בחוץ זה דבר רע? האם בגלל התחושה שהכי טוב לה יהיה איתי?
גם באתר הזה וגם באתר של באופן טבעי תמצאי הרבה דפים על ההתלבטות הזו.

[אמא_בבית*]

_דובת נהרות
גם אני רוצה לחזק את ידייך בכל החלטה שתקחי._

אני מבינה שיש הרבה שיקולים לכל כיוון ואולי כל החלטה תהיה מלווה בחששות.
אני במקרה כזה, הייתי פונה לאינטואיציה שלי, לתחושת הבטן.
רציתי להציע לך, לשבת עם עצמך קצת בשקט ולדמיין את השנה הבאה.
לנסות לדמיין אותך במקרה ותקחי את התפקיד ולנסות לדמיין אותך במקרה ולא תקחי אותו.
באיזו סיטואציה את יותר רגועה? את מה יותר נוח לך לדמיין?

[אמאלה!*]

שלום
אני אמא לשלושה מקסימים (בן 5, בת 3 ובן 4 חודשים). נחשפתי לרעיון של החינוך הביתי מלידת הילד הראשון ומדי פעם הרהרתי בו, אך מיד נטשתי, ואפילו מצאתי את עצמי זונחת אותו כמעט לחלוטין. בחופשת הלידה הנוכחית, המענגת מאד..., אני לא מצליחה למצוא את האמון והכוחות לצאת שוב מהבית, להשאיר את האוצר החדש בידיים זרות, וחוזרת להרהר בחינוך הביתי...
אלא מאי? ראשית - הגדולים אוהבים ללכת לגן...
שנית - אני נמצאת בסביבה שגם ככה מרימה גבה לתופעות המשונות שפוקדות אותנו (חיתולים ר"פ, מזון אורגני, התנהלת אקולוגית וכו')
שלישית - אני לא רואה ולו פוטנציאלי אחד בסביבתי אשר יסייע לי. חסרה לי מאד קהילה תומכת, והנגזרת היא כמובן החברה לילדי
רביעית - מה עם הצורך של האדם בשגרה? האם ילדי לא ייפגעו ולא יצליחו לקיים לעולם שגרת חיים פונקציונלית? מה עם ה"הרגלים" ה"גבולות" ושאר המינים?
חמישית - מה אם אתחרפן איתם בבית? ..... זה בטח קורה, לא?...
שישית - איך מסתדרים מבחינה כלכלית? אנחנו כבר מחוייבים מעל הראש בעקבות שגרת חיינו טרום הרהורי הרציניים בחינוך הביתי. איך מסתדרים עם מפרנס יחיד?
שביעית - הרי אני לא מורה.... איך מקנים את כל מה שצריך (קראתי את ג'ון הולט... לא הצליח להרגיע אותי)

ועוד ועוד שאלות ותהיות...

דבר אחד כבר עשיתי - התפטרתי רשמית.

הצילו...

[רונית_סלע*]

אמאל'ה,
יש לך המון שאלות , שעליהן נכתבו תשובות ארוכות, מרתקות ומפורטות בדפים השונים שב מדור חינוך ביתי .
ממליצה לך בחום לצלול לשם ולקרוא.
עוד אפשרות( או אולי לא במקום אלא בנוסף)- לפנות ל חגית נובק , שתפנה אותך להורה בחינוך ביתי שיענה לך בטלפון (זה נקרא הקו החם לתמיכה בחינוך ביתי או משהו כזה).

ועוד התייחסות קטנה-
כתבת-
איך מקנים את כל מה שצריך (קראתי את ג'ון הולט... לא הצליח להרגיע אותי)..

הרוגע יכול לבוא רק מתוכך. ספרים ושיחות ודפים באינטרנט יכולים מאוד לעזור, כמובן, אבל בסופו של דבר הרוגע יבוא בעקבות השלמות עם הבחירה שתעשי, שתלך ותתפתח עם הזמן והנסיון.

כל מה שאת מרגישה הוא מאוד טבעי- זה שינוי עצום בתפיסה ובחיים וטבעי לחשוש ולהטיל ספקות.

מאחלת לך שמחה וטוב בכל דרך שתבחרי @}

[מתלבטת*]

לכל המשתתפות בדיון, אנא הציצו בבקשה גם בדף ילדים יחידים ...

[אמאלה!*]

רונית - תודה!

רבה רבה

ושבת שלום

[פלונית*]

היום הבנתי. אני מרגישה צורך בוער לחלוק את זה, מקווה שזה המקום.
אני עם שני ילדים. אחד בן שנתיים שהולך לגן והשני תינוק קטן שנמצא איתי בבית. הגדול היה בבית 7 חודשים ואז התחיל ללכת לגן.
עכשיו, כשיש שניים, אני נקרעת ולא יודעת איך לאזן את תשומת הלב שלי. כשהגדול מגיע אני מנסה להיות איתו בעיקר אבל הקטן כלכך קטן ואני חייבת להניק, להחזיק וכו' (מנשא = להחזיק על הידיים על פי תפיסת הגדול...). ורוב היום אני עם תחושות של "אין מספיק אמא...".
יצא לנו כמה ימים להיות יחד שלושתנו בבית (הגן היה סגור).
ובימים האלו לא הרגשתי את בעיית האיזון הזו. ידעתי שאני שם עם שניהם. והיה מספיק אמא לשניהם
אז עכשיו הבנתי. זה האיזון הזה שנותן את ההרגשה שזה הדבר הנכון. זאת היתה תחושה מדהימה
כרגע אני לא בכיוון של לממש את זה, עוד צריכה להתבשל. הבנזוג מאוד מתנגד, והימים האלו בכל זאת לא היו לי קלים (אומרת את זה בהצדעה לכולכם!).
אבל חשבתי שאולי זה יכול לעזור למי שכן קרוב יותר למימוש או שכבר עושה את זה וצריך עזרה להסביר לסביבה למה....
התובנה הזאת פשוט מהדהדת בי כל היום, מרגישה צורך לחלוק. בטח אתם כבר הבנתם את זה מזמן...